אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף כב.

דף כא:

גמ' ואי ס"ד בעל מעקר עקר אמאי סופגת הארבעים וכו' מבואר להדיא דהכא דע"י ההתרה אי אמרינן מעקר עקר נפטר הנזיר ממלקות אם עבר על נזירותו וכ"כ התוס' ד"ה בעל וכו' וכ"כ רשב"ם ביש נוחלין דף ק"ך ע"ב גבי יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ וחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו פטור מכרת ע"ש והוכיח ה' מש"ל ז"ל פי"א מה' מעשה הקרבנות דין ד' בד"ה כתב רשב"ם ע"ש וכ"כ עוד כדברי רשב"ם הר"ן והרא"ש בפרק עשירי דנדרים דף ע"ח ע"א ד"ה לומר לך וכו' ע"ש אבל אי אמרינן מיגז גייז לא לפטר הנזיר ממלקות. וא"כ לפי המסקנא דמסקינן מיגז גייז סופגת הארבעים אף אחר שהפיר לה בעלה וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות נדרים דין י"ט וכתבתי זה מפני שראיתי למהרש"א ז"ל בפ' השולח דף ל"ג ע"א בד"ה אפקיענהו וכו' שהקשה דהיאך מצינו נזיר שילקה הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה וכתב עליו תרב בית יעקב סי' ק"י דף פ' ע"ד וז"ל ודבריו תמוהין דהא ודאי פשוט דאם הנזיר עובר על נזירותו חייב מלקות אף אם נשאל אח"כ על נזירותו כיון שנתכוון לאיסור ועבר עבירה מתחילה אינו מועיל התרה להצילו ממלקות והביא ראיה מהרמב"ם ז"ל פי"ב מה' נדרים דין י"ט שזכרנו שפסק גבי אשה דאף אחר שהפר לה בעלה חייב מלקות ע"ש ואחר המחילה מכ"תר אשתמיטיה סוגיא דהכא דמבואר להדיא דהיכא דמעקר עקר ליכא מלקות ומהרמב"ם אין ראיה כלל דשאני התם משום דבעל מיגז גייז כמו שהוכיח מרן הכ"מ ז"ל פי"ג מה' נדרים דין ב' שכן דעת רבינו ע"ש. ואחר זמן ראיתי נמי להלק"ט ח"ב סי' מ"ג שנסתפק בזה אם ע"י שאלה יפטר ממלקות ומיתה ופשיט מסברא דנפשיה דפטור וצ"ע: אלא שיש לדקדק על מרן אמאי לא הכריח דרבינו אית ליה מיגז גייז ממה שפסק גבי אשה דסופגת אף אחר שהיפר לה בעלה אבל מה שהוכיח מרן משום דפשטינן מיגז גייז וכתב עוד וז"ל ואין לומר דרבינו מפרש כפירוש י"מ שכתבו התוס' וכו' שהרי התוס' עצמן מחו לה ולא עמד כלל עכ"ל אחר המחילה אשתמיטיה מ"ש עוד התוס' ד"ה ת"ש וכו' דלפי המסקנא לא פשטינן מיגז גייז אלא פלוגתא דתנאי היא וא"כ י"ל דרבינו פסק כמ"ד מעקר עקר אבל ממה שפסק פרק י"ב מה' נדרים דין י"ט הוא דהו"ל להוכיח ולפי דרכו ה"ל להוכיח ממה שפסק רבינו פי"ג מה' נדרים דין ט"ו הך ברייתא עצמה דפשטינן מינה מיגז גייז דקתני וחברתה אסורה כמ"ש הלח"מ ז"ל שם ע"ש. ובר מן דין תמיה אני על הרב כ"מ ז"ל שהכריח משום דפשטינן בגמ' מיגז גייז שהרי לקמן דף כ"ב סוף ע"ב נחלקו ר' יודא ואביי דר"י מוקי למתני' וברייתא אליבא דמ"ד מיגז גייז ואביי אוקי להו כמ"ד מעקר עקר והרמב"ם פי"ג מה' נדרים דין י"ד פסק כשנוייא דאביי והכ"מ עצמו כתב טעם רבינו משום דשנויא דאביי עיקר וא"כ אדרבא שפיר פסק רבינו דמעקר עקר ואדרבא הלח"מ והמש"ל שם. תמהו על רבינו דאיך פסק כאביי כיון דרבינו אית ליה מיגז גייז וא"כ נמצא אי אמרינן דרבי' פסק מעקר עקר אדרבא א"ש בפשיטות דפסק כאביי אלא עיקר ההכרח דרבינו אית ליה מיגז גייז היינו ממה דפסק בפי"ב מה' נדרים דין י"ט:

ושו"ר להלח"מ ז"ל פ"ו מה' נזירות דין י"ג שכתב הכרח זה בסוף דבריו ע"ש עוד יש להוכיח דרבינו אית ליה מיגז גייז ממה דפסק פי"ג מה' נדרים דין י"א מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר שהרי קיים לה וכו' עכ"ל והנה טעם זה שהרי קיים לה לא הוצרך תלמודא אלא למ"ד מיגז גייז אבל למ"ד מעקר עקר בלא"ה משום לא יחל דברו כמבואר בשמעתין וא"כ דרבינו דנקט ה"ט ע"כ משמע דס"ל מיגז גייז וע"כ דמה שפסק רבינו שנוייא דאביי לאו משום מעקר עקר אלא כמ"ש שם הלח"מ ע"ש:

ומיהו יש לדחות לפי דברי ה' מש"ל ז"ל שם וכבר כתבנו בזה בחידושינו לקמן דף כ"ב סוף ע"ב ע"ש ודו"ק. והיותר תימא על מרן כ"מ שכתב בסוף דבריו וז"ל אבל דעת הרא"ש דמבעל אינו מפיר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח"ך היפר לה בעלה לוקה עכ"ל משמע מתוך לשונו דלרבינו דמפרש דמיגז גייז היינו דחל הנדר ועוקרו איכא לוקה והוא תימא שהרי רבינו פרק י"ב מה' נדרים דין י"ט פסק להדיא לוקה והוא תלמוד ערוך הכא להדיא דהיכא דמיגז גייז לוקה וראיתי להרב נחל קדומים פ' מטות בפסוק וה' יסלח לה שכתב וז"ל ואפשר דאין כוונת מרן דפליגי לדינא רק משמעות מיגז גייז איכא בנייהו וכן מטים דברי המש"ל עכ"ל ודוחק הוא ותו דא"כ לא הוה צריך להביא דברי הרא"ש כולן ותו אדמביא דברי הרא"ש וסיים עלה וכך הם תשובות להרמב"ן ע"ש אמאי לא הביא פירש"י ותוס' בשמעתין דמפרשי נמי מכאן ולהבא וצ"ע:

עוד ראיתי למרן כ"מ שהקשה על רבינו וז"ל דמשמע מדבריו דהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו וכו' ורבינו עצמו כתב פ"ג מה' נזירות על מי שנזר ב' נזירות הא' כיון שהיתה באלו אינה מעיקרא וכו' עכ"ל ונראה דממתני' נמי דקתני הותר הא' הותרו כולן ופסקה רבינו פ"ד דנדרים דין ט' ע"כ מוכח שהחכם עוקר הנדר מעיקרו דאל"כ הא' דוקא הוא דהותר כדקאמר תלמודא הכא להדיא א"א מיגז גייז איהי אשתראי חברתה אסורה ודו"ק. ולדאתן עלה הנה מהרש"א ז"ל בפ' השולח תי' על קושייתו וז"ל דודאי דיודעין בו שעבר על נזירותו דמתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה וכו' עכ"ל ע"ש וק"ק לפ"ז הא דדרשינן לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וכו' כמ"ש התוס' במתני' בד"ה הריני נזירה ושמע בעלה וכו' אמאי אצטריך קרא דאינו מיחל לעצמו בלא"ה ע"כ שמעינן דאי מפיר לעצמו קושיית מהרש"א במקומה עומדת דהיאך מצינו דנזיר לוקה דנהי החכם לא ישאל מ"מ הא ודאי דישאל הוא עצמו כדי שלא ילקה וליכא למימר דאי לא כתיב לא יחל ה"א לעולם דמוחל לעצמו ואין ה"נ דליכא מלקות בנזירות ומתני' דקתני לוקה לפי האמת דכתיב לא יחל דאכתי קשה היכי כתיב ביה קרא לאו דלא משכחת שמתחייב באיסור לאו וכן קשה נמי מדכתיב כרת בשחוטי חוץ ואי מפיר לעצמו הא ודאי ישאל על הקדשו כדי שלא יתחייב כרת והיאך משכחת לה כרת ודוחק לומר דאה"נ דלא אצטריך לא יחל לגופיה אלא לדיוקא אבל אחרים מוחלין לו ותו דבפרק בתרא דנדרים דף פ"א ע"ב קתני לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר לעצמו משמע מלא יחל הוא דשמעי' שאין מתיר לעצמו ויש מי שיישב דאי לא כתיב לא יחל לא הוה שמעי' אלא דאינו עוקר הנדר למפרע אבל ה"א דמפיר מכאן ולהבא דמיגז גייז ולכך כתיב לא יחל לאשמעי' דאינו מפיר כלל לעצמו. ועוד י"ל דודאי לא סגי דלא לכתוב קרא עונש לאו ועונש כרת ללמדנו שיש בו עונש ונ"מ היכא דלא נשאל ואין ה"נ דממילא ישאל כדי שלא יתחייב וקושיית מהרש"א אינו אלא כיון דמתני' קתני לוקה מסתמא לא דברו חכמים אלא בהוה וקושטא הוא דמצינו מלקות וה"ה דקשה נמי מכרת דשחוטי חוץ דמתני' נמי היא דקתני חייב כרת במס' זבחים ולפי תירוץ מהרש"א ניחא ושוב התבוננתי דאין צריכין לכל זה וקושיא מעיקרא ליתא דלא יחל דאצטריך שאינו מפיר לעצמו לא אצטריך אלא למעוטי חכם וכדדייק לישנא דברייתא דקתני מכאן לחכם שאין מתיר לעצמו משום דחכם מפיר יחידי לאחרים אבל הדיוט פשיטא דאינו מפיר לעצמו יחידי שהרי אפי' לאחרים אינו מפיר יחידי דבעינן ג' הדיוטים כדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"ך ע"ב וכן פסק רבינו פרק רביעי מה' נדרים דין ה' והשתא ניחא דאי לא כתיב לא יחל הוה משכחת לה מלקות בנזיר כגון נזיר הדיוט וכן כרת בשחוטי חוץ היכא דה דהדיוט הקדש וזה פשוט:

ואגב ראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות שבועות דף ד' ע"א שהביא תירוץ מהרש"א הנז' וכתב עליו וז"ל ואשתמיטיה מניה סוגיא דפ"ב דנדרים דף ך' ע"א דגרסי' התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר עכ"ל ואחר המחילה תמיה אני עליו איך אשתמיט מניה פירש"י ד"ה ועבר על נזירותו וכו' דכתב וז"ל דכסבור בטעות נדר ואח"כ בא לישאל עכ"ל אבל מהרש"א במתכוין קאמר ואדרבא מדברי רש"י סייעתא היא למהרש"א דמי הכריח לרש"י לפרש דבשוגג איירי שהרי פשיטא דברייתא סתמא משמע בין בשוגג בין במזיד אלא ודאי משום דביודעין בו שהוא במזיד אין החכם נזקק לו לישאל ומיהו יש לדחות דכונת רש"י לאו לאפוקי מזיד אלא כלומר אפי' בשוגג ומשום דפשטא דברייתא סתמא משמע ועיין לה' לח"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין י"ג שהבין כן בכוונת רש"י וכתב דהכרח רש"י מכח הסוגיא דמכלתין לקמן פרק ב"ש דף ל"ב ע"א ושוב הקשה דמנ"ל לגמרא גופה לפרש כן אימא דוקא במזיד וכתב וז"ל ואולי נאמר דמשמע ברייתא בכל גוונא מתניא אפי' בשוגג אבל לפי דברי מהרש"א ניחא שפיר דע"כ לא מתפרשא הברייתא אלא דוקא בשוגג וכוונת רש"י דוקא בשוגג וכן משמע פשטא דלישנא דרש"י. ודע שראיתי להמש"ל ז"ל שם פ"ד מה' נזירות דין י"ג שהביא דברי מהרימ"ט ח"א סי' א' דסובר דהך ברייתא במזיד דוקא איירי והק' עליו מסוגיא דלקמן בפ' ב"ש כמו שהוכיח מינה הלח"מ ז"ל ע"ש ומלבד זה תקשי ליה נמי למהרימ"ט מה יענה בקושיית מהרש"א בהשולח דהיאך מצינו בנזיר שילקה וכן קשה נמי לדעת הלח"מ דברייתא מיירי במזיד נמי ונראה דאיכא למימר משכחת לה מלקות כגון שלא מצא פתח אבל מהרש"א ס"ל דעונש המלקות הוא הפתח עצמו שמתיירא מפני עונש המלקות ובהא פליגי ה' מהרימ"ט והלח"מ ז"ל ומהרש"א ועיין לה' ט"ז י"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' שמשם למדתי כן ע"ש ועיין לחידושינו לקמן ריש פ"ה דל"ב ריש ע"א ודו"ק:

שם גמ' היפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו' עיין ברש"י פי"א דנדרים דף פ"ג ע"א ד"ה היפר לה בעלה וכו' שאין דבריו מובנים בזה ע"ש: רש"י ד"ה והיינו טעמא וכו' דגמירי למיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ רש"י פ"ב דמסכת מעילה דף י' ע"ב ד"ה ולד חטאת וכו' דטעמא דגמירי דחטאת שמתו בעליה למיתה משום שאין כפרה למתים והוסיף עוד דמיתתן כפרתן ע"ש מיהו מדברי הכ"מ פ"ג מה' שגגות דין ג' שכתב משם מהר"י קורקוס וז"ל דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא גם אין כפרה למתים וכו' ע"ש משמע דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ועיין בזה לחידושינו סוף כריתות פ"ו דף כ"ז ע"ב ד"ה לא יביאנה וכו' ע"ש באורך:

בא"ד והיינו טעמא וכו' ואית דמפרשי וכו' אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ"ל משום דהוק"ל כיון דאוקימנא לה כר"א אלמא דס"ל לר"א דחשיבה כחטאת שמתו בעליה א"כ היכי משני בסמוך גבי חטאת העוף דקתני מביאה חטאת העוף הא מני ר"א הקפר היא וכו' שהרי כיון דה"ל כחטאת שמתו בעליה לר"א גופיה איך קתני דמביאה חטאת העוף ולכך הוצרך לחלק בין בהמה לעוף וכן נמי זהו כוונת רש"י בסמוך ד"ה האשה שנדרה וכו' שכתב וז"ל דאפי' אמרי' כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מעקר עקר לא אשכחן בה דתיזיל למיתה עכ"ל תיבת כיון מקושרת עם תיבת כחטאת שמתו בעליה וכונתו דהוק' לו קושיא זו עצמה לפי אית דמפרשי דכתב הכא איך מסיק הא מני ר"א הקפר ואע"ג דכבר כתב הכא גבי אית דמפרשי חזר וכפל עוד דבריו בסמוך. וק"ק דאמאי לא תקשי ליה נמי גבי עולת העוף דהכא מסיק לר"א הקפר דמביאה עולת בהמה אע"ג דמעקר עקר ובסמוך גבי עולת העוף אינה מביאה עולת העוף לר"א גופיה כיון דמעקר עקר וי"ל דעולת נזיר טמא לאו דורון היא אלא חובה ולכך לא תביא שמא הוי חולין בעזרה אבל עולת נזיר טהור דורון ולכך תביא וכ"כ התוס' לקמן דף כ"ד ע"א ד"ה והעולה וכו' ועיין לרש"י לעיל דף י"ט ע"א ד"ה לשון אחר וכו':

והנה לכאורה אע"ג דחילוק זה של רש"י בין בהמה לעוף אינו מוכרח אלא לפי אית דמפרשי מ"מ מסתמא אמרי' הדין דין אמת אף ללישנא קמא דרש"י דמודה בזה דאפושי פלוגתא לא אמרי' אמנם ראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות פסולי המוקדשין דף מ"ז ע"ד שהוק' לו מהא דלעיל פ"ק דף י"ב גבי קן סתומה דמשמע דליכא חילוק ומכח זה כתב דרש"י דוקא לפי אית דמפרשי אבל ללישנא קמא דרש"י איכא למימר דגם בעוף נמי הילכתא גמיר לה והא דאמרי' לקמן הא מני ר"א הקפר היינו דלא חשיב חטאת שמתו בעליה כיון דצריכה כפרה ושאני גבי בהמה דתמות משום דאינה באה על הספק את"ד עש"ב. ונראה להביא הכרח לדבריו דע"כ ללישנא קמא לא מחלק דאל"כ אמאי הוצרך תלמודא לקמן לאוקי ההיא דחטאת העוף כר"א הקפר הא אתיא שפיר כרבנן דאע"ג דאית להו לרבנן דחל עליה שם חטאת ולכך למיתה אזלא מ"מ גבי חטאת העוף לא גמירי דתמות א"ו דליכא חילוק זה. ומעתה מה שמשמע מתוך דברי השע"ה דללישנא קמא דרש"י דאינו מחלק בזה אינו אלא משום דאיכא למימר הכי ע"ש אחר המחילה לא דק אלא דמוכרח הוא לומר כן דללישנא קמא דרש"י לית ליה חילוק בין בהמה לעוף מיהו קשה מאי דפריך תלמודא בסמוך גבי חטאת העוף ואלא מאי מעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי משמע אבל אי מיגז גייז ניחא דתיתי חטאת העוף וכיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דהא מני ר"א הקפר היא איך ניחא ליה דמביאה חטאת העוף מאי שנא מבהמה דקתני תמות אלא ע"כ משום דבעוף לא גמירי דתמות י"ל דשאני גבי עוף דאיירי בנטמאת וא"כ החטאת אינה באה בשביל הנזירות כי היכי דנימא דכיון שהפיר לה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אלא בשביל עונש איסור הטומאה דכיון דמיגז גייז וחל הנזירות יש לה עונש על הטומאה כי היכי דלוקה נמי. מה"ט למ"ד מיגז גייז כדמוכח ממה דפריך דאי ס"ד מעקר עקר אמאי סופגת וכו' וכמ"ש התוס' ד"ה בעל וכו' ודוקא למ"ד מעקר עקר הוא דחשיב כחטאת שמתו בעליה כיון דליכא עונש הטומאה וזהו שכתב רש"י ריש דף הסמוך לזה ד"ה האשה וכו' וז"ל דאפי' אמרינן דתהוי כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מעקר עקר לא אשכחן עכ"ל תיבת כיון מקושרת עם מ"ש בחטאת שמתו בעליה ולאפוקי אי הוה מיגז גייז דלא אמרינן כחטאת שמתו בעליה והיינו כיון דאיירי בנטמאת ודו"ק. ועיין לחידושינו בסמוך סוף ד"ה הא מני וכו' ודרך אגב ראיתי להשע"ה הלכה הנז' דף מ"ח ע"ב שהקשה לדעת ר"י מאוריי"לנש דאין חטאת העוף מתה אפי' לר"י ע"ש ועיין לחידושינו פרק שני דתמורה דף ט"ו ע"א במשנה שהקשינו מסוגיא דפ"ה דיומא דף נ"ה ע"ב גבי ר' יודא אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובת דמוכח התם דאף לר' יודא חטאת העוף מתה ע"ש:

תוס' ד"ה לעולם מעקר עקר וכו' ומיירי שלא הפר לה וכו' עכ"ל והתוס' לעיל דף ך' ע"ב ד"ה הרי זו סופגת וכו' כתבו וז"ל בגמ' מסיק שלא הפר וכו' עכ"ל ולשונם אינו מדוקדק דאין זה אלא דחייה אבל לפי המסקנא דמיגז גייז מתוקמא בהפר לה ולא ידענא למה לא נקטו לפ' ע"פ המסקנא וכ"ה בהרמב"ם בפי' ובהרע"ב ואף למאי דכתבו התוס' לקמן ד"ה ת"ש וכו' דלפי המסקנא נמי פלוגתא דתנאי היא היא מ"מ לשון בגמ' מסיק דנקטו לא א"ש ודו"ק:

בא"ד ולאפוקי מדר' יודא וכו' משמע דס"ל דר' יודא פליג את"ק אבל מדברי רבינו פי"ב מה' נדרים דין י"ח משמע דס"ל דלא פליג כמ"ש הכ"מ ז"ל וכ"כ ה' מש"ל ז"ל ע"ש וק"ל:

בא"ד וי"ל דמשום ר' יודא וכו' עכ"ל איכא למידק אדרבא כח התירא עדיף וראיתי לה' אורח מישור ז"ל שתירץ וז"ל דזה נשמע מרישא דלא אצטריך אלא לדיוקא וסיפא אצטריך להודיעך כח ר' יודא וכו' את"ד ע"ש ואיני מבין דבריו דתלמודא לא קאמר הכי דפריך פשיטא וכו' ולא משני דאצטריך לדיוקא ותו דא"כ מאי ק"ל וא"ת מאי אריא וכו' לישמעינן שתתה וכו' שהרי שמעינן ליה מדיוקא דרישא וה' אורח מישור ז"ל כתב עוד וז"ל וזהו דאמרינן בגמ' משום דקתני סיפא וכו' וה"א הא שתתה ואח"כ היפר סופגת את הארבעים לכך תני רישא דלא צריכה לדיוקא עכ"ל נראה דהרגיש בזה ור"ל דתלמודא עצמו מסיק במסקנא דאצטריך רישא בשביל הדיוק ולפ"ז גם התוס' נמי שהקשו וא"ת מאי ארייא וכו' סמכו עצמן דאי משום דשמעינן לה מדיוקא דרישא א"כ סיפא ל"ל מכ"ש מדיוקא דרישא שמעינן לה ותירצו דסיפא אצטריך משום ר' יודא וכדי שלא נטעה לכך אצטריך דיוקא דרישא וכ"ז נביאות הוא בדברי הגמ' ובדברי התוס' גם לא ידעתי מי הכריח תלמודא לזה דאצטריך דיוקא דרישא כי היכי דלא תטעה מדיוק דסיפא דאי משום דלדיוקא נמי אצטריך רישא כיון דמעקר עקר אימא היא גופה קמ"ל דמעקר עקר וכעת דבריו שגבו ממני:

ולעיקר קושייתו נלע"ד דאפשר דגבי מלקות לא אמרי' כח התירא עדיף אלא אדרבא כח המחמיר עדיף והיינו טעמא מפני שסומך על שמועתו ומחייב להלקותו דמלקות במקום מיתה עומד דמה"ט נמי הוא דקי"ל כח התירא עדיף מפני שסומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל איסורא יכול כל אדם להחמיר אפי'. דבר המותר בלא טעמא כמ"ש רש"י ותוס' ריש פרק קמא דמס' ביצה דף ב' ע"ב וה"נ גבי מלקות הוי הכי כנ"ל וכעת צריך חיפוש ועוד יש מי שתירץ דהתנא פשיטא ליה דמעקר עקר ולכך אין חידוש בזה יותר מבזה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה