באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף יא.
במשנה מזגו לו את הכוס וכו' ה"ז נזיר וכו' כתב התי"ט ז"ל וז"ל כמו הנודר מן החרצנים דמשנה ב' דפ"ק ולא קתני לה אלא משום סיפא עכ"ל. וכתב ה' קול הרמ"ז וז"ל ולי נראה דאי מהתם הוה אמינא דצריך שיזיר מכל היין קמ"ל דאפי' מכוס א' סגי עכ"ל ולדבריו הך דפ"ק לא אצטריך וצ"ל לא זו אף זו קתני מיהו ק"ל דאמאי לא פריך תלמודא בסמוך וליפלוג ר"ש ברישא עלה דהאי מתני' ומפירש"י בסמוך משמע דלא פריך אלא אהך דהריני נזיר ע"מ וכו' ועוד דלשנויא דרבינא משמע הכי ובשלמא לדברי התי"ט יש ליישב קצת כיון דלא נשנית אלא אגב סיפא אמנם ראיתי בש"מ שכתב משם הרא"ש ז"ל וז"ל מזגו לו וכו' הרי זה נזיר ואע"פ דלר"ש עד שידור מכולן הכא מודה כיון שלא הזכיר יין דלא גרע מידות נזירות עכ"ל והשתא ניחא ודלא כהתי"ט ז"ל וה' קול הרמ"ז ואפשר דזה נמי כונת התוס' בד"ה הריני נזיר ממנו וז"ל פי' נזיר מן הכוס וכו' באו לשלול דלא תימא שאמר הריני נזיר מיין שבתוכו אלא הריני נזיר מן הכוס ולא הזכיר יין ודו"ק:
שם גמ' חסורי מחסרא וכו' כתב ה' קול הרמ"ז אפשר לפרש בלא ח"מ כיון שפי' שהאשה היתה שכורה ממילא משמע דאם אינו שיכור ה"ז נזיר והביא ראיה שכ"כ התוס' סוף פ"י דשבת ואין זה דיוק דילמא מעשה שהיה כך היה ומה שהביא משם התוס' בסיף פרק עשירי דשבת ע"ש חפשתי ולא מצאתי כעת: במשנה ומטמא למתים עיין מהרימ"ט ח"א סי ך' דף יו"ד ע"ג וד': באר משה על נזיר יא/א:
במשנה הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכו' ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ך' דף י' ע"ג וד' שהקשה מ"ש מהאומר הריני כשמשון דהוי נזיר שמשון ומטמא למתים כדתנן פ"ק דלעיל דף ד' ע"א נימא נמי כלו אומר ע"מ שאטמא למתים ודקדוקי נזירות עליו ואי משום דאמרי' דהוי כמו נדר א"כ ה"נ באומר ע"מ שאטמא למתים נימא דהוי כמו נדר ואמאי דקדוקי נזירות עליו ועוד דכל שאומר לשון נזירות אי אתה יכול לומר שהוא נדר אפי' היתה כוונתו לכך כאותה ששנינו מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר גמור אע"פי שאמר לא היה בלבי לנזור אלא לאסור על עצמי כוס זה משום דהול"ל בפי' גבי הרי עלי קרבן ולמה הזכיר נזירות ודוקא אם הוא שכור משום דלא מצי לומר בפי' הרי עלי קרבן דילמא מצערין ליה וכו' ועוד תנן הריני נזיר מן הגרגרות ומן הדבילה ב"ה אומרים אינו נזיר ולא אמרי' יהא אסור בהם מטעם נדר כדמסיק התם דסברי כר"ש וכו' ותירץ דתרי מיני נזירות הם האחת מפורשת בתורה שהיא איסור יין ותגלחת וטומאה ויש נזירות אחרת בדברי קבלה והיא נזירות שמשון ומי שרוצה להזיר אינו יכול להזיר אלא באחד משניהם ואם אמר נזיר של תורה סתם אפי' מן החרצנים לבד ה"ז נזיר גמור כדין נזיר של תורה ואם נזר נזירות שמשון אפי' אמר הריני נזיר שמשון מן התגלחת או מן החרצנין לבד ה"ז נזיר שמשון וכל דקדוקי נזירות שמשון עליו עכת"ד ע"ש ועיין לחידושינו לקמן דף י"ד ע"א ד"ה אמר הריני נזיר כשמשון וכו' וקושיית הרב השניה שהקשה מהא דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' איני מכיר שהרי תלמודא לעיל דף ט' ע"ב קאמר לחד לישנא דר' נתן אומר דלב"ה נדור ואינו נזיר וכך פסק הרמב"ם פ"ק דנזירות דין י' וע"כ צ"ל דדוקא משום שאסר דבר שאסור על הנזירין הוא דאמרי' דאינו נדר משום דאמר בלשון נזירות כמ"ש רבינו שם דין ט' ודברי ה' צ"ע. ועוד ראיתי להרב שכ' וז"ל ואני שואל מאת כת"ר איסור תגלחת היכי שייך הנדר בשלמא שאסר יין עליו ניחא אבל איסור תגלחת דבר שאינו ממש הוא עכ"ל ועיין לחידושינו לעיל דף ד' ע"א במשנה:
שם במשנה יודע אני שיש נזירות וכו' ופירש"י והיינו כרבנן וכו' ואע"ג דכבר תנן לעיל פ"ק אצטריך הכא לאשמעינן דאע"פי פי שהוא סבור מותר ביין וה"א כמו נדרי טעות וכן משמע מלשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל יאמר בכאן שחל עליו הנזירות אפי' שהוא סבר שאחד מג' דברים הללו הוא מותר וכו' עכ"ל ומיהו הך דפ"ק לא אצטריך וצ"ל לא זו אף זו. ושו"ר בש"מ שכ"כ להדיא ע"ש ובזה ניחא נמי הא דאמר תלמודא לעיל פ"ק דף ג' ע"ב מתני' דלא כר"ש ומייתי ברייתא ואמאי לא מייתי מתני' דהכא אלא משום די"ל דילמא שאני הכא משום דהוי כמו נדרי טעות הוא דמתיר ר"ש ודו"ק וע"ע מה שאכתוב כסמוך:
שם גמ' משום דה"ל מתנה על מ"ש בתורה ק"ל מהא דאמרי' פ"ב דביצה דף ך' ע"א הריני נז נזיר ע"מ שאגלח ממעות מ"ש נזיר ואינו מגלח ופירש"י כיון דאמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר ואמר ע"מ לאו מילתא היא וכ"כ התוס' שם ע"ש אלמא אמרי' תפוס לשון א' א"כ אמאי הוצרך הכא לטעמא דמתנה עמ"ש בתורה תפוק ליה תפוס לשון א' ובשלמא מאי דתנן בכולי משניות דלקמן דף י"ב ע"ב האומר הריני נזיר לכשיהא לי בן נולד בן נזיר נולד לו בת אינו נזיר וכו' ולא אמרי' תפוס לשון א' י"ל דמתני' נקטה המכוון ומיירי כגון שאמר תחלה לכשיהיה לי בן הריני נזיר אבל הכא דקתני ע"מ שאטמא וכו' דמשמע שאמר תחלה הריני נזיר כדמשמע מפרש"י ותוס' קשה ואף אם נאמר דתלמודא הכא אליבא דר"ש ושמעינן לר"ש בפרק המנחות דף ק"ג ע"ב דס"ל תפוס לשון אחרון ע"ש אכתי ק"ל מהא דאמרי' בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א אמר רבא משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה וכו' ע"ש אמאי לא אמרינן תפוס לשון א' ויתחייב באחריותה ואף דנימא דהתם כמי אליבא דר"ש מיירי משום דלא אשכח פירוקא אותה ברייתא אלא בהכי אכתי ק"ל על רבי' דפסק לההיא דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה דאינו חייב באחריותה פ' י"ד מה' מעשה הקרבנות דין ו' ובפ"ח מה' נזירות דין י"ד ופ"ב מה' חגיגה דין י"ד פסק לההיא דפ"ב דביצה ומטעם תפוס לשון א' כמ"ש שם הכ"מ ע"ש והם תרתי דסתרן וצ"ע כעת:
ולעיקר פירש"י ותוס' שם לא ידענא אמאי לא פי' מטעם מתנה עמ"ש בתורה ואי משום דהכי משמע מדמייתי תלמודא התם הך עובדא דההוא גברא וכו' מ"מ אתלמודא גופיה קשה. וראיתי בש"מ התם שכתב באמת כן משם י"מ מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים אלא שדחה לזה וז"ל ולא נהיר דאלו אמר ע"מ אף הנדר בטל שלא נדר אלא ע"מ כן וכו' עכ"ל ואיני מבין דבריו דודאי דבכולי' דוכתא דאמרינן מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל המעשה קיים כדאמר' הכא להדיא ה"ז נזיר ואסור בכולן ומפרש טעמא משום מתנה עמ"ש בתורה וכן בפ"ק דקידושין דף י"ט ע"ב גבי ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה מקודשת והתנאי בטל כ"כ הרמב"ם בהדיא פ"ו מה' אישות דין ב' ע"ש וזה פשוט וכעת דבריו צ"ע:
שם גמ' משום מתנה עמ"ש בתורה וכו' עיין להלח"מ ז"ל פ"ק מה' נזירות דין י"ג שהק' דל"ל לרבינו ליתן טעם דמתנה על מ"ש בתורה בלא"ה קי"ל כרבנן דר"ש וראיתי לה' אורח מישור ז"ל שתירץ דבלא"ה תקשי על הברייתא גופה דמייתי תניא כוותיה דרבינא ל"ל טעמא דמתנה לימא אתיא כר"ש ולא כרבנן ואפשר לומר דה"א דוקא אי אמר סתם הריני נזיר מן החרצנים דאיכא למימר דכוונתו חדא מנייהו קאמר וה"ה לכולהו אבל אם פי' להדיא ע"מ או חוץ מיין בזה לא איירי קרא והשתא א"ש ל"ל האי בבא במתני' לרבנן דהא אפי' דלא אמר ע"מ הוי נזיר לרבנן דר"ש את"ד ע"ש. ובמחילה מכבוד תורתו אין זה מספיק דאכתי גבי יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין דהוי כמו שפי' להדיא חוץ מן היין כפירש"י ותוס' א"כ אמאי לרבנן הוי נזיר וכ"ת דשאני התם כיון שבועה וסבור שהיין מותר א"כ דעתו אנזירות אלא שטעה וחשיב כמו דאמר הריני מן החרצנים סתם דדעתו אכולהו אכתי קשה מסיפא דמתניתין דסבור הייתי שחכמים מתירין לי בההיא ודאי ידע דהיין אסור וקאמר חוץ כפירש"י ותוס' ואפ"ה פריך עליה בגמ' בסמוך והאמרת רישא אסור משמע דכי הדדי נינהו דלרבנן הוי נזיר בתרוייהו אלמא דקרא מיירי אף בשאמר חוץ וה"ה כשאמר ע"מ ומה שהקשה ה' לימא דאתיא כר"ש ולא כרבנן אין זה קושייא דגדולה מזו אמרי' לעיל דף י' ע"א דאצטריך בבא דדלת דקתני מתני' משום ב"ש ע"ש וה"נ אצטריך טעמא דמתנה על מ"ש בתורה משום ר"ש ודו"ק. ודע שראיתי לה' לח"מ פי"ד מה' אבל דין כ"ב שהוקשה לו על רבינו כמו שהק' הכא וע"ש מה שתירץ וצ"ל דעדיפא מינה תירץ ע"ש:
שם גמ' והאמרת רישא וכו' אימא נמי וכו' וצ"ל דאצטריך סיפא משום ר"ש דאפי' לא הויא כנדרי טעות מתיר ורישא אצטריך לרבנן והא דלא מייתי תלמודא לעיל בפ"ק דף ג' ע"ב מכ"ש דהאי סיפא משום דבעי לאתויי גם לפום הנך שנויי דואב"א וכו' ודו"ק:
רש"י ד"ה וריב"ל אמר לך וכו' דאלו לגבי דאמר ע"מ שאין לך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קבל עליו כלום עכ"ל יש מי שהראני דברי ה' ארעא דרבנן אות מ' סי' ת"ט דף קמ"ב ע"ב שכ' על מהר"א ששון וז"ל ואכתי לא הבנתי דבריו דהא הא דקתני שאר וכסות ועונה מי הגיד לך דמיירי בדקאמר הכי בחדא מחתא דכוונת הש"ס לומר ע"מ שאין לך עלי שאר או כסות או עונה וכו' עכ"ל ע"ש ואשתמטיתיה לפירש"י הכא ודו"ק:
תוס' ד"ה יודע אני וכו' וב"ה אומרים שלא קבל עליו איסור יין וכו' ובגמ' פריך וכו' עכ"ל וז"ל ש"מ אבל סבור הייתי שחכמים מתירין ס"ד דהכי קאמר סבור הייתי שחכמים היו מתירין לי אף אם הייתי מקבלו ולכך איני מקבלו עלי ולהכי פריך בגמ' והא אמרת רישא ומשני סיפא דנזר מכולהו ואתשיל מחדא ר"ל קבל עליו נזירות בסתם ואח"כ בא לפני החכם ונתחרט על איסור היין או על טומאה ואמר כסבור הייתי שחכמים מתירין לי שאי אפשר לי לחיות בלא יין וכו' עכ"ל בשנוי לשון קצת ע"ש: תוס' ד"ה דהוי מתנה עמ"ש בתורה וכו' וי"ל אחרי שאחרים יכולין להביא קרבנותיו תחתיו וכו' עכ"ל יש מי שהקשה לי דאכתי תקשה להו מנזירות שמשון דמהני בו תנאי כדמוכח בפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב דמוקי להך ברייתא דהריני נזיר אם יש בכרי מאה כור וכו' בנזירות שמשון דפריך נזיר שמשון מאי וכו' ע"ש והתם ודאי תנאי גמור הוא כמ"ש מהרימ"ט ח"א סי' י"ט דף ט' ע"ג ולא שייך תירוצם שהרי נ"ש אינו מביא קרבן ולכאורה היה אפשר לומר במאי דאיכא למידק עוד במה שהק' תפ"ל וכו' ואמאי לא הקשו עדיפא מינה קושיית הכחשה מהא דתנן לקמן דף י"ב ע"ב הריני נזיר לכשיהא לי בן נולד לו בת אינו נזיר והא לא מהני תנאי לבטל המעשה אלא אם אפשר לקיים ע"י שליח ולזה י"ל דהתם אינו תנאי אלא דה"ק לכשיהא לי בן יחול עלי נזירות ולא מעכשיו אבל קשה מהא דתנן לקמן פ"ה דף ל"ב ע"ב הריני נזיר אם זה פלוני ותנן נמי דף ל"ד ע"א הריני נזיר אם זה בהמה וכו' ונראה דס"ל להתוס' דלא בעינן כתנאי בני גד אלא היכא דהתנאי תלאו בדבר שבידו לעשותו דומיא דתנאי בני גד אבל לכשיהא לי בן אין בידו וכן ההיא דכרי וכל הנך אין בידו דמאי דהוה הוה אלא שאין זה נוח לי שהרי תנאי דלעבר בעינן נמי שיהא דומיא דבני גד הוא להבא כמו שהוכיח ה' מש"ל ז"ל בפ"ו מה' אישות דין א' ד"ה ואם חיסר וכו' ע"ש וא"כ מ"ש מתנאי שאין בידו לעשותו ובר מן דין קשה מהא דתנן לעיל דף יו"ד ע"א אמרה פרה זו הריני נזירה וכו' ומוקי לה תלמודא דהיתה פרה רבוצא ואמר הריני נזיר אם אעמידנה וכו' כפירש"י ותוס' לעיל ע"ש וצ"ע. מיהו הא דקשה מנזיר שמשון נראה לישב משום דס"ל כפי' הר"ן בפ"ב דנדרים דמפרש דמאי משני התם נזיר שמשון לא תניא ר"ל דברייתא סתמא לא משמע דמיירי בנזיר שמשון ע"ש וא"כ לדעת המקשה ע"כ צ"ל דר"ש דמיירי בברייתא בכרי פליג אר"מ וס"ל דלא בעינן דומיא דבני גד וכו' כרחב"ג דפליג אר"מ פ"ג דמס' קידושין דף ס"א ע"א וע"ש בתוס' ד"ה כל וכו' אבל לפי המסקנא דמשני לא תניא וברייתא לא איירי בנזירות שמשון מהי תיתי לומר ר"ש פליג אר"מ ומשו"ה ק"ל ת"ל וכו' וצ"ל נמי לתוס' הא דמייתי התם והתניא נזיר שמשון אותה ברייתא לא מיירי בה ר"ש אלא ר' יודא כדמשמע מפי' הר"ן שם ור' יודא הוא דפליג אר"מ דאשכחן דפליג עליה בפרק השולח דף מ"ו ע"ב כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים דף י"א ע"א ד"ה אלא ר' יודא וכו' ע"ש אבל ר"ש לא אשכחן דפליג אר"מ והא דמסיק התם להודיעך כחו דר"ש וכו' ס"ל להתוס' דקאי אברייתא דכרי אבל ברייתא דנזיר שמשון לא איירי בה ר"ש וכ"כ התוס' שם לחד פירושא ע"ש ואמטו להכי הוא דק"ל הכא כיון דלא אשכחן דר"ש פליג אר"מ ת"ל וכו' ומיהו לפירש"י התם משמע דאף לפי המסקנא ס"ל לר"ש דמהני תנאי בנזירות שמשון וצ"ל דאה"נ דר"ש פליג אר"מ א"נ ס"ל לרש"י כמו שתירץ בש"מ הכא על קושיית התוס' משם הר"ר עזריאל ע"ש:
ועי"ל הא דלא הוק"ל להתוס' מנזירות שמשון משום דנזירות איסורא הוא ובאיסור לא בעינן משפטי התנאים כדאיתא בפרק שבועת העדות דף ל"ה ע"ב ואע"ג דנדרים חשיב איסורא דאית ביה ממונא כמ"ש הר"ן פ"ק דנדרים דף י"א ע"א ד"ה לית ליה וכו' היינו משום דנדרים איסור חפצא דמתסר חפצא עליה כמ"ש הר"ן שם להדיא א"כ משמע דבאיסור גברא לא חשיב אית ביה ממונא ועיין לה' שע"ה ז"ל ה' אישות דף כ"ט ע"ד שדייק כה"ג וז"ל ולדעת הרמ"ה וכו' ונדרים שאני דמתסר חפצא א"כ בנזירות כיון דמתסר גברא לא בעינן תנאי כפול וכו' עכ"ל ע"ש וא"כ י"ל דס"ל לתוס' דנזיר איסור גברא וכ"ה דעת רש"י לעיל דף ד' ע"א ד"ה והרי מושבע וכו' וכן נמי דעת הרא"ש פ"ק דנדרים דף ב' ע"ב ד"ה לאפוקי וכו' ועיין להלק"ט דף כ"ה ע"ב סו' כ"ב ולכך לא ק"ל אלא אנזיר סתם כיון דחייב להביא קרבן א"כ חשיב איסורא דאית ביה ממונא אבל נזיר שמשון דאינו מביא קרבן לא חשיב איסורא דאית ביה ממונא כיון דאיסור גברא ולא חפצא. מיהו ק"ל כיון דבנדרים בעינן משפטי התנאים משום דאיסור חפצא א"כ היכי מהני תנאי כדאיתא בפ"ב דנדרים דף י"ד ע"ב קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' ותנן נמי בר"פ ואלו נדרים דף ע"ט ע"א אם ארחץ אם אתקשט וכו' שהרי לא אפשר לקיים ע"י שליח וכן קשה משבועה דבעי תנאי כפול כמ"ש התוס' פרק שבועת העדות דף ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג וכו' בסוף דבריהם ע"ש והיכי מהני תנאי והא לא אפשר נמי ע"י שליח ולא שייך תי' התוס' שהרי דוקא אם יעבור אשבועה הוא דחייב קרבן שבועה ולא דמי לקרבן נזיר שחייב להביא קרבן. גם מה שתירץ בש"מ משם הר"ר עזריאל דנדר ונזירות דא"ץ מעשה לא אלים שיתקיים אם לא נתקיים התנאי ע"ש לא ידעתי מה יענה בסוגיא דפ"ק דנדרים דף י"א ע"א דמשמע דבנדרים בעינן תנאי כפול דומיא דבני גד וכן גבי שבועה נמי בעי תנאי כפול גבי אז תנקה מאלתי כדאיתא פ"ג דקידושין כמ"ש התוספות בפרק שבועת העדות שזכרנו אלמא דבעי' משפטי התנאים אפילו בדבר שאין צריך מעשה. ומיהו גבי שבועה י"ל דשאני שבועה דאברהם דעל ענין הקידושין דשייך בהו שליחות ע"ד תירוץ התוס' גבי נזירות אבל מנדרים קשה וכעת צריך להתישב בזה לעת הפנאי ועיין לה' שע"ה ז"ל הל' אישות דף ל"ו ע"ג ודו"ק: בא"ד וא"ת הא אמרינן הריני נזיר לגלח בבית ץ חוניו וכו' עיין להתוס' במסכת כתובות פרק אע"פי דף כ"ו ע"א שתירצו בע"א ועיין לתי"ט פי"ג דמס' מנחות משנה י"ג ד"ה יצא וכו' שהזכיר לדבריהם ולא הזכיר לדברי התוס' הכא ע"ש:
ד"ה האי ע"מ וכו' דאין קידושין לחצאין וכו' והא דהוצרך לומר מפני שמתנה וכו' היינו נמי טעמא דאין קידושין לחצאין דהיא היא וכן מוכח מדברי התוס' בפרק אע"פ שכתבו וז"ל ועי"ל דנזיקין לא דמו וכו' דהכא ה"ט דאין קידושין לחצאין וכו' ע"ש ומיהו ר' יודא דפליג ואמר דבר שבממון תנאו קיים צ"ל דס"ל דחצאין כה"ג אין קפידא ומתקדש' לחצאין וק"ק דא"כ לר' יודא אמאי גבי עונה תנאו בטל נימא כחוץ דמי כיון דס"ל מקודשת לחצאין בשלמא לפירש"י י"ל דעונה חשיב סוג אחר והו"ל לא קבל עליו כלום אבל לדברי. התוספות דשייך לומר חוץ והיינו כיון דאמר מקודשת שייך לשון חוץ דמשייר לאותן קידושין שאמר מקודשת לי וכן משמע מפירש"י במציעא דף צ"ד ע"א בד"ה בדבר שבממון וי"ל דגם התוס' נמי ס"ל דלא שייך חוץ כפירש"י הכא משום דלא קבל עליו כלום אלא דהוק"ל משום דס"ל הא דקתני שאר וכסות ועונה או או קתני ולכך שפיר שייך חוץ ודו"ק:.