אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף לז:

דף לז.

גמ' כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי גיעולי גוים אסור וכו' יש להבין כיון דטעמא דאיסור נותן טעם לפגם גבי גיעולי גוים היינו בשביל האיסור שנתבשל בו אם כן מה לי גיעולי גוים מ"ל דעלמא אטו בשביל שהתבשיל של ישראל יהיה טעם אותו האיסור שנתבשל בו מותר ועלה בדעתי לומר דהכונה דהוראת שעה היתה באותו זמן יהיה אסור ולכך הוי חידוש שו"ר לה' שע"ה זל הל' חמץ רס"ח ע"א ד"ה האמנם וכו' שכתב משם רבו של הרא"ה וזל דכלי מדין משום מעלה הוא דמתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפילו לכלים חדשים וכו' ע"ש:

שם גמ' ולר"ע נמי חידוש הוא וכו' ה"ה דה"מ למימר דסבר לה כר"ע דאית ליה במס' ע"א פרק השוכר דס"ז ע"ב דנותן טעם לפגם בכל התורה נמי אסור דיליף מגיעולי גוים ושו"ר שכ"כ מהרש"א זל בפ' א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה ורבנן וכו' ע"ש:

שם משום דהוי נזיר וחטאות שני כתובין וכו' עיין לתוס' פרק א"ע דמ"ה ע"א ד"ה משום וכו' שהק' וז"ל תימא לרשב"א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר"ע דריש כל בפרק התערובות עכ"ל ואיכא למידק מאי ק"ל אימא אף על גב דכבר בתחילת הסוגי' כבר ידע הך דחמץ דהא פריך א"ה חמץ נמי וכו' מ"מ מייתי הא דחטאת כי היכי דבעי לאקשויי שויי מינה לרבנן כדמסיק ורבנן צריכי אבל מחמץ לא מצי להקשות משום דלא דרשי כל ואפשר דכונתם ר"ל ה"ל לומר נזיר וחמץ בהדי חטאת וה"ל ג' כתובין כי היכי דאתי אפי' למ"ד שני כתובין מלמדין מיהו משמעות לשונם משמע במקום נזיר וחטאת ה"ל לומר נזיר וחמץ ודו"ק:

שם גמ' יקדש להיות כמוה וכו' התוס' פר' א"ע דמ"ה ע"א ד"ה ר"ח וכו' הקשו וז"ל ולשון הברייתא ק' דאמ' עד שיבלע בבשרה משמע דמיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה משמע ש שהאיסור נבלע בהיתר עכ"ל הכי משמ' להו דיקדש להיות כמוה שהאיסור נבלע בהיתר דאי בהיתר נבלע באיסו' פשיטא דהוי כמוהו כיון שנבלע ונמוח בו מיהו ראיתי לרש"י בזבחים פרק דם חטאת דצ"ז ריש ע"ב ד"ה עד שיבלע וכו' שכתב וז"ל כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו וכו' עכ"ל. משמע דס"ל דעד שיבלע בבשרה נמי הוי האיסור שהוא שומן החטאת נבלע. בהיתר בצלי של שלמים וא"כ הוי דומיא דיקדש להיות כמוה דקאמ' וכן משמע נמי מפרש"י בחומש ע"ש. ולפ"ז צ"ל דבבשרה דקאמר הוי כמו מבשרם במ"ם דר"ל שיבלע הנוגע שהוא ההיתר מבשרה של חטאות ועיין בזה לה' ק"א פ' צו פ"ג פסקה ן' דף ע"א ע"א עש"ב:

שם שאם פסולה תפסל וכו' בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ו ע"ב פריך תלמודא על האי ברייתא ניתי עשה דאכילת שלמים ונדחה ל"ת דלא תאכל דפסולין ומשני ר' אשי יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש וקשה א"כ איך מסיק הכא ר' אשי גופיה לר"ע אלא לכתוב בנזיר ותיתי חטאת מניה וכו' דהא אצטריך לכתוב חטאת כי היכי דהוי עשה ול"ת כדקאמ' ר' אשי התם וראיתי להרב שע"ה זל הל' נדרים דף ה' סוף ע"ד שתריץ לזה דבלא"ה מודה ר' אשי דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש את"ד עש"ב ואע"ג דס"ס אכתי אימא דאצטריך לגופיה כי היכי דהוי ל"ת ועשה י"ל דודאי היכא דאיכא למדרש דרשינן ואמרינן דאתא לשני כתובין דהוי לענין דינא דלא נילף לדעלמא ולא אמרינן לטפויי איסורי אבל אי הוה פליג ר' אשי וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש שפיר הק' הרב דאימא דאצטריך עשה כי היני דלא נדחה הל"ת והוי נמי לענין דינא ודו"ק:

ודרך אגב ראיתי עוד לה' שע"ה שהקשה משם הר"ר שלמה שפט"י זל לדברי התוספות בעירובין דף ק' שכתבו דהיכא דע"י פשיעה לא דחי ע"ש וכעת נראה דל"ק לפי מ"ש רש"י שם בעירובין דף ק' ע"א ד"ה ינתנו וכו' וז"ל אע"ג וכו' דעבר אבל תוסיף אתי עשה וכו' ודחי לבל תוסיף וכו' עכ"ל. דלפ"ז ע"כ דדברי התוס' שם אינו אלא לר' יהושע אבל ר אבל ר"א פליג וס"ל דאתי עשה ודחי בל תוסיף אף על גב רע"י פשיעה וא"כ אמטו להכי פריך תלמודא בזבחים כי היכי דלוקי הך ברייתא כר"א נמי ולמאי דמשני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אע"ג דר"א דחה לבל תוסיף דבמקדש הוא מ"מ לא דמי כיון דשייך בעלמא וכמ"ש ה' שע"ה משם תוס' משם מהר"י קולון ואין לחוש דלא קאמר תלמודא התם הניחא לר' יהושע וכו' מיהו אעיקרא דדברי רש"י שם לא ידעתי מי הכריחו לזה שהרי ר"א טעמו מבואר במשנה התם דקאמר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו שו"ר לתוס' בזבחים דע"ט ע"ב ד"ה וכו' שכתבו לפי דבריו של ר' יהושע השיבו והכריתו הדבר ע"ש. ועיין לחידושינו לקמן דף מ"ד ע"א בגמרא גבי אמר קרא ראשו וכו'. ודע דלפי מה שתירץ ה' שע"ה לקושית הר"ר שלמה ז"ל ע"ש לא א"ש מה שתירץ ה' עצמו לקושית ה' החינוך ע"פ דברי התוס' בעירובין וחזר ושנאו דף ו' ע"א ד"ה האמנם וכו' וכעת צריך להתיישב בדבר לעת הפנאי ודו"ק. שם ורבנן צריכי וכו' כך היא הגי' קמן ופי' רש"י כלומר רבנן הוא דקמהדרי לר"ע וכו' משום דלפי האי גי' משמע דהכי פריך ורבנן נהוו נזיר וחטאת שני כתובין כמו ר"ע משום דמהאי קרא דחטאת איכא למשמע נמי טעם כעיקר ואם כן היכי קאמרי מכאן אתה דן ומשני צריכי והוק' לו לרש"י דמאי פריך כלל כיון דשני כתובין דקאמר לר"ע היינו היתר מצטרף לאיסור א"כ ממילא לרבנן נמי קרא דחטאת אתא להתיר מצטרף וכדמשני הכי במסקנא ורבנן חטאת להתיר מצטרף וכו' ודקרי לה מאי קרי לה להקשות לכך פי' דלר"ע קמהדדי וכו' ומיהו בפרק א"ע דמ"ה ע"א איתא להדיא ורבנן נהוו נזיר וחטאת שני כתובין ומשני כדמשני הכא במסקנא ע"ש:

וראיתי לתוס' שם ד"ה ורבנן שכתבו וז"ל אומר ר"י דבנזיר פרק ג' מינין משמע נזיר וחטאת לרבנן תרוייהו לטעם כעיקר דקאמר התם וצריכי וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם דס"ל הא דמשני הכא לפי הגי' שהיה כתוב בספרים ואב"א לטעם כעיקר וצריכי נשאר האי שנוייא אמת לקושטא דמילתא ולכך הוק' להו סוגיא דהתם עם סוגיא דהכא ויש לתמוה דא"כ דהך וצריכי נשאר אמת אם כן הדרא קושיא לדוכתה לר' יוחנן מדרבנן נשמע לר"ע ומאי משני משום דהוו שני כתובין דהא כיון דצריכי כדקאמרי רבנן ותו דמסיק תלמודא הכא להדיא ור"ע אמר לך למאי צריכי וכו' ורבנן אמרי לך וכו' ונדחה הך שנוייא דוצריכי ומסיק דלרבנן חטאת להתיר מצטרף לאיסור והוי כמו סוגיא דפסחים ומאי ק"ל להתוס' ושו"ר בספר מאיר עיני חכמים זל שם שנתעורר בדבריהם ונדחק ליישב דמשמע להו לתוס' מדלא קאמר תלמודא אלא משמע דלא הדר משנוייא קמא דמשני וצריכי וכו' אלא דר"י דלא אמר מכאן אתה דן משום דנוכל לדחות דהוו שני כתובין כשנוייא בתרא דרבנן חטאת להתיר מצטרף וכו' וחולין מקדשי' לא גמרינן ולעולם דלכ"ע הוו שני כתובין את"ר ע"ש וק"ק עליו דאין צריך לומר אלא כשאין אמורא מפסיק בנתים כידוע וק"ל:

שם משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר ליה וכו' פי' אפי' חרצן דאינו ראוי לאכילה אסריה רחמנא והא דקיליף מכאן אתה דן וכו' היינו לבתר דכתיב חטאת דאיכא למימר חטאת תוכיח וכ"כ במקובצת מיהו קשה דפ"ק דנדרים דף ד' ע"א חשיב ליה לנזיר חידוש שחדשה תורה משום דאפי' אמר מחרצן לחוד הוי נזיר ע"ש אם כן היכי יליף מכאן אתה דן שהרי מחידוש לא ילפינן דלגבי חידוש ודאי לא שייך לומר חטאת תוכיח דמה"ט נמי לא מצי למילף מבשר בחלב וכן מגיעולי גוים משום דמחידוש לא ילפינן כדקאמר תלמודא. וי"ל כיון דהחידוש הוא דאפילו מחרצן לחוד הוי נזיר לכל אם כן איכא למימר דהך ברייתא ס"ל כר"ש דס"ל עד שיזור מכולן דלדידיה לא הוי חידושא מיהו קשה דא"כ לרבנן דר"ש תקשי להו מנ"ל טעם כעיקר בשאר איסורין כיון דמנזיר לא ילפינן דחידוש הוא דכה"ג פריך לר"ע טעם כעיקר מנ"ל וע"כ צריך לשנויי כדמשני לר"ע דיליף מגיעולי גוים אם כן נזיר נמי נילף מגיעולי גוים כדיליף ר"ע אם כן לדידהו ל"ל משרת לטעם כעיקר וע"כ צ"ל דאתא להתיר מצטרך לאיסור כר"ע אם כן קשה דהרמב"ם פ"ק מהלכות נזירות דין ט' פסק כרבנן דר"ש ובפ"ה מה' נזירות דין ד' פסק דאין היתר מצטרף לאיסור אף גבי נזיר ע"ש ונמצא דפסקיו סתרי אהדדי וזל דלרבנן לא תיקשי להו טעם כעיקר בשאר איסורין מנ"ל דאין ה"נ דלית להו ודוקא לר"ע הוא דפריך מטעם שכתבו התוס' ד"ה טעם וכו'. ואכתי קשה דאי הך ברייתא דקתני ומכאן אתה דן משום דס"ל כר"ש אם כן מאי פריך לקמן לרבי יוחנן מדרבנן נשמע לר"ע לאו אמרי רבנן וכו' לר"ע נמי נימא מכאן אתה דן וכו' אימא דר' יוחנן כי קאמר אליבא דרבנן דפליגי אר"ש דאית לכו חידוש ולכך לא ילפינן מנזיר דהא כיון דע"כ ר"י כי קאמר אליבא דר"ע ה"נ נימא נמי אליבא דרבנן דר"ש קאמר והיותר תימא שהרי ר"ע גופיה לא ס"ל כר"ש שהרי הך קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין דדריש ליה ר"ש ער שיזור מכולן ר"ע דריש ליה לאיסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה כדאמר תלמודא בסמוך ונראה ליישב זה ע"פ הסוגיא דלעיל פ"ק דף ד' ע"א דקאמר איבעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל על איסור והילכך אינו נזיר עד שיזור מכולן ע"ש והנראה דלפי פירשו רבנן נמי דס"ל אפילו מחרצן הוי נזיר מכולהו אזלי נמי לטעמיהו דס"ל איסור חל על איסור וכ"כ הא"מ ז"ל שם ומעתה ע"כ סוגיא דפ"ק דנדרים דקרי ליה לנזיר חידוש לרבנן דר"ש היינו לפום שנויא קמא דפ"ק דלעיל אזלא דר"ש ורבנן פליגי בקראי והילכך לרבנן דר"ש הוי חידוש אבל סוגיא דלקמן דפריך לר"י אזלא לפום הך ואב"א דלרבנן דר"ש נמי ליכא חידוש אבל לפים שנויא קמא ע"כ דברייתא הכא דקתני ומכאן אתה דן אתיא כר"ש דליכא חידוש. ומיהו אין ישוב זה צורך לדברי התוס' לעיל פ"ק ד"ה ר"ש וכו' דמשמע דלא מפרשי כפי' רש"י לעיל ע"ש. ועיין לחידושינו לעיל ובר מן דין אכתי קשה שהרי בהך סוגיא דפ"ק דנדרים מוכח דאיכא חידוש אחר גבי נזיר דאם גילח על א' משלשתן יצא והיא סתם משנה בלי חולק לקמן דמ"ה ע"א וכן נמי חשיב חידוש אחר דלא מתפיס בנדר ע"ש. וא"ל היכי קתני הכא ומכאן אתה דן דהא מחידוש לא ילפינן ומיהו הא י"ל כיון דהחידוש קולא הוא שפיר ילפינן מניה טעם כעיקר דהוי חומרא וכה"ג כתבו התוספו' פ"ק דמועד קטן דף ח' ע"א ד"ה נפק"ל וכו' ומיהו התם משמע דפלוגתא דרבי ור' יהודה בזה גבי טומאת נגעים דלר' יהודה מחידוש לא ילפינן אף כשהחידוש חומרא לא ילפינן מניה קולא ע"ש. ואם כן ה"ה נמי כשהחידוש קולא לא ילפינן מניה חומרא וצ"ל דהך ברייתא דקתני ומכאן אתה דן ס"ל כר' דפליג א"ר יהודה והילכך כיון דהחידוש קולא ילפינן מניה חומרא ומיהו עדיין קשה מאי פריך לקמן לר' יוחנן מדרבנן נשמע לר"ע אימא דר"י כי קאמ' אליבא דר' יהודה דפליג ארבי וצ"ל דאין ה"נ אלא דבלא"ה משני שפיר לכ"ע וכן נמי ה"מ לשנויי כי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דר"ש דהוי חידוש אלא דבלא"ה משני שפיר לכולי עלמא ודו"ק:

שם גמ' חולין מקדשים לא גמרינן וכו' וז"ל רש"י פרק א"ע דף מ"ה ע"א חולין להחמיר לא גמרי מדין קדשים להיות חמורין עכ"ל. משמע מפירושו אבל אי הוה להקל שפיר ילפינן חולין מקדשים מכ"ש וכ"ה תלמוד ערוך להדיא ריש פרק האיש מקדש דמ"א ע"ב דפריך נכתוב רחמנא בקדשים וליתי אידך מניה ופי' רש"י ומה קדשים שהם קודש ישנו בשליח תרומה שהיא חול לא כ"ש ע"ש. הרי מבואר להדיא דלהקל ודאי ילפינן חולין מקדשים וכתבתי זה מפני שראיתי לה' מש"ל זל פ"ב מהל' אישות דין כ"א ד"ה אך קשה וכו' שסיים בסוף דבריו וז"ל מ"מ אצטריכו תרי קראי חד בקדשים וחד בבתי ערי חומה משום דחולין מקדשים לא ילפינן כדאיתא בכמה דוכתי עכ"ל. והרואה יראה דהך ילפותא דאיירי בה הרב היא להקל כמבואר כדבריו לעיל ד"ה כל השנים וכו' שכתב וזל החלוקה הד' וכו' ונמצא שדבר זה הוא קולא לגבי קדשים וכו' עכ"ל. הרי דס"ל להרב הא דאמרינן חולין מקדשים לא ילפינן אפילו להקל לא ילפינן מקדשים ואחר המחילה לא דק ודו"ק ועיין עוד לחידושינו פ"ט דמס' ערכין דל"א ע"א ד"ה מיום ליום וכו'. ודע הא דאמרינן חולין מקדשים לא ילפינן היינו במ"מ אבל בק"ו ילפינן בכל ענין כדתנן ריש פרק הזרוע דק"ל ע"ב ומה אם החולין וכו' קדשים וכו' וכן בגמרא התם פריך ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק וכו' ע"ש: שם ורבנן אמרי לך חטאת להתיר מצטרף וכו' אין להק' אימא איפכא דחטאת לטעם כעיקר ומשרת להתיר מצטרף לאיסור ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה די"ל דמסתבר לאיסור טעם כעיקר טפי מהיתר מצטרף לאיסור כמ"ש התוס' לעיל ד"ה טעם וכו' ועיין עוד מה שאכתוב בתוס' ד"ה שאם וכו' וק"ל:

שם אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין וכו' נראה דלאו איסורי נזיר דוקא קאמר אלא ה"ה דנילף ג"כ לכל איסורין שבתורה כדתקני לעיל ומכאן אתה דן וכו' והא דאמרינן במס' עז דס"ו ע"א ר' יהודה אומר משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתו' שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע"ש צ"ל דלית ליה דרשא דהכא ולכך הוצרך למילף מלא תאכל כל תועבה וכן נמי ברייתא דהכא לית ליה הך דרשא ולכך הוצרך למילף מכל אשר יעשה מגפן היין. ואגב יש להבין מהיכן משמע מקרא דלא תאכל כל תועבה דכל האיסורין מצטרפין אימא דה"ק קרא כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל היכא דאכל כזית שלם בבת א' ולעבור עליו בלא תאכל כל תועבה נמי וי"ל משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ועוד נראה מדקרי ליה לכל האיסורין תועבה כדקאמר כל שתיעבתי לך אלמא דקרא קאי אכל איסורין שבתורה דקראם תועבה א"כ חשיבי כמו איסור א' כיון דשם א' הוא ובאיסור אחד פשיטא לן דמצטרף ודו"ק. ועוד שמעתי מדכתיב כל יתירה משמע דה"ק כל האיסורין שתיעבתי לך לא תאכל מהן דהיינו מכולן שי שיעור אכילה שהיא בכזית אלמא דמצטרפין רפין ודו"ק:

והנה הרמב"ם פ"ד מהלכו' מ"א דין י"ו פסק כל איסורן שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר עכ"ל. וכ"כ עוד פרק י"ד מהל' הנז' דין ה' והן אמת דלשון הברייתא הכי משמע דקתני לימד על איסורי נזיר וכו' משמע דוקא איסורי נזיר אלא שלא ידעתי אמאי לא נימא ומכאן אתה דן וכו' שהרי ק"ו גמור הוא כדקתני לעיל גבי טעם כעיקר וראיתי לה' כ"מ זל שכתב על דברי רבינו שהוא מבואר במסכת מעילה פרק קדשי מזבח עכ"ל. וראיתי שם פרק קדשי מזבח די"ו ע"א דדברי רבינו הם סברת רבי התם דאמר לא שנו וכו' אבל לענין אכילה וכו' ופי' רש"י אבל לענין אכילה לא מצטרפי דאין איסור חל על איסור דלא אתי איסור נבלה וחייל על איסור טמאה הילכך לא מצטרפי עכ"ל. וא"כ זל דוקא גבי נזיר דגלי קרא דמצטרפין אבל שאר איסורין כיון דקי"ל אין איסור חל על איסור לא מצטרפי אבל קשה דא"כ היכי יליף לעיל גבי טעם כעיקר ומכאן אתה דן וכו' שהרי איכא למפרך מה לנזיר שיש בו חומרא דאיסו' מצטרף לאיסור משא"כ שאר איסורין ומיהו ראיתי להרמב"ם פט"ו מה' מ"א דין י"ד שכתב הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ע"ש. והשתא ניחא די"ל דברייתא לעיל דקתני ומכאן אתה דן לענין ערלה וכלאי הכרם הוא דקא ילפא דבהכי איירי כדקתני ומה כלאי הכרם וכו' וה"ה לערלה וכו' ואף על גב דקתני כל איסורין שבתורה לאו דוקא אלא אערלה וכלאי הכרם דאיירי בהו דהשתא ליכא למפרך מידי כיון דמצטרפי נמי זה עם זה כמו איסורי נזיר כמ"ש רבינו ומ"מ לא ידעתי מנ"ל לרבינו חילוק זה מאי שנא דערלה וכלאי הכרם דמצטרפי זה עם זה טפי משאר איסורי תורה ובר מן דין כד דייקת בה זה אינו דרבינו דפסק הערלה וכלאי הכרם מצטרפין לא איירי אלא לענין תערובת היכא דנפלו בהיתר דעולין בא' ומאתים אבל הא דפסק כל איסורין שבתור' אין מצטרפין איירי לענין מלקות ולעולם דאין חילוק בין שאר איסורין לערלה וכלאי הכרם דלענין מלקות ערלה וכלאי הכרם נמי אין מצטרפין וכ"כ הרב חק נתן ז"ל פ"ד דמעילה דף י"ח ע"א ע"ש. ומעתה הדרא קושיא לדוכתה דהיכי יליף לעיל ומכאן אתה דן וכו' דהא איכא למפרך מה לנזיר שכן איסור מצטרף לאיסור ותו קשה אמאי לא נילף איסור חל על איסור גופיה בשאר איסורי מנזיר ונימא נמי דבשאר איסורי נמי מצטרף כי היכי דיליף טעם כעיקר מנזיר שהרי הא דקי"ל בעלמא אין איסור חל על איסור היינו משום דילפינן מתרומה טמאה דגלי בה קרא דאין איסור חל על איסור כמ"ש התוס' פ"ג דשבועות דכ"ז ע"א ד"ה מצוה וכו' ואם כן אדרבא נילף מנזיר לחומרא ונימא דאיסור חל על איסור וכל האיסורין נמי מצטרפי כמו גבי נזיר וכמו כן קשה נמי אמאי לא ילפינן מנבלה דגלי בה קרא דאיסור חל על איסור כמ"ש התוס' פ"ד דמעילה דף י"ו ע"א ד"ה אמר רב וכו' ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א גבי ור"ש וכו': ואחד העיון נראה דעל הברייתא דקתני לימד על איסורי נזיר דמשמע דוקא נזיר אבל שאר איסורין לא ילפי מנזיר ולא אמרינן מכאן אתה דן לק"מ דאיכא למימר דס"ל לברייתא כר"ע דגבי נזיר היתר מצטרף לאיסור אבל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור והילכך איכא למפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור מה שא"כ בשאר איסורין אבל ברייתא דלעיל דקתני ומכאן אתה דן משום דס"ל דבנזיר נמי אין היתר מצטרף כמו שאר איסורי שהרי משרת לטעם כעיקר והילכך ליכא למפרך מידי ואין ה"נ דלענין איסורי נזיר דמצטרפין ילפינן נמי שאר איסורי מנזיר ועי"ל דס"ל לברייתא דהכא דטעם כעיקר לאו דאורייתא משום דהוי נזיר וגיעולי גוים שני כתובין כמ"ש רש"י פרק גיד הנשה דצ"ח סוף ע"ב לחד שנויא גבי הנהו אמוראי דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ע"ש והילכך איכא למפרך מה לנזיר שכן חמור דאסור בו טעם כעיקר מה שא"כ בשאר איסורין ודו"ק נ"ל:

אבל אי קשיא על רבינו דפסק פ"ה מהלכות נזירות דין ד' דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' גבי נזיר ופסק נמי דטעם כעיקר לאו דאורייתא אפילו גבי נזיר נמי ומוקי למשרת לכזית בכדי אכילת פרס דוקא דהיינו טעמו וממשו כמ"ש הלח"מ פ"ה מה' נזירות דין ה' אם כן איך פסק דבשאר איסורי אין מצטרפי' זה עם זה ואמאי לא ילפינן מנזיר ונימא מכאן אתה דן וכו' דהא אליביה ליכא למפרך הנך פירכות דכתי'. ונראה דס"ל לרבינו הא דקתני לעיל ומכאן אתה דן וכו' היינו לענין איסורא בעלמא דלמלקות הא קימ"ל אין מזהירין מן הדין והא דכתב רבינו כל איסורי תורה אין מצטרפין היינו לענין מלקות כמו שסיים פ"ד מה' מ"א וז"ל לפיכך אינו לוקה וכו' ע"ש. ולכך לא מצינן למילף מנזיר ונימא מכאן אתה דן וכו' דהא אין מזהירין מן הדין אבל לענין איסורא בעלמא אין ה"נ דנילף מנזיר ובלא"ה לא בעי צירוף כיון דקי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה כדביאר רבינו וזל אינו לוקה ודינו כדין אוכל ח"ש אבל ק' דא"כ הא דקתני לעיל ומכאן אתה דן אינו לענין מלקות אלמא דהך ק"ו הוי ק"ו גמור ולאו גלוי מילתא בעלמא ולכך אמרינן אין מזהירין מן הדין אם כן היכי פריך תלמודא לר' יוחנן מדרבנן נשמע לר"ע וכו' ומאי קושיא שהרי ע"כ הא דאמר ר' יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור היינו לענין מלקות דלענין איסור בעלמא בלאו צירוף ס"ל לר"י ח"ש אסור מן התורה וא"כ מש"ה לא יליף מק"ו מנזיר משום דאין מזהירין מן הדין אבל הא דאמרי רבנן ומכאן אתה דן היינו לענין איסורא בעלמא וראיתי לה' שע"ה זל הלכות חמץ דס"ח ע"א ד"ה ואפשר וכו' שהוק' לו כן בפשטא דשמעתא לדעת הראב"ד וכתב ליישב דוקא גבי טעם כעיקר חשיב ק"ו גמור ולא לקי משום דאין מזהירין מן הדין אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלא ק"ו איכא איסורא דאורייתא שפיר אמרינן דמזהירין מן הדין לענין מלקות וחשיב ק"ו גלוי מילתא כיון דבלא"ה איכא איסורא דאורייתא את"ד ע"ש. והשתא אין זה מספיק לרבינו שהרי באיסורי תורה נמי כיון דבלא ק"ו איכא איסור תורה א"כ נילף מנזיר לענין מלקות נמי וראיתי להר"ש פ"ב דמס' טבול יום משנה ג' שהוק' לו נמי בפשטא דשמעתא דפריך מדרבנן נשמע לר"ע וכו' הא אין מזהירין מן הדין ואי לענין איסורא בלא צירוף הא ס"ל לר"י ח"ש אסור מן התורה ותריץ דק"ו זה חשיב גלוי מילתא וכן גבי טעם כעיקר נמי חשיב גלוי מילתא בעלמא את"ד ע"ש. וא"כ איך כתב רבינו דכל איסורי תורה אין מצטרפין זה עם זה ואמאי לא נילף ק"ו מנזיר כיון דהך ק"ו חשיב גלוי מילתא בין לענין טעם כעיקר בין לענין היתר מצטרף לאיסור שוב התבוננתי דעל רבינו נמי ל"ק דאיכא למימר דס"ל כמו וליכא למימר שכתב ה' שע"ה זל הל' חמץ דס"ז סוף ע"ב דח"ש דאסור לר"י דוקא בעיניה אבל ע"י תערובת לא והשע"ה דחה תירוץ זה לדעת הראב"ד אבל לרבינו דלא ס"ל כהראב"ד א"ש ודו"ק:

ודע שדרך אגב ראיתי להח"ן פ"ד דמעילה דח"י ע"א שהביא דברי ה' ברה"ז וכתב עליו וז"ל. ולא ידעתי מאי מלקות איכא וכו' עד וכן משמע מתוס' שם עכ"ל. ודבר תימא הוא דאדרבא התוספות שם במסכת ע"א דס"ו ע"א ד"ה כל שתיעבתי וכו' כתבו דלא חשבינן ליה לאו שבכללות עיין שם: ודע דמה שהק' הר"ש בפשטא דשמעתא דפריך מדרבנן נשמע לר"ע וכו' ומאי פריך דהא ע"כ דר"י לענין מלקות ואין מזהירין מן הדין אבל ברייתא דלעיל דקתני ומכאן אתה דן לענין איסורא שמעתי מי שתירץ דלמ"ד במ"מ מזהירין מן הדין ניחא דמחלוקת הראשונים היא אי במ"מ מזהירין או לא כמ"ש ה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ו ועיין להרב שע"ה זל הל' חמץ דס"ח ע"א וא"כ י"ל דהכי פריך תלמודא מדרבנן נשמע לר"ע ר"ל כי היכי דלפי רבנן מנזיר בק"ו ה"נ נילף לר"ע במ"מ וליתא דא"כ תמה על עצמך דקפרכת לר"ע מדרבנן ותקשי לך אדרבנן גופייהו אמאי ילפי מק"ו ואינו אלא איסורא בעלמא משום דאין מזהירין מן הדין לילפו במ"מ ולחייבו מלקות דלחומרא מקשינן. ותו דא"כ בכוליה תלמודא דאמרינן אין מזהירין אמאי לא ילפינן במ"מ ומזהירין אלא ודאי היכא דהלמד קיל והמלמד חמור כך לי דנילף במ"מ כך לי דנילף בק"ו דלעולם אמרינן אין מזהירין מן הדין ודוקא במ"מ שהוא בדרך השואה הוא דא דאמרינן מזהירין מן הדין. אמנם צריך להבין דבמאי תליא פלוגתייהו דהני רבוותא אי במ"מ מזהירין או לא דבאיזו סברא פליגי ולכאורה עלה בדעתי לומר דמ"ד מזהירין במ"מ משום דס"ל דהמ"מ הוי מבואר טפי מק"ו וכ"כ התוספו' פרק ר"א דמילה דקל"א ע"ב ד"ה אי וכו' והילכך חשיב כמו גלוי מילתא שהרי בק"ו גופיה אי הוי גלוי מילתא מזהירין מן הדין אבל מ"ד אין מזהירין במ"מ סב' ליה דמ"מ לא חשיב מבואר כ"כ והוי כמו ק"ו ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה למ"ד מזהירין במ"מ אמאי אמרינן בכל דוכתא אין מזהירין מן הדין ואמאי לא ילפינן במ"מ ומזהירין דאע"ג דהלמד קיל והמלמד חמור מכל מקום כיון דמידת מ"מ חשיבא גלוי מילתא משום דמבוארת שפיר מזהירין ועוד קשה דא"כ ה"ל הני רבוותא פליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי גבי שני כתובין הבאים כא' אי מלמדין או לא שהרי פלוגתא דהני תנאי תליא אי אמרינן במ"מ טרח וכתב לה קרא כמו ק"ו או לא כמ"ש הכריתות הביאו השע"ה הל שחיטה דקמ"ו סוף ע"א דלמ"ד מלמדין ה"ט משום דאמרינן מילתא דאתיא במ"מ טרח וכתב לה קרא ולמ"ד אין מלמדין ס"ל דלא אמרינן טרח אלא בק"ו דוקא ע"ש. וכפי הנראה טעמא דפלוגתייהו היינו דלמ"ד אין מלמדין ס"ל דמ"מ מבואר טפי מק"ו והילכך לא צריך קרא למטרח לאלומי ולמ"ד מלמדין ס"ל דהוי כמו ק"ו וא"כ נמצא דפליגי הנך רבוותא בפלוגתא דהני תנאי. אמנם בעיקר דברי הכריתות הללו איכא למידק דלמ"ד מלמדין נהי דס"ל דבמ"מ אמרינן טרח משום דלא חשיב מבואר והוי כמו ק"ו מ"מ גבי ק"ו קי"ל דלא אמרינן טרח אלא היכא דליכא לשנויי אבל היכא דאיכא לשנויי משנינן ולא אמרינן טרח כדאית' ריש פ"ק דקדושין דף ד' ע"ב וא"כ ה"נ איכא לשנויי דאתא לאין מלמדין ואמאי אמרינן טרח וכמו כן ק' נמי למ"ד אין מלמדין משום דבמ"מ לא אמרינן טרח משמע אבל אי הוהו ילפי מהדדי בק"ו מודה דמלמדין משום דבק"ו אמרינן טרח וכמ"ש להדיא הכריתות בסיום דבריו וז"ל ולמ"ד אין מלמדין ס"ל דלא אמרינן טרח אלא בק"ו דוקא עכ"ל ואמאי לא אמרינן היכא דאיכא לשנויי משנינן ועוד ק' עליו שהרי מסוגיא הכא מבואר דלמ"ד אין מלמדין ס"ל אפי' ילפי מהדרי בק"ו אמרינן אין מלמדין שהרי השני כתובין הם משום דלכתוב נזיר ותיתי חטאת מניה וחטאת ודאי אתיא מנזיר בק"ו ומה נזיר שאין איסור איסור עולם וכו'. ועוד דקדשים חמירי מחולין וכמ"ש רש"י ד"ה לכתוב גבי נזיר וכו' קדשים לא כ"ש וכו' עכ"ל. אלמא אף ע"ג דילפי מהדדי בק"ו אפ"ה אמרינן אין מלמדין וזו קושיא אלימתא היא בעיני וצ"ע. ועיין להח"ן ז"ל בחידושיו למסכת זבחים דנ"ז ברש"י ד"ה אין מלמדין וכו' דף כ"ט ע"א מהספר. ועיין לחידושינו פ"ד דיומא דמ"ב ע"ב בד"ה למשמרת וכו' ע"ש ודו"ק:

ולולי דברי הכריתות היה נר' דטעמא דפלוגתייהו דהני תנאי אי אמרינן שני כתובין מלמדין או לא היינו משום דלמ"ד מלמדין ס"ל דטרח עדיף מאין מלמדין משום דאי הוה אמרינן אין מלמדין ה"ל היפך דעלמא והוי חידוש שחידשה תורה דוקא הני אבל בעלמא לא והילכך טפי עדיף לומר טרח ונילף לדעלמא מנייהו אבל מ"ד אין מלמדין ס"ל דמכל מקום אין מלמדין דרשה הוי ולענין דינא והילכך עדיפא טפי מלומר טרח ולפ"ז פלוגתייהו הוי בין אם הילפותא במ"מ בין אם הילפותא בק"ו מ"ס אין מלמדין ומ"ס מלמדין. ומעתה לא הוי הך פלוגתא דהנך רבוואתא גבי אין מזהירין במ"מ משום דאי חשיב המ"מ מבואר או לא תליא בהך פלוגתא דתנאי דפליגי גבי שני כתובין אבל עדיין קשה מה שהקשינו דלמ"ד מזהירין במ"מ היכי אמרי' בכל דוכתא אין מזהירין מ"ה ואמאי לא אמרי' דנילף במ"מ ומזהירין ונראה דטעמא דפלוגתייהו דהנך רבוותא הוא במה שיש להבין בעיקר האי כללא דקי"ל אין מזהירין מ"ה טעמא מאי שהרי כיון דק"ו מדה בתורה אמאי לגבי עונש אמרינן אין מזהירין מ"ה וראיתי לה' ה"ע דף מ"א ע"א שכתב טעם לזה דשמא ק"ו פריכא הוא ואנן לאו אדעתין הילכך אין להענישו ע"ש ונראה דלפי טעם זה ע"כ ודאי דמינה ה"ה נמי במ"מ אין עונשין מהאי טעמא גופה שמא פריכא. אמנם מצאתי למהרש"א ז"ל פרק ארבע מיתות דס"ד ע"א שכתב טעם נכון בזה והוא משום דילמא זה שעשה עבירה חמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ע"ש. ולפי טעם זה ודאי דוקא בק"ו הוא דאין מזהירין אבל במ"מ דשוין הן אין ה"נ דמזהירין ומעתה איכא למימר דבהכי פליגי הנך רבוותא דלמ"ד אין מזהירין במ"מ ס"ל בטעם ה"ע משום דשמא פריכא ולכך ה"ה במ"מ ומ"ד מזהירין ס"ל כטעם מהרש"א ולכך דוקא בק"ו אבל במ"מ מזהירין והשתא ניחא הא דאמרינן בכל דוכתא אין מזהירין ולא אמרינן נילף במ"מ ומזהירין למ"ד מזהירין במ"מ משום כיון דהלמד קיל והמלמד חמור א"כ מ"ל דנילף בק"ו מ"ל דנילף במ"מ סוף סוף כיון שעשה עבידה חמורה אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ודוקא במ"מ היכא דהוי דרך השוואה הוא דאמרינן מזהירין במ"מ ונראה דאיכא עוד נפקותא אחרת בין הנך תרי טעמי של הר' ה"ע ומהרש"א ז"ל והוא דלפי טעם ה"ע דוקא משום שאנו באים להענישו ולכך ניחוש שמא פריכא אבל היכא שאנו באים להקל עליו העונש ולומר דאינו לוקה מק"ו ודאי דשפיר ילפינן מק"ו מידי דהוה במו ק"ו דעלמא אבל לפי טעם מהרש"א ה"ה נמי דלא ילפינן להקל עליו העונש מהך טעמא גופה דילמא זה שעבר עבירה חמורה אינו לוקה משום דאינו מתכפר לו באותו עונש אבל זה שעשה עבירה קלה לוקה משום דתסגי ליה בהך כפרה כנ"ל ודו"ק:

ועוד נראה נפקותא אחרת דלפי טעם ה"ע גם בג"ש נמי דקי"ל עונשין בג"ש כמ"ש ה' מש"ל פ"ה מהלכות יסודי התורה דין ח' ד"ה ודע דאהא דאמר אביי היינו דוקא היכא דהג"ש מופנה ואין משיבין אבל אי אינה מופנה כיון דקי"ל דמשיבין עליה אין עונשין ממנה דשמא פריכא היא אבל לפי דעת מהרש"א עונשין אפילו אינה מופנה ונראה דמדברי רש"י פרק בן סורר דף ע"ג ע"א ד"ה הקשה וכו' משמע דס"ל דאין עונשין אלא אם כן מופנה שכתב וז"ל וכל היקש וג"ש המופנית עונשין מ"ה אבל מק"ו שאדם דן מעצמו אין עונשין מ"ה וכו' עכ"ל. הרי דקדק לכתוב המופנית משמע משום דאי לאו מופנית אין עונשין משום דמשיבין עליה וכן דקדק נמי גבי ק"ו שכתב דאדם דן מעצמו משמע משום דשמא פריכא. ולפי זה ע"כ דס"ל לרש"י דטעמא דאין עונשין כטעם ה"ע דשמא פריכא ודו"ק נ"ל:

גם מדברי רש"י הללו מבואר להדיא דבג"ש עונשין מן הדין כמ"ש ה' מש"ל פ"ה מהלכות יסודי התורה שזכרנו ושו"ר שה' מש"ל עצמו דקדק כן בהדיא מדברי רש"י הללו פרק י"ד מהל' אבל דין כ"א ד"ה וראיתי לרבינו וכו' ע"ש וכן משמע בהדיא פ"ב דמסכת בכורות די"ד ע"ב דקאמר מעשר נמי גמר העברה העברה מבכור ולענין מלקות קאמר ע"ש ודו"ק:

והנה מדברי רש"י הללו דפרק ן' סורר משמע דבהיקש אין אדם דן מעצמו ודוקא בק"ו הוא דאדם דן מעצמו וזה סותר דברי רש"י עצמו פרק השולח דמ"א ע"ב ד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא וכו' וז"ל כיון דמסיני גמירי לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש עכ"ל משמע דס"ל דהיקש אדם דן מעצמו ועיין להר' מש"ל פ"ג מה' ק"פ דין י"ג ד"ה מי שחציו וכו' ע"ש. ועיין לחידושינו פר' ו' דכריתות דכ"ה ע"ב ודו"ק:

ודע דאע"ג דאדם דן היקש מעצמו מ"מ אין משיבין עליו כדקי"ל אין משיבין על ההיקש והיינו טעמא כיון דהוי בכח משמעות הכתוב דאתקש זה לזה ולא דמי לק"ו כנ"ל:

ודע דהני תרי טעמי של ה' ה"ע ושל מהרש"א נראה דאינן צודקין לדעת ה' המגיד ז"ל פ"ב מה' מ"א דין ב' שכתב דהיכא דאיכא עשה מפורש מזהירין מן הדין ע"ש. ואי ס"ל טעמא דאין מזהירין משום דשמא פריכא או משום לא תסגי ליה במלקות מה יתן ומה יוסיף אי איכא עשה מפורש ומה בכך ס"ס אין לנו להענישו דשמא ק"ו פריכא או שמא אינו מתכפר בעונש הקל ונראה דלפי דברי ה"ה ע"כ טעמא דאין מזהירין מ"ה אינו אלא גזירת הכתוב כיון דלפינן מקרא יתירא דאחותו כדאיתא ריש פר' קמ' דמכות דף ה' ע"ב דקאמר הא למדת שאין עונשין מ"ה ע"ש. א"כ איכא למימר דגזירת הכתוב היא שלא רצה הכתוב לאסור אלא הקל ולא החמור לסיבה ידועה לו ולכך כיון דבהך ק"ו דגבי אחותו ליכא עשה מבואר אמרי' היכא דגלי גלי ודוקא היכא דליכא עשה מבואר הוא דגלי אבל היכא דאיכא עשה מזהירין ולפי זה נראה דבמ"מ מזהירין מן הדין כיון דקרא איירי במדת הק"ו וא"כ איכא למימר נמי היכא דגלי גלי דוקא בק"ו הוא דגלי ולא במ"מ ודו"ק נ"ל ומעתה אין צורך למאי דכתיבנא דרש"י פרק השולח ס"ל כטעם מהרש"א אלא כיון דגזירת הכתוב היא והיכא דגלי גלי אם כן גבי היקש עונשין כמו מ"מ ודו"ק נ"ל: ודע שראיתי להריטב"א בחידושי מכות ריש פרק אלו הן הלוקין דף י"ד ע"א שכתב וז"ל והלא דברים ק"ו וכו' וא"ת אין עונשין מ"ה וי"ל דקרבן עונשין עכ"ל. והשתא קשה דלפי טעם מהרש"א קרבן נמי כפרה ואימא לא תסגי ליה בכפרה. ולפי טעם ה"ע נמי דילמא פריכא הוא וקמייתי חולין בעזרה ודוחק לומר דלא הקפידה תורה אלא גבי עונש ולא אחולין בעזרה כי היכי דלא הקפידה לענין ממון שהרי בכמה דוכתי חיישינן לחולין בעזרה טפי מממונא ונראה ודאי דס' ליה להריטב"א נמי דטעמא דאין עונשין מ"ה משום דגזירת הכתוב ולכך היכא דגלי גלי דוקא לענין עונש מיתה ומלקות הוא דאיירי קרא:

הן אמת שעיקר דברי הריטב"א הללו דבקרבן עונשין יש לתמוה עליו דהיפך גמ' ערוכה פרק ד' מיתות דנ"ד ע"א דמייתי תנ"ה הבא על אביו חייב שתים ומוקי לה רבא בחיוב קרבן ומסיק איכא דאמרי דחייב שתים מק"ו ואיכא דאמרי לאו מק"ו ופליגי בעונשין ואין עונשין וכו' ע"ש. הרי מבואר להדיא דלמ"ד אין עונשין ס"ל אפילו גבי קרבן נמי אין עונשין. ומעתה צ"ל דלפי הטעם שכתבנו משום דגזירת הכתוב הא דלא אמרינן היכא דגלי גלי משום כיון דכרת נמי ניתן שגגתו לקרבן וא"כ ה"ל כמו דגלי נמי דגבי קרבן אין עונשין ודברי הריטב"א צ"ע. ועיין לה' שע"ה הל' שחיטה דקמ"ז ע"ב ד"ה ודרך וכו' שהזכיר לדברי הריטב"א הללו וצ"ע ועיין לחידושינו פ"ג דכריתות דף ט"ו ע"א במשנה ודו"ק. ומדברי הרא"ם פ' שופטים ד"ה כאשר זמם וכו' משמע נמי דס"ל הא דאין מזהירין מ"ה משום דגזירת הכתוב והוא שהקשה על דברי הרמב"ן וז"ל שאם כן צריך לתת טעם בכ"מ שאמרו אין מזהירין מן הדין וכו' עכ"ל משמע אבל דעת הרא"ם אין צריך טעם וע"כ משום דגזירת הכתוב הוא.

ולכאורה נראה להביא ראיה לטעם מהרש"א מהא דאמרינן ריש פ"ק דמכות דף ב' ע"ב דקאמר היא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא להוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו כי היכי דלהוי להו כפרה ע"ש. הרי דלגבי ילפותא מק"ו דלהקל קאמר האי סברא של מהרש"א ומינה ה"ה נמי גבי ילפותא דלהחמיר ועיין לתוס' פרק כל שעה דף ל"ב ע"ב ד"ה מעילה וכו' ויש מי שהראני סוגיא דפ"ג דקמא דף ל"ב ע"ב דקאמר לה נמי גבי ילפותא דלהחמיר לענין לחייבו גלות דקאמר לא תסגי ליה בגלות ע"ש. ועוד מצאתי פ"ק דתמורה דף ג' סוף ע"ב דקאמר להאי סברא להדיא גבי עונש מלקות דפריך מי גרע ומשני אנן הכי הא קשיא לן אימא מוציא ש"ש לבטלה תסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דעביד תרתי דמפיק ש"ש לבטלה וקמצער לחבריה לא תסגי ליה במלקות והיינו ממש הסברא שכתב מהרש"א. ולפ"ז הנך סוגיות אליבא דמ"ד אין עונשין מן הדין אלא דנקטו הטעם של אין עונשין מן הדין דהיינו לא תסגי ליה במלקות. מיהו כד דייקת בה זה אינו ואדרבא ע"כ מוכח דטעם דאין עונשין מ"ה לאו מטעם שכתב מהרש"א שהרי פ"ק דתמורה דף ט' ע"א עביד ק"ו ומה טוב ברע וכו' טיב בטוב לא כ"ש ורבא אין עונשין מן הדין ע"ש והתם לא שייך לומר דטעמא דאין עונשין משום לא תסגי ליה שהרי גלי קרא גבי טוב דקדש ברע דחולין דאף על פי דמגרע לקדש אפ"ה תסגי ליה במלקות אם כן כ"ש טוב בטוב דכי הדדי נינהו דתסגי ליה במלקות ואמאי אין עונשין מ"ה אלא ע"כ מטעם אחרינא הוא דאין עונשין מן הדין ומאי דקאמר בכל הנך דוכתי לא תסגי ליה במלקות ה"ה דה"מ לשנויי אין עונשין מן הדין אלא דבלא"ה משני שפיר ועוד נראה דבהך דפ"ק דתמורה דף ג' ע"ב דמשני לא תסגי ליה במלקות משום דהתם לא מצי לשנויי אין עונשין מן הדין משום דהתם הוי גלוי מילתא משום דאיכא מיהת ש"ש לבטלה והוי בכלל מאתים מנה ואף על גב דגבי בהמה טמאה שאין לה שום סי' א' טהרה בכלל מאתים מנה דבכלל בהמה טמאה שיש לה סי' א' דטומאה ואפ"ה אמרינן אין מזהירין מ"ה ולא אמרינן דהוי גלוי מילתא כדמוכח מדברי ה"ה ז"ל פ"ב מהל' מ"א דין ב' שאני התם משום דהוו גופות מחולקות אבל גבי מקלל חבירו בשם הוי גלוי מילתא טפי ודו"ק נ"ל:

נמצא דטעם מהרש"א ז"ל אחר המחיל' אינו מהך דפ"ק דתמורה דף ט' ע"א גם לטעם ה' ה"ע דשמא פריכא ואנן לאו אדעתין ק"ל מהא דפריך בכולי תלמודא קרא ל"ל ק"ו הוא ולפעמים דוחק לשנויי טרח וכתב לה קרא כדאי' ריש פ"ק דקדושין דף ד' ומאי פריך אימא דקרא ידע דאיכא שום פירכא ואנן לאו אדעתין אלא ע"כ משום דקים ליה לתלמודא דליכא פירכא וכמו כן קשה מהך דאין עונשין מן הדין גופה דמפיק לה לתלמודא מאחותו יתירה משום דמק"ו נפקא כדאיתא פ' קמ' דמכות דף הי ע"ב וקאמר הא למדת אין עונשין מן הדין ע"ש. ומנ"ל הא כיון דע"כ הא דאין עונשין משום דשמא פריכא אם כן אימא מש"ה כתיב קרא יתירה משום דקרא ידע דק"ו ודאי פריכא אבל מן הסתם עונשין ולא אמרינן שמא פריכא. ובר מן דין ק"ל עליו דע"כ דבמ"מ נמי אין עונשין מה"ט גופיה דשמא פריכא ואלו בפ"ק דכריתות דף ה' ע"א גבי לחם וקלי וכרמל משמע התם להדיא דבמ"מ עונשין ע"ש וצ"ע: עוד ק"ל בין לטעם ה"ע בין לטעם מהרש"א מהא דאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י"ז ע"ב אפילו למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש. ואי איתא להנך טעמי מאי שנא עונש מאזהרה שהרי מאי דאיכא למימר גבי אזהרה איכא למימר נמי גבי עונש ואמאי עונשין טפי מאזהרה אבל אי אמרינן גזירת הכתוב א"ש משום דגבי עונש ס"ל להך מ"ד רלא הוי קרא יתירה ללמוד ממנו דאין עונשין אבל גבי אזהרה ס"ל דאיכא קרא יתירה ללמוד ממנו אין מזהירין וכמבואר בדברי רש"י פרק השוחט והמעלה בזבחים דף ק"ו ע"ב ד ד"ה אפילו למ"ד וכו' ע"ש. והילכך כיון דע"כ דטעמא דאין מזהירין משום דגזירת הכתוב הלכך אמרינן היכא דגלי גלי דוקא גבי אזהרה גלי אין מזהירין אבל עונש עונשין ודו"ק נ"ל. ודע שראיתי בספרי פ' חוקת גבי קרא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ז' ימים וז"ל כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כלו עד שלא יאמר יש לי בדין ומה מקצתו טמא כולו לא כ"ש אמרת אין מזהירין מן הדין עכ"ל. וכה"ג דדריש עוד שם גבי פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם וז"ל בא ולימד על המת שמטמא במגע עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע אלא עו עונשין מן הדין עכ"ל. והביאו הר' כ"מ ז"ל פ"ה מהלכות טומאת מת ע"ש. והשתא לפי טעם מהרש"א משום דלא תסגי ליה בכפרה לא שייך ה"ט גבי טומאה דמאי כפרה איכא גבי טומאה ואפ"ה אמרינן אין עונשין מן הדין וי"ל דבלא"ה תיקשי לך מאי עונש שייך גבי טומאה א"ו הא דקאמר אין עונשין מן הדין משום דאיכא נפקותא לענין כרת או מלקות כגון אם נכנס למקדש טמא או לענין אכילת תרומה בטומאה וא"כ שפיר אמרינן לא תסגי ליה ואין ה"נ דטומאה מיהא לחודא מיהא ילפינן כי היכי דאמרינן איסורא בעלמא מזהירין ודו"ק. ועיין בספר יגל יעקב להאובינו כמהר"י פ'ייתו"סי נ"ע בחידושי פסחים על דף י"ז ע"ב עיין שם:

ואגב איכא למידק מאי נ"מ בהני פלוגתא דתנאי אי עונשין מן הדין או לא שהרי כיון דעונש כרת הוא אם כן קמי שמיא גליא וי"ל נ"מ למלקות דהא קי"ל דחייבי כריתות לוקין ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ט מה' מעשה הקרבנות דין י"ג שתירץ כה"ג על קושית מרן כ"מ ז"ל ע"ש. ואגב אכתוב שתירוץ מרן כ"מ שם לא נתברר לי ס"ס אתלמודא גופיה קשה מאי מבעיא ליה שו"ר בס' מחנה ראובן ז"ל בחידושי פסחים דף ט"ז ע"ב מהס' שנתעורר בו ע"ש מה שיישב. ועיין עוד שתמה גם כן על דברי המש"ל ז"ל דבו לא אמעט אלא מיתה ולא מלקות ע"ש. וכ"כ רש"י פרק הנשרפין דף פ"ד ע"א ד"ה בו ולא במעילה וכו' וצ"ע. ודע מה שתירץ ה' מחנה ראובן על דברי מרן כ"מ אכתי ק"ל ממתני' פ"ב דבכורים משנה יו"ד דקתני חלב כוי אין חייבין עליו כרת ע"ש. והשתא קשה קמי שמיא גליא והרע"ב הרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל ואין חייבין עליו כרת להביא חטאת על שגגתו וה"ה שאין לוקין עליו עכ"ל. והיינו כמו שתירץ ה' מש"ל וכ"כ התי"ט וז"ל פי' ה' להביא חטאת וכו' כלומר דאלו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא עכ"ל. מיהו סיים התי"ט וז"ל אבל הרמב"ם והר"ש לא כתבו כן אלא פי' דילמא חיה ונ"ל טעמם דהא מ"מ בספק אכלו ולפיכך אף על פי שהוא מזיד אין עונשו כרת עכ"ל. ודבריו סתומים ונראה דכונתו דמ"ש קמי שמיא גליא לאו משום דאין לנו עסק בנסתרות קאמר אלא ר"ל קמי שמיא גליא דבהמה הוא ואם כן חייב כרת ואיך קתני מתני' בפשיטות דאין חייבין עליו משום ס' בהמה ס' חיה אלא ע"כ דמתני' לא נחתא אלא לחטאת וכו' אבל מדברי הרמב"ם והר"ש משמע דמתני' נחתא לכרת דאינו חייב כרת משום דילמא חיה ולזה תירץ דמ"מ אף על פי דקמי שמיא גליא שהוא בהמה אין חייב כרת מדינא כיון דאכלו בספק ואף על פי דמזיד הוא דידע שהוא ספק והזיד ואכלו אין עונשו כרת ודו"ק:

ודע דאחר שנים מצאתי להרא"ם גופיה פרשת שמיני ד"ה מבשרם לא תאכלו שכ"כ להדיא דטעמא דאין מזהירין מן הדין משום דגזירת הכתוב היא ע"ש. ואגב ראיתי לו עוד שכתב לחד תירוצא על עיקר קושית ה"ה ז"ל שהק' אין מזהרין מן הדין וכתב וז"ל ושמא י"ל דהאי ק"ו לאו למלקות אלא לאיסור ל"ת ואיסורא דלפינן מלאו הבא מכלל עשה אינו אלא עשה ואיסור עשה לחוד ואיסור לאו לחוד עכ"ל וכמו כן ראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכו' מ"א דף קל"ד סוף ע"ב שב"כ ונסתייע מדברי הרא"ם הללו ע"ש ואחר המחילה נראה דמדברי התוספות פ"ק דמכות דף ד' ע"א ד"ה לוקין וכו' משמע דלא ס"ל הכי שכתבו בסוף דבריהם גבי קרא לא תחסום שור בדישו וז"ל דליכא למימר דאזהרה אתא לממון ולא למלקות דא"כ לכתוב קרא בלשון עשה האכיל שור בדישו וכו' עכ"ל. והשתא מאי ק"ל דאימא כתוב בלשון לאו ולא בלשון עשה לאו משום מלקות אלא משום איסור בעלמא משום דאיסור עשה לחור ואיסור לאו לחוד אלא ע"כ דס"ל לתוס' כיון דאין בו מלקות ה"ל כמו עשה והתימא שנעלם מהם דברי התוס' הללו וצ"ע:

ודרך אגב אכתוב מה שהוק' אצלי הא דמתרצין בכמה דוכתי על קושית אין מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא דכפי הנראה שזה תלוי במחלוקת אביי ורבא דאביי הוא דס"ל דהיכא דהוי גלוי מלתא מזהירין אבל רבא ס"ל אפילו הוי גלוי מילתא אין מזהירין ואמינא לה מהא דאמרי' פרק הנשרפין דף ע"א אמר אביי ק"ו על בת בתו ענוש על בתו לא כ"ש ופריך וכי עונשין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא רבא אמר אתייא הנה הנה וכו' ע"ש משמע דרבא ס"ל אין עונשין מן הדין אפילו בגלוי מילתא ולכך הוצרך למילף בג"ש דהנה הנה ואין לומר דכוונת רבא היינו לומר דלא צריך ק"ו ולאו משום דאין עונשין שהרי כתבו שם התוס' גבי אביי דקאמר ק"ו היינו לומר דלא צריך ג"ש ע"ש משמע אבל לרבא צריך ג"ש והיינו ע"כ משום דאין עונשין בק"ו אפי' גלוי מילתא גם אין לומר דרבא דהוצרך לג"ש משום דס"ל דלא חשיב גלוי מילתא ולעולם דס"ל דעונשין בגלוי מילתא שהרי בפרק ד' מיתות דכ"ד ע"א גבי ק"ו אביו מאחי אביו קאמר וקמפלגי בפלוגתא ראביי ורבא מר סבר עונשין ומ"ס אין עונשין מן הדין והיינו פלוגתא דאביי ורבא דפרק הנשרפין כפירש"י שם ואם איתא משום דס"ל לרבא לא חשיב גלוי מילתא איך קאמר בפלוגתא דאביי ורבא שהרי אביי ורבא לא פליגי באין עונשין ועונשין דלכ"ע אי לא הוי גלוי מילתא אין עונשין ואי הוי גלוי מילתא עונשין אלא ע"כ משמע דפליג בעונשין בגלוי מילתא או לא ואף שיש לדחוק דה"ק מ"ס עונשין משום דחשיב גלוי מילתא ומ"ס אין עונשין משום דלא חשיב גלוי מילתא משום דהך ק"ו דאביו דמי ממש לק"ו דבתו וכי היכי דפליגי גבי בתו אי חשיב גלוי מילתא או לא ה"נ פליגי גבי אביו מ"מ ס"ס נחזי אנן דודאי הך ק"ו דבתו וכן ק"ו דאביו קושטא הוא דחשיבי גלוי מילתא שהרי כיון דבת בתו מקורבה דבתו אתייא וכמו כן נמי אחי אביו מקורבה דאביו אתיא וכמו שפירש"י בהנשרפין וז"ל גלוי מילתא בעלמא דהא בת בתו מקורבה דבתו אתייא וה"ד עונש מן הדין וכו' ע"ש. וא"כ אין לך גלוי מילתא יותר מזה שהרי היינו בת בתו היינו בתו דאל"כ לא שבקת מידי דחשיב גלוי מילתא ואם כן ודאי כיון דס"ל אין עונשין אלמא דס"ל אין עונשין אפי' בגלוי מילתא וא"כ אטו כל המפרשים ראשונים ואחרונים דמשתמשים בהאי תירוצא דבגלוי מילתא מזהירין אינו אלא לדעת אביי ולא לרבא ואמאי לא תיקשי להו דלרבא מאי איכא למימר ומה גם דקי"ל כותיה לגבי אביי ותו דפ"ק דתמורה ד"ט ע"א גבי תמורה קאמר ורבא אין עונשין מן הדין ואביי האי לאו דינא מי גרע וכו' ופירש"י ד"ה מי גרע וכו' וז"ל כי היכי דרע דקדש וכו' ה"ה לטוב דקדש וכו' דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף וכו' עכ"ל ע"ש אלמא אפילו כה"ג דאיכא למילף מה"ה סבי' ליה לרבא אין עונשין מן הדין ואלו בפרק אלמנה ביבמות דס"ח ע"ב מבואר דכה"ג דאיכא למילף מה"ה חשיב גלוי מילתא דעביד ק"ו ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשוי גלוי מילתא בעלמא ופי' רש"י גלוי מילתא ולאו מילף הוא וכו' דממילא כיון דאפסלה לתרומה אפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה עכ"ד אלמא כיון דאיכא למילף ממילא מה"ה חשיב גלוי מילתא אם כן לרבא דס"ל פ"ק דתמורה דבכה"ג אין עונשין מה יענה להך ברייתא ואיך תלמודא שתיק ונראה כיון דתנאי פליגי בפלוגתא דאביי ורבא כדאמר פרק ד' מיתות דנ"ד ע"א אם כן ה"ט דמשנינן בכל דוכתא גלוי מילתא בעלמא הוא כלומר ואליבא דההוא תנא דס"ל דעונשין בגלוי מילתא אבל רבא ס"ל כאידך תנא ודו"ק. ודע שראיתי לתוספות ריש פ"ב דבכורות דור ע"ב ד"ה טוב וכו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל דאמר באלו הנשרפין פין ק"ו בתו לא כ"ש וחשיב ליה אביי גלוי מילתא טפי מרבא וכו' עכ"ל. משמע מתוך לשונם דבהא פליגי דלאביי חשיב גלוי מילתא ולרבא לא חשיב גלוי מילתא וכעת צ"ע בזה לאפס הפנאי ועיין עוד בזה לחידושינו לקמן פ"ז דנ"ד ע"כ בתוס' ד"ה ומשני וכו' ודו"ק:

ואגב דאתא לידן היא ענינא נראה הא דאמר בפרק ד' מיתות וקמפלגי בפלוגת' דאביי ורבא מ"ס עונשין וכו' ואף על גב דפלוגתא דתנאי היא אין עונשין מן הדין או לא כדאיתא התם דע"ד ע"א וכן ריש פ"ק דכריתות דף ג' ריש ע"א מ"מ נקט אביי ורבא משום דאיירי בק"ו דאביו מאחי אביו דהוי גלוי מילתא כמו ק"ו דפליגי אביי ורבא דבתו מבת בתו דהוי נמי גלוי מילת' אבל פלוגתא דהנך תנאי לא הוי הך ק"ו גלוי מילתא ואם כן אימא דבגלוי מילתא כולהו תנאי מודו דעונשין ודו"ק ועיין לחידושינו פ"ק דתמורה דף ט' ע"א:

נחזור לענינא דשמעתין דע שראיתי לתוספות ריש פ"ג דכריתות די"א ע"ב ד"ה שאם וכו' שהק' ממתניתין דהתם דקתני שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר משני מינין פטור על הא דאמרינן פרק קדשי מזבח הפיגול והנותר מצטרפין לאכילה וכו' ע"ש ויש מי שאמר לי דלפי מאי דמשמע מסוגיא דלרבנן איסור ואיסור דוקא בבת א' אבל בזה אחז אין מצטרפין אם כן י"ל דהך דפרק קדשי מזבח דקאמר מצטרף בבת א' ומתני' דכריתות דקתני אין מצטרפין משום דמיירי בזה אח"ז וכרבנן ועוד נראה דאפילו לר"ע נמי ניחא דוקא באיסורי נזיר הוא דס"ל אפי' בזה אח"ז אבל בשאר איסורין לא וכדמשמע לישנא דבריית' דקתני לימד על איסורי נזיר וכמ"ש הרמב"ם פרק ד' מהלכות מ"א. ועיין עוד לחידושינו שם בתוס' ודו"ק:

ודע דעל מ"ש רש"י פרק גיד הנשה שזכרנו למעלה גבי אינך אמוראי דס' להו טעם כעיקר לאו דאורייתא משום דהוי נזיר וגיעולי גוים שני כתובין ראיתי לה' פ"ח הל' פסח סי' תמ"ב ד"ה הנה רש"י כתב וכו' שכתב עליו וז"ל כתבו ע"ז דלא נהירא דלרבנן דס"ל דגיעולי גוים חידוש הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי גוים לחידושו הוא בא ולר"ע הא אצטריך ליה משרת להתיר מצטרף לאיסור ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים וכו' ומאי דקאמר נמי דאסמכתא בעלמא הא ודאי לא משמע הכי התם דמדר"ע דיליף להתיר מצטרף לאיסור ממשרת למלקות נשמע לרבנן וכו' ואצלי קושיות הללו אינם כלום דהא ודאי תנאי גופייהו הכי ס"ל דהוו דרשה גמורה אבל רבא ור"י ס"ל דלא ילפינן לכל התורה כולה דס"ל כותיה דר"מ בחדא דגיעולי גוים לאו חידוש הוא וכותייהו דרבנן בחדא דמשרת לטעם כעיקר הוא דאתא ולדידהו הוו שני כתובין ואין מלמדין עכ"ל. הנה מ"ש דתנאי גופייהו ס"ל דרשה גמורה אבל אמוראי ס' ליה לדידהו הוו שני כתובין מלבד דפשט דברי רש"י משמע דאברייתא גופה קאמר אסמכתא גם לא ידעתי דא"כ מי הכריחו לרש"י כלל לומר אסמכתא ואמאי לא קאמ' בפשיטות דלא ילפי כלל אפילו בדרך אסמכתא אלא מדרבנן בעלמא א"ו דכוונת רש"י דאמוראי ס"ל דברייתא גופא באסמכתא הוא דקילפת ומכאן אתה דן וכו משום דברייתא גופה ס"ל שני כתובין ואמטו להכי כתבו עליו דלא נהירא דלרבנן ליכא אלא משרת אבל גיעולי גוים חידוש ולר"ע ליכא אלא גיעולי גוים אבל להתיר מצטרף לאיסור כדקאמר תלמודא הכא. ומ"מ נראה ליישב דכונת רש"י דאמוראי גופייהו ותלמודא הכא פליגי אליבא דרבנן בפירוש הברייתא ודו"ק. וכה"ג נמי איכא לפרושי דברי רש"י שכתב עוד וז"ל א"נ גיעולי גוים חידוש ומשרת להתיר מצטרף עכ"ל. וכתב עליו הפ"ח שכתבו עליו וז"ל גם מ"ש דגיעולי גוים חידוש הא אמרינן התם דלר"ע לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה עכ"ל. וכתב הרב ז"ל דכוונת רש"י ר"ל א"נ דס' ליה הני אמוראי דגיעולי גוים חידוש כרבנן ומשרת להתיר מצטרף לאיסו' וכר"ע ויש כח באמוראים למפסק הלכה בחדא כחד תנ ובאידך כבר פלוגתיה וכו' עכ"ל ולפי מאי דכתי' אין צורך לזה אלא דר"ל דאמוראי ס"ל דר"ע גופיה אית ליה גיעולי גוים חידוש ולית ליה טעם כעיקר דאורייתא וה"ל אמוראי ותלמודא הכא פליגי אליבא דר"מ. נמצא דלתירוץ א' אמוראי סבי' ליה כרבנן ולתירוץ השני ס"ל כר"ע ופליגי אמוראי ותלמודא אליבא דרבנן ואליבא דר"ע ואין צורך למה שנדחק ה' בין לתירוץ ראשון בין לא"נ אמוראי ס"ל כרבנן בחדא וכר"ע בחדא ודו"ק: ומה שהק' עוד על רש"י מדר"ע נשמע לרבנן וכו'. כוונת הקושיא משום דע"כ דר"ע למלקות קאמר דאל"כ למה צריך צירוף כיון דבלא"ה קי"ל ח"ש אסור מן התורה ועוד דרבי יוחנן נמי דאמ' משרת להתיר מצטרף לאיסור ע"כ למלקות קאמר דאי לאיסור ליתני חמץ נמי כמו שהקשו התוס' פרק א"ע דמ"ד ע"א ד"ה לענין חמץ וכו אלא ע"כ לענין מלקות קאמר אבל בחמץ ליכא מלקות כמ"ש התוספות אבל לא ידעתי מאי קושיא כלל שהרי כוונת רש"י דכתב אסמכתא ע"כ דלאו אנזיר גופיה דיליף ממשרת שהרי כיון דכתב שני כתובין אלמא דנזיר גופיה דרשה גמורה אלא כונת רש"י אילפותא דמכאן אתא דן הויא אסמכתא וא"כ מאי מקשו מדר"ע נשמע וכו' אדרבא כמו ר"ע ממש דגבי היתר מצטרף דנזיר גופיה דרשה גמורה ושאר איסורין לא יליף משום שני כתובין וה"נ לרבנן גבי טעם כעיקר ומיהו התוס' פרק גיד הנשה דצ"ח ע"ב ד"ה רבא וכן התוס' פרק השוכר במסכת ע"ז דס"ז ע"א ד"ה ור"י וכו' הקשו קושיא זו מדר"ע נשמע לרבנן והתם הדין עמהם משום דקיימי אעיקר דרשת משרת כמו שיע"ש ונראה דלא הוו גרסי בדברי רש"י דנזיר וגיעולי גוים שני כתובין כמו שהוא ברש"י שלפנינו אלא הוו גרסי דמשרת אסמכתא א"נ להתיר מצטרף וגיעולי גוים חידוש הוא וקאי גיעולי גוים חידוש גם ללישנא קמא אבל דברי הפ"ח צ"ע:

שם גמ' השתא י"ל היתר מצטרף וכו' איסור לאיסור מבעיא וכו' איכא למידק דילמ' אצטריך קרא למלקות דמק"ו אין מזהירין מ"ה וי"ל דהכא הוי גלוי מילתא דמי גרע איסור לאיסור מהיתר לאיסור וכה"ג כתב הרא"ם פ' אמור בד"ה ולא יחלל זרעו וכו' ע"ש מיהו ק"ק דילמא דאי ממשרת לחוד הוה מוקמינן ליה באיסור מצטרף לאיסור כגון דשרה ענביו ביין דדומיא דהכי גבי טעם כעיקר אמרינן לעיל כגון דשרה ענביו במים ולבתר דכתיב אשר יעשה מגפן הוא דשמעינן דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ויש ליישב דודאי דאין דרך לשרות הענבים ביין אבל דרך לשרות הפת ביין ללפת הפת וכן הענבים במים לעשות מהן שכר ודו"ק. ודע שראיתי לתוס' פ"ח דזבחים דע"ח ע"א ד"ה הפיגול וכו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ועוד ק' וכו' דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' עכ"ל ודברי תימא הם דהפך הסוגיא הכא דאדרבא הסברא להפך כדקא' השתא י"ל היתר מצטרף וכו' וצ"ע:

שם גמ' איסור לאיסור אפי' בזה אח"ז וכו' מכאן ק"ל על דברי התוס' פרק א"ע דמ"ג ע"ב ד"ה כמאן וכו' שדחו לפירש"י שם דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור אפילו שאינם מעורבין יחד אלא כל א' ניכר לעצמו והוכיחו דבעינן מעורבין יחד שהרי גבי חטאת קאמר עד שיבלע בבשרה ע"ש בסוף דבריהם אם כן מנ"ל לתלמודא הכא גבי איסור לאיסור אפילו בזה אח"ז דה"ל שני מדרגות דהיינו כל א' ניכר ואפילו בזה אח"ז אימא דעול דרגא דאפילו כל א' ניכר ואינם מעורבין יחד ומיהו בעינן בבת אחת בשלמא לפי' רש"י ניחא כיון דהיתר מצטרף לאיסור אפילו ניכר א"כ ע"כ דבשני איסורי אפי' בזה אח"ז וצ"ע:

ולענין פסקא הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות דין ג' פסק דאיסורי נזיר מצטרף אפי' בזה אח"ז ע"ש וקשה שהרי תלמודא לא הוכרח לומר כן אלא לר"ע אבל לרבנן דלית להו היתר מצטרפי לאיסור לא והרמב"ם שם דין ד' פסק דאין היתר מצטרף לאיסור דלא כר"ע וכבר נתעורר בו הלח"מ ז"ל וכתב דהך בזה אח"ז דכתב רבינו דבמצטרף הוי כששהא כדי א"פ ולא יותר דכיון דכל האיסורין מצטרפי בכדי א"פ ה"ה ודאי גבי נזיר עכ"ד ע"ש ואע"ג דנזיר קיל מאיסורי תורה דאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו כוונת ה' גלוי מילתא בעלמא כיון דגלי קרא גבי נזיר דמצטרף מסתמא דגלי ביה דהוי כדין שאר איסורין דמצטרף אפי' בכדי א"פ וכוונתו נמי בשאר איסורין כגון איסור אחד דמצטרף אפילו שהא כדי א"פ כדכתב רבינו פרק י"ד מה' מ"א דין ח' אבל שני אי איסורין ודאי אין מצטרפין כמ"ש רבינו פרק ד' מה הנז' דין י"ו וכ"כ ה' א"מ ז"ל ומשמע מדברי הלח"מ דבזה אח"ז דקאמר תלמודא לר"ע הוי בששהא יותר מא"פ וק"ל כיון דע"כ לרבנן אית להו דמצטרף זה אח"ז ודוקא כדי א"פ ולא יותר אם כן מנ"ל לתלמודא דלר"ע אפי' שהא יותר ופליג ארבנן אימא דהיתר מצטרף בבת אחת ואיסור לאיסור בזה אח"ז ומיהו דוקא בכדי א"פ כמו לרבנן וליכא למימר דא"כ ל"ל קרא כיון דשמעינן דאיסור לאיסור מבעיא ממילא נשמע אפילו זה אח"ז בכדי א"פ כמו שאר איסורי וע"כ דאצטריך קרא אפי' שהא יותר דזה אינו דהא כיון דמהיתר מצטרף לאיסור הוא דשמעינן ודאי דאמרינן דיו כמו היתר מצטרף לאיסור דדוקא בבת אחת הוא דמצטרפי ולא נילף משאר איסורין ואפשר דכונת הלח"מ אין ה"נ דמאי דקאמר תלמודא לר"ע אפילו בזה אחר זה הוי נמי דוקא כדי א"פ כמו לרבנן והא דפריך לר"ע אף על גב דלרבנן נמי קרא אשמעינן אף בזה אח"ז י"ל משום דס"ד דהיתר מצטרף לאיסור דקאמר ר"ע הוי נמי בכדי א"פ ולכך פריך ל"ל קרא ואהא משני ליה דהיתר מצטרף בבת א' ואיסור לאיסור בזה אח"ז ולעולם בכדי א"פ ודו"ק:

כתב עוד הלח"מ וז"ל אך אם שאר איסורין ילפי מנזיר ק' דנימא דקרא לא אתא אלא כשנותנו בבת א' בפיו את"ד ע"ש ונראה דל"ק דהן לו יהא דשאר איסורי ילפי מנזיר מ"מ נזיר נמי גופיה ס"ל לרבינו מסברא בעלמא דכדי א"פ חשיב בבת אחת ובזה אחר זה הוי יותר מכדי א"פ וכ"ה דעת התוס' ד"ה היתר וכו' שכתבו וז"ל ואפילו בזה אחר זה ובלבד שיהא בתוך כדי א"פ עכ"ל אלמא דכדי א"פ חשיב בבת אחת ואם כן דבזה אחר זה דקאמר תלמודא עול דרגא אפילו שהיא יותר מכדי א"פ וא"כ ממילא נשמע נמי לרבנן דאצטריך קרא לבת א' היינו אפילו כדי א"פ כמו היתר מצטרף לאיסור לרבי עקיבא דחשיב בבת א' ואם כן זהו דעת רבינו ולכך כתב בזה אחר זה דר"ל בכדי א"פ ולא הוצרך לבאר דסמך אשאר איסורי דכתב רבינו פרק י"ד מה' מ"א דין ח' דביאר דדוקא בכדי א"פ כנ"ל. מיהו בעיקר דברי התוס' שכתבו ואפי' בזה אח"ז ק"ק שהרי לפי דברי התוס' דפרק א"ע שזכרנו שדחו לפירש"י דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור אף שאינם מעורבין יחד אלא כל א' ניכר והוכיחו דבעינן שיהו מעורבין יחד מהך דחטאת דקאמר עד שיבלע בבשרה א"כ היכי כתבו הכא בפשיטות אפילו בזה אח"ז אלמא דאין מעורבין יחד אלא כל א' ניכר ולכן נ"ל להגיה בדבריהם דתיבת ואפילו בזה אח"ז הוא דבור אחר בפני עצמו וקאי אבזה אח"ז דקאמר תלמודא וכן הגיה ה' א"מ ז"ל אבל לאו מטעמיה אלא כמו שהוכחנו ומעתה משמע דלרבנן דפ דפליגי אר"ע ס"ל דאיסור לאיסור דוקא בבת א' ופליגי ארבינו ודו"ק: רש"י ד"ה כתוב בספרים לרבנן ת"ל היתר מצטרף לאיסור מחטאת וכו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא אימא אין ה"נ דילפי מחטאת י"ל משום דברייתא דלעיל דשמעינן מינה היתר מצטרף לאיסור מתניא משמיה דר"ע משמע דרבנן פליגי עליה וכן משמע מפירש"י פרק א"ע דף מ"ד ע"ב ד"ה מפת ומיין וכו' ע"ש מיהו ק"ק לפי מאי דמשני ואב"א לטעם כעיקר וצריכי וכו' כיון דלפי הך שנוייא ע"כ לומר חולין מקדשים לא ילפינן כדמסיק א"כ אמאי הוצרך כלל לומר לטעם כעיקר ואמאי לא משני בפשיטות דלא ילפי היתר מצטרף מחטאת מהך טעמא גופיה דחולין מקדשים לא גמרינן כדמשני הכי במסקנא וי"ל לרבותא משני דאפי' גבי חטאת עצמה נוכל לומר דלית להו לרבנן היתר מצטרף לאיסור ונראה שלזה כיון רש"י במתק לשונו שכתב ואב"א אפילו ההיא דחטאת וכו' דקדק למנקט אפילו גבי הך שנוייא ולא נקט הכי גבי שנויא קמא דמשני ההוא לנותן טעם לפגם וכו' אלא דכיון למאי דכתיבנא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד לנותן טעם לפגם הוא דאתא וכו' עכ"ל מדכתיב בבשרה ילפינן משמע דוקא כעין בשרה ממש או בכלי ן' יומו דהוי כעין בשרה דנותן טעם לשבח אבל בכלי שאינו ן' יומו דנותן טעם לפגם מותר כ"כ ה' א"מ ז"ל ומ"ש או בכלי ן' יומו וכו' לאו דוקא דהא לרבנן קיימינן דס"ל א"א דלא פגמא פורתא אלא נקט לה לדידן ודו"ק:

בא"ד בכלי שנתבשל בו בשר נבלה וכו' כצ"ל:

בא"ד יקדש להיות כמוה וכו' עכ"ל פי' יקדש להיות כמוה היכא דהטעם הוי לשבח כעין בשרה אבל לפגם מותר ומ"ש רש"י בכלי שנתבשל בו חטאת וכו' אע"ג דאליבא דרבנן קיימינן ואינהו ס"ל דאפי' קדרה בת יומא א"א דלא פגמא פורתא אפשר היכא דליכא שהות כ"כ בין תבשיל לתבשיל רבנן מודו דלא פגים כלל ודו"ק:

ד"ה א"ל היתר מצטרף וכו' אפילו אכל חצי זית וכו' וחזר ואכל חצי זית וכו' עכ"ל דע דבפ"ד דמסכת מעילה דף י"ז ע"ב אמרינן נמי הכי לענין אכילת פיגול ונותר דמצטרפי ופירש"י ד"ה חבל וכו' וז"ל דפיגול ונותר מצטרפי דאי איכא רוב זית פיגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב נותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב נותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר ואמר לן רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול עכ"ל וכתב עליו התי"ט ז"ל פ"ד דמעילה משנה ד' ד"ה הפיגול וכו' וז"ל ונ"ל דלאו לחייבו בשתים דא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול עכ"ל ע"ש ונראה דה"ה נמי הכא גבי איסורי נזיר דקאמר מצטרפין דון מינה ואוקי באתרין ומ"ש רש"י אי איכא רוב וכו' כן משמע מהא דאמרינן לעיל ריש ע"א גבי היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ופירש"י היכא דנפישי חולין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ע"ש אלמא דאזלינן בתר רובא לענין דהיתר מצטרף ואם כן ה"ה כמי לענין צירוף איסור לאיסור וזה פשוט. ודע דמצאתי לרש"י פ"ג דכריתות דף י"ד ע"א ד"ה גי' אלא בכזית וכו דמוכח מדבריו דאי אכל חצי פיגול וחצי זית נותר דחייב שני מלקיות ודלא כהתי"ט וע"ש להח"ן ז"ל ודו"ק ודו"ק ועיין בספר בתי כהונה ח"ב חלק בית אבות דע"ח:

תוספות ד"ה מגיעולי גוים ובפסחים וכו' ובכאן מקצר וכו' עכ"ל כך היתה גירסתם ולר"ע טעם כעיקר מנ"ל יליף מגיעולי גוים וכו' וכל הך שקלא וטריא דגבי בשר בחלב ליכא וק"ל:

בא"ד מה לגיעולי גוים שכן אין היתר מצטרף לאיסור וכו' עכ"ל יש לתמוה אדרבא קולא היא ונראה למחוק תיבת מצטרף וכצ"ל שכן אין היתר לאיסורו וכו' וה"ה נמי שכן איסורו איסור עולם וכ"ה בתוספות פרק א"ע וחדא מנייהו נקטו וק"ל.

ד"ה דלאו וכו' וה"ל למימר כי היכי דפגמו מרובה שרי וכו' עכ"ל הוק' להו אכתי היכי קאמר חידוש אימא דבעלמא נמי פגם מועט אסור כמו גיעולי גוים ותירצו כי היכי וכו' וה"ה דה"מ לשנויי דמ"מ החידוש לאו משום דבעלמא לא הוי הכי אלא מצד עצמו חידוש דלא מסתבר לחלק בין פגם מועט לפגם מרובה ואפ"ה חילק הכתוב ולכך הוי חידוש וכה"ג כתבו התוס' לקמן דל"ח ע"א ד"ה דלית וכו' ע"ש אלא משום דהכא משמע דחידוש דקאמר לאפוקי דעלמא כדקאמר דהא בכל התורה כולה וכו' ותלמודא גופיה ניחא ליה טפי הכי דהחידוש לאפוקי דעלמא ודו"ק:

ד"ה שאם וכו' דלטעם כעיקר הא כבר ילפינן מגיעולי גוים וכו' עכ"ל ק"ק אכתי אימא דגיעולי גוים וחטאות הוו שני כתובין ולא ילפינן מנייהו לדעלמא אבל היתר מצטרף לאיסור לימא מכאן אתה דן וי"ל דטפי מסתבר לאסור טעם כעיקר יותר מהיתר מצטרף לאיסור כמ"ש התוס' לעיל ד"ה טעם וכו' וכ"כ במקובצת וק"ל:

ד"ה היתר וכו' עיין מה שכתבנו בגמרא גבי איסור לאיסור אפילו בזה אח"ז וכו' וק"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה