אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף כט.

דף כח:

גמ' קסבר כל חינוך דלא חשוב וכו' ופי' רש"י דבזיונו הוא דקא מגלח וכו' ה"ה נמי משום דאסור דיין וכו' כמ"ש רש"י ד"ה לא מבעיא וכו' ומשמע דבנדרים דליכא האי ניוול אין ה"נ דאין הקרובים יכולין למחות ולפ"ז הא דמשני ל"מ קאמר לא מבעיא בנדרים וכו' דמשמע דאין ה"נ דמתני' איירי נמי בנדרים היינו גבי רישא דוקא דמדיד בנו בנזיר וה"ה דה"מ לשנויי דלא תני נדרים משום דבעי למתני סיפא מיחו קרובין וכו' וכה"ג כתבו התוס' לעיל ד"ה ואין האשה לחד תירוצא גבי דלא תני שתי שערות וכו' וק"ל:

שם קסבר הקפת כל הראש מדרבנן וכו' עיין לה' שע"ה ז"ל הל' עכו"ם דף ח' סוף ע"ג ועיין עוד דף ט' ע"א ומה שהק' דאמאי לא משני דמגלח להו אשה נראה דלק"מ לפום מאי דכתבו התוס' ד"ה משום שכתבו דסבר כמ"ד מחזיר ולא כתבו כמ"ד אף מחזיר ושאני הכא דמחזיר וכמו שאכתוב בדבריהם ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ח' ע"א ברש"י ד"ה ר"ש היא וכו' ולקמן פ"ח דף נ"ז ע"ב בגמ' ודו"ק:

שם אתי חינוך דרבנן וכו' עיין לה' חזון נחום ז"ל במס' כלים פ"ק משנה ו' דף ט"ו ע"א ועיין לחידושינו לעיל דף י"ד ע"א ודו"ק:

שם הסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא וכו' עיין להתוס' פ"ב דפסחים דף כ"ב ע"א ד"ה חולין שהוכיחו מהכא דחולין בעזרה לאו דאורייתא אפי' לענין אכילה דאי לענין הנאה אבל איסור אכילה הוי דאורייתא מאי משני הכא קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא אכתי תיקשי ליה היאך הקרבן נאכל דמשמע הכא שנאכל את"ד ע"ש והנה מ"ש דמשמע הכא שנאכל היינו ממה דפריך בסמוך הא קאכיל נבלה וכו' וכן מוכח נמי מסוף הסוגיא גבי ברייתא דקתני מה זכר מביא קרבן ונאכל וכו' דפריך מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וחולין בעזרה ופירש"י אלמא חולין בעזרה דאורייתא אלמא אע"פ דברייתא איירי באכילה אפ"ה פריך דאי לאו דאורייתא לא מצי למתני איסור זה ושני איסורין אלא דמותר באכילה והוצרך לידחק לשנויי מדרבנן וכו' ודו"ק ועיין לה' מחנה ראובן ז"ל בחידושיו לפ"ק דתמורה דף י"א ע"ב ד"ה היא שלמים מה שתפס בזה על ה' א"ק ז"ל מסוגיא דשמעתין ריש ע"ב דקאמר מתחזי מדרבנן כתרי איסורי ועיין מה שאכתוב שם:

שם קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא וכו' עיין תוס' לעיל ריש מכלתין דף ב' ע"א ד"ה נזיר וכו' שהק' לר"ל איך יביא קרבן ע"י לשון שבדו חכמים הא מייתי חולין בעזרה והק' הא"מ ז"ל דמאי ק"ל שהרי תלמודא הכא פריך כה"ג לר"ל ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ואע"ג דשאני הכא משום דחינוך מצוה ולכך אמרינן דחי דרבנן מ"מ גבי כנויין כמי כיון דתקנתא היא במקום תקנתא לא גזור רבנן ובלא"ה אמרינן בכמה דוכתי הם אמרו והם אמרו ועיין לחידושינו לעיל מה שכתבנו ליישב ע"ש ועוד יש מי שתרץ דבמתני' ריש פרקין גבי כנויין נחלקו בסיפא גבי האומר הרי עלי צפורין ר"מ וחכמים משמע דברישא מודה ר"מ דהוי נזיר ושמעינן לר"מ דס"ל חולין בעזרה דאורייתא פ"ב דפסחים דף כ"ב ע"א ולכך הקשו התוס' שפיר משום ר"מ ודו"ק:

שם קסבר כר' יוסי בר יודא דאין שחיטה לעוף מן התורה וכו' משמע דלמ"ד אין שחיטה לעוף וכו' לא חשיבא מליקת כהן גבי חולין נבלה וקשה מהא דאמרינן נן במנחות פרק התכלת דף מ"ה ע"א גבי קרא דכתיב וכל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים וכו' דפריך תלמודא כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ומשני כהנים אצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל ע"ש והשתא תיקשי ליה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה שהרי מליקת כהן עצמה לא הויה נבלה אף בחולין כדקאמר הכא וראיתי לתוס' פ"ק דחולין דף ך' ע"א ד"ה לא וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל והא דנקט בהתכלת ס סד"א הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי נבלה לאו דוקא דנבלה לא הוי אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה עכ"ל ויש לתמוה דאין תירוצם מספיק בסוגיא הכא דע"כ משמע דלר"ל מליקת כהן לא הויא לא נבלה ולא טרפה דאל"כ מאי משני קסבר אין שחיטה לעוף וכו' אכתי תקשי ליה הא קאכיל טריפה אלא ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד מחזיר כמ"ש התוס' הכא ד"ה משום וכו' וליכא למימר דס"ל להתוס' התם לעולם בעיקר מצות מליקה ס"ל לר"ל כמ"ד אף מחזיר והילכך הוי מליקה לגבי חולין טריפה אלא הכא דוקא גבי חינוך אמרינן דוקא מחזיר משום חשש אכילת טרפה דזה אינו דא"כ לא הוי תורת נזיר לגמרי עליו דאלו נזיר ודאי אמרינן אף מחזיר אבל מדיר בנו בנזיר אמרינן דוקא מחזיר ומתני' משמע דכל תורת נזיר עליו דמה"ט נמי לא משני אינו נאכל או אינו מביא קרבן טומאה כלל וכמ"ש התוס' ד"ה משום וכו' ומה"ט נמי הוא דהוכרחו התוס' הכא לומר דס"ל כמ"ד מחזיר וכו' וצ"ל דהתוס' התם לא משמע להו דמדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו כמ"ש התוס' הכא אלא דס"ל דלר"ל דשאני הכא גבי חינוך אמרינן מחזיר משום חשש טרפה אבל עיקר מצות מליקה ס"ל כמ"ד אף מחזיר וס"ל דאין ה"נ דה"מ תלמודא הכא לשנויי דאינו נאכל או דאינו מביא קרבן טומאה וה"ה נמי דה"מ לשנויי נמי גבי הקפה דלא עביד הקפה אלא דעדיפא מינה משני וכן צ"ל לדברי התוס' לעיל ריש מכלתין דף ב' ע"א ד"ה נזיר וכו' שכתבו בס"ד משם הר"ר יחיאל דמתני' לאו לענין קרבן קאמר וכו' ע"ש אלמא אע"ג דקתני ה"ז נזיר לא אמרינן דמשמע דכל תורת נזיר עליו א"כ מאי פריך הכא מהקפה ומנזיר טמא אלא ע"כ לומר דעדיפא מינה משני ועיין לתוס' בעבר הדף ד"ה אתייא ולחידושינו שם ועיין לחידושינו ריש מכלתין ודו"ק:

ומיהו לדעת התוס' הכא ק' מה יענה ר"ל הכא בהך קרא דכתיב וכל נבלה וטרפה כדפריך התם תלמודא בפרק התכלת וי"ל דס"ל לתוס' דר"ל ס"ל כדר' יוחנן התם דאמ' פרשה זו עתיד אליהו לדורשה ופירש"י אין אנו יודעים לדורשה ואכתי קש' מהא דתנן פ"ד דזבחים דף מ"ד ע"ב ומייתי לה ריש פ"ז דמנחות דף ע"ג ע"א דתני לוי לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דנאכלת סד"א נבלה היא קמ"ל ופי' רש"י ס"ד נבלה היא משום מליקה ולא תאכל לכך אצטריך לכל לרבות דנאכלת ע"ש והשתא לר"ל הכא דע"כ דס"ל דליכא לא נבלה ולא טרפה א"כ ל"ל לכל לרבות חטאת העוף דנאכלת מהי תיתי אסורה וצ"ל דס"ל דאגב דכתיב לכל בהנך גבי קרבנם ומנחתם כתיב נמי גבי חטאתם ומיהו כולי האי לא ה"ל תלמודא למשחק וצ"ע ועיין למהר"ם מלובלין פ"ב דחולין דף כ"ח ע"א בתוס' ד"ה ר' היא וכו' ודו"ק:

שם קסבר כר"י בר יודא דאין שחיטה לעוף וכו' כתב ה' בית יעקב סי' קס"ב דף קכ"ב ע"ד ד"ה ומ"מ וכו' וז"ל זה סותר סוגיא דחולין דף כ"ח דאמרינן וא"א אין שחיטה לעוף מן התורה קתני ליה סכין לטהרה מידי נבלה וכו' הא אם אין שחיטה לעוף מן התורה בלא סכין נמי אינו נבלה כמ"ש בנזיר דלאו נבלה היא כלל ויש ליישב עכ"ל וכתב עליו הא"מ ז"ל וז"ל ותימא לתמיהתו דאע"פ אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ נכלה שייך לגביה אם הרגה במכה שלא ע"י סימני' וכן פירש"י בהדיא בחולין דף כ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה וכו' עכ"ל ע"ש וכ"כ נמי התוס' הכא ד"ה וסבר וכו' וכן התוס' פ"ב דחולין דף ך' ע"א ד"ה לא וכו' ע"ש ומקרא מפורש הוא נמי ביחזקאל סימן מ"ד דכתיב וכל נבלה וטרפה בעוף וכו' ואני תמיה על הא"מ ז"ל שהבין דכונת ה' בית יעקב משום דהכא קאמר לא שייך נבלה כלל דא"כ מי הגיד לו לה' בית יעקב רז זה דהכא קאמר תלמודא לא שייך נבלה כלל שהרי כיון דתלמודא דקאמר קסבר אין שחיטה לעוף וכו' קאי אמליקת כהן שהוציא הדם ע"י צפורן וא"כ בהא דוקא הוא דקאמר לא הוי נבלה כיון דאיכא הוצאת דם אבל מתה אין ה"נ דהוי נבלה אלא כונת ה' בית יעקב מדנקט התם סכין משמע דוקא סכין אבל ע"י צפורן לא מהני והכא משמע דע"י צפורן נמי לא הוי נבלה ומ"ש עוד ה' א"מ ז"ל על ה' בית יעקב דלא רק בגוף הפשט דמאי מקשה בלא סכין נמי אינו נבלה משמע דסובר ה' ב"י דכונת המקשה דוקא סכין הוא דקתני אבל בלא סכין ניחא דהוי נבלה וזה אינו אדרבא כ"ש דלא הוי נבלה בלא סכין כיון דהוי מליקה כהלכתא בלא סכין וע"כ כונת המקשה ר"ל אפי' בסכין לא הוי נבלה משום דלא גרע מנחירה את"ד עש"ב אחר המחילה לא דק דכונת ה' בית יעקב דקאמר דבלא סכין הוי נבלה בנטרפה קאמר משום דתלמודא התם איירי בנטרפה כדקאמר נהי דכי חבר לה שדרה ומפרקת הוי טרפה וכו' דר"ל אפי' נטרפה מהני סכין ולזה הבין ה' בית יעקב דוקא סכין קאמר אבל צפורן לא משום דכבר נטרפה ע"י שמלק המפרקת בסכין דלאו מליקה היא והילכך דוקא כשמלק הסימן בסכין דמטהר מידי נבלה ולא בצפורן ואף למאי דכתבו התוס' הכא דסבר כמ"ד מחזיר וכו' ולא הוי טרפה מ"מ אם איתא כדקאמר התם בציפורן לא חשיב שחיטה הכא לגבי חולין לא שייך לחלק דמ"ל נטרפה מ"ל לא נטרפה ואמאי חשיב שחיטה בשלמא גבי קדשים שפיר יש לחלק משום דאי לא נטרפה אלא מלק בלא סכין הוי מליקתא כהילכתא אבל גבי חולין לא שייך לחלק א"כ ע"כ משמע דצפורן חשיב שחיטה לטהר מידי נבלה למ"ד אין שחיטה לעוף וה' בית יעקב סיים וז"ל ונראה דהיישוב היא משום דהתם קושטא הוא דמיירי. שהוציא הדם ע"י סכין כדקאמר מלק בסכין וכו' לכך נקט אהני ליה סכין ואין ה"נ דה"ה דה"מ למימר סתם תהני ליה דם ואפי' ע"י צפורן ותדע שהרי בלא"ה נחירה מהני אע"ג דגריעה מסכין כפי"רשי שם להדיא דכתב דלא גרע מנחירה ואו' ע"ש ואפ"ה נקט סכין ובר מן דין נראה שה' בית יעקב אשתמטיה דברי התוספות פ"ק דחולין דף ך' ע"א ד"ה לא וכו' שכתבו בס"ד וז"ל כדמוכח לקמן כמו שהבאתי וכו' ע"ש דהיינו דמביאין ראיה דמליקה לא הוי נבלה מהך מילתא גופה דקאמר תהני ליה סכין וכו' ע"ש אלמא דס"ל להדיא דנקט סכין וה"ה צפורן גם נראה דאשתמטיה עוד לדברי התוס' שם תהני ליה סכין וכו' שכתבו הך פירכא לר"מ דקאמר דמליקה מטהרת ע"ש אלמא דס"ל ל דסכין דקאמ' ה"ה מליקה נמי בצפורן אבל לדעת ה' בית יעקב דסובר דוקא סכין ממש דהוי כעין שחיטה ע"כ אתייא הך פירכא כר' יוסי דאמ' דוקא שחיטה מטהרת ולא מליקה היפך דברי התוס' ומעתה לא ידעתי דא"כ מאי מקשה ה' מסוגיא דנזיר דמשמע דצפורן מהני דהא ע"כ דסוגיא דנזיר אליבא דר"מ קא משני ובמחלוקת תנאי שנוייא וצ"ע. ולפי דברי התוס' דהך פירכא לר"מ וכו' צ"ל דהתם פ"ק דחולין עדיפא מינה משני הוא סבר כר"א הקפר וכו' משום דאשכחן לר"א הקפר דסבר להדיא אין שחיטה לעוף וכו' ואין ה"נ דר"א הקפר מאי סבר כרבי יוסי ואתייא הך ברייתא דמלק בסכין כותיה:

והנה בדברי התוס' התם ד"ה לא וכו' איכא למידק מנ"ל להוכיח דנחירה בעי ממאי דקאמר תלמודא ריש פ"ב דחולין תהני ליה סכין וכו' ע"ש דילמא כי היכי דנימא דקאמ' סכין משום דלא גרע מנחירה ה"נ נימא משום דלא גרע נמי ממתה מאליה ולעולם לא שייך בה נבלה וי"ל מדקאמר תהני סכין לטהרה מידי נבלה אלמא דבעי מידי דתהני לטהרה מנבלה א"כ משמע דשייך בה נבלה ומיהו ע"כ דלפי' התוס' התם לא שייך לומר לא גרע מנחירה קאמר תלמודא התם כפירש"י שם שהרי כיון דנחירה גופה מהך דתהני סכין דקאמר הוא דשמעינן לה כמ"ש התוס' שם אלא צ"ל דס"ל כך לי סכין כך לי נחירה כך לי צפורן וסברא הוא כיון דהיתר נבלה תלוי בהוצאת דם של סימנין ודאי דבכל ענין שיוצא דם סגי אבל לפירש"י ע"כ ס"ל דנחירה בלא"ה שמעינן לה ולכך פי' לא גרע מנחירה ודו"ק:

ואגב יש להבין כונתם שכתבו כדמוכח לקמן כמו שהבאתי וכו' דלאיזה תכלית כתבו כן שהרי אדרבא בלא הך הוכחה ר"ש דקשה טפי דלא משכחת נבלה כלל למ"ד אין לעוף שחיטה כמ"ש בתחילת דבריהם ויש ליישב אין ה"נ אלא לרוחא דמילתא משום דמבואר להדיא בפירוש דקאמר לטהורי מידי נבלה וכו' וה"ה דה"מ לאתויי ראיה משמעתין הכא דאיירי במליקת צפורן גופה וקאמ' לא הוי נבלה משום אין שחיטה לעוף וכו':

ודע שראיתי בס' גן המלך סי' כ"ו דף קנ"ז ע"ד שהק' על הך סוגיא דפרק התכלת וז"ל ואיכא למידק דבשלמא נבלה הוה קס"ד דתשתרי לכהנים משום דכל פיסול דבשחיטה הוי נבלה אבל טרפה מניין הפעם לומר שתהיה מותרת לכהנים הא במליקה דמקדש גופא קי"ל שאם מלק ונמצאת טרפה פסולה ושוב הביא לדברי התוס' דפ"ק דחולין דף ך' שכתבו והא דנקט בהתכלת גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה לאו דוקא דנבלה לא הויא כדמוכח לקמן כמו שהבאתי בפ"ב אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה וכתב ה' וז"ל וקשה דהא בין ר"מ בין ר' יוסי ס"ל דמליקת חולין הוי נבלא ולא אפליגו אלא במליקה דקדשים וא"כ שפיר הוה ס"ד דתשתרי נבלה לגבייהו ותו דוחק לומר דנקט קרא רישא אגב סיפא ונראה לתרץ דעיקר קרא אתא למיסר נבלה לכהנים ואגב דנקט נבלה נקט ג"כ בסיפא טרפה עכ"ל והנה מה שהק' דמליקת דמקדש גופה קי"ל שאם מלק ונמצאת טרפה פסולה באמת דקושיא אלימתא היא וליכא למימר דה"א דטרפה כה"ג מיהא כגון טרפה דמליקה ה"א מותרת לכהנים אבל טרפות אחר אין ה"נ דאסור דליתא דאיסור טרפות חד הוא דאיך שייך לחלק כלל בין טרפה לטרפה ודוקא מליקה דמקדש משום דמצוה היא וזה פשוט:

גם ליכא למימר הא דקימ"ל שאם מלק ונמצאת טרפה פסולה אינו אלא לבתר דגלי קרא דנביא וכל טרפה לא יאכלו הכהנים אבל אי לא גלי קרא ה"א כיון דמליקה שריא אעפ"י שהיא טרפה ה"ה מולק ונמצאת טרפה נמי שריא דזה אינו דא"כ לבתר דגלי קרא נמי אימא דקושטא דהכי הוא וקרא לא אסר אלא גבי חולין אבל גבי מקדש דמליקה שריא אין ה"נ דקושטא הוא דמולק הטרפה נמי שריא אלא ע"כ משום דס"ל לתנא דוקא מליקה דגזירת הכתוב היא משום המצוה אבל מולק טרפה דטרפה אחרינא היא אסור וממילא גבי חולין אף טרפה דמליקה אסור דמ"ל האי טרפות מהאי טרפות. ומה שהק' עוד ה' דהא ר"מ ורבי יוסי וכו' אע"ג כיון דאין שחיטה לעוף לא הוי נבלה אפי' גבי חולין כונת ה' ז"ל דמקשה על התוס' שהוכיחו דנבלה לא הוי מהך דקאמר תהני ליה סכין משמע דאי לאו הך הוכחה קושטא הוא דנבלה הוי ואעפ"י שאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ מה הוכחה היא מהך דתהני סכין וכו' דהתם איירי בקדשים שנטרפו דאפי' לר"מ דסבר במס' זבחים פרק חטאת העוף דף ס"ט ע"ב דמהני מליקה בשוחט הטרפה מ"מ בחולין מודה דהוי נבלה וא"כ שפיר הוה קס"ד דתשרי נבלה לגבייהו משום דהך מליקה דמקדיש אי הוה בחולין הוה נבלה ולכך תריץ דעיקר קרא לנבלה וטרפה אגב אמנם אחר המחילה תמיה אני עליו דנהי דהדין עמו דההוכחה שכתבו התוס' כדמוכח וכו' אינה הוכחה מ"מ איך הסכימה דעתו דקושטא הוא דשייך לומר דגבי חולין הוי נבלה שהרי התוס' עצמן בתחילת דבריהם הקשו למ"ד אין שחיטה לעוף היכי משכחת לה נבלה וכו' ותירצו דנחירה מיהא בעי והוכיחו מהך דתהני סכין גופה אלמא היכא דאיכא הוצאת דם אפי' בחולין לא שייך נבלה כיון דאין שחיטה לעוף וכו' וע"כ דתהני סכין דקאמר תלמודא ה"ה נמי אפי' בחולין מטעם אין שחיטה לעוף וכו' וא"כ ע"כ מ"ש התוס' בסוף דבריהם כדמוכח לקמן וכו' אינו אלא לרווחה דמילתא כדכתי' ובר מן דין תמיה אני על ה' ז"ל דאשתמטיה גמ' ערוכה דשמעתין הכא דמבואר להדיא אפי' גבי חולין לא הויא נבלה למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' והתוס' ודאי ה"ה דה"מ לאתויי ראיה מהכא כדכתי' ודברי ה' ז"ל צ"ע:

שם מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת וכו' ק"ק דמשמע דמביא ראיה שאינה נאכלת ואינו כן אדרבא הראיה דנאכלת אלא דנוכל לומר דאינה נאכלת משום דאיכא למפרך שכן איסור א' וכו' כדמסיק ותו קשה כיון דלאו מקרא מייתי לא שייך לשון מניין וכה"ג הקשו התוספות פרק הגוזל ומאכיל דף ק"ט ע"ב ד"ה מניין וכו' ע"ש ותו ק"ק משמע דלא מייתי ראיה אלא שאינה נאכלת אבל מאי דאתייא על הספק פשיטא ליה ואינו כן דאדרבא עיקר קרא לא אתא אלא לאשמעינן דאתייא על הספק ולכן נראה למחוק מהברייתא תיבת שאינה נאכלת ודו"ק נ"ל. ואחר זמן ראיתי לרש"י לקמן פ"ח דף נ"ט ע"ב ד"ה וסופרין שלשים וכו' דמשמע דגריס אינה נאכלת שכתב וז"ל וחטאת העוף שמביא על הספק אינה נאכלת ואזלא לקבורה כדאמרינן בפרק מי שאמר מניין לחטאת העוף שאינה נאכלת וכו עכ"ל הרי דמביא ראיה מהאי ברייתא דאינה נאכלת ואזלא לקבורה ודו"ק והנה בעיקר האי דינא שכתב דאזלא לקבורה הרמב"ם פרק י"ט מה' פסולי המוק' דין ו' פסק דנשרפת ועיין לחידושינו לקמן דף ס' ע"א בגמ' ודו"ק: תוס' ד"ה קסבר חולין וכו' והדם יזרק לשם מים וכו' כצ"ל:

שם ד"ה משום וכו' דמשמע ליה וכו' עכ"ל אפירכא דחולין בעזרה דלעיל מינה לא הוצרכו לזה משום דבלא"ה מתני' קתני להדיא היתה לו בהמה מופרשת וכו' אלמא דמייתי קרבן מיהו ק"ק דה"ל להקשות גבי פירכא דלעיל דפריך והא עביד הקפה וי"ל דלגבי נזירות טהרה תירוצם פשוט דודאי דמשמע דכל תורת נזיר טהור מיהא עליו אלא דחידשו לן דמשמע נמי דכל תורת נזיר עליו אף לענין אם נטמא וכו' ועיין מה שאכתוב עוד בדבור זה ועיין עוד לחידושינו ריש מכלתין במשנה. ואגב אכתוב שראיתי להתוס' פ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב גבי ס' נזיר חמור מודאו משום דעל ספיקו לא מצי מגלח וכתבו התוס' וז"ל ור"י פי' דלא מגלח משום דעביד הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספקו חמור וכו' עכ"ל ע"ש ולא ידעתי למה מפני כך יהא ספיקו חמור דאמאי לא נימא דמגלח ולא יעביד הקפה שו"ר שכן הק' ה' מש"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו': ואגב ראיתי לה' מש"ל ז"ל דברים תמוהין שכתב על הר"ן ורש"י דהוצרכו לטעמא דחולין בעזרה למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן כדאיתא פ"ד. דנזיר דכ"ט עכ"ל ע"ש ודבר תימא הוא דחולין בעזרה נמי איכא למ"ד הכא מדרבנן וצ"ע ואי משום דחולין בעזרה מחלוקת תנאים היא אם דאורייתא או דרבנן הא הקפת כל הראש נמי ע"כ דמחלוקת תנאים לר"ל ולא מחלוקת אמוראי היא שהרי מאי דמשני רבא לקמן ריש פ"ח דנ"ח הקפת כל הראש לא שמה הקפה נדחית הך אוקמתא מדברי ר"ל עצמו דפריך ומי כתיב קרא הכי והאמר ר"ל וכו' וכן מאי דמסיק נמי אלא דכ"ע שמה הקפה וכו' ע"כ דאין זה צודק אליבא דר"ל דקסבר לא שמה הקפה דא"כ הוי דלח כמאן וע"כ צ"ל לר"ל דפלוגתא דתנאי היא כדבעי למימר תלמודא לקמן מעיקרא דקאמר לימא הקפת כל הראש תנאי היא וכו' וצ"ע ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ח' ע"א ברש"י ד"ה כ"ש היא וכו' ודו"ק:

בא"ד וה"ל נשברה חוט השדרה וכו' ראיתי לה' בית יעקב סימן קס"ב דקכ"ב ע"ד ד"ה שוב וכו' שכתב וז"ל מדתנו הטרפות בחוט השדרה ולא בשבירת המפרקת ש"מ דס"ל לתוס' דליכא שום טרפות בשבירת המפרקת רק משום חוט השדרה ואחר העיון אין ראיה שהרי בלא"ה קשה בדברי התוס' דמאי קושיא דקאכיל טרפה דילמא הגמ' נקט איסור נבלה דחמיר טפי אבל ביאור דברי התוס' לפי שמשני בגמ' קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וע"ז הקשו ה"ל להקשות קאכיל טרפה ולא מצי לשנויי קסבר אין שחיטה לעוף וכו' דנהי דנבלה ליכא טרפות מיהא איכא והשתא א"ש מה שהזכירו התוס' חוט השדרה שהרי מליקה הוא דחותך מפרקת והבשר והחוט השדרה ואח"כ מגיע לסימנים נמצא מצר שהוא חותך הבשר והמפרקת הוי נבלה ויכול לתרץ קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה אבל מ"מ מצר פסיקת החוט הוי טרפה וזה היה יכול להקשות אף את"ל אין שחיטה לעוף מן התורה את"ד ע"ש ביאור דבריו משום דנבלות וטרפות שבירת המפרקת היינו משום דחשיב שחיטה פסולה דחשיב חלדה או דרסה או גיסטרא כדאיתא פ"ק דחולין דף ד' ע"ב וכיון דקושיית התוס' היא למתרץ למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' לכך לא מצו למנקט שבירת המפרקת משום דמה בכך אם שחיטה פסולה כיון דבעוף לא בעי שחיטה ולכך לא נקטו אלא חוט השדרה דטרפות לאו מטעם שחיטה פסולה אלא משום שהחיות תלוי בו דאי משום שחיטה פסולה א"כ איך מקשו התוס' מניה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"ש ה' נמצא מצד שהוא חותך הבשר והמפרקת הוי נבלה וכו' ר"ל אפי' נבלה הוי וכ"ש טרפה והיינו מטעם שחיטה פסולה למ"ד יש שחיטה לעוף ויכול לתרץ דקסבר אין שחיטה לעוף ר"ל ואפי' טרפה לא הוי וכ"ש דלא הוי נבלה משום דלא בעי שחיטה אבל מ"מ מצד פסיקת החוט הוי טרפה משום דטרפות חוט השדרה לאו מטעם שחיטה פסולה אע"ג דשייך בו משום נבלה וע"כ מטעם שחיטה פסולה נהי נבלתו הוי מטעם שחיטה פסולה וקסבר אין שחיטה לעוף וכו' אבל טרפותו לאו מטעם שחיטה פסולה וא"כ זה היה יכול להקשות אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' כנ"ל כונתו:

וראיתי להא"מ ז"ל שהביא תשובת ה' ז"ל שכתב דמהתוספות ראיה ברורה דלא כרמ"א בהגה"ה וכו' וכתב עליו הא"מ ז"ל ולא דק שהרי קושית התוס' קאי למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' וכמ"ש איהו גופיה עש"ב ואחר המחילה מכת"ר אדרבא נהפוך הוא שה' א"מ לא דק נהי דלמ"ד אין שחיטה לעוף ליכא טרפות בשבירת המפרקת משום דאינה אלא משום דהויה שחיטה פסולה ובעוף לא בעי שחיטה מ"מ פיסול טרפות של פסיקת חוט השדרה דלאו מטעם שחיטה פסולה מיהא איכא כמ"ש התוספות להדיא וא"כ אכתי טרפה היא כשחותך אח"כ המפרקת וגם חוט השדרה שהרי ודאי לדעת הרמ"א דמטריף שוחט ואח"כ חותך המפרקת ה"נ מטריף שוחט ואח"ך חותך חוט השדרה דמ"ש ומה גם לפמ"ש הט"ז וז"ל ונ"ל דהאי דוב המפרקת נ"ל דהעיקר תלוי בחוט השדרה שהחיות תלוי בו וע"ז אמרה תורה שלא ימית הבהמה אלא ע"י סמנים ולא בדבר אחר את"ד ע"ש ודו"ק בדברי ה' בית יעקב לרואה אותן במקומן שכתב וז"ל הא אכתי טרפה מכח חתיכת המפרקת והחוט אח"כ וכו' עכ"ל הרי דקדק למנקט והחוט וכן בתירוצו נמי שתירץ וז"ל מיהו י"ל דכונת התוספות דמחזיר הסימנים אחורי העורף וחותך הסימנים לבדם ואינו חותך השדרה והמפרקת אח"כ כלל דכך היא מצות מליקה כדפירש"י וכו' את"ד ע"ש הרי דקדק נמי למנקט השדרה עם המפרקת משום דעיקר הקושיא מחוט השדרה ודו"ק כנ"ל: בא"ד דסבר לה כמ"ד מחזיר וכו' עכ"ל פלוגתא היא פ"ק דחולין דף י"ט ע"ב חד אמר מחזיר דוקא וחד אמר אף מחזיר ע"ש ולא ניחא להו לומר דאף כמ"ד אף מחזיר אתי אלא הכא גבי חינוך אמרינן מחזיר משום חשש דקאכיל נבלה דא"כ לא הוי תורת נזיר עליו דבנזיר גמור אף מחזיר וגבי מדיר בנו דוקא מחזיר דמה"ט לא משני דאין ה"נ דאינו מביא קרבן טומאה או מביא ואינו נאכל משום דמשמע ליה דמדיר בנו בנזיר כל תורת נזיר עליו כמ"ש בתחילת דבריהם ובזה לא קשה מה שהק' השע"ה ז"ל הל' עכו"ם ד"ט ע"א גבי הא דפריך עביד הקפה דאמאי לא משני דמגלחת לו אשה שהרי אשה המקפת את הקטן מותר לר' הונא וכו' ע"ש משום דא"כ לא הוי תורת נזיר גמור עליו דבנזיר גמור א' האיש וא' האשה מגלחין לו ואלו מדיר בנו בנזיר דוקא אשה הוא דמגלחת לו ולא איש ואחר המחילה נראה שלא השגיח בדברי התוס' דע"כ מה"ט גופיה הוא דהוצרכו לומר ס"ל כמ"ד מחזיר ועיין עוד מה שאכתוב בגמ' גבי דקאמר קסבר כר"י בר יודא וכו' ובתוס' ר"ה ה"ג וכו' מה שהקשינו לפי' רש"י ועיין עוד לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה ע"א בתוס' ד"ה תגלחת וכו' ודו"ק:

שם ד"ה ה"ג והתניא אמר ר"י בר חנינא וכו' ולא גריס ר"ח וכו' וגריס ר"ח הכי וכו' עכ"ל ר"ל דהגי' היתה הכי קסבר ר"י בר חנינא כמ"ש בדבור שלפני זה ולזה פריך מברייתא ר"י בר חנינא דידיה אדידיה ור' חננאל לא ניחא ציה בגי' זו משום דמשמע דר"י בר חנינא תנא הוא מדהוזכר בברייתא אלא ר"ח גריס הכי וכו' והיא היא הגי' שלפנינו דפריך ר"י בר יהודא אר"י בר יהודא ואע"פ שאין לשונם מיושב כ"כ לשון נזיר משונה אבל ק' אמאי הוצרך ר"ח לשבש הגי' שהיתה קסבר ר"י בר חנינא לא ה"ל להגיה אלא גבי ברייתא דגרסי' בה ר"י בר יהודא והו"ל פריך מר"י בר יהודא דברייתא שהוא תנא אר"י בר חנינא מפני שהוא אמורא ועלה בדעתי להגיה ולכוין דבריהם כן הוא וכצ"ל ה"ג וכו' והתניא אמר ר"י בר יהודא ולא גריס בר חנינא וכו' כצ"ל והוא כרכתי' וכתבו עוד וגריס ר"ח הכי וכו' ר"ל דר"ח גריס עוד הכי מיהו נ"ל דוה אינו משים דלא מצי פריך מר"י בר יהודא מפני שהוא תנא אר"י בר חנינא משום דאמורא הוא שהרי הנהו תנאי שקלת מעלמא שהרי ריש פ"ב דחולין דכ"ח ע"א מייתי תלמודא דר"א הקפר ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ ר"י בר חנינא סבר לה כותיה דהא ה"נ מאי דמשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא פלוגתא דתנאי היא כדאיתא פ"ב דפסחים דכ"ב ע"א וכה"ג נמי משני תלמודא התם פ"ב דחולין אר"י משום רבי יצחק דפריך ליה מכמה ברי ברייתות ומשני סבר לה כר"א הקפר דאמר אין שחיטה וכו' ותו מאי פריך כלל דהא ר"י בר תנינא אליבא דמתני' משני משום דלא ס"ל הלכה היא בנזיר ותו מאי דחי ליה דילמא מתחזי מדרבנן וכו' אכתי תיקשי ליה דרבי ס"ל להדיא יש שחיטה לעוף מן התורה ואיכא נמי ברייתא דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה כדאיתא פ"ב דחולין דף כ"ח ע"א ודו"ק:

בא"ד לאו דאורייתא וסבר ר"י בר יהודא הכי ומיהו וכו' כצ"ל: בא"ד ואיכא חד לישנא בש"ס וכו' וא"כ לדידיה זקוק לומר וכו' עכ"ל ק"ק דהא איכא נמי חד לישנא ואב"א כ"ע כדי לחנכו במצות וכו' וא"כ טפי הו"ל לתלמודא לשנויי אליבא דהך לישנא דהוי לכ"ע וי"ל דלהך לישנא לא מצינן לומר דזקוק לומר דאין שחיטה לעוף מן התורה שהרי שמעינן לר' דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה אתייא וכו' וע"כ דהמתרץ הכא דס"ל דמאן דסבר כדי לחנכו זקוק לומר דאין שחיטה לעוף וכו' לא שמיע ליה הך לישנא דואב"א וכו' מיהו קשה אדמייתי ר"י בר חנינא דאינו לא לחד לישנא דש"ס דמפרש טעמיה כדי לחנכו וכו' ואינו אלא דחויא בעלמא אמאי לא מייתי בפשיטות דאשכחן לר"א הקפר דס"ל להדיא אין שחיטה לעוף וכו' כמו שזכרנו לעיל בשלמא לפירש"י שפי' דמאן קא מתרץ ידע היכא אמר רבי יוסי הכי ניחא דתלמודא חדא מנייהו נקט וא"נ דנקט ר"י בר יהודא אגב דבעי למפרך דידיה אדידיה אבל לדברי התוס' כיון דהך לישנא מייתי לה תלמודא בסמוך התם הוא דה"ל למפרך וכו' מיהו ק"ל לפירש"י מאי פריך לר"י בר יהודא דידיה אדידיה מהך ברייתא מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וכו' ופירש"י והתוס' אלמא דס"ל לר"י בר יהודא דשחיטת העוף מן התורה ומאי קושיא אימא דלעולם ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וליכא איסור נבלה ומאי שני איסורין היינו איסור טרפה דשבירת המפרקת וסבר כמ"ד אף מחזיר הסימנים וכו' ואע"ג דע"כ מאי דמשני קסבר כר"י בר יהודא וכו' ע"כ דליכא נמי איסור טרפה וכמ"ד מחזיר כמ"ש התוס' ד"ה משום וכו' מ"מ לר"י בר יהודא מיהת נימא דס"ל כמ"ד אף מחזיר וס"ל נמי דחולין בעזרה דאורייתא כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה אבל ר"ל סבר כוותיה בחדא לענין דאין שחיטה לעוף ופליג עליה דתרתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס"ל מחזיר דוקא ואף אם נאמר דמאי דמשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו דידע נמי תלמודא דר"י בר יהודא סבר הכי כדמשמע מתוך לשון רש"י מ"מ מאי דפריך מאין שחיטה לעוף וכו' בשלמא לפי' התוס' ניחא דזקוק לומר כל מה שאמרנו לר"ל וכו' וכן לפי' ר"ת נמי ניחא אבל לפירש"י לא ידענא מאי פריך ודוחק לומר דפריך משום דמשמע סתמא חטאת העוף אינה נאכלת בכל גוונא אף אם החזיר הסימנים כדינא דליכא טרפות דא"כ אמאי הוצרך לשנויי תרי איסורי מדרבנן ה"ל לשנויי בפשיטות דמה שאינה נאכלת אף אם החזיר היינו מדרבנן דלא אתי למחלף באם אינו מחזיר דכה"ג אמרי' בפ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבאה על הספק ומשנמלקה נודע וכו' אמר ר' יוחנן אסורה באכילה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת וכו' ע"ש וה"נ דכוותה ויש ליישב דמשמע ליה דאינה נאכלת מחד טעמא הוא דאידי ואידי או מדאורייתא או מדרבנן ודו"ק:

בא"ד ע"כ תנא היה וכו' עכ"ל וכן דעת התוס' בבכורות דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק וכו' וז"ל ואע"ג דר"י בר חנינא בנזיר פרק מי שאמר סבר דאין שחיטה לעוף מן התורה אין ראיה ממנו שיהא הלכתא כן דתנא הוא כדמוכח התם עכ"ל והנה משמע מדבריהם דאי הוה אמורא יש ראיה שהלכה כן משום דאמורא פסק כחותו תנא דאין שחיטה לעוף וכו' וכתבתי זה מפני שראיתי להא"מ ז"ל בגמ' גבי דקאמר איש חייב לחנך בנו וכו' שהוכיח מלשון קסבר משמע דר"ל הוא דסבר הכי אבל ר"י ס"ל חולין בעזרה דאורייתא והשיג בזה על ה' מ"א דס"ל גבי חינוך דר"י נמי מודה לר"ל דמסתמא בזה לא פליגי עש"ב והשתא יש להבין דברי התוס' דבכורות דממ"נ אי סבר דלשון קסבר משמע לאפוקי ר"י א"כ אפי' נימא דר"י בר חנינא אמורא הוא אין ראיה נמי שהלכה כן משום דר' יוחנן שהוא אמורא נמי לא ס"ל הכי ואף שי"ל משום דס"ל להתוס' כר"י בר חנינא לגבי ר' יוחנן דמחלוקת הראשונים בזה כמ"ש ה' יד מלאכי ז"ל סי' תק"ע ע"ש אכתי קשה איך כתבו אין ראיה שהלכה דתנא הוא וכו' אדרבא הו"ל להוכיח דע"כ אין הלכה כן משום דר"י שהוא אמורא לא ס"ל הכי ואי ס"ל דאע"ג דקאמר קסבר מ"מ מסתמא דר"י נמי מודה בזה דמסתמא דבזה לא פליגי א"כ אפי' נימא שהוא תנא ע"כ הלכה כן משום דר"י שהוא אמורא ס"ל נמי כותיה וצ"ל דס"ל לשון קסבר לא מכרעא לא הכי ולא הכי ודלא כה' מ"א ולא כה' א"מ ז"ל ולכך אי ר"י בר חנינא אמורא מהי תיתי דנימא דר"י פליג עליה אבל אי הוה תנא נוכל לומר דר"י ס"ל כתנא דפליג עליה כיון דמחלוקת תנאי היא וכן ר"ל נמי אע"פ דמייתי משמיה דר"י בר חנינא אינו מוכרח דס"ל כותיה גם יש להוכיח מדבריהם דס"ל דלשון קסבר אינו מורה משמעותו דאנן לא ס"ל הכי ולית הילכתא כותיה שהרי משמע מדבריהם דאי הוה אמורא יש ראיה שהלכה כן ואע"ג דקאמר קסבר וכו' ואדרבא הו"ל להוכיח לא שנא תנא לא שנא אמורא דע"כ אין הלכה מדקאמר קסבר וכו' ודלא כה' ברכי יוסף ז"ל חלק א"ח סי' שמ"ג ד"ה ואפשר וכו' שצדד דלשון קסבר מורה דלית הילכתא הכי ע"ש גם דלא כה' יד מלאכי ז"ל סימן תקמ"ח שהחזיק בסברא זו ע"ש ודו"ק מיהו ק"ל על התוס' דבכורות שהרי פ"ב דחולין דכ"ז ע"ב אמרינן אמר ר' יהודא משם ר' יצחק ן' פינחס אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' אלמא דאיכא אמורא דס"ל אין שחיטה וכו' ומסיק התם הוא דאמר כר"א הקפר ע"ש וצ"ע:

ולענין הלכה נקטינן דהתוספות בבכורות לא מכרעא להו הילכתא כמאן אבל הרמב"ם פ"ק מה' שחיטה דין ד' פסק יש שחיטה לעוף מן התורה ע"ש ומיהו מדברי הזוהר הקדוש גבי סבא דמשפטים סוף הפרשה דף קכ"ה ע"ב נראה דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וז"ל ר' ייסא שרי למיכל לתרנגולא וגבינה וחלבה א"ל ר"ש אסיר לך וכו' דחומרא אית ביה כבעירא לשחיטה וכו' עכ"ל וביאור דבריו ר"ל אע"פ דעוף מן התורה אין בו איסור בשר בחלב מ"מ חומרא מדרבנן אית ביה כי היכי דהחמירו בו דהוי כבעירא לענין שחיטה ה"נ לענין בשר בחלב נמי הוי כבהמה אלמא מבואר דס"ל דשחיטה לעוף חומרא דרבנן הוא ודו"ק נ"ל ועיין להפר"ח י"ד סי' פ"ט ס"ק א': שם ד"ה לזכר וכו' שהרי שוין הם וכו' הילכך נקיש וכו' עכ"ל ק"ק דאמאי הוצרכה הברייתא להצעה זו כלל שהרי בלא"ה כיון דהיקש הוא אין צורך לעשות אמצעי וי"ל משום דאי לא מייתא נקבה על הודאי ע"כ כ"ש דלא מייתא על הספק וא"כ ע"כ דההיקשא ה"א אתא לדרשא אחריתי אבל השתא דקושטא הוא דמייתא על הודאי הילכך נקיש וכו' ואכתי אינו מיושב דע"כ מדקתני דזכר מביא על הודאי משמע משום דבעינן עד שיהיו שוין וכו' וכ"ה להדיא לשון התוס' שכתבו שהרי שוין הם וכו' וא"כ הצעה זו למאי אצטריך וצ"ע:

בא"ד וצ"ע דזה נמי דבר פשוט דבאשם תלוי לא כתיב איש למעט אשה דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה וכו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהברייתא הכי קא ילפא מה זכר מביא קרבן בהמה על ודאי חלב ה"נ נקבה מביאה על ודאי חלב ומה זכר מביא אשם תלוי על ס' חלב ה"נ נקבה מביאה אשם תלוי על ס' חלב וכיון דמביאה נקבה על ס' חלב ה"נ מביאה על ס' זבה ולזה ק"ל כיון דמאשם תלוי הוא דילפינן ל"ל היקשה דזה דבר פשוט דנקבה מביאה אשם תלוי על ס' חלב בלא היקשה ומינה נילף לס' זבה ולא ניחא להו לפ' הברייתא כולה לענין זב וזבה ולא לענין אשם תלוי וה"ק מה זכר מביא עוף אם הוא ודאי זב ה"נ נקבה דזה דבר פשוט הוא כדכתיבי קראי בפ' מצורע א"כ לענין ס' זב נמי נקיש מה זכר מביא קרבן על ס' זב ה"נ נקבה י"ל דס' זב אינו מופרש בקרא פ' מצורע דמביאין קרבן לא בזכר ולא בנקבה א"כ אמאי פשיט ליה בזכר טפי מנקבה ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דמיירי וכו' דבריהם מעורבבין וראיתי במקובצת שכתב משם ר"י וז"ל ונראה לר"י דמיירי בזכר הבא על ספק זבה ואקשייה אהדדי לומר מה זכר מביא קרבן על הספק אם אינו יורע אם זבה היא אם לאו כשבא עליה מביא אשם תלוי אף נקבה מביאה על הס' אם אינה יודעת אם זבה היא אם לאו או יולדת ספק ולד הפילה או רוח מביאה חטאת העוף על הספק עכ"ל ונראה דיש להגיה בדבריהם הכא ולכוונם ע"פ דברי המקובצת וכנ"ל ונראה לר"י דמיירי בזכר שבא וכו' מביא חטאת העוף כשהיא ספק זיבה על הספק ומה זכר וכו' עכ"ל וכן ראיתי לה' זרע יצחק זצ"ל הנדפס עם ספר בני יוסף בליקוטיו להש"ס שהגיה דבריהם הכי ואפריון נימטייה שנתכוון אל האמת כמו שהוא במקובצת אלא שה' ז"ל הוסיף עוד נופך בזה וז"ל ותירצו דלאו מאשם תלוי דחלב ילפינן דלא דמי דהתם הוא על ס' חטא אבל הכא על ס' זבה נימא דעל הס' לא צריכה קרבן דלא חשיבא זבה ולא אצטריך להיקשא דזכר אלא אם בא על ס' זבה מביא קרבן אלמא ס' זבה חשבינן לה כודאי זבה לענין קרבן דאי אמרינן דס' זבה לא חיישינן לה אמאי מביא קרבן כשבא על ס' זבה אלא ודאי דס' זבה יש בה קרבן לענין עצמה אפי' לא בא שום אדם עליה דאם בבא עליה מיירי הו"ל לאתויי בהמה עכ"ל ואחר המחילה מכת"ר אין דבריו נראין דמשמע דהא בהא תליא כיון דמביא קרבן היכא דבא על ס' זכה ממילא דחשיבא זבה ומביאה קרבן לענין עצמה אפי' לא בא עליה שום אדם א"כ אין זה היקש אלא דממילא הוא והא בהא תליא ותו דא"כ עדיין קושיית התוס' במקומה עומדת דל"ל היקשא דהא כיון דהיא עצמה נמי חייבת קרבן היכא שבא עליה ספק זבה א"כ משמע דחשיבא זבה ומביאה קרבן לענין עצמה. גם לא ידעתי אמאי לא נימא נמי דלא דמי דמה שמביא קרבן כשבא על ספק זבה משום דספק חטא אבל ס' זכה כלא בא עליה נימא דלא צריכה קרבן על הס' כי היכי דקאמר הכי בבי אשם תלוי דחלב דמ"ש אבל לפי דברי המקובצת ניחא דהיקשא ממש הוא ולאו הא בהא תליא ואי לאו היקשא לא הוה אמרינן הא בהא תליא משום דאיכא למדחי שאני התם ס' חט או איכא למדחי גזירת הכתוב אבל גבי היקשא ליכא למפרך דא"כ למאי אהני היקשא ולפ"ז ה"ה נמי דאיכא לפרושי הברייתא דמאשם תלוי ילפא והכי ילפא מה זכר מביא אשם תלוי על ס' ה"נ נקבה מביאה על ס' זיבה וכן פי' רש"י להדיא אבל ממה שמביאה היא עצמה אשם תלוי. איכא למדחי אי לאו היקשא כדכתי' ועפ"ז יש להגיה בס"ד שכתבו וה"ה דמצי למימר וכו' דכצ"ל ומיהו מצינן למימר כי היכי דמביא הוא אשם על ס' חלב היא נמי מייתא לס' זיבה וכו' והיינו כמו פירש"י וכדכתי' ודלא כהרב ז"ל שהוצרך להגיה דבריהם בע"א ע"פ דרכו כמו שיע"ש ודו"ק היהיב נ"ל. מיהו ק"ל דאכתי קשה גבי אידך היקשא דקאמר מה זכר ממין שהוא מביא על הודאי וכו' דמשמע דאי לאו הך היקשא ה"א דמביאה על ס' זבה בהמה אעפ"י שאינו ממין שמביאה על ודאי זבה שהוא עוף א"כ אימא דזכר גופיה קושטא הוא אם הוא ס' זבה אינו מביא ממין שמביא על ודאי זב דהיינו עוף אלא בהמה וא"כ ע"כ דנקיש הכי אף נקבה ס' זבה מביאה בהמה כמו זכר אלא ע"כ סברא הוא דזכר גופיה כיון דמביא על ס' חלב ממין שמביא על ודאי חלב דהיינו בהמה ה"נ גבי ספק זב מביא עוף ממין שמאיא על ודאי זב שהוא עוף א"כ בלא היקשה נמי מהך סברא גופה כיון דדבר פשוט דנקבה מביאה על ס' חלב אשם תלוי שהוא ממין ש מביאה על ודאי חלב ה"נ דמביאה על ס' זבה עוף ממין שמביאה על ודאי זבה וי"ל דאין הכי נמי ועיקר היקשא לא אצטריך אלא לענין מה זכר מביא על הס וכו' ואגב נקט נמין למילף בהיקשא מה זכר ממין שהוא מביא וכו' אבל לפי ס"ד דתוס' דמאשם תלוי ילפינן הקשו שפיר ל"ל היקשא משום דלא אצטריך כלל דגם לענין מה זכר מביא ממין על הודאי וכו' נמי לא אצטריך מהך טעמא גופיה דכתי' ודו"ק:

ולענין פסקא מוכח מדברי המקובצת שזכרנו דהיכא דבא על ס' זבה מביא אשם תלוי אמנם הרמב"ם פ"ח מה' שגגות דין ב' פסק דאינו מביא אשם תלוי אלא א"כ ער שהיא האיסור קבוע ע"ש וצ"ל דברייתא זו ר"א היא דס"ל לא בעינן איסור קבוע כדאיתא ריש פ"ד דכריתות דף י"ז ע"ב והתימא על הרב זרע יצחק ז"ל שכתב כדברי המקובצת בפשיטות והנראה שנעלם ממנו פסק הרמב"ם:

ודע דבזה שכתבנו דלדברי המקובצת ברייתא ר"א היא אשכחנא פתרי ליישב הרמב"ם פי"א מה' שגגות דין ב' שכתב וז"ל יראה לי שאלו החייבין קרבן מספק אינם מביאין קרבן שמא יכניסו חולין בעזרת וא"ת הלא חטאת העוף באה על הס' מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו עכ"ל ויש לתמוה אדקשיא ליה מחטאת העוף תקשי ליה מאשם תלוי דבא על הס' ולא שייך תירוצו שהרי המביא אותו אינו מחוסר כפורים ותו ק' דאיך כתב טעם זה שהרי כיון דחטאת העוף דבאה על הס' מהיקשא מאשם תלוי ילפינן לה ובאשם תלוי גופיה לא שייך טעמא דרבינו וא"כ בפשיטות ה"ל לתרץ משום דגזירת הכתוב היא ואף למאי דצדדו התוס' בסמוך ד"ה מתקיף וכו' דהיקש זה אינו דרשה גמורה משום דאין משיבין על ההיקש מ"מ ע"כ דהוי מיהת כמו מה מצינו וה"ל ילפינן מאשם תלוי במ"מ וע"כ דגזירת הכתוב כמו אשם תלוי והשתא לפי דברי המקובצת יתיישבו דברי רבינו משום דס"ל דהך היקשא ע"כ כר"א הוא ולית הילכתא כותיה וס"ל נמי דחטאת העוף דבאה על הס' הלכה פסוקה לכ"ע כמ"ש התוס' ד"ה מתקיף וכו' דקימ"ל בכל דוכתא דחטאת העוף באה על הס' ולכך הוצרך רבינו לומר דטעמא דבאה על הס' לדידן דלא קימ"ל כר"א אינו אלא מדרבנן משום לתקוני גברא כדי לאכול בקדשים ומש"ה לא הוקשה ליה מאשם תלוי משום דגזירת הכתוב הוא וכן משמע מדברי מרן הכ"מ פ"ז מה' פיסולי המוקדשין דין יו"ד ר"ה וכיצד וכו' דמדרבנן הוא דבאה על הס' כדי לאכול בקדשים וע"ש ללח"מ ז"ל כנ"ל נכון ודו"ק ועיין לחידושינו לקמן בתוס' ד"ה מתקיף וכו' מה שהקשינו בזה לדברי רש"י פ"ק דכריתות ושלהי מס' תמורה ע"ש. ואכתי ק"ל בדברי רבינו כיון דטעמא הוא כדי לאכול בקדשים מאי ארייא חטאת העוף הוא דתקנו להביא על הס' ולא חטאת בהמה שהרי בהמה נמי מייתי לה מצורע שהוא מחוסר כפרה ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו כדפסק הרמב"ם פ"ק מה' מחוסרי כפרה ובפרק עשירי דנדה דף ע' ע"א גבי שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן אמרינן דכותב נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הס' ואמאי הוצרכו לכל זה ולא אמרינן מביא בהמה על הס' מהך טעמא גופיה כדי לאכול בקדשים כמ"ש רבינו ויש ליישב בדוחק כיון דרוב מחוסרי כפרה מביאין קרבן עוף לכך תיקנו גבי עוף דוקא ולא בהמה ועדיין צ"ע ועיין להשע"ה ז"ל הל' שחיטה דקמ"ז ע"ד ועיין לחידושינו לעיל דכ"ב ע"א ד"ה הא מני וכו' ודו"ק ועיין לקמן בחידושינו פ"ח דף ס' ע"א מה שתירצנו לקושית השע"ה ז"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה