באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף לב.
גמ' מני מתני' וכו' ה' לח"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין י"ג הקשה מאי פריך אימא מתני' בשוגג וברייתא במזיד דהכי משמע לי לישנא דעבר דקתני ותירץ ואולי דברייתא משמע בכל גוונא ועבר משמע אפי' שוגג את"ד ע"ש ולפ"ז הא דפירש"י בנדרים דבטעות עבר כוונתו לרבותא דאפי' בשוגג ומיהו בלא"ה ל"ק קושית ה' לח"מ לפי מ"ש מהרש"א ז"ל בגיטין פרק השולח דף ל"ג ע"א ד"ה אפקעינהו וכו' דהיכא דעבר על נזירותו במתכוין החכם לא ישאל לו ע"ש וא"כ ע"כ ברייתא בשוגג דוקא והשתא פירש"י בנדרים נמי בדוקא הוא ומכאן אני תמיה על ה' השע"ה ז"ל הל שבועות דף ד' ע"א שכתב על דברי מהרש"א ז"ל דאשתמטיה סוגיא דנדרים דגרסינן התם מי שעבר על נדרו וכו' יע"ש דאיך לא ראה דברי רש"י התם שפי' דמיירי שעבר בטעות ואדרבה יש לסייעו מסוגיא דהכא דאל"כ מאי פריך כמו שהקשה הלח"מ ומעתה מה שתירץ הלח"מ דברייתא משמע בכל גוונא דמיירי נמי במזיד תיקשי ליה מה יענה לקושית מהרש"א ז"ל התם בפרק השולח כמו שיע"ש וכן נמי קשה לדעת מהרימ"ט ז"ל הביאו מש"ל ז"ל דס"ל דברייתא דוקא במזיד וכבר כתבתי ליישב בחידושינו לעיל דף כ"א ע"ב ע"ש באורך:
ודע דמצאתי להתוס' פ"ג דשבת דף מ"ג ע"א ד"ה טבל וכו' שכתבו גבי הא דקאמר התם טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן וז"ל ולישנא דקאמר אם עבר ותיקנו משמע במזיד מדלא קאמר שם שגג ותיקנו וכו' עכ"ל ע"ש משמע דס"ל לישנא דעבר הוי מזיד ודלא כמ"ש הלח"מ דמשמע בכל גוונא מיהו י"ל דכונתם ר"ל אפי' במזיד נמי ולאפוקי דלא תימא שוגג דוקא מיהו לדברי מהרש"א קשה דע"כ דהכא משמע דלישנא דעבר דוקא שוגג ולא מזיד דבמזיד ליכא שאלה ואפשר לחלק דוקא התם משום דה"מ למנקט שגג במקום תיבת עבר ותו לא אבל הכא אי היה נקט שגג צריך למנקט נמי לשון אחר שגג ושתה יין א"נ שגג ועבר על נזירותו לכך אין קפידא ומצינן למימר דוקא בשוגג קתני ודו"ק:
ודע שהייתי סבור דמדברי התוס' הללו יש לתת פנים לה' השע"ה שהק' על מהרש"א מהאי ברייתא דקתני מי שעבר על נזירותו וכו' דאע"ג דמהרש"א לא קאמר אלא במזיד דוקא וא"כ בפשיטות י"ל דברייתא בשוגג דוקא ולא בכל גוונא אלא משום דמשמע ליה דלשון עבר במזיד מדלא קתני שגג כמ"ש התוס' מיהו מצאתי לה' עצמו בהל' שבת דף כ"א ע"ג ד"ה הלכה וכו' שכתב על הך דעבר ותיקנו לדעת רבינו וז"ל ואף דס"ל דעבר ותיקנו לאו במזיד קאמר אלא עבר בשוגג ותיקנו עכ"ל אלמא דלישנא דעבר לא מכרעא ליה וא"כ לא ידעתי מאי קשיא ליה על מהרש"א ודע שהרב ז"ל הביא סמוכות דלשון עבר בשוגג מדברי רש"י סוף פרק כל שעה דפי' כה"ג ע"ש ואין צורך ואשתמטיה פי' הר"ש בפ"ב דתרומות משנה ג' שצדד לפרש בהך מילתא גופה דעבר ותיקנו דבשוגג מיירי גם יש להביא סמוכות מפירש"י דנררים דפי' עבר בטעות ע"ש ועיין לה' יד מלאכי ז"ל אות ד' סוף סימן ק"מ:
גם מדברי הר"ש הנז' יש סתירה לה' לח"מ שכתב דלישנא דעבר הכי משמע וכתב בדרך אולי דבכל גוונא מתניא שהרי הר"ש להדיא צידד דלשון עבר משמע שוגג ומשמע מזיד וא"כ פשיטא דאיכא למימר נמי דבכל גוונא משמע ועוד יש מי שתירץ דמהרש"א כתב כדי שלא ילקה משמע מתוך לשונו דוקא אינו מתיר לו החכם אלא כי היכי דלקי אבל אם לקה כבר אין ה"נ דמתיר לו החכם וא"כ אין ה"נ דברייתא דקתני עבר על נזירותו במזיד מיירי וכגון דלקה ואע"ג דא"כ דלקה אמאי קתני אין נזקקין לו להתירו דהא כיון דכבר קבל עונשו י"ל דאיכא למימר כגון במזיד ולא התרו בו דאינו לוקה והשתא א"ש גמי דברי מהרש"א עם דברי התוס' דפ"ג דשבת שזכרנו ודו"ק:
שם גמ' כיון דאגלאי מילתא דלאו שפיר עבד וכו' פי' משום דלא הוי קבלה דלשון גרוע הוא כפי"רשי והתוס' וצ"ע דהיכי יליף מב"ש לב"ה דהא ע"כ דב"ה גופייהו לית להו חילוק זה דא"כ מאי מקשים לב"ש ויש ליישב דמשמע ליה תלמודא דב"ה נמי ודאי אית להו חילוק זה שהרי כיון שחילוק אמיתי הוא אלא מקשים לב"ש משום דרוצים לידע מה משיבין להם ב"ש וב"ש לא רצו להשיבם אמיתות החילוק אלא השיבום לפי דבריהם דמדמים וכו' כמ"ש התוס' דף ל"א ע"ב ד"ה נשאל וכו':
תו איכא למידק היכי יליף תלמודא לב"ה תמורה בטעות מהקדש טעות דב"ש דילמא שאני הקדש דאתותי תחלת הקדש הוא ולכך מחמרינן ביה ואמרינן כיון דאגלאי מילתא לא הוי הקדש אבל תמורה דסוף הקדש קילא וחלה בטעות אפי' מגליא מילתא וכו' דהכי מחלקי' ב"ה גופיה לעיל דף ל"א ע"א דמה"ט לא יליף הקדש מתמורה לענין דחל בטעות דקאמר ה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא וי"ל דהכא לאו דיליף תמורה מהקדש קאמר אלא מתמורה גופה קא יליף וה"ק כיון דקאמרי ב"ש גבי הקרש טעות דהיכא דאגליא מילתא לא הוי הקדש וכיון דעיקר הקרש מתמורה יליף ב"ש כדאיתא לעיל א"כ גבי תמורה בטעות גופה ס"ל נמי לב"ש דהיכא דמגליא מילתא לא הוי תמורה א"כ ממילא נשמע לב"ה גבי תמורה בטעות שהרי לגבי תמורה בטעות לא אשכחן דפליגי ב"ה אב"ש ודו"ק: ותו איכא למידק אמאי הוצרך לילף מדב"ש נשמע לב"ה הא בלא"ה משנה שלימה שנינו לעיל ריש פ"ד דף ך' ע"ב מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הותר הראשון הותר אחרון אלמא כיון דאגליא מילתא דראשון לאו שפיר נדר ונשאל הותר השני ונזירות והקדש דמו להדדי כדמוכח לעיל ריש פ"ב דף ט' ע"א דאמרינן כיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות כמ"ש התוס' דף ל"א ע"א ד"ה מי שנדר וכו' וכן מוכח נמי ממאי דפריך תלמודא לעיל דף ל"א ע"ב מתני' דהיו מהלכין בדרך דאיירי בנזירות טעות אהקדש טעות וכן מוכח נמי ממתניתין לעיל דקאמרי ב"ה לב"ש אי אתם מודים שהוא הקדש טעות ועיין בזה בחידושינו לקמן דף ל"ג ע"א בד"ה כתבו עוד התוס' וכו' וכן נמי התפסה דמיא לתמורה כמ"ש ה' מש"ל ז"ל פ"ז מה' ערכין דין ל"ד וי"ל דאין ה"נ אלא דניחא ליה טפי למילף תמורה ממש והקדש ממש מתמורה ממש והקדש ממש ולא מנזירות והתפסה ודו"ק: שם לב"ה נמי וכו' אבל היכא דמתעקר עיקר הקדש וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פ"ו מה' ערכי דין ל"ד שתמה בסוף דבריו על ה' קרית ספר וז"ל ורואה אני שהדברים ק"ו ומה התם דחל הקדש שעה א' אפ"ה אמרת דאם נשאל על הא' תצא התמורה לחולין וכו' עכ"ל ויש לתמוה עליו דהיכי סובר ה' דאפי' חל ההקדש על הא' שעה א' קאמרי ב"ה תצא התרומה לחולין שהרי ב"ש גופייהו דקאמרי תצא ותרעה בעדר היינו דוקא משום שלא חל הנזירות אפי' רגע א' וכמ"ש התוס' לעיל דף ל"א ע"ב ד"ה נשאל לחכם וכו' וז"ל ונמצא שלא חל עליו נזירות אפי' רגע א' וכו' עכ"ל וכן נמי בדבור שאחריו בסוף דבריהם כתבו וז"ל ואפי' לר"א נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחר אבל הכא וכו עכ"ל אלמא דלב"ש גופייהו היכא דחל ההקדש על הא' שעה א' לא אמרינן תצא השנייה לחולין וכיון דמדב"ש נשמע לב"ה א"כ נשמע נמי דלב"ה גבי תמורה דהיכא דחל ההקדש על הא' שעה א' לא אמרינן תצא התמורה לחולין מיהו על התוס' גופייהו ק"ל דאיך כתבו דהיכא דחל הקרש על הא' שעה א' ונשאל על הא' לא אמרינן תצא השנייה לחולין שהרי משנה שלימה שנינו לעיל ריש פ"ד דף ך' ע"ב שזכרנו לעיל דקתני מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הותר הא' הותר השני אלמא אע"ג דחל הנדר על הא' שעה א' אפ"ה כשנשאל הא' הותר השני ונזירות והקדש כי הדדי נינהו כמו שהוכחנו לעיל ונראה במה שיש לדקדק עוד דלפי חילוק התוס' שכתבו ואפי' לר"א וכו' התם חל רגע א' וכו' א"כ מאי פריך תלמודא לעיל דף כ"א ע"ב עלה בהך מתני' ואי ס"ד מעקר עקר תפוק לחולין והוצרך לאוקמה כר"א הקפר כמ"ש התוס' ומאי פריך דהא כיון דחל עליו נזירות שעה א' לכך חל הקדש ואמרינן תמות ולכן נראה דוקא לר"א הקפר הוא דמהני חילוק זה היכא דחל שעה א' וכו' משום דאיכא תרתי לטיבותא צריכה כפרה וגם חל נזירות שעה א' ולכך בצירוף שניהם אמרינן חל הקדש על הבהמה והשתא ניחא דברי ה' מש"ל דגבי תמורת הקדש מהני חל שעה א' דדוקא גבי נזירות משום דאיכא חטא היין הוא דמהני חל שעה א' וכן נמי ל"ק על התוס' ממתני' לעיל דריש פ"ד דקתני גבי נזירות הותר הראשון היתר השני דאעפ"י דאיכא חט היין וחל שעה א' י"ל דהך משנה רבנן היא ולא ר"א הקפר ודו"ק כנ"ל:
ודע שהוק' לי לדעת הכ"מ והלח"מ פ"ו מה' הנז"ל שהבינו בדברי רבינו דהיכא דהתפיס חולין בקודש חלה ההתפסה אפי' בטעות ע"ש דלפ"ז ע"כ אין שאלה בהתפסה וזה הפך הך משנה דריש פרק מי שאמר שזכרנו דקתני הותר אחרון וכו' אלמא דיש שאלה בהתפסה וצ"ע ועיין לחידושינו לעיל ריש פרק מי שאמר ודו"ק:
שם מה למעשר שכן אינו קדוש בכונה ופירש"י תאמר בהקדש הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכונה לכך אין טעותו הקדש וכו' משמע מה שקדוש בכונה היא הגורמת דאינו קדוש בטעות והא דמסיק ר' שימי ק"ו וכו' אע"ג דאדרבא היא הנותנת י"ל משום דמצו משיבין ב"ש דלא אמרינן היא הנותנת אלא אדרבא אמרינן ק"ו וכו' ולולי פירש"י היה אפשר לפרש הא דפריך מה למעשר וכו' אינו פירכא ממש דהיא הגורמת אלא ר"ל כיון דלענין כונה אינן שוים א"כ גם לענין טעות נימא דאין שוין ולא ילפינן ממעשר ולזה קאמר דמדין ק"ו הוה ילפינן וכו' ודו"ק:
רש"י ד"ה ואי ר' יוסי עשרה בטהרה ועשרה באיסור וכו' כצ"ל ולא גרס' חמשים חמשים כמ"ש בגיליון דא"כ מאי צריך להשלים עד מאה הלא נשלם נדרו כיון דימי האיסור עולין לו מן המניין מיהו לא ידענא מאי קושיא מר' יוסי דהא ר' יוסי לא קאמר דיו שלשים אלא לענין דא"נ לסחור כל אותן הימים שעבר אלא שלשים כסתם נזירות סגי למקנסיה אבל מ"מ צריך להשלים עד מאה כמו שנזר ובספר אורח מישור ז"ל כתב דר"ל דר' יוסי בברייתא סבר דיו שלשים ואח"ך נזקקין לו אבל במתניתין אין נזקקין לו עד שישלים נדרו עד מאה את"ד יע"ש ולא ידעתי היכא רמיזא במתני' דאין נזקקין לו עד שישלים מאה אימא דאין ה"נ בשלשים סגי כר' יוסי ותו קשה להפך אימא דר' יוסי לא קאמר בשלשים סגי אלא משום דס"ל דאותן ימים אין עולין לו וצריך למנות ימים אחרים והילכך בשלשים סגי למקנסיה אבל מתני' דס"ל עולין לו מן המניין לכך אין נזקקין עד שישלים המאה ותו כיון דמתני' ס"ל עולין לו מן המניין ולא קנסי' ליה לסתור אותן הימים פשיטא דלא קנסינן ליה נמי דאין נזקקין לו להתירו עד שישלים המאה דדוקא היכא שאחר שנשאל להחכם ואסרו וא"ל שימנה ימים אחרים כנגד אותן ימים שנהג היתר והוא עבר ולא נהג ימים אחרים באיסור ורוצה לישאל פעם אחרת להחכם להתיר נדרו אז אמרינן אין נזקקין לו להתירו בפעם שנייה מפני שפשע ולא קיים הקנס וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ד מה' נזירות דין י"ד ודין ט"ו ע"ש ודו"ק:
ואגב אבאר דברי רבינו שכתב בדין ט"ו וז"ל ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו. כלל עכ"ל וצריך להבין לאיזה תכלית נקט רבינו תיבת כלל והראב"ד כתב עליו וז"ל אין נזקקין לו פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו עכ"ל ולכאורה שהוא דבר פשוט דר"ל דאין נזקקין להתירו וכבר כתב עליו הכ"מ ז"ל שהוא פשוט אבל נראה לע"ד דרבינו דנקט כלל בא לשלול פירש"י בסוף פ"ב דנדרים שכתב וז"ל אין נזקקין לו לפתוח בחרטה ע"ש דמשמע דוקא שאין החכם נזקק לו למצוא פתח לנדרו אבל אם הוא עשה פתח לעצמו אין ה"נ שיתר לו החכם ולזה דקדק רבינו לכתוב אין נזקקין לו כלל ר"ל בין לפתוח לו פתח בין להתיר לו בלבד ולזה נתכוון הראב"ד משום דהוקשה לו תיבת כלל ולכך כתב פי' אם בא לישאל וכו' ר"ל אפי' לישאל לבד אבל יש לו כבר פתח וראיתי להרדב"ז בס' יקר תפארת פ"ד מה' נזירות שכתב וז"ל כתב הראב"ד אם בא לישאל וכו' כוונתו לבאר מלת אין נזקקין לו דלא תימא למצוא פתח לנדרו אבל אם פתח פתח לעצמו מתירין לו קמ"ל דאין מתירין לו כלל וזה דעת רבינו אלא שתפס לשון הברייתא כדרכו עכ"ל כצ"ל ע"ש והנה מתוך דבריו שכתב וזה דעת רבינו וכו' נראה דלא הוה גריס תיבת פי' בדברי הראב"ד דא"כ הרי הראב"ד גופיה קא מפרש הכי בדברי רבינו ומדכתב נמי אלא שתפס לשון הברייתא כדרכו משמע דלא הוה גורס בדברי רבינו תיבת כלל ולפ"ז נמצא דהראב"ד קא משיב על רבינו כדרכו מפני שלא ביאר תיבת כלל והרדב"ז השיב עליו דאין ה"נ דזה דעת רבינו ומה שלא הזכיר חיבת כלל מפני שתפס לשון הברייתא ודו"ק: ולולי פירש"י נראה לפרש דהכי פריך דמשמע דר' יוסי לא ס"ל דאותן ימים אין עולין מן המניין אלא בנזירות מרובה כיון דלא איירי אלא בנזירות מרובה כדקאמר דיו שלשים אבל במועטת מודה דעולין לו כמתניתין ולכך פריך קושיא נזירות מרובה משום דמשמע ליה מתניתין סתמא קתני ולזה משני כאן בנזירות מרובה וכו' פי' מתני' במועטת דוקא וה"ה דה"מ לשנויי נמי גם לרבנן דמתני' במועטת ורבנן במרובה אלא דעדיפא מינה משני כי היכי דהוי מתני' וברייתא סתמא מיירי בין מרובה בין מועטת ודו"ק:
בא"ד ל"א והכי תניא בתוספתא וכו' ביאור דברי רש"י עיין לה' זרע יצחק זצ"ל הנדפס עם ספר בני יוסף ז"ל בליקוטיו למסכת נזיר ועיין מה שיישב דעת רבינו בפי' ל"א דרש"י וכ"כ הרדב"ז בס' יקר תפארת פ"ד מה' נזירות ומה שהק' ה' זרע יצחק ז"ל דלא קימ"ל דכל בד"א לפרש אלא גבי רבי יודא ולא שאר תנאים מדנקטו ר' יודא ע"ש כן הקשה ה' יד מלאכי ז"ל על הרדב"ז שזכרנו סי' אי"ש ע"ש ולדידיה יותר ק"ל דבהדיא אמרינן בפרק מרובה דף נ"ט ע"א על בד"א דקאמר התם ר' יוסי בברייתא דפליגי ע"ש וצ"ע:
שם ד"ה ה"מ וכו' אבל אם הפריש בהמה וכו' וחזר ואמר וכו' ושוב טעה וכו' עכ"ל אינו מובן דאין זה ענין לשמעתין ואינו אלא ענין תפוס לשון ראשון או אחרון דהכי תנן פ"ה דתמורה דף כ"ו ע"ב ע"ש ותו תחלה כתב וחזר ואמר וכו' משמע דחזר בו ואח"ך כתב ושוב טעה וכו' אבל פי' התוס' דף ל"ג ע"ב נכון הוא והכי משמע פשטא דש דשמעתא ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ק מה' תמורה דין ב':
שם ד"ה וא' עשר וכו' עשיתי לרבות את כולן וכו' עכ"ל משמע מתיבת עשירי מרבינן אבל בסוף פ"ק דתמורה דף י"ג ע"ב ד"ה לפי וכו' פירש מתיבת וכל מרבינן ועיין בזה לחידושינו פרק בקרא דבכורות דף ס"א ע"א ודו"ק:
שם ד"ה אמר מר וכו' אבל לשון ירושלמי וכו' עכ"ל משום דס"ל דלא שייך לומר אמר מר על המשנה וכן משמע שכן דעת התוס' סוף פ"ב דנדרים דף ך' ע"א ד"ה אמר מר וכו' שכתבו לשון נדרים משונה ע"ש וכונתם משום דגרסי התם אמר מר על המשנה וכן ראיתי במקובצת לקמן פרק בתרא דף ס"ב ע"ב ד"ה אמר מר וכו' וז"ל מתני' היא וכ"ה לשון נזיר משונה עכ"ל ועיין לחידושינו שם ועיין להרב אורח מישור ז"ל שהק' דמוכח מכמה דוכתי דאמרינן אמר מר על המשנה ע"ש:
שם ד"ה דהקדש בדעתיה דמכי וכו' שאינו קדוש אלא בכונה לדעת בעלים וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ לר' חסדא נמי דאמר טעותו וב"ש כונתו קשה ג"כ דהיכי ילפי ב"ש הקדש ממעשר דהא הקדש בדעת תליא מילתא ולא בטעות וי"ל דמ"מ כיון דשוין לענין כונה א"כ נימא דשוין ג"כ לענין טעות אבל לר' נחמן כיון דאינן שוין לענין כוונה א"כ גם לענין טעות נמי נימא דאינם שוין אלא כל חד ליקום אדוכתיה דהקדש בכונה תליא ומעשר בטעות תליא מילתא ודו"ק:
בא"ד אבל מעשר בחושבנא תליא אפי' בטעות וכו' עכ"ל נראה להגיה דוקא במקום אפי' דהא אליבא דר' נחמן קיימינן בטעותו ולא כונתו ודו"ק: בא"ד וקשה לר' נחמן עכ"ל אבל התוס' דף ל"ג ע"ב כתבו דל"ק לר' נחמן דאיכא למימר דב"ה חד מתרי טעמי נקטו ע"ש וכ"ה בהדיא בירושלמי כדברי התוס' וכ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ח מה' בכורות דין א' אבל רש"י לא ניחא ליה לפרש כן דא"כ ה"ל לתלמודא לבאר ולא למשחק וק"ל: