אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף יב:

דף יא.

גמ' ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם וכו' ק"ק דבשאר נדרים נמי צריך שאלה וי"ל דבשאר נדרים בעי פתח וחרטה וכאן שאלה לבד בלא פתח וחרטה וכ"כ בש"מ ע"ש:

רש"י ד"ה רישא כגון דנדר מחדא לרבינא ברישא דרישא מודה ר"ש וכו' עכ"ל כצ"ל ר"ל הא דנקט המקשה וגם המתרץ במלתיה תיבת רישא היינו אליבא דרבינא דאמר מודה ר"ש ברישא דרישא אבל לר' יהושע בן לוי דחלוק היה ר"ש ה"מ למנקט גם רישא דרישא ודו"ק:

ד"ה ולר"ש דאמר וכו' בבת אחת כגון דאמר הריני נזיר סתם וכו' עכ"ל עיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א ברש"י ד"ה ואב"א וכו' ודו"ק: ד"ה אב"א וכו' ל"א וכו' דלבו אונסו וכו' דר' כהנא ודר' אסי וכו' ראיתי מי שהקשה דהני נדרי שגגות מקרו כדאיתא פ"ג דנדרים דף כ"ה ע"ב והיכי קרי להו הכא נדרי אונסים עכ"ל ולק"מ דשוגג נמי מקרי אונס דאנוס הוא מחמת ששגג וכן רש"י עצמו כתב לבך אנסך והיינו אונס השוגג אבל נדרי אונסין דחשיב היינו אונס אחרינא ולכך חשיב להו תרתי נדרי שוגגים ונדרי אונסין ותדע דבפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"א מייתי עלה האדם בשבועה פרט לאנוס ועיין לכ"מ ז"ל פ"ק מה' נזירות דין ט"ו וק"ל: אבל ק"ל לפי ל"א דאונס הלב חשיב נדרי אונסין א"כ ברישא נמי אמאי לא הוי נדרי אונסין שהרי בלבו נמי שהנזיר מותר ביין ומאי משני וצ"ל דלא חשיב נדרי אונסין אלא כשנדר אכולי מילי ואז לבו אנסו אחדא אבל ברישא שלא קבל איסור היין לא. ושו"ר למהרימ"ט ח"א סי' ס"ח דף מ"ה ע"ד שהוק' לו כן ותירץ דמה שלבו אונסו לא חשיב אונס משום דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא דמוכחא מילתא שהרי חזינן שאינו יכול לחיות בלא יין הילכך הוו דברים עכת"ד ע"ש. ודע דלפי ל"א דרש"י מבואר בפשיטות דטועה בדין מקרי שוגג וכן פסק הרמב"ם להדיא פ"ק מה' נזיר דין ט"ו כל"א דאינו נזיר מפני שבכלל נדרי שגגות ע"ש אלמא אע"ג דידע בנפשיה דקבלן עליו נזירות אפ"ה כיון שהוא סבור שמותר ביין הו"ל שוגג ואינו נזיר אמנם ראיתי להתוס' בפ"ג דמס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה סבר וכו' שכתבו כן בדרך שמא שכתבו וז"ל ושמא הא חשיב שוגג כסבור שמותר לבטל עכ"ל ע"ש וראיתי להמש"ל פרק ט"ו מה' מ"א דין כ"ה שכתב דדברי התוס' הם הפך דברי הרמב"ם פ"ה מה' תרומות דין ח' שכתב דאם שגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד וכו' ע"ש אלמא דס"ל דטועה בדין חשיב מזיד ומעתה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי הך דפ"ה דתרומות עם ההיא דפ"ק מה' נזירות. שו"ר כה קול אליהו שו"ת א"ה סי' ט' דף ז' ע"ב שהק' קושיא זו ושם סי' יו"ד דף ס"א ע"ד כתב לחלק דשאני מפרש מן הטמא על הטהור החמירו ביה טפי משום דגרוע לא חוי לאכילה כלל ע"ש ועיין לה' לח"מ ז"ל ולה' מש"ל פ"ד מה' נזירות דין י"ג ועיין בס' קול אליהו דף ס"ב ע"א וכעת לא נתיישבתי עד אם יגזור ה' בחיים אכי"ר ועיין ערך השלחן נר"ו י"ד סי' צ"ט ס"ק יו"ד:

שם גמ' ואב"א בנדרי אונסין קמפלגי ובפלוגתא דש דשמואל ור' אסי וכו' וצ"ל דשמואל ור' אסי לא ס"ל כהאי שנוייא אלא כאידך שנויי דאל"כ תקשי להו לימא דפליגי בפלוגתא דתנאי ועי"ל דלעולם ס"ל כהאי שנוייא ומ"מ לא קשה לפי הדרך שכתב כללי הגמ' דמאי דפריך תלמודא לימא כתנאי הכוונה לימא הלכה כפלוני ולכך כיון דאינו מבואר להדיא דתנאי פליגי בהכי ואיכא לפרושי דפליגי במילתא אחריתי א"כ לא שייך לומר הלכה כפלוני ועיין לחידושונו לעיל פ"ק דף ו' ע"ב:

תוס' ד"ה שומע וכו' והשתא ניחא נמי הכא דהא איכא לפרושי נמי כאידך שנויי ולכך לא מצו למימר הלכה וכו' ודו"ק:

תוס' ד"ה דברי הבאי וכו' א"נ מייתי ליה דין זה הכא דאין פיו ולבו כצ"ל ר"ל נהי דלא דמו ממש לנדרי אונסין מ"מ מייתי לה להא דנדרי אונסין הכא משום דמחד טעמא הם מטעם דאין פיו ולבו שוין ולכך מייתי להו לומר כי היכי דהתם בעי שאלה מטעם דאין פיו ולבו שוים אע"ג דבלבו אדעתא דאונס לא נדר הוו דברים שבלב ואינם דברים ה"נ צריך שאלה משום דאע"ג דבלבו אדעתא דאונס לא נדר אין פיו ולבו שוין. ומיהו למ"ד לא בעי שאלה צ"ל דס"ל דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים מ"מ בכה"ג דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי לא נדר הוו דברים ועיין להרע"ב פ"ג דנדרים משנה ג' ולפי תירוץ זה ניחא מה שיש לדקדק מאי שנא גבי נדרים דלא פליגי ר"ש ורבנן אי אנהו ד' נדרים צריכין שאלה או לא וגבי נזירות הוא דאפליגו הכא אלא י"ל דלרבותא אפליגו גבי נזירות אע"ג דלא דמו כ"כ לנדרי אונסין אבל לדברי ר"ת קשה. וראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ס"ח דף מ"ח ע"ד שהק' לר"ת שהאונס בא אחרי כן א"כ אמאי קתני מתני' אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי אפי' לא סבור בכך מתירין לו מטעם שהוא עכשיו אנוס בשלמא לפי א"נ דבשעת הנדר ידע האונס וה"א סבר וקביל הילכך הוצרך לומר סבור הייתי וכו' את"ד ע"ש וראיתי בשיטה מקובצת שכתב משם ר"י מצאתי וכו' ע"ש כנר' שהרגיש בקושיא הלזו וזה ת"ד דלרבותא קאמר סבור הייתי שהיה בדעתי אף שקבלתי עלי האונס מ"מ חכמים מתירין לי כ"ש דדין הוא שיתירו לי כי וראי לדעת אלו האונסין לא קבלתי עלי עכ"ד ע"ש. ודע שראיתי עוד בש"מ שתירץ לקושיית התוס' וז"ל ותירץ הר"מ דמ"מ טעמא דמתני' כמו טעמא דנדרי אונסין דהתם הוי טעמא משום דאין פיו ולבו שוין דאדעתא דאונס לא נדר במתני' נמי בשעה שקיבל עליו הנזירות לא היה בדעתו לאסור עצמו ביין ולא היה פיו ולבו שוין הילכך לרבנן לא בעי שאלה עכ"ל ונראה דקושייתו אינה כמו שהק' התוס' דמסתמא לא גמר ונדר ולא בעי שאלה לכ"ע אלא אדרבא להיפך כיון דבשעת הנדר ידע האונס א"כ מסתמא סבר וקבל ובעי שאלה לכ"ע דהשתא יבא תירוצו על נכון כמובן ודו"ק:

שם גמ' ואני אכולה דבורא משמע או דילמא וכו' בירושלמי מבעיא ליה נמי הכי ומסיים וז"ל אן תעבדיניה ואני על כל דבורו אמר ואני נזיר וכו' ועיין במפרש לה' פני משה ז"ל וראיתי בספר צדקה לחיים ז"ל בליקוטי הרמב"ם בהלכות נזירות שהביא פי' אחר בכוונת הירושלמי משם מר אביו זלה"ה ע"ש ולפי דבריו מאי דמסיים עוד הירושלמי וז"ל אמר ר' ייסא הדא אמרה אחד שאמר הריני נזיר ק' יום ושמע חבירו וכו' ע"ש קאי אבעיא קמייתא ואע"פי דאין מפורש בה בהדיא דקאי אדיבורא קמא מ"מ כיון דפירושא מיהת הכי הוא וק"ל:

שם גמ' ועלי בהא מילתא וכו' והא דלא קאמר אלא ועלי לגלח לבד י"ל דה"ק ועלי כמו שאמרת להיות נזיר וגם לגלח נזיר כ"ה בש"מ ע"ש: רש"י ד"ה אמר הריני נזיר וכו' ביום תגלחתו עכ"ל נראה מפי' דזהו פי' ועלי לגלח אבל ראיתי בש"מ שכתב וז"ל אמר לגלח לפי שאינו מגלח אע"פי שמלאו ימיו עד שיביא קרבנות חבירו ולפיכך אמר לגלח נזיר שנכשר לגלח כשנביא קרבנותיו עכ"ל ע"ש:

באר משה על נזיר יב/א:

גמ' אסור בכל הנשים שבעולם וכו' ז"ל התוס' במס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור וכו' ואע"פי שבאו כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשו לא סמכי' אדיבורא בעלמא עכ"ל ע"ש:

שם גמ' ומודה ר' יוחנן וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פ"ז מה' אישות דין ך' בד"ה ובעיקר וכו':

רש"י ד"ה או שפרחה וכו' כגון שהיו שם מ"ה חטאות המתות וכו' עיין לה' שע"ה ז"ל הל' פסולי המוקדשין דף מ"ז ע"ד:

תוס' ד"ה קן סתומה וכו' דאי מפורשת וכו' עיין לה' א"מ ז"ל ועיין לה' חק נתן ז"ל לחידושיו בפ"ב דמס' קינין:

ד"ה באשה וכו' אבל כל קרובותיה וכו' כצ"ל:

ד"ה כי משוי וכו' שלא עשאו שליח לכך ולא חלו וכו' כצ"ל:

ד"ה מ"ט וכו' שלא היה לה אחות ועתה יש לה וכו' עכ"ל אין לשונם מכוון שהרי רבא לא קאמר הכי אלא קאמר אע"פי שהיתה לה אחות ונתגרשה גם מה שפירשו כלומר ה"ד וכו' לא ידעתי מהיכא תיתי ששואל ה"ד שהוצרך לחדית ליה דבההיא שעתא הוה נסיבא לגברי שהרי בהדיא קאמר שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מיכן מדקאמר נתגרשה משמע להדיא דהיינו היתה נשואה ונתגרשה לאחר מיכן וע"כ ודאי דידע דבההיא שעתא וכו' אלא דבעי כיון דנתגרשה יש לאסור מספק ומשני כיין דבההיא שעתא וכו' הילכך כי משוי וכו' וכמו ויש לישב שכתבו ואי איכא לפרושי דהוה ס"ד דהיתה נשואה ונתגרשה קודם אמירתו לשליח וחדית ליה דבההיא שעתא דאמר לשליח היתה נשואה א"כ אמאי הוצרכו לפרש ה"ד וכו' אדרבא שפיר קאמר מ"ט ונראה דלא הוו גרסי ואע"פי שהיתה לה אחות אלא הכי הוו גרסי ואע"פ שנתגרשו לאחר מיכן ולפ"ז משמע דבאותה המצאה עצמה דאמר דאין לה אחות קאמר עלה ואע"פי שנתגרשה וא"כ הו"ל דברי רבא סתרי אהדדי דאיך שייך לומר נתגרשו דמשמע דהיתה לה אחות ולא שייך לומר מ"ט אלא כלומר ה"ד לא היה לא אחות ועתה יש לה ומשני הא דקאמר אין לה אחות אינו ר"ל אין לה אחות ממש אלא כלומר דהוו נשואות כאלו אין לה אחות ולכך שפיר קאמר ואע"פי שנתגרשו ושוב כתבו דלעולם ידע זה ולא הוצרך לשאול ה"ד וכו' כנ"ל נכון. ונראה דגי' זו שכתבנו לדעת התוס' מיושבת טפי מגי' דידן שהרי לפי גי' דידן ע"כ מלתא דרבא דאמר ומודה באין לה אחות וכו' היינו אין לה אחות ממש מדקאמר אח"כ המצאה אחרת ואע"פ שהיתה לה אחות וכו' וא"כ מאי קמ"ל רבא פשיטא מהיכא תיתי שיהיה אסור בכל הנשים וצריך ליישב אגב דבעי לומר ואע"פי שיש לה אחות אבל לפי' הגי' שכתבנו ניחא שפיר דרבא לא מיירי אלא באחות נשואה וחידש אעפ"י שנתגרשה ודו"ק:

בא"ד אלא משום דלשון נזיר משונה וכו' עכ"ל יש לתמוה דפ"ק דכתובות דף ה' ריש ע"ב איתא נמי כה"ג דקאמר מ"ט ופירש"י כלומר במאי. דומות וכו' ע"ש וצ"ע ועיין עוד לה' א"מ ז"ל:

בא"ד כדאמרינן בפרק האומר לחבירו וכו' עכ"ל אע"ג דהתם בפרק האומר דף ס"ב ע"ב מסיק היכא דאיכא שנוי כגון דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת הוי מחוסר מעשה אע"ג דבידו ע"ש צ"ל דס"ל לתוס' דעיסה לא חשיבא שנוי אלא דמיא לקוצץ פירות מן המחובר דלא הוי שנוי אבל ק"ק שהרי לענין אי שנוי קונה או לא אמרי' בפרק הגוזל עצים דף צ"ד ע"א דעיסה חשיבא שנוי גבי מפריש מן העיסה וכו' ע"ש ואילו גבי קציצת פירות מן המחובר לא חשיב שנוי כדאיתא התם דף צ"ו ע"א גבי מאן דגזל דיקלא מחבריה וכו' ע"ש וא"כ כי היכי דלענין שנוי קונה חשיבא עיסה שנוי לגבי קציצת פירות מן המחובר ה"נ לענין דשב"ל אימא דחשיבא שנוי לגבי פירות והוי מחוסר מעשה ומאי ראיה מייתו מפירות ערוגה זו וכו' ויש מי שהשיב לי דראית התוס' אינה אלא לענין היכא דבידו לא הוי מחוסר מעשה אבל מסברא בעלמא אית להו דעיסה הוי בידו ולא חשיבא שנוי כ"כ לענין מחוסר מעשה ודו"ק:

בא"ד ומ"מ בהאי טעמא לחוד לא סגי לן וכו' עכ"ל הוק' להו למה הוצרך ר"ת לומר משום דיש בידה להביא עיסה וכו' ת"ל דגבי חלה כיון דבידה ללוש ולהפריש חלה אבל הכא אין בידו לגרשה ולקדשה עכשיו ולזה תירצו דה"ט לחוד לא סגי מדאמרי' פרק כ"ג וכו' כ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ט מה' אישות דין ו' ע"ש ועיין מה שאכתוב בע"ה בסמוך באורך גבי דקאמר ודילמא אליבא דר"א וכו' ודו"ק:

באר בשדה על נזיר יב/ב:

גמ' במילתא דלא מצי עביד השתא וכו' משמע הכא דס"ל לרבא אין אדם מקנה דשב"ל דאי אדם מקנה א"כ מאי עביד השתא שיאמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך פרק ג' דקידושין דף ס"ב ע"א האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך לאחר שתשתחררי אינה מקודשת ופירש"י משום דבר שלב"ל והתם דף ס"ג ע"א פליג ר"מ בברייתא וס"ל דמקודשת ומחלוקת אמוראי אם הלכה כרבנן או כר"מ דרב ס"ל הלכה כר"מ כדאיתא בפרק האשה רבה צ"ג ע"א ושמואל ס"ל הלכה כרבנן כדמוכח בכתו' בפרק אע"פי דף נ"ט ע"א דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל וא"כ כ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל והשתא ע"כ צ"ל דס"ל לרבא הכא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדס"ל לרב והילכך שפיר אמרינן דטעמיה משום דלא מצי עביד השתא. ומכאן ק"ל על התוס' במס' כתובות פרק מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב ד"ה דזבנה וכו' שכתבו אמילתא דרבא התם וז"ל אין סברא לומר דאתי כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' עכ"ל ע"ש וקשה אמאי הוצרכו להוכיח מדקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופיה דע"כ ס"ל הכא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואולי שגירסא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ועיין לה' שע"ה ז"ל הל' מכירה דף כ"ו ריש ע"א ובה' צרעת דף ע"ה ע"א ד"ה והנה וכו' ודו"ק ועיין לחידושינו למסכת בכורות דף מ"ט ע"ב:

שם גמ' ת"ל אישה יקימנו ואישה יפורנו וכו' מאישה יתירה קדריש למעט שליח וכ"כ הר"ן בנדרים דף ע"ב ע"ב והתוס' במציעא בהשואל דף צ"ו ע"א ד"ה שליח וכו' כתבו עוד משום דלשון אישות משמע הוא ולא שלוחו ע"ש. ודע דמסוגיא זו ק"ל על הרב מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ז דף פ"ט סוף ע"ד שכתב וז"ל נ"ל הדברים שאם אמר אדם לחבירו צא והקדש שור א' משיורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי"ל דמילי לא ממסרן לשליח ומיהו תרומה דאתרבי שליחות מחשבת תרומה חשיבה מעשה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והוי כאילו תרם בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ואין בו דין שליחות את"ד ע"ש והשתא קשה שהרי הכא גבי הפרת נדרים דדיבור נינהו ויש בו דין שליחות ומ"ש משום דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח אחר המחילה רבה דבר תימא הוא דהתם לענין דאין השליח עושה שליח דאין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרין לשליח אחר כדפירש"י פ"ג דגיטין דף כ"ט ע"א ד"ה רבא אמר וכו' ע"ש ועיין לה' שע"ה ז"ל ה' אישות דף ל"ו ע"ג מה שהק' עליו ובסוף דבריו רמז לה' מח"א ה' שלוחין סי' ז' ע"ש והגידו לי שה' מח"א הרגיש במה שהקשינו ע"ש ועיין לחידושינו לעיל דף י"א ע"א ד"ה דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכו' ודו"ק וכמו כן קשה ג"כ על ה' מח"א ממשנה דפסחים דף פ"ח ע"ב דקתני האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל וכו' ע"ש ועיין לה' משחא דרבותא למהרש"א זצ"ל בנימוקיו לי"ד סי' רנ"ח דף פ"ד ע"ב ד"ה תשובה בסוף דבריו ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

שם דברי ר' יאשיה וכו' כתב הרא"ש בפסקיו בנדרים דף ע"ב ע"ב וז"ל ואפי' בנדרים שנדרה בבר קאמר ר' יאשיה דלא מצי למשוי שליח דקרא קדריש וכו' והא דנקט שתידור ולא נקט שנדרה ואליבא דרבנן להודיעך כח התירא אליבא דר' יהונתן עכ"ל והא דפריך תלמודא טעמא דאמר רחמנא וכו' משום דפשט דברי ר' יאשיה משמע דקרא אצטריך גם לעתיד מדמייתי לה גבי עתיד ועי"ל מדר' יהונתן נשמע לר' יאשיה דלא פליג ר' יאשיה אלא משום דדריש קרא אבל אי לאו קרא מודה לר' יהונתן ואין צורך למה שנדחק ה' א"מ ז"ל ע"ש. אבל קשה דא"כ תקשי ליה קושיית הגמ' ליפר לה איהו ולא שייך לשנויי דילמא מטרידנא שהרי לא משכחת לומר לאפוטרופוס להפר לה אלא ביום נסיעתו שיפר לה על מה שנדרה כבר באותו יום עצמו אבל מקודם נסיעתו לא מצי למימר לאפוטרופוס להפר ביום נסיעתו דא"כ ממ"נ אי בעת אמירתו לשליח עדין לא נדרה א"כ ה"ל עתיד ואי כבר נדרה א"כ שוב לא מצי מיפר דהא כיון דלא היפר לה ביום שמעו שוב לא מצי להפר וא"כ כיון דביום נסיעה אומר לאפוטרופוס א"כ ליפר לה איהו במקום שאומר לשליח דהא ע"כ ביום נסיעה ליכא למיחש לקטטה כדמשמע מדברי התוס' ולפי מה שאכתוב לקמן לחד תירוצא דמאי דפליג תלמודא ליפר לה איהו משום לישנא דברייתא הוא דפריך ניחא דאקרא לק"מ דהא אצטריך לאשמעינן לענין דינא ועי"ל משכחת לה שאומר לשליח מהשתא קודם נסיעה יפר לה נדרים שכבר נדרה בעת אמירתו לשליח כגון שנדרה בלילה דבידו להפר לה כל אותו הלילה וגם למחר כדאיתא בפ"י דנדרים דף ע"ה ע"ב דתנן נדרה בלילי שבת וביום השבת ע"ש ואמר לאפטרופוס באותה הלילה שלמחר יפר לה מה שנדרה בלילה משום דאי מיפר לה איהו השתא איכא קטטא באותה לילה ודו"ק: שם גמ' אישה יקימנו וכו' ראיתי בס' אור יקרות בלשונות הרמב"ם בהלכות שאלה פפ"ב דין ה' שהק' וז"ל דא"כ אמאי אצטריך קרא לרבות שליח בעלמא דהוי כמותו נילף מהכא מדאצטריך למעוטי שליח הכא וכעין מה שהקשו התוס' שם וליכא למימר נילף מהכא לעלמא דלא אמרינן שלוחו כמותו דהא איכא קראי טובא בנדרים ובעגלה ערופה ובעיר הנידחת ולכ"ע אין מלמדין עכ"ל ע"ש. הנה מה שרצה ה' לומר דנילף מהכא לדעלמא וכו' אחר המחילה אינו דא"כ ל"ל קרא דבלא"ה הסברא היא דאין שלוחו כמותו כדפריך ריש פ"ב דקידושין דף מ"א ע"ב שליחות מנ"ל ועיין למהרש"א שם ד"ה נפק"ל וכו' ולעיקר קושייתו אשתמטיתיה לדברי התוס' ריש פ"ק דעירובין דף ב' ע"א ד"ה קרבנו וכו' שהקשו כה"ג ע"ש מה שתי שתירצו וק"ל:

שם גמ' ודילמא אליבא דר"א וכו' משמע דלרבנן דפליגי אר"א קושטא הוא דלא אצטריך קרא דאישה יקימנו וכו' והרמב"ם פי"ג מה' נדרים דין ט' פסק כרבנן דר"א ופסק לקרא דאישה יקימנו וכבר נתעורר בו הלח"מ ז"ל ומיהו אין זו קושיא כ"כ כיון דלא נ"מ לדינא ודוגמא לזה כתב הלח"מ עצמו פ"ק מה' נזירות דין י"ג וגדולה מזו ראיתי לה' יד מלאכי ז"ל בכללי הרמב"ם סי' ד' דדרבו של הרמב"ם לאתויי קרא אף שלא נזכר בגמ' ע"ש אבל אי קשיא מה שהק' הלח"מ ז"ל פ"ב מה' שאלה דין ה' דאיך פסק רבינו שם למעט שליח דהא כיון דלרבנן דקי"ל כוותייהו ע"כ לא דרשי קרא דאישה למעוטי שליח ה"נ לא דרשי בעליו עמו למעוטי שליח והיא קושיא אלימתא ומה שתי' ה' ז"ל דרבינו בה' נדרים דהביא קרא דאישה איירי בנדרים שנדרה כבר ע"ש הוא דחוק דמשמעות דברי רבינו דקאי אתחלת הדין דאיירי בלעתיד כמו שיע"ש. ומה שנלע"ד לישב דעת רבינו ע"פ מה שהק' ה' א"מ ז"ל בפשטא דשמעתא דקאמר מילתא דלא מצי עביד לא משוי שליח מאי שנא מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב גבי עבד אע"ג דלא מצי מקבל גיטו מיד רבו מצי משוי שליח לקבל לו גיטו משום דשייך בתורת גיטין וא"כ ה"נ איתיה לבעל בתורת קידושין והניח בצ"ע ע"ש. והנה קושיא זו ל"ק לפי מה שפי' ה' מהרימ"ט הביאו ה' מש"ל ז"ל פ"ט מה' אישות דין ו' ד"ה ומ"ש רבינו וכו' דמאי דקאמר תלמודא לא משוי שליח ר"ל לא אסיק אדעתיה לשויי שליח דומיא דלא משוי שליח דקאמר לעיל דר"ל לא אסיק אדעתיה כדפירש"י לעיל אבל אין ה"נ דאם עשה שליח בפירוש מהני וכבר עלה בדעתי פי' זה וה' מש"ל הקשה על פי' זה וז"ל ונוראות נפלאתי על ה' מהרימ"ט דא"כ מאי פריך תלמודא מהאומר לאפוטרופוס וכו' שהרי התם עשהו שליח בפירוש ולכך מהני ועוד הקשה עליו דאי כדברי מהרימ"ט אכתי תקשה מתני' דנזיר דהא הראשון לא מצי עביד השתא להביא קרבן על השני שעדיין לא נדר בנזיר וא"כ לא היה דעת הראשון על השני ע"ש וקושיא זו השניה לא ידעתי מאי מקשה דכונת ה' מהרימ"ט דוקא גבי שליחות שאני הוא דאמרי' לא אסיק אדעתי' היכא דלא מצי עביד כי היכי דצ"ל הכי לפי דרכו של ה' מש"ל דלא מהני השליחות כלל משום דשליחות שאני ונראה דדעת המש"ל כיון דמצי למעבד שליח אין סברא לחלק לענין לא אסיק אדעתיה ומ"מ אין זה מוכרח אבל קושיא קמייתא קושיא אלימתא היא וכן ראיתי בשיטה מקובצת שהק' כן ע"ש. עוד ק"ל על ה' מהרי"מט שראיתי לו שהק' לפי פירושו וז"ל וא"ת הא אמרי' בפ"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושליח מצי למעבד ותירץ וז"ל דהתם לא מצי עביד לגמרי אבל הכא לכי שליח מצי למעבד איהו נמי מצי עביד עכ"ל. ותמיה אני עליו איך לא ראה אותה סוגיא עצמה דבפ"ק דקידושין דהקשה תלמודא להדיא כמו שהק' ה' ז"ל עלה ההיא דרב הונא מעבד דמצי משוי שליח ומשני משום דעבד שייך בתורת גיטין אבל ישראל לא מצי עביד כלל ע"ש והוא כעין מה שתירץ ה' ז"ל ואדרבא הו"ל לאתויי סייעתא מעבד לפירושו מסוגיית הגמ' התם לא להקשות לפי' מהך דר' הונא סוף דבר. שדברי מהרימ"ט מתמיהין. מ"מ נקיטינן מיהא ליישב דעת רבינו והוא דרבינו מפרש כמו הפירוש של מהרימ"ט מפני שהוקשה לו מהך פ"ק דקידושין מ"ש מעבד כמו שהקשה ה' אורח מישור והוקשה לו ג"כ מה שהקשו התוס' מהך דמעשים בכל יום וכו' ולכך הוכרח לפרש כפי' מהרימ"ט. וכדי לתרץ מה שהקשה המש"ל ע"ז דמאי פריך תלמודא מאפוטרופוס לכך ס"ל לרבינו דוקא לפי האמת דמסיק בפ"ק דקידושין דעבד מצי לשויי שליח משום דשייך בתורת גיטין וכו' ואז ע"כ צ"ל דרבא הכא ע"כ דמיירי בסתם דאי בדפירש א"כ תקשי מאי שנא מעבד אבל המקשה הכא דפריך מאפוטרופוס א"ל משום דס"ל בדעת המקשה התם דפריך ולא והא גבי עבד וכו' ולא מחלק בין שייך בתורת גיטין וכו' וא"כ ע"כ לדעת ר' הונא התם דאמר מי איכא מידי וכו' ע"כ דעבד נמי לא מצי למשוי שליח וממילא דרבא נמי הכא ע"כ דמיירי אפי' פירש נמי לא מהני ולכך שפיר פריך מאפטרופוס והא דמשני ליה ס"ל כר"א ולא משני ליה כפי האמת התם דעבד מצי משוי שליח וע"כ דרבא מיירי בסתם י"ל דס"ל לרבינו אין ה"נ דהוה מצי לשנויי ליה הכי אלא משום דבלא"ה ע"כ צריכין להאי שנויא דסבר לה כר"א אליבא דרבה התם בפ"ק דקידושין דמבעיא ליה עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מי אמרי' כיון דאיהו לא מצי משוי שליח א"ד וכו' ומסיק בתר דבעיא הדר פשטא ע"ש והשתא קשה דמאי קמבעיא ליה ואיך פשיט לה מדנפשיה והלא ברייתא היא מפורשת דהאומר לאפטרופוס וכו' דאע"ג דלא מצי עביד מצי לשויי שליח וע"כ משום דשייך בתורת הפרה וצ"ל משום דאיכא לאוקומה דסבר לה כר"א ולא תפשוט והילכך משני נמי הכא הכי לרווחא דמילתא אף לפי סברת המקשה נמצא דסוגיא דהכא אינה אלא לפי הס"ד התם אבל לפי האמת לא פריך מידי וא"ש לפ"ז לישנא דדילמא דקאמר דילמא סבר לה כר"א וכו' ולכאורה לשון דילמא אינו מדוקדק שהרי ע"כ קושטא דהכי הוא דלרבא צ"ל סבר לה כר"א אבל לפי דרך זה ניחא דקאמר דילמא משום דאינה אלא דחייה בעלמא לרווחא דמילתא לסברת המקשה מעתה נתחוורו פסקי רבינו כמין חומד שהביא פרק י"ג מה' נדרים קרא דאישה יקימנו וכן בפ"ב מה' שאלה דפסק למעט השליח משום דלפי האמת רבנן קושטא הוא דדרשי לקרא דאישה יקימנו וכו' וע"פ קוטב זה תתפרש נמי סוגיא דנדרים דף ע"ב ע"ב דפריך והא לא שמע וכו' שהקשה מינה ה' המגיה שבספר מש"ל ז"ל פ"ט מה' אישות ע"ש כנ"ל נכון לדעת רבינו ודו"ק:

ומיהו אכתי צריך לישב כיון שהמקשה הכא ע"כ דכחו משום ר' הונא התם דאמר מי איכא מידי וכו' וס"ל נמי למקשה דאין לחלק בין דשייך בתורת גיטין וכו' א"כ עיקר קושייתו לא הו"ל להקשות אלא אמילתא דר' הונא התם אבל לרבא הכא מאי פריך שהרי אי לאו רב הונא איכא למימר לאידך גיסא דבין עבד בין גבי קרבן מצי לשויי שליח לרבא התם דס"ל דעבד מצי משוי שליח כיון דאין לחלק בין היכא דשייך וכו' ורבא הכא מיירי בסתם ויש לישב בדוחק דארב הונא לא פריך משום דאה"נ דידע לשנויי דסבר לה כר"א אבל לרבא פריך שפיר אי איכא למימר דסבר כר' הונא משום דדחיקא מילתא טובא לשנויי אליביה דס"ל כר"א דלא כהילכתא דא"כ מי הגיד לו לרבא רו זה שרבי יוחנן מודה ומוקי לברייתא כר"א דלא כהילכתא ומשני אעפ"י כן איכא לשנויי הכי ודו"ק. ואכתי פש גבן ליישב לשיטת התוס' והמש"ל ז"ל דרבא מיירי אפי' פירש לא מהני לשויי שליח א"כ תקשה להו מה שהק' ה' אורח מישור ז"ל מאי שנא מעבד דאמרי' התם דמצי לשויי שליח אע"ג דלא מצי עבד דע"י שלוחו מיהא מצי למעבד ולכך מצי לשויי שליח אבל הכא כיון דע"י שלוחו נמי לא מצי למעבד השתא משום איסור א"א הילכך לא מצי משוי שליח משום דבעינן בשעת אמירתו לשליח מצי עביד או הוא או שלוחו מיהו ק"ל מהא דאמרי' פרק הגוזל עצים דף ק"י ע"א גבי כהן זקן וחולה דפריך אי לא מצי עביד עבודה היכי מצי לשויי שליח ע"ש ומאי פריך והא התם שייך בתורת הקרבה ועבודה וכן נמי מצי שלוחו עביד וא"כ מ"ש מעבד וי"ל דעבד שייך בתורת גיטין השתא אבל התם השתא מיהא לא שייך ודו"ק. ודע שראיתי בספר משאת משה חי"ד סי' י"א דף ח"י סוף ע"א שהקשה למאי דאמרי' בקידושין דף מ"ב ע"ב דאין שליח לדבר עבירה מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ול"ל האי טעמא תפ"ל כיון דאיהו לא מצי עביד משום דעבירה היא לא משוי שליח ותירץ ע"פ מ"ש הרשב"ץ בתשובה הביאה מרן ס"ס שפ"ח דהא דאמור רבנן אין שליח לד"ע משום דדברי הרב וכו' אינו אלא בין ישראל לחבירו אבל ישראל האומר לגוי צא והרוג אין זה בכלל אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב וכו' אלא דחייב משלחו ועפ"י הדברים הללו איכא למימר דאי מההיא דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח היה לנו מקום פטור לגמרי את המשלח אפי באומר לגוי שיהרוג דלא בא לעולם לכלל שלוחו ברם השתא דיהבו טעמא משום דדברי הרב גמרינן דאי אמר לגוי צא ופגע בפלוני חייב משלחו כיון דהא דדברי הרב בישראל לישראל איירי דאלו גוי אינו בכלל זה ותפקידיה דמשלח עביד והא קמ"ל דגוי אינו מסוג זה עכ"ל. ולא ידעתי אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי הרשב"ץ בתשובה שהרי בלא"ה יש לעשות אותה נפקותא לפי דברי התוס' שם בקידושין ד"ה אמאי מעל וכו' שכתבו דהאי טעמא דדברי הרב אינו אלא כשהשליח מזיד אבל כשהוא שוגג לא וחייב המשלח ואי משום דבעי הרב ז"ל לעשות נפקותא דגוי משום דהויא לכ"ע בין לר' סמא בין לרבינא פ"ק דמציעא דף י' ע"ב דע"כ מה"ט נמי לא כתב דאיכא נפקותא כהן שאמר לים לישראל קדש לי אשה גרושה וכו' דשליח לאו בר חיובא משום דלא אתווא אלא לרבינא אכל נפקותא דגוי אתייא אליבא דכ"ע כמ"ש ה' מש"ל פ"ה מה' מלוה הביאו הרב שע"ה דף ל"ט ע"ב ד"ה האמנם וכו' ע"ש מ"מ דברי התוס' דקידושין אתיין נמי לכ"ע כמו שגילו דעתם להדיא פרק מרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו וכו' ואולי דדעת הרב משום דדברי התוס' במחלוקת שנויה כמ"ש ה' מש"ל פ"ה מה' לוה דין י"ד ועיין לה' שע"ה ז"ל ה' מעילה דף נ"ד ע"א וכולי האי הו"ל להרב לבאר. ובר מן דין עיקר דבריו אינם מובנים אצלי שהרי נהי מטעם דדברי הרב אין לפטור המשלח מ"מ מטעם דלא מצי עביד לא משוי שליח מיהא יהא המשלח פטור:

ולעיקר קושייתו נראה לישב עפ"י מה שהקשו התוס' בפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב עלה הך בעיא דנדרים גבי הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן וסלקא בבעיא והקשו התוס' אמאי לא פשיט מרב הונא בריה דר' יהושע דאמר אי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי וכו' וכתבו לחד תירוצא דלא ניחא ליה למפשט אלא ממשנה או מברייתא ע"ש והשתא יש ליישב דלא קאמר תלמודא טעמא דלא מצי עבור וכו' משום דא"כ תפשוט הך בעיא ממתני' וברייתא שהרי הא דאין שליח לדבר עבירה מייתי לה התם מהך דשלח ביד פקח וכו' וכן שליח מעל וכן האומר לחבירו צא והרוג הנפש וכו' דכולהו משניות וברייתות הם ולכך הוצרך לטעם דדברי הרב כי היכי דאיכא למדחי דלא תפשוט בעיא כנ"ל נכון. עוד נראה ליישב ע"פ מ"ש המש"ל ז"ל פ"ב מה' ביאת מקדש דין ו' וז"ל דע"כ לא אמרינן דמילתא דלא מצי עביד לא משוי שליח אלא באיסור דאורייתא אבל בדרבנן משוי שליח עכ"ל ע"ש ואלו גבי אין שליח לדבר עבירה הוכיח ה' ז"ל במישור פ"ב מה' רוצח דין ב' הביאו הר' שע"ה ז"ל ה' יו"ט דף ס' ע"ב דאפי' באיסור דרבנן אמרי' אין שליח לדבר עבירה ע"ש והשתא ניחא דהוצרך תלמודא לומר טעמא דדברי הרב וכו' כי היכי דלאשמועינן אפי' באיסור דרבנן אין שליח לד"ע דאי מטעמא דלא מצי עביד לא אמרי' באיסור דרבנן כל זה לדעת ה' ז"ל דס"ל דמידי דעבירה חשיב לא מני עביד אבל אומר אני לע"ד דאינו כן ועיקר קושיית הרב ז"ל ל"ק כלל דודאי דמידי דעבירה לא חשיב לא מצי עביד כיון דאינו אלא מצד העבירה וכ"כ ה' מח"א בהלכות שלוחין יעו"ש ונראה להביא ראיה לזה מההיא דפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב דפריך ר' הונא מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' והשתא אי מידי דעבירה חשיב לא מצי עביד מאי פריך שהרי אשכחן גבי עבירה דמצי עביד שליח שהרי גבי מעילה וטביחה אמרי' בפ"ב דקידושין דף מ"ב ע"ב דגלי בהו קרא דיש שליח לדבר עבירה ע"ש אלמא אעפ"י דלא מצי עביד דעבירה היא אפ"ה משוי שליח והיותר תימא דהתם פ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב פריך עלה כה"ג מעבד ומשני עבד שייך בתורת גיטין ישראל לא שייך בתורת הקרבנות וכו' והשתא ליפרוך ליה ממעילה וטביחה ולא שייך לשנויי הכי שהרי אי עבירה חשיב לא מצי עביד ממילא נמי לא שייך בתורת עבירה א"ו מידי דעבירה חשיב מצי עביד כיון דאי עביד אהנו מעשיו ודוקא היכא דלא אהנו מעשיו הוא דחשיב לא מצי עביד כגון לקדש א"א דלא הוו קידושין וכן ישראל אם הקריב הוי קרבן פסול וכן כהן שהוא חולה או זקן מצד שאינו יכול ואין לומר הא דלא פריך ממעילה וטביחה משום דשאני התם דהוו שני כתובים הבאין באחד ואין מלמדין כדאיתא התם בפ"ב דקידושין אבל בעלמא קי"ל אין שליח לדבר עבירה מטעמא דמי איכא מידי וכו' ולכך פריך מי איכא מידי וכו' דא"כ מאי פריך נמי מעבד שהרי גבי עבד נמי גלי ביה קרא כדאמרי' התם בפ"ק דקידושין משום דגמר לה לה מאשה וא"כ לא מצי למילף מניה משום דהוו מעילה וטביחה ועבד ג' כתובין ואין מלמדין ואע"ג דהך ג"ש דלה לה מאשה אינה מיותרת דהא אצטריכא לכמה דברים מ"מ חשיב ג' כתובין דהא ה"נ גבי מעילה דגלי קרא אינו אלא משום דיליף ג"ש מתרומה ואע"ג דהך ג"ש נמי אינה מיותרת דאצטריכא נמי לכמה דברים כדפירש"י שם בפ"ב דקידושין לרוב דברים היא למודה ע"ש עוד יש לי להביא ראיה אחרת דמידי דעבירה לא חשיב לא מצי עביד מהא דאמר רבינא פ"ק דמציעא דף י' ע"ב היכא דשליח לאו בר חיובא שולחו חייב והשתא ק' נהי מטעם דדברי הרב וכו' יש שליח מ"מ מטעם דלא מצי עביד אין שליח ויהא שולחו פטור ואפי' לר' סמא דפליג ארבינא ודאי לא פליג בזה א"ו מידי דעבירה חשיב מצי עביד דלא כה' משאת משה וכבר כתבתי שעיקר דבריו אינם מובנים אבלי בזה ודבריו צ"ע:

שם גמ' ליפר לה איהו וכו' וכה"ג פריך נמי בנדרים פרק נערה דף ע"ג ריש ע"א ולא ידענא מאי קושיא אטו מי לא צריך לאשמעינן קרא לענין דינא דאין שליחות מועלת היכא דאתרמי ועבד שליח וי"ל דמ"מ לא כתיב קרא מילתא דלא שכיחא כה"ג שאין סברא כלל לעשות שליח ע"ד דאמרי' במסכת יבמות פרק הערל דף ע"ח ע"א דאי להתירה לא כתיב קרא ופירש"י משום דלא שכיח וכו' ע"ש א"נ אפשר לומר דפריך משום דלישנא דברייתא דקאמר האומר לאפטרופוס וכו' משמע דרגילות לעשות שליח להכי מדלא קתני מי שאמר לאפטרופוס דהוה משמע באקראי בעלמא ולהכי פריך דזה ודאי מילתא דלא שכיחא דליפר לה איהו ומשני ביוצא לדרך הוי מילתא דשכיחא משום דקחבר דילמא מטרידנא וכו' ודוחק:

שם גמ' ורבנן סברי נדר ופתחו עמו וכו' צריך להבין מ"ש מהאומר קרבנות חצי נזיר עלי דמודו דכולי קרבן בעי לאתויי ולפי דברי התוס' ניחא משום דלישנא דחצי קאי אעלי אלא מדבריהם משמע דלא הוצרכו לומר כן אלא לר"מ אבל לרבנן ניחא בלא"ה ונראה משום דלא דמי דהתם תיבת קרבנות לחוד אינה כלום ולא חשיבה נדר אבל הרי עלי לגלח חשיב נדר בפני עצמו כדקאמר אחייב אכוליה קרבן ולכך אמרי' דמה שסיים חצי נזיר הוי פתח לפרש דבריו שנדר דאינו אלא חצי קרבן ולפ"ז ה"ה נמי דאם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר דהוי נמי נדר ופתחו עמו לרבנן כמו הרי עלי לגלח חצי נזיר דמאי שנא דמה גריעות יש אם אמר קרבנות במקום תיבת לגלח וכן נמי לפי דברי התוס' כן הוא. אבל הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין י"ח פסק אם אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר מביא חצי קרבן אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר מביא קרבן שלם שאין נזירות לחצאין ע"ש וכבר הושג מהראב"ד מה בין זה לזה ע"ש וה' כ"מ ז"ל כתב דהרי עלי לגלח נזיר משמע דקאי לסייע נזיר אחר דהכי קאמר אני במקומו של נזיר אחר להביא קרבנותיו ביום תגלחתו כפירש"י לעיל דף י"א ע"ב במתני' ע"ש ולכך כיין דהנזיר מביא קרבנותיו וזה חייב עצמו בחצי לסייעו לא הוי לחצאין כיון דבין בניהם מביאין קרבן שלם אבל אומר קרבנות חצי נזיר לא קאי לסייע נזיר אחר אלא על עצמו אומר כן והילכך צריך להביא קרבן שלם מאחר שלא מצינו נזירות לחצאין את"ד בביאור קצת ע"ש. וה' לח"מ כתב עוד לתרץ באומר קרבנות חצי נזיר כיון דהזכיר תיבת קרבנות אמרי' מדהו"ל לומר חצי קרבנות ואמר חצי נזיר משמע דרצה לומר חצי נזירות ולכך אמרינן אין נזירות לחצאין את"ד ע"ש ועוד נראה לתת טעם לרבינו ע"פ מ"ש בש"מ משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל נדר ופתחו עמו פי' נדר ופירושו שפירש מה שאמרתי יהא עלי זהו לגלח חצי נזיר שלא אתחייב רק בחציו וצריך ליתן טעם מה בין זה לקרבנות חצי נזיר דמודו ביה דמשלם כוליה וי"ל דהתם קרבנות משמע משלם כי הדר אמר חצי נזיר לאו פי' בטוב דהרי עלי דקאמר חציו הוא דקבל עכ"ל והשתא ניחא דהאומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר נמי כיון דקרבנות משמע הכל ע"כ דמה שאמר חצי נזיר אי אמרינן כוונתו חצי קרבן לאו פי' אלא סתירה ולכך אמרי' אין נזירות לחצאין וכונתו על הכל כמו דבריו הראשונים ואע"ג דקי"ל יש שאלה בהקדש וה"ה נזירות כדאיתא לעיל דף ט' ע"א ויכול להתחרט ולחזור כמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"א ד"ה לאתשולי קאתי וכו' ע"ש וא"כ ה"נ נימא דכוונתו נתחרט י"ל דשאני התם מצי לחזור משום שיכול לפרש דבריו כשנזרתי לא נזרתי אלא כך וכו' אבל הכא דאין יכול לפ' דבריו אין יכול להתחרט דקי"ל אין חזרה בהקדש כדפסק רבינו פט"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש אלא שק"ק לפ"ז למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם שאין לנו חצי נזירות שהרי בלא"ה אפי' שיש נזירות לחצאין מ"מ כיון דסתר דבריו הראשונים תפוס לשון ראשון משום דאין חזרה בהקדש כדפסק רבינו פט"ו מה' מעשה הקרבנות אלא ע"כ משמע משום דגם לישנא קרבנות נמי נוכל לפרשו נמי חצי קרבנות כמו הרי עלי לגלח והילכך הוצרך לתת טעם אין נזירות לחצאין ואין לנו אלא דברי הרב כ"מ וה' לח"מ ז"ל. והנה הראב"ד סובר דהאומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר והאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר שוין הם דבתרוייהו אמרינן נדר ופתחו עמו שהחצי שאמר הוא לחייב עצמו אמר ולפרש שבאותו החצי הוא שפתח תחילה אבל כשאומר קרבנות חצי נזיר אמרינן אין נזירות לחצאין כן שיעור דבריו ע"ש. וצ"ל דס"ל לחלק משום דהוי חד דבורא כדכתיבנא א"נ דס"ל לחלק בין היכא שהקדים אמירת עלי משום דחצי קאי אעלי כמ"ש התוס' וכ"כ ה' כ"מ והלח"מ ז"ל ע"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הראב"ד וז"ל אבל כשאמר תחלה קרבנות כל קרבנות קאמר וכו' ע"ש אינו ר"ל משום דמשמעות קרבנות משמע כל הקרבנות וכשאמר חצי נזיר הוי סתירה דא"כ גם האומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר הוי נמי הכי דמאי שנא אלא כוונתו ר"ל דמפרשי' דבריו כל קרבנותיו קאמר וסמך אמה שמבאר והולך שכתב וז"ל וכשאמר חצי נזיר אין נזירות לחצאין ר"ל והילכך כיון דאין נזירות לחצאין ע"כ אמרי' דכוונתו כל קרבנותיו קאמר ודו"ק ועיין לה' יתר הבז ז"ל בליקוטי הרמב"ם לה' נזירות:

שם גמ' ורבנן סברי נדר ופתחו עמו וכו' ראיתי מי שהק' וז"ל יש לתמוה דלעיל דף ט' ע"א פריך והא נדר ופתחו עמו ומאי פריך הרי בכאן מצינו דפליגי בהאי וא"כ כיון דב"ש ס"ל כיון דאמר הריני נזיר התחייב בנזירות וכי אמר מן הגרוגרות לאו כל כמניה וב"ה סברי ה"ל נדר ופתחו עמו כמו הכא ממש ואיך פריך והא נדר ופתחו עמו דמשמע דזה מוסכם לכ"ע עכ"ל ולק"מ דתלמודא הכא סמך נמי אשנוייא דלעיל דמשני רבנן לטעמייהו דיש שאלה בהקדש וב"ש סברי אין שאלה בהקדש וה"נ איכא לשנויי הכא וק"ל:

שם במשנה נולד לו בת וכו' אינו נזיר וכו' ונראה דה"ה נמי אם אמר הריני נזיר כשתהיה לי בת ונולד בן דאינו נזיר משום דבת קאמר ולא בן אמנם לפי מ"ש התוס' שכוונת הנודר ליתן הודאה ושבח להקב"ה וכו' אפשר כ"ש שהוא נזיר שהרי יגדל השבח וההודאה דודאי בן עדיף ליה טפי וע"כ דכוונת הנודר אפי' בת קאמר והא דלא קתני רישא דמתני' רבותא הריני נזיר לכשתהיה לי בת ונולד בן דהוי נזיר י"ל משום דבעי למתני סיפא נולד בת טומטום אינו נזיר כדקאמר בגמ' אמנם נראה שמתוך דקדוק המש"ל ז"ל משמע דלא ס"ל הכי והוא שראיתי לו פ"ק מה' נזירות דין י"ז שנסתפק באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן ולבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות א"ד טעמא דמתניתין כשילדה טמטום אינו נזיר לאו משום דילמא נקבה אלא משום דדעתו על הודאי ולא על הספק כמ"ש התוס' את"ד ע"ש והשתא אם איתא שהרב יסבור דהאומר בת וילדה בן הוי נזיר אמאי הוצרך להסתפק באופן זה באומר בן או בת שהרי בפשיטות הו"ל להסתפק באומר בת לחוד וילדה טומטום כיון דכוונתו דאפי' בת קאמר א"כ בין הכי ובין הכי קבל הנזירות א"ד וכו' אלא משמע דס"ל להרב דבת דוקא קאמר ולא בן דאף למ"ש התוס' דכוונתו שבח והודאה מ"מ אפשר דניחא ליה טפי בבת ולא בבן וא"כ כשילדה נמי טומטום אינו נזיר דשמא זכר. שו"ר פ' מי שמת דף קמ"א ע"א דפריך תלמודא עלה דמתני' דקתני ילדה זכר מנה ילדה נקבה מאתים למימרא דבת עדיפא ליה מבן והא אמר ר' יוחנן וכו' ומסיק היכא דמבכרת בת עדיפא ליה משום דבת תחלה סי' יפה לבנים ע"ש הרי להדיא דבן עדיף ליה אלא א"כ היכא דהויא בת תחלה אז עדיף ליה בת ולפ"ז נראה דהכא גבי נזירות היכא דמבכרת דהוי בת תחלה ואמר הריני נזיר לכשתהיה לי בת ונולד בן אינו נזיר דדוקא בת קאמר דעדיפא ליה אבל היכא דאינה מבכרת ואמר בת ע"כ כוונתו אפי' בת קא קאמר שהרי בן עדיף ליה טפי ומיהו כל זה לפי דברי התוס' שכתבו דכוונת הנודר ליתן שבח והודאה אבל הרמב"ם פ"ק מה' נזירות דין י"ז העתיק המשנה סתם ומסתמא דס"ל דטעמא דמתניתין משום דניזיל בתר לשון הנודר וא"כ ה"ה נמי אם אמר בת ונולד לו בן דאינו נזיר נמי משום דבת הוא דקאמר ואפשר דמה שלא נסתפק ה' מש"ל באומר בת לחוד משום דבשיטת הרמב"ם קאי דאם נולד בן אינו נזיר או אפשר משום דהיא גופא מספק"ל לה' אי בת דוקא או אפי' בת קאמר ומ"מ כל זה הו"ל להרב לבאר ודו"ק. ודע שראיתי במכילתא פ' משפטים בפ' י"א גבי פסוק או בן יגח או בת יגח וכו' דדריש אין לי אלא בן גמור או בת גמורה טומטום ואנדרוגינוס מנין ת"ל או בן יגח או בת יגח וכו' ע"ש ונראה דאין לפשוט מכאן ספקו של ה' ז"ל אלמא אע"ג דכתיב בן או בת אצטריך או תניינא לרבות טמטום דשאני הכא משום דאזלינן בתר דעת הנודר משא"כ בלשון תורה וזה פשוט:

רש"י ד"ה זה מגלח וכו' שלא מצינו קרבן לחצאין ולא נזירות לחצאין והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל יש לתמוה איך כתב אין קרבן לחצאין שהרי בגמ' אמרי' דיש קרבן לחצאין דקאמר חצי קרבן מייתי ונראה דט"ס הוא וצריך למוחקו ומיהו אין צורך דחצי קרבנות נזיר לחוד וקרבן לחצאין לחוד דהכי אמרי' בפ' י"א דמס' נדרים דף פ"ג ע"א דאין קרבן לחצאין ועיין ברש"י והר"ן שם בד"ה אמר ליה אביי וכו'. אבל קשה דאיך כתב טעם ר"מ משום אין נזירות לחצאין שהרי בגמ' קאמר טעמא דר"מ משום כיון דאמר הרי עלי אחייב בכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמניה ולזה אפשר ליישב בדוחק דר"ש הוקשה לו קושיית התוס' ד"ה כי פליגי שהקשו אמאי קאמר האי לישנא כיון דאמר עלי וכו' לימא להדיא וכו' ולכך ס"ל לרש"י דה"ה דהוה מצי תלמודא לומר כן והו"ל טעמא דר"מ משום אין נזירות לחצאין נמי ונקט חד מתרי טעמי אבל קשה איך כתב והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה משמע דבא ליתן טעם נהי דאין נזירות לחצאין מ"מ אימא דפטור מכלום ולזה כתב משום דר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה אינו דא"כ איך אמר רבא הכל מודים היכא דאמר קרבן חצי נזיר כוליה קרבן בעי לאתויי מ"ט אין נזירות לפלגא ואי האי טעמא דאין נזירות לפלגא לא מקני אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ היכי אמר הכל מודים שהרי הא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ר"מ הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עליה וס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא פ"ק דערכין דף ה' ע"א ואף אם נאמר דתרי רבנן נינהו מ"מ מנ"ל לרבא לומר כן בפשיטות וצ"ע:

ד"ה אמר רבא וכו' חצי קרבנות נזיר עלי וכו' עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כוליה קרבן וכו' עכ"ל:

בא"ד ואית ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא וכו' עכ"ל ר"ל לא כתיב הך חלוקא קמייתא דאמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות וכו' אלא חלוקא שניה הכל מודים היכא דאמר קרבנות חצי נזיר עלי כולי קרבן בעי לאתויי וקאי אנזיר גופיה אבל אי גי' חלוקא קמייתא ע"כ דקאי אנודר דאנזיר גופיה לא אייך לומר חצי קרבן מייתי ומינה דחלוקא שניה נמי דכוותה וק"ל:

בא"ד ותו לא ולא אשכחן וכו' כצ"ל:

בא"ד פי' עלי דאמר תחלה וכו' כצ"ל ר"ל דקא מפרש דבריו שאמר תחלה הרי עלי דזהו פתחו דקאמר ר"ל פירושו עמו:

תוס' ד"ה דילמא וכו' אבל קשה וכו' וי"ל מתוך כך תפוק קטטה וכו' ומיהו ביום נסיעתו ליכא למיחש לקטטה ולהכי פריך וליפר לה איהו ביום נסיעתו אבל ראיתי להר"ן בנדרים דף ע"ג ע"א שתירץ על קושיית התוס' וז"ל ולי אפשר דבעל חייש דילמא בעינא למהדר בהפרה זו ואי מיפר הוא לא מצי הדר אבל כי משוי אפטרופוס מצי הדר בשליחותיה דשליח א"ד ז"ל ע"ש. ודבריו תמוהין דא"כ מאי פריך הש"ס וליפר לה איהו וכבר ראיתי לה' א"מ ז"ל שהניח בצ"ע ע"ש ונראה דוקא מהשתא עד יום הנסיעה הוא דמבטל לשליח מפני שמודיע לשליח שבטלו ושוב לא מצי השליח להפר לה אבל מיום נסיעתו ואילך מסתמא אינו מבטל לשליח מפני שאין השליח יודע שבטלו ומיפר לה ותבא אשתו לידי תקלה שתסמוך על הפרת השליח ואינה מקיימת נדרה כנ"ל:

בא"ד ומשני וכו' עיין לה' א"מ ז"ל:

ד"ה אמר רבא וכו' שאיחר תיבת חצי וכו' כצ"ל:

ד"ה הפילה אשתו ולא ידעינן אי נפל הוא אי בן קיימא וכלו לו חדשיו וכו' עכ"ל פי' כגון שנולד חי ואח"כ מת ולא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אבל אי ידעינן דכלו לו חדשיו הוי כן קיימא כיון דנולד חי ומ"ש או שמת במעי אמו ר"ל דלעולם ידעינן דכלו לו חדשיו אלא שנולד מת ושמא כבר היה מת במעי אמו הא לא ידעינן שכלו לו חדשיו השתא אפי' נולד חי אמרינן אינו נזיר נולד מת לא כ"ש אלא בדידעינן דכלו לו חדשיו אבל אי לא ידעינן דכלו חדשיו אם לא ונולד מת כיון דאיכא תרתי לריעותא ודאי דאינו נזיר וכ"ש אם ידעינן בודאי דלא כלו חדשיו ונולד מת דאינו נזיר ועיין למהריב"ל ח"ג סי' מ"ד דף כ"א ע"א:

בא"ד ובגמ' מוקי לה כר"י דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא ור"ש סבר מחית איניש נפשיה לספיקא וספק נזיר הוי וכו' כצ"ל:

בא"ד הילכך טוב להתנות שאם לא התנה כל ימיו יהיה מקולקל לר"ש וכו' עכ"ל ומה"ט נמי גבי כרי נמי לר"ש יתנה ויאמר אם יש בו מאה כור הריני נזיר חובה ואם לא הריני נזיר נדבה ומכאן ק"ל על הר"ן והתוס' פ"ב דנדרים דף י"ט ע"א ד"ה ואלו וכו' שהקשו על מאי דאמרינן התם ספק נזיר חמור מודאו וז"ל וכ"ת ליתי עולה או שלמים וליתני וכו' ותירץ ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח ע"ש והשתא הא דק"ל מתנאי נדבה דקרבן תקשה להו בפשיטות מתנאי נדבה דנזירות גופה דיתנה שיהא נזיר נדבה מעכשיו דמשנה ערוכה היא כדקאמר ר"ש להדיא ולא שייך תירוצם וראיתי לתוס' לעיל פ"ק דף ח' ע"א ד"ה שיהא בכרי זה וכו' שהוקשה להו קושיא זו מר"ש דהכא ותירצו שיוכל לבוא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה וכו' דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק וכו' וביאור דבריהם אע"ג דאם הוא טמא ונדר בנזירות חל עליו נזירות כדפסק הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ו' וא"כ יכול להתנות ולומר הריני נזיר נדבה מעכשיו מ"מ אינו מביא קרבן טומאה כדתנן לקמן דף ט"ז ע"ב וכדפסק הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ח'. והנה לפום תירוץ זה א"כ גם קושיית הר"ן ותוס' שם מתרצה נמי בהכי אבל לפי דברי התוס' והר"ן דלא ס"ל כן מדלא תי' על קושייתם א"כ לא ידעתי מה יענו במשנה ערוכה דהכא דקאמר ר"ש יתנה וכו'. ושוב התבוננתי דגם לדברי התוס' לעיל נמי צריכין לתי' הר"ן ותוס' משום דנהי לא יוכל להביא אשם טמא על הספק מ"מ מצי להביא עולתו נדבה דקי"ל נמי דאין אשם מעכבו כרבנן לקמן דף י"ח ע"ב דפליגי אר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ן' ברוקה וכך פסק הרמב"ם פ"ו דנזירות דין י"ב וא"כ צ"ל משום דיעבד אבל לכתחילה בעי אשם כתירוץ הר"ן ותוס' דנדרים ולפ"ז נוכל לדחוק דה"ה נמי דה"מ התוס' והר"ן להקשות מר"ש דהבא וע"כ צ"ל כגון שנטמא ותירצו מטעם לכתחילה ועיין להתוס' לקמן ריש פ"ח דף נ"ו ע"א בד"ה וסוברין וכו' ועיין להמש"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה ומ"מ וכו' ודו"ק:

בא"ד ור"ש לא פליג אהא דנולד לו בן טמטום וכו' לא היה דעתו אלא לבן ודאי וכו' עכ"ל הכי משמע להו דאי טעמא דנולד דלא הוי נזיר היינו משום ספיקא דילמא נקבה ור' יודא היא אבל ר"ש פליג א"כ הו"ל לר"ש לומר נמי יאמר אם זכר הריני נזיר חובה ואם נקבה וכו' ומדלא נקט אלא בן קיימא משמע דלא קאי אלא אסיפא דוקא בהפילה אשתו אבל בטמטום מודה מטעם דדעתו על הודאי וכן מוכח מתלמודא דלא קאמר מאן קתני לה ר' יודא אלא אהפילה אשתו דסיפא ולא קאמר ארישא דנולד טמטום. ומכאן ק"ל על הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דבכורים משנה י' דקתני הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב את הכוי ופי' הרע"ב אע"פי שכתב לו שניהם לא היה דעתו אלא על הודאי והביא דברי הרמב"ם וכתב שנדחה מדבריו דקנה ממ"נ ע"ש הרי דלהרמב"ם ס"ל דטעמא דמתני' התם גבי כוי משום ספיקא אלמא דלא ס"ל כמ"ש התוס' דאין דעתו אלא על הודאי א"כ ה"נ גבי מתני' הבא ע"כ טעמא דגבי טמטום דאינו נזיר משום ספיקא ור' יודא וא"כ תקשי ליה לישנא דר"ש הכא דמשמע דלא פליג ברישא וכן תלמודא לא אוקי כר' יודא אלא גבי הפילה אשתו וכן קשה נמי דפ"ח מה' זכייה גבי מי שאמר ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה מאתים פסק רבינו דאם ילדה טמטום נוטל פחות שבשניהם ע"ש הרי דס"ל גבי טמטום גופיה דלא אמרי' אין דעתו אלא על הודאי וי"ל דאיכא מ"ד דטמטום בריה בפני עצמו ולא ספיקא כדאיתא פרק מי שמת דף ק"מ ע"ב גבי רשב"ג ע"ש בפירש"י ותוס' שם וא"כ איכא למימר דר"ש הכא ס"ל כותיה ולכך אמרינן אין דעתו עליו אבל רבינו פסק כמ"ד ספיקא הוי ולכך אמרינן דעתו עליו ודו"ק:

במשנה ר"ש אומר יאמר וכו' מהכא מוכח דחטאת אינה באה נדבה דאל"כ אמאי צריך לומר הריני נזיר נדבה ה"ל להתנות אם נזיר אני יהיה הקרבן לחובתי ואם לאו יהיה נדבה אלא ע"כ משום דחטאת אינה באה נדבה ולכך אינה באה על הספק וכ"ה גמ' ערוכה בפ"ב דקידושין דף נ"ה ע"ב דפריך לחטאת ס"ד וכו' ופירש"י דחטאת לא קריבה נדבה ע"ש וכ"ה ברייתא ערוכה נמי פ"י דמנחות דף צ' ע"ב דקתני ת"ל לפלא נדר או לנדבה חטאת שאינה באה בנדר ונדבה אינה טעונה נסכים וכו' ע"ש ופסקה הרמב"ם פ"ב מה' מעשה הקרבנות דין ג' ע"ש ועיין להר"ן פ"ב דנדרים דף י"ט ע"א ד"ה ואלו וכו' ועיין לקמן פ"ח דף ס' ע"א גבי חטאת העוף ועיין עוד לתוס' לקמן פ"ד דף כ"ח ע"ב ד"ה והא מייתי חולין בעזרה וכו' וזה פשוט וכתבתי זה מפני שראיתי למרן הכ"מ ז"ל פט"ו מה' שגגות דין ה' שכתב דחטאת באה נדבה ובאה על תנאי מספק ע"ש ודבר תימא הוא ובר מן דין משנה ערוכה היא סוף פרק שני דחולין דף מ"א ע"ב דאין חטאת באה נדבה ופסקה הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה דין י"ח וכן פסק עוד פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות דין ח' דאין חטאת באה נדבה וכבר נתעורר בדברי מרן כ"מ ה' מש"ל ז"ל שם בהלכות שגגות וכתב עליו וז"ל ובעיני יפלא דהא חטאת אינו באה בנדבה וא"כ היכי מייתי מספק וצ"ע עכ"ל ועיין לה' שע"ה ז"ל הלכות מעשה הקרבנות דף מ"ו ע"ג מ"ש משם הרב לשון למודים ז"ל לישב לשון רש"י דפ"ק דנדרים ע"ש ואינו מספיק לדברי הכ"מ ז"ל דלענין הקרבה איירי וצ"ע ועיין עוד פ"ק דזבחים דף ח' סוף ע"ב דקאמר חטאת ואשם לא וכו' דמוכח דאין חטאת באה נדבה וכן בפ"ק דנדרים דף י' ע"א גבי חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת ע"ש ברש"י ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף ס' ע"א ברש"י ד"ה תגלחת שנייה וכו' ע"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה