אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף יז:

דף יז.

גמ' אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' פי' דהשתא לא שייך שיתרו לא תנזור דהא בהיתר נדר אלא התרו בו שיצא מבית הקברות ובהא בעי שהיה אבל אי לאו דנכנס בשידה תיבה ומגדל אע"ג דמשכחת לה נמי שלא התרו לא תנזור אלא לאחר שנזר התרו בו שיצא מ"מ מסתמא היו מתרין בו בעיקר הנזירות דהיינו לא תנזור וא"כ לא בעי שהיה אבל ק"ק דבפ"ב דשבועות דף י"ז ע"א גבי טומאת מקדש בעי ר' אשי טימא עצמו במזיד מהו וכתבו שם התוס' בד"ה טימא וכו' דאי למלקות בעי צ"ל דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו וכו' ע"ש אלמא אע"ג דהיו יכולין להתרות בו בעיקר הטומאה דהיינו אל תטמא מ"מ לא התרו בו אלא לאחר שנטמא והתרו בו שיצא ה"נ נימא שלא התרו בו לא תנזור אלא לאחר שנזר סתרו בו שיצא ול"ל לאוקומא שנכנס בשידה חיבה ומגדל וראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ב דשבועות שהרגיש בקושיא זו וז"ל מיהו יש לדקדק בהך אבעיא דנזיר דדחק התם לפרושי בנכנס לב"ה בשידה תיבה ומגדל וכו' אמאי לא מוקי לה בשלא התרו בו להכנסה אלא אחר שנכנס וטימא עצמו התרו בו וכו' עכ"ל ועיין למה שתירץ שאינו מספיק אלא אי הבעיא היא כשהיה נזיר ואח"כ נכנס לב"ה דהשתא יש לחלק שפיר דגבי מקדש כיון דבקל יוכל ליטמא כגון בשרץ והו"ל טומאה שכיחא כ"כ ואיכא למימר דלא התרו עד שכבר נגע בשרץ אבל נזיר דאינו מטמא אלא בטומאת מת מסתמא יכול להתרות בו אכניסה ביני ביני קודם שעדין ליכנס בב"ה אבל אי הבעיא שנזר בבית הקברות כפרש"י הכא וכן משמע להדיא מדפריך אלימא דאמרי לא תנזור וכו' א"כ בקל נמי יכול לנזור ולא התרו בו עד שכבר נזר וא"כ לא ידענא מה תירץ ומכח זה נראה דעיקר קושיית מהרש"א לא קאי אבעיא דהכא כלל אלא אבעיא דהתם דבעי ר' אמי נזיר בקבר וכו' ונראה להגיה בדבריו תיבת התם וצ"ל תיבת רש"י וקאי אפירש"י התם דפירש כשהיה נזיר ונכנס לב"ה וכגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו'. גם לשונו הכי משמע דבין בקושיא ובין בתירוץ שקיל וטרי בהכנסה ומעתה הדרא קושיין אליבא דסוגיא דהכא דהבעיא כשנזר והוא בבית הקברות אמאי הוצרך לאוקומה בשידה תיבה ומגדל:

וראיתי לה' זרע יצחק זצ"ל שתירץ הבעיא דהכא דגבי נזיר מסתמא אותן המתרין בו היו עמו שם בשעת נזירות דאל"כ מנא ידעי שהוא נזיר שמתרין בו צא דדוחק לומר שאמר להם אני נזיר ולכך ודאי דהתרו בו לא תנזור משא"כ גבי מקדש איכא למימר שלא היו שם אלא כשראו הטומאה ידעו שכבר נטמא ולכך התרו בו צא זת"ד ע"ש והוא דחוק דהן לו יהיה שהיו עמו בשעת הנזירות מ"מ לא התרו בו לא תנזור דמהי תיתי דידעו ביה שרוצה לנזור ותו ק"ק בין לדברי מהרש"א בין לדברי ה' אכתי משכחת לה לעולם שהתרו בו אל תנזור או אל תכנס והוא נזר ונכנס ועדין עומד בב"ה ואח"כ התרו עוד עליו שיצא משם ובעי שהייה למלקות השניה גם ליכא למימר דהוצרך לאוקומא בשירה תיבה ומגדל משום כשנזר והוא בב"ה ה"ל טמא עצמו במזיד ולא בעי שהייה דוקא באונס הוא דבעי שהייה כמ"ש התוס' ד"ה ובא חבירו וכו' דהא אכתי משכחת לה באונס בלא שידה תיבה ומגדל כגון כשנזר והוא בבית הקברות ולא ידע שהוא בבית הקברות. שו"ר לה' מש"ל ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' שהרגיש בקושיא זו ותירץ דאי מיירי שלא ידע שהוא בבית הקברות הו"ל נדרי טעות ואינו נזיר וא"כ לא משכחת לה אונס אלא כגון שירה תיבה ומגדל את"ד עש"ב ואכתי אינו מספיק לפום מאי דצדדו התוס' הכא ד"ה ובא חבירו וכו' דאי מרצונו א"כ הוא עצמו פרע וכו' דא"כ תקשי להו דאי מרצונו אמאי הוצרכו לאוקומה שנכנס בשידה תיבה ומגדל וצ"ל דעדיפא מינה דחו ודו"ק:

ודע דמתוך דברי ה' מש"ל ז"ל תראה שקושיית מהרש"א ז"ל דפ"ב דשבועות שזכרנו אין לה שחר דמשמע שרוצה להקשות לפירש"י אמאי לא אוקי בלה שידה תיבה ומגדל אלא שנכנס במזיד לבית הקברות ולא התרו בו אהכנסה וזה אינו שהרי רב אשי נקט להדיא או דילמא באונס גמירי שהייה וכו' אלמא דאיירי שנכנס לבית הקברות באונס וא"כ ר' אשי גופיה לא קשה משום דס"ל דבמזיד לא בעי שהייה וכמ"ש התוס' הכא ד"ה ובא חבירו וכו' וליכא למימר דקושיית מהרש"א אמאי לא מוקי לה באונס ובלא שידה תיבה ומגדל דא"כ לא תירץ מידי ע"ז שהרי לא שייך התראה אלא במזיד גם לשונו בקושיא משמע דמזיד ולא התרו ובעיקר קושיא זו כבר יישבה ה' מש"ל שפיר ועיין מ"ש בס' זרע יצחק ז"ל ודו"ק:

ודע דלפי מ"ש המש"ל ז"ל בד"ה והנראה עוד מדברי רש"י דכל שנכנס באיסור לא בעי שהייה אפי' נכנס באונס וכו' ע"ש לפ"ז הא דכתב הרב עצמו בתחלת דבריו על פירש"י גבי הך דבעיא דרב אשי דבפ"ג דשבועות שפי' נטמא באונס וכתב ה' וז"ל משום דאי במזיד מאי אריא משום דבחוץ וכו' ת"ל אף בפנים מספק"ל לרב אשי וכו' עכ"ל צ"ל דאין כוונת ה' דאי במזיד דהיינו נכנס לב"ה במזיד דא"כ הוי נכנס באיסור ולא בעי שהייה אלא ר"ל שנטמא במזיד ונכנס בשהוא נזיר בהיתר כגון שנכנס בתיבה ומגדל ופרע הוא עצמו המעזיבה א"כ כגון שנזר והוא בבית הקברות. עוד כתב ה' ז"ל וז"ל והא דלא מוקי לבעיא זו כגון שנכנס לאהל שהיה שם גוסס ומת הגוסס דנמצא שלא נתחייב כלום בכניסתו אפשר דס"ל כיון דרוב גוססין למיתה חשיב כמזיד בשעה שנכנס וכו' הנה מ"ש דנמצא שלא נתחייב כלום בכניסתו וכו' הא ודאי דאסור לכהן ליגע בגוסס כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ד' ע"ב ד"ה דילמא וכו' וה"ה נמי אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס וכן פסק הש"ע י"ד סי' ש"ע אלא ר"ל שלא נתחייב באיסור טומאה ומ"ש ואפשר כיון שרוב. גוססין למיתה חשיב כמזיד במה שנכנס אינו ר"ל דאיסור ההכנסה חשיב מזיד דמאי נפק"ל באיסור הכנסה שאינה איסור טומאה ופשיטא דחשיב מזיד כיון דאסור ליכנס וליכא למימר דחשיב כמו שנטמא במזיד באותה הכנסה דא"כ אמאי הוצרך לומר חשיב מזיד אפי' חשיב אונס סגי ותו דקושטא הוא דגוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא להדיא לקמן פ"ו דף מ"ג סוף ע"א וכן פסק הש"ע סי' ש"ע אלא ר"ל כשאח"כ מת הגוסס וממילא נטמא חשיבא הך טומאה כמו שנטמא במזיד משום דפשע במה שנכנס כיון דרוב גוססין למיתה ודו"ק: עוד ראיתי לה' ז"ל שהקשה על פירש"י דשמעתין אמאי שינה את טעמו לאוקומא דנדר בעודו בשידה וכו' ע"ש ונראה דלא קשה משום דלישנא דרבא הכי משמע דנזיר והוא בבית הקברות כמו לישנא דמתני' דקתני הכי ועוד האי לישנא נקט ליה ג"כ רב אשי הכא כאידך בעיא גבי אי טעון גילוח וכו' והתם ע"כ דבבית הקברות נזר כדמסיק אבל טמא שנזר וכו' ותלמודא נמי הכא דמשמע ליה מעיקרא דאיירי בנזר והוא בבית הקברות כדקאמר אלימא דאמרי ליה לא תנזור ע"כ נמי משום דלישנא דרבא. הכי משמע וא"כ מהיכא תיתי דנימא דלפי המסקנא נייר תלמודא מהך אוקמתא ומיהו מדברי התוספות הכא ד"ה אלא וכו' נראה דס"ל דלפי המסקנה איירי בנזר קודם שנכנס ודו"ק. ואפכא נמי ליכא לאקשויי דאמאי לא פירש"י בשבועות כמו הכא די"ל דהתם נמי לישנא דנזיר בקבר הכי משמע דהיינו נזיר שנכנס בקבר ומ"ש עוד ה' שרש"י בשבועות סיים בס"ד וכענין זה מפורש שהייה במסכת נזיר משמע דס"ל דבעיא דנזיר ושבועות כולה חדא מילתא ע"ש נראה לע"ד לא שמיה מתיא דאין כוונת רש"י אלא לענין דנקט תלמודא להדיא מלקות ולא קרבן אלמא משום דלא שייך קרבן דבהכי הוא דאיירי רש"י שם כמו שיעו"ש. ודע דמ"ש עוד ה' ז"ל בד"ה ודע וכו' אין שם מקומו בהלכות נזירות אלא בהלכות ביאת מקדש פ"ג דין כ"א עש"ב ופשוט:

ולענין פסקה הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ט' כתב נכנס בשידה דה תיבה ומגדל וכו' אעפ"י ששהה אינו לוקה ע"ש והוא תמוה דשהה פשיטא דלוקה כדמוכח הסוגיא הכא וכבר הושג מהראב"ד וראיתי למרן כ"מ ז"ל שכתב ליישב דעת רבינו דמפרש הבעיא הכי אם השהייה גופה מועלת ולקי עלה או לא ע"ש ונראה שהכריח רבינו לפרש כן משום דהוק"ל מה שהק' התוס' בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ד"ה צריך וכו' דהכא משמע דבפנים למלקות פשיטא ליה לרבא דגמירי שהייה והתם רבא גופיה מבעיא ליה ע"ש מה שתירצו והשתא לפי מ"ש מרן הכ"מ ניחא דהא דבפשיטא ליה הכא בפנים היינו אם שהה לוקה דשהייה מועלת אבל לא ידעינן אם צריך שהייה או לא והיינו בעיא דרבא בפ"ב דשבועות. ומכאן ק"ל על המש"ל ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש שכתב בתוך דבריו לדעת רבינו דהך בעיא דרבא דפ"ב דשבועות נפשטה מהאי בעיא דרבא דהכא רגבי נזיר ע"ש ואחר המחילה מכבוד הורתו לא דק ואשתמיטיה לדברי מרן כ"מ הללו דלפי דבריו בעיא דרבא דבפ"ב דשבועות לא נפשטה מבעיא דהכא וכדכתי' ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בס"ד. ולעיקר פסקה דרבינו לולי דברי מרן כ"מ ז"ל היה נר' לע"ד דס"ל לרבינו דשהייה הוי לאו שאין בו מעשה ומ"ה פסק דאפי' שהה אינו לוקה משום דקי"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדפסק בהלכות סנהדרין פ' י"ח לתלמודא הכא ע"כ אליבא דמ"ד לוקין עליו או לענין איסור מלקות ולמדתי כן מדברי המש"ל ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"א בד"ה גרסינן וכו' שכתב וז"ל אך אחרי העיון נראה דהא ליתא וכו' ופ"ג דנזיר אמרי' להדיא בהך בעיא כגון שנכנס וכו' ולומר דאתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול וכו' עכ"ל ע"ש וא"כ לרבינו איכא למימר דס"ל דשהייה לא חשיב מעשה משום דתחלת המעשה היה בהיתר שנכנס לבית הקברות בהיתר וגם הטומאה באונס דחבירו פרע עליו המעזיבה אבל הוא לא עשה מעשה הלכך לא חשיבא השהייה מעשה ומשו"ה הוצרך לדוחק זה דסוגייא דהכא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או לענין איסור מלקות ומיהו היכא דתחלת המעשה היה באיסור חשיב שהייה כמעשה ומה שפסק שם דין הלוקה על שהייתו התם נמי משום דהטומאה באה לו על ידי עצמו ולא ע"י אחר והילכך חשיב שהייה מעשה וכן נמי מה שפסק פ"ה מה' נזירות דין י"ט נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ה"ז לוקה והוא שישהו וכו' עכ"ל ס"ל נמי לרבינו דנטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה כמו שצידד ה' מש"ל ג"כ צד זה כמו שיעו"ש בדבריו באורך ע"ש. ומיהו אין ליישב בזה מה שהשמיט רבינו הך בעיא דרבא דבפ"ב דשבועות ולומר משום דס"ל לרבינו דרבא אתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין כמ"ש שם התוס' לחד תירוצא ע"ש ולכך לא קי"ל כותיה שהרי כיון דרבא נמי ע"כ איירי בטימא עצמו בשוגג כמ"ש שם התוס' ורבינו ע"כ ס"ל דנטמא בשוגג חשיב שהייה כמעשה כדמוכח ממה שפסק בפ"ה מה' נזירות דין י"ט וכדכתי' ודו"ק וזה פשוט. ודע שראיתי להמש"ל פ"ג מה' ביאת מקדש. דין כ"א שהקשה אדברי התוס' דפ"ב דשבועות דאמאי אצטריכו לפרק מי שאמר מגופה דשמעתין מוכח וכו' וכתב וסבור הייתי לומר תרתי גווני מזיד וכו' ושוב כתב אך אין דעתי נוחה בזה משום דמשמע דרב אשי שלל כל מיני מזיד וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דא"כ היינו בעיא דר' אשי את"ד ע"ש באורך. הנה מ"ש דמשמע דר' אשי שלל כל מיני מזיד וכו' לכאורה ק"ק עליו שהרי לפי האמת ע"כ רב אשי לא מיירי אלא בחד גוונא מזיד מכח הך דפרק מי שאמר כמ"ש התוס' להדיא התם פ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ד"ה טמא וכו' ע"ש וי"ל היינו הצד השני דקאמר ל"ש אונס ל"ש מזיד בעי שהייה אבל הצד הראשון דקאמר דמזיד לא גמירי שהייה ע"כ בכל מיני מזיד קאמר שהרי כיון דבאונס הוא דגמירי שהייה א"כ ע"כ דשלל כל מיני מזיד דהוי דבר והופכו וא"ש עם ההיא דנזיר דפרק מי שאמר אלא שהצד השני דקאמר ל"ש אונס ול"ש מזיד ע"כ בחד גוונא קאמר מכח ההיא דנזיר ובהא אין לחוש דהא הוי נמי דבר והופכו דכלפי הצד הא' דקאמר דבכל מיני מזיד לא בעי שהייה אהא קאמר א"ד ל"ש אונס ל"ש מזיד כלומר דאיכא חד גוונא דמזיד דבעי שהייה כמו אונס אבל אי רבא מבעיא ליה במזיד א"כ איך רב אשי ושלול כל מיני מזיד בהצד הא' דלא בעי שהייה שהרי לרבא מבעייא ליה דבעי שהייה ונראה לישב דאיכא למימר דרב אשי באת"ל בעי את"ל דהך מזיד שהתרו בי קודם שנטמא לא בעי שהייה מ"מ במזיד דהתרו בו אחר שנטמא נבעי באונס גמירי אבל כל מיני מזיד לא א"ר איכא חד מזיד דבעי שהייה כמו אונס. ועוד נראה לישב הא דהוצרכו התוס' להך דפ' מי שאמר ה"ה ודאי דה"מ לאוכוחי מגופה דשמעתין דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי אלא קושטא קאמרי דבהתרו ביה לא תטמא ליכא בעיא אלא דפשיטא לן דלא בעי שהייה ונ"מ לרב אשי גופיה דע"כ לא איירי אלא בהתרו בו אחר שנטמא וז"ש התוס' התם ד"ה טימא וכו' בסוף דבריהם כדפי' לעיל עכ"ל ע"ש ודו"ק:

עוד כתב וז"ל ובעיא קמייתא דרבא כתב מרן שרמזה כמ"ש דאם שהה חייב כרת דמשמע דלמלקות נמי בעינן תנאי דקרבן עכ"ל ר"ל כיון דכתב רבינו דחייב כרת אם שהה משמע ה"ה נמי מלקות דבעי נמי תנאי דקרבן דהיינו שהייה דמלקות וכרת חד דינא הם דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרין מדי כריתתן אלא שאני תמיה בזה דנהי דמשמע דלמלקות נמי בעי שהייה מ"מ כיון דרבינו איירי להדיא כשטימא עצמו במזיד והיינו בעיא דרב אשי כמ"ש הכ"מ א"כ ע"כ בעיא דרבא קמייתא כשנטמא בשוגג דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי וא"כ היכן נרמזת בדברי רבינו בעיא דרבא דטימא עצמו בשוגג כיון דרבינו לא איירי אלא במזיד ואי לאו דברי מרן היה אפשר לומר דרבינו מפרש דבעיא דרבא במזיד איירי והיינו מה שפסק בפ"ג מה' ביאת מקדש ובעיא דרב אשי לענין קרבן ופסקה בפי"א מה' שגגות וכמו שכן כתב מהרש"א ז"ל לדברי התוס' דפ"ב דשבועות ע"ש אבל לפי דברי מרן שהביא בעיא דרב אשי אדברי רבינו דהלכות ביאת מקדש אלמא דס"ל דרב אשי לענין מלקות וכמ"ש המש"ל בפירוש לעיל מזה ע"ש א"כ ע"כ דבעיא דרבא לענין שוגג והיכן נרמזה בדברי רבינו. ותו ק"ל ת"ל כיון דפסק רבינו דאפי' במזיד בעי שהייה א"כ כ"ש דבשוגג בעי שהייה דהיינו בעיא דרבא ואפשר דאה נ דזהו כונת מרן שהביא בעיא דרב אשי ובעיא דרבא אדברי רבינו ר"ל הא דמשמע מדברי רבינו דבמזיד בעי שהייה וכ"ש שוגג הני תרי דיני היינו בעיא דרבא ובעיא דרב אשי ופסק לקולא וזה נמי כונת המש"ל במ"ש דרמזה רבינו דמשמע דלמלקות נמי חייב וכו' ר"ל כיון דמשמע נמי מלקות דבעי שהייה במזיד ממילא משמע דכ"ש שוגג דבעי שהייה:

ומ"ש עוד ה' מש"ל וז"ל ואם נאמר דרבינו ס"ל דבעיא דר' אשי אף למלקות אפשר דס"ל דבעיית רבא נפשטה וכו' עכ"ל ר"ל ואין צורך למ"ש הכ"מ גבי בעיא דרבא דפסק לקולא אלא נפשטא ממש ויותר נ"ל להגיה בדברי הרב וכצ"ל ומ"ש ופסק לקולא אם נאמר וכו' והרי הוא במבואר ודו"ק. הן אמת שאני תמית על הרב במ"ש דבעיא דרבא נרמזה בדברי רבינו וכו' והלא בפי' אתמר ופסקה להדיא פ"ה מה' נזירות דין י"ט שכתב וז"ל נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו' ה"ז לוקה כמו טמא שנכנס למקדש עכ"ל הרי בהדיא פסיק ותני דטמא שנכנס למקדש פי' שנטמא במקדש בשוגג דלוקה אם שהה והיינו בעיא קמייתא דרבא ונר' דע"כ דכונת רבינו דקאמר כמו טמא שנכנס במקדש קאי אשיעור כדי השתחוייה דכתב דגבי טמא שנכנס למקדש ביאר רבינו כמה שיעור השתחוייה פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"ד ע"ש וכן משמע הלשון כמו טמא וכו' משמע דכבר ביארו במקומו וכן דייקי נמי דברי רבינו בפ"ג מה' אבל דין ד' ע"ש ודו"ק. עוד כתב המש"ל וז"ל ומיהו בלא"ה אפשר דנפשטא בעיא זו מההיא דבעי רבא פ"ג דנזיר דף י"ז ע"ש עכ"ל. ואיכא למידק איך כתב הרב דנפשטא בעיא דרבא מההיא דפ"ג דנזיר מאי אולמיה הך בעיא דפ"ג דנזיר מבעיא דרב אשי דפ"ב דשבועות דאמרי' דרב אשי באת"ל בעי וה"נ נימא דרבא פ"ג דנזיר באת"ל בעי וכמ"ש התוס' התם פ"ג דשבועות ד"ה צריך וכו' ע"ש. תו קשה דאי נפשטא ועכ"ל דרבא בפ"ג דנזיר חזר בו ממאי דמבעיא ליה פ"ב דשבועות וחזר ופשיטא ליה א"כ אימא איפכא דרבא פ"ב דשבועות חזר ומספקא ליה ואם נאמר דלעולם כוונת הרב דנפשטא באת"ל א"כ מה הרויח בזה שהרי ס"ס אכתי איכא למימר נמי דמרן לשיטתיה אזיל דס"ל דכל את"ל דלא נאמר בפי' לאו פשיטותא היא ומאי אולמיה ליה דנפשטא באת"ל מבעיא דרבא דפ"ג דנזיר טפי מר' אשי ולדחוק ולומר דתרויח ה' משום דרב אשי איכא למדחי לענין קרבן עד שנאמר דרבינו ס"ל דאף למלקות אבל בעיא דרבא דנזיר איירו להדיא למלקות ולעולם דכונת ה' ר"ל דנפשטא באת"ל ואכתי איכא למימר נמי דמרן לשיטתיה אזיל א"כ מהראוי שהי"ל להרב לכתוב זה קודם מ"ש אלא שמרן אזיל לשיטתיה וכו' ובר מן דין כבר הקשיתי עליו דאיך כתב נפשטא מבעיא דנזיר שהרי הך בעיא דנזיר כבר כתב מרן כ"מ ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' דרבינו מפרש לה בשהייה גופה קא בעי אם לוקה על השהייה או לא ולפ"ז בעיא דרבא לא נפשטא סוף דבר שדברי ה' הללי צ"ע אצלי כעת: ואגב ראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ב דשבועות דף י"ו ע"א שהק' לדברי התוס' שאוקמו לבעיא קמייתא דרבא בשוגג אימא דאיירי נמי במזיד וכו' וכ"ת היינו בעיא דרב אשי אימא בעיא דר' אשי לענין קרבן ובעיא דרבא לענין מלקות ע"ש ולא ניחא ליה לה' לומר דתוס' קיימי לחד פירושה שכתבו דר' אשי למלקות קאמר דא"כ תיקשה להו אמאי הוצרכו להוכיח מהך דנזיר ולא מגופה דא"כ היינו בעיא דרב אשי ועוד דתוס' סתמא קאמרי משמע לשני הפירושים קיימי ומה שתירץ מהרש"א ז"ל אכתי אינו מספיק דאימא דרבא לא מיירי בכל גוונא אלא במזיד דוקא כי היכי דהשתא נמי לפי דברי התוס' בשוגג דוקא הוא דאיירי ונראה דס"ל להרב כיון דקרבן לא שייך אלא בשוגג א"כ דכוותה במלקות דקא בעי רבא דהיינו בשוגג וא"כ ע"כ דלא שייך לומר דבעיא דרבא דוקא במזיד אלא או בשוגג או בכל ענין ודו"ק. ודע דלרבינו לא ס"ל כפירש"י בפ"ב דשבועות דכל שנכנס לבית הקברות אפי' שהיה אנוס בכניסה לא בעינן שהייה עד שיהא נכנס בתיבה ומגדל וכמ"ש המש"ל פ"ו מה נזירות דין ח' ד"ה והנראה עוד מדברי רש"י וכו' ע"ש אלא דס"ל לרבינו דבעינן שהייה כיון שהיה אנוס וזה מדכתב בפ"ה דנזירות דין י"ט וז"ל נכנס לאהל המת בשגגה וכו' לוקה והוא שישהא שם עכ"ל והיא בעיא דרב אשי בפ"ב דשבועות דבעי נזיר בקבר וכו' וס"ל לרבינו כיון שנכנס באיסור מסתמא הבעיא היא אם צריך שהייה או לא אבל אם שהה ודאי דלוקה ומיהו אי נכנס בהיתר כגון תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע המעזיבה ס"ל לרבינו אפי' שהה אינו לוקה כמ"ש פ"ו מה' נזירות דין ט' ע"ש וס"ל לרבינו כיון דנכנס בהיתר מסתמא הבעיא היא דאפי' שהה אינו לוקה כמ"ש הלח"מ פ"ה דנזירות דין י"ט ומה שהקשה הלח"מ פ"ו מה' נזירות דין ח' מהא דכתב רבינו מי שנדר בבית הקברות ולוקה על שהייתו ע"ש י"ל כיון דהטומאה באה ע"י עצמו ולא ע"י חבירו חמיר ולקי על שהייתו. אבל ק' דבמאי מיירי רבינו אי בנטמא מזיד א"כ לא בעי שהייה כמו שהוכיחו התוס' בשמעתין דוקא באונס דאי מרצונו וכו' ואי מיירי באונס וע"כ כגון ששכח בית הקברות א"כ הוי נדרי טעות שהרי ע"כ מה"ט הוא דהוצרכו לאוקומה בגמ' כגון שנכנס בשירה וכו' כמ"ש ה' מש"ל פ"ו מה' נזירות וא"כ לפי דברי רבינו שכתב דלוקה על שהייתו ולא כתב תיבה ומגדל תיקשי ליה אמאי לא אוקמוה בגמ' הכי ואמאי הוצרכו לאוקומה כגון שנכנס בשידה וכו' וכמו שהקשה ה' לח"מ ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' וצ"ע:

עוד ראיתי לה' ז"ל שהק' אדברי התוס' דפ"ב דשבועות ר"ה או וכו' שכתבו ח"ל ור' אשי דפליג התם חשיב שהייה כמעשה וכו' והק' ה' דקושיא זו אינה נמשכת מסוגיא דשבועות וכו' וכתב ואפשר לומר וכו' א"כ אתי רב אשי דלא כהילכתא וכו' ע"ש ויש לדקדק עליו דלחד תירוצא שכתבו דהכא למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מאי ק"ל שהרי רבא נמי דלא כהילכתא ואם נאמר דקושייתם היא לפום א"נ שכתבו דהכא לענין איסור מלקות א"כ מי הכריחו להרב לומר דתוס' הוה ס"ל דמאי דקאמר ר' אשי התם חייב לאו למימרא דלוקה וכו' בפשיטות הו"ל לומר דקושיא נמשכת משום דלפום א"נ האחרון דרבא הכא לענין איסור מלקות הוא דקשה להו דלאידך תירוצא דרבא כמ"ד לוקין ל"ק אר' אשי התם כיון דרבא נמי הכא דלא כהילכתא וכ"כ מהרש"א ז"ל ע"ש. עוד כתב ה' וז"ל ומדברי הרב חידושי הלכות נראה דס"ל דלר' אשי מאי דבעי רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות ולדידי אין צורך בזה דאם נטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה ולפ"ז בעיא דרבא היא לענין מלקות ממש עכ"ל ע"ש ר"ל מדברי הרב חדושי הלכות משמע דאפי' למאי דכתבו התוס' דר' אשי חשיב שהייה כמעשה אכתי קאי הך תירוץ שכתבו א"נ דאיירי רבא לענין איסור מלקות משום דדוקא שהייה דלבישה דכלאים הוא דחשיב מעשה אבל שהייה דבית הקברות לא חשיב כמעשה והיינו משום דס"ל דכיון דבעיא דרבא איירי בשנטמא בשוגג הילכך לא חשיב הך שהייה מעשה אף דתחלת הפעולה ע"י מעשה שנכנס ונטמא כיון דנטמא ב בשוגג ולזה כתב הרב דאין צורך אלא דאע"פי דשוגג הוא חשיב מעשה ובעיא דרבא למלקות ממש וע"כ דניידו מהך תירוצא שכתבו א"נ דרבא לאיסור מלקות אלא דליתיה להך תירוצא ועיין בסוף דברי ה' ז"ל ודו"ק. אבל ק"ל על הרב ז"ל שראיתי לו שפי' עוד פי' אחר בכוונת התוס' וז"ל עוד כ"ל לומר וכו' ואחר שכתב אותו פי' כתב עוד לצדד ולפרש דלר' אשי אם בעיא דרבא למלקות ממש כמו שיעויין לך בסוף דבריו ע"ש ויש לתמוה עליו שהרי לפי אותו פי' האחר של ה' ע"כ רצו התוס' לקיים אותו תי' שנדחקו וכתבו א"נ דרבא לענין איסור מלקות משום דר' אשי חשיב שהייה כמעשה והוי כהילכתא וא"כ אי רבא איירי למלקות ממש הוי דלא כהילכתא ולא הוי כר' אשי דבתראה כמו שיעו"ש אלמא דע"כ דרבא איירי לענין איסור ולא חשיב שהייה כמעשה אליבא דר' אשי לפי אותו הפי' ואיך צדד הרב דרבא לענין מלקות ממש וחשיב שהייה כמעשה אחר אותו הפירוש. איכא למידק בדברי הרב שכתב בסיום דבריו וז"ל אך לכ"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וכו' לא לקי דהא תחלת הטומאה לאבאה ע"י מעשה עכ"ל וזה סותר דברי עצמו לעיל שהוכיח להפך וז"ל אך אחרי העיון נראה דהא ליתא וכו' עכ"ל. ונראה במה שנדקדק עוד דקדוק דק בדברי הרב שכתב ומדברי ה' חדושי הלכות נראה וכו' ע"ש הלשון הזה משמע שמקושר עם מה שלמעלה הימנו ואינו כן דודאי אין לו שייכות עם מה דלמעלה הימנו אלא ענין אחר בפני עצמו עוד איכא למידק בדברי הרב במ"ש אח"ז וז"ל ודע שמה שכתבנו דאפי' לרב אשי וכו' עכ"ל ע"ש דתיבת במ"ש אינה מובנת דהיכן כתב כן הרב ז"ל וסבור הייתי שהוא ט"ס אבל נ"ל דדברי ה' מעורבבין הן ומהופכין וצ"ל דמ"ש בס"ד וז"ל ונראה דהא ודאי פשיטא וכו' עד סופו אין שם מקומו אלא מקומו לעיל קודם שכתב ומדברי ה' חדושי הלכות נראה וכו' ועליה קאי מ"ש ומדברי ה' חדושי הלכות נראה וכו' וכל דבריו אינו אלא לפי הפי' הראשון שפי' בכוונת התוס' וא"ש מ"ש ודע שלפי מה שכתבנו וכו' כמוכן:

שם גמ' קרבן טומאה דלא מייתי אבל גלוחי בעי וכו' ה"ה דהו"מ לשנויי משום דקתני סיפא מביא קרבן טומאה כדמשני לעיל אלא דבלא"ה משני שפיר וק"ל:

תוס' בד"ה מה טעם וכו' עיין לה' יד מלאכי ז"ל סי' תנ"ב:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה