באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף לז.
בא"ד ומיהו ק' לדידיה נמי וכו' כשאינו מינו היה להם לחכמים להחמיר במין במינו ואומר הרמ"ר וכו' כצ"ל:
שם גמ' דילמא ליתן טעם כעיקר וכו' עיין לתוס' לעיל דל"ו עלא ד"ה אין היתר וכו' שהק' לגי' הספרים דר"י מוכל דריש מאי פריך הנא לימא טעמא דידיה משום וכל וכו' ע"ש משמע דאי הוה משני ליה הכי שפיר אתייא הברייתא כוותיה דר' יוחנן וק"ק דא"כ היכי קתני ומכאן אתה דן לכל איסורי שבתורה דהא איכא למפרך מה לנזיר שכן יש בו חומרא דהיתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין וי"ל דכונתם דקושית תלמידא מיהת מרישא אינה קושיא ומסיפא דקתני ומכאן אתה דן הוא דה"ל למפרך ולפי הגי' שכתבו התוס' הכא ד"ה אלא וכו' דלא גרסינן דתניא א"ש טפי ודו"ק. ועוד נראה דאפי' מסיפא נמי אינה קושיא שהרי כיון דר"י ע"כ ס"ל כמאן דלא דריש וי"ו ולכך דריש וכל א"כ בפשיטות י"ל דהך ברייתא אית ליה כמאן דלא דריש וי"ו שהרי פלוגתא בתנאי בכמה דוכתי אי דרשינן וי"ו או לא אבל אין לתרץ דהך ברייתא אית לה כר"ש דס"ל כל שהוא למכות ולכך לא דריש וכל להיתר מצטרף משום דל"ל צירוף דהא בכל שהוא נמי חייב כמו שהקשו התוס' לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה דלית ליה וכו' דזה אינו דא"כ מנ"ל לר' יוחנן דרבנן דרשי וכל אימא דמודו לר"ש בהא דלא דרשינן וכל ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דאין זה צודק לפי תירוץ שני של התוס' לקמן ע"ש ודו"ק. ודע דה"ה דה"מ התוס' לעיל לאקשויי נמי ממה דפריך בסמוך ולר"ע טעם כעיקר מנ"ל ומאי פריך כיון דהיתר מצטרף מוכל א"כ טעם כעיקר ממשרת וליכא למימר דפריך אשאר איסורי דכל התורה משום דמנזיר לא מצי למילף כיון דאית ליה היתר מצטרף איכא למפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף דדילמא אין ה"נ דלית ליה בשאר איסורי טעם כעיקר וכמו שהקשו התוס' ד"ה טעם כעיקר וכו' ולא שייך תירוצם ודו"ק:
שם גמ' ומכאן אתה דן כל איסורין שבתורה וכו' איכא למידק דפתח בכל איסורין שבתורה וסיים בכלאי הכרם וערלה ותו דאמאי קאמר וה"ה לערלה בשתים שהרי כל איסורי שבתורה נמי יש בהם שתים איסור עולם ואין היתר לאיסורין ע"י שאלה ויש ליישב דה"נ קאמר וה"ה לערלה בשתים וכן כל התורה נמי בשתים אלא נקט ערלה דאסורה הנאה אגב כלאי הכרם דאסורין בהנאה וכן נמי הא דנקט כלאי הכרם לאו דיקא אלא ה"ה נמי כל איסורי הנאה דאית בהו ג' כגון הנך דחשיב פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע וכשר בחלב וכו' וק"ל:
שם ומה נזיר וכו' ואין איסורו איסור הנאה וכו' וק"ק דבפרק כל שעה דכ"ג ע"א פריך תלמודא למ"ד לא יאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה והרי נזיר דרחמנא אמר לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין וכתבו שם התוס' ד"ה מערבין וכו' דלא פריך למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש והשתא קשה הא דפריך מהך מתני' דאינו אלא למ"ד מערבין לדבר הרשות אבל למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה איכא למדתי דאסור בהנאה ומשום מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דהכא ומייתי לה נמי התם בפסחים בפרק א"ע דמ"ד דקתני להדיא ואין איסורו איסור הנאה ויש ליישב משום דהתם פריך מינה לעיל גבי תרומה. והילכך פריך נמי מינה גבי נזיר וק"ל:
והנה רש"י כתב וז"ל ואין איסורו איסור הנאה שמערבין לנזיר ביין עכ"ל וכ"כ התוס' נמי וז"ל ואין איסורן איסור הנאה דתנן מערבין לנזיר ביין וכו' עכ"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאו הך דמערבין לנזיר ביין אטו מביאין ראיה לברייתא אחת מדברי ברייתא אחרת דא"כ הך ברייתא אחרת גופא צריכה ראיה ותו קשה דהך דמערבין לנזיר אינו מבואר להדיא דמותר בהנאה דאיכא למדחי דס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל ברייתא דהכא קתני להדיא דאין איסורו איסור הנאה א"כ איך תלו תניא בדלא תניא אבל ה"ל להביא ראיה מהך דמסיק פרק כל שעה דאמר קרא נזרו שלו יהיה דמותר בהנאה ולחזקיה התם מדכתיב לא יאכל משמע רוקא אכילה הוא דאסור ולא הנאה ואולי דאין כונתם לראיה אלא לפרושי ה"ד היתר הנאה ולזה כתבו כגון הך דמערבין לנזיר ביין ומשום דהך הנאה הוזכרה להדיא לכך נקטו לה טפי משאר הנאות ואין זה מספיק וצ"ע: ודרך אגב הוק' לי על המש"ל פ"ה מה' אישות והביאו ה' יד מלאכי ז"ל בכללי הדינין אות המ"ם סימן תל"א שכתב דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא בדיעבד אבל לכתחלה מיהא אסור ע"ש שהרי הך דמערבין לנזיר ביין משמע מדברי התוס' בפרק כל שעה שזכרנו למעלה דש דשפיר אתייא משום מצות לאו ליהנות ניתנו וע"כ ודאי דמערבין לכתחילה קתני אלמא דמותר ליהנות לכתחילה ותו דבפרק בכל מערבין דל"א ע"א מוקי תלמודא למתני' דקתני מערבין לכהן בקבר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דיש לחלק דלא קאמר ה' דלכתחילה אסור אלא כגון שנהנה מגוף האיסור עצמו אבל הכא אינו נהנה מגוף היין אלא היין גרם לו גרמא בעלמא שיהנה מבית המשתה וכה"ג ראיתי לה' שע"ה ז"ל הל' לולב דף צ"ד ע"א ד"ה ולדעת וכו' שחילק כה"ג גבי הנאת הגוף ע"ש ושם ע"ב ד"ה ודע הוכיח ממתני' דפ"ב דמעילה גבי ערבה דאפי' לכתחילה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ודלא כדעת מהר"ם די בוטון ע"ש ונראה ודאי הא דלא הוכיח מהך דפרק בכל מערבין דאיירי בה כבר הרב היינו משם דסמך על הך חילוק דכבר חילק בין נהנה מגוף האיסור לגרמא בעלמא וכדכתי' ומ"מ נראה דאשתמיטו מניה דברי ה' מש"ל דס"ל נמי כדעת מהר"ם די בוטון דלכתחלה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו מדלא הזכירו על דל שפתיו וק"ל:
ודע דעל מה שהקשינו אסוגיא דפרק בל שעה דאמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דהכא דקתני בהדיא ואין איסורו איסור הנאה יש מי שהשיב לי ע"פ מה שצדד ה' מש"ל ז"ל פי"ד מה' אבל דין כ"א בתחלת דבריו דאם נפסד האוכל ממאכל אדם אין בו איסור הנאה אפילו לרבי אבהו כיון דאיסור הנאה מאכילה נפק"ל לרבי אבהו וכל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה את"ד וא"כ אמטו להכי לא פריך מברייתא דהכא משום דאפשר למדחי דאין איסורו איסור הנאה דקתני כגון שנפסד האוכל ודקעביד ק"ו גבי כלאי הכרם וערלה דאיסורן איסור הנאה היינו משום דאיסור הנאה דכלאי הכרם לאו מאכילה נפקא אלא מפן תוקד אש וכן איסור הנאה דערלה מדכתיב תלתא קראי ערלים כדאיתא פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב וא"כ אפי' הפסד האוכל איכא איסו' הנאה והילכך עביד שפיר ק"ו אבל מהך דמערבין לנזיר ביין פריך שפיר דליכא למימר כגון שנפסד היין דהא בעינן מידי דמזון דמה"ט אין מערבין במים ומלח כדתנן ריש בכל מערבין דכ"ו ע"ב כפירש"י שם ע"ש והוא דרך דחוק וחריף:
ולכאורה עלה בדעתי לדחות לזה שהרי תלמודא פרק כל שעה דכ"ב ע"ב פריך לר' אבהו מברייתא דגבי ערלה דקתני מנין שלא יהנה וכו' טעמא וכו' הא לאו הכי איסור הנאה לא משמע וכו' ע"ש ואם איתא מאי פריך אימא דלא יהנה דקתני היינו כגון שנפסד האוכל שהרי כיון דמה"ט גופיה לא פריך מברייתא דהכא דגבי נזיר אלא ודאי משום דפשטא דברייתא משמע בכל גוונא בין נפסד האוכל בין לא נפסד האוכל ומיהו לזה נוכל ליישב דשאני התם משו' דלישנא דברייתא התם דקתני אין לי אלא באכילה בהנאה מנין וכו' משמע דוקא אכילה ולא שום הנאה כלל כיון דקתני אכילה ומיהו כד מעיינת בה אינה דחייה שהרי תלמודא התם פריך גם כן משור הנסקל דקתני אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ומוקי לה בהנאת עורו ע"ש אלמא דלא מיירי בכל גוונא אלא בהנאת עור לבד וא"כ אמאי לא מוקי לה כגון שנפסד האוכל אלא ע"כ צ"ל דה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא בלא"ה משוי שפיר להנאת עורו ואין להקשות ומנ"ל לומר כן אימא דלעולם עורו שרי בהנאה כדקאמר התם סד"א בשרו אין עורו לא וקרא לא אצטריך אלא הנאת הבשר היכא דנפסד האוכל וי"ל משום דנקי משמע ליה דאין לו שום הנאה כלל אפי' בעור כדקאמ' התם יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ועיין עוד לחידושינו שם ודו"ק:
שם גמ' כלאי הכרם וכו ואין היתר לאיסורו וכו' אין להק' דכלאי הכרם נמי יש היתר לאיסורו כגון אם נפל ברוב דבטל ברוב דהני מילי דנפל בדיעבד אבל לכתחילה אסור מדאורייתא לבטל ברוב כמו שכתבו התוספות פ"ק דביצה דף ד' ע"ב ד"ה ותנן וכו' ע"ש משא"כ גבי נזיר דלכתחילה יש היתר ע"י שאלה לפי' התוס' ולפירש"י נמי שיותר לו היין אחר שלשים א"כ ממילא יותר לו אבל כלאי הכרם לאו ממילא הוא אלא עד דמתרמי שיפול ברוב הא לאו הכי לא ולכך הוי חומרא וק"ל:
שם כלאי הכרם וכו' וה"ה לערלה בשתים וכו' דע שראיתי לתוס' פ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב בד"ה כל מצוה וכו' שכתבו וז"ל ומהירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל נכרים וכו' עכ"ל ע"ש. ואיכא למידק דאמאי הוצרכו להוכיח מהירושלמי שהרי מהכא ע"כ מוכח דנוהגים בשל נכרים דאל"כ היכי יליף מנזיר דילמא שאני נזיר דחמיר דנוהג איסורו אף ביין או ענבים של נכרים שהרי ודאי לא שייך לחלק ביין של נכרים ולכך טעמו נמי אסור אבל ערלה וכלאים דאין נוהגים בשל נכרים טעם מותר ועלה בדעתי לומר דמה שנוהג בשל נכרים או אינו נוהג לא חשיב לא חומרא ולא קולא דבודאי דאינו מצד חומרת האיסור אמרינן נוהג וכן לאו משום קולת האיסור אמרינן אינו נוהג אלא דגזירת הכתוב מיהו ראיתי לה ברכת הזבח ז"ל בסוף מסכת מנחות דף קמ"ט ע"ב דס"ל בפשיטות דחשיב חומרא וקולא והוא שעל מ"ש עוד התוס' בקדושין בס"ד דבירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל נכרים וכו' כתב הרב וז"ל ועוד נ"ל להביא ראיה ברורה לדברי התוס' דחדש נוהג אף בשל נכרים מהא דאמרינן בקידושין דף ל"א ע"א תניא רשב"י אומר ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ונוהגות בין בארץ בין בח"ל ומה חדש וכו' וה"ה לערלה בשתים וכו' ואם איתא דחדש אינו נוהג בשל נכרים הל"ל וה"ה לערלה בג' דערלה נוהגת בשל נכרים וכן כלאים אלא ש"מ דאין חילוק ביניהם וכדעת התוס' עכ"ל הרי דס"ל לה' בפשיטות דחשיבי קולא וחומרא ולפי דרכו גם מהך ברייתא דקידושין נמי יש להביא ראיה דערלה וכלאים נוהגים אף בשל נכרים דאל"כ היכי יליף מחדש איכא למפרך מה לחדש דנוהג אף בשל נכרים אלא ע"כ דכלאים וערלה נמי נוהגים בשל נכרים וכעת צ"ע.
שם וה"ה לערלה בשתים וכו' וק"ק אמאי לא חשיב ג' דהא ערלה לא היה לה שעת הכושר כדאית' פרק כל שעה דכ"ה ריש ע"א אבל נזיר היה לו שעת הכושר וכה"ג הקשו התוס' פרק א"ע דמ"ד ע"כ ד"ה וה"ה וכו' וצ"ע: שם ר' אבהו כי קאמר וכו' עיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א במשנה גבי מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון ודו"ק:
שם גמ' וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק וכו' . יש מי שהק' לי על התוס' פי"ט דזבחים דק"ט ע"א ד"ה עולה וכו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אף ע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית הנ"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל שהרי הכא קאמר בהדיא לאפוקי מת"ק אלמא מאן דאית לה רביעית ס"ל דאף ששרה פתו ביין דהוי דרך אכילה בעי רביעית הן אמת דלפי התוספות נתיישב הא דלא משני באלו עוברין בפשיטות לאפוקי מת"ק כדמשני הכא די"ל משום דת"ק נמי מודה אלא דזה אינו דאכתי מאי משום הא קמ"ל דאע"ג דתערובת וכו' ופירש"י אף ע"פי שאינו שאינו בעין שנבלע בפת עכ"ל ולפי דברי התוספות במאי פליג ר"ע את"ק שהרי ת"ק נמי דאמ' רביעית ס"ל נמי בשרה פתו ביין דהוי בכזית כיון דהוי דרך אכילה אלא ע"כ מוכח דת"ק נמי בעי רביעית אף בשרה פתו ביין ומ"מ מתוך דברי התוס' נלמוד ליישב הא דלא משני התם בפשיטות לאפוקי מת"ק משום דאכתי ק' אמאי לא קאמר ר"ע רבותא טפי דא דאפילו יין בעין חייב בכזית וכ"ש שרה פתו ביין דהוי דרך אכילה דשיעורו כזית ומש"ה הוצרך לשנויי דאשמעינן רבותא טפי דאפילו אינו בעין חייב ותלמודא הכא סמך נמי אהאי שנוייא ולא הוצרך לבאר אלא דק"ק דא"כ ל"ל למימר כלל לאפוקי מח"ק מיהו זל דאיכא למדחי נמי דילמא ר"ע לא מחייב בכזית אלא דוקא דרך אכילה איך שיהיה מוכח מיהת דת"ק דאמ' רביעית ס"ל אפילו דרך אכילה בעי רביעית בין משמעתין הכא בין מסוגיא דאלו עוברין ונראה דס"ל לתוספות נהי דלדעת המקשה הכי הוא מ"מ למאי דמסיק דר"ע מטעם היתר מצטרף לאיסור אין ה"נ דת"ק מודה דבדרך אכילה שיעורו כזית ובהיתר מצטרף לאיסור הוא דפליגי ולדעת המקשה ע"כ הך מתני' דחלב ויין וכו' ר"מ היא. מיהו עדיין ק' דמנ"ל לר"ע לפלוג את"ק דילמא ח"ק נמי מודה דהיתר מצטרף לאיסור שהרי לא קאמר אלא דשיעור רביעית בעינן אבל לענין היתר אי מצטרף לאיסור לא נכנס כלל בזה ואי אתא לאפלוגי דבעי כזית לא ה"ל לכ"ע מנקט שרה פתו ביין כיון דת"ק נמי מודה בזה משום דדרך אכילה הוא וה"ל לר"ע למנקט כזית יין סתם דזהו עיקר פלוגתייהו אלא ע"כ משמע דת"ק א אפילו בשרה פתו ביין בעי רביעית דלא כתוס' וצ"ע:
שם גמ' ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן וכו' עיין לתוס' פרק א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה ורבנן וכו' ועיין למהרש"א שם ומ"ש מהרש"א שם וז"ל ודפריך נמי בשמעתין וכו' ע"ש. אחר המחילה לא ידעתי דאיך לא הרגיש מה יענו התוס' גבי ר"ע דקאמ' יליף מבשר בחלב דע"כ דנזיר גופיה קיליף דאי אשאר איסורי אבל נזיר גופיה לית ליה טעם כעיקר א"כ בשאר איסורי נמי אימא דלית ליה אלא ע"כ משים דטפי מסתבר לאוקמיה משרת לטעם כעיקר אי לאו דאית ליה בנזיר טעם כעיקר מטעמא אחרינא ומש"ה פריך לר"ע טעם כעיקר מנ"ל כמ"ש התוס' ד"ה טעם וכו' וא כ איך משני דיליף מבשר בחלב והיותר תימא שהתוס' עצמן התם בדבור שאחריו הקשו גבי דיליף מגיעולי גוים ע"ש ואמאי נטרו להקשות גבי גיעולי גוים ולא הקשו לעיל מינה גבי דיליף מבשר בחלב ולא שייך תירוצם אלא ודאי י"ל כיון דבלא"ה דחי תלמוד' בשר בחלב חידוש ולכך לא הקשו אלא אילפות' דגיעולי גוים דנשאר במסקנא וא"כ מעתה אין צורך לדברי הרב אלא הא דפריך ורבנן אין ה"נ אנזיר נמי פריך והכי משמע שהרי אילפותא דר"ע קאי אלא דבלא"ה קדחי ליה חידוש וכו' אבל התוס' בדבור שלפניו דרוצים להקשות דקושטא הוא דנילף מבשר בחלב לאביי לכך לא מצו להקשות אלא אשאר איסורין ולא אנזיר ודו"ק: ודע דמ"ש מהרש"א שם וז"ל דלא הוו צריכי למילף כל התורה מנזיר וכו' ע"ש תיבת כל התורה שלא בדקדוק אלא אכלאים דוקא פריך דאית בהו ג' חומרות כמו בשר בחלב אבל ערלה לא מצי למילף דקילא מבשר בחלב דלית בה אלא שתי חומרות כדקתני וה"ה לערלה בשתים וק"ל:
שם מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא וכו' אף על גב דבפרק גיד הנשה דצ"ח ע"ב אמרינן דלחומר' ילפי' מחידוש והכא חומר' הוא דטעם כעיקר אסור בעינן למילף יש לחלק דשאני התם משום דהחידוש עצמו קולא כמ"ש רש"י שם ד"ה חידוש וכו' ועיין עוד בספר ארץ יהודה נר"ו בפרק א"ע והוא נכון ועיין לחידושינו פ"ק דמועד קטן ד"ח ע"א עש"ב:
שם מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא וכו' וה"נ משני מגיעולי גוים לא ילפינן דחידוש הוא וק"ק דנזיר נמי חידוש הוא כדאמ' פ"ט דנדרים דף ד' ע"א חידוש שחידשה תורה בנזיר ומאי חידושיה וכו' ע"ש. וא"כ היכי יליף מניה ומכאן אתה דן וכו' ועיין מה שאכתוב לקמן בעבר הדף גבי דקאמר נזיר חמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר וכו' ודו"ק:
שם אי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי וכו' וק"ק דילמא היא גופא נילף מבשר בחלב בשאר איסורי נמי אי תרו ליה שרי וליכא חידוש והיותר ק"ל שראיתי למהרש"א זל פ"ק דמועד קטן דף ח' ע"א ד"ה נפק"ל וכו' שצדד לומר דאפשר דקושטא הוא דהיא גופא נילף בשאר איסורי דאי תרו ליה שרי ע"ש א"כ היכי משני חידוש וי"ל דהחידוש אינו משום דלא הוי הכי בעלמא אלא החילוק בין מבושל לאי תרו ליה שפיר מקרי חידוש כיון דצונן נמי יהיב טעמא כמ"ש רש"י פרק א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה תרו ליה וכו' ואפ"ה שרי וכה"ג כתבו התוס' לקמן דל"ח ע"א ד"ה דלית וכו' גבי נותן טעם לפגם וזל ושפיר מקרי חידוש שחילק הכתוב וכו' ע"ש מיהו ק' אמאי הוצרך לשנויי. חידוש בפשיטות ה"ל לשנויי דאי מבשר בחלב ה"א בצונן מותר כמו בשר בחלב להכי אצטריך משרת לאשמעינן דאפי' שרה ענביו במים בצונן אסור ותו מאי משני לר"ע יליף מבשר בחלב אכתי תקשי ליה טעם כעיקר בצונן מנ"ל וכ"ת לית ליה אם כן השתא נמי מאי פריך דילמא לית ליה כמו שהק' התוספות וצ"ל כמו תירוצם דשמעינן ליה מקרא אחרינא וכו ואפשר דלגבי צונן הסברא דנדרוש היתר מצטרף טפי ולעולם דלית ליה טעם כעיקר בצונן ודו"ק. ועיין לחידושינו פ"ק דמ"ק וק"ל:
דרש"י ד"ה בשלמא וכו' היכא דנפישי מידי דאסורא וכו' עכ"ל לאו דוקא נפישי אלא ה"ה חצי זית מזה וחצי זית מזה כמ"ש התוס' לעיל וכן רש"י פרק א"ע דמ"ג ע"ב ופשוט:
ד"ה שאין איסורו איסור עולם וכו' היינו יש היתר לאיסורו אלא שאין איסורו עולם מיירי בגופו וכו' עכ"ל צריך להבין איסור עולם דקאמ' גבי כלאים היכי מתפרש לפ"ז דמאי גופו איכא ותו כיון דאין איסור עולם דנזיר היינו יש היתר לאיסורו א"כ איך כתב רש"י גבי וה"ה לערלה בשתים וזל דאין היתר לאיסורו אבל אין לומר בה דאיסור עולם וכו' עכ"ל דהא כיון דאין איסור עולם אם כן יש היתר לאיסורו דומיא דגבי נזיר וצ"ל דאיסור עולם דגבי כלאים היינו האילן והוא נקרא גוף ואין היתר לאיסורו היינו הפרי וכן ערלה נמי אין היתר לאיסורו הפרי אבל האילן שהוא הגוף אינו נאסר לעולם דלאחר ג' שנים מותר ומשום דגבי נזיר מה שיש היתר לאיסורו היינו לגבי נזיר גופיה שהיין שהיה אסור בו הותר לו לכך קאמ' דמה שאין איסורו איסור עולם היינו יש היתר לאיסורו מיהו קשה דאיך כתב דלאחר ג' שנים מותר שהרי האילן של ערלה לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר ואסו' לעולם וכן הקשו התוס' באלו עוברין ע"ש:
ד"ה כלאי הכרם שעורה וחרצן וכו' עיין להרב עצמות יוסף על קידושין על דף ל"ח ע"א ד"ה כלאים וכו':
בא"ד פן תוקד אש ע"ש לה' הנז':
תוספות ד"ה אלא וכו' אין כתוב בספרים דתניא וכו' שלא היה יודע הברייתא וכו' עכ"ל ובזה ניחא לישנא דאביי דקאמר ממאי וכו' דילמא וכו' ואי מברייתא פריך ה"ל להקשות בלשון ודאי כדפריך באלו עוברין והאי משרת להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא וכו' אלא משום מסברת עצמו הוא דקפריך אבל התם בפסחים סתמא דתלמודא הוא דקפריך מהברייתא ונראה דלפ"ז דלא גרסינן דתניא לא גרסינן נמי ומכאן אתה דן וכו' דלא הוה צריך לזה בשלמא אי גר' דתניא דכל זה מדברי הברייתא ולכך דרך הש"ס לאתויי הברייתא כולה ועוד לשון ומכאן אתה דן משמע ודאי לשון הברייתא א"ו דלא גרסינן לה וכן נמי לא גרסינן מ"ש בספרים הא מני רבנן כדגרסי באלו עוברין דאינו מתיישב לשון הא מני כיון דלא גרסינן דתניא וק"ל:
בא"ד ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא עכ"ל. היינו לעיל דף ל"ו ע"ב ד"ה וכזית וכו' ודו"ק:
ד"ה שאין איסורו וכו' דתנן מערבין לנזיר כיין וכו' עיין מה שכתבתי בגמ' וק"ל:
בא"ד ויש היתר לאיסורו שיכול לשאול לחכם וכו' עכ"ל מכאן ק"ל על דברי התוס' פ"ק דקידושין דל"ח ע"א ד"ה וה"ה לערלה וכו' שהקשו גבי תרומה ומעשר דנילף מחדש דנוהג בין בארץ בין בח"ל שהרי אין היתר לאיסורו ותירצו מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה וכו' ע"ש והשתא מאי ק"ל כלל כיון דתרומה ומעשר ישנן בשאלה איך שייך לומר אין היתר לאיסורן שהרי כיון דיכול לישאל א"כ ממילא יש היתר לאיסורו כמ"ש התוס' הכא גבי נזיר ואמאי הוצרכו לתרץ מה לחדש וכו' משמע דקושטא הוא דתרומה ומעשר חשיב אין היתר לאיסורן אלא משום דאיכא למפרך וכו' ומיהו ראיתי לתוס' באלו עוברין דמ"ד ע"ב ד"ה וה"ה שצדדו בנזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לאיסורו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם וכו' ע"ש. וא"כ זהו נמי דעת התוס' בפ"ק דקידושין וצ"ל דס"ל דיש היתר לאיסורו קאמר גבי נזיר היינו כפירש"י הכא או כפי' הר"ר י"ט שכתבו התוס' וק"ל.
בא"ד אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה ד' ע"י פדיון וכו' עכ"ל וכו' עוד בפרק א"ע ע"ש וק"ק דא"כ היכי קתני בשתים דהיינו איסור עולם אם לא פדאן ואיסור הנאה דהא פרי הגדל בשנה ד' מותר בהנאה כדמשמע מדברי הרא"ם פרש' קדושים בד"ה והיה כל פריו קודש שכתב וז"ל פי' האי דכתיב כל פריו והיה קודש אינו ר"ל שיהא אסור בהנאה כקודש אלא וכו' עכ"ל ע"ש וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מעשר שני דין ז' שכתב וז"ל מי שהיה לו נטע רבעי וכו' שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנאה וכו' עכ"ל משמע אבל נטע רבעי מותר בהנאה ואם כן ליכא אלא אחת דהיינו איסור עולם אם לא פדאן והיכי קתני בשתים ומיהו מצאתי לימוד ערוך פרק מרובה דס"ט ע"א דמשמע דאסור בהנאה אם לא פדאו דמייתי משנה דקתני כרם רבעי היו מציינין אותו בקוזזות אדמה וקאמר וסימניך כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וכו' ע"ש משמע דכי מפרקא הוא דשרי בהנאה אבל קודם אסור בהנאה וכן פירשו שם וז"ל אף האי נמי איכא הנאה מינה בפדיון עכ"ל. ומעתה ק' על הרא"ש והרמב"ם דס"ל מותר בהנאה ואפשר דלא הוו גרסי בגמר' תיבת כי מפרקא ודו"ק. ואחר כמה ימים ראיתי להרב שע"ה הל' מ"א דקל"ט סוף ע"ג שנתעורר על התוס' עם דברי רבינו וכתב ליישב לדעת רבינו הא דקאמר כי מפרקא שרי בהנאה ר"ל הנאת אכילה ונראה שלא ראה לדברי הרא"ם שזכרנו מדלא הזכירו ועיין עוד בספר מאיר עיני חכמים ז"ל בפרק מרובה שכתב לדעת הר"ש ריש פ"ה דמעשר שני דאית ליה גי' אחרת בגמ' ע"ש ודו"ק: עוד כתב הרב שע"ה זל דאפשר לומר דר"ת לא פליג על רבינו דמשכחת איסור הנאה אף לרבינו כגון בכרם רבעי אחר הביעור דטעון שריפה ואסור בהנאה וא"כ איכא למימר דמ"ש וה"ה לערלה בשתים לפי' ר"ת היינו בכרם רבעי אחר הביעור את"ד ע"ש ואחר המחילה מחכמתו לא דק ולא ידעתי איך הפה יכול לדבר דבשתים דקתני היינו אחר הביעור דא"כ איך כתבו דיש התיר לאיסורו ע"י פדיון דהא לאחר הביעור לא שייך בו פדייה דטעון שריפה ואין התיר לאסורו שהרי אפי' מעות של פדית הפירות עצמן צריך לבערם ולהשליכם לים כמ"ש רבינו פי"א מעשר שני דין ח' וצ"ע:
בא"ד שאע"פ שבאו מכח ערלה וכו' כצ"ל:
ד"ה וכ"ת וכו' דאי טעם כעיקר וכו' בשאר איסורי נמי וכו' עכ"ל ק"ק כיון דלפי דעת המקשה קיימינן דר"ע לית ליה היתר מצטרף לאיסור אם כן ע"כ דטעם כעיקר נפק"ל ממשרת כרבנן ולא יליף מגיעולי גוים ואם כן שפיר נקט נזיר משום דעיקר קרא בנזיר כתיב ומניה הוא דילפינן לשאר איסורין כדקתני ומכאן אתה דן וכו' ויש ליישב דמ"מ כיון דר"ע לא הזכיר במלתיה קרא דמשרת ה"ל להשמיענו בכל איסורי תורה מיהו קשה שהרי באידך דר"ע גבי דהיתר מצטרף לאיסור פריך תלמודא לקמן מדרבנן נשמע לר"ע ולימא מכאן אתה דן וכו' ואפ"ה לא נקט ר"ע במילתיה אלא נזיר אלמא נקט נזיר משו' דעיקר קרא איירי ביה ומניה ילפינן. ובר מן הדין יש לתמוה שהרי בפרק א"ע דמ"ד ע"ב קושטא הוא דמשני תלמודא הכי דקאמר וכ"ת מאי למימרא הא קמ"ל אף על גב דתערובות ופירש"י שאינו בעין שנבלע בפת ע"ש והיינו טעם כעיקר דליכא אלא טעם היין בלוע בפת וא"כ תלמודא הכא והתם חד מתרי שנויי נקט ודברי התוס' צ"ע:
ואגב ראיתי מי שהק' מהך דפרק א"ע על דברי התוס' לעיל דל"ו ע"א בד"ה אין היתר וכו' שכתבו דלר"י דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת דאי איכא כזית מיין לחודיה קרא ל"ל וכו' ע"ש וכ"כ נמי רש"י פרק א"ע דמ"ג והיכי כתבו קרא ל"ל אימא דהא קמ"ל אף על גב דע"י תערובת כדפריך התם אר"ע ולק"מ דזהו פירכת תלמודא גופיה דפריך ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא ועיין לחידושינו לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה כמאן וכו' ודו"ק:
בא"ד ומעתה גם במתני' פי' הכי עכ"ל ומיהו רש"י במתניתין פי' דיש יין מובלע תוך הפת כדי כזית וכו' ע"ש לכאורה דלא ס"ל כתוס' ויש לדחות דפי' כן לפי הס"ד הכא דפריך וממאי דילמא וכו' דכן דרכו של רש"י ועיין מה שאכתוב בדבור שאח"ז וק"ל:
ד"ה טעם כעיקר וכו' וי"ל דודאי וכו' עכ"ל אין תירוצם מספיק לפירש"י פרק א"ע דמ"ה ע"א ד"ה ור"ע וכו' שכתב דרבנן דפליגי אר"א בכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר דאורייתא ומפקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור וכו' ע"ש אם כן תיקשי ליה קושית התוס' הכא מאי פריך הכא לר"ע דילמא לית ליה טעם כעיקר אבל היתר מצטרף אית ליה כרבנן דכותח הבבלי ושו"ר למהרש"א זל שנתעורר בו ע"ש שהניח בקושיא וכמו כן ק"ל נמי על התוס' בפרק גיד הנשה דצ"ח ע"ב ד"ה רבא אמר וכו' שכתבו משם מהר"י מאורליאני"ש דלר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים. לא לקי עליה דליכא אלא עשה דתעבירו באש וכו' ע"ש ואלו היתר מצטרף לאיסור לקי עליה אלמא דחמיר טפי מטעם כעיקר ואם כן מה יענה בקושית התוס' הכא דמאי פריך טעם כעיקר מנ"ל דילמא לית ליה טעם כעיקר כלל כיון דקי"ל דליכא לתרוצי דפריך דה"ל לאוקמיה משרת לטעם כעיקר כמ"ש התוס' דא"כ מאי משני דניליף מגיעולי גוים דהא התם ליכא אלא עשה ואם כן אכתי הו"ל לאוקמיה למשרת לטעם בעיקר למלקות א"ו דהיתר מצטרף חמיר טפי אם כן מאי פריך כלל ומיהו הא דפריך ורבנן נילף מגיעולי גוים ומאי פריך אימא דאצטריך משרת למלקות כבר הרגיש בזה השע"ה הל' חמץ דס"ח סוף ע"א ע"ש מה שיישב אבל מה יענה בקושית התוספות והתימא על ה' שע"ה שלא הרגיש בזה. ונראה ליישב לע"ד דתוס' שהק' דילמא לית ליה היינו משום דס"ל דלפי האמת דמייתי ברייתא דר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור גם מתני' פי' הכי וכמ"ש בדבור שלפני זה אבל רש"י והר"י מאורליאני"ש ס"ל דרך פי' שצדד המקש' דילמ' דאיכא כזית בעיניה נשאר הכי במסקנ' ואם כן כיון דבלוע הוא אינו אלא לטעמא בעלמא ואפ"ה מחייב כ"ע אלמא דאית ליה טעם כעיקר ואמטו להכי פריך שפיר טעם כעיקר מנ"ל ואף על גב דמ"מ איכא למדחי דילמא משו' היתר מצטרף לאיסור שהרי המקשה גופיה פריך בדרך. דילמא אלמא לא מכרעא י"ל ס"ל לרש"י והר"י מאורליאנ"ש מדלא נקט במתניתין מפת ומיין כדנקט בברייתא ע"כ משמע דמתני' משום טעם כעיקר והמקשה דפריך בדרך דילמא משום דאכתי לא שמיע ליה ברייתא אבל לבתר דשמיע לן ברייתא ע"כ משום טעם כעיקר מדלא נקט בלישנא דנקט בברייתא ובזה א"ש טפי הא דפירש"י במתני' דיש כזית מובלע בתוך הפת לאו משו' דפי' כן לפי הס"ד הכא כדכתי' בדבור שלפני זה אלא משום דלשטתיה אזיל דס"ל דלפי המסקנא נמי טעם דמתני' משום טעם כעיקר ודלא כדברי התוס' דלעיל ודו"ק. מיהו ראיתי לרש"י פ"ג דשבועות דכ"א ע"ב שפי' מטעם היתר מצטרף משמע דס"ל דכן האמת דדוחק לומר דפי' לפי הס"ד דהכא דקאמר אילימא ר"ע דמתני' וכו' דכיון דבמסכתא אחרת ה"ל לפ' כמו המסקנא כידוע ועיין לחידושינו לקמן דנ"א ע"א בגמ' גבי ת"ש מדקתני סיפא וכו' ע"ש. ודע דלדברי רש"י ע"כ דברייתא דמפקת למשרת לטעם כעיקר ולא ס"ל היתר מצטרף ע"כ דס"ל דטעם כעיקר חמיר טפי ופליגא עם רבנן דכותח דס"ל אפכא דהיתר מצטרף חמיר טפי ומיהו איכא למידק לדעת התוס' הכא דע"כ לא ס"ל כפירש"י גבי רבנן דפליגי אכותח אם כן מה יענו בקושית רש"י שם דהיכי פליגי אכותח ולית להו טעם כעיקר דאורייתא וי"ל דאיכא למימר דס"ל לרבנן דמשרת לטעם כעיקר וגיעולי גוים לאו חידוש וה"ל משרת וגיעולי גוים שני כתובים וכ"כ רש"י עצמו בפרק גיד הנשה דצ"ח סוף ע"ב לחד שנוייא אליבא דהנך אמוראי דס"ל נמי טעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ דרש"י בפרק א"ע ה"ה דה"מ לשנויי נמי הכי וחדא מנייהו נקט ודו"ק: בא"ד דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין וכו' עכ"ל משמע דטעם כעיקר אינו אוסר אלא עד דאיכא כזית איסור דזהו החילוק שבין טעם כעיקר להיתר מצטרף אבל מפירש"י פרק א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה ומפת ומיין וכו' משמע דאפי' פחות מכזית איסור חייב משום טעם כעיקר כגון היכא שנבלע ופשט היין בכל הפת אתעביד פת גופיה איסור אבל אי לא נשרה כל הפת הוי היתר מצטרף לאיסור ע"ש:
וראיתי לה' פ"ח הל' פסח ריש סימן תמ"ב שכתב וזל ואולי ק"ל לרש"י דמאי בעי טעם כעיקר מנ"ל דהא ממשרת דמפיק ר"ע היתר מצטרף לאיסור דהיינו אכל כזית מפת ומיין ממילא משמע טעם כעיקר וכו' עכ"ל. הא ודאי אינו ר"ל ממילא משמע משום דהיתר מצטרף היינו נמי טעם כעיקר והוא הוא שהרי ודאי דיש חילוק ביניהם כפי' רש"י והתוס' דאל"כ היכי פליגי רבנן אר"ע דהא אית להו טעם בעיקר כמ"ש רש"י עצמו פרק א"ע והזכירו ה' גופיה סמוך ונראה כמו שיע"ש אלא ר"ל ממילא משמע טעם כעיקר משום דכ"ש הוא דטעם כעיקר דמפת ויין עדיף מהיתר מצטרף ולכך פירש"י דבעי הטעם גרוע כגון שרה ענביו במים דלא עדיף מהיתר מצטרף דהא מחייב ר"ע כיון דגרוע הוא וה' דחה לתירוץ זה של רש"י דודאי לא שמעינן לר"ע דמחייב אטעם כעיקר אלא מדבעי תלמודא טעם כעיקר מנ"ל משום דאל"כ מאי פריך וכיון שכן קש' אתלמודא גופי' דילמא לית ליה ומאי פריך אלא משמע דתלמוד' מכח הברייתא הוא דקפריך מדחייב ר"ע היתר מצטרף גבי פת ויין ממילא משמע טעם כעיקר ואיך כתב רש"י דפריך אטעם גרוע דלא שמעינן ליה מברייתא. ולעיקר קושית רש"י תירוץ ה' דליכא למימר ממשרת מפיק ליה וכו' ע"ש. והוא ע"ד דברי התוס' הכא וכ"ז ברור: