באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף לח:
גמרא ת"ק לא מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתיה וכו' נראה להגיה לאכילה במקום לשתיה דהכי מתיישב טפי דה"ל ר"ע ות"ק פליגי בדבר והופכו דר"ע יליף מאכילה ות"ק לא יליף מאכילה ושו"ר לתוס' פ"ק דעירובין שהעתיקו כן להדיא הגי' לאכילה משם ר"ת ע"ש שו"ר עוד לתוס' פ"ק דסוכה שכתבו לשני גירסאות הללו וכתבו וז"ל אבל לאכילה ניחא טפי וכו' עכ"ל ונראה דמה"ט דכתיבנא הוא דכתבו דגירסא לאכילה ניחא טפי ודו"ק ועיין להא"מ ז"ל ועיין עוד לחידושינו בתוס' דפ"ק דסוכה מה שהקשינו על דברי מהרש"א פ"ק דעירובין ודו"ק:
ודע דמפי' רש"י הכא משמע דגריס ת"ק לא מדמי וכו' ולכ"ע אכילה בכזית כפי' ר"ת אבל מפירש"י פ"ק דסוכה בד"ה כדי רביעית שכתב דאיכא למ"ד דחרצנין ולולבין מצטרפין לרביעית וכו' משמע דס"ל דלת"ק אכילה ברביעית כמו שתייה כגירסת התוס' דת"ק מדמה וכו' וק"ל:
תוספות ד"ה ואינו חייב וכו' דאין דרך תנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה וכו' עכ"ל לכאורה ק' מהא דאמרינן ריש פ"ק דחגיגה דף ב' ע"א כאן במשנה א' כאן במשנה אחרונה ופירש"י סיפא דמתני' נשנית קודם שחזרו וכו' ע"ש אלמא דסיפא קודם חזרה ורישא אחר החזרה וכבר נתעורר בדבריהם ה' יבין שמועה כלל של"ד ע"ש ומיהו אי מהא לא קשיא ולא ראה שהרמב"ם פרק ב' מה' חגיגה דין א' מפרש אפכא מפירש"י כמ"ש הלח"מ שם ע"ש אמנם ראיתי לתוס' פ"ק דערכין דף ב' ע"ב ד"ה מי שחציו וכו' שהוכיחו מפ"ק דעירובין ופרק אלו טרפות דאשכחן דהקדים התנא משנה אחרונה עיין שם:
בא"ד ועו"ק דכי היכי דבעי הש"ס טעמא לדברי ר"ע וכו' היה לו ליתן טעם למשנה א' וכו' עכ"ל אע"ג דאיכא למימר דטעמא דת"ק משום דס"ל וי"ו מוסיף כמו לר"ע אלא דלר"ע יליף עליון מתחתון ות"ק יליף תחתון מעליון מ"מ ה"ל להש"ס ליתן טעם זה להדיא כמו ר"ע ונראה הא דלא יליף ר"ע אפכא תחתון מעליון משום דלאקושי לחומרא עדיף ומיהו ת"ק ס"ל דאורחיה דקרא התחתון יליף מעליון ע"ד דאמרינן סיפיה מפרש לרישיה וק"ק לר"א דאמר לעיל משקין הוא בהיתר מצטרף לאיסור אבל אוכלין לא משום דהיכא דגלי גלי כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אפילו וכו' מנ"ל לומר כן שהרי כיון דת"ק הכא קא יליף אכילה משתייה לענין רביעית אם כן ה"נ נילף אכילה משתיה לענין היתר מצטרף לאיסור וכן לר"ע נמי דכי היכי דיליף שתיה מאכילה ה"נ נילף אכילה משתיה לענין היתר מצטרף לאיסור דהא קי"ל אין היקש למחצה ודרשא דוי"ו מוסיף חשיבא היקש כדמשמע מדברי רש"י פ"ק דקדושין דף י"ד ע"ב גבי וכי תשיג וי"ו מוסיף דחשיב ליה היקשא ע"ש. מיהו מצאתי להח"ן ז"ל בחידושי כריתות דכ"ב ע"א ברש"י ד"ה ור"ע וכו' שכתב דוי"ו מוסיף לא חשיב היקש גמור והא דקרי ליה היקשא משום דדמי קצת למדת ההיקש ולא אמרינן ביה אין היקש למחצה ע"ש והשתא ניחא ואין להקשות אכתי לא יהיה אלא מה מצינו מ"מ נילף נמי לענין היתר מצטרף לאיסור כי היכי דילפינן לענין רביעית לת"ק ולענין כזית לר"ע דמאי שנא די"ל דלענין התר מצטרף כיון שרוצים ללמוד עיקר האיסו' אמרינן היכא דגלי גלי ואין מביאין אסור חדש אבל היכא דעיקר האיסו' מפורש אבל רוצי' ללמוד לענין השיעור ילפינן שפיר דחשיב כמו גלוי מילתא וכן ראיתי שכ"כ בשיטה מקובצת פ"ק דביצה דף ז' ע"ב גבי דפריך לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ע"ש ועיין לחידושי' שם ודו"ק. ובזה ניחא נמי היכי ילפינן זה מזה לענין כזית ורביעית דהא קי"ל שיעורין הל"מ כדאיתא ריש פ"ק דסוכה דף ה' ע"ב וקי"ל נמי אין למדין מהלכה בשום מידה כמ"ש ה' יבין שמועה כלל ק"ח ואם כן היכי ילפינן הכא מהלכה אלא י"ל כיון דאיסו' אכילה ואיסור שתיה כתיבי בקרא וההלכתא גילתה לנו שי שיעורייהו בכמה שפיר ילפינן מהלכה כיון דלאו עיקר דינא קלפינן ועי"ל דמחלוקת תנאי היא אי ילפינן מהלכה או לא כמ"ש ה' מחנה ראובן בחידושי פסחים דף פ"א ע"ב ע"ש ואם כן י"ל דתנאי דהכא סבי' להו דילפינן מהלכה ודו"ק. ועיין להח"ן זל בחידושי תמורה פרק ג' דח"י ע"ב בד"ה ימותו וכו' ועיין לחידושינו פרק ב' דמסכת בכורות דף י"ו ע"א בגמרא ודו"ק:
ודע שראיתי למהרש"א פ"ק דסנהדרין דף י"ז ע"א ד"ה שיודע לטהר וכו' שרצה למילף בק"ו לענין דנחש מטמא בכעדשה ע"ש ומקשים עליו דשיעור עדשה הל"מ הוא דשיעורין הלכתא נינהו ואין דנין ק"ו מהלכה וראיתי לתוס' פ"ק דקדושין דף י"ז ע"א ד"ה ונילף וכו' שכתבו ג"כ כדברי מהרש"א שעל מאי דפריך התם ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה הקשו ועולת ראיה גופ' מנ"ל דבכל שהוא ותירצו ושמא הל"מ היא דבכל שהוא ע"ש אלמא דבעי תלמוד' למילף שעור כל שהוא מהל"מ וראיתי לה' עז וה' מהרימ"ט שם מהדורא בתרא שנתעוררו בדבריהם הא אין דנין ק"ו מהלכה ע"ש ונראה דל"ק שהרי ע"כ מוכח הכא דמצי' למילף השיעורין מהלכה. ומיהו ראיתי להרב מש"ל זל פ"ק מהלכות חמץ דין ז' ד"ה עוד אני תמיה דבמצות וכו' שכתב הא דקי"ל סתם אכילה בכזית היינו דההלכה פירשה לנו דאכילה דקרא בכזית ע"ש ולפ"ז ה"ה נמי הא דקי"ל שתיה ברביעית היינו דהלכה פירשה לנו דשתיה דקרא היא רביעית והשתא כיון דעיקר דינא מקרא אלא שההלכה גילתה לנו פירושא דקרא שפיר ילפינן מינה ועיין לה' חק נתן זל פ"ג דתמורה דף י"ח ע"ב ברש"י ד"ה ימותו וכו' שכתב כה"ג ע"ש. מיהו לדעת הרא"ם שהביא ה' מש"ל דס"ל אדרבא סתם אכילה כל שהוא משמע אלא אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה ע"ש ולפי זה ע"כ צ"ל דלענין שיעורין ילפינן מהלכתא ולכך ילפינן הכא לענין כזית ורביעית ודו"ק:
רש"י ד"ה לאתויי חמרא וכו' שהיין חדש וכו' כצ"ל:
ד"ה רבא אמר אפילו כי אכל זג וחרצן וכו' עכ"ל פי' משום דזג וחרצן חשיב לאו שבכללות כיון דשניהם נכתבו בלאו אחר וכן נמי לחים ויבישים חשיב לאו שבכללות וס"ל לרבא הא דאין לוקין על לאו שבכללות היינו תרתי אבל חדא מיהא לקי ובפרק כ"ש דמ"א ע"ב פליגי תרי לישני אליבא דרבא איכא דאמרו תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי ע"ש וצ"ל דסוגיא דהכא נקטא גבי רבא כאיכא דאמרי קמא התם דתרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי וק"ק כיון דזג וחרצן וכן לחים ויבשים חשיבי לאו שבכללות אם כן היכי פריך בסמוך לאביי מהך ברייתא דקתני לוקה חמש ופירש"י א"ה דלוקה משום מכל אשר יעשה מגפן היין ליתני לוקה שש שהרי קושיא זו בלא"ה תיקשה לה אגופא דברייתא כיון דמחייבה אזג וחרצן וכו' אלמא אית לה לברייתא לוקין על לאו שבכללות אם כן ללקי נמי משום מכל אשר יעשה מג מגפן היין ואמאי לא קתני אלא חמש וקושיא אלימתא היא ונראה ליישב דאברייתא לחודא איכא למימר דאף על גב דלוקין על לאו שבכללות היינו כגון זג וחרצן דוקא וכן לחים ויבשים משום דמפורשין בקרא טפי מקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין וכה"ג כתבו התוס' פרק ארבע מיתות דס"ג ע"א ד"ה על כולן גבי לאו דמגפן היין ולאו דלא תעבדם ע"ש אבל לאביי דס"ל דלוקה נמי על מכל אשר יעשה מגפן היין לכך פריך שפיר ודו"ק נ"ל:
תו איכא למידק לפי' זה של רש"י דלרבא אינו לוקה אזג וחרצן אלא אחת וכן לחים ויבשים אם כן תיקשי ליה מהך ברייתא דקתני לוקה חמש לא ה"ל ללקות אזג וחרצן אלא אחת וכן נמי לחים ויבשים ואמאי לא פריך אלא לאביי ונראה שזו כוונת רש"י בפסחים פרק כ"ש דמ"א ע"ב ד"ה תרתי לא לקי וכו' שכתב דהכי מוכח במסכת נזיר דלא פליגי אביי ורבא אלא אמלקות דמכל אשר יעשה מגפן וכ"כ עוד בפ' כל המנחות דנ"ח ע"ב ע"ש דזו היא ההוכחה מדלא פריך אלא לאביי ולא לרבא. וראיתי להרב לח"מ פרק ה' מהלכות נזירות דין ח' שהרגיש בקושיא זו וסיים ואפילו לפי המסקנא דלא קתני חמש קשה אמאי קתני כל הני מעשים אם המלקות שלוקה אינו אלא א' ע"ש ולכאורה היה נראה דלפי המסקנא כיון דלא קתני חמש איכא למימר דאו או קתני וקמ"ל דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי או זגיס וחרצנים בהדי הדדי אלא שאין זה נוח לי דאם כן עיקר החידוש חסר בדברי הברייתא שהרי עוד היום איכא למטעי בדברי הברייתא דבעי עד שיאכל בהדי הדדי כיון דלא קתני לוקה חמש וראיתי להא"מ ז"ל שהרגיש בקושית הלח"מ דאמאי לא פריך נמי לרבא ותירץ דרבא מתרץ לברייתא כגון שלא אכל בבת אחת אלא כל א' בפני עצמו וקמ"ל דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהרי הדדי חרצנים וזגין בהדי הדדי עיין שם ולפי זה הא דכתב רש"י דרבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחת מהן וכו' ה"ה נמי כגון דאכל שניהם ובזה אחר זה ודוק וכן לפי זה ניח' נמי מה שהקשינו דמאי פריך לאביי בלא"ה תיקשי ליה אגופא דבריית' דזל דאגופא דבריית' איכא לפרושי דמיירי בזה אחר זה וכסברת רבא ודוק:
תו איכא למידק לפי' זה של רש"י דזג וחרצן חשיב לאו שבכללות אם כן לאיכא דאמרי בתרא דפ' כ"ש דלא לקי אפילו חדא לא לקי כלל אזג וחרצן וכן לא לקי כלל אלחים ויבשים אם כן תיקשי ליה ברייתא דהכא דקתני לוקה חמש וקחשיב זג וחרצן ולחים ויבשים וכן קשה נמי מהך ברייתא דקתני לחים ויבשים לחייב עז בפני עצמו וכו' וראיתי להרב דברי אמת בקונטרס ששי דל"ז ע"ב שהקשה כה"ג וז"ל ללישנא קמא דרש"י דזג וחרצן חשיבי לאו שבכללות אם כן ללישנא בתרא דפרק כ"ש דאפילו חדא לא לקי לא לקי כלל אזג וחרצן ומשנה מפורשת שנינו וחייב על הזגין בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן עכ"ל ע"ש ומיהו אי מהא לא קשה כ"כ דאיכא למימר דחייב דקתני אינו מלקות אלא איסורא בעלמא ור"ל חייב בלאו שבכללות וכה"ג כתב מהרש"א ז"ל בפרק כ"ש דמ"א ע"ב ד"ה א"ר וכו' דלאו דוקא חייב מלקות אלא חייב בעשה ע"ש אבל מברייתא דקתני לוקה חמש קשה כיון דקתני בהדיא דלוקה ומ"מ י"ל נמי דלאו דוקא מלקות ממש אלא איסורא בעלמא וכה"ג כתבו התוס' במסכת קמא פרק מרובה דף פ"א ע"א ד"ה אין מחייבין וכו' גבי המקיים בכלאים לוקה דלאו מלקות ממש דהא לאו שאין בו מעשה הוא אלא איסור' בעלמא וכו' ע"ש. ומצאתי עוד דתלמוד ערוך הוא משני כה"ג פרק אלו הן הלוקין דף י"ז ע"ב גבי דאמר זר שאכל מן העולה לפני זריקה לוקה חמש לר"ש ומסיק תלמודא דחמש איסורין בעלמא ע"ש ועיין לה' זרע יצחק ז"ל בחידושי מציעא פרק המקבל דף קט"ו ע"ב ד"ה אבל כ"א צלי אש דדעתו נמי דלשון חייב לאו דוקא מלקות אלא איסורא ע"ש. ודע יש מי שהראני דמהרש"א גופיה במסכת חולין פ' כל הבשר דף קי"ז ע"א ברש"י ד"ה וטמא וכו' כתב וז"ל גבי טומאת בשר לאו הבא מכלל עשה הוא ולא שייך למימר ביה כלל חייב ע"ש ואם כן כ"ש דלא אמרינן גבי עשה ממש וא"כ דבריו סתרא"י נינהו ומיהו אחר העיון בדברי מהרש"א יראה דזה אינו ולכונה אחרת איירי משום דאין איסור קל חל על חמור ע"ש. ודרך אגב אודיע דעיקר דברי מהרש"א הללו שכתב טומאת בשר לאו הבא מכלל עשה הוא אשתמטיה קרא להדיא דכתיב ביה לאו ולוקין עליו עיין לה' מחנה ראובן ז"ל בליקוטיו לשם ע"ש ודע דלדברי מהרש"א פרק כ"ש דלשון חייב לאו דוקא ק"ק עליו מהא דפריך פרק ד' מיתות דף נ"ז ע"א והא כל היכא דאית ליה חיובא וכו' דקתני רישא על שפיכות דמים וכו' חייב ע"ש ומאי פריך אימא דחייב דקתני לאו דוקא ויש ליישב דפריך מכח השנוי משום דבסיפא התם תני על הגזל וכו' ועכו"ם בישראל אסור משמע דחייב דקתני היינו חיוב ממש. ובזה ניחא נמי מה שהקשה הרב קהלת יעקב בחלק תוספת דרבנן אות אלף סי' י"ב דף ד' ע"א לדברי התוס' פ"ק דע"ז שכת' דהיכא דקתני אסור גבי בני נח היינו מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן דאם כן מאי פריך התם בפרק ד' מיתות והתניא על הגזל וכו' אסור ומאי פריך אימא דאסור דקתני היינו נמי חייב ע"ש די"ל דפריך מכח השנוי כיון דקתני ברישא על שפיכות דמים חייב משמע דאסור דקתני אינו חיוב ודו"ק. מיהו קשה ממתני' דלעיל דקתני וכל היוצא מן הגפן מצטרפין רפין זה עם זה ומדבעי צירוף לשיעור כזית ע"כ דלענין מלקות דאי לאיסורא בעלמא קי"ל דח"ש אסור מן התורה וכן קתני נמי אין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית וצ"ל דס"ל לאיכא דאמרי בתרא כנ"ל דסבי' ליה פרק יה"ך דף ע"ד ע"א דח"ש מותר מן התו' ואכתי איכא למידק כיון דזג וחרצן חשיבי לאו שבכללו' משום דשניהם נכתבו בלאו א' אם כן מה"ט נמי יין ושכר חשיבי נמי לאו שבכללות דהא נכתבו נמי שניהם בלאו א' מדכתיב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ואם כן לאיכא דאמרי בתרא דפרק כ"ש דאפי חדא לא לקי ע"כ דליכא מלקות כלל על היין ואם כן תיקשי ליה ברייתא דמייתי הכא דקתני אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל א' וא' וע"כ לענין מלקות קתני מדבעי התראה ועוד משנה שלימה היא לקמן דמ"ב ע"א דקתני נמי אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל א' וא' ובשלמא לאיכא דאמרי קמא דאינו לוקה אלא אחת י"ל כיון דבזה אחר זה חייב על כל א' וא' אבל לאיכא דאמרי בתרא דאינו לוקה כלל קשה ותו דלעיל פ"ג דף י"ז ע"א תנינן מי שהיה טמא ונזר אם גלח ושתה יין וכו' הרי זה סופג ארבעים אלמא דאיכא מלקות איין ואפשר לדחוק דמדרבנן איכא מלקות וכן נמי בעי התראה אפילו במלקות דרבנן וכן מוכח מדברי התוס' סוף פרק הנחנקין דפ"ט ע"א ד"ה הכובש נבואתו לוקה וכו' שכתבו דלוקה מדרבנן ושם בעבר הדף מסיק תלמודא מאן מקרי ביה וכו' עיין שם אלמא דמלקות דרבנן נמי בעי התראה ואחר זמן דאיתי להרב יד מלאכי ז"ל שהביא ראיה זו ע"ש אלא דאכתי קשה דלעיל פ"ד דכ"ג ע"א תנן האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין וכו' ה"ז סופגת את הארבעים וע"כ מדאורייתא קאמר מדפליג רבי יהודה בסיפא וקאמר אם אינה סופגת הארבעי' תספוג מכת מרדות מדאכפל למתני אם אינה סופגת את הארבעי' משמע דה"ק אם אינה סופגת מן התורה כדקאמר ת"ק תספוג מדרבנן וכן פירש"י שם להדיא ע"ש ותו מדנקט מכת מרדות משמע דסופגת דרישא מלקות דאורייתא וכ"ש לדעת רבינו דס"ל דר' יהודה לא פליג את"ק כמ"ש מר"ן כ"מ ז"ל פ"ב מהלכות נדרים דין י"ח ע"ש וצ"ע ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות טומאת מת דין ב' שכתב בתוך דבריו וז"ל וע"ז הקשו בגמ' וכו' ואם כן איך אנן מחייבין אותו מלקות על כל א' ואחת הרי מן התורה וכו' עכ"ל ומיהו נראה דלאו דיין לא חשיב לאו שבכללות כיון דהדר כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה הרי דכתיב ביה לאו בפני עצמו אבל לפי זה הדרא קושיא לדוכתה שהקשינו מברייתא הכא דקתני לוקה חמש וליכא למימר איסורא בעלמא דהא כיון דחשיב כמי שתיית היין בהדייהו וכיילינהו לכולהו בחדא ותנא לוקה חמש ע"כ משמע דמלקות ממש דומיא דשתיית היין ואפשר ליישב דלא חש לאותוביה משום דפ"ק דתמורה דף ז' ע"ב אתותב הך מ"ד אין לוקין על לאו שבכללות מברייתא דקתני עובר ה' שמות ומשמע התם דאפילו מ"ד דחדא מיהא לקי אתותב אם כן כ"ש דממילא לא אתותב נמי מ"ד דאפילו חדא מיהא לא לקי ולכך כיון דבלא"ה אתותב מהך ברייתא לא חש טפי לאותוביה. מיהו איכא למידק אתלמודא דפ"ק דתמורה דאמאי אתותב מ"ד אין לוקין מהך ברייתא שהרי מחלוקת תנאי היא אם לוקין על לאו שבכללות או לא בריש פ"ק דכריתות דף ד' ע"א דרבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ע"ש ואם כן מ"ד אין לוקין סבר כרבנן ואמאי אתותב וכ"ש למאי דדחי בפ"ק דכריתות כ"ע סברי אין לוקין ובפשטא דשמעתא הכא דפריך למ"ד לוקין מברייתא דקתני חמש דאע"ג דמחלוקת תנאי היא י"ל דעדיפא מינה משני כדי להסכים עם הברייתא אבל בפ"ק דתמורה דלא אשכח שנויא אמאי אתותב כיון דמחלוקת תנאי היא ונראה ע"פ מ"ש התוס' פרק הפרה דף מ"ז ע"א ד"ה מ"ט וכו' דהיכא שאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג דאיכא תנאי דפליגי ע"ש וה"נ איכא למימר גבי תיובתא דפ"ק דתמורה דר"ל שאין הדבר עיקר ומיהו ממילא דלמ"ד חדא מיהא לא לקי הוי תיובתא גמורה שהרי דלא כמאן דאפי' כרבנן דפ"ק דכריתות לא אתי דקתני וחכ"א אינו חייב אלא אחת אלמא דה"ל חדא מיהא לקי וכ"כ רש"י שם וז"ל ורבנן סברי אין לוקין ואי קשיא לא ללקי אפילו חדא דחדא מיהא לקי עכ"ל ונראה דמכאן יצא לו להרמב"ם דפסק פ"ח מהלכות ק"פ דין ח' גבי נא ומבושל כאיכא דאמרי קמא דחדא מיהא לקי ותמה עליו הרב כ"מ ז"ל דאיך שבק לישנא בתרא דלא לקי אפילו חדא ועיין מה שתירץ שדבריו סתומים ועיין להרב שער אפרים סימן ח' מה שפי' בכוונתו והביאו הרב זרע יצחק ז"ל בנימוקיו להרמב"ם ה"ל ק"פ ועיין עוד למרן כ"מ ז"ל פ' י"ח מהלכות סנהדרין דין ג' ש שכתב טעם אחר ולפי מאי דכתיבנא ניחא משום דלישנא בתרא הוו חכמים תיובתיה ולכך פסק כלישנא קמא דאתי כחכמים ועוד דסוגיין דפ"ק דתמורה נמי דף ז' ע"ב אתיא כאיכא דאמרי קמא דחדא מיהא לקי כפיר' רש"י שם וכ"כ נמי התוספות שם ד"ה אביי אמר וכו' עיין שם. ועוד נראה דסוגיא דפ"ק דכריתות נמי דף ה' ע"א ע"ב דאתיא כותיה דאיתא התם אמר ר' יצחק האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלו ופריך והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני משום דמייתר קרא לימא קרא לחם ונילף קלי וכרמל מניה וכו' ע"ש והשתא מאי משני אימא אי כתב לחם לחוד לא הוי לאו שבכללות ולקי לכך כתב קלי וכרמל כי היכי דהוי לאו שבכללות ולא לקי אלא ע"כ דאפי' אין לוקין על לאו שבכללות מ"מ חדא מיהא לקי וזו ראייה נכונה נ"ל. ועוד יש להביא ראיה מסוף הסוגיא התם דפריך ואימא קלי דמיותר מחייב חדא אכולהו מחייב חדא וכו' ולא קאמר אכולהון לא מחייב כלום משום דס"ל כלישנא קמא דחדא מיהא חייב וגם זו ראייה נכונה נ"ל מיהו איכא למידק כיון דפ"ק דתמורה אתותב מ"ד אין לוקין והיינו משום שאין הדבר עיקר אם כן היכי פריך פ"ק דכריתות והא אין לוקין על לאו שבכללות אדרבא אי הוה אמר אין לוקין הוה מתותב משו' שאין הדבר עיקר וצ"ל דסוגיות פליגי דסוגיא דפ"ק דתמור' ס"ל הלכתא כאותה ברייתא דלוקין על לאו שבכללות וסוגיא דפ"ק דכריתות ס"ל הלכתא דאין לוקין על לאו שבכללות ונראה דזהו טעם לישנא קמא דפ"ק דתמורה דאסיקו לאביי בקושיא ולא בתיובתא משום דס"ל הלכתא דאין לוקין ומ"מ אסיקו בקושיא אע"ג דהכי הלכתא וכה"ג כתב מרן כ"מ פ"ק מהל' איסורי מזבח דין יו"ד ופרק י"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ב' ובזה ניחא מה שתמה מרן כ"מ על רבינו פ"ק מהל' א"מ דין ד' דפסק דלוקה חדא גבי בל תקטירו וז"ל ויש לתמוה כיון דרבא אתותב מברייתא היכי אפשר דנקטינן כותיה וכו' ע"ש מה שתרץ והוא דחוק אבל לפי מאי דכתי' ניחא משום דס"ל לרבינו דסוגיות פליגי וסוגיא דפ"ק דכריתות פליגא אהך סוגיא א דפ"ק דתמורה ופסק כסוגיא דפ"ק דכריתות משו' דסוגי' בדוכתה ועוד משו' דקי"ל בעלמ' כחכמי' דרבים נינהו ודו"ק נ"ל:
ומיהו קשה לפום סוגיא דפ"ק דכריתות דס"ל הלכתא כחכמים דאין לוקין על לאו שבכללות ומש"ה פריך מינה פ"ק דכריתו' להנך אמוראי והא אין לוקין וכו' אם כן לפריך לאביי הכא דס"ל גבי זג וחרצן דלוקין על לאו שבכללות ולא שייך הך שנויא דמשני פ"ק דכריתות גבי לחם וקלי וכרמל משום דמייתר קרא וכו' ואפשר לומר דלא פריך פ"ק דכריתות מחכמים אלא משום דקים ליה לגמ' נמי דהלכת' כהנך אמוראי גבי לחם וקלי וגבי תירוש ויצהר ואמטו להכי פריך מחכמים משום דקשה הלכתא אהלכתא אבל לאביי אין לו' דלא ס"ל כחכמים ודו"ק:
ודע דמדברי מר"ן כ"מ ז"ל פ"ק מה מהלכו' א"מ דין ד' נראה דלא אשכח תנא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ואשתמטיה סוגיא דפ"ק דכריתות דף ד' ע"א דמייתי להדיא מחלוקת תנאי ר"י וחכמים ואגב איכא למידק כיון דקושטא הוא דמחלוקת תנאי היא אי לוקין אלאו שבכללות או לא אם כן נמצא דמחלוקת אביי ורבא הכא גבי זג וחרצן וגבי נא ומבושל דפרק כ"ש וגבי בל תקטירו דפ"ק דתמורה מחלוקת תנאי היא ואמאי לא פריך תלמודא נימא כתנאי כדרכו בכ"מ ונראה דלפי הדרך שכתב כללי הגמ' שבספר יבין שמועה דף י"ט ע"ב והזכירו הר' שע"ה ז"ל הל' גירושין דף ק' ע"ג ד"ה עוד וכו' ע"ש נתיישב כיון דמסיק פ"ק דכריתות דף ד' ע"א דכ"ע אין לוקין הלכך תו לא מצי למפרך נימא כתנאי משום דלא מצי לומר הלכה כפלוני כיון דאינו מבואר כ"כ דפליגי בהכי ודוק:
עוד נראה לתת טעם לרבינו דפסק פ"ח מהלכות ק"פ כלישנא קמא דפרק כ"ש דחדא מיהא לקי משום דסוגיא דריש פרקין דלעיל דף ל"ד ע"ב ע"כ אתיא כותיה דקאמר מתניתין דלא כר"א דתניא ר"א אומר אפי' עלין ולולבין במשמע איכא דאמרי אסיפא אינו חייב עד שיאכל מן הענבים וכו' ופירש"י עלין ולולבין של גפן במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן וכו' ע"ש והשתא לפי איכא דאמרי בתרא דאפילו חדא לא לקי ע"כ דעלין ולולבין לר"א אינו אלא איסורא בעלמא ואם כן היכי מדייק תלמודא מתני' דלא כר"א דהא מתני' דלא קתני עלין ולולבין משום דלענין מלקות איירי אלא ע"כ דסוגיא דתלמודא אליבא דאיכא דאמרי קמא דחדא מיהא לקי ואם כן עלין ולולבין לר"א איכא מלקות ולכך דייק ושפיר מתניתין דלא כר"א וזו ראיה נכונה נ"ל ודוק:
אבל אין להביא ראיה מסוגיא דהכא ללישנא קמא דרשי דע"כ דרבא דאמר אינו לוקה אלא אחת היינו אליבא דאיכא דאמרי קמא שהרי הרמב"ם גופיה פ"ה מה' נזירות דין ח' מוכח דלא ס"ל כלישנא קמא דרש"י גבי זג וחרצן אלא ס"ל זג וחרצן לא הוי לאו שבכללות כלישנא בתרא דרש"י וא"כ שפיר אתי רבא כאיכא דאמרי בתרא דאפי' חדא לא לקי ודקאמר רבא לוקה אחת היינו אזג לחודיה או אחרצן לחודיה דלא הוי לאו שבכללות ומעתה נמצא דפסקי הרמב"ם סתר"אי נינהו מאי שנא נא ומבושל דחשיב לאו שבכללות טפי מזג וחרצן וכבר תמה עליו הלח"מ פ' ג' מהלכות מלוה ועיין להרב זרע יצחק בנימוקיו להרמב"ם שם בהלכות מלוה וראיתי להרב דברי אמת דף ל"ח ע"ב ד"ה וכבר וכו' שכתב ליישב דלגבי זג וחרצן כיון דכתיב תיבת ועד משמע לחלק כדאיתא בירושלמי דנזיר פרק ג' מינין וכו' את"ד ע"ש ואחר המחילה תמיה אני עליו תינח גבי זג וחרצן משום דכתיב ועד אבל גבי לחים ויבשים אמאי פסק רבינו דלא הוי לאו שבכללות ולוקה שתים כדפסק פ"ה מהלכות נזירות דין ח' ודוחק לומר כיון דגלי ועד אזגים וחרצנים ה"ה דגלי נמי אכוליה עניינא ועוד דתיבת ועד אצטריך לתלמוד דידן לאתויי בין הבינים כדאיתא לעיל דף ל"ד ע"ב ועד זג אמר רבינא לאתויי בין הבינים והיותר תימא לי על הרב דאכתי עדיין דברי רבינו סתר"אי נינהו שהרי כיון דגבי זג וחרצן דלא הוי לאו שבכללות א"כ ע"כ דמחלוקק אביי ורבא דגבי זג וחרצן היינו אלאו דמגפן היין וא"כ פלוגתא דאיכא דאמרי קמא ואיכא דאמרי בתרא היינו נמי גבי מגפן היין ואם כן כיון דפסק רבינו כאיכא דאמרי קמא גבי נא ומבושל דלוקה חדא מהנך טעמי שכתב הכ"מ ז"ל ה"נ ה"ל לפסוק גבי גפן היין נמי דלוקה חדא היכא דליכא אלא מגפן היין לחודיה כגון אכל זג ולא התרו בו אלא משום מגפן היין וכאיכא דאמרי קמא ואמאי פ"ה מהלכות נזירות השמיט כלל למגפן היין משמע דלא לקי כלל אפי' חדא בשלמא הא דלא פסק גבי צלי אש דלוקה חדא י"ל משום דלא חשיב לאו כמ"ש ה' לח"מ פ"ח מהלכות ק"פ דין ו' וע"ש להרב זרע יצחק ז"ל אבל גבי מגפן היין קשה למה השמיטו וצ"ל דסמך אנא ומבושל דפסק בהל' ק"פ דלוקה חדא אלמא כיון דהוי לאו שבכללות לוקה חדא וה"ה נמי גבי מגפן היין כיון דחשיב לאו שבכללות דלוקה חדא וכ"ז ה"ל לה' לבאר. ומה שנלע"ד ליישב דברי רבינו הוא על פי מ"ש הא"מ ז"ל שזכרנו לעיל דלהכי לא פריך תלמודא לרבא מהך ברייתא דקתני לוקה חמש לפום לישנא קמא דרש"י משום דאיכא למימר דברייתא מיירי כגון שלא אכל בבת אחת אלא כל א' בפני עצמו ע"ש והשתא ניחא דלעולם רבינו מפרש גבי זג וחרצן נמי כלישנא קמא דרש"י דחשיב לאו שבכללות ואינו לוקה על שניהם אלא א' כמו נא ומבושל ולא הוצרך לבאר דסמך אנא ומבושל דפסק דאינו לוקה על שניהם אלא אחת ומה שפסק פ"ה מה' נזירות דין ח' דלוקה חמש מיירי דאכל כל א'. בפני עצמו ולא הוצרך לבאר משום דלישנא דברייתא נקט דכן דרכו של רבינו ותדע דפ"ח דה' ק"פ גבי נא ומבושל כתב אכל נא ומבושל כאחת ואלו פרק ה' מהלכות נזירות גבי זג וחרצן לא כתב כאחת א"ו משום דאיירי בזה אח"ז וכן נמי גבי נא ומבושל לא הוצרך לבאר אם אכל בזה אחר זה משום דסמך נמי אחרצנים וזגים דפ"ה דהלכות נזירות ולפ"ז מה שסיים רבינו פ"ה מהלכות נזירות דין ח' וז"ל שכל א' מהן בלאו א' הוא עכ"ל אינו ר"ל לאפוקי דלא הוי לאו שבכללות אלא לאפוקי דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וכן זגים וחרצנים בהדי הדדי משו' דכל שנים מהן בלאו אחד הוא וכן נמי מ"ש עוד רבינו וז"ל ולוקה מלקות ששי משום לא יחל וכו' הא דנקט מלקות ששי אע"ג דקושטא הוא דלוקה אכל חד וחד משום לא יחל כיון דבזה אחר זה מיירי ואם כן ה"ל לאוין טובא של לא יחל מ"מ כיון דאינם אלא שם אחד לכך כללם בלאו אחד כלומר ששה שמות ולעולם דלוקה אכל חד וחד משום לא יחל והשתא ניחא שהשמיט רבינו לאו דמגפן היין משום דס"ל דלא נחלקו איכא דאמרי קמא ואיכא דאמרי בתרא אלא גבי לאו דזג וחרצן דבהא הוא דאמרי איכא דאמרי קמא דחדא מיהא לקי משום דמ"מ מפורשין כ"כ בקרא אבל מגפן היין דאינו מפורש כ"כ אפילו איכא דאמרי קמא ס"ל דאין לוקה אפי' חדא ע"ד מ"ש התוס' פרק ד' מיתות דס"ג ע"א גבי מגפן היין ולאו דלא תעבדם שזכרנו למעלה בראש אמי"ר וכה"ג כתב הרב זרע יצחק ז"ל בנימוקיו להרמב"ם הלכו' ק"פ פ"ח דין ו' ד"ה אבל נ"ל גבי צלי אש וכו' ע"ש כנ"ל נכון ומצאתי הין לי שראיתי להרב ידי"ן ברית יעקב בדרוש יציאת מצרים דף ל"ח ע"ג ד"ה ושאלת וכו' שכתב משם ה' המובהק כמהר"ר שמריה קטריוס וז"ל וראיתי מ"ש מרן פ"א מהלכות שבועות בשם הריב"ש שאין דרכו של רבינו למנות רבוי הלאוין ע"ש וקשה שהרי בכמה מקומות מונה רבינו רבוי הלאוין כגון בההיא דאכל פוטיתא לוקה ד' וכו' בה' מ"א וכו' הא ל"ק משום דכל א' מאלו הלאוין יש לו שם בפני עצמו משום שרץ העוף ומשום בל תשקצו משא"כ ההיא דשבועות לא יחל ולא תשבעו בשמי לשקר שניהם שם אחד אלא שכפל הענין במלות שונות וע"ז כתב הריב"ש שאין למנות רבוי הלאוין וכו' עכ"ל ע"ש:
בא"ד ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא א' מהן דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים וכו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר דקמ"ל דלא תימא אינו לוקה כלל אפי' חדא ולאפוקי איכא דאמרי בתרא דפרק כל שעה דאמרי אפי' חדא לא לקי משו' דלישנא דחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו משמע הכי לאפוקי דלא תימא עד דאכיל להו בהדי הדדי וכן משמע נמי קרא דלחים ויבשים דקמ"ל לחלק וכן נמי הא דקתני מכאן אתה דן וכו' ומה כאן שהוא מין א' והן שני שמות וכו' ר"ל דלא תימא עד שיאכל שניהם משום דמין א' אלא כיון שהן שני שמות חייב ע"ו בפני עצמו וכו' אבל ליכא למימר דה"ק מה כאן דאף על פי שהן שני שמות אינו חייב על שתיהן אלא א' משום דמין א' אף כל וכו' דאם כן העיקר חסר בדברי הברייתא שהרי בריית' לא מיירי להדיא באוכל שתיהן ללישנא קמא דרש"י אלא כגון שאכל אחד מהן כדקתני וחייב על זה בפני עצמו וכו' וכפירש"י להדיא וק"ל:
בא"ד ולא לאתויי חמרא חדתי וענבי וכו' עכ"ל משום דמהיכא תיתי למעוטי שיאכל שניהם בשלמא גבי לחים ויבשים וזגין וחרצנין כיון דכתיבי שניהם בקרא הוה טעינן בכונת הקרא עד שיאכל שניהם אבל חמרא חדתי אינו כתוב להדיא בקרא וכמ"ש התוס' ד"ה וע"ז בפני עצמו וכו' וע"כ דאליבא דאביי הוא דנקט לה תלמודא וק"ל:
בא"ד ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו וכו' דלא תימא עד שיאכל לכולהו וכו' עכ"ל לכאורה דכונת רש"י קאי על חלוקת וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן דקתני מתני' מיהו התוס' לעיל ר"פ דל"ד ע"ב ד"ה וחייב וכו' כתבו דעיקר חידוש לת"ק חייב על הזגין וכו' לאפוקי ראב"ע דפליג וכו' ע"ש משמע דלא ניחא להו בדברי רש"י דקמ"ל דלא תימא וכו' וק"ק דאם כן מה יענו גבי ברייתא הכא דקתני לחים ויבשים וע"כ דקמ"ל דלא תימא עד שיאכל שניהם וכו' לרבא ולאביי נמי קמ"ל דחייב על כל א' ואחת כפירש"י ואם כן גבי יין וענבים דמתני' נמי נימא הכי ומיהו כד דייקת בה נראה דאין זו כונת רש"י שהרי מהיכא תיתי דגבי יין וענבים דבעי עד שיאכל שניהם שהרי כיון דלאו בחד קרא כתיבי וכן נמי לאביי מהיכא תיתי דאינו חייב על כל אחת ואחת כיון דמתרי קראי חלוקין נפקי דגבי יין כתיב לא ישתה וגבי ענבים כתיב לא יאכל וכן נמי היכי מסיים רש"י וז"ל ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא א' עכ"ל ואמאי אינו חייב אלא א' הא מתרי לאוי חלוקי נפקי ולכן נראה דכונת רש"י אוכולי סמיך וכוונתו להקשות אחלוקת זגים וחרצנים דסיפא דמתני' ואף על גב דכבר הזכיר רש"י בדבריו זג וחרצן גבי ברייתא הוא דקאי משו' דברייתא כאילו קתני נמי זג וחרצן ואחר כך אכפל לפרש זגין וחרצנין דמתניתין אבל חלוקת יין וענבים דמתניתין אין ה"נ דס"ל לרש"י דאינו עיקר החידוש אלא עיקר החידוש חייב על הזגין וכו' וכמ"ש התוס' לעיל וה"ה דה"מ לומר דחידוש הזגין לאפוקי ר"א ן' עזריה כמ"ש התוס' וכן נמי התוס' לעיל ה"ה דה"מ למימר דחידוש דזגין דלא תימא וכו' כמ"ש רש"י הכא ומיהו ראיתי לה' א"מ ז"ל שכתב על דברי התוספו' לעיל וז"ל הוק' להו אמאי אמר וחייב על היין וכו' פשיט' ותירצו דקמ"ל סיפא על הזגין וכו' ועיין בפירש"י ד"ה ורבא אמר וכו' עכ"ל משמע דס"ל דכוונת רש"י כפשוטו דקאי על חלוקת יין וענבים דאיכא נמי הך חידושא דלא תימא וכו' דלא כתוס' ואחרי המחילה נראה דזה אינו וכדכתי' ודו"ק: בא"ד אלא דאי אכיל וכו' כצ"ל:
שם גמ' תנא ושייר וכו' משמע מהכא דאע"ג דקני מניינא אמרינן תנא ושייר וכן משמע נמי פרק ב' דסוטה דף י"ו ע"א גבי בשלושה מקומות הלכה עוקבת המקרא ע"ש ואף ע"ג דבפ"ק דקידושין דף י"ו ע"ב גבי ד' מעניקין להם קאמר וכ"ת תנא ושייר והא ד' קתני כבר כתבו התוס' שם דדייק מהא דקתני ואי אתה יכול לומר וכו' ע"ש מיהו ק"ל דבפרק אלו הן הלוקין דף כ"א ע"ב פריך תלמודא תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין ע"ש משמע דהיכא דתני מניינא לא אמרינן תנא ושייר וראיתי לתוס' שם דכ"ב ע"א ד"ה מתקיף וכו' שכתבו דפריך משום דמני י"ט וה"ל למנות כל הלאוין של י"ט ע"ש ואין זה מספיק שהרי הכא בשמעתין פריך נמי משום דמאי דחשיב התנא יש לו למנות כל הלאוין כמ"ש התוספות ד"ה וללקי שש וכו' ואפ"ה משני תנא ושייר ומיהו ראיתי להריטב"א שם שהביא גירסא אחרת תנא תני יש ואת אמרת תנא ושייר והיינו כיון דתני יש חורש וחייב משום שמונה לאוין משמ' דנחית לאשמעינן רבוי הלאוין את"ד עיין שם ומעתה אף לגרסתנו נמי דגרסינן תני תנא שמונה איכא למימר נמי דמה"ט נמי הוא דקפריך משום דמשמע דהתנא נחית להפלגת החשבון ושו"ר לרבינו יונה בפרק אלו הן הלוקין שכ"כ להדיא לפי גרסתנו ע"ש. ומיהו אכתי ק"ל מהא דאמרינן ריש פ"ק דכריתות דף ב' ע"ב גבי ד' מחוסרי כפרה דפריך מנינא ל"ל ומשני לאפוקי מדר"א דאמר ה' אהכי תנא ד' ע"ש משמע כיון דתני מנינא לא אמרינן תנא ושייר דאל"כ אכתי לא מוכח לאפוקי מדר"א דדילמא תנא ושייר וכן כת' רש"י שם להדיא וז"ל אהכי תנא ד' וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר עכ"ל והתם ליכא למימר דנחית להפלגת החשבון וכן ליכא למימר נמי משום דבמאי דחשיב התנא וכו' ואפילו הכי לא אמרינן תנא ושייר ואפשר דשאני התם משום דר"א פליג בסיפא ולכך כיון דתני מניינא לא אמרינן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דוקא קתני ולאפוקי מדר"א וכ"כ ה' באר שבע ז"ל שם וז"ל ואפשר שרש"י כיון לו' כל היכא דתני חושבנא בפלוגתא כי הכא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר עכ"ל ע"ש ואגב ראיתי לו עוד שכתב דביבמות פרק החולץ גבי ארבעה שניות מדברי סופרין אשכחן דאמרינן תנא ושייר אף ע"ג דתני חושבנא את"ד ע"ש ואשתמטיה לתוספות שם בפרק החולין ד"מ ע"ב ד"ה ש"מ וכו' שכתבו וז"ל ומיהו ד' חייא דתני מנינא קשה דלא תנא וכו' עכ"ל. משמע דס"ל דהיכא דתני מנינא לא אמרינן תנא ושייר ומעתה סוגיא דשמעתין הכא הוי תיובתיהו וצ"ע ועיין לה' יד מלאכי ז"ל סימן ת"ן שראיתי לו שכתב בתוך דבריו וז"ל דכל היכא דתני מניינא תנא ולא שייר ומייתי הך דפ"ק דקידושין ע"ש ומלבד שהוא הפך סוגיא דשמעתין הכא גם אשתמטיה לדברי התוס' שם בהך סוגיא עצמה דפ"ק דקדושין ע"ש ועיין בספר זרע יצחק ז"ל הנדפס עם ס' בני יוסף בסוף הספר בתשובות סימן ה' דף ס"א סוף ע"א: תוספות ד"ה ה"ג בגמרא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר וכו' עכ"ל נראה לאפוקי הגי' שהיא קמן ומכאן אתה דן לכל איסורי' שבתורה דאם כן אמאי קאמר תלמודא לאתויי חמרא חדתי וענבי טפי מכל שאר איסורי תורה כגון הא דאמרינן במסכת ע"ז פרק השוכר דס"ו ע"א תבלין שנים וג' שמות והן מין אחר וכו' עיין שם אלא ע"כ משום דהגי' בברייתא היא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר וברייתא גופה לרבותא נקטה דאפילו איסורי נזיר נמי צריכין למילף וכגון חמרא חדתי וענבי וק"ל:
בא"ד ומתרגמינן חמר חדת ועתיק וכו' עכ"ל לפי התרגום משמע דפי' שכר היינו יין עתיק ותמהני מהרמב"ם ריש פ"ה מהלכו' נזירות דין א' שכתב ושכר זהו השכר של תערובת היין משמע דר"ל יין ומים מעורבין והתימא ממר"ן הכ"מ ז"ל שכתב עליו ופשוט הוא ע"ש דאיך כתב שפשוט הוא כיון שהוא הפך התרגום וצ"ע ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א: ד"ה והא שייר בין הבינים וכו' קושיא היא למ"ד דלא יחל לא הוי שיור וכו' עכ"ל פי' ולרבא הוא דקפריך דלית ליה מכל אשר יצא מגפן היין אבל לאביי שייר נמי מגפן היין וק"ק דלרבא נמי מאי פריך דהא שייר נמי כל יחל וכי נאמר לאו שיורא כדי להקשות כמו שכתבו בדבור שלפני זה לאביי ואם נאמר דס"ל לתלמודא דקושטא דאיכא מ"ד דס"ל דלא יחל לא הוי שיורא אע"פ דאיכא קושיא ואליביה קא פריך והא שייר בין הבינים וזהו שכתבו קושיא היא למ"ד וכו' א"כ מנ"ל להקשות לעיל לאביי וכי נאמר כדי להקשות וכו' וצ"ע:
בא"ד התינח לפר"ת דפי' דבין הבינים היינו ענבים קטנים כיון דתנא ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים משמע תנא ושייר לאו של קטנים שלא מנה הילכך פריך שפיר אלא לפי' רש"י שפי' לעיל דהבינים היינו גוף הענב הרי התנא לא שייר כלום דקתני לוקה חמש היינו משום דלא מיירי אלא בלאו של חיוב ענבים דהיינו כשאוכלן שלמים כדרך שאוכלים ענבים אבל מלקט האוכל שביני ביני שאין דרך לאכול כן זהו לאו אחר של בין הבינים והתנא לא איירי ביה ולכך שיירו וי"ל דגם לאותו פי' פריך שפיר משום מלשון התנא נמי משמע ששינה ואכל את בין הבינים דרך לקט דאוכל ענבים משמע בכל ענין אפי' בלקוט אפ"ה לאו דידיה שייר דאל"כ לילקי שש עכ"ל כצ"ל והנה ראיתי לה' לח"מ ז"ל פ"ה מה' נזירות דין ח' שיישב ע"פ דברי התוס' הללו דברי רבינו למה לא נשמר מהקושיא שהקשו והא שייר בין הבינים וה"ל למנותו אלא משום דרבינו כתב כזית ובכזית ליכא אלא לאו אחד אבל מה שיש לדקדק על רבינו למה בתחלת ה' אלו וכו' לא מנה ג"כ בין הבינים וכו' וי"ל וכו' ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו במנין הלאוין עכת"ד עש"ב נראה דהנך תיבות שכתב בתחי' ה' אלו טעות הם דאינו לשון מיושב וכונתו מתחילה כתב דקושית תלמודא דפריך אמאי משייר בין הבינים לא נקשה אותה בדברי רבינו משום דקושית תלמודא ע"ד קושית הכחשה משום דברייתא משמע דמיירי בתרי לאוי לאו דענבים ולאו דבין הבינים דהכי משמע לשון ענבים כמ"ש התוס' וא"כ כיון דמיירי בתרי לאוי היכי קתני לוקה חמש ה"ל למתני שש אבל רבינו דלא מיירי אלא בלאו אחד שהרי לא מיירי אלא בכזית אחד דליכא ביה אלא לאו אחד ולכך כתב ה' ושוב הקשה נהי דלא מיירי רבינו בשתי לאוין ולא נקשה עליו קושית הכחשה כמו קושית תלמודא מ"מ נקשה מיהא אמאי לא איירי ביה והיה לו למנותו עם אותן החמש ותירץ כיון דלאו דבין הבינים אינו מפורש בהדיא אלא דאתי מדרשא לכך לא מנאו עם אותן הלאוין המפורשין אבל גבי ברייתא פריך כיון דאיירי ביה וכללה המפורש עם שאינו מפורש בתיבת ענבים א"כ ה"ל למחשביה נמי עם החמש ואין להקשות נהי דמה"ט דאינו מפורש לא מנאו עם אותן החמש מ"מ לא ה"ל להשמיטו כלל וה"ל לכותבו בפני עצמו דכבר כתב מרן כ"מ ז"ל ריש פ"ה מה' נזירות דין א' דלא חשש רבינו לכתוב דכרים ובין הבינים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם ע"ש ומיהו גבי בין הבינים נראה דאין צורך לדבריו אלא דס"ל לרבינו כמ"ש התוס' דל"ה ע"א ד"ה דבין הבינים וכו' שכתבו לחד תירוצא דבין הבינים עדיפי מבוסר ע"ש וא"כ כיון דכתב רבינו להך דבוסר שם דין ב' לא הוצרך לכתוב בין הבינים דכל דכן הוא ודו"ק נ"ל:
דע שראיתי בס' הכריתות סי' נ"ד שכתב וז"ל מהאי סוגיא משמע דהיכא דליכא מנינא לא שייך למפרך מאי שייר דהאי שייר ומשייר שפיר אפי' דבר א' מדקאמר אלא אמר ר' פפא לא תני מידי חמש משמע כיון דלא תנא מנינא אלא תנא לוקה סתם לא מצי למפרך מידי ליתני לוקה מכל אשר יעשה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיכי מצי למפרך ליתני לוקה מכל אשר יעשה דהא כיון דקתני לוקה סתם אין ה"נ דנכלל נמי מכל אשר יעשה במאי דקתני לוקה סתם וכבר נתעורר בו ה' יבין שמועה כלל נ"ד דכ"ח ע"א וכתב שיש ט"ס וצ"ל לא מצי למפרך ליתני נמי בין הבינים א"ד ע"ש וגם זה לק"מ לפי דברי התוס' דענבים משמע נמי בין הבינים בין לפירש"י בין לפר"ת והוא מוכרח דע"כ דלא קפריך אלא בהנך דחשיב התנא וכו' כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולילקי שש וכו וא"כ לפי האמת דלא קתני מנין אין ה"נ דלוקה נמי אבין הבינים קתני ובר מן דין ק"ל על דברי הכריתות שהרי גמ' ערוכה במס' סוכה פרק החליל דנ"ד ע"א דפריך התם מאי שייר דהאי שייר גבי הא דאמרינן ערב שבת שבתוך החג היו שם מ"ח וכו' והתם לא קתני מנין ואפ"ה פריך מאי שייר וכו' וצ"ע:
ובפשטא דתלמודא הוק' לי דמאי פריך והא שייר בין הבינים שהרי שייר נמי ענבים דכרי' וראיתי בשיטה מקובצת שכתב משם הר"ר עזריאל וז"ל יש ספרים דגרסי והא שייר ענבי דכרים ולא גרסינן לה דהא בכלל ענבים לחים ויבשים הוו עכ"ל ונר' דאינו ר"ל בכלל ענבים לחים ויבשים דקתני הברייתא דהא בין הבינים נמי בכלל ענבים דקתני ואפ"ה קפריך ואדרבא מה"ט דהוו בכלל הוא דקפריך כמ"ש התוס' אלא ר"ל בכלל ענבים לחים ויבשים דקרא ולא הוו שני שמות אלא אם אכל אותן ענבי דכרים כשהם לחים בכלל לחים דקרא ואם אכל כשהם יבישים בכלל יבישים דקרא ואם אכלן לענבי דכרין עם ענבים הכל ביחד לא מחייב אלא חד לאו ולכך לא הוי שיורא מיהו קשה לפי הגי' דיש ספרים דפריך והא שייר ענבי דכרין מאי פריך דהא שייר נמי בין הבינים וכן משמע שכך היו גורסין התוס' בפרק אלו טרפות דנ"ח ע"ב ד"ה הני תמרי וכו' ועיין לה' א"מ ז"ל שהביא נמי לגירסא זו משם מהרי"ג ע"ש והיותר תימא שראיתי למהרש"ל שם באלו טרפות דלגי' התוס' תלמודא הכא פריך מתרוייהו מענבין דכרין ומבין הבינים ע"ש ולא ידענא דא"כ מאי פריך כלל דהא כיון דשייר תרתי ונראה דהתוס' שם אינם מפרשי' כפי' התוס' הכא וכפי' הכריתות דפריך אמאי משייר בין הבינים אלא דפריך למקשה דלעיל דפריך מאי שייר דהאי שייר ואהא פריך ליה דמאי קושיא והא שייר בין הבינים וכן שייר נמי ענבין דכרין ולפ"ז ע"כ דלא הוו גרסי נמי אלא אמר ר' פפא והכי הוו גרסי אמר ר' פפא ולא מכח קושיא קאמר ר' פפא אלא מילתא באפי נפשה קאמ' וקושטא קאמ' דלא תני חמש ודו"ק נ"ל: