באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף ח:
גמ' דר' יודא סבר לה וכו' הק' ה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו אמרינן בגמרא ר"י אמר וכו' וז"ל וא"ת אף דנימא דנזירות ארוך קבל נזיל לקולא וכו' וסיים וז"ל הא ודאי לא קשה כלל וק"ל עכ"ל נראה דכוונתו דסמך על מ"ש בתחלת דבריו דרש"י ס"ל כסברת התוס' דנזיר עולם דוקא מיקל אבל אינו מגלח לגמרי והילכך כתב דל"ק כלל דנהי מצי להביא קרבן מ"מ אזלי' לחומרא דלא מצי מגלח דילמא חרדל ואינו מותר לגלח אלא מיקל. ושו"ר שכ"כ התי"ט ז"ל במתני' ד"ה רואין וכו' ע"ש ומיהו כבר כתבתי לעיל במשנה דמלשון רש"י לעיל דף ד' ע"א לא משמע הכי אלא גילוח ממש ונראה דאף לפירש"י דלעיל נמי ל"ק כיון דאינו מצוה אלא רשות משום כובד ראש לא חשיב מה שמגלח כל י"ב חדש או כל שלשים יום דבר בפ"ע כדי להסתלק וכה"ג ראיתי לרש"י לקמן פ"ב דף י"ד ע"א ד"ה ואת"ל וכו' וז"ל דנזיר עולם אין לו הפסק והא דמגלח משלשים לשלשים ה"ט משום כובד ראש ולא משום דלהוי הפסק וכו' עכ"ל וה"נ לא חשיב הפסק לענין להסתלק ולפ"ז צ"ל אע"ג דרש"י בד"ה. ר' יודא סבר לה וכו' תלה הטעם משום דלא מייתי קרבן מספק דילמא פגע לאתויי חולין בעזרה יש ליישב כתב הכי כלפי אם השלים שיעור זמן הקישואין. ועדין לא השלים הי"ב חדש ולכך כתב רש"י עדיפא מינה דאינו יכול להביא קרבן ולגלח משום חולין בעזרה ואין ה"נ כשמביא נמי לאחר י"ב חדש או לאחר השלשים דלא הוי חולין בעזרה לא מסולק נמי או מטעם דאינו מצוה או מטעם כיון דאינו גילוח גמור אלא מיקל אינו יכול להסתלק כדכתי' ודו"ק:
ולענין פסקא הרמב"ם פ"ג מה' נזירות דין י"ז פסק גבי מלא הקופה כרבי דהוי נזירות ארוך ובדין שאחריו גבי שער ראשי פסק דנזירות בתר נזירות כת"ק דר' והם תרתי דסתרן והלח"מ הניח בצ"ע יעיין לה' מש"ל ז"ל מה שדרך בזה ולפי דרכו ניחא נמי קושיא אחרת מלבד הך סתירא והוא כיון דרבינו פסק כר' יודא דספק נזירות להקל א"כ ע"כ מאי דפסק גבי מלא הקופה להחמיר משום דהוי נזירות ארוך כ"כ ע"כ היינו לר' יוחנן דמשני אפי' תימא רבי יודא וכו' אבל לחזקיה דמוקי למתני' כר"ש א"כ אה"נ ר' יודא מיקל לגמרי אפי' גבי נזירות א ארוך לרבי ולא אמרי' הך חילוקא דהכא נחית לנזירות וכו' וא"כ קשה מ"ט פסק כר' יוחנן ושבק חזקיה דרביה דר' יוחנן וכה"ג הק' ה' כ"מ ז"ל פ"ב מה' חגיגה דין ח' ועיין להלח"מ ז"ל שם דין ה' וליכא למימר דטעמא דחזקיה דלא אמר כר' יוחנן היינו משום דלא ניחא ליה לאוקומי סתם מתני' דקופה אליבא דר' משום דכבר סתם גבי שער ראשי כסברת החולק על רבי דא"כ השתא נמי דמוקי לה כר"ש קשה דהא במס' טהרות סתם כר' יודא אלא ודאי דפליג אר' יוחנן לענין דינא וס"ל דר' יודא מיקל אפי' בנזירות ארוך וא"כ קשה איך שביק חזקיה ופסק כר' יוחנן אבל לפי הדרך של ה' ז"ל ניחא נמי הא משום דלר' יוחנן הוי מתני' דמלא הקופה אתייא כדברי הכל ודו"ק. ועוד נראה לישב דלעולם דטעם חזקיה דלא אמר כר' יוחנן משום כי היכי דלא ליהוי הסתמיות סותרות והיינו משום כיון דסמוכין זה לזה כ"כ הילכך הוי דוחק טפי וכמ"ש ה' מש"ל ז"ל ד"ה ודע שמדברי רבינו וכו' ומיהו בלא"ה י"ל דשנוייא דר' יוחנן ניחא טפי דמוקי לסתמא דמתני' אליבא דר' יודא דהילכתא כוותיה ודו"ק:
ודע רמה שנדחק המש"ל ז"ל לומר דמאי דאמרינן דר' יודא סבר כר' הוא מקמי דידעינן דיש חילוק באומר מנין וכו' ע"ש נראה לע"ד דא"צ לדחוק כולי האי אלא י"ל כיון דר' הוא דאמר להדיא דבדבר שאין לו קצבה הוי נזירות ארוך עד שיאמר נזירות ומניה הוא דשמעינן לת"ק דנימא דהיכא שאמר מלא הבית בלא כף מודה לר' דהוי נזירות ארוך לכך קאמר ר' יודא סבר לה כר' משום דר' הוא דאמר לה בהדיא וכה"ג ראיתי לרשב"ם בפ' יש נוחלין דף קל"ח ע"ב ד"ה שאין צריך וכו' ע"ש וכן ראיתי נמי להתוס' בפ' ארבע מיתות דף ן' ע"ב ד"ה כשהוא אומר וכו' ע"ש בסוף דבריהם ועיין לחידושינו לעיל דף ז' ע"ב. ובזה ניחא נמי מאי דמסיק תלמודא סבר כותיה בחדא וכו' דלעולם דקאי אמתני' מלא הקופה כפשטא דשמעתא ואין צריך לדחוק כמ"ש הרב דקאי אברייתא כמנין הילקטי קיץ דמשמע דוקא שאמר מנין וכו' דאין זה אלא דברי נביאות בדברי הגמ' דכולי האי הו"ל לתלמודא לבאר:
ובזה נמי אין צורך למ"ש ה' ז"ל דאיכא ג' מחלוקות בדבר דר' יודא סבר דוקא אמר מנין הוא דא דאמרינן נזירות אחר נזירות אבל לא אמר מנין אפי' שאמר בכ"ף אמרי' דנזירות ארוך כר' וע"ז הוא דקאמר תלמודא סבר כותיה בחדא אלא דלעולם דוקא גבי מלא הקופה הוא דסבר דנזירות ארוך ועלה הוא דקאמר תלמודא סבר כותיה בחדא משום דר' הוא דא"ל להדיא אבל כשאמר בכ"ף לעולם דס"ל כת"ק דר' דנזירות בתר נזירות כמו שאומר מנין ומאי דדייק נמי ה' ז"ל מברייתא דהילקטי קייץ דמשמע דוקא שאומר מנין וכו' אינו מוכרח כ"כ אלא ה"ה נמי כשאמר כהילקטי בכ"ף וחדא מנייהו נקט הברייתא. ובזה ניחא מה שהק' התי"ט ז"ל והביאו ה' ז"ל בד"ה ודע דמסקנת ההלכה וכו' שרבינו והרע"ב פסקו אין הלכה כר' משמע אלא כת"ק ופסקו הלכה כר' יודא ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין והוו תרתי דסתרן והניח בצ"ע ולפי מאי דכתיבנא ניחא דלעולם ר' יודא ס"ל כת"ק דהמנין והכ"ף כי הדדי נינהו וא"כ אין כאן סתירה ואין להקשות דאי לר' יודא הכ"ף והמנין כי הדדי ומאי דקאמר תלמודא מנין שאנו ה"ה נמי כ"ף א"כ למאי דפריך המקשה ומי שאני לר' מנין וכו' וע"כ דס"ד כיון דר' יודא סבר כר' ה"נ ר' סבר כר' יודא וכמ"ש התוספות בד"ה ומי שאני וכו' א"כ אדהוצרך להקשות מברייתא דגבי מנין ה"ל להקשות טפי ממתני' דהריני כשער ראשי דפליג ר' את"ק וס"ל דכ"ף לא הוי נזירות בתר נזירות כר' יודא י"ל אין ה"נ אלא המקשה פריך לרווחא דמילתא מברייתא דגבי מנין משום דאיכא למדחי דיש חילוק בין כ"ף למנין ודוקא מנין הוא דשאני לר' יודא אבל כ"ף מודה דהוי נזירות אריך כי היכי דאתי כר' והילכך פריך שפיר מברייתא דמנין ולבתר דמשני דר' יודא פליג עליה דר' גבי מנין א"כ ה"ה נמי דנימא דפליג עליה נמי גבי כ"ף וס"ל כת"ק לגמרי דכ"ף ומנין כי הדדי נינהו ודו"ק נ"ל. ודע דמריהטה דלישנא דתוס' בד"ה מונה וכו' שכתבו וז"ל אבל כי אמר בחרדל או בהילקטי קייץ ולא הזכיר מנין וכו' עכ"ל אין להוכיח דס"ל כדברי ה' ז"ל משום דהתוס' לא ס"ל להאי חילוקא בין כ"ף לבלא כ"ף אבל לרבינו דמחלק לעולם דאיכא למימר חדא מנייהו נקטה הברייתא וזה פשוט:
שם גמ' הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' אם אמר סתם כמנין ימות השנה נראה מדברי התוס' לעיל במתני' ד"ה כמנין וכו' דאזלינן לחומרא שס"ה כמנין ימות החמה ועיין להכ"מ ז"ל פ"ג דנזירות דין ז' ועיין לה' מש"ל פרק הנז' דין י"ח ד"ה כתב מרן וכו':
שם ת"ר הריני נזיר כל ימי חיי וכו' אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם וכו' משמע דאיכא חילוק בין האומר נזיר עולם לאומר נזיר לעולם ועיין לה' כ"מ ז"ל פ"ג דנזירות דין י"א וה' אורח מישור דחה דמאי דקתני הברייתא לעולם מילתא מושאלת כלומר עד עולם כלפי דקתני אין זה נזיר עולם ר"ל דאינו כדין נזיר עולם שמיקל לפעמים למר כדאית ליה וכו' לזה קתני נזיר לעולם כלומר עד עולם אינו מיקל ולעולם דאי אמר הריני נזיר לעולם הוי כאלו אמר נזיר עולם דהיא היא ואין חילוק ביניהם וליכא חילוק אלא בין האומר נזיר עולם לאומר לזמן קצוב כגון אלף שנה דהכי מייתי ליה תלמודא לברייתא לעיל דף ז' ע"א וכדומה שלא ראהו רק דף ח' וכמ"ש הכ"מ ברייתא בסוף פ"ק את"ד ע"ש באורך. ובאמת במה שהביא מתלמודא לעיל דף ז' ע"א לא שמיה מתיא דודאי דהברייתא קא מחלקא בין יש לו קצבה לאין לו קצבה ואהכי מייתי לה תלמודא מ"מ משמע מיהא לישנא דברייתא דיש חילוק נמי בין עולם ללעולם דהאומר לעולם דינו כמו אומר אלף שנה ותדע שהרב מש"ל ז"ל פ"ג דין י"ב ד"ה תו וכו' דעתו נמי כדעת הכ"מ ז"ל והוא הזכיר לסוגיא דלעיל שכתב וז"ל בעלה ז' הובאה ברייתא זו וכו' עכ"ל ע"ש:
רש"י ד"ה אמר ר' יודא וכו' וכל חדא וחדא קתני שס"ה ימים וצריך דיהוי נזיר שס"ה פעמים שס"ה וכו' ור"ל דנזירות ארוך ואינו מגלח בין כל שס"ה ובאמת שזה פי' דחוק גם אידך פירושא של ל"א הוא דחוק יותר וכבר תמה עליהם ה' מש"ל ז"ל פ"ג דנזירות דין י"ח ד"ה תו אמרי' בגמ' ור' יודא וכו' ע"ש:
שם גמ' פשיטא מאן דאמר ושוב כי כולהו וכו' גבי ועוד לא פריך פשיטא דקמ"ל אע"ג דלא אמר שלשה להדיא אבל כיין דקתני ועוד א"כ ושוב פשיטא ולמאי דמשני מ"ד וכו' אין להקשות אכתי ליתני ושוב ולא בעי ועוד דכ"ש היא די"ל דלא זו אף זו ומיהו ראיתי בש"מ שכ' וז"ל וה"ה דהומ"ל וכו' ועוד כי כולהו אלא אבתראה נקט עכ"ל משמע דועוד ושוב כי הדדי נינהו א"כ ק"ק תרתי ל"ל וי"ל דמ"מ ושוב משמע כי כולהו טפי מועוד ולא זו אף זו קתני וק"ל:
שם גמ' דיגון שתים טריגון ג' וכו' ופי' רש"י ואשמועינן דבכל לשון יכול אדם לקבל נזירות וראיתי להתוס' דמס' בתרא פרק גט פשוט דף קס"ד ע"ב שהקשו דמאי קמ"ל פשיטא מ"ל לשון עברי מ"ל לשון יוני מ"ל לשון לעז ותירצו דקמ"ל דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון דחייב דהוי כלשון חכמים ע"ש ונראה דהטעם דהוי כלשון חכמים משום שמצינו שנשתמשו חכמים בזה הלשון כדמייתי בברייתא בתר הכי תנו רבנן בית דיגון טריגון וכו' כתבו עוד וז"ל וכה"ג אמרינן בנדרים הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון נכרים ואיכא דאמרי לשון שבדו חכמים עכ"ל ועיין למהרש"ל שם שמבואר מדבריו דלמ"ד לשון נכרים צריך להבין הלשון של הני תלת לישני דקתני מתני' נזיק נזיח פזיח ע' ע"ש. וקשה שהרי קושיית התוס' עצמה שהקשו גבי די דיגון טריגון מאי קמ"ל קשה נמי למ"ד לשון נכרים מאי קמ"ל מתני' מ"ל לשון עברי מ"ל לשון נכרים וע"כ צריך לתרץ נמי דקמ"ל אפי' אינו יודע ואינו מבין הלשון כמו שתירצו גבי דיגון טריגון וא"כ דהך לישני דמתני' נזיק נזיח פזיח ע"כ דלכ"ע אפי' אינו מבין הלשון וזה נמי כוונתם שכתבו וכה"ג אמרי' בנדרים וכו' ר"ל דכה"ג צ"ל למ"ד לשון נכרים מכח קושייתם גופה. ועוד ק"ל עליו במ"ש עוד וז"ל וכן משמע בתחלת נדרים בתוס' עכ"ל ע"ש שהרי התוס' התם דף ב' ע"א הקשו למ"ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני טפי משאר לשונות ותירצו דהני לישני אפי' לא יבינו וכ"כ עוד התוס' במכלתין ריש פרקין משום דדמו טפי ללשון תורה והוסיפו עוד דאפי' אין מתכוין לנזירות ועיין להתי"ט שם ולה' אורח מישור ז"ל וא"כ היכי מביא ראיה להיפך וצ"ע. ולפ"ז הא דכתבו וכה"ג אמרי' וכו' היינו דסמכו נמי אדבריהם פ"ק דנדרים ופ"ק דנזיר מדנקט הני לישני טפי משאר לשונות וכו':
ודע שהרמב"ם לא הביא בחיבורו הך ברייתא דהריני נזיר דיגון טריגון ונר' משום דסמך על מה שפסק פ"ק מה' נדרים דין י"ו כמ"ד לשון נכרים כמ"ש שם הכ"מ ז"ל וכן פסק נמי פ"ק מה' נזירות דין ח' וא"כ דיגון וטריגון נמי לשון נכרים הם של יון ומיהו מדלא ביאר אפי' אינו מבין הלשון נר' דלא ס"ל כמ"ש התוס' אלא כמו שתירץ הר"ן פ"ק דנדרים דקמ"ל אפי' אינו לשון גמור אלא שנשתבש וכו' ע"ש ונרמז בדברי הרמב"ם פ"ק דנדרים ופ"ק דנזירות יש מקומות שאנשיהם מפסידין הלשון וכו' ופ"ק דנזיר כתב מקומות שמשנין הדבור וכו' והיינו כמ"ש הר"ן ודו"ק. ודע דלפי דברי התוס' דקמ"ל דהאומר דיגון טריגון אפי' שאינו מכיר הלשון מהני נראה דלזה כוונה הברייתא גבי טומאת נגעים דקתני בית טיגון טריגון וכו' ולא קתני בפשיטות לשון ברור בית שתים שלוש וכו' אלא דקדקה למנקט האי לישנא להודיע שהוא לשון חכמים ונ"מ להאומר הריני נזיר דיגון טריגון וכו' דמהני אפי' אינו מכיר משום שהוא לשון חכמים והרמב"ם פי"ד מה' טומאת צרעת העתיק לשון הברייתא בלשון ברור ג' חמש וכו' ונראה משום דלשיטתיה אזיל דלא ס"ל אפי' אינו מכיר וכו' וא"כ ע"כ דברייתא לא נחתא להכי אלא שיש לדקדק לדעת הרמב"ם מה יענה לקו' התוס' גבי האומר דיגון טריגון מאי קמ"ל וכו' ודו"ק: סליק פרקא בס"ד: