באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף כב:
רש"י ד"ה האשה וכו' כיון דבעל מעקר עקר וכו' עכ"ל תיבת כיון מקושרת עם כחטאת שמתו בעליה ואע"ג דכ"ש אי מיגז גייז דהוי כחטאת שמתו בעליה כדאמרי' לעיל אלא ש"מ בעל מיגז גייז וכו' כבר כתבנו למעלה דף כ"א ע"ב ברש"י ד"ה והיינו טעמא וכו' ודו"ק:
רש"י ד"ה ניתי נמי עולת העוף וכו' דאין אשם בא וכו' כי היכי דתיחול עליה נזירות טהרה עכ"ל משמע אבל חטאת העוף אתייא אעפ"י דליכא נזירות טהרה אבל מדברי התוס' משמע דאף אשם נמי בא אע"פי דליכא נזירות טהרה וכן משמע דעת רבינו פ"ט מה' נזירות דין י"א כמ"ש המש"ל ז"ל ע"ש וק"ל דבפ"ד דשבועות דף ל"ז ע"א אמרינן דנזיר טמא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות טהרה ע"ש בשלמא לפירש"י איכא למימר דהאשם הוא דקאמר והא דקתני התם בברייתא נזיר טמא נפטר ממלקות לגבי אשם הוא דקאמר ועיין לרש"י שם ד"ה הא קרבן וכו' שהביא קרא והביא כבש ן' שנתו וכו' והוא קרבן אשם ונר' משום דלשיטתו הכא אזיל דאשם הוא דמייתי כי היכי דתיחול נזירות טהרה ולא חטאת ולכך נקט קרא דאשם ולא קרא דחטאת אבל לדברי התוס' ורבינו דאפי' אשם נמי בא אפי' דליכא נזירות טהרה א"כ היפך הסוגיא התם ולדברי רש"י נמי ק"ל דבפ"ב דכריתות דף ח' ע"ב משני נמי כה"ג דנזיר טמא כי מייתי קרבן כדי דתיחול עליה נזירות טהרה ומשמע התם אפי' חטאת נמי דהא מתני' התם דחשיב ד' מחוסרי כפרה בחטאת מיירי בפירש"י שם. וי"ל הא דפריך הכא עולה נמי ליתי וה"ה אשם דמשמע דלאו משום למיחל עליה נזירות טהרה הוא דמייתי אף לרבנן היינו למאי דס"ד הכא דברייתא אתייא אף לרבנן ולכך כיון דקתני מביאה חטאת העוף אלמא דע"כ דס"ל לברייתא דלאו משום למיחל נזירות טהרה מייתי ולכך פריך א"כ ה"ה נמי עולת העוף ואשם נמי דמאי שנא אבל לבתר דמשני הא מני ר"א הקפר אז אמרי' סברא הוא דלר"א הוא דס"ל דלאו משום למיחל נזירות טהרה כיון דבלא"ה איכא טעמא כדי לכפר על החטא אבל לרבנן דס"ל לאו חוטא אמרינן דטעמא דמביא קרבן כדי למיחל עליה נזירות טהרה והשתא תלמודא דבפ"ב דכריתות ודפ"ד דשבועות דיהיב טעמא כדי למיחל נזירות טהרה היינו לרבנן ולפי המסקנא דהכא ודו"ק נ"ל:
מיהו קשה דבסוף פ"ו דכריתות דף כ"ז ע"א פריך תלמודא ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא מאי איכא למימר ומשני כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה אלא למיחל עליה נזירות טהרה (כצ"ל כן הגיה ה' ב"ש וה' בה"ז ועיין לחידושינו שם) והכא משמע דלר"א הקפר גופיה דמשום כפרה הוא ולא משום דלמיחל נזירות טהרה וא"כ לפי סוגיא הכא תיקשי ליה לר"א הקפר פירכת תלמודא התם דפריך מאי איכא למימר ועיין עוד בזה לחידושינו שם ודו"ק: תוס' ד"ה הא מני וכו' משום דאתייא על הספק וכו' עכ"ל פי' דבעלמא אתייא על הספק אלמא קילא ולכך אתייא נמי על צער היין אעפ"י שאינו אלא איסור כל דהו כיון דהיפר לה בעלה כן מבוארים דבריהם בתוס' לעיל דף י"ט ע"א ד"ה אמר ר"ח וכו' ומשמע דעולת העוף דלא אתייא משום דאינה באה על הספק וכ"כ ה' אורח מישור ז"ל וז"ל כוונת התוס' אמאי לא מייתי נמי עולת העוף אם צריכה כפרה ותירצו משום דחטאת העוף מצינו באה על הספק את"ד ע"ש ואע"ג דעולה ודאי באה על הספק ואפי' עולת בהמה כדקי"ל דבאה על תנאי מ"מ צריך מיהא להתנות להקריבה נדיבה אבל לחובתו לא משום חולין בעזרה אבל חטאת העוף אינה באה נדבה ואפ"ה באה על הספק לחובתו ואין בה איסור חולין בעזרה כדתנן בפ"ק דכריתות דף ז' ע"ב בפירש"י שם בד"ה ואין ידוע וכו' ע"ש ואיכא למידק דלפי אית דמפרשי דכתב רש"י לעיל דס"ל דטעמא הוי משום דבחטאת בהמה גמירי דתמות ולא בעוף ולא מחלק משום דחטאת העוף באה על הספק משמע דס"ל דבהמה נמי אעפ"י שאינה באה על הספק מ"מ באה על צער היין א"כ תקשה ליה קושיית התוס' אמאי לא מייתי נמי עולת העוף על היין וצ"ע:
בא"ד והכי איתא בפ"ק דנדרים וכו' עכ"ל ליתא בפ"ק דנדרים הכי אלא בפרק בתרא דנדרים דף פ"ג ע"א ואע"ג דלקמן דף כ"ט ע"א איתא נמי דחטאת העוף באה על הספק כונתם להביא ראיה מפרק בתרא דנדרים משום דאמרי' התם כיון דאתיא על הספק לכך קילא לענין דיש קרבן לחצי נזירות וא"כ ה"נ נימא דקילא לענין דאתיא על היין ועיין לה' אורח מישור ז"ל. ורע דטעמא דחטאת העוף דבאה על הספק ראיתי להרמב"ם פרק י"א מה' שגגות דין ב' שכתב וז"ל מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו וכו' עכ"ל ויש לתמוה עליו דא"כ מאי אריא חטאת העוף שהרי חטאת בהמה נמי מייתי לה מחוסר כפורים שהרי מצורע נקרא מחוסר כפרה כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ק מ"ה מחוסרי כפרה דין א' ואסור לאכול בקדשים כמ"ש הרמב"ם שם דין ה' וקרבנו חטאת בהמה כמ"ש שם רבינו דין ג' ואיכא למימר דכוונת רבינו ר"ל דחטאת העוף אינו מביא אותה אלא מחוסר כפורים דוקא אבל בהמה כיון דמביא אותה בין מחוסר כפרה בין שאינו מחוסר כפרה לכך השוו אותם דאינה באה על הספק שהרי נזיר טמא נמי אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ומביא חטאת העוף וכן הנשבע לשקר כמ"ש רבינו פ"י מה' שגגות דין א'. ותו קשה מי הכריחו לרבינו לטעם זה שהרי כיון הא דחטאת העוף באה על הספק ילפינן לה מקרא כדדרשי' לקמן דף כ"ט ע"א מהקישא ע"ש וא"כ גלי קרא דבאה על הספק וכן מצאתי במקובצת שכתב וז"ל הא מני ר"א הקפר וכו' ומ"מ חטאת העוף מתייא וכו' דאשכחן חטאת העוף דאתייא על הספק ולקמן נמי דרשינן מקרא שהיא באה על הספק וגלי בה קרא דנקל להקריבה יותר משאר זבחים וכו' עכ"ל ע"ש ועיין עוד להשע"ה ז"ל הל' שחיטה דף קמ"ז ע"ד ד"ה ודרך אגב וכו' שהקשה דנזיר טמא נמי מייתי חטאת העוף על הספק אע"פי שאינו מחוסר כפורום ע"ש וא"כ ע"כ לומר דגזירת הכתוב הוא וצ"ע ועיין לחידושינו לקמן דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה לזכר וכו' שהארכנו בזה ע"ש:
בא"ד א"נ וכו' דאין קריב וכו' עכ"ל איכא למידק כיון דטעם ר"א גבי חטאת העוף דמייתי משום דאתיא על הספק כמ"ש בתחילת דבריהם א"כ גבי בהמה מודה ר"א דאין קרב כיון דלא אתייא על הספק ותו קשה כיון דלעיל ס"ל לברייתא כר"א הקפר דנזיר חוטא ואפ"ה אין קריבה א"כ לר"א גופיה נמי מנ"ל דס"ל דקרב דהא לא אשכחן ליה דאמר אלא נזיר נקרא חוטא ויש ליישב דבריהם דר"ל דלעיל לא אהני לן מילתא דר"א דצריכה כפרה אלא לענין דחל עליה שם חטאת אבל לא קריבה והכא אהני לן מלתיה מכל וכל אף לענין הקרבה ולשון ש"מ ז"ל מדוקדק בזה שפיר וז"ל והא דלא מפרש תלמודא כיון דצריכה כפרה כד"א הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבתה אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להאריך עכ"ל ודו"ק:
ד"ה ת"ש וכו' ומייתי לזה דפלוגתא דתנאי היא וכו' עכ"ל הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור ר"ש אמר וכו' ואיכא למידק דבפרק בתרא דנדרים דף פ"ג ע"א מייתי הך ברייתא דהאשה שנדרה בנזיר ופריך ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי לאתויי ומשני לעולם אין קרבן לחצי נזירות וכו' ע"ש שמבואר מהך סוגיא דאפי' אי בעל מיגז גייז אין מביאה עולת העוף משום דאין קרבן לחצי נזירות וצ"ל דאע"ג דלוקה על הטומאה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה בעל וכו' מ"מ לא מייתי קרבן טומאה כיון דליכא אלא חצי נזירות והשתא קשה מאי פריך הכא ואי ס"ד מיגז גייז וכו' והוצרך לידחק מעקר עקר ולמעבד פלוגתא דתנאי בזה ואמאי לא משני בפשיטות לעולם מיגז גייז ומשום דאין קרבן לחצאין ויותר תימא שהתוס' עצמן בדבור שלפני זה הזכירו בדבריהם הך סוגיא דפרק בתרא דנדרים לפי מה שהגיה בדבריהם ה' אורח מישור ז"ל ע"ש ואיך לא הרגישו דא"כ איך הוצרך תלמודא הכא למעבד פלוגתא דתנאי בזה ויש ליישב בדוחק דהוצרך תל תלמודא לזה כי היכי דלא תקשי מינה למ"ד התם יש קרבן לחצי נזירות ואע"ג דכבר איתותב התם מ"מ אורחא דתלמודא הכי לומר דמהא מיהת לא תותביה וכה"ג איתא בפרק ע"פ דף ק"ב ע"א דפריך נימא דמהא נמי הוי תיובתיה ומשני דמהא לא הוי תיובתיה אבל אידך הוי תיובתיה ע"ש אלא דכולי האי הו"ל להתוס' לבאר. ודע שראיתי לה' מש"ל ז"ל פי"ג מה' נדרים דין י"ד שהקשה אסוגיא דלקמן סוף עבר הדף גבי שנויא דאביי דמשני אפי' תימא כדקתני וכו' ויש לתמוה דהיכי קאמר אביי דבעל מעקר עקר דהא פשטינן מדתניא וחברתה אסורה דמיגז גייז וכתב וז"ל שו"ר דע"כ האי מילתא פלוגתא דתנאי היא דהא ההיא דתניא האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ע"כ אית ליה דבעל מעקר עקר וכדאיתא בגמ' ומשו"ה אביי לא רצה להגיה אברייתא ומוקי לה כאידך ברייתא דאית לה מעקר עקר את"ד עש"ב וכנראה שלא ראה לדברי התוס' הללו שכ"כ בהדיא דפלוגתא דתנאי היא והנה לפי מאי דכתיבנא ליישב עם הסוגיא דפרק בתרא דנדרים אחר המחילה המש"ל ז"ל לא דק ואשתמיטיה הסוגיא דפרק בתרא דנדרים שהרי אביי עצמו. הוא דס"ל בפרק בתרא דנדרים אין קרבן לחצי נזירות וא"כ איך הפה יכול לדבר דאביי מוקי להך ברייתא דהאשה שנדרה בנזיר משום מעקר עקר דמהי תיתי דמוקי לה הכי שהרי ע"כ דתלמודא לא הוצרך לאוקי לה מעקר עקר אלא כדי לישב למ"ד בר פלוגתיה דאביי דיש קרבן לחצי נזירות אלא טעמא דאביי לקמן אינו אלא משום דדחיקא ליה להגיה הברייתא ועיין עוד לחידושינו לעיל דף י"ט ע"א מה שהקשינו עוד מהך סוגיא דנדרים לדברי הלא"מ פ"ו מה' נזירות דין י"א ע"ש באורך ודו"ק:
עוד ק"ל מהך סוגיא דפרק בתרא דנדרים לדברי הרא"ש בשמעתין הובא במקובצת שכתב ליישב דלעולם לאו פלוגתא דתנאי היא דאיכא למימר דאע"ג דמיגז גייז אינה מביאה עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר אבל. זה שהופר נזרה אע"פי שנטמאת תחלה אינה צריכה להביא עכ"ל ע"ש וקשה השתא דאתית להכי דתלמוד הכא סמך שיש לו תירוצא אחרינא א"כ אמאי הוצרך הרא"ש כלל להך תירוצא ולהביא עצות מרחוק בפשיטות הו"ל לתרץ דתלמודא הכא סמך אהך שנוייא דאין קרבן לחצי נזירות דמשני ליה תלמודא גופיה בפ' בתרא דנדרים וצ"ע. תו ק"ל בפשטא דשמעתא דהמקשה הכא סתיר דידיה אדידיה דפריך ואי ס"ד מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף ע"כ דס"ל יש קרבן לחצי נזירות א"כ איך ניחא ליה לעיל גבי בהמה דקתני חטאת תמות למ"ד מיגז גייז דקאמר אלא לאו ש"מ מיגז גייז וכו' ס"ס אמאי תמות הא יש קרבן לחצי נזירות וי"ל דהמקשה הכא ע"כ לאו היינו המקשה עצמו דלעיל דע"כ תקשי ליה מתני' הדדי דמהך דקתני גבי בהמה תמות מוכח דמיגז גייז והכא גבי עוף מוכח מעקר עקר א"ו תרי מקשה נינהו והמקשה הכא ודע שנויא דמשני לעיל לעולם מעקר עקר וכו' אבל המקשה דלעיל ע"כ לא שמיע ליה האי ברייתא דגבי עוף. מיהו ק"ל על רבינו דפ"ט מה' נזירות דין י"א פסק האשה שנדרה בנזיר ונטמאת והפר לה בעלה מביאה קרבן טומאה ומשמע דעולה נמי מייתי כמ"ש הלח"מ פ"ו מה' נזירות דין י"ד וכיון דאסיקנא יקנא בפרק בתרא דנדרים דאין קרבן לחצי נזירות איך כתב דמביאה עולת העוף כמ"ד יש קרבן לחצי נזירות שהרי איתותב ותו אי ס"ל לרבינו יש קרבן לחצי נזירות א"כ איך פסק שם דין ט' הך מתני' דגבי בהמה דקתני חטאת תמות ואמאי תמות הא יש קרבן לחצי נזירות בשלמא למ"ד יש קרבן לחצי נזירות גופיה לא תקשי מהך מתני' דחטאת תמות דמצי לשנויי דהך מתניתין ס"ל מעקר עקר וכדמשני תלמודא הכי ולא קאמר איהו יש קרבן לחצי נזירות אלא כגון דאמר הריני נזיר דמביא חצי קרבן כפירש"י בפרק בתרא דנדרים אבל גבי בעל ליכא חצי נזירות משום דמעקר עקר ולכך למיתה אזלא אבל ברייתא דגבי עוף דקתני מביאה חטאת העוף שאני התם משום דבאה על הספק ותלמודא התם ה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא משום דבעי למדחי לעולם אין קרבן לחצי נזירות אבל רבינו דפסק כמ"ד מיגז גייז כמ"ש הלח"מ פ"ו מה' נזירות א"כ אם איתא דיש קרבן לחצי נזירות איך כתב גבי בהמה החטאת תמות אלא ודאי משום דאין קרבן לחצי נזירות ולכך למיתה אזלא ועיין לתוס' בפרק בתרא דנדרים ד"ה ואי אמרת וכו' שהקשו כה"ג למ"ד יש קרבן לחצי נזירות לדעת המקשה התם דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דאתיא על הספק ותו דבהדיא פסק רבינו פ"ח מה' נזירות דין י"ח דאין קרבן לחצי נזירות. ועיין לחידושינו לעיל דף י"ט ע"א שכתבנו לישב דהאי טעמא דאין קרבן לחצי נזירות אינו אלא משום דהך ברייתא ר' ישמעאל דס"ל עולה כפרה ולכך הוי חולין בעזרה אבל לרבנן דדורון בעלמא מצי להביא וכבר כתבנו שם דאינו מספיק דאכתי ע"כ מסתמא משמע דעת רבינו דמביאה נמי אשם כדעת התוס' כמ"ש ה' מש"ל שם פ"ט מה' נזירות דין י"א ואשם לכפרה בא וא"כ אין קרבן לחצי נזירות וכעת צ"ע:
בא"ד ואלו אמר וכו' הוי נזיר שלשים יום וכו' עיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ג' ע"ב גבי מאי דקאמר תלמודא מתני' דלא כר"ש ע"ש ודו"ק: בא"ד וגם ת"ק מודה ליה וכו' עכ"ל כתב ה' מש"ל ז"ל פי"ג מה' נדרים דין ט"ו דאין דעת רבינו כן ע"ש וכונתו משום דרבינו לא הבין דין זה וצריך להבין דגם לפי' מהר"פ כ"ע נמי דפליגי ע"כ משמע דלא פליגי אלא באומרת ואני אבל באומרת כמותך לכ"ע מותרת וא"כ אכתי הו"ל לרבינו להביא דין זה ואפשר לומר כיון דלא נחית ר"ש לחדית לן דין זה אלא הכי קאמר כיון דאם אמרה כמותך מותרת ה"נ ואני מפרשים למילתא הכי וכו' לא הוצרך רבינו להזכירו וכה"ג ראיתי לה' יד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ב' שכתב משם הפר"ח דדבר שלא בא בגמ' אלא אגב גררא אין דרכו של רבינו להעתיקו ע"ש אבל אין לומר דס"ל לרבינו דפליגי באומרת כמותך דלת"ק אסורה כמו ואני וכבר פסק ואני אסורה דאכתי הו"ל לרבי' לבאר נמי דאפי' אומרת כמותך אסורה לאפוקי ר"ש בשלמא ח"ק דלא ביאר סמך תנא דברייתא דמדר"ש דפליג נשמע לת"ק ודוחק לומר דפליגי בין באני ובין בכמותך דלכ"ע לא שאני להו לחלק בין אני לכמותך דלישנא דר"ש לא משמע הכי ודו"ק:
ד"ה מר זוטרא וכו' ובשמעתין יש מפרשים וכו' והשתא מר זוטרא דחי וכו' עכ"ל והא דלא קאמר נמי מר זוטרא דתפשוט בעיא דרמי בר חמא מהאי ברייתא משום דאיכא למדחי מי דמי וכו' כדדחי תלמודא לפירש"י ולפו' הר"ם א"נ משום דברייתא בשעת איסור נדרה כמו אך ק' וכו' שהקשו התוס' לפי' הר"ם ולפי מ"ש התוס' להאי פירושא דהך נמי דמו כולהו מילתא דמר זוטרא א"ש טפי דמשו"ה לא פריך אלא תפשוט וכו' אבל ליכא למימר דאין ה"נ דכוונת מר זוטרא ר"ל ותפשוט נמי בעיא דרמי בר חמא דא"כ מאי מקשו בתר הכי חדא דרמי בר חמא לא פשיט ליה וכו' שהרי היא גופה קאמר תלמודא דתפשוט וכו' ועוד דמאי מקשו בתר הכי דלא אתייא הדחייה שפיר להאי פי' וכו' שהרי שפיר אתייא הדחייה לאותו צד דקאמר דתפשוט בעיא דרמי בר חמא ועלה קאמר מי דמי וכו' ותו כיון דכתבו בהדיא דמר זוטרא הוא עצמו קאמר מי דמי וכו' וא"כ היכי שייך לומר דכוונתו דתפשוט וכו' וק"ל:
בא"ד לא אתיא הדחייה שפיר להאי פי' דהסברה הפוכו וכו' עכ"ל ר"ל דבמקום שראוי לשנויי ליה שאני התם דאיכא סברא דבמיעקרא מתפיס אדרבא עבר ליה סברא להיפך בצננא מתפיס וקרוב לזה כתב ה' אורח מישור ז"ל ע"ש והוא דחוק דלשון סברא הפוכה לא משמע כן ועוד היכי כתבו לא אתייא הדחייה שפיר וכו' ות"ל דלא אתייא הדחייה כלל ועיקר ואפשר לומר דלא הוו גרסי בגמ' אי ס"ד בצננא קא מתפיס אלא הכי הוו גרסי אבל הכא הא היפר לה בעלה וכו' ולפ"ז ה"פ התם כיון דשוין הם דלאחר זריקה נמי קדוש כמו לפני זריקה הילכך אמרינן מעיקרא מתפיס אבל הכא הא היפר לה בעלה וכיון דליכא איסור כלל אמרי' בצננא מתפיס אי מעקר עקר אלא דוקא משום דמיגז גייז הוא דאמרי' מעיקרא מתפיס והשתא באו דבריהם על נכון שכתבו לא אתיא הדחייה שפיר דהסברא הפוכה מיהו מתוך לשונם בסוף דבריהם משמע דהוו גרסי דאי ס"ד בצננא מתפיס וכו' ונראה דמ"מ איכא לפרושי דה"ק מי דמי התם כיון דלאחר זריקה קדוש. ושייך צננא לכך איבא לספוקי נמי במעיקרא מתפיס אבל הכא דלא שייך צננא לא אמרי' נמי מעיקרא מתפיס כיון דמעקר עקר אלא דוקא אי מיגז גייז הוא דאמרי' מעיקרא מתפיס וזה ודאי סברה הפוכה היא דהיכא דשייך צננא אמרינן מעיקרא מתפיס טפי מהיכא דלא שייך צננא וז"ל המקובצת י"מ הכי פי' דמי דמי דגם גבי חברתה אסורה לא תפשוט בטעמא משום דמעיקרא מתפיס דכיון דלא שייך בצננא לא שייך בעיקרא וכו' עכ"ל ודו"ק:
בא"ד וי"ל ולומר דר"ל נמי דמי וכו' עכ"ל פי' ומי דמי בוי"ו שהוא סיום מלתא דמר זוטרא ודו"ק:
בא"ד כלומר אע"ג דאבעיא אינה פשוטה וכו' עכ"ל ר"ל נפשטה הבעיא דבמעיקרא מתפיס אפ"ה דחי מר זוטרא אפי' לפי הצד דבצננא מתפיס משום דמי דמי וכו' וק"ל:
בא"ד להודיענו הסברא דמעיקרא מתפיס וכו' דאי לאו שמעינן בעלמא האי סברא וכו' עכ"ל וקשה דבלא רמי ב"ח ע"כ מברייתא גופה שמעינן האי סברא דבעיקרא מתפיס דאי בצננא אמאי חברתה אסורה ויש ליישב דמ"מ לא הוה שמעינן האי סברא אפי' אי אמרי' מעקר עקר דוקא לרמי בר חמא כיון דחדית לן אפי' במקום דאיכא למימר בצננא מתפיס אפ"ה נוכל לומר בעיקרא מתפיס א"כ עול דרגא נמי דנימא בעיקרא מתפיס אפי' אם מעקר עקר אבל ברייתא דשמעי' מינה דבעיקרא רא מתפיס היינו משום דלא שייך צננא כדקאמרת דאי ס"ד בצננא וכו' ודו"ק:
בא"ד לכן נראה להר"ם וכו' אלמא בעיקרא מתפיס וכו' ה"נ נימא כשאמר ככר זה כבשר זבח שלמים וכו' עכ"ל איכא למידק אדרבא הו"ל למפשט בעיא דרמי בר חמא דבצננא מתפיס מסיפא דקתני ר"ש אומר אם אמרה לה הריני כמותך שתיהן מותרות שהרי האי לישנא דאמר ככר זה כ כבשר זבח שלמים דמי טפי לאמרה לה הריני כמותך שהרי קאמר בשר זה כמו זה וא"כ מר"ש הוא דהו"ל למפשט וגם ל"ק נמי מודה ליה כמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ואף לפי' מהר"פ כ"ע דפליגי היינו כשאומרת ואני אבל אומרת כמותך משמע לכ"ע מותרת ויש ליישב דשאני התם כיון דמ"ל ואני ואמרה כמותך הו"ל כמו שאמרה להדיא בצננא אני מתפיס אבל גבי בשר דלא סגי שיאמר זה כמו זה הוי כמו שאומר סתמא הילכך איכא לספוקי אי בעיקרא אי בצננא הילכך פשיט ליה מרישא דאמרה ואני דלא סגי נמי שאומרת ואני ודו"ק: ודע שראיתי להר"ן בפ"ק דנדרים דף י"ג ע"א ד"ה ולענין וכו' שכתב משם הרמב"ן דנקטינן בהתירא מתפיס מדמסקינן לעיל דף כ"א ע"א חד בחבריה מתפיס אלמא בסופה מתפיס ולא בקמא ועיין למרן כ"מ ז"ל ריש פ"ק מה' נדרים דין ט"ו שדחה משם הר"ן דשאני התם גופין מחולקין ע"ש:
בא"ד אך קשה דמי דמי וכו' עכ"ל ק"ק דגם לפי' י"מ נמי תקשי להו הכי לפום מאי דפירשו דמר זוטרא קאמר ומי דמי וכו' ואמאי לא קאמר עריפא מינה דאפי' לאחר זריקה אינו קדוש מ"מ שאני התם נדר בשעת היתר אבל אשה בשעת איסור נדרה ותו קשה לפי איכא דאמרי דהיינו רמי בר חמא ודאי תקשה ליה ומי דמי וכו' כמו שהקשו התוס' וי"ל דלפי' י"מ כיון דמעקר עקר אגלאי מילתא בשעה שאמרה ואני היתה הראשונה מותרת והו"ל כמתפיס בשר לאחר זריקה ועיין במקובצת. ודע שראיתי להר"ן פרק עשירי דנדרים דף ע"ה ד"ה דאתפיס וכו' שהקשה מהך סוגיא משמע מעיקרא מתפיס מ"ש מבעיא דרמי בר חמא דאסיקנא בהתירא מתפיס ותירץ וז"ל איכא למימר דלא דמי דשאני התם וכו' דכמו שהוא זה עכשיו קאמר אבל הכא שזו אומרת הריני נזירה ודאי מתפיס בה ואמר ואני משמע ודאי דבנזירות דקאמר קא מתפסה וכו' עכ"ל ויש לתמוה עליו דא"כ היכי קאמר הכא דתפשוט בעיא דרמי בר חמא נימא חילוק זה עצמו של הר"ן ואם נאמר דחילוקו היינו אליבא דסוגיא דפ"ק דנדרים דבעיא דרמי בר חמא לאחר זריקה אבל מר זוטרא הכא ס"ל דרמי בר חמא קודם זריקה וכמ"ש התוס' א"כ כולי האי הו"ל לבאר ותו אמאי לא תירץ כדמשני תלמודא הכא מי דמי וכו' ותו מאי ק"ל כלל דהא התם דמשמע בעיקרא מתפיס איירי בכה"ג דשמעה חברתה וכו' והוא דברי הברייתא דקתני חברתה אסורה וא"כ היינו עצמה קושיית מר זוטרא הכא ארמי בר חמא מהך ברייתא והיותר תימה עליו שכתב עוד וז"ל והכי מוכח סוגיא דנזיר שאכתוב בסמוך עכ"ל והיינו מה שהביא בסוף דבריו לבעיא דלעיל דאי מיגז גייז היא אשתרי וחברתה אסורה ומשמע דכוונתו דקא מכריח לחילוקו דאל"כ היכי קאמר דאי מיגז גייז חבירתה אסורה ולא אמרי' בהתירה מתפיס אלא ע"כ דשאני התם משום דמשמע דנזירות מתפסה והוא תימא דקושיא זו היא קושיית מר זוטרא הכא דקאמר תפשוט בעיא דרמי בר חמא מההיא ברייתא דחברתה אסורה גם מ"ש וז"ל במסקנא בהתירה מתפיס אין לשונו מדוקדק דהיכן מסקינן בהתירה מתפיס אלא דללישנא קמא דהכא אכתי בעיא היא ולא"ד אדרבא דפשטא דבעיקרא מתפיס אם לא שנאמר דכוונתו למאי דכתב פ"ק דנדרים דף י"ג ע"א משם הרמב"ן ז"ל שזכרנו למעלה ודו"ק:
ודע שהרא"ש פרק עשירי דנדרים בפי' שם הק' כמו שהק' הר"ן וחילק דהתם דאמר בהדיא מעיקרא מתפיס אבל רמי ב"ח סתם ע"ש ולדבריו אין להק' דא"כ מאי פריך תלמודא הכא לרמי בר חמא אימא הברייתא מיירי שאומרת בהדיא מעיקרא די"ל א"כ היכי קאמר ר"ש אם אמרה כמותך מותרת אם איתא דאמרה בפי' מעיקרא מתפיס וק"ל:
בא"ד וצ"ל וכו' קודם זריקה וכו' עכ"ל לכאורה נראה דמותר מעכשיו אפי' קודם שיזרק הדם משום דכונתו לתפוס אחר זריקה וראיתי להריב"ש בתשובה סי' ש"ן שהק' איך נוכל לומר אם הוא קודם שנזרק בהתירא קמתפיס דהא בההיא שעתא איסור גמור הוא ועוד הקשה מדתנן פ"ק דנדרים דף י"ג ע"א האומר שלמים שאני אוכל לך אסור אלמא אין אומרין שדעתו לאחר זריקה וכ"ש דמחית קמיה בשר שלמים קודם זריקה ומתני' בין אומר דשלמים או כבשר שלמים דאין לחלק וכתב לתרץ דודאי השתא חל האיסור ונתפס אלא כשיזרק הדם והותר הותר גם השני מפני שדעתו שיהא כמותו לגמרי לכשיותר הא' יותר גם השני והשתא חמיר המתפיס ואומר כשלמים ממתפיס בבשר מיוחד דבמתפיס סתם אפשר שדעתו לאיסור שלמים קודם זריקה אבל מתפיס בבשר מיוחד דעתו ש יהא כמותו לגמרי ולכשיותר זה יותר זה א"ד ז"ל ע"ש ולפ"ז האי דדחי מי דמי וכו' הא היפר לה בעלה וכו' אע"ג דהועיל דיבורו לאיסור קודם הפרה צריך לישב דה"ק כיון דהיפר לה ומותרת אינו מתפיס כלל בהיתר אבל יש מי שהק' מאי מייתי כלל מר זוטרא למפשט מהך דחברתה אסורה שהרי כיון דהשתא מיהא חל האיסור ונתפסה בחברתה הילכך אסורה משום דאין נזירות לחצאין כמ"ש התוס' בדיבור שלפני זה אבל בדעלמא לעולם בצננא מתפיס ומותר וצ"ע ועיין לה' שמחת יו"ט סי' מ"ח דף ק"פ ע"א ודו"ק:
בא"ד דאסור לאכול חוץ לירושלים וכו' עכ"ל אבל מפירש"י משמע דתיבת בחוץ אינה מקושרת עם תיבת מקדש קדשי אלא עם תיבת מצי אכל ליה ור"ל חוץ לעזרה ולפ"ז ניחא דא"צ לומר חדא מנייהו נקט וק"ל:
באר בשדה על נזיר כב/ב:
גמ' מי דמי התם וכו' מקדש קדשי וכו' הא ודאי דאי אמרינן בצננא מתפיס ליכא שום איסור כלל וכמו שפירש"י בצדדי הבעיא אלא ר"ל כיון דמקדש קדשי איכא למימר בצננא תפיס ומותר משום דאיכא למתלי שהנודר טעה וסבר כיון דמקדש קדשי הוי מתפיס באיסור ולא הוציא דבריו לבטלה לה אבל גבי אשה ליכא למטעי דא"כ הוציא דבריו לבטלה ולפי א"ד צ"ל דס"ל דאין לחלק דאין ה"נ מוציא דבריו לבטלה ובהתירא תפיס ודו"ק:
רש"י ד"ה מי דמי התם וכו' דאל"כ מאי אהני דיבוריה עכ"ל פי' דאל"כ דסבר מתפיס באיסור אלא כונתו להתפיס בהתיר מאי אהני וכו' וק"ל: ד"ה ת"ש האשה וכו' וקי"ל נמי דבעל מיגז גייז וכו' עכ"ל ולפי מ"ש התוס' לעיל ד"ה ת"ש וכו' דפלוגתא דתנאי צ"ל דה"ה דהוה מצי למדחי דילמא האי תנא סבר כמ"ד מעקר עקר אלא עדיפא מינה דחי וכן לעיל דף כ"א ע"ב דבעי תלמודא למפשט מהאי מתניתין דבעל מעקר עקר דאי ס"ד מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר וכו' וה"ה דהוה מצי למדחי לעולם מיגז גייז ומשום דבכולה מילתא מתפיס כדקאמר הכא אלא דעדיפא מינה דחי והאמת משני ליה דואני הוי קיום כמו הכא וק"ל:
תוס' ד"ה ואי ס"ד וכו' וא"ת והא במתני' לא אמר כי אם ואני וכו' עכ"ל מתוך תירוצם משמע דקושייתם היא היכי מדמה וכו' וק"ק דמאי קושיא דהא ע"כ דאי בעוקביך מעיקרא כ"ש ואני כפירש"י וה"נ דאי ואני בכולי מילתא כ"ש בעוקביך אבל הו"ל להקשות דלדעת המקשה דואני בכוליה מילתא א"כ תקשי ליה ברייתא דקתני חברתה אסורה אלמא ואני בעיקרא מתפיס כדפריך מינה תלמודא לרמי בר חמא ולפי תירוצם ניחא ונראה דמשום קושיא זו הוא דהוצרכו לומר כתירוצם דנהי וכו' ודו"ק:
שם גמ' אביי אמר אפי' תימא כדקתני וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פי"ג מה' נדרים דין י"ד שהק' דהיכי קאמר אביי דבעל מעקר עקר דהא לעיל אבעיא לן ופשטינן מיגז גייז וכתב וז"ל ושו"ר דע"כ האי מילתא פלוגתא דתנאי היא וכו' ועיין מה שהקשינו עליו בחידושינו לעיל בתוס' ד"ה ת"ש וכו' ודו"ק:
ולענין פסקא עיין להלח"מ ז"ל שהגיה בדברי רבינו וסיים וז"ל אבל שנאמר שקאי אסיפא זה א"א בשום צד לא מצד הסברא ולא מצד הגמ' עכ"ל ונראה עוד דגם מצד הלשון נמי א"א כיון דכבר כתב רבינו ה"ז יפר היכי מתיישב לומר ואם היפר דהא בהיפר קיימינן והכי הול"ל ה"ז יפר ושלו בטל. וה' מש"ל ז"ל הק' עליו דאף לפי הגהתו מנ"ל להר"ם דאם היפר שלו בטל ע"ש מה שישב ולע"ד נראה לולא דמסתפינא במה שיש לדקדק עוד על רבינו דאמאי בדין י"א באר הטעם וכתב שהרי קיים לה ואלו בדין י"ד לא כתב הטעם דאינו יכול להפר מפני שמתבטל נדרו ולכן נראה להגיה עוד בדברי רבינו דתיבת ואם צ"ל שאם וכונתו נתינת טעם דאמאי אינו יכול להפר מפני שאם מפיר וכו' ואפי' לא נגיה יש לפרש נמי הכי ושו"ר להרדב"ז ז"ל בהלכות נדרים שכך פי' כוונת רבינו ע"ש. ולפ"ז יש להוכיח מדברי רבינו בדין י"א שהוצרך לטעם שהרי קיים לה ולא כתב משום דמפר נדרי עצמו ע"כ משני דס"ל מיגז גייז אבל בדין י"ט דכתב אינו יכול להפר אע"ג דמיגז גייז ולא חשיב קיום משום דקודם הנדר הוא היינו משום דאמר בהדיא שתלה נדרו וכו' כמ"ש הלח"מ אבל לפי דברי המש"ל ז"ל איכא למדחי דנקט טעמא שהרי קיים לה משום דאפי' בדיעבד לא מהני ודו"ק ועיין לחידושינו לעיל דף כ"א ע"ב מה שהקשינו בזה על מרן הכ"מ ז"ל פי"ב מה' נדרים דין ב' ע"ש:
וראיתי להתי"ט ז"ל שהגיה ג"כ כדברי הלח"מ אלא שהגהתו היא בע"א קצת מהגהת הלח"מ ז"ל ולכי כונתו צ"ל דואם היפר לה דכתב רבינו בדיעבד קאמר דלא שייך לומר נתינת טעם כיון דלא הזכיר רבינו להדיא אינו יכול להפר אלא שיש לגמגם בהגהתו שהרי כבר כתב רבינו מתחלה א"ל הריני נזיר ואת כמותי גם מה שסיים התי"ט בסוף לשונו וז"ל ודו"ק בלשון הרמב"ם שקודם לזה ואין להאריך עכ"ל דבריו סתומים ולא ראיתי למפרשי המשנה שנתעוררו בו ולפי חומר הנושא אפשר לומר דלא הוה גריס בדברי רבינו אלא החלוקה הריני נזיר ומה תאמרי וכך העתיקו התי"ט כשהביא לשון רבינו כתב שתי חלוקות ולזה כתב ודו"ק בלשון הרמב"ם וכו' ר"ל דמביא סיוע להגהתו משום דדין הקודם לזה כתב הרמב"ם שתי חלוקות ועלה קאי בדין שלאחריו שכתב כיצד וכו' א"כ משמע דבדין שלאחריו נמי איכא שתי חלוקות כמו הגהתו ויש לי סיוע לדברינו שראיתי בב"י י"ד כשהעתיק דברי הרמב"ם ליכא אלא חלוקה אחת אם את וכו' ע"ש אלמא דאיכא נוסחי מתחלפות בדברי הרמב"ם ודו"ק והנה בעיקר דברי הלח"מ שכתב דאפי' אי מיגז גייז היכא שתלה נדרו מתבטל בהפרתו עיין לה' מש"ל ז"ל שכתב שתי הכרחיות לזה ע"ש ולע"ד נראה ליתן עוד הכרח והוא דרבינו הקשה לו הקושיא העצומה שהק' המש"ל עצמו בפשטא דשמעתא דמאי פריך אמתני' מברייתא נימא דמתני' אית לה מיגז גייז וברייתא מעקר עקר והיותר תימא שהוצרך ר' יודא להגיה הברייתא אטו מאן דס"ל מעקר עקד משתקינן ליה שהרי כיון דקושטא הוא דפלוגתא דתנאי היא ולכך ס"ל לרבינו דהיכא דתלה נדרו בנדרה מתבטל נדרו בהפרתה אפי' למ"ד מיגז גייז ולאו היינו לדעת אביי דוקא כמ"ש הלח"מ והמש"ל ז"ל אלא סובר רבינו דליכא מאן דפליג בזה ורוח אחרת היתה עמו בפי' הסוגיא דקושיא דתלמודא לאו היינו מרישא דברייתא דקתני שתיהן אסורין משמע דאינו יכול להפר משום דאל"כ מאי אתא לאשמעינן דפשיטא שניהן אסורין דהא י"ל דאגב סיפא דתני ואם לאו שניהן מותרין תני רישא שניהן אסורין ולעולם דאם היפר שלה בטל ושלו קיים כדקתני מתני' אלא פריך מסיפא דברייתא כיון דחשיב לאת תלה נדרו בנדרה א"כ ע"כ אינו יכול להפר דאי יכול להפר א"כ שלו נמי מופר אפי' למ"ד מיגז גייז וקאי בלא יחל וא"כ איך קתני מתני' מפר שלה ושלו קיים ולזה משני ר' יהודא תני מיפר שלה ושלו קיים ר"ל דלא גרסי' כלל בברייתא הך סיפא דקתני ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה אלא דבמקום הך סיפא תני מיפר שלה ושלו קיים כלישנא דמתני' ותו לא ולעולם דלא חשיב תלה נדרו בנדרה אלא כאלו אמר לה ואת מאי ולכך יכול להפר ושלו קיים והא דהוצרך להגיה הכי משום דאי לא גרסינן אלא שניהן אסורין ותו לא מאי קמ"ל אבל השתא תני לה אגב סיפא דמפר שלה ושלו קיים דאשמעינן דלא תלי נדרו בנדרה וע"ז בא אביי לשנויי אפי' תימא כדקתני ר"ל אפי' תימא דגרסינן הך סיפא דשניהן מותרין ולעולם חשיב את תלה נדרו בנדרה ואינו יכול להפר ומתני' כגון דאמר בפי' ואת מאי אבל ר' יודא לא ניחא ליה בהכי משום דמשמע דמתני' וברייתא בחד גוונא כיון דחד לישנא הם הריני נזיר ואת ולכך הוצרך להגיה ונראה דזהו עומק כוונת רש"י בד"ה אביי אמר וכו' שכתב וז"ל אפי' תימא שניהן מותרין וכו' דלפי' התוס' הו"ל לומר אפי' תימא אינו מפר וכו' ולפ"ז בהא פליגי ר' יודא ואביי דלר' יודא לא חשיב את תלה נדרו בנדרה ולאביי חשיב תלה נדרו בנדרה עד שיאמר בפי' את מאי ולכ"ע אם תלה נדרו בנדרה כגון דאמר בפי' נדרי תלוי בנדרך אינו יכול להפר אפי' למ"ד מיגז גייז ורבינו פסק כאביי ודו"ק כנ"ל נכון:
ודע דע"פ דרך זה נתיישבו אצלי דברי התוס' לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ וכו' דס"ל דגבי בעל לא שייך הוא אינו מיחל אלא מותר לגרום דבר להיות נדרו בטל והק' על דבריהם המש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ד' בסוף דבריו מסוגיא דהכא וז"ל המעיין בסוגיא היטב יראה דכל שתלוי נדרו בנדרה אינו רשאי להפר משום דקאי בלא יחל דהתם לא שייך טעמא דקיום משום דקיום קודם הנדר לא מהני כלל וצ"ע עכ"ל. וקושיא אלימתא היא ולפי דרכנו ניחא דברייתא לא דתני בהדיא אינו רשאי להפר אלא קתני תלה נדרו בנדרה ואיכא למימר דאין ה"נ יכול להפר וממילא נדרו בטל ומאי דקתני שניהן אסורין היינו קודם הפרה וכונת קושית תלמודא אמתני' אינו ר"ל היכי קתני מתני' יכול להפר אלא ר"ל דה"ל למתניתין לומר שניהן מופרין כיון דקתני מפר שלה א"כ הוא נמי ממילא מופר ודע דלפי דברי התוס' דלעיל טעמא דמפני שתלה נדרו בנדרה דקתני הברייתא לפי שנוייא דאביי לא קאי אלא אסיפא דשניהן מותרין ולאו ארישא דשניהן אסורין דהא קושטא הוא דיכול להפר וממילא שלו מותר אבל לפי' התוס' דשמעתין קאי נמי ארישא כיון דאיני יכול להפר ודו"ק כנ"ל נכון. ודע דמה שכתב המש"ל ז"ל בפ"ב מה' נזירות וז"ל דלא שייך טעמא דקיום משום דקודם הנדר לא מהני כלל וזה פשוט עכ"ל הן אמת שכן נראה מדברי רש"י בשמעתין ד"ה גבי נזיר וכו' וכ"כ נמי להדיא התוס' לעיל במתני' ד"ה הריני נזיר ואת וכו' אמנם ראיתי להרע"ב בפי' המשנה שמפרש מטעם קיום הנדר ע"ש ונראה דאשתמיט מהרב מש"ל ז"ל ולפ"ז הו"ל רבי יהודא ואביי פליגי בזה דלר' יהודא לא מהני הקיום ומצי מיפר ולכך הגיה הברייתא תני מיפר וכו' ולאביי אינו יכול להפר משום דמהני הקיום וכן ראיתי עוד להרב המאירי ז"ל שכתב במתני' וז"ל הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה אם ירצה ושלו קיים אעפ"י שהפר לה שהרי לא תלה נדרו בנדרה ושמא תאמר ומאחר שהוא אומר ואת והיא אומרת הן היאך אתה אומר שיפר לה והלא אין לך הקמה גדולה מזו פירשוה בגמ' כשאמר ואח דרך שאלה כלומר מה רצונך בענין זה תהיה נזירה כמוני או לא ואחר שכן על דעת עצמה היא נוזרת ויכול להפר אבל אם אמר דרך הנחה פשוטה כלומר ואת נזירה עמי ג"כ והיא אומרת הן אינו יכול להפר שהקמה מעלייתא היא ומ"מ אף בזו אם הותרה היא לא הותר הוא שאין נדרו תלוי בנדרה וכן אם היא לא קבלה את הנזירות הוא מ"מ נזיר ואין זה תליית נדרו בנדרה כלומר הריני נזיר אם את נזירה אלא נזירותו לחוד ונזירותיה לחוד ומה שאמרה הברייתא הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהן אסורין ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה כבר תירצוה הריני נזיר ואת מיפר שלה ושלו קיים כלשון משנתנו ואין הלכה כאביי שהעמידה לומר שכל הריני נזיר ואת תולה נדרו בנדרה היא אלא כסתם משנתנו עכ"ל הנך רואה דמפרש להדיא מטעם הקמה מעליא אלא שיש לגמגם בדבריו הנה מ"ש וז"ל ומ"מ אף בזו אם הותרה וכו' משמע מלשונו אבל קושטא הוא שהקמה מעלייתא אם אמר בדרך הנחה לכ"ע כמ"ש בתחלה ולפ"ז מ"ש אם הותרה וכו' כלומר ע"י חכם ומ"ש עוד וז"ל כבר תרצוה הריני נזיר ואת מפר שלה ושלו קיים כלשון משנתינו נו וכו' עכ"ל צ"ל דמפרש דר' יודא מגיה הך סיפא דקתני דתלה נדרו בנדרה וזהו שכתב כלשון משנתנו כלומר כלשון משנתנו ותו לא ואכתי צריך להבין דאיך קתני מפר שלה כיון דכבר כתב שהקמה מעלייתא היא וצ"ל דר' יודא נמי מפרש לברייתא כשאמר דרך שאלה ומשמע ליה דמתני' וברייתא בחד גוונא איירי כיון דתרוייהו חד לישנא הוא אבל אכתי קשה דא"כ מנ"ל לה' ז"ל הא דכתב ומ"מ אף בזו אין תלוי נדרו בנדרה וכו' אימא דאי הוה אמר דרך הנחה אין ה"נ דאף ר' יודא מודה דתלה נדרו בנדרה ודוקא היכא דאמר דרך שאלה הוא דס"ל לא הוי תלייא וליכא למימר דר' יודא ס"ל דאף אם אומר דרך הנחה מפרשינן מלתיה דרך שאלה דא"כ איך כתב הרב דהקמה מעלייתא היא ונראה דכל תחלת דברי הרב ז"ל הם אליבא דאביי ומ"ש ומ"מ אף בזו וכו' ר"ל וממילא דלא אמרינן נמי הקמה מעלייתא כאביי אלא אין הלכה כאביי וס"ל לה' ז"ל דבזה פליגי ר' יודא ואביי דלר' יודא לא הוי תלוי נדרו בנדרה ולכך לא הוי הקמה מעלייתא ולאביי חשיב תלוי נדרו בנדרה ולכך הוי הקמה מעלייתא ולכך כתב ומ"מ אף בזו שאמר דרך הנחה פשוטה אפ"ה לא חשיב תלוי נדרו בנדרה ונאמר הקמה מעלייתא משום כיון דאין הלכה כאביי נמצא דלדעת ה' ז"ל פלוגתא דאביי ור' יודא דפליגי בהקמה אי מעלייא או לא תלייא בתליית נדרו בנדרה דאי תלה נדרו בנדרה הוא דחשיב קיים לה. ומיהו לפי דברי המש"ל ז"ל בפ"ב מה' נזירות דמשמע מדבריו לפי השלילה דאי הוה הקמה מעלייתא הוה ניחא וע"כ דהוו ר' יודא ואביי פליגי בזה ע"כ דלאו הא בהא תליא שהרי שיטת ה' מש"ל ז"ל דר' יודא דמגיה תני מיפר וכו' סיפא מיהא דקתני תלה נדרו בנדרה במקומה קאי ודו"ק. ודע דלפי דברי ה' המאירי ז"ל לכאורה אין צורך למ"ש הלח"מ דטעמא דאינו יכול להפר משום כאילו פי' להדיא וכו' אלא איכא למימר דאינו יכול להפר מטעם דקיים לה וסמך אדין י"א שכתב טעם זה להדיא מיהו אכתי תקשי ליה מנ"ל דבדיעבד אם מפר שלו בטל וע"כ צ"ל או כמו שתירץ הרב מש"ל ז"ל או דכוונת רבינו נתינת טעם כדכתי' לעיל וא"כ ע"כ צ"ל כדברי הלח"מ ז"ל ודו"ק: