באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף כא.
גמ' למאי נפקא מינה לאתפיסי ומיזל וכו' ה"ה דהומ"ל נ"מ אי אמרינן חד בחבריה מתפיס כשהותר האמצעי הותר נמי שלאחריו ואי בקמא מתפיס כשהותר הוא דוקא מותר כדמסיק ואזיל וכן נמי לפי' התוס' דמתני' איירי בג' פעמים ואני ה"ה דהו"מ למימר נ"מ כגון שהראשון אמר הריני מאה יום נזיר דהיינו שאמר תיבת נזיר בסיום דבורו ושמע חבירו ואמר ואני חמשים ושמע הג' ואמר ואני הרי ג' תיבות סמוכין לתיבת נזיר של א' אי אמרת בקמא מתפיס צריך שיהא הג' נזיר ק' יום ואי חד בחבריה מתפיס אינו נזיר הג' אלא חמשים יום כמו השני ודו"ק:
שם גמ' וליתני חד וכו' אע"ג דלשני צדדי של הבעיא בעינן מיהא תוך כדי דבור וא"כ אימא דתני תרי ואני כדי לאשמעי' דבעינן תוך כדי דבור מ"מ הוצרך לשנויי איידי וכו' כי היכי דלא תסייעיה לר"ל כדלעיל וק"ל: שם גמ' איידי דבעי למתני הותרו כולן וכו' ק"ק היא גופה תקשה דליתני אמצעי ולא ליתני כולן וכה"ג הקשו התוס' בד"ה ומשני וכו' והכא לא שייך תירוצם ויש ליישב דאגב דתני בסיפא כולן קתני נמי רישא כולן ועוד נראה לפרש דר"ל דאי תנא אמצעי איכא א' דלא משתרי פי' וא"כ מסתמא דצריך למתני ולחלק דאחריו מותר וא' אסור דכן דרך התנא למתני דבר והופכו כדקתני בברייתא דמייתי וא"כ לא הוי מילתא פסיקתא לכך תני הותר הא' הותרו כולן דהוי מילתא פסיקתא בלי חלוק נמצא דכוונת תלמודא ע"ד דאמרי' בכמה דוכתי מילתא פסיקתא קתני מילתא דלא פסיקתא לא קתני ודו"ק:
שם גמ' ת"ש הותר הא' וכו' ש"מ בקמא מתפסי וכו' ק"ק דא"כ תקשה ליה מתני' אהדדי דמסיפא משמע דחד בחבריה מתפיס כדדייק בסמוך לפירוש התוס' ד"ה אחרון וכו' וצ"ל דתרי פשטן נינהו וכל חד ידע דחייה דחבריה וק"ל:
שם גמ' וכמה כדי דיבור כדי שאלת שלום תלמיד לרב וכו' משמע ודאי דכל זה סיום הברייתא ואינו מדברי סתמא דתלמודא שהרי כבר אשמעינן ר"ל לעיל ותו אדרבא הא מנ"ל אימא כדי שאלת הרב לתלמיד מהא סתמא קתני וכן משמע מדברי התוס' פרק מרובה דף ע"ג ע"ב ד"ה כי לית ליה וכו' שהקשו וז"ל תימא ר' אחא מדפתי דאמר כדי שאלת תלמיד לרב כמאן ותירצו דסבר בברייתא דמי שאמר הריני נזיר וכו' וראיתי לה' מש"ל ז"ל פט"ו מה' מעשה הקרבנות דין א' שהקשה על דבריהם וז"ל לא הבנתי דבריהם במה שהביאו מסוגיא דנזיר אין ראיה משם אלא תוך כדי דבור כדבור דמי אך מה שתמהו דמנ"ל כדי שאלת תלמיד לרב לא ידעתי איך העלו מזור וכו' עכ"ל ע"ש נראה דלא הוה גריס כן בדברי הברייתא ולפ"ז הסייעתא היא אינו אלא לענין דבעי תוך כדי דבור וכן משמע מפירש"י ד"ה תנ"ה וכו' דלא הוה גריס נמי הכי ודו"ק. ודע דר"י נשיאה ע"כ דאינו ר' יודא נשיאה התנא מדיתיב ר"ל קמיה משמע שהיה בימי ר"ל וע"כ דר' יודא נשיאה אחרינא והוא אמורא עיין לתוס' פ"ק דר"ה דף ך' ע"א ד"ה שלח וכו' ודו"ק: שם גמ' לימא מסייע ליה וכו' ואמר ואני ואני ותו לא וכו' ראיתי כתוב מכ"י וז"ל ולכאורה קשה דמאי מייתי ראיה ממתני' דאימא דאתייא מתני' כמ"ד בגיטין דף ל"ה ע"ב דנדר שהודר ברבים אין לו התרה ואמר ר' נחמן שם דף מ"ו ע"א דהיינו ג' ע"ש א"כ כיון דואני ואני דמתני' היינו תכ"ד לנזיר הא' וסתמא דמילתא כולם במעמד א' א"כ אי הוה תנא ג' ואני לא שייך למתני סיפא דהותר הא' הותרו כולן וכו' דהא אין לו התרה ומשו"ה לא תני אלא תרי ומאי מייתי ראיה אך אם נאמר דבנזיר מקרי לדבר מצוה שפיר מייתי ראיה ממתני' דהא אפי' ס"ל כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו התרה מצי מתני אפי' ג' ואני ומצי למימר שפיר הותר הא' וכו' כיון דלדבר מצוה מתירין מיהו יש לדחות דלא בעי לאוקומי מתני' דלא כהילכתא עכ"ל ובלא"ה לכת הסוברים דאפי' ע"ד רבים בדיעבד מותר הביאם ה' שע"ה ז"ל הל' שבועות דף ב' ע"ג וע"ד ע"ש א"כ י"ל דסיפא דקתני הותר הא' וכו' כגון בדיעבד וכן נמי ל"ק למאן דסבר דהיכא דאיכא אותן הרבים עצמן שנדר על דעתם מתירין לו כמ"ש הש"ע י"ד סי' רכ"ח ועיין עוד בזה לחידושינו בתחלת הספר בפרט זה אי חשיב התרת נזיר לדבר מצוה או לא ע"ש ודו"ק:
שם גמ' ואי אמרת בקמא מתפיסי טפי מכדי דיבור לא וכו' משמע דאע"ג דכל אחד ואחד בתוך כ"ד של חבירו התפיס מ"מ לא הוי תוך כ"ד של ראשון וק"ק מאי שנא מהא דאמרי' בפ"ק דמכות דף ו' ע"א צבי עדות דקתני מתני' דאפי' ק' העידו חשיב עדות א' ואמר רבא והוא שהעידו כולן בתוך כ"ד ופריך מאה טובא הוו ומשני כל חד וחד בתוך כדי דבור של חבירו אלמא משמע כיון דכל חד וחד העיד בתוך כ"ד של חבירו אפי' הם מאה חשיב כולן עדות אחת אפי' הראשון עם האחרון ולא חשיב הפסק אלא כולן דבור אחד ומקרו כולן תוך כדי דבור של ראשון. ונראה במאי דאיכא למידק דמאיזה סברה חשיב להו התם כולן עדות א' אפי' הא' עם האחרון דמה בכך אי כל א' העיד בתוך כ"ד של חבירו ס"ס איכא שהוא יותר מכדי דבור בין הראשונים לאחרונים ע"י אותן שהעידו בנתיים ומאי שנא מאלו היה שהות ע"י שתיקה וראיתי לתוס' דפ"ג דמס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה ונתרי וכו' שכתבו בטוב טעם במתק לשונם וז"ל דכל זמן שעסוקין באותו דבר חשיב הכל תוך כ"ד של א' כדאמרי' במכות דאפי' מעידין מאה כל א' תוך כדי דבור של חבירו חשובין כולן תוך כדי דבור של א' וכו' עכ"ל נמצא מטעם דעסוקין באותו דבר הוא דחשובין תוך כדי דבור של ראשון והשתא א"ש דהכא לא חשיב עסוקין באותו דבר דלא דמי לעדות שכל א' וא' מעיד להדיא מה שהעיד חבירו ואפי' ליכא חבירו כלל עדות מעליא קא מעיד אבל הכא מלת ואני לחוד אין משמעותה כלל לענין נזירות אלא ע"י ששמע חבירו שאמר הריני נזיר אמרינן דכונתו להתפיס עצמו כמותו וכיון דבעי' שיתפיס בתוך כדי דבור הילכך אי איכא טובא חשיב שהות ולא הוי תוך כדי דבור של ראשון ודו"ק:
רש"י ד"ה אבעיא להו חד בחבריה מתפיס ואפי' וכו' כצ"ל ומ"ש בנתיים יש למחוק והא דפירש"י ותוס' לעיל גבי ר"ל שהתפיסו בתוך כדי דבור של א' נקטו לפי ס"ד דתלמודא דבעי למפשט בקמא מתפיסו ועיין לה' אורח מישור ז"ל:
ד"ה מדקאמר וכו' ואפי' אותו שהתפיסו לאחר ג' וכו' עכ"ל צ"ל דממילא נמי קא דייק דלא בעי תוך כדי דבור ודלא כר"ל ודו"ק וקרוב לשמוע שאותה הגהה של דפוס פד"מ שכתב הרב אורח מישור ז"ל בדברי רש"י לעיל שהגיהו ולא כר"ל ע"ש אין מקומה אלא בדברי רש"י הכא וכצ"ל ש"מ דקמא מתפיס ולא כר"ל וכו' ודו"ק:
ואיכא למידק דקרי לה מאי קרי לה דמהיכא תיתי דס"ד דאיכא אחד שהתפיס בתר אחרון דפשיטא ודאי דכולן אסורין אאמצעי ואראשון קאי כמו דמשני ליה וכדפירש"י ונראה דלפירש"י המפשיט והמדחה פליגי בפלוגתא שנחלקו הראשונים אי לשון כולן לא שייך אלא על שלשה או שייך אפי' על שנים כמו שהאריך בזה ה' יד מלאכי ז"ל סי' של"ו ע"ש ולכך המפשיט ס"ל דלשון כולן לא שייך אלא על ג' וא"כ ע"כ דאיכא אחר ומשמע סתמא בין שהתפיס קודם אחרון בין שהתפיס בתר אחרון ודחי ליה דלשון כולן שייך על שנים ולעולם דליכא אחר וזהו שכתב רש"י ד"ה א"ל וכו' בסוף דבריו וז"ל והאי דקאמר וכולן אסורין אאמצעי וראשון קאי עכ"ל ר"ל לאפוקי סברת הפשטן דס"ל דלשון כולן לא שייך אלא על שלשה ודו"ק:
תוס' ד"ה דאמר פי כפיו וכו' וא"ת כי אמר נמי ידי נזיר נימא דה"ק ידי כידו וכו' עכ"ל ואיכא למידק דקרי לה מאי קרי לה כיון דכבר כתבו דברייתא דקאמר מעצמו בלא שמיעה דחבריה וכו' א"כ משמע אבל אי שמע מהני ותו קשה דמה שתירצו דאין ה"נ דאי שמע לחבירו ואמר ידי כידו מהני פתחו בקושיא באומר ידי לחוד וסיימו בתירוץ באומר ידי כידו ואם נגיה בתירוצם וכצ"ל וי"ל וכו' ואמר ידי נימא דה"ק ידי כידו ומהני א"כ היכי מייתו ראיה מהתוספתא דקתני ה"ז נזיר דמיירי באומר ידי כידו תו ק"ל דע"כ רישא דתוספתא דקתני ידי כידו ה"ז נזיר איירי בשמע מחבירו כי היכי דמוקי לפי כפיו דמתני' הכי וא"כ סיפא דתוספתא דקתני ידי נזירה לא אמר כלום ע"כ דאיירי נמי בהכי דשמע מחבריה דאל"כ לפלוג וליתני בדידיה וא"כ איך כתבו דברייתא דקאמר מעצמו בלא שמיעה דחבריה דמשמע אבל אי שמע אפי' אמר ידי לחוד מהני וא"כ תקשה רישא אסיפא ונראה להגיה בתחלת דבריהם וכצ"ל דבמתניתין שאני הואיל ותפס בחבירו וכו' אבל בברייתא וכו' בלא תפיסה דחבריה וכו' עכ"ל ור"ל דהחילוק הוא בין הפס בחבריה לנדר מעצמו בלא התפסה דהיכא דתפיס מהני וכן נמי אי תפס ואמר ידי כידו מהני וכן לפירש"י נמי דאמר להדיא מיין ע"כ נמי דהחילוק הוא כין תפס ללא תפס והשתא ניחא נמי התוספתא רישא אסיפא ושוב כתבו וא"ת וכו' נראה להגיה בדבריהם ע"פי מה שראיתי לה' המאירי ז"ל שכתב וז"ל ובתוספתא שנינו שאף בשאר אברים התפסה מועלת והוא שאמרו ידי כידו רגלי כרגלו ה"ז נזיר ופירשוה בתוס' שאף זו ענינה ידי כידו מליגע למת רגלי כרגלו מלילך לבית הקברות וכו' עכ"ל פי' דהרגיש הרב בשלמא הפה והשער שייכי לנזירות זה ביין וזה בגילוח אבל יד ורגל מה ענין לנזיר ולזה כתב שבתוס' פי' שאף זו עניינה וכו' וע"פי זה נראה לפרש גם בדברי התוס' שלפנינו הכי ולהחליף התירוץ בקושיא והקושיא בתירוץ וכצ"ל וא"ת דאין ה"נ דאי שמע לחבירו שנדר בנזיר ואמר ידי כידו מהני וי"ל דה"ק ידי כידו מלטמאות למתים ורגלי כרגלו מלהכנס לבית הקברות והכי תניא בתוספתא וכו' עכ"ל ור"ל דהוק"ל כיון דהברייתא בלא תפס א"כ משמע דאי תפס אין ה"נ דמהני בתמיה פי' דאין סברה שהרי לא שייכי לנזירות ואהא תירצו דשייכי וע"ז הביאו ראיה מהתוספתא דקתני בהדיא וכו' ודו"ק כנ"ל. ואכתי איכא למידק בפשטא דשמעתא דפריך מתני' דפי כפיו אברייתא דידי נזירה וליפרוך ברייתא גופה רישא דידי כידו אסיפה דידי נזירה וצ"ע: