אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף יט:

דף יט.

רש"י ד"ה ואי כתיב יפלו וכו' אומרים דעלמא קאי לשון אחר ואי כתיב יפלו ה"א עד דנפיק חד וכו' עכ"ל כצ"ל נ"ל ודו"ק וללישנא קמא נראה דה"ה דאיכא למימר נמי איפכא דאי כתב ימים ה"א אפי' חד ולשון ימים אכולהו ימים שכבר מנה וכו' או אנזירים דעלמא קאי מיהו ק"ק כיון דאי לא כתיב אלא חד קרא ה"א אפי' חד א"כ לבתר דכתיבי תרי קראי אימא עול דרגא דבעינן תרי ומנ"ל דבעי תלתא אבל לפי האי לישנא ניחא דלעולם אי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה משמע נפיק חד ועייל תרי הילכך לבתר דכתיב תרוייהו ע"כ דאתא לומר דבעינן תלתא וק"ל:

ד"ה ל"א דאי כתב רחמנא ימיר וכו' ה"א עד דנפיק תרי ועייל תלת וכו' עכ"ל ולפ"ז הא דפשיט רבא יפלו כתיב אינו כפירש"י לעיל דנפקו תרי ועייל תלת אלא פשיט לה דנפיק חד ועייל תרי ולבתר דכתיב נמי ימים כדמסיק וק"ל:

תוס' ד"ה ה"ג וכו' וא"ת והא תנן במתני' נטמא יום מאה סותר שלשים לר"א וכו' עכ"ל ראיתי בירושלמי דמכלתין שהק' קושיא זו של התוס' מסיפא דמתני' דקתני נטמא יום מאה ואחד ר"א אומר סותר ז' ע"ש ואין תירוץ התוס' עולה לקושיא זו מיהו נראה דהדין עם התוס' שלא הקשו מהך סיפא וט"ס נפל בירושלמי וצריך לגרוס נטמא יום מאה ר"א אומר סותר שלשים וכמו שהק' התוס' משום דהך דסותר ז' בדין הוא שאינו סותר כלל שהרי עברו עליו כבר ימי הנזירות אלא משום דצריך לגלח אחר תגלחת הטומאה וקים להו לרבנן דאין שער מתגדל בפחות מז' ימים ולהכי אמר ר"א סותר ז' ומונה ז' אחרים כנגדן כפירש"י לעיל פ"ק דף ו' ע"א ד"ה ואי ס"ד וכו' ודלא כה' פני משה מפרש להי להירושלמי דמשמע מתוך לשונו דמהך סיפא קפריך הירושלמי ע"ש כנ"ל:

בא"ד וי"ל דה"נ קאמר וכו' ולכך לא יסתור הכל וכו' עכ"ל. נראה דבזה ניחא הא דאיכא למידק בדברי הברייתא דקתני מכלל דאיכא אחרונים וזה יש לו ראשונים ואחרונים וכו' דאמאי הוצרך לדייק מכח סברא זו ת"ל דאי אינו סותר גם באמצעיים א"כ קרא דוהימים הא' יפלו דסותר דמאי מוקמת ליה אבל לפי דברי התוס' ניחא דאיכא לאו קמיה בנטמא יום מלאת דסותר שלשים וצריכי וכו' כמ"ש התוס' וק"ל:

ד"ה א"ל ר"פ וכו' אבל קשה דלפשוט לו מברייתא דלעיל מתחיל ומונה מיד וכו' מביא קרבן טומאה לר"א וכו' עכ"ל כבר כתבנו בחידושינו לעיל במשנה דלרבינו דס"ל דלר"א מביא קרבן טומאה הכריחו נמי מכח קושיית התוס' הלזו דלדברי רבינו א"ש בפשיטות ודו"ק:

שם במשנה מי שנזר וכו' כתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל הנזירות א"א בח"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח"ל ר"ל וכו' נתחייב בזה על צד הקנס וכו' ע"ש משמע דר"ל דחיוב הנזירות שנוהג בח"ל דהיינו דאיסור היין ותגלחת וטומאה קנס הוא ולא מדינא משום שהוא טמא וה' כ"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ך' הקשה עליו מי הכריחו לפרש כן שהרי ודאי משמע דמדינא חייב אעפ"י שהוא טמא מידי דהוה הנוזר בבית הקברות וכתב וז"ל שרבינו בחיבור תקן וכתב שהקנס הוא שמחייבין אותו לעלות לא"י וכו' עכ"ל משמע דלפ"ז מ"ש בפי' המשנה על צד הקנס ר"ל דמה שאמרו בתוספתא נוהגת בח"ל היינו שנתחייבו באותה נזירות שנזר בח"ל לעשותן בא"י שקונסין אותו לעלות ואכתי אינו מספיק ס"ס מי הכריחו לפ' כן ואמאי לא פי' בפשיטות דנוהגת בח"ל היינו שאסור ביין ותגלחת וטומאה כמ"ש רבינו בחיבור דכל זמן שהוא בת"ל דקדוקי נזירות עליו אלא לענין דעולה לו מן המנין הוא דאינה נוהגת אלא בארץ אבל בח"ל אין עולין כמ"ש רבינו ונראה דאין ה"נ דאין כוונת הכ"מ ליישב דברי רבינו בפי' המשנה אלא נשאר בקושיא. עוד הקשה הרב על רבינו למה לא חייבו הילני המלכה שתעלה לארץ וכו' ע"ש נראה דאין כוונת הרב להקשות על עיקר חיוב ההעלאה משום דמשמע ליה דמאי דקתני עלתה לארץ היינו במקרה וברצונה שהרי ע"כ דלא דוקא במקרה אלא משום החיוב כמ"ש התוס' בד"ה מי שנדר וכו' אלא כונת ה' להקשות למה מחייבין לעלות מיד משום דמשמע ליה דרבינו מחייבין מיד קאמר וכן משמע מתירוצו שכתב שהטעם מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מטמא בארץ העמים וכו' אלמא דצריך להעלותו מיד דהא כיון דמטמא בכל יום וכך הבין בו בפשיטות התי"ט ז"ל ע"ש אלא שק"ל לפי זה תירוצו אחרון מה שתירץ שהרי ס"ס למה לא חייבוה מיד ועיין מ"ש ה' שושנים לדוד ז"ל והוא נכון:

ואכתי ק"ל על הכ"מ ז"ל אמאי לא הקשה מרישא דקתני והשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ וכו' ואיך הניחו אותו לעבור ולהשלים נזירותו בח"ל ולא חייבוהו מיד לעלות ומה שתירץ ה' כגון שלא ידעו וכו' אינו מספיק גבי רישא דמ"מ אמאי קתני מתני' בכה"ג בשלמא סיפא גבי הילני המלכה משום מעשה שהיה כך היה וי"ל דקתני רישא בכה"ג לאשמעי' דאפי' השלים צריך למנות פעם אחרת בא"י מפני הקנס למר כדאית ליה וכו' ומ"מ טפי הו"ל לה' להקשות מרישא ולא שייך תירוצו האמצעי ודו"ק. כתב התי"ט וז"ל וצ"ל דהא דלב"ש אינו נזיר אלא שלשים היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אעפ"י שאין כן דעת הרמב"ם בפי' וכו' עכ"ל. הנה מ"ש שאין כן דעת הרמב"ם בפי' היינו משום שהרמב"ם בפי' כתב הנזירות א"א בח"ל מפני הטומאה ומה שנהגו נזירות בח"ל דקתני התוספתא היינו קנס כמו שהבין בו הכ"מ ז"ל וא"כ כיון דאינו נוהג נזירות בח"ל מהי תיתי שחייב כל אותן הימים שהזיר אלא אינו חייב אלא שלשים יום בארץ ואיכא למידק לסברא זו דא"כ דעיקר הנזירות אינו אלא אותן ל' יום בארץ וכן נמי לדעת הכ"מ דמחייבין אותו לעלות מיד לא"י ואפ"ה קאמרי ב"ש דשלשים יום הוא דנוהג בארץ אלמא עיקר הנזירות אינן אלא אותן ל' יום א"כ היכא דנטמאת בסוף אותן שלשים אינה סותרת אלא אותן שלשים ואינה צריכה לחזור ולמנות אלא שלשים יום אחרים והכי פריך תלמודא בסמוך ואם ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש י"ד שנה ושלשים מבעי ליה ה"ל למפרך שבע שנים וששים יום מבעי ליה. שו"ר בשיטת הרב המאירי למכלתין שהביא גי' זו בש"ס וז"ל ויש גורסין שבע שנים וששים יום מבעי ליה וכו' ע"ש והשתא ניחא דאפשר דזה נמי גי' הרמב"ם אבל א"א לומר כן לדעת הרמב"ם בפי' שהרי בסוף דבריו כתב תירוץ אחר על פירכא זו עצמה וכבר כתבתי לקמן שהוא מדברי הירושלמי ולפי גי' ה' המאירי לא יתכן הך תירוצא כמבואר וכעת צ"ע:

ודע שראיתי למרן כ"מ ז"ל שעל מ"ש הראב"ד בסיום דבריו ואסור להזיר בכ"מ כתב וז"ל ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאע"פי שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה עכ"ל ע"ש נראה שהבין שכונת הראב"ד כיון דאנו טמאי מתים שמא אינו מקפיד ליזהר מן הטומאה משום דבלא"ה הוא טמא ולכך אסור להזיר ולזה כתב ה' ז"ל אם יזהר מה איסור יש בזה. ואחר המחילה דבה לא ידעתי איך כתב מה איסור יש בזה שהרי לימוד ערוך להדיא לעיל דף י"ז ע"א דאסור להזיר כשהוא טמא דפריך ה"ד אלימא דאמרי לא תנזור ל"ל שהייה וכו' אלמא דאסור להזיר בטומאה ואי אתרו ביה לא תנזור לוקה ולא בעי שהייה וכן פסק רבינו פ"ו מה' נזירות דין ח' וז"ל מי שנדר בבית הקברות וכו' ואם התרו בו שלא יזיר וכו' ע"ש מדכתב ואם התרו בו וכו' משמע דאסור להזיר ועיין בהשגת הראב"ד שם ובמה שהגיה הכ"מ דברי רבינו מרן הכ"מ ז"ל ע"ש. והראב"ד שלא הביא ראיה מן הגמ' נראה דכוונתו אינו משום דמשמע מדברי רבינו דמותר להזיר בטומאה שהרי ודאי דרבינו כתב לענין דינא דנזירות נוהגת וחלה עליו כגון אם עבר ונזר בטומאה או אם יצוייר מי שנזהר שלא נטמא במת או כגון בזמן התלמוד דהיה להם אפר פרה כמו שהוכיח ה' מש"ל פ"ג בהל' אבל דין א' בסיף דבריו ע"ש אלא כונת הראב"ד משום דממאי דכתב רבינו מחייבין אותו לעלות לא"י משמע משום דס"ל דאף בזמן הזה א"י יש בה טהרה וממילא דמותר לכתחלה להזיר בה לכך השיגו וכי יש שם טהרה וממילא דאסור נמי להזיר ודו"ק כנ"ל ועיין לחידושינו לקמן פ"ז דף נ"ד ע"א בתוס' ד"ה או בקבר וכו' שכתבנו דמרן כ"מ אשתמיטיה דברי הראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ט"ו ע"ש ודו"ק. ואגב ראיתי מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' נזירות דף ך' וז"ל נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בזמן הזה ה"ז נזיר לעולם שאין לנו בית שיביא קרבנותיו וכו' עכ"ל ומרן כ"מ ז"ל לא הראה מקורו ונראה דאינו אלא סברא בעלמא דמהיכא תיתי שלא תנהוג מצות נזירות בזמן הזה מידי דהוה אילו אמר בזמן הבית הריני נזיר עולם דהרי זה נזיר עולם כדתנן לעיל פ"ק דף ד' ע"א ואע"ג דאינו מביא קרבן נזירות וליכא למימר דשאני התם אע"ג דאינו מביא קרבן נזירות מ"מ איכא הבאת קרבן כדתנן לעיל הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות אבל בזמן הזה דליכא קרבן כלל אימא דאין נזירות נוהגת דזה אינו שהרי הך דנזיר עולם אינו אלא הותר לו להיות מיקל בתער אם ירצה כדמשמע מתוך דברי המש"ל ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' ע"ש בסופו אבל לעולם יכול להיות כל ימי חייו בלא תגלחת כלל ואינו מביא קרבן וה"נ בזמן הזה לא שנא ועוד דבזמן הבית נמי אי הוה אמר הריני נזיר אלא שנה הוי נזיר עד יום מותו ולא מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו משום דנתן קצבה לדבריו ואמר אלף שנה כמ"ש התוס' לעיל פ"ק דף ז' ע"ב ד"ה והתניא וכו' ע"ש בסוף דבריהם וא"כ ה"נ בזמן הזה ואכתי איכא למידק אימא דקרא קפיד דוקא בזמן שיש קרבן הוא דנוהג נזירות דכה"ג אמרי' ריש פרק שלוח הקן דף קל"ח ע"ב גבי אותו ואת בנו סד"א הואיל ובעניינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים ננהוג בזמן דליכא קדשים לא ננהוג י"ל התם הוי כמו גילוי מדלא כתביה בעניינא דחולין אבל גבי נזירות לא סגי דלא לכתוב קרבן דידיה א"נ י"ל דלבתר דקמ"ל התם גבי אותו ואת בנו דאפ"ה נוהג בזמן הזה א"כ ה"ה נמי גבי נזירות דנוהג בזמן הזה ועוד דמעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני כדתנן ריש פ"ט דבכורות דף נ"ג ע"א וה"נ גבי נזירות לא שנא:

ונראה דנזיר בזמן הזה היכא שנתן קצבה לדבריו אינו מיקל נמי בתער כמו בזמן הבית אך יש להסתפק אם אמר בזמן הזה הריני נזיר עולם אי אמרינן הכביד שערו מיקל בתער כמו נזיר עולם דבזמן הבית מי אמרי' דוקא נזיר עולם דבזמן הבית דמיקל בתער משום דמביא ג' בהמות בשעה שמיקל אבל בזמן הזה דליכא קרבן אילו מיקל או"ד לאו הא בהא תליא אלא היכא דמצי להביא קרבן מביא והיכא דלא מצי מיקל ואע"פ שאינו מביא קרבן. ונראה להביא ראיה דע"כ הא בהא תליא דכיון דאינו מביא קרבן אינו מיקל מדאמרי' פ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב דנזיר עולם ספקו חמור מודאו משום דודאו מיקל ומביא ג' בהמות ואלו ספיקו לא מצי אתויי קרבן משום ספק חולין בעזרה ע"ש ואם איתא דלאו הא בהא תליא מה בכך אם אינו מצי לאתויי קרבן מ"מ מיקל בתער ולא הוי חמור מודאו אלא ע"כ משמע משום דהא בהא תליא דקרבן מעכב מלהקל בתער א"כ בזמן הזה דליכא קרבן לא מצי מיקל. אבל קשה דא"כ נזיר בזמן הזה לא הוי ספיקו חמור מודאו שהרי ודאו נמי אינו מיקל ואינו מגלח ואינו מביא קרבן א"כ אמאי לא פריך בפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב מנזיר בזמן הזה שהרי כיון דברייתא דכרי סתמא תניא דמה"ט הוא דפריך התם משום דסתמא תניא בפי' הר"ן שם א"כ משמע נמי סתמא דמיירי נמי בנזיר בזמן הזה והתם פריך נמי מנזיר שמשון ומשני נזיר שמשון לא תניא ופירש"י דנזיר שמשון ליתיה כלל דלא אשכחן שום ברייתא דתני וכו' ע"ש וא"כ קשה אמאי לא פריך מנזיר בזמן הזה דודאי תניא שהרי פסקו רבינו. תו איכא למידק על רבינו דפסק פ"ב מה' נזירות דין ז' ודין ט דספק נזירות להקל והיינו מטעם דספיקו חמור מודאו כמ"ש הלח"מ פ"ד מה' נזירות דין ו' ע"ש א"כ מי שנזר בזמן הזה דה"ז נזיר לעולם ואינו מביא קרבן ע"כ דספק נזירות בו להחמיר דהא לא הוי ספיקו חמור מודאו וא"כ איך פסק רבינו סתמא דספק נזירות להקל ולא ביאר דדוקא בזמן הבית אבל בזמן הזה ספק נזירות להחמיר וליכא למימר דסמך על מה שפסק פ"ד דנזירות דין ט' גבי נזיר שמשון דספיקו להחמיר מה"ט דלא הוי ספיקו חמור מודאו כמ"ש שם הלח"מ שזכרנו שהרי כבר כתב מרן כ"מ ז"ל שם טעמא אחרינא משום דנזיר שמשון ליתיה בשאלה ע"ש וא"כ בנזיר בזמן הזה דאיתיה בשאלה הו"ל לרבינו לבאר דספק נזירות בו להחמיר מטעמא דאין ספיקו חמור מודאו י"ל דנזיר בזמן הזה נמי הוי ספיקו חמור מודאו משום דאלו ודאו מהרה יבנה בהמ"ק ומצי לאתויי קרבן ומגלח אבל ספיקו לא מצי להביא קרבן משום שמא חולין בעזרה ודו"ק: רש"י ד"ה לימא בהא קמפלגי וכו' משום נושא נזרו וכו' והוי קלישא טומאתה וכו' עכ"ל פי' קלישא טומאת ארץ העמים וכן מ"ש בדבור שאח"ז וז"ל וב"ה סברי משום אוירא גזרו וחמירא טומאתה וכו' עכ"ל פי' חמירא טומאת ארץ העמים אבל טומאת הגוש גופה חמירא מטומאת אויר כדמשמע מפירש"י לקמן פרק כ"ג דף נ"ד ע"ב ד"ה אבעיא להו וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה ובסוף וכו' נטמאת דלא נבלעו וכו' כצ"ל והשאר נמחק וכן הגיה ה' אורח מישור ז"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה