אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף מב.

דף מא:

גמ' מכדי נזיר טמא וכו' עיין לקמן פ"ח דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה הני ארבעה וכו':

שם בעי אביי וכו' צמח ראשו וכו' הרמב"ם פ פ"ח מה' נזירות דין ז' השמיט בעיא זו וכ' הכ"מ ז"ל דממילא משמע דלא קיים מצות הגילוח ע"ש ולפ"ז פסק רבינו לחומרא ואע"ג דקי"ל ס' נזירות להקל נראה היינו היכא דהספק בגוף הנזירות דהיינו אי הוי נזיר או לא אבל הכא דודאי נזיר אלא דהספק אי קיים מצות גילוח או לא לא חשיב ס' נזירות כן היה נראה לכאורה אבל ק"ל שהרי בבעיא דבסמוך גבי אדמה דמשרת השער דהוי נמי אינה בגוף הנזירות ופסקה רבינו לקולא פ"ה מה' נזירות דין י"ד וכתב שם הכ"מ עצמו משום דספק נזירות להקל ע"ש וא"כ נמצא דלפי דבריו דברי רבינו סתרי אהדדי דהיכי פסק הכא גבי צמח ראשו לחומרא ולולי דברי הכ"מ היה נראה דרבינו אינו מפרש בעיא דהכא דצמח ראשו כפיר' התוס' דגילח לאותן שתי שערות לבר אלא מפרש כפירש"י דחזר וגילח לראשו כולו וצדדי הבעיא היינו כיון דהדר צמח אע"ג דגילח ראשו כולו חשבינן כמו שהתחיל מעיקרא לגלח לאותן שתו שערות שהניח ואח"כ שאר ראשו דהיינו כאילו הוברר דשתי שערות שהניח הם נתגלחו תחילה וה"ל גילחן וראשו מלא שער א"ד כיון דגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות בהכי הדדי לא אמרינן הכי ולא חיישינן להכי כמו שנראה כ"ז מפרש"י דוק ותשכח והשתא ה"ל רבינו פסק הבעיא ממש ולקולא מטעם דס' נז נזירות להקל כדעת הכ"מ דס"ל דזה חשיב ס' נזירות אבל אם גילח אותן שתי שערות לבד דמשמע מדברי רבינו דלא קיים מצות גילוח משום דהכי משמע מהגמ' דפשיטא ליה לגמ' היכא דלא גילח אלא שתי בערות לא קיים מצות גילוח ומיהו בעיקר סברא זו של הכ"מ דחשיב ס' נזירות עיין מ"ש עליו הלח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"ד ועיין להתי"ט ז"ל דפרקין משנה ג' ד"ה לא יחוף ועיין לחידושינו לעיל פ"ב דף י"ג ע"ב ד"ה ורע שראיתי להרב לח"מ וכו' עש"ב ודו"ק: שם גמ' אבל לא סורק אתאן לרבנן וכו' עיין לה' א"מ ז"ל:

שם כולה ר"ש היא כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין וכו' נראה דאינו ר"ל מוכרח שיתכוין שהרי ודאי שייך שלא יתכוין אלא ר"ל דסתם סורק מתכוין והכי נקטו לה התוס' ד"ה אבל לא סורק וכו' ואין ה"נ דאי לא נתכוון דמותר וכן נמי חופף אי מתכוין אסור אלא נקט חופף וסורק משום דסתם חופף אינו מתכוין וסתם סורק מתכוין ועיין לה' א"מ ז"ל והנה ראיתי לרש"י בשבת פרק במה טומנין דף ן' ע"ב ובפרק המוציא דפ"א ע"ב שפיר' דטעמא דלא סורק משום דהוי פסיק רישיה וכ"כ הרע"ב בשמעתין ויש לתמוה שהרי הכא קאמ' משום דמתכוין ואיך לקחו דרך אחרת לעצמן ועיין להרב א"מ ז"ל שכתב דהכא קא יהיב טעמא דהוי פסיק רישיה דניחא ליה משום דכל הסורק להשיר נימין וא"כ הוי ניחא ליה את"ד עש"ב ולפ"ז ה"ל העיקר חסר בדברי רש"י והרע"ב דה"ל לבאר דהוי פסיק רישיה דניחא ליה משום מתכוין כמו שהוצרך תלמודא הכא לבאר ותו כיון דע"כ צ"ל דמתכוין א"כ בהא סגי ואף דלא הוי פסיק רישיה ואמאי הוצרך לפסיק רישיה כלל ולי נראה דס"ל לרש"י והרע"ב דתלמודא דנקט מתכוין ע"כ חדא מנייהו נקט דה"ה דה"מ לו פסיק רישיה דהא כיון דקושטא הוא פסיק רישיה והא דנקטו טעם פסיק רישיה ולא נקטו טעם מתכוין המוזכר בגמר' אין לחוש לזה כיון דאין נפקות' לענין דינא וכיוצא בזה כתב התי"ט לעיל פ"ה משנה ה' ד"ה וב"ה ועיין לחידושינו לעיל פ"ג דף ך' ע"א בגמ' גבי צד שנה ושלשים וכו' ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה נזיר חופף וכו'. ודע שראיתי בש"מ בשמעתין שכתב וז"ל אבל לא סורק דהוי פסיק רישיה בר"ש כדמפרש בגמ' עכ"ל משמע דגרסתו בגמרא מטעם פסיק רישיה וא"כ ה"נ גי' רש"י והרע"ב וק"ל:

שם אבעיא להו וכו' עיין להכ"מ פ"ה מהלכות נזירות דין י"ד שכתב ס' נזירות להקל ועיין מאי דכתי' לעיל בסמוך גבי בעיא דצמח ראשו וכו' ודו"ק. עוד כתב הכ"מ וז"ל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר עכ"ל ודבריו תמוהין דבאדמה הוי פסיק רישיה כמ"ש רבי' מפני שמשרת ודאי דמה"ט לא יחוף באדמה אף שאינו מתכוין וא"כ אף ר"ש מודה בפסיק רישיה. וראיתי לה' לשון למודים בהל' שבת דף ע"ד ע"ב סימן קנ"ח שבת' דכונת מרן כיון שאינו מתכוין אינו לוקה דמלקו' ליכא אלא במתכוין לעבור אלאו ולא במעשה תליא מילתא א"ד ז"ל ע"ש משמע מלשונו דמילת' פסיקתא קאמר דליכא מלקות אלא במתכוין ולא ידעתי לפ"ז איך מסיים הכ"מ וקי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר שהרי אפי' לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור מ"מ אינו לוקה כיון דליכא מלקות אלא במתכוין לעבור אלאו והר' ז"ל כתב עז וז"ל ותדע דהא קי"ל כר"ש בגרירת כסא ומטה דדבר שאין מתכוין מותר כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' שבת אלמא דבכונה תליא מילתא ומינה. דבפסיק רישיה אע"ג דאיסורא מיהא איכא מ"מ אינו לוקה כיון שאינו מתכוין וכו' את"ד ע"ש ולא ידעתי מאי תדע איכא דמאי אולמיה הך דגרירת כסא ומטה מהכא וכעת דבריו צ"ע:

ולולי דברי. ה' היה נראה דס"ל למרן כ"מ זל דוקא לר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ולכך בפסיק רישיה עול דרגא דאיסורא הוא דאיכא ולא מלקות אבל לר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור עול דרגא דפסיק רישיה איכא נמי מלקות ומאי דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישיה לאו לגמרי מודה קאמ' דהא לענין מלקות אין מודה לו אלא ר"ל מודה דהוי כמו שאין מתכוין דר' יהודה ואפשר דאין ה"נ דזהו גם כן כוונת ה' ז"ל ולא כתב ה' כן אלא לדעת ר"ש ולא לר' יהודה מיהו יש מי שהראני תוס' בפרק לולב הגזול דף ל"ג ע"ב ד"ה מודה ר"ש וכו' דמשמע מדבריהם דס"ל דלר"ש בפסיק רישיה אף דבר שאין מתכוין כלל איכא מלקות והוא שהקשו גבי חותה גחלי' בשבת והובערו מאיליהן דע"כ פסיק רישיה וא"כ לר"ש אמאי פטור את"ק ע"ש ומאי קושיא אימא דפטור אבל אסור קאמר כמ"ש הם עצמן סמוך ונראה וזל דאפי' לר"ש פטור אבל אסור וכו' עכ"ל א"ו דקושי' אמאי פטור ממלקות והתם אין מתכוין כלל להבערה ולא דמי לחותך ראש העוף שכתב ה' זל כמו שיע"ש אלמא דס"ל לתוס' דאפי' אין מתכוין חייב מלקות לר"ש היכא דהוי פסיק רישיה. עוד הראוני סוגיא במס' שבת פרק הבונה דק"ג דמשמע מע דאיכא מלקות כסברת התוס' ודלא כה' ז"ל גבי התולש עולשין בשבת אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע ומשני אביי כגון דלא מכוין ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' ע"ש ומאי פריך והא מודה ר"ש וכו' דהא הברייתא לענין חיוב איירי והילכך אף דפסיק רישיה אינו חייב כיון דאינו מתכוין אלא ע"כ משמע דאיכא חיוב בפסיק רישיה אף דבר שאין מתכוין כלל דהא התם לא נתכוון כלל לייפוי הקרקע אלא לאכילה ואפ"ה חייב הפך דברי ה' ז"ל וצ"ע. ומיהו יש מי שאמר לי דאנן בדידן איכא ליישב דברי רבינו עז האופן דהיינו דרבינו הוק' ליה הך קושיא שהק' התוס' בפרק לולב הגזול שזכרנו ולכך ס"ל דע"כ דר' אשי דפרק ספק אכל ס"ל דאינו לוקה ופליג אסוגיא דפרק הבונה דס"ל דחייב ופסק רבי' כרב אשי משום דבתראה הוא. ובזה ניחא נמי דרכי' פ"ח מה' שבת דין ה' פסק להך ברייתא דתולש עולשין בשבת סתמא ולא ביאר הנך תירוצים דמתרץ בגמרא באגם שנו א"נ בארעא דחבריה וכו' ע"ש די"ל משום דס"ל כיון דהך שנויא בארעא דחבריה אינו אלא מכח קושית והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' ולר' אשי דפרק ספק אכל אינה קושיא והילכך לא הוצרך רבינו לבאר בארעא דחבריה וזה אינו חדא דאכתי אין זה מספיק לרבינו נו דפסק להך ברייתא סתמא דמ"מ ה"ל לבאר כגון דלא מכוין כיון שאביי הוצרך לבאר כן ועוד אעיקרא דמילתא אם איתא דר' אשי דפרק ס' אכל פליג וס"ל דאינו לוקה א"כ מאי פריך כלל בפרק הבונה לאביי והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' שהרי אימא דאביי ס"ל כר' אשי דאינו לוקה אלא ודאי דס"ל לתלמודא דליכא מאן דפליג בזה א"נ דלית הילכתא כר' אשי ולכך רוצה להסכים אביי ורבא אליבא דהלכתא ודו"ק:

ואגב דאתא לידן האי ענינא ראיתי לתוס' בפרק הבונה בד"ה באגם וכו' שכתבו וז"ל ומתני' דלא שייך לאוקמה באגם וכו' אומר ר"ת דאיירי באילן יבש וכו' עכ"ל משמע דמצד השייכות דלא שייך לאוקי מתניתין באגם אלא בשדה ואפשר דה"ט משום דמתניתין קתני עצים ובאגם לא שכיחי אילנות וא"כ לא ידענא מה תירצו דאיירי באילן יבש דאכתי נהי דליכא יפוי גבי האילן מ"מ הא איכא יפוי לגבי קרקע דהא במלקט איכא תרי יפויי יפוי הקרקע ויפוי האילן כמ"ש רש"י שם במתניתין ד"ה אם לתקן וכו' ע"ש ותו קשה דא"כ אמאי לא מוקי ברייתא נמי באילן יבש ובשדה כמו מתניתין ותו דא"כ ראית ליה תירוצא אחרינא דשייך נמי אברייתא ולא קאמר ליה אמאי לא תירצו בפשיטות דמוקי למתניתין בארעא דחבריה כאידך אוקמתא שנזכרה בגמ' ואמאי הוצרכו להביא עצות למרחוק וכן ראיתי לה' שושנים לדוד שם שנתעורר בדבריהם ע"ש מיהו ראיתי למהרש"א שכח' דמתניתין כיון דלא קתני תולש דהוה משמע שתולשו משרשו אלא קתני מלקט עצים דהיינו שקוצץ ממנו ודאי באגם נמי האילן מתתקן כל שהוא את"ד ע"ש ולפ"ז יתיישב תירוץ התוס' דאין ה"נ דצ"ל נמי דמיירי באגם וכן נמי נתיישבו ג"כ הנך קושיות שהקשינו דהא גבי ברייתא לא מצי לשנויי הכי כמ"ש מהרש"א עצמו ע"ש מיהו לשון לא שייך שכתבו התוס' לא משמע הכי ודו"ק:

עוד כתב מרן כ"מ וז"ל ומ"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר"י לפרושי דברי ת"ק עכ"ל ודבריו תמוהין כיון דכבר כתב דדין האדמה דכתב רבינו משום דאינו מתכוין וקי"ל כר"ש א"כ היכי מקשה בתר הכי אמאי פסק כר"י דיחידאה הוא והא לחלוחית הדיו קיימת דאתייא נמי כר"ש ודקרי לה מאי קרי לה להקשות וי"ל הא דכתב מרן וקי"ל כר"ש היינו דר' ישמעאל סבר לה כר"ש לענין דבר שאין מתכוין דמותר אבל מ"מ ר"ש לא ס"ל כר' ישמעאל דאדמה הוי פסיק רישיה אלא ס"ל דלא הוי פסיק רישיה דבזה פליגי ר' ישמעאל ור"ש ודו"ק ועיין להפ"ח מים חיים בנימוקיו להרמב"ם פ"ה מה' נזירות שתרץ על קושית הכ"מ כיון דמבעיא לן אליביה הלכתא כוותיה ע"ש ועיין לה' יד מלאכי ז"ל אות ב' סי' צ"ח שתמה עליו דאשכחנא ליה במקום אחר בהל' ע"ז דלא ניחא ליה בהאי תירוצא משום דבכמה דוכתי בהש"ס בעי אליבא דלא כהלכתא ע"ש. עוד ראיתי להרב לשון למודים שכתב וזל גם אין להק' לדברי מרן דאיך אפשר לומר דטעם אדמה המשרת שאינו לוקה משום שאינו מתכוין להשיר השער שהרי גם בחלוקת לא יסרוק במסרק כתב רבינו ואם עשה כן אינו לוקה דתרוייהו בחד כללא כיילנהו והתם מתכוין להשיר כדאמר רבא כל הסורק להשיר נימין מתכוין די"ל דאף ע"ג דמתכוין מ"מ לאו פסיק רישיה דאפשר שלא ישיר ומש"ה אינו לוקה דה"ל כהתראת ספק עכ"ל גם בזה דבריו תמוהים כיון דס"ל לה' דמסרק רק לאו פסיק רישיה אבל אדמה פסיק רישיה א"כ מאי ק"ל כלל ואיך מכריח ה' דגם בחלוקת לא יסרוק במסרק כתב רבינו אינו לוקה משום דתרווייהו בחד כללא כיילינהו וכו' שהרי כיון דע"כ דבחלוקה הסמוכה כבר כתב רבינו מפני שמשרת השער ודאי וכו' דהיינו פסיק רישיה ע"כ לא קאי אלא אאדמה ולא אמסרק וכן משמע נמי לשון שמשרת ולא כתב שמשירין משמע דעל אדמה לחוד קאי אלמא לאו בחד כללא כיילנהו אלא ולא יחוף באדמה מילתא באפי נפשה היא ויש מי שפי' דמאי דכתב הרב בחד כללא כיילנהו אין כונתו משו' דכ' רביט לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה בהדי הדדי אלא כונתו על מאי דכתב רבינו ואם עשה כן אינו לוקה ולא כתב ואם חף אינו לוקה אלא משום דבעי לכלול נמי גם המסרק לכך כתב ואם עשה כן אינו לוקה ומ"מ אין זה מוכרח ודו"ק: עוד כתב הרב וז"ל אמנם יש לדקדק ממ"ש הרמב"ם דין זב העביר על ראשו סם שמשיר השער אינו לוקה ומשמע דאפ' מתכוין דומיא דלוקה דכת' רבינו לעיל מניה בדין זא דע"כ דמיירי במתכוין וכן נמי ודאי הוי פסיק רישיה כמ"ש רבינו העביר על ראשו סם שמשיר השיער משמע שמשיר השיער ודאי וא"כ אמאי כתב דאינו לוקה ע"ש וכן הק' ה' לח"מ זל דין זב והניח בקושי' ע"ש וה' לשון למודים תירץ דס"ל לרבינו כיון דבעינן כעין תער כדקאמר תלמודא לעיל דף מ' ע"א לרב חסדא אלא אימא כעין תער משמע ליה לרבינו דסם לא הוי כעין תער כיון שעוקרו לגמרי ממקום גידולו דכעין תער היינו עיקרו נראה במקום גידולו וכן נמי כעין תער ממעט נמי אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו שאין זה כעין תער שמעבירין סמוך לעיקרו וא"כ ע"כ לו' דלפום שנויא דר' חסדא אצטריך תער לגופיה דבעינן כעין תער למעוטי הנך סם והניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אבל הברייתא דקתני ומאחר שסופנו וכו' מה ת"ל תער וכו' ע"כ דלית ליה כעין תער וכן משמע נמי מדקתני תלש מירט וכו' דמירוט אינו כעין תער דהיינו דעוקרו לגמרי ממקום גידולו וכמ"ש רש"י לעיל בברייתא ד"ה מירטו דעוקרו לגמרי ממקום גידולו עכ"ל וא"כ אין זה כעין תער אבל לדידן דקי"ל כתירוץ ר' חסדא דבעינן כעין תער אצטריך תער לגופיה דכעין תער בעינן ותגלחת אחרונה שתהא בתער נפק"ל כדאמ' ר' בברייתא מעד מלאת וכו' וכ"כ התי"ט וכו' את"ד עש"ב ואחר המחילה אני שמעתי ולא אבין דאטו ר' חסדא פליג אברייתא ואדרבא תלמודא דהוצרך לפ' מילתא דר' חסדא אלא אימא כעין תער היינו כדי ליישב הברייתא אליביה כדפריך להדיא והא קתני מניין לרבות כל המעבירין וכו' ואולי נאמר הא דפריך והא קתני לרבות כל המעבירין עיקר קושיתו סמך אסתמא דמתני' דקתני נזיר שגילח בין בזוג או שספסף כל שהוא חייב אלמא דס"ל דחייב שאר המעבירין וכן משמע מהתו' לעיל דף מ' ע"א ד"ה ובתער וכו' ומש"ה הוצרך לשנויי אלא אימא כעין תער ור"ל דבהא מיהא פליג אברייתא דברייתא אית ליה לרבות שאר המעבירין אע"פ שלא כעין תער אבל אכתי קשה דאיך ר' חסדא יחלוק על הברייתא ודוחק לומר דלא שמיע ליה דכולי האי ה"ל לתלמודא לבאר ודברי ה' צ"ע:

תו ק"ל על ה' שהביא ראיה דהך ברייתא לית ליה כעין תער מדקתני מירט וכו' ומירוט אינו כעין תער וכו' שהרי בברייתא דמייתי לעיל דף מ' ע"א תניא נמי הכי וכו' קתני מירט וע"כ דס"ל כעין תער דהא קתני סיפא ובתער וע"כ דלאו דוקא תער דהא קתני רישא תלש מירט ספסף וכו' אלמא דס"ל לרבות כל המעבירין אלמא דמירוט חשיב כעין תער וה"ה נמי סם דחשיב כעין תער והדרא קושית הר' לח"מ לדוכתה דהא רבינו פסק פ"ה דין י"א כעין תער ואיך פסק גבי סם דאינו לוקה וראיתי לה' פני משה מפרש להירושלמי סוף מס' נזיר ד"ה לא סוף וכו' בסוף דבריו כתב לתרץ לקושית הלח"מ דס"ל לרבינו דלא הוי בכלל המעבירין אלא דבר שמעביר בשעת העברתו אבל סם לאחר זמן הוא משיר ולמד זה מדאמר בגמ' כעין תער בעינן א"כ ממילא נמי בעינן כעין תער לענין דבעינן נמי דמעביר בשעת העברתו ולא לאחר מכאן את"ד ע"ש ולא ידעתי מה תיקן למאי דקתני הברייתא ומאחר שסופנו וכו' מה ת"ל תער וכו' דהא תער למעוטי סם כמו שהקש' הלח"מ עצמו ומיהו ראיתי לו בפנים בתוך המסכתא גבי שמעתין במראה הפנים ד"ה כל המעבירין שיישב דברי הברייתא חוץ מדברי התוס' וא"כ לשיטתו אזיל ומ"מ לא הוה צריך לכולי האי אלא בפשיטות ה"ל לומר בקיצור דכעין תער למעוטי סם וכמ"ש הלח"מ:

וראיתי לה' א"מ ז"ל בסוף ספרו בלשונו' הרמב"ם השייכים להלכות נזירות שתרץ לקושית הלח"מ דטעמו של רבינו דהוי גרמא דאינו משיר השער מיד רק אח"כ וקי"ל גבי חייבי מתות אם המית חבירו ע"י גרמא כגון שכפתו והניחו במקום שסוף חמה לבא אינו חייב מיתת ב"ד רק בידי שמים ה"ה. נמי דאינו חייב מלקות דמלקות במקום מיתה עומדת וכו' את"ד עש"ב ויש מי שהקש' לי דמאי דמייתי ה' מהך דסוף חמה לבא לא שמיה מתייא אדרבא הא לא דמיי' אלא למאי דק"ל כפתו בחמה ומת חייב כדאיתא פרק הנשרפין דע"ז ע"א ופירש"י משום דההורג מזומן וכן פסק הרמב"ם פ"ג מה' רוצח וא"כ מעביר סם על ראשו נמי הוי כמו ההורג מזומן וכן נמי מעכשיו מתחיל לפעול לשאח"כ ישיר השער כמו הניחו בחמה דמעכשיו יתחיל ההיזק לשאח"כ ימות וצ"ע. עוד תירץ ה' דרבינו מיירי באינו מתכוין בסם זה להשיר השיער וכו' ע"ש כבר כתבנו למעלה דע"כ דרבי' מיירי במתכוין כמו שהוכיח ה' לשון למודים שזכרנו למעלה. ומה שתירץ עוד בתירוץ הג' דסך נשא אינו כעין תער ע"ש תמהני עליו שהרי הלח"מ עצמו שלל תירוץ זה מכח הברייתא דקתני מה ת"ל תער נימא למעוטי סם וה' עצמו העתיק לדברי הלח"מ וליכא למימר דה"ל לכתוב משחית לא יעבור כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב ד"ה ומאחר וכו' כמו שהגהנו בדבריהם ומוכרח דס"ל ללח"מ כן כמו שהגהנו דאל"כ עוד היום תיקשי ליה נימא דאצטריך לאשמו עי לאשמועינן כעין תער די"ל דאי הוה כתיב משחית לא הוה ממעטינן סם דאיהו נמי הוי משחית אלא ודאי דסם נמי הוי בעין תער וכן משמע מדברי התוס' לעיל דף מ' ע"א ד"ה נשא וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל ה"א וכו' שלא כעין תער אפי' סך נשא נמי עכ"ל דר"ל אפי' סך נשא מהני משום דלא הוי שלא כעין תער אלא הוי כעין תער ולפי דברי ה' גם לדברי ה' לשון למודים דבעו לומר דסך נשא לא הוי כעין תער לא ידענא מה יענו בקושית התוס' לעיל שהקש' דהא מסיפא שמעי' וכו' וצ"ע:

עוד כתב ה' א"מ וז"ל ותו דע"כ מוכח הכי דהא אליבא דר' הוכחתו מדכתיב עד מלאת סמוך לתער לא יעבור הא אחר מלאת בתער א"כ ע"כ מה שעובר תוך מלאת מצוה אחר מלאת ואם אחר מלאת אסור לגלח בסם המשיר השער א"כ ע"כ קודם מלאת אינו עובר על תער לא יעבור אם מגלח בסם המשיר השער עכ"ל ע"ש גם בזה דבריו תמוהים דתלי תניא בדלא הניא שהרי לאחר מלאת גופא דאסור לגלח בסם אינו אלא משום דס"ל לר' בתוך מלאת דוקא תער ולכך אחר מלאת נמי דוקא תער וכפירש"י לעיל דף מ' ע"א ד"ה ר' אומר וכו' אבל לדידן בתוך מלאת לרבות כל המעבירין א"כ ממילא דלאחר מלאת אפי' בכל דבר וצ"ע ועיין לחידושינו לעיל ד"מ ע"א ברש"י ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וכו' ודו"ק ודע שראיתי להר' מ"א בהלכות נזירות בהגהותיו להרמב"ם שכתב דברים שאינם מובנים אצלי כעת ע"ש:

רש"י ד"ה מחבו וכו' נזיר ומצורע שני כתובין וכו' עיין לה' א"מ ז"ל: ד"ה נזיר חופף וכו' כמו חופף עליו כל היום לשון מגרד עכ"ל ק"ק דחופף עליו כל היום לא שייך לפרשו לשון מגרר דאינו ענין לו כלל אלא לשון מחפא ומסתיר כלומר מגין עליו וכן פיר' רש"י בחומש פרשת וזאת הברכה והתרגום נמי ע"ש ואולי כיון דדרך המגרד שער ראשו להשים ידו על ראשו או שום דבר לחכך בו חשיב מגין ולפ"ז ס"ל לרש"י הכא דחופף לשון מגרד וההגנה ממילא היא א"נ דלשון מגרד שכתב רש"י לשון המשנה מלשון גרידי שכתב רש"י בפרק חלק דקי"ב ע"א וזל בד"ה גרידי בדל"ת נמשכין וכו' ע"ש דהיינו שמושך שערו ע"י החיכוך וס"ל לרש"י דחופף עליו כל היום נמי הוא לשון המשכח כלומר שהשכינה שורה ומשוכה על בנימין כל היום ודלא כפירש"י בחומש מיהו הוי נגד התרגום וצ"ע ועיין בשרש שורש חפף מיהו מצאתי לרש"י פ"ק דיומא גבי קרא דחופף עליו כל היום שכתב בד"ה חופף וז"ל כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר לא יחוף ראשו עכ"ל ע"ש:

תוס' ד"ה אמר מר וכו' אומר הר"ם דבעלמא קיימי וכו' עכ"ל פי' דבעלמא מיירי ולא בפאת זקן נמי וכו' ומיהו ראיתי במקובצת שכתב וז"ל אבל בעלמא כגון פאת זקן רובו ככולו עכ"ל וק"ק מה יענה להך דפרק המצניע שכתבו התוספו' וי"ל דהך דפרק המצניע איירי לענין איסור הוצאת שבת אבל התוספו' ס"ל ה"ה נמי פאת זקן והכי איתא בתוספתא דה"ה נמי גבי פאת זקן עיין להרב א"מ ז"ל:

בא"ד מיהו פאת זקן וכו' כתב ה' א"מ ז"ל בס"ד וז"ל ומיהו צ"ע ל"ל למימר פאת זקן לא אמרינן רובו ככולו אפי' גבי נזיר גופיה בתוך ימי נזרו אמרינן ללקות אפילו באחת לעיל דף מ' ע"א עכ"ל ע"ש נראה דלעיל ר' חסדא גופיה ביאר להדיא הך דללקות באחת דמחולק מדעלמא דקאמר לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו והיינו כמו דבעלמא דרובו ככולו אבל ללקות אפי' באחת ולא בעי רוב אבל התוס' חידשו דגבי פיאה נמי לא הוי כמו דעלמא ולא בעי רוב וק"ל:

ואגב איכא למידק על דברי התוס' לעיל ד"מ ע"א ד"ה לסתור וכו' שכתבו וז"ל וכולן הלכה היא בנזיר שלא מצינו בהם טעם עכ"ל שהרי לסתור ברוב ראשו מהכא ילפינן דקאמר הא בעלמא רובו ככולו וכן נמי לעכב בשתיים מקרא נמי יליף לה הכא מדכתיב יגלחנו יתירא עד דאיכא כולו ואיך כתבו וכולן הלכה היא בנזיר ומיהו גבי סותר ברוב ראשו יש ליישב משום דהוק' להו אמאי לא ילפינן מנזיר גופיה גבי תגלחת עד דאיכא כולו ולכך כתבו דהלכה היא ודו"ק:

ד"ה מתכו וכו' והכא אשכחן וכו' עכ"ל וכן הקשו עוד פ"ק דסנהדרין ע"ש ודע שראיתי לתוס' בפ"ב דמעילה דף ט' ע"ב ד"ה הלמדין וכו' שכתבו גבי הא דקאמר התם הלמדין לפני חכמים אומרין וכו' וז"ל לאו היינו למדין לפני חכמי' דפ"ק דסנהדרין דמפרש התם היינו לוי שלא מצינו וכו' ע"ש ולפ"ז ה"נ איכא לתרוצי דהאי דמחכו עלה במערבא דקאמר הכא לאו היינו מחכו עלה במערבא דפ"ק דסנהדרין אלא דק"ל בעיקר דבריהם דא"כ מאי פריך התם פ"ק דסנהדרין והא שלחו מתם וכו' ומאי קושיא אימא דשלחו מתם אחרינא היא ולאו היינו הך וכן נמי מאי פריך התם והא אמר ר' הונא אמרי בי רב וכו' ע"ש אימא דאמרי בי ר' אחרינא הוא וכה"ג הקשו התוס' התם על פירש"י ע"ש ולכן נראה דלא כתבו התוס' בפ"ב דמעילה אלא דוקא גבי למדין לפני חכמים משום דברייתא היא ולכך איכא למימר דתלמודא דפ"ק דסנהדרין בבריית' לא קמיירי וכן משמע מלשון הי"ש כלל ד' דף ה' ע"ב ע"ש:

וראיתי לה' א"מ ז"ל שהק' וז"ל צ"ע הא לעיל דכ"ט בתוס' ד"ה קסבר וכו' פי' דתרי ר"י ב"ח הוו וקושיא זו ק' ג"כ על הש"ס בסנהדרין שם דפריך והא שלחו מתם לדברי ר"י ב"ח וכו' הא תרי ר"י ב"ח הוו עכ"ל ונראה אע"ג דתוס' עצמן לעיל כתבו דא' תנא וא' אמורא וא"כ לא שייך שאמורא ימחוך על התנא וכן נמי לא שייך שהתנא ימחוך על דברי אמורא שהרי עדיין אינו בזמנו מ"מ כוונת הרב דילמא לעולם התנא מחך על אמורא וכגון שהיה בזמנו שהרי אשכחן דאיכא א אמוראים שהיו בזמן התנאים ונראה דלק"מ דע"כ הא דמחכו עלה היינו אמורא ואמינא לה מהא דפ"ק דסנהדרין דקאמר אלא איפוך שלחו מתם ר"א מחכו במערבא ר"י ב"ח וכו' ע"ש משמע דה"ק דאותו ר"י ב"ח המוזכר גבי שלחו מתם מפכונן ליה גבי מחכו במערבא ואלו ר"י ב"ח המוזכר גבי שלחו מתם ע"כ דאמורא הוא מדאמרינן בפרק גט פשוט דף קע"ד ע"ב שלחו מתם הילכתא כר' הונא בריה דרבי יהושע ע"ש בפי' רשב"ם משמע דאמורא הוא מדפסק כדברי האמורא וכן משמע נמי מפרק ד"מ דף ל"ד ע"א דקאמר על שלחו מתם אין מוצא אתמר ע"ש הרי דנקט לשון אתמר שהוא לשון מימרא וא"כ כיון דמפריך ליה הוא עצמו גבי מחכו במערבא ע"כ משמע דמחכו במערבא אמורא הוא וא"כ ע"כ דר"י ב"ח הנמחך נמי אינו תנא דלא שייך שאמורא ימחוך על התנא ועוד דע"כ אמורא הוא שהרי כיון דקאי אמימרא דר' אחא בר איקא וכן משמע נמי לשון מתקיף ולכך הקשו התוס' שפיר דהא ודאי דתרי ר"י ב"ח אמוראי לא מצינו ודו"ק נ"ל.

ובזה ניחא נמי מה שהקש' עוד הא"מ ז"ל אהך דפ"ק דסנהדרין דפריך והא שלחו מתם וכו' די"ל משום דשלחו מתם היינו ר"י ב"ח אמורא וכן גמי דברי ר"י ב"ח דשלחו על דבריו ע"כ נמי אמורא כדמשמע פרק א' ד"מ דף ל"ד ע"א דקאמר מוצא מכלל רבינו ופירש"י הא דר' יוסי לא ס"ל דרב וכו' ע"ש ובודאי דאינו מיושב לשון זה על התנא ודו"ק נ"ל ועיין בס' ה' לימודי ה' נר"ו דנ"ח ע"א ויש לגמגם על דבריו ואין להאריך:

ודע שראיתי לה' יד מלאכי ז"ל סי' תק"ע שרצה להוכיח מסברא דנפשיה דליכא תרי ר"י ב"ח אמוראי שכתב וז"ל ושיהיו תרי ר"י ב"ח אמוראי לא אמרו אדם מעולם עכ"ל ונראה דמוכרח הוא מסוגיא דפ"ק דסנהדרין דא"כ מאי פריך והא שלחו מתם לדברי ר"י ב"ח וכו' וכמו שהק' הר' א"מ ז"ל ודו"ק. ודע שראיתי במסכת נדה פ"ו דף ן' ע"ב דאחיכו על ר' זירא ומסיק אמר להו אביי גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה וכו' משמע דאחיכו אמורא הוא שהרי אביי ור' זירא ודאי לא היו בזמן התנאי' ומיהו יש לדחות דאחיכו במערבא לחוד ואחיכו סתם לחוד ועיין עוד פ"ג דנדה דכ"ז ע"א דאיכא נמי אחיכו עליה על ר' פפא ע"ש:

ד"ה נזיר חופף וכו' שיחוף ראשו בנתר ובאדמה וכו' עכ"ל מדנקטו באדמה משמע דס"ל דמתניתין פליגא אר' ישמעאל דאמר לא יחוף באדמה וכן משמע נמי מדבריהם פ"ד דשבת דף ן' ע"ב ד"ה ר"ש וכו' וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שכתבו והלכה כר' ישמעאל ע"ש אבל הכ"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ד כתב לדעת רבי' שהוא סובר דר' ישמעאל לפ' דברי ת"ק אתא ע"ש וכבר כתב עליו הלח"מ דלא משמע כן מדברי רבינו בפי' המשנה מיהו תחלת דברי רבינו בפי' המשנה והרע"ב שכתבו חופף מחכך בידו וכו' משמע אבל לא באדמה והיינו כרבי ישמעאל וא"כ דבריהם סתרי אהדרי וצ"ע והתי"ט הק' על דברי מרן וז"ל אבל איכא למדחי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא הילכך נראה הא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמר' מבעיא ליה אליביה וכו' ע"ש וכ"כ הלח"מ שם ונראה דלפי דבריו עצמו יש ליתן הכרח לרבינו דמשמע ליה לפרושי משום דהוק' ליה מדבעי תלמודא אליביה משמע דהלכתא כוותיה וקי"ל כסתם משנה דקתני חופף אפילו באדמה וא"כ ק' הלכתא אהלכתא אלא ע"כ דס"ל לתלמודא דלאו לאפלוגי ומיהו אין זה מספיק דמ"מ אתלמודא גופיה ק' מנ"ל לפרושי ועיין להרב לשון למודים הל' שבת דף מ"ו ע"א ד"ה ואולם וכו' ע"ש. ודע שראיתי לה' הנז' ד"ה ועוד וכו' שהקש' על דברי מרן כ"מ משם ה' מקראי קודש מסוגיא דפרק במה טומנין דף ד ע"ב דפריך מדתנן נזיר חופף וכו' ולפי דברי מרן דרבי ישמעאל לפרושי לא פריך מידי שהרי לא התיר אלא ביד ובכלי אבל נתר ואדמה לא את"ד ע"ש ולכאורה בלאו דברי מרן תחול קושיא זו בדברי רבינו גופיה שכתב נזיר חופף בידו וחוכך בציפורן וכו' הרי דמפרש למתני' דנזיר חופף היינו ביד דוקא וכדמסיים להדיא לא יחוף באדמה א"כ מאי פריך תלמודא התם וי"ל דאיכא למימר דרבינו דנקט נזיר חופף בידו לאו היינו סתמא דמתניתין אלא אליבא דרבי ישמעאל דפסק כוותיה ואחר כמה ימים ראיתי שכ"כ הלח"מ ריש פ"ק מה' שבת דין ה' ותמיה עליו שלא נתעורר בדברי הכ"מ שכתב דר' ישמעאל לפרושי א"כ מאי פריך התם בפרק במה טומנין וה' לשון למודים תירץ דע"כ סוגיות פליגי דלפי סוגיית שבת ס"ל דמסרק הוי פסיק רישיה וממילא ר' ישמעאל פליג אבל סוגיא דידן ס"ל דהמסרק לא הוי פסיק רישיה ור' ישמעאל לפרושי ובזה רצה לתרץ נמי הא דפי' רש"י בשבת דהמסרק הוי פסיק רישיה משום דלפי אותה סוגיא קאי את"ד עש"ב ומיהו אין זה מספיק לדברי הרע"ב דבמסכת נזיר קאי ואיך מפרש מטעם פסיק רישיה גם עיקר הכרח ה' דסוגיא דהכא פליגא וס"ל דמסרק לא הוי פסיק רישיה מדלא משני שאני סורק הוי פסיק אין זה מוכרח דאטו משום דלא משני הכי נימא דסוגיא פליגא ומה בכך אי לא משני הכי וכי מי סני לן לומר דה"ה דה"מ לשנויי הכי וחדא מנייהו נקט כי היכי דנסכים סוגיות אהדדי ולא לאפושי פלוגתא ומה גם דה"ל פליגי במציאות דהמסרק אי פסיק רישיה או לא והלא מרגלא בפומייהו דכלהו רבוואתא ראשונים גם אחרונים דמשתמשים בהאי שנויא בכמה דוכתי לומר דה"ה דה"מ לשנויי וכו' וזה פשוט וכן נמי סוגיא דפרק במה טומנין אין ה"נ דס"ל דהמסרק הוי מתכוין כסוגיא דהכא ומכ"ש דאיכא אותו הכרח דלפלוג וליתני בדידה דאע"פ דגבי מסרק איכא שני טעמים מתכוין ופסיק רישיה מ"מ טפי ה"ל לאשמעי' גבי חפיפה עצמה דאע"פ דליכא אלא חד טעמא דפסיק רישיה וכ"ש מסרק דאית ביה תרי טעמי ועיין מה שכתבתי בגמרא גבי כולה ר"ש וכו' ודו"ק:

וראיתי בספר ערך השלחן נר"ו א"ח סימן ש"ג סעיף ח' שתירץ על קושית הר' מקראי קודש וז"ל ולק"מ דבלא"ה קשה אמאי לא מוקי הך תנא כר' ישמעאל דס"ל דמשיר השער ודאי וקי"ל כוותיה אלא דנתר וחול לאו היינו אדמה ומדאסר רבי ישמעאל לחוף באדמה מכלל דנתר וחול מותר לר"ש א"ד נר"ו ע"ש ואין זה מספיק לדברי הרמב"ם בפי' המשנה דס"ל דאדמה היינו נתר ע"ש וא"כ תיקשי ליה אמאי לא מוקי הך תנא כר' ישמעאל ולכן נראה דלא קשה משום דהך ברייתא נתר סתמא קתני משמע אפילו באדמה דלא מתרה אבל רבי ישמעאל איכא לספוקי ביה דמפני שהיא משרת השער תנן אבל באדמה דלא מתרה מותר כדמבעיא ליה לתלמודא הכא וס"ל לתלמודא דלא גזרינן בשבת טפי מנזיר והילכך לא אוקמה כר' ישמעאל כי היכי דלא תפשוט בעייא כיון דא דאיכא למדחי ולאוקמיה תרי תנאי אליבא דר' יהודה כדמשני התם והנראה שדברי הרמב"ם בפירו' המשנה אשתמיטו מהר' ערך השולחן נר"ו ודו"ק נ"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה