אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף ד:

דף ד.

גמ' מני מתני' לא ר"י ולא ר"ש וכו' ראיתי למהרימ"ט ח"ב בחלק י"ד סי' כ"ד דף י"ט ע"ב שהביא דברי הר"ר אברהם ירושלמי שכתב דנזירות שמשון מדרבנן כדמוכח בירושלמי וכתב עליו ה' וז"ל וכמדומה שכיון למה שהביאו בירושלמי פ"ק דנזיר הריני נזיר לאחר שלשים נזיר שמשון ונזיר מכבר א"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון מ"ט כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאה נזירות שמשון שאינה תורה ע"כ והרבה יש לתמוה כבוד ה' במקומו מונח דמשנה שלימה שנינו מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם ואי נזירות שמשון דרבנן מה שייך לומר מה בין ועוד דבגמ' אמרי' מתני' דלא כר"ש דאמר לא אמר כלום וכו' ואימא אפי' כר"ש ואע"ג דמדאורייתא לא חיילא מתני' מדרבנן אלא מדאוקי גמ' מתני' כר"י דלא בעי' שידור בדבר הנדור א"כ מדאורייתא חיילא שפיר ובירושלמי עצמו שם מוקי מתני' כר"י דלא כר"ש בגמרא דידן ועוד אי נ"ש דרבנן ודאי דלא חיילא איין מצוה דמפקי' מקרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכן אם אמר שבועה שאשתה ונזיר דאלו בנזירות תורה חיילא והכא בנזירות שמשון מדרבנן ודאי לא חיילא אשבועה דאורייתא וכ"ת ה"נ א"כ ליתני נמי במתני' דמה בין נזירות שמשון לנזיר עולם שנזיר עולם חל על יין מצוה ועל שבועה משא"כ בנזיר שמשון. ועוד דבפ"ב דנדרים מייתי הא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי זה כור ונגנב דר"י מתיר ור"ש אוסר ופרכינן ר"י אר"י ומשני גבי נזירות מתוך שספיקו חמור וכו' ופריך והתניא נזירות שמשון וסלקה בקושיא ואי נזירות שמשון דרבנן א"ש טפי אע"ג דסתם נדרים להחמיר נזירות שמשון דרבנן לקולא ואדרבא לר' שמעון שאוסר קשה הא ספיקא דרבנן הוא ויותר קשה להלום דברי הירושלמי עצמו דבעי לאתויי נזירות שמשון אינה תורה מדכתיב וכן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאת נזירות שמשון שאינה תורה והא היא גופה אתינא למילף שנזירות שמשון נמי תורה ולא ממעיט מעל תורת ע"כ תורף דבריו עש"ב וכ"כ עוד בח"א סי' י"ט דף ט' ע"ב ע"ש:

הנה מה שהקשה בתחלת דבריו דאי נזירות שמשון דרבנן לא שייך למתני מה בין וכו' ועוד אמאי לא מוקי גמ' דידן והירושלמי מתני' אפי' כר"ש וכו' תחלה צריך להבין דברי הירושלמי דאמר נזירות שמשון דרבנן אליבא דמאן אי אליבא דר"ש ומדאורייתא הוא דס"ל לא חיילא א"כ ע"כ ממילא דר"י דפליג עליה ס"ל דמדאורייתא נמי חיילא א"כ מאי מקשה ה' ממתני' דקתני מה בין שהרי כיון דר' יהודא היא דס"ל מדאורייתא חיילא שפיר קתני מה בין מאי מקשה אמאי לא מוקי לה כר"ש אימא מכח הך קושיא גופה ולא שייך מה בין לכך אוקי לה כר"י דחיילא מדאורייתא ותו מאי מקשה עוד דאי נזירות שמשון דרבנן ודאי לא חיילא איין מצוה וכו' והו"ל למתני' לומר כ"ע חל איין מצוה ושבועה וכו' שהרי כיון דמתני' ר"י היא ונזירות שמשון נמי חל על יין מצוה. ותו מאי מקשה נמי מהך דפ"ב דנדרים משום ספיקא דרבנן לקולא שהרי כיון דהתם בנדרים ר' יהודא א"ר יהודא ופריך ואליביה נזירות שמשון דאורייתא ואי אליבא דר' יהודא איירי הירושלמי א"כ ממילא דר"ש דפליג עליה ס"ל אפי מדרבנן לא חיילה א"כ איך מקשה הרב דאמאי לא מוקי לה כר"ש שהרי כיון דלר"ש אפי' מדרבנן לא חיילא דאל"כ במאי פליג והנראה ודאי דהירושלמי אליבא דר' יהודא הוא דקאמר שהרי האי מילתא דנזירות שמשון דמשמע דאיכא נזירות שמשון לא שייכא אלא אליביה דאיהו הוא דאמר נזירות שמשון חיילא ותו דא"כ היכי פשיט ר' חנינא מסתברא וכו' דה"ל אליבא דר"ש דוקא דלא קי"ל כותיה אבל לר"י דקי"ל כוותיה דסתם מתני' כוותיה כדמוקי לה הירושלמי עצמו ע"כ נשארה בבעיא כיון דזו תורה וזו תורה וכו' לא הו"ל הירושלמי למשתק. ותו דאי הירושלמי אליבא דר"ש מה צריך לראיה מקרא דכן יעשה על תורת נזרו דנזירות שמשון אינה תורה שהרי בלא"ה ר"ש קאמר להדיא בברייתא דמדאורייתא בעינן שידור בדבר הנדור והירושלמי עצמו שם יליף לה מקרא דכתיב כפי נזרו את שנזירותו חלה מפיו יצאה נזירות שמשון שלא חלה מפיו אלא מפי הדבור ע"ש א"ו דאליבא דר' יהודא קאמר ולעולם דלר"ש אפי' מדרבנן לא חייל וכוונת קושיית הרב ר"ל אם איתא להאי סברא שיאמרו רבנן דנזירות שמשון חיילא א"כ מנ"ל לתלמודא דלר"ש לא חיילא אפי' מדרבנן ומתני' דלא כוותיה אימא דפלוגתייהו מדאורייתא אבל מדרבנן לכ"ע חיילא ומתני' אתיא אפי' כר"ש ואע"ג דהירושלמי הביא ראיה מקרא דכן יעשה על תורת נזרו דמדאוריית' לא חיילא מ"מ כוונת הרב ז"ל סמך עצמו על מה שהקשה בסוף דבריו שראיה זו של הירושלמי קשה להלום דהא אנן היא גופה אתינן למילף שנזירות שמשון תורה כנ"ל כוונתו:

ודע שהייתי סבור דלפי דעת הר"ר אברהם הירושלמי דנזירות שמשון דרבנן ע"כ מאי דמסיק תלמודא דר' יהודא ור"ש פליגי אי בעינן דבר הנדור אי לא אע"ג דהך פלוגתא הויא מדאורייתא מ"מ פליגי גבי שמשון דבעי' כעין דאורייתא תקון אמנם מצאתי למהרימ"ט ח"א סי' ך' דף יו"ד סוף ע"ג שהשיב לשואל וז"ל על כתב שכתבת על מה שהוכחתי מדמוקי גמ' למתני' דלא כר"ש דר"ש לא אמר כלום קאמר משמע אפי' מדרבנן משתי צדדין הוכחתי מדלא מוקי לה כר"ש והא דאמר לא אמר כלום מן התורה קאמר כדמפרש טעמא שלא מצינו בשמשון וכו' ועוד מדמוקי לה כר' יהודא דע"כ ר' יהודא סבר נזירות שמשון דאורייתא דהא לא בעי הנדור עכ"ל הרי דס"ל להרב להדיא דפלוגתייהו משמע דהויא דאורייתא ולא ידעתי אמאי הוצרך ה' לתלות מדלא מוקי לה כר' יהודא בפשיטות הל"ל מדפליגי אי בעי' דבר הנדור או לא "מש משמע דפלוגתייהו מדאורייתא היא וכדכתי' וצ"ע:

ומה שהכריח עוד הרב דאי נזירות שמשון דרבנן דה"ל למתני' לומר מה בין נזיר עולה לנ"ש שנ"ע חל על יין מצוה משא"כ בנזירות שמשון וכו' נראה דהכרח זו אינו צודק אלא לפי דברי התוס' לעיל שהקשו במתני' שאלה איכא בינייהו ותירצו דמלתא דליתא בנזירות לא קתני דאי לאו דברי התוס' הללו איכא למדחי דלא קתני נ"ע חל על יין מצוה וכו' דתנא ושייר דשייר נמי שאלה אבל השתא לפי דברי התוס' דשאלה לא הוי שיורא א"כ מאי שייר דהאי שייר ודו"ק:

ומה שהק' עוד וז"ל דפ"ב דנדרים מייתי הא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי וכו' ואי כ"ש דרבנן א"ש טפי דאע"ג דסתם נדרים להחמיר נזירות שמשון דרבנן לקולא ואדרבא לר"ש שאוסר קשה הא ספיקא דרבנן הוא עכ"ל הנה מ"ש ואדרבא לר"ש שאוסר קשה וכו' אחר המחילה לא ידענא מאי קאמר שהרי לר"ש לא חיילא נזירות שמשון כלל כמבואר בשמעתין דפליגי ר' יהודא ור"ש וע"כ דר' שמעון לא קאי אנזירות שמשון אלא אסתם נזירות כמ"ש שם התוס' בפ"ב דנדרים ותו דעדין לחלוחית הדיו קיימת בדברי ה' עצמו שהביא מחלוקת דר' שמעון ור' יהודא דהכא בתחלת דבריו ונראה דתיבת ור' שמעון דכתב ה' ט"ס היא וכצ"ל ואדרבא אם אוסר קשה וכו' וקאי אר' יהודא גופיה ונופך בעלמא הוא וכן משמע לשון ואדרבא ודו"ק נ"ל:

עוד ראיתי לה' ז"ל שפי' בעיקר כוונת דברי הירושלמי לחד פי' וז"ל ועוד נראה שאינה תורה דקאמר היינו דהויא הל"מ וכה"ג אשכחן בדוכתא אחרינא בירושלמי פרק כ"ג ונזיר דמייתי שני טמאים ג' טמאין וכו' אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהו תורה אצל תרומה והרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת כתב אע"פי שהל"מ הם אינם דין תורה ואיכא נפקותא בכמה מילי בדבר שהוא הל"מ לדבר שהוא מן התורה ממש ולעולם נזירות שמשון דבר תורה עכ"ל ע"ש וק"ל עליו כיון דקאמר הירושלמי מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון א"כ ממילא נמי דנזירות שמשון לא חיילא אשבועה מה"ט גופיה דמסתברא שתדחה שבועה שהיא מן התורה ממש לנזירות שמשון שהיא הל"מ וא"כ אכתי קשה אף לפירוש זה ליתני במתני' נזיר עולם חל על יין מצוה ועל שבועה משא"כ נזירות שמשון כמו שהקשה הרב עצמו ואכתי קושיא זו במקומה עומדת ואפשר לומר דלא הוקשה ליה להרב אלא לפום אי הוה ס"ל להירושלמי נזירות שמשון דרבנן וספיקו לקולא אבל השתא דהוי הל"מ ולעולם דאורייתא א"ל תנא ושייר דשייר נמי דנזיר עולם ספיקו לקולא משום דספיקו חמור מודאו אבל נזיר שמשון ספיקו לחומרא משום דאין ספיקו חמור מודאו כדמוכח בפ"ב דף י"ט ע"ב וס"ל להרב דע"ז לא שייך לתרץ כמו שתי התוספות דליתיה בנזירות לא קתני דהא הכא איתא בנזירות אלא לגבי ספיקו לקולא וכ"כ ה' אורח מישור ז"ל לקמן דף י"ד ע"א בד"ה כתב הרמב"ם וכו' ע"ש והתוס' שהקשו שאלה איכא בינייהו ולא תירצו תנא ושייר י"ל לשיטתם אזלי בפ"ב דנדרים לחד פירושא דהך טעמא דספקו חמור לא קאי במסקנא ולפ"ז גם בנזירות שמשון נמי ספיקו להקל כנ"ל דעת הרב וקצר במקום שהיה לו להאריך ועיין להלח"מ ז"ל בפ"ד מה' נזירות דין ו':

ואחר כתבי התבוננתי דנזיר עולם נמי דספיקו להקל חשיב ליתיה בנזירות כמו שתי' התוס' שהרי אין הספק חוץ מגופו כגון אי דבר זה אסור לנזיר או לא אלא הספק בגופי אי נזיר או לא וא"כ כי אמרת דספיקו להקל אינו נזיר וא"כ ליתיה בנזירות וכמו שתירצו התוס' וזה פשוט ודלא כה' אורח מישור ז"ל לקמן דאחר המחילה לא דק ודו"ק ועיין לחידושינו לקמן דף י"ג ע"ב גבי בעי רבא וכו' ע"ש באורך:

ומ"ש מהרימ"ט עוד דכה"ג אשכחן בדוכתי אחריני בירושלמי ומייתי הך דר' יוחנן דאמר כולהו תורה וכו' הא ודאי דאין משם ראיה לאינה תורה דר"ל הל"מ אלא כוונתו להביא ראיה בפי' תורה כמשמעה דר"ל מן התורה ולאפוקי פירושו הא' שפירש דר"ל שנאמר בה תורה כמו שיעו"ש ודו"ק. ומ"ש עוד מהרימ"ט וז"ל והרמב"ם כתב בפ"א מה' טומאת מת ואע"פי שהל"מ הם אינם דין תורה וכו' ע"ש גמגום קחזינא בדבריו דהרמב"ם לא כתב כן אלא על דברי קבלה והוא בפ"ה מה' טומאת מת דין ה' וז"ל אע"פי שהם דברי קבלה אינם דין תורה והיינו דבר שאינו מפורש להדיא אלא אתי מדרשא כמ"ש שם הכ"מ ז"ל אבל דבר שהוא הל"מ ממש אדרבא כתב הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת מת דין י' וז"ל ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה וכתב הכ"מ וז"ל אף שהנלמד מי"ג מדות נקרא ד"ס זה שהוא הל"מ נקרא דין תורה וכו' ע"ש וא"כ הכא גבי נזירות שמשון דמשמע מתוך דברי הרב דהוי הל"מ איך מביא ראיה מדברי הרמב"ם להירושלמי דחשיב ליה אינה תורה אדרבא ראיא לסתור וצ"ע. ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ג ע"ב בגמ' גבי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח וכו' שהקשינו כה"ג על דברי ה' חזון נחום ז"ל ע"ש: שם גמ' דכ"ע בעינן דבר הנידר וכו' ומיהו ר' יהודא ע"כ לא בעי דבר הנידר ומכאן ק"ל על ה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' ק"פ דין י"ג ד"ה מי שחציו וכו' שהק' על מאי דאמרי' בפרק השולח כ"ע ג"ש עדיפא וז"ל ומיהו קשה לישנא דקאמר כ"ע משמע ליכא מאן דפליג וכו' אבל אין זו קושיא דכי אמרי' כ"ע אין המכוון אלא על בעלי המחלוקת אשר הוזכרו וכו' עכ"ל ע"ש משמע מדבריו דכל בעלי המחלוקת מיהא בעינן והרי הכא אמרי' כ"ע וע"כ חוץ מר' יהודא ואע"פ שהוא מבעלי המחלוקת ועיין עוד לחידושינו לפ"ק דמס' סנהדרין דף ו' ע"א דכ"ע וכו'. ודע דמצאתי להריט"בא בפ"ק דיומא על דף י' ע"ב דמבואר מדבריו דס"ל דלשון כ"ע משמע דליכא מאן דפליג ע"ש וצ"ע ועיין לחידושינו פ"ה דכריתות דף כ"ב ע"ב ודו"ק:

ובפשטא דשמעתא הוק' לי דמשמע דס"ל לתלמודא דלר"י למבעי דבר הנידר וקשה דלפי מאי דפריך בסמוך נזיר נמי כתיב לה' וכו' א"כ אמאי לא נימא דלעולם ר' יהודא בעי דבר הנידר ושאני נזירות דכתיב לה' כי היכי דאמרי' הכי לר' יעקב ולא ס"ל לר' יהודא כשמעון הצדיק וי"ל דאה"נ דלבתר דידע תלמודא דגבי נזיר איכא למדרש לה' לר' יהודא נמי ס"ל דבעי דבר הנידר. ושו"ר שכ"כ מרן הכ"מ ז"ל משם מהר"י בן לב לדעת רבינו פ"ג מה' נזירות דין י"ג ע"ש וה' ז"ל נתן הכרח כי היכי דלא תקשי סתם מתני' אהדדי וכתב עליו הלח"מ וז"ל ובאמת אין זה מוכרח כ"כ אבל נ"ל הכרח אחר עצמי אשר עבורו הוצרך רבינו למשכוני נפשיה דבפ"ב דנדרים אמרינן ואלא ר' יודא היינו רישא וכו' ליקשי ליה טפי דא"א לומר מתני' ר' יודא וכו' את"ד ע"שב נראה דכוונת הרב שכתב דאינו מוכרח כ"כ משום דנוכל לשנויי דהנך סתמי תרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנא זו אבל הכרח ה' הוא מר' יודא אר' יודא גופיה וא"כ הכרח עצום הוא:

ואחר המחילה נראה דגם הכרת ה' נמי אינו מוכרח ושתי תשובות בדבר חדא דילמא המקשה דלא הקשה טפי מ"ר יודא א"ר יודא אינו אלא משום דאיכא למדחי דחייה בעלמא דלר' יודא בעי דבר הנידר ושאני נזירות שמשון דכתיב לה' כי היכי דלא תקשה ר' יודא א"ר יודא ולכך עדיפא מינה פריך היינו רישא אבל לפי האמת דמשני ליה שפיר לעולם לא בעי ר' יודא דבר הנידר משום דלה' מבעי ליה לשמעון הצדיק בפשטא דסוגיא דהכא ועוד יש לדחות דלא הק' ר' יודא אר' יודא משום דאיכא לשנויי דלאו ר' יודא ממש אלא כלומר דתנא דמתני' ס"ל כותיה דר' יודא בחדא לענין לאו והן ופליג עליה בחדא ואפשר עוד לומר דקושטא הוא דהכי הוא דמאי דקאמר ואלא ר' יודא ר"ל תנא דמתני' ס"ל כר' יודא ואינו ר"ל דמתני' ר' יודא ממש כי היכי דלא תקשי ר' יודא אר"י ודו"ק:

שם גמ' דתניא משום ר' אמרו מנין לנולד וכו' כצ"ל כ"ה פ"ק דנדרים דף י"ג ע"א:

שם גמ' מה ראית לשחת שער נאה זה וכו' עיין מה שאכתוב לקמן דף ה' ע"א גבי בני מלכים וכו':

שם גמ' דילמא אשלחינן ברישא וכו' האי לישנא איתא נמי פ"ג דקידושין דף ס"ו ע"ב שלח ואחוי וכו' וכתבו התוס' תרגום של והפשיט ושלח ע"ש: שם גמ' ויך ויקח כתיב וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה וי"ל דהמקשה סובר כי היכי שלא נלמוד דין מחודש דנשתנה נזירות שמשון מנזירות תורה לענין טומאה לכך דחקינן לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה. א"נ איכא לפרושי ויקח וכבר לקח וכה"ג אמרי' בפ"ק דסוטה דף ג' ע"א גבי ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר וכו' ע"ש ומשני מ"מ אין להניח פשוטו של מקרא דמשמע ויך והדר ויקח והא דדרשי' וכבר עבר התם איכא הוכחה גדולה כדאמרי' התם אי ס"ד וכו' והא דפריך התם אלא מעתה ועבר לכם כל חלוץ וכו' ה"ה דהו"מ לשנויי אין להניח פשוטו של מקרא אלא עדיפא מינה דחי ליה ועיין לה' יד מלאכי ז"ל אות ו' סי' רנ"ז ועיין לחידושינו שם פ"ק דסוטה ודו"ק:

תוס' ד"ה קרבן וכו' כלומר לענין שאסור לטמאות וכו' עכ"ל דלא תימא הא נזירות חיילה עליו לענין יין ותגלחת וכדי להקשות אר"ש דא"כ אמאי הוצרך לדייק מסיפא דבהדיא קתני רישא אינו מיקל בתער וכן קתני נמי הריני כשמשון ה"ז נזיר שמשון אלא דהוצרך לדייק מסיפא לענין שאסור ליטמא לכתחילה וכדי להקשות נמי מר' יודא והכי משמע דאי מותר ליטמא לכתחילה ל"ל למתני ואינו מביא קרבן פשיטא כיון דלכתחילה מותר ליטמא מהי תיתי דמביא קרבן טומאה וק"ק דלקמן פ"ג דף צ"ז ע"ב דייק תלמודא כה"ג גבי מתני' דקתני מי שנזר בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה ודייק קרבן טומאה דלא מייתי הא נזירות חיילא ומשני אינו בתורת טומאה ולא בתורת קרבן דלא חייל עליה נזירות כלל כפירש"י ותוס' שם ע"ש וא"כ ה"נ לישני הכי ובשלמא מאי דפריך אר"ש י"ל דפריך משום דקתני רישא להדיא דנזירות חייל איין ואתגלחת אבל מר' יודא מאי פריך אימא דהכי קתני טומאה לא חיילא כלל מיהו שאר מילי חיילי וי"ל דסמך עצמו נמי משום דקתני אם נטמא משמע דלכתחילה אסור וכן משמע ממאי דמסיק במלתיה אי ר' יודא וכו' ומתני' קתני אם נטמא וכו' ודו"ק ועיין עוד לחידושינו לקמן דף ט"ז ע"ב:

ד"ה הרי עלי וכו' ככר זה כבכור אי אמר וכו' כצ"ל והשאר נמחק ודו"ק: ד"ה גבי נזיר וכו' ה"נ נרבה נזיר וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ לר' יעקב נרבה בין בכור בין נזיר כי ידור נדר דמשמע דבעי דבר הנידר מאי ממעט וי"ל דממעט דבר האסור כגון הרי עלי בנבילה כדתנן ריש פ"ב דנדרים דף י"ג ע"ב ע"ש אבל בכור הוי לה' כיון דלגבוה הוא ועיין לרש"י פ"ב דנדרים דף י"ג ע"א ד"ה אמר קרא וכו' וזהו דקאמר תלמודא ושאני גבי בכור ולא קאמר שאני נדרים אלא גבי נדרים גופייהו שאני בכור מנבלה אבל ק"ק דגבי נזירות נמי כתיב בהו מיעוטא לנדור נדר כמו גבי נדרים ומאי ממעט שהרי כיון דקאמר לה' לרבות נזירות שמשון תו לא משכחת לה גבי נזירות דבר האסור ויש לישב בדוחק דאה"נ דזהו כונת המקשה דפריך גבי נזיר כתיב לה' ור"ל וא"כ מיעוטא למאי אתא ומשני לה' לשמעון הצדיק וא"כ מיעוטא לנזירות שמשון אבל קשה לדעת הרמב"ם דס"ל לר' יודא קושטא הוא דלה' אתיא לרבות נזירות שמשון כמ"ש הכ"מ משם מהר"י ן' לב א"כ מיעוטא דכתיב גבי נזיר מאי ממעט וכן ק' נמי לפי מאי דכתב הכ"מ דשמשון חשיב נזיר לר' יודא א"כ מיעוטא למאי אתא וצ"ל דר' יודא לטעמיה דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כיון דליכא למדרש אבל גבי נדרים דאיכא למדרש דרשינן ועיין לתוס' בד"ה מבעי ליה וכו' ועיין לה' חק נתן שם. ובזה ניחא מה שהקשה הרא"ש. פ"ב דנדרים דף י"ד ע"א על הך דרשא דדרשי' עד שידור בדבר הנדור למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ע"ש די"ל כיון דאיכא למדרש דרשינן ולא קאמר דברה אלא היכא דליכא למדרש וכעת צריך להתיישב בענין זה. אבל מה שתרץ וז"ל מאן דאית ליה דברה דריש ליה מלה' וכו' ע"ש ק"ל עליו שהרי אדרבא לה' איכא למדרש מינה אפי' דבר שאינו נדור כדמוכח הכא דלרבויי היא וצ"ע כעת:

ד"ה דילמא וכו' כי נזיר אסור ליגע לגוסס וכו' עכ"ל עיין לה' מש"ל ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' שכ' בתוך דבריו וז"ל אפשר דס"ל דגוסס כיון דרוב גוססין למיתה חשיב כמזיד במה שנכנס וכו' עכ"ל ועיין לחידושינו לקמן פ"ג דף י"ז ע"ב ד"ה אלא וכו' ודו"ק. ועיין במקובצת שכתב משם הרא"ש לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם דגוסס בידי אדם מותר ע"ש ועיין לחידושינו פרק ג' מינין דף מ"ג בתוס' בד"ה ומהכא שמעי' וכו' ודו"ק:

ד"ה אלא גמרא פי' דגמרינן דקטלינהו ממש וכו' עכ"ל לאפוקי דלא תימא דגמרא גמירי דשמשון נטמא למתים משום דלא א"ש לישנא דר' יודא דאמר. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים דמשמע דמצינו בקרא וכ"כ ה' א"מ ז"ל ואע"ג דלקמן דף ה' ע"א קאמר שכן מצינו בבני מלכים ופירש"י שכן נוהגין מ"מ על הל"מ לא שייך האי לישנא וליכא למימר דלעולם גמרא גמירי דשמשון נטמא וממילא ה"פ ויך קטל ולכך קאמר שכן מצינו מ"מ דהא מנ"ל דהוי פי' ויך וקטל לכך כתבו דגמרי' דפי' ויך וקטל. ומיהו ראיתי לה' מש"ל ז"ל פרק י"ד מה' אבל דין כ"א ד"ה וראיתי בס' יראים וכו' שבסוף דבריו הביא לשונו הלזו וס"ל בפשיטו' דגמרא גמירי שמשון נטמא גם ס"ל בפשיטות דממילא הוי פי' ויך וקטל כפשוטו ונראה שנעלם ממנו דברי התוס' הכא. גם ראיתי להרע"ב בפי' המשנה דמשמע מלשונו דגמרא גמירי שנטמא דלא כהתוס' וה' תי"ט הזכירו ולא הזכיר דברי התוס' דהכא ע"ש:

בא"ד ואפי' למ"ד וכו' דמגע מיהא מטמאין עכ"ל הכי איתא להדיא פרק הבע"י דף ס"א ע"א ודע שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' שהביא סברת ס' יראים דס"ל למ"ד אין מטמאין באהל אפי' במגע ומשא אין מטמאין וכתבו עליו ההגהות מיימוניו' דאשתמטיתיה לסוגיא דפ' הבע"י וה' מש"ל הליץ עליו וכתב דהך סוגייא דפ' הבע"י מיירי לענין מקדש וקדשיו אבל לענין איסור טומאה לא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וכו' ע"ש באורך ונראה דיש לסייעו מדברי התוס' הכא שלא הזכירו כלום מהך דפרק הבע"י וכאילו מפיהן א אנו חיין אלא נראה משום דס"ל דהכא באיסור טומאה איירי אבל סוגיא דפרק הבע"י איכא לאוקומה במקדש וקדשיו כמ"ש ה' מש"ל ז"ל אלא מסברת עצמן הוא דכתבו כן כי היכי דלא ליהוי סוגיא סתמא דלא ככ"ע ולאפוקי סברת ס' יראים שהוכרח לאוקומי סוגיא דהכא כרבנן דרשב"י כמ"ש ה' מש"ל בסוף דבריו ודו"ק נ"ל:

ודע שה' מש"ל הק' לסברת החולקים על ס' יראים וס"ל דכהנים מוזהרין על איסור טומאה דמגע ומשא מה יענו לסוגיא דאיתא לקמן פ"ז דף מ"ח דאמרי' רבי ישמעאל אומר אינו צריך וכו' וממעט מגע נבילה משום דלא מטמאה באהל א כ ה"נ נמעט מגע מתי עכו"ם מה"ט כיון שאין מטמאין באהל וכתב לחד תירוצא דת"ק ור' ישמעאל פליגי בסברא זו עש"ב. ולפ"ז אה"נ דר' ישמעאל ס"ל דמתי עכו"ם אינם מטמאין באהל כרשב"י וממילא נמי כיון שאינן מטמאין באהל אינם מטמאין נמי לא במגע ולא במשא מיהו התוס' הכא שכ' ואפי' למ"ד וכו' ע"כ ימאנו בזה אלא ס"ל דר' ישמעאל ס"ל מתי עכו"ם מטמאין באהל כרבנן דרשב"י דאל"כ מה הרויחו במ"ש ואפי' למ"ד וכו' שהרי ס"ס עוד היום סוגיא לא אתיא כר' ישמעאל ומיהו יש לדחות משום דהתוס' נחתי להלכתא וס"ל דר' ישמעאל לית הלכתא כוותיה אלא הלכתא כת"ק דפליג עליה כמ"ש ה' מש"ל לדעת החולקים על ס' יראים וס"ל נמי הילכתא כרשב"י ומש"ה כתבו ואפי' למ"ד וכו' במגע מיהא מטמאין דהיינו רשב"י אליבא דת"ק דר' ישמעאל משום דהלכתא כוותייהו ואע"פי שהתוס' בפרק הבא על יבמתו הוכיחו דאין הלכתא כרשב"י מ"מ התוס' הכא ס"ל הלכה כרשב"י כסברת ס' יראים וכן פסק נמי הרמב"ם פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג ע"ש. ומה שיש לדקדק על ה' מש"ל היכי מתיישב לשון אינו צריך דקאמר ר' ישמעאל דאי פליגי לענין דינא הא צריך וצריך עיין לחידושינו לקמן פרק ג' מינין דף מ"ח ע"א ולחידושינו לקמן פ"ז דף נ"ד ע"א בתוס' ד"ה או בקבר ודו"ק. ואגב ראיתי עוד להמש"ל ז"ל שרצה לחלק בין עצם כשעורה למתי עכו"ם דלא חשיב יש במינו מטמא באהל גבי ישראל ע"ש ועיין בזה לחידושינו פרק קמא דמס' קמא דף י' ע"א בד"ה שהשור וכו' ודו"ק:

ד"ה את נדרי וכו' משמע שהכביד וכו' עכ"ל לשון משמע קשה שהרי מקרא מפורש בשמואל ב' סי' י"ד דכתיב כי כבד עליו וגלחו וכו' ורש"י הזכירו לקמן דף ג' ע"א ד"ה משום כובד וכו' ונראה להגיה משום במקום משמע דו"ק:

ודע שראיתי להתוס' סוף מסכת זבחים דף קי"ז ע"א ד"ה ר"ש וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל אבל רבנן דאמרי וכו' א"כ אבשלום לא נזיר היה וקרה דאשלם נדרי מיירי בנדרים ונדבות עכ"ל ושם בעבר הדף בד"ה מחלוקת וכו' כתבו וז"ל דליכא למימר דקרא בשאר נדרים דבפ"ב דתמורה משמע דאיירי בקרבן נזיר עכ"ל ע"ש וה"ה נמי דמהכא נמי מוכח דמיירי בקרבן נזיר אלא משום דבפ"ב דתמורה מוכח טפי דקאמר מי איכא למ"ד וכו' ע"ש ודו"ק ועיין לה' מש"ל ז"ל ריש הלכות ק"פ דין א' ועיין לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה ע"א בתוס' בד"ה תגלחת וכו' ד"ה גם וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה