באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף כז:
בא"ד דר' פפא ס"ל דרב חסדא בדותא דליתא דבכמה דוכתי מייתי לדרב חסדא וכו' כצ"ל:
בא"ד שאין לנו למעט אלא וכו' דלא חזו להקרבה כגון פרים וכו' כצ"ל ואע"ג דבהמה ב"מ לא חזיא להקרבה ולא מעטינן לה היינו משום דחשיבא מעות ממש כיון דלדמי קיימא וק"ל:
בא"ד אבל עופות דחזו גופייהו להקרבה וכו' עכ"ל נראה דעיקר קושייתם שהקשו מאי קס"ד דר' פפא אינו ר"ל דבלא ר' שימי ליפרוך רב חסדא אבהמה דרשב"ג ואיך קאמר וליטעמיך דא"כ לא תירצו מידי שהרי בהמה דרשב"ג נמי חזייא להקרבה כמו עופות דר' חסדא אלא עיקר קושייתם מדקאמר וליטעמיך משמע דר' פפא ס"ל דקושיית ר' שימי מר' חסדא אבהמה דר' הונא אינו קושיא ואהא ק"ל דמאי קס"ד דאמאי אינה קושיא והא מוכחא מר' חסדא וכו' ואהא תירצו דיש לחלק בין בהמה דר' הוא דלא חזי להקרבה לעופות דר' חסדא דחזו להקרבה מיהו קשה סוף סוף איך קאמר וליטעמיך ותקשי ליה לדידיה נמי בלא ר' שימי מרשב"ג אר' חסדא כיון דאידי ואידי חזו להקרבה וצ"ע. ולעיקר קושייתם לולי דבריהם היה נראה לומר דס"ל לר' פפא דשאני עופות דגלי קרא ולקח ועשה ולא ילפינן מניה לדעלמא וכן מצאתי במקובצת ודברי התוס' צל"ע:
בא"ד וה"ה דודאי עופות סתומין וכו' כצ"ל:
בא"ד ומשני ליה ר' שימי וכו' וכן שיפריש ג' פרים אין מוכיח מגוף הבהמה וכו' אבל הכא במתני' דרשב"ג וכו' דמוכח מגוף הבהמה וכו' עכ"ל ק"ק התינח לפי פירושם דלעיל דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל בהמה וכו' שפירשו דר' הונא איירי בבהמה דלא חזיא לנזיר כגון ג' פרים וכו' וא"כ ד' שימי נמי אהני הוא דפליג עליה ולכך משני שפיר דהיכא דמנכרא מילתא הוו כמפורשים אבל לפום מאי דאסיק אדעתייהו מעיקרא לפ' דלכאורה ר' הונא איירי בבהמה דחזיא לנזיר וכו' וא"כ עלה נמי פליג ר' שימי ואמר דאפ"ה הויא כסתומה א"כ לא ידעתי לכוין מאי משני ר' שימי וכבר כתבנו בגמ' לשיטת רש"י להגיה תיבת אלא במקום תיבת א"ל וכולה מדברי ר' פפא אבל ר' שימי נשאר בקושיא אבל התוס' דגרסי א"ל ור' שימי דקמשני לה לא ידעתי מאי משני וצ"ע:
והנה לענין פסקא הרמב"ם פ"ט מה' נזירות דין ה' פסק כרב נחמן בר יצחק דאמר אפי' נסכה כסתומין דמו ותמה עליו ה' כ"מ ז"ל אמאי לא באר דסואר של קורות הוו כמפורשין וכן תמה עליו הלח"מ ז"ל והניחו בצ"ע ועוד אני תמיה בזה על ה' המאירי ז"ל תמיהא רבתי שאדרבא כתב דסואר של קורות הוו כסתומין היפך הסוגיא וז"ל ומ"מ אם היו הבהמות ב"מ הרי הם בסתומין וה"ה אם הפריש ג' חתיכות של כסף ולא פי' וכן סואר של ג' קורות ושאר מיני מטלטלין כולן כמעות ליקרא סתומין להיות כולן נופלין לנדבה ואין אומרין שיוציא מהן שיעור דמי חטאת לים המלח מפני שאין סתומה אלא כמעות שהם מתערבין ביחד אבל אלו אין ג' גופין מעורבין אלא כל גוף שבהן עומד בפני עצמו אלו כלם כמעות ליקרא סתומין אחר שלא פירש ויפלו כלם לנדבה עכ"ל תיבת מפני שבדברי הרב מורדפת היא ותיבת אלו כולם צריך להיות אלא כולם וכו' וזה פשוט נמצא דס"ל להרב להדיא דסואר של קורות הוי סתומין והנראה בזה דדעת הרב ז"ל לפסוק כר' שימי דס"ל דלר' חסדא מדעופות הוו סתומין כולהו נמי הוו סתומין וא"כ דעת רבינו נמי כן היא ולשיטתיה אזיל דפסק כר' חסדא פ"ה מה פיסולי ההוקדשין דין י"א. ומעתה מ"ש רבינו בדבריו כלי היינו סואר של קורות עצמו דחשיב ליה כלי ודלא כמרן הכ"מ ז"ל שהביא שאינו סואר של קורות משום דס"ל דסואר של קורות מפורשין הן:
אך אכתי קשה דא"כ ע"כ דרבינו אינו מפרש כפירש"י דר' הונא איירי בבהמה דמנכרא וחזיא לנזיר שהרי לפירש"י ע"כ דר' שימי איתותב שהרי לא משני מידי דהא ע"כ דפליג אר' הונא אף בבהמה דחזיא לנזיר וע"כ דגריס אלא במקום א"ל וכדכתי' ואיך מצי רבינו לפסוק כוותיה אלא ע"כ צ"ל דמפרש רבינו כפי' התוס' דר' הונא איירי בפרים וגרסינן א"ל ור' שימי קמשני שפיר התם ולקח וכו' א"כ מעתה דר' הונא ור' שימי פליגי בפרים דלר' הונא הוו מפורשין ולר' שימי הוו סתומין א"כ כיון דמחלוקת אמוראי היא הוה ליה לרבינו לבאר דפרים הוו סתומין כר' שימי ולאפוקי מר' הונא בשלמא אי לא פסק כר' שימי א"ל דס"ל כפירש"י דר' הונא איירי בבהמה דחזיא לנזיר אבל פרים לכ"ע הוו סתומין כמו בעלי מומין ולכך לא הוצרך רבינו לבאר כיון דכתב דב"מ כסתומות ממילא ה"ה פרים וכשיטת התוס' לעיל ד"ה אבל בהמה וכו' שכתבו וז"ל כיון דמיירי בבהמה דלא חזיא לנזיר וכו' כגון ג' פרים מה לי בעלי מומין מה לי תמימין וכו' ע"ש אבל כיון דפסק כר' שימי ע"כ דלא שייך לומר דמפרש כפירש"י דא"כ ע"כ דר' שימי איתותב ואיך פסק כותיה וכמו כן קשה ג"כ על ה' המאירי דהו"ל לבאר דפרים הוו סתומין:
ונראה דלעולם ס"ל לרבינו וה' המאירי דר' הונא איירי בבהמה דחזיא לנזיר כפירש"י ורוח אחרת אתו בפי' הסוגיא ולעולם לא אתותב ר' שימי והכי משני התם ולקח ועשה וכו' ר"ל דמהדר לר' פפא מי סברת אנא אמינא דגבי בהמה דחזיא לנזיר הוו סתומה כמו עופות ולכך קא פרכת לי מרשב"ג ודאי לא קאמינא כיון דמנכרא מילתא וכו' ולא קאמינא אנא כסתומין כמו עופות אלא דוקא גבי נסכה וסואר של קורות משום דגבי עופות כתיב ולקח ועשה וכו' משום דאינו מוכיח מגוף התורים וכו' כנ"ל נכון לישב דעת הרמב"ם וה' המאירי ז"ל וסהדי במרומים שאח"כ מצאתי דרך זה בשיטה כ"י משם רש"י ישן ושמחתי ולפ"ז הא דנקט ר' שימי מעות ולא בהמה לאו דוקא אלא אגב גררא נקט בהמה. א"נ הרמב"ם לא גריס לה:
ומעתה אפשר דגם התוס' לעיל דאסיק אדעתייהו מעיקרא דלכאורה דר' הונא איירי בבהמה דחזיא לנזיר הא דלא דחו דא"כ מאי משני ר' שימי וכו' היינו משום דאיכא לפרושי פירוש זה אלא שזה דוחק דכולי האי הו"ל לפרושי וזה פשוט:
בא"ד וכן איל מפורש בפסוקים וכו' כצ"ל ועיין לה' אורח מישור ז"ל: ד"ה מאי אריא וכו' וי"ל דמברייתא פריך שפיר דמיירי סיפא דברייתא בבהמה וא"כ ליתני וכו' כצ"ל:
ד"ה ואינו יוצא וכו' צ"ע וכו' כתב הרב ק"א פ' ויקרא פ"ז פ' ו' דף מ"ד ע"א וז"ל ול"נ שהדבר מבואר שעם כ"ז הייתי אומר דבן עם אביו לא חשבינן ליה כחטאת שמתו בעליה אחר דיורש נכסיו וברעא דאביו הוא עכ"ל וכן תירץ בש"מ וכן נראה מדברי מרן הכ"מ ז"ל פ"ג מה' שגגות דין ג' משם מהר"י קורקוס ע"ש וכ"ה ג"כ בפירוש המשנה להרמב"ם בסוף כריתות ע"ש. וראיתי לה' באר שבע ז"ל בסוף כריתות שהביא דברי רבינו בפירוש המשנה וכתב עליו וז"ל וצ"ע דסברא זו נדחית לגמרי סוף פ"ק דהוריות עכ"ל והיינו משום דהתם סוף פ"ק דהוריות דף ו' ע"א פריך מנ"ל לרב פפא הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך א"ה אפי' ביחיד נמי וכו' ע"ש אלמא משמע דאף דאיכא בן לא אמרינן דהוי הבן במקום אב אלא למיתה אזלא ואחר המחילה לא דק דהתם לגבי חטא אביו איירי אבל לגבי חטא הבן אין ה"נ דאמרינן ברא כרעא דאבוה וכמדוקדק בלשון הרמב"ם בפי' המשנה ובלשון מהר"י קורקוס ודו"ק:
בד"ה שהרי וכו' ה' ב"ש ז"ל בסוף כריתות דף כ"ז ע"א סובר דדבור זה כולו דבור אחד עם דבור שלפניו והוא סיום הקושיא שהקשו בדבור שלפניו שהקשו ומאי האי דקאמר נמי בתר הכי וכו' וכתב עוד דקושיא זו מתרצא בדברי התוס' ד"ה ה"ג וכו' שכתבו כיון דבשום דוכתא וכו' את"ד ע"ש. וצריך להבין מאי היא קושיית התוס' ומה הוא תי' הרב וצ"ל דלפ"ז כונת קושיית התוס' ר"ל דהיכי קאמר יכול דיוצא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה שהרי כיון דגבי נזיר אינו מגלח על נזירות אביו אעפ"י שזה נזירות וזה נזירות א"כ גילוי מילתא הוא דקרבנו דכתיב גבי בהמה אפי' שוין מקלה לקלה אינו מגלח ול"ל קרבנו יתירה לקלה וקלה ואכתי צריך להבין מה הוא כונת תירוץ ה' ז"ל ע"ז ונראה דכונתו במה שיש להבין בכונת התוס' שכתבו כיון דבשום דוכתא וכו' כיון דהך שום דוכתא גופה אינה אלא בסתומין דוקא ואיך ילפינן טפי מינה דאפי' במפורשין וצ"ל דכונת התוס' ר"ל כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות וכו' אהני דאנן בדידן לענייננו נוכל לומר אפי' מפורשין ע"ד דאמרי' בעלמא דון מינה ואוקי באתרין מיהו ה' ז"ל מבין דכונת התוס' ר"ל דהגלוי מילתא אינו אלא לענין דגלי לן דאיכא חילוק בין בהמה למעות אבל לעולם הא כדאיתיה והא כדאיתיה דבנזיר דוקא מעות סתומים ובקרבן אפי' מעות מפורשין וא"כ ה"נ לגבי בהמה נמי נימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דגבי נזיר אפי' קלה וקלה אינו מגלח וגבי קרבן דוקא חמורה וקלה אבל קלה וקלה מגלח ובאמת דכל זה הוה ליה לה' לבאר ובלא"ה האמת יורה דרכו דשני דבורים הם כמבואר בדבריהם שסיימו כדאמרינן בשלהי פרקין וכו' וכבר עמד ה' אורח מישור ז"ל ע"ש. ולעיקר קושייתו נראה דאין זה ממה שיוקשה דלא ליכתוב התורה להדיא ותסמוך אגלוי מילתא בעלמא וע"ד דאמרינן בעלמא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וזה פשוט:
בא"ד היה מדקדק הר"ם וכו' עכ"ל קאי לדף כ"ח ע"א גבי דקתני הפריש בהמה על החלב והביא. על הדם לא כיפר וכו' והרמב"ם פט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין ו' פסק כרב אחא וכתב עליו מרן הכ"מ משום ברייתא דקתני לא כיפר אתיא כותיה ע"ש ואשתמיטיה לדברי התוס' הכא שישבו הברייתא אליבא דרבא מדלא הזכירם:
וראיתי לה' אורח מישור ז"ל שהק' על הכ"מ וז"ל ותימא שכתב דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דבברייתא לא הזכיר פסול רק לא כפר ובודאי דליכא פיסול רק לא כפר והרמב"ם מזכיר פסול את"ד ע"ש ולא ידעתי דאמאי לא הקשה ג"כ על התוס' דמאי מקשים על רבא כיון דהברייתא לא קתני פסול רק לא כפר ולעולם כשר הזבח ואדרבא לא הוה ליה להק' אלא לר' אחא דקאמר פסול משמע דהזבח פסול וי"ל דמשמע להו להתוס' כיון דרבא סתמא קאמר משמע לגמרי כשירה ועלתה לו כפירש"י שם ותדע שהרי לעיל דף כ"ד ע"ב גבי שאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן קתני ברייתא כשירין ולא עלו לשם חובה וכן נמי ריש פ"ק דזבחים דף ב' ע"א תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ולא עלו לשם חובה וכו אלמא דהוצרך התנא לבאר דלא עלה וכ"ש אמורא דהוה ליה לבאר אלא ודאי לגמרי קאמר כשירה:
מיהו עדין קשה אמאי לא הקשה נמי גם לר' אחא דאמר פסול לגמרי ומה גם דאף לפי תירוצם עדיין תקשה לר' אחא שהרי לתירוץ הראשון דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם ולכך עדיף א"כ ר' אחא דאמר פסול לגמרי ע"כ דעלה קאי דהיינו אפי' שלא היה חייב שתיהם וכ"ש שנתחייב שתיהם דפסול לגמרי א"כ ברייתא דקתני לא כפר דמשמע הזבח כשר במאי מתוקמא וכן נמי לתירוץ השני דהתם מיירי להתכפר בשביל חלב ע"כ דר' אחא דאמר פסול היינו אפי' בשביל חלב וכ"ש בשביל דם דפסול לגמרי א"כ ברייתא דקתני לא כפר אבל הזבח פסול במאי מתוקמא וי"ל דאיכא למימר דפסול דקאמר ר' אחא אינו ר"ל דפסול לגמרי אלא ר"ל לא עלו לבעלים ולעולם הזבח כשר דכה"ג אשכחן פרק קמא דזבחים דף ז' ע"א דקאמר אתמר תודה ששחטה וכו' רב חסדא אמר פסולה וכו' וע"כ דר"ל פסולה ולא עלתה אבל הזבח כשר דהא תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין וכן פירש"י שם וז"ל פסולה לה לא עלתה לבעלים וכו' ע"ש והשתא ניחא ר' אחא לפי תירוץ התוס' דלתירוץ א' דרבא מוקי לברייתא דוקא כשחייב שתיהם אבל ר' אחא מוקי לה אפי' בשלא חייב שתיהם ולתירוץ השני דרבא מוקי לה בשביל דם אבל ר' אחא מוקי לה אף בשביל חלב אבל הרמב"ם דפסק פסול ע"כ דר"ל פסול לגמרי מדכתב שם דין ח' וז"ל אבל אם שחטה וכו' כשרה ולא עלתה וכו' ע"ש ומשום הכי הוקשה ליה להרב ז"ל דלא אתי כהך ברייתא אלא שזה אינו נוח לי כיון דלשון פסול דקאמר ר' אחא איכא למימר דאינו פסול לגמרי ואע"ג דלא ביאר להדיא ומשו"ה לא הקשו התוס' לר' אחא א"כ כ"ש לשון כשירה נמי דקאמר מר רבא דאיכא למימר דאינו כשרה לגמרי אלא כשרה ולא עלתה ואע"ג דלא באר ומאי ה"ל להתוס' ונהי דממ"נ תקשי לחד מנייהו דאם כשרה ר"ל אינו לגמרי א"כ ר' אחא דקאמר פסול היינו לגמרי דאי אינו לגמרי א"כ במאי פליגי וא"כ תקשי ליה מברייתא דקתני לא כפר לבד וכן אם נפרש פסול אינו לגמרי א"כ ע"כ דרבא דאמר כשרה היינו לגמרי נמי ועלו לבעלים דאל"כ במאי פליגי וא"כ תקשי ליה מברייתא דקתני לא כפר מ"מ מנ"ל להתוס' למנקט צד זה טפי דכשירה דקאמר רבא לגמרי קאמר ומשום הכי לא ק"ל לר' אחא:
ולכן נ"ל ליישב דברי התוס' וגם דברי מרן כ"מ ז"ל דע"כ דגבי חטאת לא שייך לומר כשרה ולא עלתה אלא או כשרה לגמרי או פסולה לגמרי שהרי משנה שלימה שנינו ריש פרק קמא דזבחים כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירים לא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת ופירש"י דפסולין לגמרי ע"ש אלמא דגבי חטאת שנוי קודש שלא לשמו פוסל לגמרי וא"כ ברייתא דקתני לא כפר ע"כ משום דחשוב שנוי קודש א"כ פסולין לגמרי קאמרה וכן רבא דאמר כשירה ע"כ משום דס"ל דלא חשיב שנוי קודש דאי חשיב שנוי קודש פסולה לגמרי אלא ע"כ דלא חשיב שנוי קודש א"כ כשרה לגמרי קאמר כיון דליכא שנוי קודש והשתא אתי שפיר קושיית התוס' וניחא נמי שלא הקשו לר' אחא וגם ניחא נמי דברי הכ"מ משום דברייתא ע"כ דפסולה לגמרי קתני ודו"ק נ"ל:
וכן משמע מפירש"י פ"ק דזבחים דף ז' ע"א דגבי תודה ששחטה לשם שלמים דקאמר התם פסולה לא עלתה לבעלים דשנוי קדש הוא ע"ש משמע אבל הזבח כשר ואלו גבי חטאת ששחטה לשם עולה דקאמר התם פסולה כתב וז"ל פסולה לגמרי כדתנן חוץ מן הפסח והחטאת עכ"ל ואח"כ גבי חטאת חלב ששחטה לשם דם דקאמר התם כשירה כתב כשירה ועלתה לו ע"ש משמע דהוכרח לפרש כן משום דכיון דחטאת היא לא שייך לומר כשרה ולא עלתה אלא דכשירה לגמרי כיון דע"כ לא חשיב שנוי קודש וכן כתב שם לעיל ד"ה תורה וכו' וז"ל וה"ה בשוחט חטאת חלב לשם כשירה ועלתה לבעלים דאפילו שנוי קודש אין כאן עכ"ל ע"ש:
מיהו קשה דאשכחן גבי חטאת דכשירה ולא עלתה כגון ששחטה על מי שמחוייב עולה וכן אם שחטה לשם חולין כדפסק רבינו פרק ט"ו מה' פיסולי המוקדשין דשין דין ד' ודין ח' וע"כ משום דחשיב שנוי קצת ולכך לא כשירה לגמרי כיון דאיכא שנוי קצת ולא פסולה לגמרי כיון דאינו שנוי גמור אלא כשירה ולא עלתה א"כ ה"נ גבי ברייתא דקתני לא כיפר אימא לעולם הזבח כשר כפשטא דברייתא משום דס"ל דלא חשיב שנוי גמור כיון דמ"מ תרוייהו לשם חטאת הוא אלא שנוי קצת כיון דשינה מחלב לדם וא"כ הדרא קושיא דמאי מקשים התוס' ואמאי לא ק"ל לר' אחא נמי והדרא קושיא נמי על הכ"מ ז"ל דמאי ראיה מייתו מברייתא וצ"ע ועיין לה' צאן קדשים פ"ק דזבחים דף ז' ע"א בד"ה חטאת וכו' מה שהקשה מהך דר"ל דאיתא התם דף ה' ע"א ועיין לה' חק נתן ז"ל מה שתירץ והוא נכון:
בא"ד לכך איכא למימר כשירה וכו' כצ"ל:
ד"ה ה"ג וכו' מ"מ כיון דבשום דוכתא וכו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דקאמר שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות אינו למוד דא"כ נימא דיו אלא גלוי מילתא בעלמא כיון דבשום דוכתא אית לן חילוק בין בהמה למעות מגלה לנו נמי גבי קרבנו דיש חילוק נמי בין מעות לבהמה ולא מעיט קרבנו אלא בהמה ומיהו הא כדאיתיה והא כדאיתיה דגבי נזיר דוקא מעות סתומין ולא מפורשין וגבי קרבנו איירי במפורשין והא דסיימה הברייתא בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין אע"ג דהך מילתא אדרבא מנגדת כמו שהקשו התוס' י"ל דמ"מ הברייתא קושטא קתני בזמן שהן סתומין וכו' וסמכה עצמה כיון דבשום דוכתא וכו':
ועוד נראה להוכיח דע"כ דאין כונת הברייתא למוד גמור דא"כ ל"ל מיעוטא גבי בהמה לילף מנזיר כדקאמר שהרי אין אדם מגלח על בהמה בנזירות ועוד דאי לימוד גמור היכי ילפינן כלל מנזיר גם לענין מעות נמי הא קי"ל דאין למידין ק"ו מהלכה וה"ה דאין למידין שום מידה מהלכה א"ו גלוי מלתא בעלמא כיון דאשכחן בנזיר דיש חילוק בין מעות לבהמה ה"נ יש לחלק גבי קרבנו וכו' ועיין בה' יבין שמועה כלל ק"ח שכתב כה"ג על דברי התוס' במסכת פסחים דף מ"ג ע"ש ד"ה סד"א וכו' ועיין לחידושינו שם. ועוד דאי לימוד גמור א"כ היכי יליף מנזיר במעות אפי' חמורה על קלה וכו' שהרי כיון דנזיר גופיה איירי בשוין א"ו גילוי מילתא בעלמא והילכך כיון דגלי קרא קרבנו גבי בהמה דאין לחלק ה"נ גבי מעות אין לחלק מיהו ק"ל ל"ל קרא למעט דאינו מגלח על מעות אביו תיפוק ליה מדאצטריך הלכה בנזיר משמע דוקא קרבן נזירות הוא דהבן מגלח על נזירות אביו אבל קרבן אחר לא דכה"ג דייק תלמודא לעיל דף כ"ה סוף ע"ב דפריך אמר מר הלכה היא בנזיר ותו ליכא והתניא וכו' ופירש"י ותו ליכא אלא בנזיר וכו' ע"ש אלמא כל היכא דתני הלכה היא בנזיר היינו נזיר ותו לא וה"נ הלכה היא בנזיר קתני כדאמרי' לקמן דף ל' סוף ע"א ונראה דאיכא למימר דה"ק הלכה היא בנזיר בן ולא בת לאפוקי בעלמא אפי' בת א"נ דאיכא למימר דה"ק הלכה בנזיר דהבן מגלח על מעות סתומין דוקא לאפוקי בעלמא אפי' מופרשין יוציא הבן במעות אביו ואפשר דמה"ט סיים תנא דברייתא בזמן שהן סתומין מפורשין כדי לדייק לאפוקי בעלמא אפי' מפורשין ובזה נסתלקה קושיית התוס' דלאו מנזיר ממש קיליף למפורשין אלא מדיוקא דנזיר קא דייק למפורשין ודו"ק:
ודע שראיתי לה' קרבן אהרן ז"ל פ' ויקרא פרשה ו' דף מ"ד ע"ב גבי קרא דקרבנו שרצה לפרש כונת הברייתא דלאו מתלתא קרבנו דריש אלא מחד קרבנו בלחוד וה"פ בתחלת דרשא למן הקלה לחמורא והדר קתני דלזה א"ץ דיכול אני לומר שלא יביא חטאת אחרת שהוא משונה משל אביו אבל קרא אתא לחטאים השוין ואחר זה קתני דלבהמה אינו צריך קרא שיכול ללמוד מנזיר ולזה לא אתא אלא לדמים את"ד ע"ש. ונראה שלזה הפירוש כוין רש"י דף כ"ח ריש ע"א ד"ה ת"ל וכו' שכתב בסופו וז"ל ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא עכ"ל ודו"ק:
אלא שיש לתמוה לפי פי' זה. דא"כ מחד קרבנו הוא דדריש איך קאמר דאצטריך קרבנו לדמים משום דבלאו קרבנו יכול ללמוד מנזיר דא"כ ע"כ דהוי לימוד גמור ממש ולא גילוי מלתא שהרי כיון דליכא קרבנו כלל א"כ היכי מצי ללמוד מנזיר דהא קי"ל אין למידין מהלכה. תו ק"ל דאימא דהוה אמינא דה"ק הלכה היא בנזיר דמעות ולא בהמה אבל בעלמא אפי' בהמה לכך אתא קרבנו למעט בהמה אבל מעות אין ה"נ מביא כמו נזיר וצ"ע: ד"ה יכול וכו' המפורשת לעבירה זו וכו' כצ"ל:
רש"י ד"ה הריני נזיר וכו' אבל ברישא דברייתא מפרש וכו' כצ"ל: ד"ה היתה בהמה מופרשת כלומר וכו' אבל לא פי' וכו' עכ"ל דאי פי' מופרשת ר"ל שפי' אי זו לחטאת וכו' לא פריך מידי תלמודא מאי לאו אפי' בעלת מום וכו' שהרי ודאי דקושטא הוא דבעלת מום נמי היכא דפי' ואמר אלא לדמי עולה וכו' דתמכר וכו' אלא פי' מופרשת ר"ל שהפריש לקרבן ותלמודא גופיה הכריחו אין לומר משום דא"כ מאי קמ"ל הברייתא כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואמאי וכו' לחד תירוצא גבי רשב"ג דאימא דאגב דתני מעות סתומין יפלו לנדבה. תני נמי היתה לו בהמה מופרשת וכו' דדרך התנא למתני דבר והופכו אלא י"ל משום דא"כ אמאי קתני בהמה הו"ל למתני גבי מעות גופייהו היו לו מעות מפורשין וכו' אלא ע"כ דכולה ברייתא בסתומין איירי ופי' מופרשת ר"ל. שהפריש לקרבן ולעולם לא פירש וכו' וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף כ"ח ע"א ד"ה קתני מיהא וכו' מיהו מדנטרו להקשות לקמן גבי אידך פירכא ולא הקשו אפירכא דהכא משמע דס"ל דהכא איכא לשנויי מאי קמ"ל וכו' משא"כ לקמן:
וראיתי בש"מ שכתב וז"ל ה"נ היתה לו בהמה מפורשת וכו' פי' מפורשת לקרבן שאמר בהמה זה לנזיר אבל לא פירש לאיזו קריבה ול"ג מפורשת דמשמע שפירושו למה אם לחטאת אם לעולה וא"כ לא פריך מידי עכ"ל נראה דטעות דק נפל בלשונו וכונתו לחלק בין אי גרסינן מופרשת בוי"ו אחר המ"ם למפורשת דהוי"ו אחר הפ"ה ודו"ק. ונראה דמברייתא דהכא איכא למפרך לר' שימי לעיל דס"ל מעות וה"ה בהמה ואפילו תמימה שהרי קתני להדיא דמעות הוא דיפלו לנדבה אבל בהמה מפורשת היא וכן מברייתא דמייתי בסמוך דקתני שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות ופירש"י מדקאמר מעות ולא קאמר בהמה וכו' אלמא דמעות משמע ולא בהמה וא"כ ה"נ גבי ההילכתא דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא מעות ולא בהמה אלא רב פפא לעיל בלא"ה פריך ליה שפיר מרשב"ג משום דמתני' היא מיהו ק' דממתני' נמי דידן דף כ"ד ע"א איכא לאותובי דקתני אם שלה היתה הבהמה חטאת תמות עולה תקרב וכו' היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה הרי קתני להדיא מעות ולא בהמה תמימה וי"ל דאיכא למימר דמיירי כגון שפירש להדיא בשעת הפרשה איזו לחטאת ואיזו לעולה ואין להקשות דא"כ מאי קמ"ל מתני' די"ל דאגב דקתני רישא אם שלו היתה תצא ותרעה בעדר תני סיפא אם שלה היתה וכו' וכו' א"נ דהיא גופה קמ"ל דהחטאת תמות אע"ג דהיפר לה בעלה כמ"ש התוס' לעיל במשנה שם ד"ה ואם משלה וכו' וכה"ג ראיתי בש"מ ז"ל שהק' וז"ל הא דלא פריך לר' נחמן דב"מ כסתומה ממתני' דקתני אם שלה היתה העולה תקרב עולה מאי לאו אפי' בעלת מום משום דהתם לא תני ברישא היו לו מעות סתומין דיכול לומר דקתני בסיפא בהמה דומיא דמעות כמו הכא בברייתא דתני מעות סתומין וא"כ ה"מ לאוקומי מתניתין במפורשת עכ"ל והיינו ע"כ משום דליכא להקשות פשיטא מאי קמ"ל משום כיון דאיכא למימר דאגב רישא וכו' ומעתה ק"ל על התוס' דאמאי נטרו להקשות גבי אידך פרכא וצ"ע:
מיהו בעיקר תירוץ של ש"מ ז"ל ק"ל עליו דאינו מספיק דאכתי אמאי לא פריך לר' נחמן מרשב"ג דמייתי לעיל דקאמר העולה תקרב עולה מאי לאו אפי' בעלת מום דהשתא לא שייך לשנויי כשחזר ופירש דהתם ודאי תקשה מאי קמ"ל כמ"ש התוס' לעיל ועוד קשה לי עליו דאין תי' מספיק שהרי עוד היום תקשה מאי לאו אפי' אינה מפורשת כי היכי דנימא מאי לאו אפי' בעלת מום ולעיקר קושייתו י"ל משום דאיכא לאוקומא מתני בתמימה דוקא דעיקר קושיית המקשה הכא משום דסמיך מאי אריא דתני מעות וכו' כדמסיק והילכך גבי מתני' וכן גבי רשב"ג דלא תני רישא מעות לא שייך לאקשויי הכי וזה פשוט וצ"ע:
ד"ה יכול וכו' עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות וכו' עכ"ל אע"ג דבריש פרק שבועת הדיינין דף ל ט ע"א תנן אלו הן קלות עשה ול"ת חוץ מלא תשא חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן וכו' ע"ש משמע כיון דעון שבועת שקר חמור כמו כריתות ומיתות ב"ד י"ל דהתם קרי ליה חמורות לענין שאין התשובה מכפרת כדאמרינן התם דאף לשבים לא ינקה אבל הכא לענין שאין בהם חיוב כרת או מיתות ב"ד אלא מלקות בעלמא קרי להו קלה והא דלא פירש"י קלה כגון עשה ול"ת כדקאמר התם אלו הן קלות עשה ול"ת משום דהכא לענין קרבן איירי ולא שייך קרבן בל"ת אלא גבי שבועה ודו"ק:
ואגב ק"ל בפשטא דסוגיא דהתם דפריך ומי חמירא והתנן אלו הן קלות וכו' ופי' רש"י אלימא לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד ומשני אלא כדקתני טעמא דכל עבירות שבתורה נאמר ונקה לשבים וגבי שבועה לא מנקה אף לשבים ע"ש משמע דהחילוק שיש בין שבועה לכריתות ומיתות ב"ד הוא לענין תשובה וקשה שהרי ברייתא גופה דפריך מינה דקתני חמורות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן דמשמע דשבועה לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד ע"כ איירי לענין תשובה גופה שהרי ע"כ דהך ברייתא קאי לפרושי מתני' בפ"ח דיומא דף פ"ה ע"ב דקתני תשובה מכפרת על עבירות קלות ועל החמורות תולה עד שיבא יוה"ך ועלה קאי הך ברייתא לפרושי כדמייתי לה תלמודא התם בפרק יו"הך אהך מתני' דפריך ורמינהי וכו' ע"ש אלמא דלענין תשובה דאינה מכפרת על החמורות אלא עד שיבא יו"הך קתני דלא תשא עמהן אלמא דשוי הן דתשובה לחודה אינה מכפרת אפי' על הכריתות אבל עם יו"הך מכפרת אף על השבועה. ועוד ק"ל הדפריך התם מי חמירא מהך ברייתא דלא חמירא אמאי לא פריך עדיפא מינה מברייתא דהכא דאדרבא קלה קרי לה ומיהו בשנויא דמשני התם מתרצא גם דלענין דאין התשובה מכפרת הוא דחמירא וכעת צל"ע לעת הפנאי: