אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף כח.

דף כז:

גמ' יכול לא יוציא במעות שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה וכו' אע"ג דלגבי בהמה בעי תרי קראי חד לקלה וחמורה וחד לקלה וקלה או חמורה וחמורה גבי מעות מיהא חד קרא סגי דכיון דגלי גבי בהמה דאין לחלק ה"ה מסתמא גבי מעות נמי אין לחלק וכן נמי בסמוך גבי עצמו דקאמר יכול לא יצא בבהמה אפי' מן הקלה לקלה וכו' אע"ג דליכא אלא חד קרא על חטאתו וא"כ אימא דנוקי מיעוטא דקרא לשם חטאו ולא קרבן של חטא אחר היינו כגון קלה וחמורה אלא י"ל כיון דגלי קרא גבי אביו דאין לחלק מסתמא גבי עצמו נמי אין לחלק ובזה ניחא נמי מה שיש לדקדק בפשטא דברייתא כיון דגלי קרא גבי עצמו דאינו יוצא ל"ל קרא גבי אביו דאינו יוצא פשיטא דכ"ש הוא ודוחק לומר דלא הוה דרשינן על חטאתו לשם חטאו דהא כיון דהיתירא היא כמ"ש ה' ק"א ז"ל אלא י"ל דאצטריך גבי אביו כי היכי דמגלה לנו אפי' מן הקלה על הקלה וכו':

ושו"ר שקושיא זו הקשה אותה ה' כ"מ ז"ל פ"ג מה' שגגות דין ג' משם מהר"י קורקוס וראיתי לה' לח"מ ז"ל שתירץ כדכתי' אבל מהר"י קורקוס תירץ דאצטריך גבי אביו למעוטי דאינו יוצא מחלב אביו לחלב בנו אבל בקרבן עצמו מחלב לחלב מהני ע"ש ולא ידעתי מה תיקן דאכתי תרי קרבנו גבי אביו גבי בהמה ל"ל בחד קרא סגי דע"כ אתי למעוטי חלב וחלב דאי קלה וקלה או חמורה וחמורה מכ"ש מקרבן עצמו נפקא וה' לח"מ הק' עליו מלישנא דברייתא וכתב ודוחק לומר דלאו דוקא וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו שלא הרגיש דהברייתא דרשת לתרי קראי וא"כ תרי קראי ל"ל. ותו ק' דא"כ גבי אכילתן לא מהני חלב וחלב אבל גבי עצמו מהני חלב וחלב ולא אמרינן כיון דגלי קרא גבי אביו דאין לחלק ה"ה גבי קרבן עצמו א"כ מנ"ל לברייתא למעט גבי עצמו אפי' קלה וקלה וחמורה וחמורה אימא דוקא גבי מאב לבן משום דגלי קרא תרי קרבנו אבל גבי עצמו מהני קלה וקלה: גם מה שתירצנו דאצטריך קרא גבי אביו כי היכי דמגלה לנו וכו' וכן תירץ הלח"מ ז"ל אכתי לא הונח לי דמ"מ תרי קרבנו גבי בהמה ל"ל דלא נכתוב אלא חד וע"כ דלמעט קלה וחמורה לא אצטריך ת"ל מכ"ש מעצמו אלא ע"כ אתא למעט אפי' קלה וקלה וחמורה וחמורה וממילא נימא דגבי עצמו נמי דמיעט קרא הוי הכי אפי' קלה וקלה דומיא דאביו ולכן נלע"ד לתרץ לעיקר הקושיא דאי לא כתיב קרבנו גבי אביו הוה דרשינן על חטאתו גופה למעט קרבן אביו שהרי על חטאתו לא משמע אלא דשלל חט אחר דה"ק אותו שהפריש על חטאו ולא קרבן אחר שהפריש על חט אחר כמ"ש ה' ק"א א"כ הוה מוקמינן אקרא דמעיט חט אחר היינו שהופרש על חט של אדם אחר דהיינו אביו אבל לבתר דכתיב קרא קרבנו גבי אביו א"כ ע"כ דעל חטאתו אתא למעט אפי' באדם אחד עצמו ודו"ק נ"ל:

ודע שראיתי להרב באר שבע ז"ל בסוף כריתות שכתב משם הרב קרית ספר כדברי הלח"מ דאצטריך קרא גבי אביו לגלויי לנו גבי עצמו אלא שבאר דאצטריך קרא לגלויי דאפי' מחמור לקל לא מהני דלא תימא כיון דמהני לחמור כ"ש לקל ושוב הקשה ע"ז מדקתני ברייתא יכול אינו יוצא בבהמה שהפריש אביו מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן אביו מן הקלה לקלה וחמורה לחמורה וכו' אלמא משמע דעדיפא קלה וקלה וחמורה וחמורה טפי מן החמורה על הקלה והניח בצ"ע ע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לומר דאצטריך קרא לגלויי אפי' מחמור לקל אדקשיא ליה ואמאי לא קאמר בפשיטות דאצטריך לגלויי אפי' מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה ואז לא מקשה מידי והלח"מ בסוף לשונו רמז לספר קרית ספר וכעת לא נמצא בידי: שם גמ' יכול יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה ואפי' מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה וכו' כצ"ל: רש"י ד"ה שהרי לא מעל וכו' ואי אפשר לה להוציאה לחולין וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ רש"י בסוף מסכת כריתות דף כ"ז ע"ב ד"ה כיון דלא מצי מיעל דאינו יכול להוציאו לחולין וכו' עכ"ל ואע"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש דף נ"ה ע"א אין מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת וכו' אלמא משמע דאיכא מעילה אע"ג דלא נפיק לחולין י"ל התם משום דנהנה כדקתני בא חבירו ורכב וכו' אבל הכא לא נהנה ולא הוצרך רש"י לבאר זה דפשיטא דבלא נהנה מיירי אלא שרצה לשנות בלבד:

לעיל ד"ה מן החמורה וכו' מחייבי מיתות לחייבי כריתות וכו' עכ"ל ק"ק דחייבי כריתות קילי מחייבי מיתות ב"ד וכ"כ רש"י בסוף כריתות דף כ"ז ע"ב ד"ה מן הקלה וכו' וז"ל כגון נדה וחלב שאין בהם מיתת ב"ד עכ"ל ובדיבורו שאחריו כתב וז"ל עבירה חמורה כגון חילול שבת עכ"ל ע"ש וא"כ היכי קרי להו מן החמורה על החמורה ודו"ק:

ד"ה ת"ל וכו' שאע"פי שמעל לא כפר וכו' עכ"ל משמע מפירושו דאפי' בשוגג נמי קאמר קרא דלא כיפר ודלא כמ"ש התוס' בד"ה על חטאתו וכו' שהביאו ראיה מהתוספתא דקתני בהדיא דבמעות בשוגג כיפר ולפירש"י הא דקאמר תלמודא סוף פ"ו דכריתות דף כ"ז ע"ב אבל מעות וכו' אימא לכתחלה. נמי וכו' ה"פ אימא אפי' לכתחלה נמי כפר קמ"ל קרא דאפי בשוגג נמי לא כפר משום דקרא סתמא משמע אבל לדברי התוס' מתיישב שפיר דאלכתחלה הוא דקאי דה"ק קמ"ל קרא דלכתחילה לא כפר ודו"ק. ודע שרבינו פ"ד מה' מעילה דין ה' פסק כדברי התוספתא וכ"כ מרן ה' ב"מ שם ולא הזכיר מרן כ"מ שזה מחלוקת דש"י ותוס' הכא ע"ש והנראה דאשתמיט מניה: בא"ד שהרי מעל וכו' עכ"ל פי' ואהכי אצטריך קרא למעט ודברי מותר הם שהרי כבר כתב כן בדבור שלפני זה וק"ל:

תוס' ד"ה שהרי וכו' ולא נפיק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה וכו' עכ"ל ק"ק משמע דאי נהנה הוה נפיק לחולין שהרי מההיא דפרק האיש מקדש דף נ"ה ע"א דקתני אין מועל אחר מועל וכו' מוכח דאע"ג דנהנה אפ"ה לא נפיק לחולין ולכן נ"ל להגיה וכן במקום תיבת כיון ור"ל כיון דאיכא תרתי לא נפיק לחולין וכן נמי לא נהנה אבל אי איכא חדא מנייהו ודאי מעל וק"ל:

בא"ד של דם כלל הס"ד ואח"ך ד"ה לא מעל וכו' מהקדש זה להקדש אחר וכו' עכ"ל משמע מדבריהם אבל אם הוציאו מרשות הקדש לרשות אחר של הדיוט כגון שנתנו לחבירו או מכרו לו אע"פי שלא נהנה הנאת הגוף אפ"ה מעל משום הוצאה מרשות לרשות וכן משמע שכן דעת הרמב"ם פ"ו מה' מעילה דין ה' שכ' וז"ל וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע"ש משמע אפי' שלא נהנו מעלו משום הוצאה מרשות לרשות וכך דייק מדבריו ה' שע"ה ז"ל הל' מעילה דף נ"ד ע"א וע"כ משום דהוציאו לרשות הדיוט אבל הוציאו לרשות הקדש לא מעל כדמוכח סוגיא דהכא דקאמר ולא מעל ופסקו נמי רבינו שם בהלכות מעילה פ"ד דין ה' וה' שע"ה הביא דברי התוס' דפ"ב דקידושין דע"כ חולקין על רבינו וס"ל דאפילו הוציאו לרשות הדיוט לא מעל כיון דלא נהנה ולא נפיק לחולין ע"ש ולפ"ז נמצא דהתוס' הכא ע"כ מחלפא שטתייהו מדבריהם דפ"ב דקידושין וס"ל כדעת הרמב"ם והנראה ש שדברי התוס' הכא אשתמיטו מה' שע"ה ז"ל מדלא הזכירם. ועיין לחידושינו פ"ב דקידושין דף נ"ה ע"א ד"ה אין מועל וכו' ודו"ק:

ד"ה על חטאתו וכפר הכהן על חטאתו וכו' עכ"ל דהכי משמע לישנא דברייתא דבתחלה נקט קרבנו על חטאתו ולבסוף נקט על חטאתו וק"ל:

בא"ד ולפי זה דתוספתא משמע וכו' עכ"ל ה' אורח מישור ז"ל הגיה לפי' התוס' וכתב שהוא מחכם אחד שכתב כן על התוס' ע"ש ולפ"ז כונת החכם היינו ממה דנקטו התוס' לעיל קרא דוהביא והכא קרא דוכפר כדכתיב ונראה דאין צורך לזה כלל אלא דכוונת התוס' היינו כיון דקתני התוספתא במעות בשוגג כיפר ובמזיד לא כיפר א"כ ע"כ דנסיב קרא אחרינא דלא שייך לומר מחד קרא ותרתי ש"מ שהרי כיון דגבי בהמה אפי' בשוגג לא כיפר כיון דלא מעל ומחולק ממעות דבשוגג כיפר איך שייך למילף מחר קרא שהרי אינן שוין בדיניהם אלא ודאי דקרא אחרינא ומוקמי' ליה א אמזיד דוקא אבל אי לאו התוספתא איכא לפרושי ברייתא דהכא דת"ל לא כפר ר"ל אפי' בשוגג וכמו שפירש"י בד"ה ת"ל ודו"ק. והא דמשמע מדברי התוס' בדבור שאח"ז דמחד קרא דריש ותרתי ש"מ עיין מה שאכתוב שם וינוח לך ודו"ק:

ד"ה ה"ג וכו' הואיל ושייך בהו שנוי בשוגג אמרינן וכיפר גם במזיד וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו וכו' ר"ל ומיהו כיון דאי לאו קרא הו"א מזיד וכפר א"כ מנ"ל דקרא מיעט זה דהא כבר דרשנו וכו' ולזה תירצו דאע"ג שדרשנו וכו' תרתי ש"מ ולפ"ז מחלפא שטתייהו הכא מדבריהם לעיל שכתבו דתרי קראי קא דריש ומיהו נ"ל להגיה בדבריהם הכי וכצ"ל ומיהו אי לא הוה ילפינן דוקא מזיד דלא כפר אע"ג שדרשנו וכו' כצ"ל ור"ל דקיימי אמה שכתוב בדבור שלפני זה דלפי' התוספתא משמע דנסיב קרא אחרינא וכו' והיינו משום דמעות ובהמה מחולקין דגבי מעות דוקא מזיד הוא דלא כפר אבל בשוגג כיפר ובבהמה אפי' בשוגג לא כפר שפירשנו לעיל בדבריהם ואהא ק"ל דאפי' שוין הן דבמעות נמי אפילו בשוגג לא כפר כמו שמשמע מפירש"י ד"ה ק"ל וכו' וז"ל שאע"פי שמעל לא כיפר וכו' עכ"ל מ"מ בעי תרי קראי כיון דתרתי מילי נינהו בהמה ומעות ואהא כתבו ומיהו אי לא הוה וכו' ר"ל אי לא הוה רוצה למילף דדוקא מזיד הוא דלא כפר אינו מוכרח לומר דתרי קראי אע"ג שדרשנו שנו וכו' מ"מ איכא למימר דתרתי ש"מ ועיין לה' אורח מישור ז"ל שדבריו בזה אינן מבוררין:

בא"ד תרתי ש"מ וכו' אתם ולא שותפין וכו' ק"ק דלא דמי דהתם כולהו דרשות שקולין הן ויבואו שניהם דהא אי מנייהו מפקת אבל הכא מסתבר דיוצא במעות טפי מבהמה כדקאמר שהרי בשוגג מעל וכפר ותו קשה דא"כ לעיל גבי אביו למה ליה תלתא קרבנו כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מתיב רבא וכו' דג' קרבנו כתיב וכו' אמאי לא נימא בחד סגי ותרתי ש"מ כמו הכא ועיין לתוס' במס' כתובות פרק אע"פי דף ס' ע"א ד"ה יכול וכו': שם במשנה נזרק עליה אחד מן הדמים וכו' משמע דאף לאחר שנזרק הדם יש שאלה בנזירות אלא משום דהותרה ביין ואין כאן ענוי נפש ואין להקשות מכאן על מ"ש התוס' פ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' דגבי מוקדשים אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה וכו' ע"ש והרי נזירות דאיתנהו בשאלה מהקדש ילפינן להו כדאיתא לעיל פ"ב דף ט' ע"א א"כ ע"כ משמע דבהקדש נמי מהני שאלה אף לאחר זריקה די"ל דהכא משום דאכתי איכא גילוח ואיכא נמי שאר הקרבנות כמ"ש התוס' ד"ה נזרת וכו' ולכך יש לשאלה על מה תחול אבל גבי הקדש היכא דנזרק הדם נגמר ההקדש ולכך ליתיה בשאלה דהא אין לשאלה על מה תחול כיון דנגמר ההקדש אכל קשה דמדברי הרמב"ם פ"ג מהל' נזירות דין יו"ד משמע דבנזירות אפי' נגמר הקרבן איתיה בשאלה שכתב וז"ל מי שנזר ב נזירות וכו' ומנה את הראשונה והפריש קרבן וכו' ואפי' הביא כפרתו ואפי' גילח שערו ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה ראשונה בשנייה וכו' ע"ש אלמא אפי' נגמרה נזירות ראשונה לגמרי מצי למשאל עליה וכתב מרן כ"מ שכן משמע בירושלמי דפ"ג דנזיר ע"ש וא"כ איך כתבו התוס' דגבי הקדש ליתיה בשאלה אחר שנזרק הדם. וכ"ת דלמאי נ"מ קא מתשיל כיון דכבר השלים הקרבן וכן היכא דהשלים הנזירות י"ל דנ"מ היכא דאכל קודם זריקה דלוקה וכן אם שתה יין תוך ימי הנזירות דמהני שאלה לפוטרו ממלקות ועיין לעיל דף כ"א ע"ב בגמ' ותוס' שם ד"ה בעל וכו' וליכא למימר דוקא גבי שתי נזירות הוא דמהני שאלה לראשונה משום דליכא חולין בעזרה כיון דאותו קרבן עולה לשנייה שהרי ממתני' הכא דמשמע דמהני שאלה היינו אפי' דאגלאי לאי מילתא למפרע דהוי חולין בעזרה מה שנזרק הדם ועוד מדברי התוס' עצמן שכתבו ונזרקו דמן וכו' משמע דוקא נשחט ונזרק אבל קודם זריקה מהני שאלה וכן דייק מדבריהם ה' מש"ל ז"ל פרק י"א מה' מעשה הקרבנות דין ד' בד"ה כתב רשב"ם וכו' ע"ש אלמא לאחר שחיטה מהני שאלה אע"ג דאגלאי מילתא דשחט חולין בעזרה:

ויש לתמוה על ה' מש"ל ז"ל שנסתפק היכא דשחט בפנים כיון דשחיטה ראויה היא דילמא לא מהני שאלה והוצרך לדייק דמהני שאלה מפשט דברי התוס' דדוקא היכא דנשחט ונזרק וכו' ע"ש שהרי משנתינו היא זו דאפי' נשחט ונזרק כראוי מהני שאלה ויש ליישב בדוחק דשאני הכא דהשאלה היא על הנזירות ואע"ג דממילא הקדש נמי ליתיה משא"כ נדון הרב ז"ל דהשאלה על עיקר ההקדש ושו"ר דכה"ג כתבו התוס' לקמן פ"ה דף ל"א ע"כ ד"ה נשאל וכו' ע"ש מ"מ מיהא לדברי התוס' בפ"ג דכריתות קשה ממה שפסק רבינו דיש שאלה בנזירות אפי' נגמר נזירותו לגמרי והוא דברי ירושלמי ומאי שנא מהיכא דנגמר ההקדש ונזרק הדם ליתיה בשאלה. ואין לומר דוקא גבי הקדש לא מהני שאלה משום דכשישאל אגלאי מילתא למפרע דשחט חולין בעזרה אבל גבי נזירות ע"כ לא הוי חולין למפרע כדמוכח מהא דקאמר תלמודא דטעמיה דרבי עקיבא משום הפסד קדשים אלמא משמע דאכתי בקדושתייהו קיימי והיינו טעמא משום דאע"ג דהיפר לה בעלה מ"מ כיון דקי"ל בעל מיגז גייז מכאן ולהבא הילכך לא הוי חולין בעזרה ואפי' אי מעקר עקר וכן נמי גבי נזיר עצמו דמתיר לו חכם דקי"ל חכם עוקר הנדר ולא הוי נמי חולין בעזרה לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא וצריך כפרה על שציער עצמו מן היין ועיין לתוס' לעיל דף כ"א ע"ב והיינו טעמא וכו' ולקמן פ"ה דף ל"א ע"ב ד"ה אמרו להם וכו' והילכך מהני שאלה דזה אינו שהרי כבר כתבנו דמדברי התוספות משמע דקודם זריקה מהני שאלה גבי הקדש כמ"ש ה' מש"ל ז"ל אלמא דלא חיישינן לחולין בעזרה למפרע וה"ט משום דאיסור חולין בעזרה אינו אלא על הכנסה אבל אם ממילא נעשו חולין בעזרה ע"י פדייה לא כמ"ש המש"ל פ"ב מה' שחיטה דין ג' ד"ה ורע וכו':

ונראה דמהאי טעמא הוא דהוצרך ה' מש"ל לדייק מדברי התוס' משום דממתני' דידן איכא למדחי כדכתיבנא ושו"ר דקושיא זו פריך לה תלמודא להדיא פ"ג דשבועות דף כ"א ע"א גבי שבועה דמאי שנא נזירות משבועה דהיכא דנגמר ליתיה בשאלה ומשני ר' אשי שאני מי שנזר שתי נזירות וכו' כיון דאיכא שניה נימא דאותו מנין שמנה הוי לשניה וראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל אבל לעולם בחדא נזירות היכא דנגמר הנזירות לא מצי למשאל ומעתה אני תמיה על מרן הכ"מ ז"ל שהורה מקור הרמב"ם מתוספתא ומשמעות ירושלמי והרי גמ' ערוכה היא פ"ג דשבועות שזכרנו ע"ש ועיין לחידושינו לעיל ר"פ ג' במשנה דף ט"ז ע"א וריש פ"ד במשנה דף ך' ע"ב ודו"ק. ואין להקשות לפי מ"ש המש"ל ז"ל דבהקדש מהני שאלה אף לאחר שחיטה מהא דא דאמרי' ריש פרק כסוי הדם דף פ"ד ריש ע"א הב"ע בקדשי בדק הבית ופריך ליפרקנהו ולכסיינהו ומשני בעינן העמדה והערכה ומאי משני אכתי לישחטנהו ליתשל עלייהו ולכסיינהו ונראה דקושיא זו קשה בפשטא דתלמודא התם ודאי בקדשי בדק הבית לא שייך לחלק בין נשחטה או לא אלא דאף שנשחטה איתיה בשאלה כיון דאינו אלא קדושת דמים ומ"ל נשחטה מ"ל לא נשחטה מדי דהוה אעצים ואבנים וא"כ לתשל עלייהו ולכסיינהו וי"ל כגון דאתא ליד גזבר דלית ביה שאלה כיון דאינו שלו שזכה בה הכהן וכ"כ התוס' בפ"ג דפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו' אבל קדשי מזבח אעפ"י שבאו ליד כהן מ"מ מצי לאתשולי אלא א"כ נשחטו ונזרקו כמ"ש התוס' ד"ה אמרו לו משום דאכתי עדיין אית בהו צורך הבעלים וכן נמי קדשי בדק הבית פדייה אית להו אף לאחר דאתו ליד גזבר כדמשמע מדברי התוס' דפ"ג דפסחים שכתבו וז"ל הואיל ואי בעי פריק נמי וכו' ע"ש והיינו טעמא נראה דאע"ג שזכה בהן הגזבר מ"מ כיון דלפדייה הם עומדין דאפילו הגזבר עצמו סופו לפדותן ולכך פריך שפיר וליפרקינהו ונראה די"ל דאיכא למימר דמיירי כגון דאתא הקדש ביד גזבר דלית ביה שאלה כמ"ש התוס' בפ"ג דפסחים דף מ"ו ע"ב ומיהו פדייה אית בהו אף לאחר דאתו ליד גזבר דקדשי בדק הבית לפדייה הן עומדין ולכך פריך וליפרקינהו וכו' ודו"ק:

ואגב ראיתי לתוס' שם ד"ה וליפרקינהו וכו' שכתבו וז"ל וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו' ע"ש ונראה להביא סיוע לפירושם מסוגיא דפ"ז דנדרים דף נ"ט ע"א דמשני אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו וכו' ופירש"י וכמאן דאתשיל עלייהו דמי ע"ש והוא ממש כעין תירוץ התוס' ודו"ק ועיין לחידושינו פ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה ארבע וכו':

שם במשנה נזרק עליה אחד מן הדמים וכו' מהכא מוכח דאפי' ענוי דשעה פורתא הוי ענוי וכמ"ש התוס' וראיתי לה' מש"ל ז"ל פי"ב מה' נדרים דין ד' שהביא תשובת בית יעקב סי' קנ"ב שכתב ראיה זו וכתב עליו דאינה ראיה דשאני הכא דעיקר הדבר היה לזמן ע"ש נראה דה"ט משום כיון דתחלת הזמן מצי מפיר לכך מפיר נמי גם בסוף הזמן ולא פלגינן. עוד הקשה על בית יעקב וז"ל ומלבד כל זה וכו' פשיטא דאינה אסורה אלא עד שתחשך וכו' עכ"ל כונתו לאפוקי אי בעינן מעת לעת ואו אין להביא ראיה מדסתמו וכתבו וכו' ועיין ריש פרק קונה דף ס' ע"א ודו"ק:

עוד כתב עליו וז"ל ומ"ש בסוף דבריו דאסורה לצאת לר"ה בשבת בפאה נכרית א"כ הוי ענוי זהו טעות גמור עכ"ל נראה דהטעות הוא משום דודאי ליכא נוול תגלחת אלא אם תגלה ראשה אבל כשיוצאה ר"ה פשיטא דאסורה בגלוי הראש. ואין להקשות על ה בית יעקב דמאי ראיה מייתי שהרי הוצאה בשבת בפאה נכרית היינו מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' שבת דין ה' שכתב שאסרו חכמים וכו' והילכך אין כח ביד חכמים לעקור מן התורה בקום עשה ולומר דמצי מיפר וצ"ל דדעת הרב בית יעקב כיון דהתורה לא תלתה בהוצאת השבת אלא תלתה בענוי נפש וא"כ כל דאיכא ענוי נפש אפי' מדרבנן מצי מיפר מדאורייתא וכיוצא בזה כתב המש"ל ז"ל פ"ק מה' נערה דין ה' ד"ה הנה וכו' ובפ"ד מה' אישות דין א' ד"ה שוב מצאתי וכו' משם הרדב"ז ז"ל ע"ש. אמנם מצאתי לה' מש"ל עצמו בפ"ה מה' ערכין דין ה' שהקשה על התוס' כעין מה שהקשינו על ה' בית יעקב ע"ש ומ"מ ודאי דאין זה כונתו ג"כ הכא דחס ליה למרן לומר טעות גמור על מילתא דקשיא נמי על התוס' אלא ודאי כונתו כדכתיבנא ועיין לחידושינו בפרק בתרא דתמורה דף ל"ג ע"ב גבי כל הראוי למזבח וכו' ודו"ק:

ומה שיש לתמוה על הרב בית יעקב בזה דלפי ראיה זו דמשום שתצא שעה פורתא לר"ה בלא פאה נכרית לא הוי נוול א"כ תמה על עצמך דנמצא ת"ק סתיר דידיה אדידיה שהרי ע"כ משמע דוקא דנורק אחד מן הדמים אבל קודם זריקה מצי מיפר אע"ג דליכא אלא ענוי פורתא כמ"ש ה' עצמו ומה לי ענוי יין ומה ליה מעוני תגלחת וצ"ע. וראיתי לה' בית יעקב עוד שכתב וז"ל גם מדברי רש"י ע"ב בד"ה בד"א כיון דנזרק עליה א' וכו' משמע דס"ל דלת"ק משום פורתא הוי ענוי נפש ויכול להפר ולר"ע ס"ל כיון דשותה בו ביום לא הוי ענוי נפש משום שעתא פורתא וכו' עכ"ל ולא ידעתי מהיכן משמע כן מרש"י ואדרבא מדקאמר תלמודא טעמא דר"ע משום הפסד קדשים משמע הא לאו הכי מודה ר"ע לת"ק דאפי' ענוי נפש פורתא יכול להפר וכ"כ ה' עצמו להדיא כשהביא ראיה דענוי נפש פורתא הוי ענוי וצ"ע:

עוד כתב וז"ל דלת"ק דאפשר בפאה נכרית א"כ היכא דלא משכחת בפאה נכרית הוי תגלחת ענוי נפש ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי ענוי נפש וצ"ל דה"ק כיון דאפשר בפאה נכרית אע"ג דלית ליה פאה נכרית לא הוי ענוי נפש אפי' לית לה שערות אלא דא"כ ליכא למשמע מזה מ"ש בגליון של הגמרא מכאן התיר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם ולפי מ"ש לא משמע מכאן היתר עכ"ל ודבריו סתומין אמאי לא משמע מכאן היתר דס"ס כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית אלמא דמותר סוף דבר שדברי הרב מראשם ועד סופם מתמיהין הן והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר עליו בכל זה ומיהו יש להבין כונת הגליון מאיזה טעם הוה ס"ד דאסור ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים היה מנהגם להניחו מגולה והוה ס"ד דאסור מפני מראית העין שיאמרו שערה ממש ושער באשה נשואה ערוה ודו"ק ועיין בס' באר שבע בשו"ת סי' י"ז דף ע"ב ע"א ד"ה גרסינן בנזיר פרק מי שאמר וכו':

תוס' ד"ה נזרק וכו' שאין כאן עוד ענוי נפש דביין מותרת וכו' עכ"ל והרע"ב הוסיף עוד שיכולה ליטמא למתים וכתב עליו התי"ט דלישנא דמתניתין ט' פ"ו נקט אבל ודאי דהמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש א"ד ע"ש ואחר המחילה לא דק דטומאת מת נמי אית לה צער כדאיתא להדיא פי"א דנדרים דף פ"ג ע"ב וע"ש להר"ן ד"ה אמרי וכ"כ ה' קול הרמ"ז ע"ש: ד"ה בד"א וכו' וקשה לישנא דאי אפשי וכו' עכ"ל ר"ל למה לי למנקט האי טעמא ותירצו כדי לתת טעם לר"ע לאפוקי ענוי קטן וה"ה דה"מ לאקשווי נמי דאי קאי את"ק פשיטא ומאי קמ"ל. ומיהו מדברי התי"ט וה' קול הרמ"ז וה' שושנים לדוד וה' ב"ד משמע דס"ל דקושיית התוס' ר"ל ל"ל למנקט מנוולת ע"ש ולפ"ז נראה דר"ל לינקוט לשון ברור ענוי אבל על הגמ' דמצינו לשון נוול ר"ל ענוי ל"ק להו משום דגמ' לישנא דמתני' נקט ותירצו לשון מנוולת מורה על ענוי גדול ולכך נקט ענוי גדול לר"ע לאפוקי ענוי קטן ומה שנקטו בדבריהם לישנא דאי אפשי משום דהא בהא תליא דלשון אי אפשי לא סגי דלא ליתני עמו באשה מנוולת והיא היא ודו"ק אחר כמה ימים ראיתי בס' זרע יצחק ז"ל הנדפס עם ס' בני יוסף ז"ל בלקוטיו לגמרא שפי' כדכתי' ודחה דברי התי"ט ע"ש:

בא"ד אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול וכו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאכתי למה לא יתקנו דאינו מפיר בשביל הפסד קדשים עד אחר שיזרק הדם ואז יכול להפר לה וליכא למימר כיון דאינו מפר באותה שעה חשיב כמו שקיים לה ושוב אינו יכול להפר דזה אינו לא בידו להפר לה כל היום כולו כדתנן פרק עשירי דנדרים דף ע"ה ע"ב ע"ש אלא י"ל דקרבן טומאה דמייתי היינו כדי למיחל עליה נזירות דטהרה בדאיתא ריש פרק שני דכריתות דף ח' ע"ב וא"כ אם זורק את הדם אדעתא שיפר לה אח"כ ויבטל נזירות טהרה אגלאי מילתא למפרע דהוי חולין בעזרה ואע"ג דגבי הקדש איתיה בשאלה קודם זריקה אעפ"י דאגלאי מילתא דשחיטתו הוי חולין בעזרה כמ"ש ה' מש"ל ז"ל כמו שזכרנו לעיל במשנה שאני התם דבשעת שחיטה מיהא לא הוי חולין בעזרה וכשנשאל אח"כ חשיב כמו שנשחטו בעזרה דיעבד אבל הכא דבשעת זריקה עצמה הוי חולין בעזרה לכתחלה שהם אדעתא שיפר לה אח"כ קזריק וחשיב כמו שהכניסו חולין בעזרה ודו"ק כ"ל ועיין לחידושינו לעיל דף כ"ב ע"א רש"י בד"ה ניתי וכו':

ודע דלפי' זה של התוס' צ"ל דחטאת העוף נמי למיתה אזלא והילכך איכא הפסד קדשים כדמסיק תלמודא דשחט חטאת ברישא וכו' ולא הו"ל תקנתא דהו"ל כחטאת שכפרו בעליה בפירש"י לקמן ואף למאי דכתב רש"י לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה והיינו טעמא וכו' כתב דאית דמפרשי דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות ע"ש מ"מ איכא למימר דאיכא הפסד קדשים היכא דשחט אשם ברישא דאשם כבש הוא ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה