אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף כח:

דף כח.

גמ' לאלתר שניא כחמרא מכאן ק' על הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ה' שכתב לעכב הוא דשניא ועיין לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה סוף ע"ב במשנה גבי ואח"כ הותר הנזיר לשתיית יין וכו' ע"ש:

שם גמ' משום הפסד קדשים וכו' משמע דוקא נשחטה אבל מחיים קודם שחיטה אפי' כבר הפרישה בהמתה ואפי' ליכא ענוי אלא לפי שעה לא חייש ר"ע להפסד קדשים וכדתנן לעיל דף כ"ד ע"א חטאת תמות וכו' וצריך להבין טעמא מאי וראיתי במקובצת גבי הא דקאמר בסמוך הב"ע וכו' שכתב משם הר"ר עזריאל וז"ל אבל קודם שחיטה מיפר אע"ג דאי הוה מופרש אזיל למיתה לא מקרי הפסד קדשים אלא בשנשחט ונפסל אחרי כן עכ"ל ואפשר דלזה כיון רש"י דדקדק למנקט בזיון קדשים משום דלאחר שחיטה הוא דאיכא בזיון ועיין לה' שושנים לדוד ז"ל:

שו"ר לירושלמי דמכלתין דפריך פירכא דלר"ע מעתה ואפי' מחיים ומשני אינה נאסרת לגבוה אלא בשחיטה ואינו ר"ל דס"ל לר"ע דמחיים לא חל עליה הקדש גבוה כלל דזה לא יתכן אלא ר"ל דאינה חשיבא הקדש לענין דהוי הפסד קדשים אלא לאחר שחיטה וכדברי הר"ר עזריאל שזכרנו אבל ראיתי להמפרש שם ה' פני משה שפירש בע"א ע"ש:

שם גמ' הדם יזרק והבשר יאכל וכו' בפ"ב דביצה דף ך' ע"ב כתב רש"י וז"ל הדם יזרק והבשר יאכל דקי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ"ל וכתב עליו מהרש"א ז"ל אשגרת לישנא דמתני' ריש זבחים נקט מיהו היינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור עלו לשם חובה עכ"ל וראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות פסולי המוקדשין דף ן' ע"ג שכתב וז"ל ודבריו תמוהין מכח הברייתא גופה דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ובקרבן צבור שזמנו קבוע דוחה שבת וכן הקשה נמי על הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דזבחים ע"ש ונראה דאיכא לפרש מאי דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק לא קאי אשלא לשמן אלא אלפני זמנן דסמיך ליה ודלא כפירש"י בפרק התכלת דף מ"ח ע"א שפירש דקאי אשלא לשמן וראיתי לה' חק נתן ז"ל שנתן הכרח לרש"י דאי קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן איך שחטו בשבת והא לאו חובת היום ע"ש ואינו מוכרח כגון שעבר ושחט בשגגה וכה"ג כתב הרמב"ם פ"ב מה' שגגות דין י"ד וז"ל שחט קרבנות שאין דוחין שבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו' ע"ש ולדברי ה' חק נתן לא ידעתי מאי שנא טעה ושחט חובת היום שלא לשמו מטעה ושחט לאו חובת היום בשבת דהא איסור תר תרוייהו שוין הן דתרוייהו בשוגג חייב חטאת כמ"ש שם רבינו דין י"ג אלמא דאיסורא שוין הן ואין להק' לדברי מהרש"א מאי פריך תלמודא הכא יזרוק דמן שלא לשמו מי לא תניא כבשי עצרת וכו' ופירש"י הדם יזרק שלא לשמו ומאי ראיה מייתי מכבשי עצרת שהרי כבשי עצרת ע"כ דיזרק הדם לשמו דהא כיון דעלו לבעלים לשם חובה די"ל דפריך מחלוקת לפני זמנן ולאחר זמנן דלא עלו לשם חובה דודאי הדם יזרק דקתני אכולהו חלוקות שהזכיר דאל"כ לאיזה תכלית הזכיר כל החלוקה ולפ"ז ברייתא לצדדין קתני דלגבי לפני זמנן ולאחר זמנן הדם יזרק שלא לשמו ולגבי שחטן שלא לשמן הדם יזרק לשמו כל זה לדעת מהרש"א ולהרמב"ם בפירוש המשנה אכל רבינו בחיבורו פט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין א' ודין י"ט פסק להדיא דלא עלו לבעלים לשם חובה כמ"ש ה' שע"ה. ועוד אשתמטיה לדברי התוס' הכא ד"ה כבשי עצרת וכו' שצידדו דאי לית ליה נדרים ונדבות קריבין בי"ט לא יקטיר אימורין עד הערב ולא יאכל בשר עד הערב דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר באכילה וכו' ואי עלו לשם חובה אמאי אינו יכול להקטיר האימורין בי"ט עצמו כיון דהוי קרבן צבור שזמנו קבוע ועוד יש מי שהקשה לי על מהרש"א מדברי התוס' שם בסוגיא עצמה בד"ה מאי בינייהו וכו' שהקשו בסוף דבריהם אהך דכבשי עצרת אמאי הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרין אימורין וכו' כמו שהקשו הכא ותירצו הואיל ואין יכול להקטיר האמורין מבעוד יום הוי כאלו נאבדו וכו' ע"ש הרי מבואר מדבריהם בין בקושייתם בין בתירוצם דאינו יכול להקטיר האמורין בי"ט עצמו ואי עלו לבעלים לשם חובה אמאי אינו יכול להקטיר הא הוה ליה קרבן צבור שזמנו קבוע וצ"ע: ואגב ראיתי להרב מחנה ראובן ז"ל בחידושיו לפ"ב דביצה שהק' על התוספתא שהביא הכ"מ ז"ל פ"ב מה' שגגות דין י"ג דקתני חטאת הצבור ששחטה שלא לשמה וכו' יקטיר אמורין לערב דהיכי קתני יקטיר אמורין לערב הא קי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין חוץ מן החטאת דפסולה שלא לשמה וכתב דלפי דברי מהרש"א והרמב"ם בפירוש המשנה ניחא דבצבור עלו לשם חובה את"ד ע"ש ומלבד שיש לתמוה עליו דא"כ אמאי קתני ויקטר אימורין לערב ולא בשבת עצמו שהרי כיון דעלו לשם חובה ה"ל קרבן צבור שזמנו קבוע ודוחה שבת וע"כ דבחטאת שקבוע זמנה איירי מדקתני שחט בשבת שלא לשמה משמע דאין האיסור אלא משום שלא לשמן אבל מה שנשחטה בשבת הוי כדין זאת. ועוד יש לתמוה עליו דאיך לא הרגיש דאין תירוצו מספיק לדעת רבינו בחיבור שהרי ע"כ משמע מדברי מרן שהביא תוספתא זו על דברי רבינו משמע דס"ל דרבינו מודה דבחטאת צבור דיקטיר אימורין וכשירה וכן משמע סתמיות דברי רבינו דין י"ג שכתב ושוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו וכו' מדנקט קרבן צבור סתמא מש משמע בכל גוונא בין חטאת בין שאר קרבנות ורבינו פסק להדיא פט"ו מה' פסולי המוקדשין דין י"ט דאף קרבן צבור לא עלו לשם חובה ועוד פסק שם דין א' חוץ מן החטאת וכו' הרי בהדיא דאף חטאת הצבור פסולה וצ"ע:

ודע הא דקתני התוספתא שהביא ה' כ"מ דין י"ד גבי חטאת יחיד נזרק דמן שלא לשמן ט"ס הוא וצ"ל וזרק דמן לשמן כמ"ש רבינו להדיא ואם עבר וזרק דמן לשמן אבל זרק שלא לשמן לא הורצו הבעלים כמ"ש רבינו ריש פט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין א' וז"ל וא' המשנה שם הזבח וכו' או בזריקה וכו' ע"ש ואגב ראיתי להמש"ל ז"ל פ"ב מה' שגגות דין י"ג גבי השוחט בשבת קרבן צבור שרמז לפרק ט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין י"ט וכן בפרק ט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין י"ט גבי שני כבשי עצרת רמז לפ"ב מה' שגגות דין י"ג ודין י"ד וצריך להבין מה כונתו ונראה כונתו משום דרבינו פרק ט"ו מה' פסולי המוקדשין גבי כבשי עצרת לא ביאר דחייב חטאת ולכך רמז שם לפ"ב מה' שגגות דין י"ג ודין י"ד דמשם בארה גבי קרבן צבור וקרבן יחיד דחייב חטאת על השבת וכן בפ"ב מה' שגגות דין י"ג גבי השוחט קרבן צבור לא ביאר דלכתחלה לא יזרוק ולכך רמז שם לפט"ו מה' פסולי המוקדשין דשם ביאר גבי כבשי עצרת שהם קרבן צבור דאם היתה שבת לא יזרוק ודו"ק:

רש"י ד"ה ואם היתה שבת וכו' ואין צליית קדשים דוחה שבת עכ"ל וכ"כ נמי בפ"ב דביצה דף ך' ע"ב וראיתי במקובצת שם שהקשה וז"ל ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני שעבר ושחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזקינן הדם להכשירו עכ"ל וק"ל לפירוש זה דא"כ מאי פריך בפ"ב דביצה דף כ"א ע"א בשלמא לרבא ניחא אלא לרבא בר רב הונא קשיא ואיך קאמר בשלמא לרבא ניחא ופירש"י הואיל ולא יאכל בשר היום ולפי דברי השיטה בשבת נמי הרי חזי לאומצא אלא טעמא דלא יזרוק משום דבשבת החמירו כיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת א"כ לרבה בר רב הונא נמי בשבת החמירו וזהו מאי דמשני התם ואב"א שאני שבות שבת וכו' אבל לפי דעת המקשה לא ידעתי מאי שנא רבא מרבה בר ר' הונא ומה הבין בטעמא דברייתא דאמאי קתני בשבת לא יזרוק מ"ש מי"ט דקתני הדם יזרק ונראה דלענין מכשירי אוכל נפש שהוא צורך הדיוט שפיר ידע תלמודא לחלק בין שבת לי"ט דבשבת החמירו אבל לענין הקטרת אימורין שהוא צורך גבוה ס"ד דאין לחלק ומשני ואב"א אף לצרכי גבוה יש לחלק דשאני שבות שבת וכו' ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה כבשי עצרת וכו':

והנה לעיקר קושיית המקובצת דהא חזי לאומצא נראה דל"ק לפי מ"ש התוס' בפרק התכלת דף מ"ח ע"א ד"ה חטא וכו' דאין זו זכות ואין לחטא בכך ע"ש ר"ל דאכילת בשר חי אינה חשובה כ"כ הילכך לא חשיבא זכיה כדי שיחטא בשבילה בזריקה ולפי דברי המקובצת דס"ל מצי לזרוק משום דחזי לאומצא אלמא דיחטא בזריקה כדי לאוכלן חי א"כ לא ידעתי מה יענה בקושיית התוס' בפרק התכלת דאיך קאמר תלמודא התם כדי שיזכה בחול לא אמרינן שהרי בשבת עצמו איכא זכיה כדי לאוכלן חי וצ"ע. ואגב ראיתי לה' חק נתן ז"ל בפרק התכלת שהקשה על קושיית התוס' שם וז"ל תימא היאך יכול לאוכלן אפי' חי הא אינו יכול לאכול קודם הקטרת אימורין וכתב לחד תירוצא דר"ל יחטא בזריקה וגם בהקטרה כדי לזכות לאוכלן חי בשבת עכ"ל ואחר המחילה מכת"ר לא דק דא"כ דיחטא גם בהקטרה איך תירצו התוס' דאין זה זכות והיינו משום דאכילת חי אינה חשובה אכתי יחטא גם בצלייה או בישול מ"ל הקטרה מ"ל צלייה דאידי ואידי איסור הבערה הוא אלא ודאי דבחיוב סקילה לא אמרינן חטא כדי שיזכה. א"נ בתרי איסורי לא אמרי' חטא כדו שיזכה והעיקר כתירוצו השני כיון דלא אפשר לאקטורינהו נעשה כמו שנאבדו וכ"כ להדיא התוספות בפ"ב דביצה דף ך' ע"ב ד"ה מאי בינייהו ודו"ק. ועיין בספר מחנה ראובן בחידושיו לפ"ב דביצה גבי ואם היתה שבת לא יזרוק וכו' ועיין לחידושינו פ"ק דקידושין דף ך' ע"א: תוס' ד"ה כבשי עצרת וכו' בי"ט עצמו דקאי נמי ארישא וכו' כצ"ל ר"ל כיון דקאי נמי ארישא ע"כ בי"ט עצמו דהיינו בזמנן וק"ל:

בא"ד ולא יאכל הבשר עד הערב וכו' עכ"ל אבל מפרש"י ד"ה ואם היתה שבת וכו' שכתב וז"ל לפי שאין הבשר נאכל בשבת וכו' משמע דבי"ט דיזרק הדם משום אכילת בשר בי"ט עצמו וא"כ מה יענה בקושיית התוס' דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר באכילה וצ"ל דרש"י אליבא דמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט קאמר מיהו מדברי רש"י בפ"ב דביצה דף ך' ע"ב מש משמע דאף למ"ד אין קריבין בי"ט מותר לאכול הבשר בי"ט עצמו ואעפ"י שאין מקטיר אימורין אלא לערב שכתב בד"ה ע"מ להתיר בשר וכו' וז"ל שתהא זריקתו לצורך י"ט שיאכל בשר היום וכו' וכ"ה נמי דעת התוס' שם ד"ה מאי בינייהו וכו' וכתבו הטעם משום הואיל ואין יכול להקטיר האמורין מבע"י הוי כאלו נאבדו והקטרת אימורין לא מעכבא היכא דנאבדו ע"ש ומדברי התוס' הכא ק"ל מהא דפריך בפ"ב דביצה דף כ"א ע"א בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא ע"ש ואיך קאמר בשלמא לרבא ניחא שהרי לרבא נמי דקאמר זורק ע"מ להתיר בשר באכילה ע"כ להתיר בשר באכילה לערב קאמר מכח קושיית התוס' עצמה הכא דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר באכילה וא"כ לדידיה תקשי ליה אמאי לא יזרוק בשבת כדי לאכול בשר לערב כי היכי דפריך לרבה בר רב הונא מהקטרת אימורין לערב בשלמא לפירש"י ותוס' שם שפיר קאמר לרבא ניחא משום דלא התיר רבא אלא כדי שיאכל בשר בי"ט עצמו משום שמחת י"ט והילכך בשבת דלא מצי לאכול בשר ע"י צלייה לא יזרוק אבל לדברי התוס' הכא ע"כ דרבא נמי לערב קאמר א"כ לא ידעתי למה לרבא ניחא טפי מרבה בר רב הונא ומ"ש התוס' דטעמא דלא יזרוק בשבת דהוי כמו תיקונו מדרבנן וכו' ר"ל דהוק' להו מה איסור שבות כלל בזריקה מידי דהוה אלו שופך מים בעלמא ולזה תירצו משום דמתקנו לקרבן שיותר הבשר המקטיר האימורין ומדרבנן אסור ועיין לה' מחנה ראובן בחידושיו לפרק ו' דפסחים על דף ס"ה ע"ב בד"ה אלו דברים וכו' וע"ש לה' שושנים לדוד ז"ל על המשניות וע"כ משום דבשבת החמירו טפי מי"ט וא"כ זהו מאי דמשני התם ואב"א שאני שבות שבת משבות די"ט אבל לפי דעת המקשה התם לא ידעתי היכי קאמר בשלמא לרבא ניחא אבל אין להקשות דה"ל לתלמודא התם למפרך ברייתא מינה ובה מ"ש י"ט דהדם יזרק אבל בשבת לא יזרוק דממ"נ אם הדם יזרק בי"ט משום הבשר לערב בשבת נמי יזרוק ואם משום אימורין לערב בשבת נמי יזרוק די"ל דאיכא למימר דס"ל לברייתא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט והבשר יאכל בי"ט עצמו וגם הקטרת אימורין בי"ט עצמו אבל מיהא הא דקאמר בשלמא לרבא ניחא לא ידעתי איך ניחא ואפשר לומר הא דקאמר בשלמא לרבא ניחא היינו משום דלענין אכילת בשר שהוא צורך הדיוט ידע תלמודא לחלק בין י"ט לשבת דשבת חמיר ולכך בי"ט ט מותר משום אכילת בשר לערב אבל בשבת אסור משום בשר לערב שהוא צורך הדיוט אבל לרבה בר רב הונא דמתיר בי"ט משום אימורין שהוא צורך גבוה ס"ל לתלמודא ה ה בשבת נמי ומסיק ואב"א שאני שבות שבת וכו' דאפי' לענין צורך גבוה החמירו בשבת טפי מי"ט:

מיהו קשה דאיך יתכן דלרבא דמתיר ע"מ לאכול בשר היינו לערב קאמר דא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבשביל האמורין שהוא צורך גבוה א יזרוק אכל בשביל הבשר שהוא צורך הדיוט יזרוק בשלמא לפירש"י ותוס' שם דיאכל הבשר ביו"ט עצמו ניחא דעדיף שמחת יו"ט טפי מהאמורין אבל לדברי התוס' הכא דבשר נמי לערב לא ידעתי איך עדיף ליה בשר מהאמורין ועלה בדעתי עוד לומר דלעולם דגם לדברי התוס' הכא רבא דמתיר ע"מ לאכול בשר הייני בי"ט עצמו ואע"ג דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משחרי בשר באכילה ס"ל לתוס' דרבא מיירי כגון ש שנאבדו האימורין כמ"ש התוס' עצמן בפ"ב דביצה משם יש מתרצין ע"ש אבל גבי ברייתא דכבשי עצרת דע"כ משמע דמיירי דאיתנהו האימורין כמ"ש התוס' שם הילכך הוצרכו הכא לומר לערב קתני ולפ"ז ע"כ דוקא לרבא בר הונא הוא דצדדו התוס' לומר דברייתא אית ליה כמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ולערב קתני אבל לרבא ע"כ דמוקי לה כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ויאכל הבשר בי"ט עצמו וגם יקטיר האמורין בי"ט עצמו דאי אין קריבין בי"ט לא יזרוק לא בשביל הבשר לערב ולא בשביל האמורין לערב וכל זה דוחק דכולי האי הו"ל להתוספות לבאר ותו דתקשי להו אמאי קאמר התם איכא בינייהו נאבד הבשר וכו' שהרי כיון דע"כ דאימורין קיימין דמש"ה לרבה בר רב הונא יזרוק א"כ אפילו הבשר נמי קיים אפ"ה לרבא לא יזרוק משום דכל כמה דלא מקטרי אמורין וכו' וכמו שדחו שם התוס' ליש מתרצין ע"ש:

עוד ק"ל לדברי התוספות הכא שכתבו שלא יאכל הבשר עד הערב מטעמא דכל כמה דלא מקטרי אימורין משתרי בשר באכילה וע"כ דלא ס"ל כדברי התוס' בפ"ב דביצה שכתבו דהיכא דלא אפשר הוי כמו נאבדו שהרי בפרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב מבואר להדיא כדברי התוס' דפ"ב דביצה דקאמר מר כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או שאבדו וכו' עד שאני תמיה גם על התוס' בפ"ב דביצה איך לא הביאו ראיה לדבריהם מהך דפרק תמיד נשחט ולזה אפשר לומר במאי דאיכא למידק בלשונם שם שכתבו וז"ל אבל קשה וכו' הא אמרינן התם אמורין וכו' עכ"ל ותיבת התם אין לה מובן דאהיכא קאי אלא נראה משום דשם בדבור שלפני פניו הזכירו בדבריהם פרק אלו עוברין ע"ש ועלה קאי תיבת התם כלומר התם במסכת פסחים וכונתם על פרק תמיד נשחט דשם נמי מקור אותו דין ע"ש ויותר נראה להגיה בדבריהם הא אמרינן בפרק תמיד נשחט וא"כ בתירוצם נמי סמכו על הך דתמיד נשחט ושוב ראיתי במקובצת שם שהזכיר להך דתמיד נשחט משם התוס' ע"ש וא"כ לא ידעתי לדברי התוס' הכא מה יענו להך דפרק תמיד נשחט ועיין לתוס' פרק ג' דיומא דף כ"ט ע"א ד"ה אלא וכו' שהקשו כה"ג מהך דפרק תמיד נשחט ע"ש ודברי התוס' הכא צל"ע:

ודע שהרמב"ם השמיט הך פלוגתא דרבה ורבה בר רב הונא וראיתי להמש"ל ז"ל פ"ק מהלכות חגיגה דין יו"ד שכתב דמרן הביא הך סוגיא פרק ב דשגגות דין י"ד ע"ש ויש לתמוה עליו דמרן הביאה על דברי רבינו דמיירי דעבר ושחט בשבת והתם בין לרבא בין לרבה בר רב הונא כדמסיק התם ואב"א שאני שבת וכו' אבל בי"ט אכתי לא ידעינן אי פסק כרבא או כרבה בר רב הונא ואולי דאין ה"נ דזהו כוונת ה' מש"ל דקא מתמה על מרן שלא נתעורר ולישב דעת רבינו עיין לחידושינו פרק ב' דביצה שכתבנו שם שני ישובין ע"ש ואגב איכא למידק בפשטא דשמעתא דפ"ב דביצה דפריך מסיפא דברייתא מדיוקא דיעבד אין לכתחלה לא ואמאי לא פריך מרישא דקתני להדיא לא יזרוק לכתחלה:

ושו"ר שכן הקשה הרב בני שמו למהר"ם עדאוי נ"ע והניח בצ"ע ובלוח ההשמטות שלו דף קע"ב סוף ע"א כתב שמצא תירוץ לזה מדברי התוס' במס' שבת שכתבו דאורחיה דגמרא להקשות מדיוקא דסיפא אע"ג דיכול להקשות מרישא בהדיא ע"ש. הן אמת שכ"כ התוס' במסכת שבת פ"ג דף מ"ו ע"ב ד ד"ה כבתה וכו' מ"מ התוס' עצמן שם דף ט"ל ע"ב ד"ה אלא פניו וכו' לא ס"ל הכי ע"ש וא"כ לדבריהם הדרא קושיית הרב לדוכתה. ויש מי שיישב דאי מרישא איכא למדחי דמיירי שנאבדו האימורין ולכך דייק מסיפא דקתני ע"מ להקטיר אימורין לערב אלמא דמיירי דהאימורין קיימין ונראה דאין זה מספיק דאכתי לפום מה דהוה ס"ל לתוס' התם דרבה בר רב הונא אינו מוסיף אלא דוקא בשביל אימורין הוא זורק ולא בשביל הבשר א"כ אם איתא דרישא מיירי בשאבדו האימורין מאי אריא דנקט שבת דמשמע דהאיסור הוא מטעם שהוא שבת ת"ל אף ביו"ט עצמו לא יזרוק כיון דנאבדו האימורין וצ"ע. עוד ק"ל לפי סברת התוס' דרבה בר רב הונא אינו מוסיף ואינו זורק בשביל הבשר מהא דאמרי' בפרק התכלת דף מ"א ע"א עמוד וחטוא כדי שתזכה בשבת אמרינן ע"ש א"כ כ"ש בי"ט דיחטא בזריקה כדי שיזכה בבשר וצ"ל דס"ל דאין אומרים חטוא בשביל שתזכה אלא ס"ל כדפריך התם ר' יוחנן ולפ"ז ה"ה דה"מ התוס' להקשות אלמא דאיכא בינייהו הך דשחט ארבעה כבשים דמייתי התם דקאמר מושך שתים מהם וכו' משום דאמרי' לאדם חטוא וכו' כדאיתא התם אבל לרבה בר רב הונא לא ימשוך אלא דעדיפא מינה הקשו התוס' מנדרים ונדבות גופייהו דאיירי בהו ומ"מ אין זה נוח לי שהרי הך דשחט ד' כבשים ברייתא תיא ואיך רבה בר רב הונא לא ס"ל כותיה וצ"ע:

אבל אין להקשות דאיך רבה בר רב הונא ס"ל דלא יזרוק בשביל הבשר שהרי אוכל נפש מותר ביו"ט ואמאי הויא זריקה שבות כלל והא אפי' הבערה ובישול בי"ט שרי משום אוכל נפש די"ל דשאני הכא משום שעבר ושחט שלא כדין והילכך הוי זריקה שבות אלא משום האימורין או משום הבשר למר כדאית ליה שרינן איסור שבות משום שלא העמידו דבריהם וכה"ג ראיתי במקובצת בפ"ב דביצה גבי דקאמר לרבא לא זריק וז"ל ואע"פי שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסורה מ"מ כה"ג שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפי' במקדש עכ"ל ע"ש ועיין להרב מחנה ראובן ז"ל בחידושיו פ"ק דתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא אמר וכו':

בא"ד וצ"ע דלהך כבשי עצרת נמי לא דמי וכו' כצ"ל:

בא"ד וא"כ הא דקאמר יזרוק מיירי שנשחטו שלא לשמה וכו' עכ"ל פי' לפי שמיירי וכו' ודו"ק:

בא"ד וצ"ל דלא דמי דהתם עיקר הזבח וכו' כצ"ל:

בא"ד אבל הכא כיון דסתמא כשר וכו' נעשה כאלו נעשה סתמא וכו' עכ"ל לא ידעתי אמאי הוצרכו לזה שהרי עיקר התירוץ הוא משום דשאני התם משום שאבד הלחם ואפשר לאלימותא הוא כיון דנעשה סתמא קרוב הוא להיות כמו שלא לש לשמן והוי דמי קצת להך כבשי עצרת דנשחטו שלא לשמן ויותר נראה להגיה א"נ במקום תיבת אבל והוא תירוצה אחרינא. מיהו בעיקר תירוצם ק"ל דא"כ הדרא קושיתם לדוכתא שהקשו אמאי לא מייתי מתני' עולה תקרב עולה וכו' דהא מהאי טעמא גופיה דדמי לכבשי עצרת ה"נ דמי למתני' דלעיל ואפשר דאין ה"נ דהניחוה בקושיא ולפ"ז יש להגיה בדבריהם וכצ"ל וצ"ע דלהך כבשי עצרת וכו' דלא מתכשרי שלא לשמן וכ"ת הא בפרק התכלת מבעיא להש"ס כבשים וכו' ושיעור דבריהם ר"ל וכ"ת בלא"ה בלא תירוצם תקשי קושיא זו דע"כ דלא דמי לכבשי עצרת כדמשמע מהך דמבעיא ליה בפרק התכלת וכו' ואהא תירצו דלא דמי דשאני החם משום דאבד וכו' אבל לפי תירוצם קשה ודו"ק:

מיהו ק"ל על תירוצם משום דהוי כמו אבד הזבח א"כ מאי פריך התם בפרק התכלת דף מ"ו ע"כ והרי פסח וכו' דהא שאני כבשי עצרת משום דאבד כיון דמה"ט לא פריך ליה מברייתא דכבשי עצרת גופייהו דקתני הדם יזרק משום דלא דמי דהוו כמו אבד כמ"ש התוס' אבל מאי דמשני התם משום דנראה לשמו ונדחה וכו' וכן נראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה וכו' משא"כ גבי פסח ע"ש קשה שהרי הכא גבי נזירות דנראה לשמו ונשחט לשמו ואפ"ה קאמר תלמודא דיזרוק הדם וע"כ צריך לחלק דשאני התם משום דאבד הלחם כמ"ש התוס' וא"כ זהו עיקר התירוץ דאפי' גבי פסח נמי משכחת לה דנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחק וכו' מ"מ לא דמי לכבשים משום דשאני התם דאבד הלחם וצ"ע: תו ק"ל בפשטא דתלמודא דהתם דפריך מפסח אחר זמנו ומשני משום דנראה לשמו ונשחט לשמו וכו' דהיינו תירוץ התוס' שתירצו וי"ל לא דמי וכו' עדיפא מינה הו"ל למפרך ולשנויי הכי מכבשי עצרת גופייהו דקתני הדם יזרק שלא לשמו וצ"ע ועיין לה' מראה כהן שיטה על זבחים על דף י"א ע"ב במשנה דף יו"ד ריש ע"א מהספר שהק' אהך בעיא דמנחות דכבשי עצרת ממתני' דפסחים דף ס"א ע"א דקתני שחטו קודם חצות פסול ע"ש ועיין לחידושינו שם ודו"ק:

תוס' ד"ה דתנן וכו' ולכך אמר ת"ק וכו' עכ"ל משום דפשטא דתלמודא משמע דמביא ראיה דמאי בעי שוחט ברישא כפירש"י ולזה כתבו כלומר דמביא ראיה לת"ק דאפי' בזריקת החטאת מותר ביין כי היכי דאם גילח על א' מהן יצא ה"נ דנזרק א' מהן מותר ביין ולא ניחא להו כפירש"י משום דהוק"ל דהו"ל לאתויי רישא דקתני מביא חטאת ועולה ושלמים דמשמע דשוחט חטאת תחלה ועוד לר"א נמי דפליג בסיפא ס"ל נמי דשוחט החטאת תחלה וא"כ לכ"ע שוחט חטאת תחלה ועיין במקובצת ומיהו לפי מ"ש לקמן פ"ו דף מ"א ע"א ד"ה תגלחת וכו' דלר' יודא דין הוא שיקדימו שלמים ושוחט שלמים תחלה ע"ש לק"מ דהוצרך לאתויי הך דאם גילח וכו' כי היכי דאתי מתני' כר' יודא נמי וע"כ צ"ל כן לפירש"י דהכא וצ"ל דתוס' הכא אינן מפרשי כפירוש התוס' לקמן אלא ס"ל דלר' יודא נמי שוחט חטאת תחלה כמ"ש במקובצת להדיא ע"ש ועיין להלח"מ ז"ל ולהרב מש"ל ז"ל פ"ח מה' נזירות דין ב' שכתבו פירוש זה לדעת רבינו כדי לתרץ קושיית הכ"מ ז"ל ע"ש ולא ראו לדברי התוס' הללו דע"כ דמפרשי נמי הכי כמו שהוא במקובצת להדיא וצ"ל לפי' זה דלא גרסינן הכא בגמ' הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא אלא לא גרסינן תיבת כגון וכן משמע מדברי התוס' דבור שלפני זה ד"ה אי דשחט עולה וכו' דלא העתיקו תיבת כגון ודו"ק:

בא"ד דלא תימא דוקא גילח על השלמים וכו' דדוקא על השלמים יצא וכו' וקאמר דבגלח על א' משלשתן יצא ובפרק וכו' כצ"ל ואין דבריהם מובנים דמשמע דהו"א בעינן תרתי דהיינו עד שיגלח וגם בעינן נמי שתהא התגלחת על השלמים דוקא ולא ידעתי מהיכא תיתי דהיתר היין יהיה תלוי בזה דאמאי עד שמגלח על השלמים הוא דמותר ביין ותו מאי ראייה מייתו מדכתיב וגלח פתח אהל מועד דהך קרא דרשינן ליה לקמן דף מ"א ע"א דמגלח על השלמים אבל לא שמעינן מניה דלא הותר ביין עד שמגלח על השלמים ותו דא"כ מאי היא ראיית תלמודא דמייתי דאם גילח על א' מהן יצא דנהי לענין תגלחת יצא בגלח על אחת מהן מ"מ היתר היין מיהא אינו אלא עד שמגלח על השלמים ותו דלקמן דף מ"ו ע"א אמרי' ואחר ישתה הנזיר יין לאחר מעשה יחידי ע"ש משמע דבזריקת קרבן אחד לבד בלא תגלחת דהיינו מעשה יחידי מותר ביין וכן פירש"י להדיא וז"ל מעשה יחידי אחר קרבן אעפ"י שלא גילח ע"ש לכך נראה להגיה עוד בדבריהם תיבת גילח ולהניחה אחר תיבת דדוקא וכצ"ל דלא תימא דוקא על השלמים הוא דתנן וכו' דדוקא גילח על השלמים יצא דכתיב וכו' כצ"ל עכ"ל וכן ראיתי להרב אורח מישור ז"ל שהגיה כן ע"ש ור"ל דמייתי ראיה דלא תימא דבזריקת שלמים דוקא הוא דקתני מתני' מותר ביין מפני שהתגלחת דוקא על השלמים הוא דיצא כדכתיב וגלח פתח אהל מועד ודרשינן מניה דעל השלמים מגלח ומסתמא דלא הותר נמי ביין אלא כשנזרק אותו קרבן שמגלח עליו וסברא זו כתבה רש"י בפרק איזהו מקומן דף נ"ה ע"א ד"ה שאם וכו' ע"ש ואע"ג דמתני' קתני נזרק אחד מן הדמים דמשמע איזה מהן מ"מ הוה אמינא דאחד מיוחד קתני ותדע שהרי ר"ע קאמר במתניתין אפי' אחת מכל הבהמות ואפ"ה מוקי לה כשנשחטה חטאת ברישא ולזה מייתי ראיה שפיר דתנן אם גילח וכו' פירוש התגלחת נמי אם גילח על אחת מהן יצא והילכך הכי נמי אם נזרק אחד מן הדמים הותר ביין וה"ה דהוה מצי לאתויי מר"א לקמן במתני' דס"ל מגלח על החטאת תחלה אלא מייתי הך דאם גילח וכו' כי היכי דאתיא מתני' לכ"ע אף לר' יודא נמי דס"ל על השלמים ודו"ק ועיין לתוס' לקמן דף מ"ו ע"א ד"ה אחר וכו' ולחידושינו שם:

בא"ד ובפרק איזהו מקומן מפרש דמקיש וכו' עכ"ל שם דף נ"ה ע"א והתי"ט ז"ל לקמן פ"ו משנה ז' ד"ה ואם גילח וכו' אשתמטיה היקש זה וכן אשתמטיה נמי למקובצת לקמן דף מ"ה ע"א במשנה היקש זה ע"ש ועיין לחידושינו שם ודו"ק:

שם במשנה האיש מדיר בנו בנזיר וכו' עיין . להמש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג שנסתפק אם מצי האב למשאל וכן אי מצי הבן למשאל ועיין מה שכתבנו עליו בחידושינו לעיל דף י"ד ע"א ודו"ק. ודע שראיתי בירושלמי על מתני' הלזו דקאמר תני בנוזרו מרחם ע"ש והנראה שכונת הירושלמי דמייתי ברייתא דקתני דאפי' עדיין ברחם אמו מצי להזירו ומאי דקאמר עוד בתר הכי אית דבעי מימר וכו' מילתא אחריתי וה' פני משה ז"ל פי' בע"א ע"ש ומ מ הדין מיהא דין אמת דמצי להזיר בנו אפי' עדין ברחם אמו וכתבתי זה מפני שראיתי להתי"ט ז"ל לקמן ריש פרק ז' שכתב דוקא כשהגיע לחינוך הוא דמזירו ואשתמטיה הירושלמי הלז וכבר הושג מהר' אורח מישור לקמן ריש פ"ז דף מ"ז ע"א ועיין לה' חזון נחום ז"ל פ"ז דמסכת כלים משנה ו' דף ט"ו ע"א ועיין לחידושינו לעיל דף י"ד ע"א ודו"ק:

שם במשנה האיש מדיר בנו בנזיר וכו' עיין להתוס' פ"ח דמנחות דף פ"א ע"א ד"ה התורה אמרה וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף נ"ט ע"ב במשנה ודו"ק:

שם במשנה ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וכו' ק"ל א"כ איך חנה הדירה את שמואל בנה בנזיר כדכתי' בשמואל א' סי' א' ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו וכו' והיינו נזירות כדתנן סוף מכלתין דף ס"ו ע"א וכן ראיתי לה' קול הרמ"ז ז"ל לקמן סוף מכלתין שהרגיש בקושיא זו משם הרד"ק ע"ש ונראה דשאני התם משום דבעלה אלקנה הסכים עמה כדכתיב ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך אבל ליכא למימר הא דקאמר אין האשה מדרת את בנה אינו ר"ל אין יכולה להדירו ואם הדירתו לא מהני אלא ר"ל אינה חייבת אבל אי מדירתו מהני ואדרבא מצוה קעבדה וכה"ג כתבו התוס' ישנים בפרק בתרא דיומא דף פ"ב ע"א ד"ה ן' שמונה וכו' גבי הילני המלכה שישבה היא ובניה בסוכה דהיתה מחנכתם למצוה בעלמא ע"ש דזה אינו שהרי מצות נזירות גופה אינה חיוב אלא מצוה התלויה ברצון האדם וא"כ מהיכא תיתי דאיכא חיוב בחינוך ואמאי האב חייב לחנך וכן נמי ליכא למימר דהק' האיש מדיר בנו כלומר יש לו מצוה אבל האשה אין לה מצוה דאם יכולה להדירו אמאי אין לה מצוה אלא ע"כ דהק' אין האשה יכולה להדירו דלא מהני הדרתה והא דקאמר תלמודא קסבר איש חייב לחנך ואין האשה חייבת לחנך וכו' ה"ק איש חייב לחנך בעלמא ולכך גבי נזירות יכול להזירו אבל אשה דאינה חייבת בדעלמ' לכך גבי נזירות אינה יכולה להזירו וכן ראיתי לה' אורח מישור ז"ל בד"ה ועוד וכו' שכתב לענין מצות עירוב דכיון דאין אמו חייבת לחנכו אין יכולה לעכב עליו והביא ראיה מהכא כיון דאינה מדרת בנה בנזיר אינה יכולה להדירו ע"ש אלמא דס"ל לה' בפשיטות דאינה יכולה להדירו וק"ל:

ואין להקשות דאיך אמרה חנה ונתתיו לה' כל ימי חייו והרי בידו וביד הקרובים למחות וא"כ מאי פסקא דקאמרה ונתתיו כל ימי חייו וי"ל דכונתה אם לא ימחו וכן הוה שלא מצינו שמיחו אבל קשה אכתי כשמביא שתי שערות ממילא בטל הנזירות כמ"ש התוס' בד"ה ואין האשה וכו' וי"ל דכונתה נמי אם יקבל עליו הנזירות כשיגדל ויביא השערות א"כ כונתה דרך תפלה שלא ימחה וגם יקבל עליו אחר הבאת השערות. אבל קשה דא"כ אימא דקושטא הוא שלא קבל הנזירות אחר השערות וממילא בטל הנזירות שהרי לא מצינו בהדיא שקבל הנזירות והרמב"ם כתב פ"ג מה' נזירות דין י"ו דשמואל הרמתי נזיר עולם היה ומנ"ל זה וי"ל מדכתיב קרא אח"כ וישב שם עד עולם וכו' משמע שהיה יושב והוא נזיר עד עולם ודו"ק נ"ל:

שם במשנה גילח וכו' כתב במקובצת וז"ל ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מקרי מחאה דמסתבר למימר כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בו אין לך המחאה גדולה מזו ומיהו מדנקט גילח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו הרא"ש ז"ל בפירושו עכ"ל ונראה דדקדק למינקט שעשה מעשה בגופו כלומר שעשה מעשה הניכר בגופו לאפוקי שתיית יין נהי דהשתייה הוי מעשה מ"מ אינו עושה רושם בגופו וכן טומאה נמי אעפ"י שהלך למקום הטומאה אינו ניכר בגופו שהוא טמא ועיין לתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה שלא וכו שנקטו ג"כ גילח ועשה מעשה בגופו משמע דס"ל כדברי המקובצת ומיהו ראיתי בירושלמי דקאמר ישב לפני הספר כמי שלא מיחה ע"ש ונראה דע"כ מוכח דלא כמקובצת דאל"כ לא ש שמעינן רבותא טפי דאפי' עשה איסור כגון ששתה יין או שנטמא אלא משמע דוקא ישב לפני הספר שלא עשה איסור ולכך אמרינן כיון דלא גילח לא הוי מחאה אבל כל שעשה איסור הוי מחאה ובדברי הרמב"ם פ"ב מה' נזירות דין ט"ו אין הכרע ע"ש ודו"ק: תוס' ד"ה ואין האשה וכו ודוקא כשמיחו מיד וכו' עכ"ל התוס' הכא מספקא להו כמ"ש בסוף דבריהם ואפי' א"נ וכו' ומפירש"י במתני' שכתב בתוך ימי נזירותו משמע דפשיטא ליה אפי' מיחה אח"כ והכ"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג ד"ה והאיש וכו' מספקא ליה בדעת רבינו ועיין לחידושינו לעיל דף י"ד ע"א שהוכחנו שדעת רש"י בסוף מכות דבעינן שימחה מיד ע"ש באורך וכן משמע מהירושלמי דבעי קרוב מהו שימחה וכו' משמע דס"ל עד שימחה מיד לפי פי' ה' פני משה ז"ל ע"ש ומיהו אפשר לפרש כונת הירושלמי קרוב מהו שימחה ר"ל קרוב יחידי מהקרובים או"ד עד שימחו כל הקרובים כולן ודלא כהרב פני משה ז"ל והרמב"ם פ"ה מה' נזירות השמיט להאי בעיא דירושלמי ע"ש ולא ידעתי למה עוד השמיט הא דאמדינן בירושלמי מיחה או שמיחו קרובים בכל לשונות כמו שמיחה ופי' ה' פני משה ז"ל וז"ל כלומר בכל הלשונות שאומר ומגלה דעתו שאינו רוצה בנדרו כמי שמיחה בפירוש הוא ואין קפידא אם אומר אין כאן נדר או בטל הוא כדמחלקינן לעיל בהפרת הבעל לאשה עכ"ל עוד השמיט הא דאיתא בירושלמי ישב לו לפני הספר כמי שלא מיחה ולא ידעתי למה וצ"ע:

בא"ד ובתוספתא קתני בהדי הני או שהביא שתי שערות וכו' עיין לחידושינו לקמן דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה הניחא וכו':

בא"ד דבפלוגתא לא קמיירי וכו' עיין מה שהקשה הרב אורח מישור ז"ל מתוס' דלקמן דיבור הנזכר לעיל ועיין לחידושינו שם מה שכתבנו ליישב ודו"ק:

ד"ה בנו וכו' דשייך במצות לכשיגדל וכו' עכ"ל אע"ג דבתו נמי שייכא במצות נזירות לכשתגדל כמו האיש כדכתיב איש או אשה וכו' כדתנן לקמן ריש פ"ט דף ס"א ע"א נראה דכונתם ר"ל בנו דשייך בכל המצות כולן משא"כ נשים דפטירי ממ"ע שהזמן גרמא ולשון המקובצת מדוקדק בזה וז"ל אבל בתו אינה חייבת כ"כ במצות וכו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב וכו' עכ"ל עיין למ"ש ה' מש"ל ז"ל פרק י"ז מה' מאכלות אסורות דין כ"ז ד"ה ויש לדקדק וכו' שכתב בסוף דבריו שבתשובת הראנ"ח האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרינן אין ב"ד מצווין להפרישו בין ב"ד לאב ואח"כ רמז לדברי התוס' הכא ולדברי התוס' דפסחים דף פ"ח ע"א ד"ה שה וכו' ע"ש נראה שכונתו דרמז לתוס' הכא משום שכתב דחינוך לא שייך אלא באב אבל ב"ד לא ורמז לתוס' דפסחים משום דמשמע מדבריהם דאפוטרופוס אינו כמו ב"ד אלא דינו כמו האב שמחנך לקטן כמ"ש התוס' שם בסוף דבריהם ע"כ. ואגב ראיתי למהרש"ל התם שכתב על דברי התוס' שם דלפי' הר"ן דלא דאורייתא ר"ל אין הקטנים צריכין מנוי מן התורה לא מקשו התוס' מידי ע"ש ולע"ד נראה דאי מהא לא אריא דנהי מדאורייתא א"צ מנוי מ"מ מדרבנן מיהא צריכין ממנוי דהכי משמע לישנא לאו דאורייתא וכה"ג כתבו התוס' פ"ב דקידושין דף נ"ח ע"א ד"ה אלמא וכו' גבי חולין בעזרה לאו דאורייתא ע"ש ולכך הוקשה להו שפיר דאיך ספינן ליה בידים איסור דרבנן ותירצו דבכה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי פי' ומה שמשמע מדרבנן הצריכו מנוי לקטן היינו לכתחלה אבל בדיעבד שרי משום חינוך מצוה. ונראה שלזה היתה כונת ה' מש"ל ז"ל לעיל מזה דאכפל עוד לרמוז לדברי התוס' דפסחים וכתב וז"ל ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד עכ"ל ע"ש כונתו לשיטתו אזיל שהעלה למסקנא וז"ל ומיהו לפי האמת דקי"ל וכו' ונמשך מזה דבאיסורי דרבנן שרי לאכילן בידים וכו' עכ"ל ולכך כתב דתוס' דפסחים צריכין תלמוד והיינו משום דלא מקשו מידי שהרי כיון דמן התורה ליכא איסור כמ"ש הר"ן והתוס' כמ"ש מהרש"ל ואי משום איסור דרבנן הרי שרי להאכילם בידים איסור דרבנן כן היה נראה לי לכאורה:

ומיהו אחר העיון נראה דלא דמי כלל דהא דאמרינן באיסור דרבנן שרי להאכילם בידים היינו משום דאמרינן דרבנן מסתמא לא אסרו אלא בגדול ולא בקטן אבל גבי מנוי דעיקר תקנתא דרבנן לגבי קטן עצמו דאמרו קטן נמי צריך מנוי א"כ איך שייך לעבור אדרבנן ולהאכילו בידים. שוב התבוננתי דמעתה ע"כ דכונת קושיית התוס' נמי לאו משום דמדרבנן איכא מנוי א"כ הך דקטן אוכל נבילות דפרק חרש שכתבו בדבריהם אינו ענין לכאן דהתם אפי' תימא דמותר לספות לקטן בידים היינו משום דהאיסור לגבי גדול וה"ל להקשות בפשיטות דאיך מאכיל פסח שלא למנויו ויעבור אדרבנן שאמרו גבי קטן גופיה צריך מנוי ומעתה צ"ל שכוונת ה' מש"ל שכתב דבריהם צריכין תלמוד היינו משים כיון דמן התורה ליכא איסור כפירוש הר"ן ותוס' דנדרים כמ"ש מהרש"ל וכן נמי לפי' הרא"ש בנדרים דמשמע מפירושו כיון דאין הקטן מחוייב בפסח הוי המנאת אביו חשיבא המנאה כמו שיע"ש. ומיהו נראה שלא ראה ה' מש"ל ז"ל לדברי מהרש"ל שכ' דהתוספות מפרשי כפירש"י בנדרים דמן התורה לא יוכל להפריש על בניו הקטנים שלא מדעתן ע"ש הן אמת שעיקר דברי מהרש"ל הללו אינם מובנים אצלי דא"כ דבעי דעתם מאי משני תלמודא אמר ר' זירא שה לבית מ"מ ופירש"י וא"צ דעתם ולפי דברי מהרש"ל אדרבא צריך דעתם ואיך כתבו התוס' פי' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא אדרבא פי' זה סותר שנויא דתלמודא ואדרבא אי הוה שה לבית אבות דאורייתא הוה א"ש ותו דברייתא מפורשת להדיא דמייתי התם בפסחים דקתני שה לבית מלמד שאדם שוחט ומביא ע"י בנו ובתו הקטנים בין מדעתן בין שלא מדעתן ע"ש אלמא דא"צ דעתם מן התורה ותו דבפרק אין בין המודר קאמר וממאי דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומייתי מתני' דקתני דמזכה אחיו עמו ואי אמרת לאו דאורייתא על בשרא קאי ומזכה להו וכו' ע"ש ולפי דברי מהרש"ל אדרבא מביא ראיה לסתור דאי מדאורייתא צריך מנוי ודעתו א"כ אדרבא איך מזכה להו על בשרא אחר שנשחט:

גם בעיקר פירש"י בנדרים לא ידענא היכן כתב כדברי מהרש"ל שהרי כתב וז"ל בד"ה אמר ר' זירא שה לבית אבות דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו הקטנים לאו דאורייתא וכו' עכ"ל וא"כ ה"ק דקטנים צריכין פסח כדכתיב שה לבית אבות דמשמע דאב שוחט על הקטנים לאו דאורייתא כלומר אינו חיוב כ"כ מן התורה אלא דמן התורה א"צ להביא פסח ולהמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין אע"פי שלא נמנו עליו כיון דאין חייבין בפסח מותר לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנויו כמ"ש התוס' בנדרים ע"ש וא"כ פירש"י גופיה הוא ממש כפי' הר"ן והתוס' דנדרים. ולולי דברי מהרש"ל נ"ל דהחילוק שיש בין פי' הר"ן לפי' התוס' דפסחים הוא דלפירוש הר"ן ה"ק שה לבית אבות לאו דאורייתא כלומר קרבן פסח של קטן אינו מן התורה אלא דמן התורה אינו צריך מנוי ולפ"ז נמצא דהתורה התירתו לקטן לאכול שלא למנויו אבל התוס' דפסחים ס"ל דאינו ר"ל התורה התירתו אלא ה"ק לאו דאורייתא כלומר התורה לא אמרה דקטן צריך מנוי דעתו אלא קרא שהצריך מנוי סתמא איירי בגדול וכיון דאיירי בגדול א"כ אמרינן קטן הוי כדין איסורי דעלמא כגון איסור נבלה דאמרי' אין ב"ד מצווין להפרישו משום דקרא סתמא איירי בגדול וזהו דמשני בפסחים שה לבית מ"מ ר"ל דא"צ דעתו אלא דמותר לאכול בלא דעתו משום דאין ב"ד מצווין להפרישו ומשו"ה ק"ל להתוס' שפיר דמ"מ בידים אסור להאכילו ולפ"ז הא דמשני נמי בנדרים שה לבית אבות לאו דאורייתא אע"ג דס"ס אסור מן התורה לספות לו בידים ואפ"ה שוחט על בניו הקטנים היינו משום חינוך מצוה התירוהו רבנן לשחוט בלא מנוי דעתו כמ"ש התוס' בפסחים ואכתי עדיין ק"ל דא"כ היכי קתני בברייתא בפסחים שה לבית מלמד שאדם שוחט על בניו הקטנים בין מדעתם בין שלא מדעתם דמשמע מן התורה מותר בלא דעתם וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ומטעם חינוך מצוה הוא דהוי ודו"ק:

ודע דאולי פירש"י והרא"ש בפרק אין בין המודר היה נראה דלשון שה לבית אבות לאו דאורייתא דקאמר תלמודא לאו היינו דשה לבית אבות דכתב קרא משום דאיך מתיישב לשון לאו דאורייתא אמילתא דכתיבה בקרא אלא מלתא מושאלת כלומר דמה שמעשים בכל יום שאדם שוחט פסח על בניו הקטנים קרי בהאי לישנא שה לבית אבות ושיגרא דלישנא דקרא נקט ודו"ק:

וד"ע שהוקשה אצלי בפשטא דשמעתא דפרק אין בין המודר דפריך אלא מעתה יביא אדם פסח וכו' אלמא אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וכו' ע"ש דאמאי הוצרך ליפרוך מר"א שהרי ברייתא מפורשת היא בפסחים דף פ"ח ע"א דקתני אינו שוחט על בניו הגדולים אלא מדעתם אלמא דגבי גדול בעינן דעתו לכתחלה ותו קשה דר"א גופיה מאי קמ"ל ואי משום דמברייתא לא שמעינן אלא לכתחלה ואתא ר"א לאשמעינן דאפי' עבר ושחט לא עשה כלום א"כ מעתה קשה על הרמב"ם פרק שני מהלכות קרבן פסח דין ח' שלא הביא אלא דברי הברייתא ואמאי לא הביא נמי לדברי ר"א ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם דר"א לא שמיע ליה הך ברייתא דא"כ כולי האי הו"ל לתלמודא לפרש. עוד הוקשה אצלי על רבינו שלא הביא בה' ק"פ הך משנה דקתני האומר לבניו וכו' ומזכה אחיו עמו וכו' ולא ידעתי למה ואי משום דבפרק אין המודר דייק מינה תלמודא דשה לבית אבות לאו דאורייתא אבל רבינו ס"ל דשה לבית דאורייתא זה אינו שהרי כיון שפסק בפ"ב מה' ק"פ דין ח' להך ברייתא דקתני אינו שוחט על בניו הגדולים אלא מדעתם ופסק נמי בפ"ק מה' מחוסרי כפרה דין ה' כר' יוחנן דאמר שכן אדם מביא על בניו הקטנים וכו' א"כ קשה אהדדי כדפריך תלמודא בפרק אין בין המודר מדברי ר' יוחנן אר"א וע"כ דצריך לשנויי כדמשני תלמודא שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לרבינו שה לבית אבות לאו דאורייתא ותו דבפ"ב מה' ק"פ דין י"א פסק להך דיתנם ששחטו עליו אפטרופוסין דקתני מתני' א"כ ע"כ דס"ל שה לבית אבות דאורייתא דהכי משני עלה ר' זירא שה לבית מ"מ וכתבו התוס' פי' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וכו' וליכא למימר משום דס"ל לרבינו יש ברירה אבל שנוייא דר' זירא היינו למ"ד אין ברירה שהרי רבינו ס"ל אין ברירה דפסק פ"ק מה' תרומות דין ך' כמ"ש שם הכ"מ וכן משמע נמי מדפסק בפ"ב מה' ק"פ דין י"א בד"א ביתום קטן אבל גדול וכו' וכן בפ' שלישי מה' ק"פ דין א' ע"ש וכעת לא נתיישבתי בענין זה לאפס הפנאי וצ"ע:

בא"ד וצריך לחלק הדבר עכ"ל וז"ל המקובצת וי"ל דשמא חנוך דתענית שאני דדבר קל לשמור בתו בכל אבל לשומרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין טריחא מילתא ועי"ל דשאני תענית יוה"כ שהאשה חייבת כמו האיש עכ"ל ואע"ג דגבי נזירות נמי האשה חייבת כמו האיש וע"כ דאינו מחנכה מטעם שאינה חייבת בכל המצות כדכתיבנא לעיל י"ל שאני נזירות דאינו חובה ממש אלא מצוה שתלויה ברצון האדם הילכך בצירוף דאינה חייבת בכל המצות דאיכא תרתי לגריעותא לכך אמרי' דאינו חייב לחנכה אבל במצות שהיא חייבת ממש כגון תענית יוה"כ וכיוצא חייב לחנכה אע"פי שאינה חייבת בכל המצות ודו"ק נ"ל:

ד"ה קסבר ויש גורסין דלא חשובי וכו' כצ"ל ר"ל דגורסין דלא חשובי תיבה אחת וקאי אחינוך דעלמא וא"ש תיבת כל וא"צ לומר כגון וכו' משא"כ לגירסא דידן דצ"ל כגון וכו' וכמו שהרגישו בתחלת דבריהם שכתבו כגון חנוך דנזירות וכו' וכ"כ רש"י ונראה דלפ"ז תיבת כל קאי אכל אב ואב וה"ק כל חינוך של אב ואב דלא חשיב כגון חינוך נזירות וכו' ודו"ק: בא"ד משום דמגלח עכ"ל כצ"ל וכ"כ נמי רש"י בסמוך בד"ה קסבר ר"ל כל חינוך וכו' וז"ל דבזיוני הוא דקא מגלח ראשו וכו' ואע"ג דאדרבא גידול שער הוי ניוול דמה"ט אמרינן לעיל פ"ק דף ה' ע"א גבי אבשלום דמגלח אחת לשלשים יום משום דאיכא כובד ופירש"י והו"ל נוול וכן נמי אמרינן התם שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מע"ש לע"ש ומה"ט נמי קי"ל דמצוה לגלח בעי"ט ועיין לרש"י פרק ו' דכריתות דף כ"ו ע"א ד"ה לאו לכפרה וז"ל דהא איכפר ליה שיתנוול בגידול שער עכ"ל ע"ש וכן מה"ט נמי המלך מסתפר בכל יום כמ"ש רבינו פ"ב מה' מלכים דין ה' כדי להתנאה ע"ש וצ"ל דקטן שאני דאדרבא שערו מיפהו ודו"ק:

מיהו קשה לעיל פ"ק דף ד' ע"א מייתי דתניא אמר שמעון הצדיק וכו' אמרתי לו בני מת ראית לשחת שער נאה וכו' ע"ש ומשמע דבנזיר גדול מיירי אלמא משמע דאדרבא גידול שער הוי נוי וצ"ל דלאו כל גידול שער שוה דלפעמים שהשער מייפהו טפי כגון אותו האיש של שמעון הצדיק דקאמר עליו יפה עינים וטוב רואי וכו' ע"ש וכגון דא אדרבא השער מייפהו ונזיר טמא כגון זה צ"ל דאכפר ליה בתגלחת שמגלח מיהו הקטן לעולם השער מייפהו כדמשמע מפירש"י ועיין לחידושינו לקמן פ"ת דף נ"ט ע"א בתוס' בד"ה בנזיר וכו' ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה