באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף כט:
גמ' משום דמתחזי כתרי איסורין וכו' לכאורה לשון מגומגם הוא וכך ה"ל למנקט תרי איסורי מדרבנן והכי נקטו לה התוס' ד"ה מתקיף וכו' וי"ל משום דאיסור זה אינו אלא מספק שמא חולין ולכך נקט מתחזי ר"ל הרואה סובר דעביד תרי איסורי וכו' והנה מוכח דאף דחולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ איסורא דרבנן איכא וראיתי להתוס' פ"ב דקידושין דנ"ח ע"א ד"ה אלמא וכו' שדייקו כן אליבא דר"ש התם מלישנא דלאו דאורייתא משמע אבל מדרבנן אסור ואע"ג דבהדיא קאמר הכא דמדרבנן אסור הוצרכו להך מש משמעו' משום איסור הנאה דבאיסור הנאה איירי התם אבל מהכא לא משמע אלא איסור אכילה וק"ל:
שם גמ' אמר מובטח אני בזה וכו' וז"ל היפה על אגדות הירושלמי קשה מאי חורפיה דקאמר ליה הכי וי"ל דלפי מאי דגרסינן אם קטן אם גדול אני היינו חורפיה דר"ל בגדלות וקטנות תליא מילתא כמ"ד עד שיגיע לעונות נדרים לבד הוא דאית להאב רשות להדירו ולמאי דגרסינן אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי היינו חורפיה דנקט לישנא דלישתמע למ"ד עד עונת נדרים ולמ"ד עד שיביא שתי שערות ולא נקט גדלות וקטנות ולא שתי שערות לאפוקי נפשיה מפלוגתא עכ"ל:
רש"י ד"ה עד שיביא שתי שערות דהיינו עד ן' י"ג שנה ויום א' עכ"ל הס"ד ואח"כ ד"ה עד שיגיע לעונת נדרים דמבן י"ב שנה ויום א' עד י"ג שנה ויום א' וכו' כצ"ל וכ"ה במשנה התם פרק יוצא דופן דמ"ה ע"ב ע"ש: שם ד"ה רבי יוסי בר יהודא סבר מופלא וכו' איש הוי מבן י"ג שנה ויום א' ולא בפחות וכו' כצ"ל דע"כ איש הוי יותר מבן י"ג שנה ויום א' שהרי כיון דמופלא הסמוך לו הוי מבן י"ב שנה ויום א' עד י"ג שנה ויום א' דהיינו שנת י"ג כמ"ש רש"י בדבור שלפני זה א"כ ע"כ יותר מבן י"ג הוא דקרוי איש וכ"כ התוס' ריש פ"ק דערכין דף ב' ע"א ד"ה מופלא וכו' וז"ל ן' י"ב שנה ויום א' שסמוך לאיש ואינו איש עד י"ג שנה ויום א' וכו' עכ"ל ולפ"ז מ"ש עוד רש"י וז"ל ולא בפחות שלא מצינו וכו' אבל בן י"ג מצינו וכו' וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה נינהו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ"ל לא ידעתי לכוין החשבון אדרבא מתוך הכתובי' מוכח דבפחו' מבן י"ג שנה היה לוי בההיא שעתא שהרי יעקב אבינו עשרים שנה היה בבית לבן ושני שנים בדרך בשובו מבית לבן שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית אל כמ"ש רש"י בחומש פרשת וישב סימן ל"י בפסוק ל"ד ע"ש והוא גמרא ערוכה סוף פ"ק דמגילה די"ז ע"א ע"ש וכשנשא יעקב את לאה היה אחר שעבד בבית לבן ז' שנים והוליד ראובן ואח"כ שמעון ואח"כ לוי כמבואר בפ' ויצא סי' כ"ט א"כ הרי דלוי בבית לבן ן' י"א שנה היה שהרי דל ז' שנים שעבד יעקב ודל תרי שנים דתלת עיבורי דראובן ושמעון ולוי דהכי אמרינן ריש פרק ן' סורר דף ס"ט ע"ב דתלת עיבורי הם תרתי שנים ופירש"י ז' חדשים להריון וחידש לימי נדה וטהרה ע"ש א"כ נמצא דלוי בבית לבן ן' י"א שנה הוה ומעשה דינה דכתיב ביה איש חרבו היה בסוכות ואח"כ נסע לבית אל כמבואר בפ' וישלח סי' ל"ד א"כ כשתחשוב שנה וחצי דסוכות עם י"א שנה לא היה ללוי כשקראו הכתוב איש אלא י"ב שנה וחצי והנה דברי רש"י שכתב גמירי בני י"ג שנה הוו הכי איתא במדרש רבה פ' וישלח פ' ב' סי' ט' דף תנ"א ע"ב איש חרבו ר"א אומר בן י"ג שנה הוו ע"ש ואי לאו דברי רש"י איכא למימר דלאו דוקא ן' י"ג שנה שלמים קאמר אלא כלומר בתוך י"ג שנה ואע"ג כשתחשוב לגבי שמעון ע"כ היה יותר מן י"ג שנה כמו שני חדשים מ"מ אפשר דבין מעשה דינה לנסיעתו לבית אל נשתהא כמו שני חדשים או יותר ולא הוה שמעון בההיא שעתא אלא ן' י"ג שנה או פחות קצת אבל לפי דברי רש"י ע"כ דאין קרוי איש אלא עד שיהא יותר מי"ג שנה וצ"ע:
ומעתה ק' מנ"ל לרז"ל לומר דאין קרוי איש אלא ן' י"ג שנה ויום א' שהרי אדרבה מצינו ללוי שנקרא איש אפי' בפחות מי"ג שנה ומצאתי בס' שמות בארץ בקונט' תוס' יה"ך על ההיא דפרק יה"ך דף פ"ב ע"א מחנכין התינוקות וכו' ד"ה וחפשתי וכו' שכתב וז"ל וחפשתי לדעת מנ"ל לרז"ל דאינו נקרא איש עד י"ג שנה ויום א' וכתב משם הר"י סג"ל בתשובה סי' כ"א שכתב דהוא הל"מ כדאמרינן בעלמא שיעורין הלכתא נינהו ע"ש ולפ"ז ע"כ לומר הא דקראו הכתוב ללוי איש לאו דוקא אלא משום שמעון הוא דכתיב איש ואגב כלל נמי לוי עמו אבל לפי דברי רש"י שעיקר ראייתו מהכא קשה דמנ"ל לומר אגב דמהי תיתי והנראה שהרב שמות הארץ ומהר"י סג"ל לא ראו דברי רש"י הללו מדלא הזכירוהו ודבריו צל"ע ודו"ק: ודע שראיתי לה' יפה מראה על מדרש רבה שכתב דלוי בבית לבן י"א שנים ושנתיים שעמד בדרך הרי י"ג עכ"ל ואחר המחילה לא דק דשנתיים שעמד בדרך הם בכלל הששה חדשים של בית אל כמ"ש רש"י להדיא בפ' וישב כמו שזכרנו ומעשה דינה היה בסוכות קודם בית אל כדכתי' ודו"ק ויש מי שהק' לי מקרא דכתיב פרשת מקץ סי' מ"ג ויעש האיש כאשר אמר יוסף וגו' ואמרו רז"ל זה מנשה ובאותו זמן היו ש שנותיו כמו ט' שנים ואפשר דשאני שבטים דלפי כחם וגבורתם קרי להו איש אבל דברי רש"י צ"ע אחר שכתבתי כ"ז מצאתי להתי"ט ז"ל סוף פ"ה דמס' אבות משנה כ"א ד"ה ן' י"ג למצות וכו' שהביא משם רש"י גבי לוי חשבון מכוון וכתב על פירש"י דפרשת וישב שאינו מכוון ע"ש ועיין להתוס' על התורה פרשת מקץ גבי פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף ע"ש:
תוס' ד"ה מתקיף וכו' שכן שני איסורין דרבנן ותו הא אין משיבין וכו' כצ"ל ושני קושיות קא מקשו וכן משמע מדקבעו קושיתם גבי מתקיף וכו' ולא קבעו בברייתא עצמה אלא משום דבעו להקשות שני קושיות חדא דהיכי פריך מדרבנן אדאורייתא ותו אין משיבין וכו' ודע שמצאתי להתוס' במס' נדה דל"ז ע"ב ד"ה היקשן וכו' שנראה מדבריהם דלגבי אין היקש למחצה משיבין על היקש וכ"כ הר"ן בסנהדרין גבי ג"ש מופנה דקימ"ל אין משיבין הביאו ה' יד מלאכי ז"ל סי' קכ"ז ע"ש והשתא ניחא ול"ק מה שהקשו אין משיבין על ההיקש ודו"ק:
בא"ד ולמ"ד בעלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וכו' ע"כ דרשה גמורה וכו' עכ"ל ר"ל דע"כ הא דחטאת העוף ראה על הס' דרשה גמורה היא ואינו מדרבנן ואסמכתא בעלמא דא"כ היכי מצו מתקנו רבנן קרבן שמא חולין בעזרה ודלא תימא דאיסור חולין בעזרה לא שייך אלא גבי שחיטה בעזרה ולא גבי מליקה בעזרה ולזה כתבו שהרי מליקה הוי כשחיטה וכו' ודו"ק. ומיהו ה"ה נמי אפי' אינה כשחיטה מ"מ ת"ל דאסור להכניס חולין בעזרה ואפי' פירות או פח כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה דין ג' וע"ש לה' מש"ל ז"ל אלא דקושטא קאמרי דקושטא הוא דמליקה במקום שחיטה כמו שהוכיחו שכתבו והכי מוכח כל הסוגיא ונ"מ דאי משום איסור הכנסה אה עבר והכניס מותר באכילה אבל אם עבר ושחט אסור אפי' בהנאה כמ"ש שם רבינו דין ב' ע"ש:
והנה ההוכחה שכתבו והכי מוכח כל הסוגיא היינו מדהוצרך לשנויי לעיל קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא משמע דאי הוה דאורייתא ה"ל מליקת העוף יש בה משום חולין בעזרה וכן נמי הכא דפריך מאי שני אי איסורין לאו איסור נבלה וחולין בעזרה אלמא דבמליקת העוף אין בה משום חולין בעזרה א"ו דרשה גמורה ומיהו מ"ש התוס' דמה שאמר התנא אינו נאכל ע"כ חומרא דרבנן אכתי קאי משום דאין משיבין על ההיקש כמו שהקשו אבל למ"ד לאו דאורייתא נוכל לומר הא דחטאת העוף באה על הס' לאו דרשה גמורה אלא מדרבנן כיון דחולין בעזרה לאו דאורייתא וק"ק דא"כ איך נוכל לומר לדידיה דרשה גמורה דא"כ ל"ל קרא דבאה על הס' דמהיכא תיתי דאינה באה כיון דליכא איסור חולין בעזרה וי"ל דאצטריך קרא לחייב דבאה על הס' וכ"כ התוס' פ"ז דזבחים דס"ח ע"א ד"ה אימור בסוף דבריהם ע"ש וק"ק למ"ד דאורייתא מ"ט דרבנן החמירו דאינו נאכל משום דאיכא שני איסורין שהרי כיון דהך שני איסורין הוו דאורייתא ואפ"ה גלי רחמנא בהיקש דשרי כדקאמר אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה וכו' משום דאין היקש למחצה בשלמא למ"ד לאו דאורייתא ניחא דאיכא למימר מה שהתירה התורה היינו משום דאין שחיטה לעוף וכו' וחולין בעזרה לאו דאורייתא והלכך כיון דרבנן החמירו דיש שחיטה לעוף וחולין בעזרה אסור א"כ ה"נ גבי חטאת העוף החמירו ג"כ דאינו נאכל מה"ט דיש שחיטה וחולין בעזרה וכו' אבל למ"ד דאורייתא לא ידעתי מהיכא תיתי שיחמירו רבנן משום דאיכא שני איסורין כיון דהתורה עצמה לא קפדה על הנך שני איסורין גופייהו וקאמר דמותר וכעת צל"ע. עוד ק"ל בדבריהם דמה שאינו נאכל חומרא דרבנן מהא דאמרינן פ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב מאי תקבר מדרבנן ופירש"י ד"ה ובדין וכו' וז"ל דגזרו דאסור בהנאה שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק עכ"ל והשתא קשה כיון דחטאת העוף גופה דאסורה אינו אלא חומרא דרבנן א"כ הוי גזירה לגזירה וכן מסיק התם נמי רבי יוחנן אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת והיכי נגזור גזירה לגזירה ואפשר דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו וכה"ג כתבו התוס' בפרק כל הבשר דק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא וכו' ע"ש א"נ י"ל דכולה חדא גזירה היא והכי דייק לישנא דברייתא דמייתי התם תניא כוותיה דר"י דקתני שעל הס' באה מתחילה ופירש"י הילכך כמו שלא יודע נמי ע"ש ודו"ק:
בא"ד כך לשין רש"י עכ"ל ראיתי בדפוסים חדשים שמציין עליו בכריתות דף ז' והנה ראיתי לרש"י שם דף ז' ע"ב ד"ה ואין ידוע וכו' שכתב וז"ל ומחייב בספק וכו' ומשום חולין על המזבח לא אכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמס' נזיר ילפינן דחטאת העוף באה על הס' עכ"ל הנה מ"ש לא חשיבא אכילה ר"ל לא אמרינן מזבח קאכיל חולין בעזרה דלא חשיבא אכילת מזבח אלא הקטרה וזו כיון דאין הקטרה לא חשיבא הך זריקה אכילת מזבח וכ"כ רש"י שלהי מסכת תמורה דף ל"ד ע"א ד"ה חטאת העוף וכו' וכונתו נמי דלא חשיבא נמי שחיטה בעזרה כיון דאינה שחיטה ממש אלא מליקה וכ"כ רש"י להדיא פ"ו דכריתות דף כ"ו ע ע"ב ד"ה ובדין הוא וכו' וז"ל ומשום חולין בעזרה ליכא למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא וכו' עכ"ל וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה דין ב' שכתב דהנוחר בעזרה והמעקר וכו' אין בו משום חולין בעזרה ע"ש ומעתה לא שייך לומר דכונת התוס' קאי על רש"י דפ"ק דכריתות דא"כ אדרבא מביאין ראיה לסתור הפך דבריהם שהוכיחו דמליקה יש בה משום חולין בעזרה כמו שחיטה וראיתי להא"מ ז"ל שכתב דמה שציינו בכריתות דף ז' ליתא שהרי אדרבא כתב רש"י כיון דאין למזבח אלא דמה וכו' הרי משום טעם זה א"ץ להיקש וכו' את"ד ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ תיקשי ליה דברי רש"י אהדדי דאיך סיים ובמס' נזיר ילפינן לה דהיינו היקשא דהכא ואמאי צריכין להך ילפותא ותו דלפי דעת ה' דלרש"י א"ץ להיקש משום דמליקה לא הוי חולין בעזרה א"כ תיקשי ליה בדברי התוס' עצמן שכתבו דהיקשא דרשה גמורה אף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא ואמאי צריך היקשה דהא כיון דחולין בעזרה לאו דאורייתא כמ"ש על דברי רש"י ממש וע"כ צ"ל דאצטריך היקשא כדי לחייב להביא מספק כדכתי' לעיל א"כ ה"נ כונת רש"י שכתב ובמס' נזיר ילפינן לה דקאי אמ"ש מקודם וז"ל ומחייב בספק וכו' אהא כתב ובמס' נזיר ילפינן לה כלומר דילפינן דחייב להביא מספק אלא העיקר הוא מטעמא דכתי' דלא שייך לומר דתוס' כיונו על רש"י דפ"ק דכריתות משום דאדרבא רש"י ס"ל התם דמליקה אין בה משום חולין בעזרה והתימה על הא"מ ז"ל שלא הרגיש בזה. ומעתה צריכין אני ליישב דברי רש"י עם הסוגיא דהכא דמשמע דמליקה יש בה משום חולין בעזרה כמו שהוכיחו התוס' ומיהו ראיתי לה' המאירי ז"ל בשיטתו למכילתין דאשנויא דמשני תלמודא תרי איסורי מדרבנן כתב וז"ל ותירץ דאיסורי דרבנן קאמר שהרי במליקה מיהא אין בו איסור תורה משום חולין בעזרה שלא נאמר כן אלא בשחיטה ראויה אבל הנוחר והמעקר אין בה איסור תורה משום חולין בעזרה ומותרין בהנאה עכ"ל ע"ש ולא נתקררה דעתי בזה דמהיכא תיתי לפרש דהמקשה והמתרץ פליגי בזה אם במליקה איכא איסור תורה משום חולין בעזרה או לא ואחר ימים ראיתי להשע"ה ז"ל הל' שחיטה דף קמ"ז ע"ג שנתעורר בדברי רש"י דכריתות דף כ"ו ע"ב מסוגיא דהכא משם ה' קול ן' לוי וכתב ה' וז"ל ולפי חומר הנושא נראה דרש"י אליבא דאביי וכו' ומאי דקאמר הכא מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וחולין בעזרה ה"ק ור"י בר יודא ס"ל כר"מ את"ד עש"ב ואחר המחילה תמהני עליו דאכתי אין זה מספק למאי דמשני לעיל קסבר כר"י בר יודא דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא ואמאי הוצרך לומר חולין בעזרה לאו דאורייתא בפשיטות הול"ל דס"ל כאביי דמליקה אין בה חולין בעזרה שהרי כיון דע"כ הך שנויא לא אתי כר"מ שהרי ר"מ ס"ל חולין בעזרה דאורייתא א"כ ה"ל לשנויי דגם לענין מליקה נמי לא ס"ל כותיה אלא ס"ל לגמרי כאביי דחולין בעזרה דאורייתא ומליקה אין בה משום חולין בעזרה אלא ע"כ משמע דמליקה יש בה משום חב"ע ולזה נמי נתכונו התוס' שכתבו והכי מוכח כל הסוגיא דקדקו למנקט כל הסוגיא להורות דמהך דמשני נמי לעיל וחולין בעזרה לאו דאורייתא איכא נמי הוכחה ואפשר ליישב דאיכא למימר דלאו משום חולין דעוף נקט לה אלא משום חולין דבהמה כדפריך לעיל מינה ואגב שטפיה איכפל עוד ונקט ליה. עוד אפשר לומר דפשיטא ליה להרב דאיכא למימר דלעיל נקט לה משום איסור הכנסה אבל גבי ברייתא דאיסור א' ושני איסורין מיירי בהדיא באיסור אכילה ומש"ה הוק' ליה אלא שאע"פ כן נדחק ה' לדעת ה' לשון למודים לפרש גם גבי ברייתא נמי באיסור הכנסה כמו שיע"ש וכ"ז דוחק עצום הוא בכונת השע"ה גם עיקר פי' ה' בכונת ה' לשון למודים לא יכולתי לכוונו בדברי ה' לשון למודים דאינו סובל כלל כמו שיע"ש:
והעיקר נ"ל דלעיל ליכא הוכחה דאיכא למימר דלא כתב רש"י דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא אינו אלא למאי דקימ"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ולכך מליקה לא חשיבא שחיטה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מליקה נמי חשיבא כמו שחיטה והוי חב"ע כי היכי דלא הוי נבלה דאמרינן מליקתה זהו שחיטתה והילכך לעיל דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מש"ה הוצרך לומר חולין בעזרה לאו דאורייתא אבל למאי דפריך מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וחולין בעזרה וכו' אלמא אע"ג דאיכא איסור נבלה וע"כ משום דיש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ מליקה לא חשיבא שחיטה ואפ"ה קאמר דאיכא נמי משום חולין בעזרה מש"ה הוק' ליה לה' ז"ל כן אפשר לומר עומק כונתו:
ואכתי ק"ל בדברי רש"י פ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב ד"ה ואסור בהנאה וגו' שכתב וז"ל חטאת העוף ס' שאסורה באכילה שמא חולין היא ונבלה היא וגו' עכ"ל וכ כ עוד בפ"ק דכריתות דף ז' ע"ב ובסוף תמורה דל"ד ע"א ולא ידעתי איך כתב שאסור באכילה משום נבלה שהרי הכא בשמעתין מבואר להדיא משום דאיכא תרי איסורי הוא דאינה נאכלת וכיון דכבר כתב רש"י עצמו דבמליקה ליכא משום חב"ע א"כ ליכא אלא איסור נבלה בלחוד ואמאי אינה נאכלת ויש מי שאמר לי דס"ל לרש"י כיון דאביי מפיק איסור חב"ע מקרא דוזבחת בריחוק מקום אתה זובח וכו' א"כ הוי לאו הבא מכלל עשה והילכך משום איסור נבלה בלחוד אינה נאכלת משום דלא מצינן למילף מאשם תלוי דנאכל דשאני אשם תלוי דאיסורו משום חב"ע דאינו אלא עשה אבל איסור נבלה לאו גמור הוא והילכך חמיר ותלמודא דהוצרך לומר משום שני איסורין היינו לר"מ דמפיק איסור חב"ע במ"מ מה שלי בשלך וכו' וא"כ לדידיה הוי חב"ע לאו גמור ונראה דזה אינו דא"כ לר"מ ע"כ דלא יליף אלא לענין איסורא בעלמא אבל מילקא לא לקי שהרי אין מזהירין במ"מ כמו דאין מזהירין מן הדין כמ"ש הר"ן ריש פ"ק דנדרים דף ד' ע"ב ד"ה תיתי וכו' וכ"כ התוס' שם והא דמסיק ר"מ אי מה שלי בשלך ענוש כרת וכו' אע"ג דאין עונשין מן הדין כבר כתב עלה ה' עצמות יוסף ז"ל דס"ד דגלוי מילתא בעלמא אבל לפי המסקנא דמשני ליה הוי מ"מ ע"ש וא"כ ע"כ דלענין איסור הוא דיליף אבל נבלה יש בה מלקות ודוחק לומר לרבותא בעלמא הוא דקאמר משום שני איסורין ושו"ר הא דאין עונשין במ"מ לאו מילתא פסיקתא היא ועיין להמש"ל ז"ל סוף פ"ה מה' יסודי התורה ד"ה ועוד ובפ"ב מה' נזירות דין י"ן ועיין להשע"ה ז"ל הל' שחיטה דף קמ"ז ע"ב ודו"ק ויש מי שדחה לי ע"פ הכלל שכתב המש"ל פ"ה מה' יסודי התורה דין ח' ד"ה והנראה אצלי הוא דהתוס' וכו' דכיון מצד הדין יכולין להביא האזהרה בלמד בק"ו אלא משום הכלל דאין מזהירין מן הדין לא חשיבא פירכא ע"ש ודו"ק ומה שיש לעמוד על כלל זה של ה' עיין לחידושינו פ"ב דזבחים דף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה אף אני אביא וכו':
עוד ק"ל בדברי רש"י פ"ק דכריתות דף ז' ע"ב ושלהי תמורה דל"ד ע"א שכתב דטעם דבאה על הספק משום חולין על המזבח לא אכפת לן כיון דאין למזבח אלא דמה ואינה נקטרת לא חשיבא אכילה אלו דבריו ולא ידעתי דאיך ניחא ליה לרש"י בטעם זה שהרי אכתי תיקשי משחיטת חולין בעזרה דנהי דלא חשיבא אכילה לגבי מזבח מ"מ איסור שחיטת חולין בעזרה מאי איכא למימר וע"כ נ"ל דלשיטתיה אזיל שכתב פ"ו דכריתות דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה וא"כ תינח לאביי אבל לר"מ דס"ל דאיכא חולין בעזרה גבי מליקה וכדקאמר תלמודא הכא וכמ"ש השע"ה א"כ תיקשי ליה לר"מ איך קתני דחטאת העוף באה על הס' נמצא דדברי רש"י עדיין אכתי אינם מתיישבין עם הסוגיא דהכא ותו קשה דאפי' לאביי נמי דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה מ"מ תיקשי ליה מאיסור הכנסה דאסור להכניס חולין בעזרה כמ"ש רש"י עצמו פ"ד דחמורה דכ"ג ע"א ד"ה יאכלו וכו' ע"ש וא"כ ע"כ משום דגזירת הכתוב הוא ותו קשה דאיך כתב רש"י דטעמא הוא משו' דאין למזבח אלא דמה ואינה נקטרת וכו' שהרי אשם תלוי יוכיח דנקטר על המזבח ואפ"ה בא על הספק ועוד איך שייך האי טעמא שהרי כיון דמאשם תלוי ילפינן לה בהיקשא ובאשם תלוי גופיה ליכא הך טעמא וא"כ לא ה"ל לרש"י לומר אלא משום גזירת הכתוב היא ומה שישבנו לעיל בד"ה לזכר וכו' שיטת רבינו ע"פ דברי המקובצת דהך היקשא ע"כ אליבא דר"א הוא ולית הילכתא כותיה אינו מועיל ליישב דברי רש"י להני שני קושיות הללו שהרי סיים ובמסכת נזיר ילפינן שפיר דחטאת העוף באה על הס' וע"כ היינו היקשא דהכא וא"כ איך כתב הך טעמא והתימה על השע"ה שלא השגיח בכל זה וצ"ע כעת ועיין לרש"י פרק כל שעה דכ"ח ע"א ד"ה חטאת וכו' שכ"כ בהדיא דאין בה חולין בעזרה דמקראי נפק"ל במסכת נזיר וכו' ע"ש אלא שסיים עוד וז"ל ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שמא נבלה וכו' עכ"ל דמשמע דמשום איסור נבלה בלחוד וה"ל למימר נמי דשמא חולין בעזרה דהוו שני איסורין וצ"ע ועיין לרש"י במכילתין לעיל פ"ג דף י"ט ע"א ד"ה אבל עולת העוף וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף ס' ע"א ברש"י ד"ה תגלחת שניה וכו' ע"ש:
ודע שראיתי בירושלמי דמכילתין דס"ל דמליקה אין בה חולין בעזרה כדברי רש"י בכריתות דתני בהדיא הנוחר והמעקר אין בו משים חולין בעזרה ע"ש ומיהו משמע מהתם נמי דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף ליכא חולין בעזרה ולא אמרינן מליקתו זהו שחיטתו ודלא כמו שכתבתי למעלה והכי איתא התם אפי' ספק אחד אינו כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה פי' אפי' ס' איסור אחד ליכא לא ספק חולין בעזרה ולא ס' נבלה כיון דאין לעוף שחיטה מן התורה. דע עוד שראיתי בס' ברית יעקב נר"ו הנדפס מחדש בנימוקיו מס' נזיר שכתב משם הגאונים גירסא אחרת בשמעתין וזה פריה ומליקה מי מחייב עלה משום חב"ע והתניא הנוחר והמעקר אינו חייב משום שוחט חולין בעזרה אלא משום דמתחזי וכו' עכ"ל ע"ש ואין ספק שזו היתה גי' ה' המאירי שזכרנו למעלה דמ"ש וז"ל שהרי במליקה מיהא אין איסור תורה משום חולין בעזרה וכו' לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא היינו דפריך תלמודא גופיה ומליקה מי מחייב וכו' אלא שהרב נקט המכוין וזה נמי גי' רש"י פ"ו דכריתות שכתב דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה כנ"ל ומ"מ עדיין ק' על דברי רש"י הנך קושיות שהקשינו שינו ועוד יש להקשות לפי גירסא זו דע"כ דמשני דמדרבנן איכא משים חולין בעזרה במליקה אף למ"ד דמדאורייתא אין במליקה חולין בעזרה א"כ איך כתב רש"י פ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב דבדין הא מותרת בהנאה מטעם דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה ס"ס כיון דמדרבנן מיהא איכא חב"ע איך מותרת ה"ל לאסור מדרבנן ואמאי הוצרך רש"י התם לומר רבנן גזרו שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק בשלמא לפי גירסתנו י"ל דשנויא דתלמודא נמי אינו אלא לר"מ דס"ל דבמליקה איכא חולין בעזרה אי הוה חב"ע דאורייתא וכמ"ש השע"ה ז"ל הילכך למ"ד לאו דאוריית' אלא מדרבנן איכא נמי איסור חולין בעזרה במליקה מדרבנן אבל לאביי ליכא איסור במליקה לא מדאורייתא ולא מדרבנן אבל לפי גי' זו ק' דמשמע דאפי' לאביי נמי איכא משום חב"ע מדרבנן במליקה וצ"ל דס"ל לרש"י לא אסרו רבנן במליקה משום חב"ע אלא לענין אכילה דוקא ולא לענין הנאה דאע"ג דלגבי שחיטה למ"ר לאו דאורייתא ע"כ דמדרבנן אסור אפי' בהנאה כדמשמע מדברי התוס' פ"ב דקידושין רנ"ח ע"א ד"ה אלמא וכו' ע"ש וכן משמע נמי מדברי רש"י פרק ב' דפסחים דכ"ב ע"א ע"ש מ"מ לגבי מליקה כיון דאינה שחיטה ממש לא החמירו כ"כ לאסור אפי' בהנאה אלא אכילה דוקא ודו"ק:
עוד ראיתי להשע"ה ז"ל שכתב וז"ל ואין זה מן הדוחק שהרי ע"כ מאי דקאמר לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכ"ע שהרי לר"ש וכו' פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה וכו' את"ד ע"ש ואיכא למידק אתלמודא גופיה מנ"ל לפרושי מאי שני איסורין איסור נבלה וחולין בעזרה ודלא כר"ש דקימ"ל כותיה כדפסק רבינו אימא דשני איסורין איסור נבלה ואיסור טרפה משום דנשבר חוט השדרה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה משום וכו' וס"ל לר"י בר יהודא כמ"ד אף מחזיר דקימ"ל נמי כותיה פ"ק דחולין דף י"ט ע"ב אבל איסור ח"ב ליכא משים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטת כר"ש ויש ליישב דקושטא דלישנא דברייתא משמע דשני איסורין היינו דאיכא איסור אחר נוסף מלבד אותו האיסור שבאשם תלוי דהיינו ח"ב ועי"ל משום דברייתא סתמא משמע בין לא החזיר בין אם החזיר כדכתי' לעיל בתוס' ד"ה ה"ג וכו' ליישב פירש"י ע"ש:
ודע שראיתי למרן כ"מ ז"ל פ"ב מה' שחיטה דין ב' על מ"ש רבינו הנוחר והמעקר מותרין בהנאה כתב וז"ל בפרק האיש מקדש משמע דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו עכ"ל ע"ש ונראה דבלא"ה כיון דפסק כר"ש גבי השוחט ונמצאת טרפה דלא שמה שחיטה ה"נ הנוחר והמעקר לא שמה שחיטה כיון דאינה ראויה לאכילה משום נבלה אלא קושטא קאמר הרב דקושטא הוא דלאו שחיטה היא כלל ואפי' לרבנן דפליגי אר"ש אתייא וק"ל:
עוד ראיתי להשע"ה ז"ל שהביא לשון רבינו פ"א מה' מחוסרי כפרה דין ו' וצדד לפרש בכונת רבינו שהטעם שכתב שמא אינה חייבת וכו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וכו' את"ד ע"ש ואחר המחילה מכת"ר אגב חורפיה לא דק דאיך אפשר לפרש כונת רבינו הכי שהרי טעם דאינה נאכלת לאו משום ח"ב אלא משום דאיכא נמי איסור נבלה כדקאמר מר להדיא תלמודא אי מה זכר מביא קרבן ונאכל וכו אם אמרת בזכר שכן איסור אחד וכו' הרי מבואר להדיא דאי ליכא אלא איסור א' דהיינו חב"ע לחוד הוה נאכל כמו אשם תלוי וא"כ איך רבינו כתב הטעם דאינה נאכלת משום ח"ב ועוד תמיה אני עליו דמה הרויח בזה ס"ס איך סיים רבינו ונמצאת חטאת זו היא חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורין בהנאה הרי שכתב אסורין בהנאה וא"כ קושית הרב במקומה עומדת דבפ"ב מה' שחיטה פסק דהנוחר והמעקר בעזרה מותר בהנאה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה וכו' וכעת צ"ע: שם ד"ה לימא כתנאי וכו' שנת י"ג די"ג שנה נדריו נבדקים עכ"ל כצ"ל: ד"ה ואע"ג וכו' דמופלא סמוך לאיש דרבנן וכו' עכ"ל וכ"כ עוד בדבור שאח"ז דכ"ע מופלא סמוך לאיש מדרבנן והיינו משום דס"ל דלפי אוקמתא זו נמי לא דאורייתא ודחי דאורייתא לרבי כדמסיק בהנך אוקמתות אבל הרמב"ם פ"ב מה' נזירות דין י"ג ע"כ דס"ל דלפי אוקמתא זו אין ה"נ דכ"ע מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ולר' אתי דאורייתא ודחי דאורייתא כמ"ש הלח"מ ז"ל ומה שסיים הלח"מ וז"ל ודוחק דמן הראוי לפרש כמסקנא והניח בצ"ע ע"ש נראה לע"ד דרבינו דחה המסקנא מהלכה דאיך מסיק ואב"א כ"ע דמופלא הסמוך לאיש דרבנן שהרי ר"י ור"ל ס"ל בפרק יוצא דופן דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא וכן ראיתי במקובצת שהקשה כן משום תוספי הרא"ש והניח בצ"ע ע"ש ומכוח קוש' הלזו ס"ל לרבינו דהך ואב"א אינו אלא דחויא בעלמא וכה"ג כתבו התוס' פ"ב דחולין דף כ"ח ע"א ד"ה רבי וכו' לחד תירוצא לענין מאי דקאמר כ"ע כדי לחנכו וכו' דאינו אלא דחויא בעלמא ע"ש ושנויא קמא נמי דמשני במופלא פליגי דר' סבר דרבנן ע"כ נמי דדחויא בעלמא הוא דאל"כ קשה הילכתא אהילכתא דקימ"ל כר"י ור"ל דמופלא דאורייתא לגבי ר' כהנא כמ"ש הכ"מ ז"ל וקימ"ל הלכה כר' מחבירו דעד שיביא שתי שערות כמ"ש נמי הכ"מ וא"כ ע"כ כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא צ"ל דדחויא הוא והעיקר כדקאמר מעיקרא לימא כתנאי וכו' וכ"ע מופלא דאורייתא ולר' אתי דאורייתא ודחי דאורייתא וה"ה נמי דה"מ תלמודא לומר דכ"ע הלכה בנזיר וכ"ע מופלא דאורייתא ופליגי דלר' אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ולר"י בר יהודא לא אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ודו"ק נ"ל ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה אתייא וכו':
ואגב יש לדקדק בדברי הלח"מ ז"ל שכתב וז"ל דרבינו פסק כרבי שכן כתב לקמן עד שיגדיל ויעשה איש וכו' עכ"ל ואמאי הוצרך לדייק ממה שכתב לקמן והרי הוא בדין ט"ו והלא באותו דין גופיה שהרב עצמו עומד בו ע"כ מוכח דפסק כרבי שכתב וז"ל והאיש מדיר בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים וכו' עכ"ל משמע לא מבעיא כשבא לעונת נדרים דמצי מדיר ליה אלא אע"פי שלא בא לעונת נדרים דקטן הוא ולאו בר דעת אפ"ה מדיר ליה אלמא דס"ל כרבי דבהגיע לעונת נדרים מצי מדיר ליה ואין להקשות אלישנא דרבינו דנקט אע"פי שלא בא לעונת נדרים והוא הפך לישנא דגמ' דקאמר ואע"ג דהגיע לעונת נדרים מצי מדיר ליה די"ל דתלמודא נקט הרבותא לגבי האב ורבינו נקט לה לגבי הבן וכ"ה נמי לשון המקובצת לעיל במתני' וז"ל האיש מדיר בנו בנזיר אעפ"י שהוא קטן וכו' עכ"ל וי"ל דהוצרך ה' לח"מ לדייק מלקמן משום דאיכא למימר דאע"ג דרבינו נקט אע"פ מ"מ אין בו לא מבעיא אלא הוי כמו אע"ג ולשיטתיה אזיל שכ"כ פ"ק דברכות דין י"ג ד"ה כל השומע ובסוף פ"ד מה' נחלות בסוף דבריו ע"ש ועיין לה' יד מלאכי בכללי האל"ף סי' י"ב ודו"ק ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג ומ"ש וז"ל אך יש להכריח דע"כ אליבא דמ"ד מופלא הוי מן התורה דאי לא היכי עביד הקפה וכו' והיכי מייתי צפורין אם נטמא ואכיל מליקה וכו' וכבר הוזכרו ההכריחיות אלו באותה סוגיא דנזיר עכ"ל נראה לע"ד דוקא מחולין בעירה הוא דיש להכריח משום דרבינו כתב להדיא מביא קרבנותיו אבל מכל הנך שכתב ה' אין כאן הכרח דאימא אין ה"נ דלא עביד הקפה וכן אם נטמא ומייתי צפורין אימא דאין ה"נ אינו נאכל וכבר הרגישו כה"ג התוס' לעיל ד"ה משום וכו' בדברי הגמ' גופה וכתבו דמשמע ליה מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו וכו' ע"ש אבל רבינו לא כתב אלא דמביא קרבנותיו ותו לא ותדע שהרי רבינו דין י"ד גבי האב מדיר בנו בנזיר הוצרך לבאר דחייב לנהוג כל דקדוקי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומאה אבל גבי מופלא שנזר לא ביאר כלום אלא כתב מביא קרבנותיו ותו לא ומיהו לפי האמת דמופלא דאורייתא ע"כ דכונת רבינו דדינו שוה למדיר בנו בנזיר ודו"ק ועיין בתוס' ד"ה אתייא ולחידושינו שם:
שם ד"ה כיון וכו' ובעצמו מצי וכו' אם ירצה תו לא מחייב וכו' כצ"ל: שם ד"ה אתייא וכו' וצ"ל דלהך לישנא נימא דניתי ולא יאכל וכו' עכ"ל וכ"כ עוד בפ"ב דחולין דף כ"ח ע"א ד"ה רבי וכו' ע"ש וק"ק א"כ מאי פריך לעיל הא קאכיל נבלה וראיתי להרש"א בפ"ב דחולין שהרגיש בזה וכתב וז"ל לא אסיק אדעתיה למימר הכי דמביא חטאת העוף ואינו נאכל עד לבתר הכי דמייתי הך דחטאת העוף הבאה על הס' עכ"ל ואיכא למידק דאינו מספק דמ"מ הו"ל לשנויי דאם נטמא אינו מביא קרבן כלל ועוד מאי פריך לעיל מהקפה נימא דלא עביד הקפה ובשלמא מהך דפריך הא קמייתי ח"ב ניחא דלא מצי לשנויי דאינו מביא קרבן משום דממתני' משמע דמביא קרבן דקתני היתה לו בהמה מופרשת וכו' אבל מהקפה ומקרבן טמא דלא קתני מתני' א"כ מאי פריך והתוס' לעיל ד"ה משום וכו' הרגישו בזה וכתבו דמשמע ליה מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו ע"ש וא"כ לדעת התוס' הכא דע"כ דלא חיישי להאי משמעות א"כ מאי פריך לעיל וצ"ל דס"ל להתוס' הכא דה"ה דה"מ לשנויי ליה הכי אלא עדיפא מינה משני ומיהו קשה לדעת התוס' לעיל מה יענו לקושית התוס' דלרבי היכי אכיל כהן מליקה וי"ל דאיכא נמי תירוצא אחרינא כמ"ש התוס' בפ"ב דחולין דדחוייא בעלמא הוא דקאמר דמהך ברייתא ליכא למידק דלר' הלכה בנזיר ע"ש ולפ"ז נמצא דהתוס' הכא מחלפא שטיתייהו מתוס' דלעיל וכבר כתבנו בחידושינו לעיל בגמ' גבי דקאמר קסבר כר"י בר יהודא דע"כ ר' יחיאל שהביאו התוס' ריש מכילתין וגם התוס' פ"ק דחולין דף ך' ע"א ע"כ דלא ס"ל כדברי התוס' דלעיל ועוד נראה ליישב בע"א ולהסכים דבריהם הכא עם דבריהם דלעיל דדברי התוס' לעיל היינו משום דמתני' קתני מדיר בנו בנזיר אלמא דנחתא לאשמעינן לענין דהוי נזיר ולכך משמע דכל תורת נזיר עליו אבל רבי בברייתא לא נחית להכי אלא לאשמעינן עד מתי מצי להזיר בנו ולכך אמרינן דאין ה"נ דס"ל דאין תורת נזיר לגמרי עליו ואינו נאכל ודו"ק:
אבל ק"ל על דברי התוס' אדקשיא להו מרבי והוצרכו להביא עצות מרחוק מבפ"ב דחולין דסבר יש שחיטה וכו' אמאי לא הוק' להו בפשיטות מר' יוסי בר יהודא דמסיק אליביה להך לישנא קסבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי למופלא דרבנן א"כ תיקשי לדידיה כל הנך קושיות דפרכינן לעיל מחולין בעזרה ומהקפה ומצפורין דקא אכיל נבלה דאכולהו משני אתי חינוך דרבנן ודחי דרבנן א"כ לר"י בר יהודא דס"ל לפום האי לישנא דלא אתי חינוך דרבנן ודחי דרבנן מאי איכא למימר והיותר קשה לאידך תירוצא שכתבו התוס' בפ"ב דחולין דדחויא בעלמא הוא בשלמא גבי רבי ניחא משים דלא הוזכר בברייתא ענין שחיטה לעוף ולכך משני דמהכא ליכא למידק אבל גבי ר"י בר יהודא דהוזכר דין דנזירות וע"כ לא שייך לתרוצי אלא אידך תירוצא שתירצנו דאינו מביא קרבן ולא עביד הקפה וכן קשה לפום מאי דקאמר לימא כתנאי ופירשו התוס' דלכ"ע מופלא דרבנן וא"כ ע"כ דר"י בר יהודא ס"ל לא אתי דרבנן ודחי דרבנן א"כ תיקשי ליה כל הנך פירכות דפריך לעיל וצ"ע ומיהו י"ל דשאני הכא דחינוך ומופלא נוגעין זה בזה דהיא היא ולכך בהא הוא דאמר לא אתי חינוך ודחי מופלא אבל לגבי הקפה וחולין בעזרה דתרי עניני נינהו מופרדין זה מזה בהא מודה ר"י בר יהודא דאמרינן אתי חינוך ודחי להו:
ועי"ל במאי דאיכא למידק בפשטא דתלמודא דלר' יהודא לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא דרבנן ולפ"ז נדחה חינוך מקמי מופלא ואמאי לא נימא איפכא לא אתי מופלא דרבנן ודחי חינוך דרבנן ונדחה מופלא מקמיה חינוך בשלמא לעיל גבי הקפה וחולין בעזרה כיון דאיסורי דרבנן נינהו אבל חינוך מצוה הוא הילכך אמרינן אתי מצוה ודחיא האיסור ע"ד דאמרינן בעלמא גבי דאורייתא אתי עשה ודחי לא תעשה וכן הכא לרבי לחד לישנא דאתי חינוך ודחי מופלא היינו נמי משום דחינוך מצוה לגבי מופלא אבל לר' יהודא דס"ל לא אתי חינוך ודחי למופלא אדרבא נהפוך הוא ונימא לא אתי מופלא ודחי לחינוך שהוא מצוה וכן נמי לחד לישנא דבמופלא פליגי וסבר ר"י בר יהודא מופלא דאורייתא ולא אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ואמאי לא נימא להפך לא אתי מופלא דאורייתא ודחי לחינוך דאורייתא אשר על כן נראה לומר משום דמופלא קדם וכבר חל עליו דרבנן שיצא מרשות אביו והוא בא לחנכו ולכך לא אתי חינוך ונימא דמחנך אותו שכבר נעשה מופלא ויצא מרשות אביו או מדרבנן או מדאורייתא ובהא פליגי דרבי סבר דמ"מ כיון שהוא מצוה דחי ולר"י בר יהודא כיון דמופלא קדם לא דחי ליה אבל לעיל גבי הקפה וח"ב אדרבא החינוך קדם ואח"כ בא לידי הקפה ולידי חולין בעזרה ולכך מודה ר"י בר יהודא דדחי להו כנ"ל נכון ודו"ק: תו איכא למידק להך תירוצא שכתבו התוס' דדחויא בעלמא אבל מ"מ אמת הוא דר' סבר הלכה היא בנזיר כיון דסבר יש שחיטה לעוף וכו' א"כ לפ"ז ע"כ עיקר התירוץ היינו שנוייא קמא דמשני כ"ע הלכה היא בנזיר ובמופלא פליגי א"כ תינח דמשני שפיר לר' יוחנן אבל לר"ל אכתי לימא כתנאי במקומה עומדת דאם נאמר כ"ע הלכה בנזיר כ"ש דתקשי טפי דאתי דלא כמאן בשלמא או הך אב"א לא הוי דחוייא בעלמא איכא למימר דר"ל מתרץ כמו הך ואב"א כ"ע כדי לחנכו וכו' אבל כיון דע"כ דחוייא בעלמא ואינו אמת א"כ ר"ל קושטא הוא דנשאר כתנאי וצ"ל דאין ה"נ דאליבא דר' יוחנן היא דקא משני אבל לר"ל נשאר כתנאי ועי"ל ע"פ מ"ש ה' יבין שמועה כלל י"ט הביאו השע"ה ז"ל הל' גירושין דף ק' ע"ג ד"ה עוד וכו' דמעיקרא פריך לימא כתנאי ר"ל וה"ל לומר הלכה כפלוני ולאו לאקבועי מימרא באפי נפשה כאלו לא נחלקו תנאים ומהדר לה משום דאפשר לפרש כ"ע הלכה היא בנזיר ולכך לא מצי למימר הלכה כפלוני אבל ר"ל ס"ל דבהכי פליגי ע"ש ודו"ק ובזה ניחא נמי דאף אם נאמר דהך ואב"א אמת ואינו דחוייא אכתי ק' לר"ל דס"ל פרק יוצא דופן דמ"ו ע"ב דמופלא דאורייתא וא"כ ממה נפשך הוי כתנאי או לענין מופלא או לענין חינוך ודו"ק:
בא"ד כמו חטאת העוף שבאה על הספק עכ"ל כצ"ל ודלא כדפוסים חדשים שהוסיפו בפ' כל שעה דכ"ב שהרי בהדיא הוא בשמעתין וזה פשוט: שם ד"ה לימא הני תנאי וכו' וה"נ איכא בפרק כ שעה עכ"ל שם ריש פרק כל שעה דכ"א ע"א ולא ס"ל לתוס' הכא כדברי התוס' שם ד"ה לימא וכו' ע"ש ועיין לתוס' לעיל ריש מכילתין דף ב' ע"ב ד"ה לימא וכו' כ"כ הא"מ ז"ל:
שם ד"ה והביאו לפני ר"ג וכו' פי' ר"ת באותו יום וכו' עכ"ל דאי באמצע הנזירות א"כ מאי מהני בדיקה אם הביא שערות באמצע שהרי כבר חלה עליו נזירות אביו שהדירו קודם שיביא השערות והא דלא פירשו הביאו באמצע הנזירות לבודקו אם הביא שערות ומתבטל נזירות אביו משום דר"ת לשיטתיה אזיל דס"ל דעונת נדרים אינה סותרת כמ"ש התוס' לקמן דף ל' ע"א ד"ה הניחא וכו' וא"כ איך קאמר ר' יוסי לידע אם הגיע לעונת נדרים וכו' לכך פירשו באותו יום דה"ל הבדיקה לענין אם חלה נזירות או לא וק"ל: בא"ד והיה יתר מבן י"ג שנה ויום א' עכ"ל דבשנת י"ג לחוד הוי שומא ומדלא כתבו לידע אם היה יתר מבן י"ג שנה ויום א' והוי ראוי לשערות או עדיין לא הגיע ואין ראוי לשערות דשומא נינהו משמע דס"ל אפי' לאחר מבן י"ג שנה ויום א' בהבאת שערות תליא מילתא ואי לא הביא שערות חשיב מופלא אפי' יתר מבן י"ג שנה ויום א' וכ"ה דעת הרמב"ם פי"א מה' נדרים דין ד' ומיהו לענין בדיקה אם יודע לשם מי נדר לא מכרעא אי ס"ל לתוס' דנדרו קיים אפי' אינו יודע לשם מי נדר כיון דיתר מבן י"ג שנה ויום א' הוא וכ"ה דעת הרמב"ם פי"א מה' נדרים דין ג' או דס"ל דאפ"ה צריך בדיקה שיודע לשם מי נדר כיון דלא הביא שערות ועיין לה' מש"ל פי"א נדרים דין ג' מה שהק' על דעת רבינו ע"ש וק"ק לדברי התוס' דהיה יתר מבן י"ג שנה ויום א' א"כ היכי קאמר אם קטן אני דהיינו לפני הגעת עונת נדרים לסברת המקשה בסמוך כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבי וכו' וי"ל דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפי' קטן ביותר ולאו בר דעת אפ"ה הוי נזיר ודו"ק:
שם ד"ה ר' יוסי וכו' שהיה יתר מבן י"ב שנה ויום א' דנדריו נבדקים עכ"ל לפ"ז הא דקאמר לידע אם הגיע לעונת נדרים אינו ר"ל לידע אם נכנס לי"ב שנה ויום א' שהרי הוא כבר יותר מי"ב שנה ויום א קאמרינן אלא לידע אם יודע לשם מי נדר וניחא להו לפרש הכי כי היכי דהוי דומיא מאי דקאמר לידע אם הביא שתי שערות שכבר ידוע שנותיו כמה ודו"ק וז"ל הרב המקובצת ר' יוסי בר יהודא אומר וכו' אלא בשנת י"ג הדירו והביאו לבודקו אם היה יודע לשם מי נדר וכו' ע"ש: