אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף ד.

דף ג:

גמ' אלא כי הא דאמר רבא וכו' אתייא נזירות וחיילא על שבועה וכו' דע דלקמן דף ה' סוף ע"א דרשינן נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות ומייתי לה פ"ב דנדרים דף י"ח ע"א ע"ש וה"ק ל"ל הך קרא שהרי כיון דהכא אמרינן דחיילא נזירות אשבועה אע"ג דשבועה חמורה מנזירות דכתיב לא ינקה כדאיתא התם פ"ב דנדרים אפ"ה אתייא נזירות וחיילא עלה כ"ש דנזירות חלה על נזירות דכי הדדי נינהו וי"ל דהו"א דמיין שכר אתייא ליין מצוה כגון שנדר בנזירות ואתייא נזירות וחיילא על נזירות אבל השבועה דחמורה לא חיילא אבל לבתר דאתא קרא ללמד דנזירות חלה על נזירות ע"כ דיין ושכר אצטריך אפי' לשבועה:

ועי"ל דה"א דנזירות חל על נזירות גרע טפי כיון דשם אחד הוא לכך לא אתי נזירות חל על נזירות ודוקא היכא דהוו שמות מחולקין הוא דאיסור חל על איסור ובזה ניחא נמי הא דתניא בפ"ב דנדרים דקתני והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קילא לא כ"ש ע"ש אימא איסור חל על איסור לרבנן דפליגי אר"ש יוכיח דאיסור קיל משבועה ואפ"ה חל על איסור אף אני אביא נזירות דקילא משבועה דחלה על נזירות וכה"ג הקשו התוס' פ"ג דשבועות דף כ"ז ע"א ד"ה מצוה וכו' ע"ש נהי דלא קשה אימא דנזירות חלה על שבועה יוכיח משום דלפום אי לא כתיב קרא נזיר להזיר לא הוה ילפינן דנזירות חלה על שבועה אבל מאיסור חל על איסור קשה אלא י"ל משום דהו"א מה לאיסור חל על איסור דהוי שמות מוחלקי' ועי"ל מה לאיסור חל איסור שכן חמור שכל איסורין שבתורה איסורן איסור עולם ואין ההיר לאיסורין משא"כ איסור נזיר כדתניא לקמן פ"ו דף ל"ז ע"א ועי"ל הא דס"ל לרבנן דאיסור חל על איסור היינו דוקא איסור חמור על קיל כדאיתא בפ"ד דקידושין דף ע"ז ע"ב ואין להקשות א"כ היכי קאמר הכא ואב"א ר"ש לטעמיה וכו' משמע אבל לרבנן פשיטא דנזירות חלה על שבועה דהא רבנן מודו דקיל על חמור לא חיילי די"ל דמ"מ היכא דאיכא כולל מודו רבנן דאפי' קיל על חמור חייל כדאיתא פ"ג דכריתות דף י"ד ריש ע"א לר"מ ע"ש והכא נזירות לגבי שבועה איכא כולל מגו דאתוסף אגברא איסור טומאה ותגלחת אתוסף נמי איסור יין אבל קשה דלקמן דף ל"ז ילפי' טעם כעיקר לכל איסורין שבתורה ק"ו מנזיר ע"ש והיכי מצי יליף מנזיר דהא איכא למפרך מה לנזיר שכן חל אפי' אשבועה דחמורה כדאמר הכא תאמר בכל איסורין שבתורה דאין איסור חל על איסור וצ"ע:

שם גמ' מאי ושכר שמעת מינה תרתי ור"ש וכו' לאלופי שכר שכר למקדש וכו' עיין להתוספות לקמן ריש פ"ו דף ל"ד ע"ב ד"ה מיין וכו' ולחידושינו שם ודו"ק:

שם גמ' יין הוא דליתסר אבל שאר משקין לא וכו' אע"ג דדרשינן לעיל לאיסור יין מצוה וכו' נראה דלאו מתיבת יין יתירה ממעט שאר משקין אלא משום דכל הפרשה כולה אינו מדבר אלא ביוצא מן הגפן ודו"ק ודע דלפ"ז דממעט שאר משקין דמשכרין צ"ל הא דכתב קרא שכר אינו שכר של תמרים או של גרוגרות אלא שכר העושין מן הענבים דהיינו ענבים ומים מעורבין. והרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין א' כתב ושכר שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין ע"ש משמע יין ומים מעורבין ונראה ודאי דה"ה נמי ענבים ומים מעורבין דהוא הוא אמנם ראיתי לתרגום פרשת נשא דמפרש דשכר הוא יין עתיק והעתיקוהו התוס' לקמן פ"ו דף ל"ח ע"ב ד"ה ה"ג בגמ' וכו' משמע יין ממש בלא תערובת מים ומכאן אני תמיה על מרן כ"מ ז"ל שעל מ"ש רבינו אבל השכר של תמרים או של גרוגרות מותר לנזיר ושכר שנאסר בתורה הוא השכר של תערובת היין וכו' כתב עליו הכ"מ ז"ל ופשוט הוא ע"ש ולא ידענא כוונתו שהרי כיון דשל שאר משקין דמותר דרשינן ליה הכא בשמעתין איך כתב עליו שהוא פשוט משמע מסברא בעלמא ואין לו מקור והו"ל להזכיר מקורו שהוא בשמעתין הכא וכן נמי מ"ש רבינו שכר שנאסר בתורה הוא של תערובת היין אינו פשוט כיון שהתרגום אינו מפרש כן ודו"ק:

ושוב אחר כמה חדשים מצאתי לה' אורח מישור ז"ל בנימוקיו להרמב"ם בסוף הספר דף ט"ל ע"ג שהסכים דברי רבינו עם התרגום עש"ב ומ"מ דברי מרן כ"מ ז"ל עדין קשים והתימא עליו שלא הזכירו וצ"ע:

שם במשנה הריני כשמשון וכו' ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ך' דף י' ע"ג וד' שהק' מ"ש מהאומר הריני נזיר מהחרצנים לבד ה"ז נזיר גמור כדתנן לעיל דף ג' ע"ב ה"נ כי אמר כשמשון נימא כאלו אמר הריני נזיר מן החרצנים והתגלחת לבד ודקדוקי נזירות עליו ע"ש ועיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"א גבי מתני' דקתני הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים ע"ש ודו"ק. ודע שאין לנזירות שמשון קצבה שאפי' אמר הריני נ"ש לזמן קצוב הוי נ"ש לעולם לם וכן נמי אם אמר הריני נ"ש מן החרצנים לבד הוי נ"ש גמור וכל דקדוקי נזירות שמשון עליו כ"כ מהרימ"ט שם ע"ד ע"ש:

ולענין אי מצי נזיר שמשון להתנות ע"מ שיש לו התרה נסתפק בזה מהרימ"ט ח"א סי' קל"ד דף צ"ו ע"א ועוד יש חלוקים אחרים גבי נ"ש ועיין מזה לחידושינו לקמן דף י"ד ע"א ד"ה אמר הריני כשמשון וכו' ע"ש באורך ודו"ק:

שם גמ' דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה וכו' בכריתות פרק אמרו לו דף י"ג ע"ב מייתי להאי ברייתא סתמא שלא נזכר בה ר' יהודה וקאמר עלה תלמודא כמאן כר' יהודא דאמר שאר המשכרין בהזהרה והכא משמע שהוזכר בה ר' יהודא בהדיא וי"ל כיון דמוקי לה התם כר' יהודא לכך מייתי לה הכא באלו נזכר בה ר' יהודא מיהו ק"ק אמאי לא מייתי אידך בריית' דאמר ר' יהודא בהדיא שאר המשכרין באזהרה ושו"ר במקובצת שהרגיש בזה משם ה"ר עזריאל וז"ל וההיא הו"מ לאתויי. עכ"ל ע"ש:

שם במשנה הריני נזיר כשמשון וכו' מכאן הק' ה' א"מ ז"ל על פירש"י דנדרים דף י"ט ע"ב ד"ה א"ל לא תניא שכתב וז"ל לא אשכחן שום ברייתא דקתני הריני נזיר שמשון דליחול עליה נזירות כלל וכו' ע"ש הרי משנה ערוכה הכא בהדיא דקתני האומר הריני כשמשון הרי זה נזיר שמשון וחילק בין האומר הריני נזיר שמשון להאומר הריני כשמשון דוקא האומר הריני כשמשון כדקתני מתני' הוא דמהני אבל האומר הריני נזיר שמשון לא מהני דלא שייך הריני נזיר משום דשמשון לא היה נזיר שהרי מטמא למתים בשלמא הריני כשמשון הוי כנדר בעלמא אבל הריני נזיר שמשון לא שייך והא דקתני מתני' ה"ז נזיר שמשון ודאי נקרא נזיר שמשון כדי לידע הפרש בין שאר נייר לנ"ש אבל לא מהני שיקבל עליו בזה הלשון הריני נזיר שמשון אלא הריני כשמשון ושוב הק' ה' לזה דא"כ מאי פריך מני מתני' וכו' הו"ל לשנויי לעולם כר' שמעון נמי אתיא ויש חילוק בין האומר הריני כשמשון להאומר הריני נזיר שמשון ותירץ משום דבאמת ידע דר' שמעון אפי' אמר הריני כשמשון נמי לא מהני דזיל בתר טעמא דלא הוי דבר הנדור ומ"ש הריני כשמשון או הריני נ"ש את"ד ע"ש ואחר המחילה תמיה אני על תירוץ זה דא"כ תמה על עצמך דאיך מיישב דברי רש"י בפ"ב דנדרים ע"פ חילוק זה שהרי רש"י התם להדיא קאמר הטעם כדקאמר ר"ש הכא משום דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהיינו דלא הוי דבר הנדור וע"כ לומר לפי דרכו דכוונת רש"י ליתן טעם כיון שלא יצא נזירות מפיו א"כ לא היה נזיר ולא שייך לומר הריני נזיר שמשון אבל לעולם אע"ג דלא הוה נדור מ"מ לא בעינן שיתפיס בדבר הנדור ואם אמר הריני כשמשון מהני וא"כ הדרא קושיא לדוכתה הו"ל לשנויי מתני' אתיא אפי' כר"ש ולעיקר הקושיא נראה ליישב דלפי האמת דאשכחן ברייתא דקתני מהני אלמא אע"ג דשמשון לא הוה נזיר אפ"ה מהני לומר הריני נזיר שמשון א"כ אין סברא כלל לומר דלר"ש לא מהני מכח סברא זו משום דשמשון לא היה נזיר ובסברא זו גופה פליגי ר"י ור"ש דדוקא משום דס"ד דלא אשכחן שום ברייתא דקתני מהני כדדייק לישניה דקאמר לא תניא דמשמע דליכא שום ברייתא כדפרש"י ולכך כיון דלא אשכחן שום תנא שמכחיש בסברא זו אמרינן דלא מהני אבל כיון דאשכחן מי שיכחיש בסברא זו ש"מ דאינה סברא כלל וע"כ דפלוגתא דר"ש ור"י באי חיילא או לא חיילא אמנם עיקר חילוק ה' ז"ל בין האומר כשמשון להאומר נזיר שמשון אינו נוח לי שהרי ר"ש קאמר הכא בברייתא האומר נזיר שמשון וכו' דמשמע דמקבל עליו ואומר הריני נזיר שמשון ואפ"ה לר"י דפליג עליה ס"ל מהני ודוחק לומר דנקט המכוון דהיינו שנקרא נ"ש וה' עצמו הרגיש בזה וכתב וז"ל וברייתא דהכא ע"כ דמזכיר בפלוגתא נ"ש לא הוה ידע עכ"ל והוא דחוק דס"ס תלמודא התם דפריך ליה והתניא נ"ש ומשני אי תניא תניא דמשמע דמסופק בהך ברייתא אי תניא או לא אמאי לא פריך מברייתא דהכא דודאי תניא כיון דמייתי לה תלמודא הכא בפשיטות: גם מה שרצה הרב לתרץ עוד על עיקר הקושיא לפירש"י דפ"ב דנדרים וז"ל דהתם קאמר לא תניא ר"ל לר"ש ע"כ לא תניא דנזירות שמשון מהני וכיון דהך ברייתא דכרי הוזכר בה ר"ש ע"כ דלא מיירי בנזירות שמשון את"ד ע"ש אחר המחילה מלבד שהוא דוחק דכולי האי הו"ל לתלמודא ולרש"י התם לבאר דאליבא דר"ש מ"מ זה אינו דא"כ איך כתב רש"י לא אשכחן שום ברייתא וכו' אטו משום דלא אשכחן שום ברייתא לר"ש דמהני ניקום אנן ולימא דר"ש פליג אסתמא דמתני' דהכא דקתני מהני אדרבא לא אשכחן דפליג ועוד מאי אולמיה ר"י טפי מר"ש שהרי כיון דבהך ברייתא דכרי קתני נזיר סתמא ומשמע אפי' נזיר שמשון א"כ ש"מ בין לר"י בין לר"ש מהני נזירות שמשון ומהיכא תיתי דנאמר דלא אשכחן שום ברייתא לר"ש טפי מר"י ועיקר הקושיא ה"ל למפרך מברייתא דהכא דקתני להדיא לר"ש לא מהני וע"כ מתני' דלא כר"ש וה"ל לרש"י לפרש לא תניא ר"ל לא תניא נ"ש בהך ברייתא דכרי מכח ברייתא דר"ש דהכא והיותר קשה דא"כ מאי פריך התם והא אמר ר' אבא בר אהבה תניא נ"ש ופירש"י שהאומר הריני נזיר שמשון הרי הוא נ"ש ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון עכ"ל משמע מתוך פירושו דקפריך דאשכחן ברייתא דנזירות שמשון חיילא ומאי פריך שהרי ודאי ידעינן דחיילא כיון דמשנה ערוכה היא הכא אלא מ"מ ברייתא דכרי לא מיירי בנ"ש מכח ר"ש שהוזכר בה ולעולם דמודה ר"י בספק נ"ש דלחומרא והו"ל לרש"י לפרש דהכי פריך והתניא דר"י מתיר באומר הריני נזיר שמשון אם בכרי וכו' כמו שכן פי' הר"ן התם ע"ש א"ו דמר"ש ל"ק רי"ל דר"ש קאי אנזירות סתם ור"י קאי גם אנזירות שמשון וכ"כ התוס' שם ע"ש. סוף דבר שפירש"י התם אין לו שחר אם לא להגיה בדבריו לפי חומר הנושא ולכוונו ע"פ דרך הלזו דר"ל לר"ש לא תניא וכצ"ל בד"ה א"ל לא תניא בהך ברייתא דכרי דלר"ש האומר הריני נזיר שמשון ליתיה כלל וכי אמר הריני נ"ש לא ליחול עליה וכו' עכ"ל ואח"כ בד"ה והתניא נזיר שמשון שהאומר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הרי הוא נזיר שמשון וכו' כצ"ל כנ"ל נכון. ודע שבדבור שאחריו ג"כ ד"ה אי תניא וכו' יש בו ג"כ ט"ס והוא שכתב בסוף דבריו וליכא למירמא דר"י וצריך להגיה ואיכא למירמא וכוונתו כפי' קמא של הר"ן דלא ידעינן לפרוקיה ודלא כה' יד מלאכי ז"ל סי' א' דאחר המחילה לא דק וכבר הארכתי בזה בחידושינו לקמן פ"ב דף י"ג ריש ע"ב ע"ש ודו"ק:

ואגב ראיתי לה' א"מ בחידושיו לקמן דף י"ד ע"א שהק' מהך סוגיא דנדרים אסוגיא דעירובין וז"ל ק"ל דבעירובין דף ל' ע"ב איתא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר למשתיל אנזירותיה וקשה נזיר שמשון מאי איכא למימר דאי אפשר בשאלה דהא מתניתין סתמא קתני לנזיר משמע בכל נזיר דכה"ג פריך בנדרים דף י"ט נזיר שמשון מאי הרי דברייתא סתמא קתני ואפ"ה פריך מנזיר שמשון א"ד ע"ש ונר' דקו' זו ל"ק לפי' הר"ן דפ"ב דנדרים דפי' לא תניא דסתמא לא משמע נזיר שמשון עכ"ל וא"כ תלמודא דעירובין נמי סמך אהך שנוייא אבל הקושיא לפירש"י התם דפי' לא תניא לא אשכחן שים ברייתא וכו' דמשמע דלעולם קושטא הוא דברייתא סתמא משמע ונראה לישב דגבי מתניתין דעירובין אינו מוכרח לו' דסתמא משמע משום כיון דמחלוקת ר"ש ור"י גבי נזירות שמשון אי חיילא אי לא אע"ג דסתם מתני' הכא ס"ל כר"י דחיילא מ"מ גבי עירוב מיהא לא רצה התנא לומר אלא מילתא פסיקתא היא לכ"ע אפי' לר"ש ולא איירי בנזירות שמשון אבל ברייתא דנדרים דר"ש גופיה פליג התם א"כ אמרי' דלר"י ע"כ סתמא משמע ועי"ל דילמא סומכוס ס"ל כר"ש דלא חיילא נ"ש:

אבל מה שק"ל על פיר"שי רפ"ב דנדרים הוא מהא דתניא לקמן דף ז' ע"א הריני נזיר אפי' אף שנים נזיר לעולם ופיר"שי שי ואינו מותר בתגלחת. כל ימיו וכ"כ התוס' נמי התם בד"ה והתניא בסוף דבריהם וז"ל הרי זה נזירות ארוך עד יום מותו ואינו מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו עכ"ל והשתא ק' דמאי משני פ"ב דנדרים לא תניא דאכתי תק"ל מהך ברייתא דקתני האומר אלף שנה דאינו מגלח כל ימיו וא"כ אין ספיקו חמור מוראו שהרי כיון דברייתא דכרי סתמא משמע א"כ משמע נמי נזיר ארוך של אלף שנה כי היכי דסתמא משמע נ"ע ונ"ש בשלמא לפי' הר"ן דר"ל סתמא לא משמע נמי נזיר ארוך וה"ה דה"מ לשנווי הכי גם אנזיר עולם אלא דעדיפא מינה והאמת משני ליה אבל לפירש"י דר"ל לא אשכחן שום ברייתא וכו' משמע אבל לעולם דסתמא משמע א"כ תקשי ליה מהך ברייתא והתם הדר פריך ליה משמשון ומשני אי תניא תניא ואמאי לא פריך בפשיטות מהך ברייתא ערוכה ומייתי לה נמי תלמודא לקמן דף ח' ע"ב אלמא ודאי תניא ופסקה הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין י"א:

ודוחק לומר אע"ג דאינו מגלח כל ימיו חשיב ספיקו חמור מודאו כיין דמצר לשונו נתן קצבה ואמר אלף שנה ואם יצוייר שיחיה אלף שנה מביא קרבן ומגלח שהרי ודאי כיון דהמציאות יהיה כל ימיו מקולקל לא שייך לומר ספיקו חמור גם רוחק לומר כיון דנזיר לזמן קצוב אם נטמא מביא קרבן ומגלח תגלחת טומאה כדפסק הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות דין י"ב משא"כ בספיקו הילכך הוי ספיקו חמור מודאו שהרי כיון דמן הדין אסור ליטמא א"כ איך שייך לומר סמכא דעתיה משום דאם נטמא דמגלח כיון דע"כ אדעתא דהכי לא נחית לכתחילה דומיא מ"ש הר"ן שם בנדרים דלא מייתי עולת נדבה בתנאי משום דה"מ דיעבד אבל לכתחילה אינו מגלח ע"ש וא"כ כי היכי דלא סמכא דעתי' בקולא דדיעבד גבי ספיקו ה"נ לא סמכא דעתיה בקולא דדיעבד דגבי ודאו ואף למאי דכתבו התוס' לקמן דף ח' ע"א ד"ה שיהא בכרי וכו' דספיקו חמור דיכול לבא לידי חומרא כגון אם נטמא וכו' אין לו תקנה וכו' ע"ש לאו משום דאי הוה אם נטמא יש לו תקנה הוה סמכא דעתיה בהאי קולא דאם נטמא אלא משום דהוה סמכא דעתי' משום בין נטמא בין לא נטמא יש לו תקנה אבל אי ליכא אלא קולא דאי נטמא דוקא ודאי לא סמכא דעתיה כיון דלכתחילה אסור ליטמא לא ניחא ליה בטומאה ועיין עור מזה לחידושינו לקמן דף ח' ע"א במשנה ע"ש. ואגב ק"ל על רבינו דפסק פ"ג מה' נזירות דין ז' ודין ט' דספק נזירות להקל והיינו משום דספקו חמור מודאו כמ"ש הלח"מ ז"ל פ"ד דנזירות דין ו' וא"כ גבי האומר הריני נזיר אלף שנה דאינו מגלח כל ימיו איך לא ביאר רבינו דספק נזירות בו להחמיר כגון האומר הריני נזיר אלף שנה אם יש בכרי וכו' ואיך פסק סתמא ספק נזיר להקל וליכא למימר דסמך אמה שפסק בפ"ד דנזירות דין ט' גבי נזיר שמשון דספיקו להחמיר מה"ט דאין ספקו חמור מודאו כמ"ש הלח"מ שהרי כבר כתב שם הכ"מ ז"ל טעמא אחרינא משום דנזיר שמשון ליתיה בשאלה ע"ש וא"כ אין זו סמיכה והו"ל לבאר גבי האומר אלף שנה דספקו להחמיר משום דאין ספיקו חמור וצ"ע ועיין לחידושינו לקמן דף י"ג גבי אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן וכו' וגבי בעי רבא וכו' ודף י"ט ע"ב בחידושינו במשנה ודו"ק:

תו ק"ל מהא דפריך סוף מסכת מכות דף כ"ב ע"א אמתני' דיש חורש תלם א' והרי נזיר ומשני בנזירות שמשון ע"ש אלמא דאע"פי דמתני' קתני נזיר סתמא אפ"ה מוקי לה בנזיר שמשון דוקא א"כ איך פריך דנדרים מברייתא דכרי משים דסתמא משמע ומסיק אי תניא תניא ומשמע מתוך פירש"י דמסיק לה בקושיא שהרי כיון דמתני' דמכות אוקימנא לה בנזיר שמשון דוקא כל שכן דנוקי לברייתא דנדרים בנזיר סתם דוקא בשלמא לפי' הר"ן שכ' דסתמא לא משמע נזירות שמשון ניחא דאינו ר"ל משים דנזיר סתם אין במשמעותו עותו נזיר שמשון שהרי מתני' דמכות דקתני נזיר סתם אוקימנא לה בשמשון אלא כוונתו דסתמא לא משמע בכל גונא אפי' שמשון אלא מצי לאוקמא בחד גוונא והילכך זיל הכא קא מדחי לך וכו' דההיא דמכות נוקי לה דוקא בשמשון והאי דנדרים דוקא נזיר סתם אבל לפי"רשי דמסיק לה בקושיא משום דסתמא משמע קשה וצ"ע:

ודע שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג שנסתפק גבי מדיר בנו בנזיר אם איתיה בשאלה או לא ופשיט לה מדברי רש"י סוף מכות דף כ"ב ע"א ע"ש ולכאורה דמהך סוגיא דעירובין שזכרנו איכא למיפשט דאי ליחיה בשאלה אמאי לא פליג סומכוס שהרי סתמא נמי משמע אפי' מדיר בנו בנזיר לפי פיר"שי דפ"ב דנדרים והכא לא שייך לשנויי כדכתי' על מה שהק' הא"מ ז"ל גבי נזירות שמשון שהרי המדיר בנו בנזיר סתמא מתניא לקמן דף כ"ח ע"ב: בלי חולק מיהו ראיתי בירושלמי דמייתי עלה מחלוקת ב"ה וב"ש ע"ש וראיתי בס' מחנה ראובן ז"ל בחידושיו לעירובין על דף ל' ע"ב ד"ה פיר"שי שהק' בתוך דבריו כמו שהק' הא"מ דאמאי לא פליג סומכוס בנזיר שמשון דליתיה בשאלה ותירץ כיון דלא הוי מילתא פסיקתא לכך לא פליג לו דבריו ע"ש ר"ל לא הוי מילתא פסיקתא משום דצריך לבאר להדיא נזיר שמשון לכך נקט תרומה שהיא מילתא פסיקתא וממילא א"ת נמי נזירות שמשון והשתא ניחא נמי דלא פליג אמדיר בנו בנזיר אלא שקשה לי עליו שהקשה מסברא דנפשיה משום דסתמא מתני' סתמא קתני אפי' שמשון ולא ראה הסוגיא דסוף מכות דמוקי למתני' בנ"ש דוקא א"כ כ"ש דנוקי למתני' דעירובין בנזיר סתם דוקא גם לא ראה פירוש הר"ן דפ"ב דנדרים דסתמא לא משמע שמשון ועיקר הקושיא אינה אלא לפיר"שי דפ"ב דנדרים וכדכתיב' אמנם סוגיא דמכות עם ההיא דפ"ב דנדרים קושיא אהדדי לפי פירושי כדכתי' וצ"ע ואכתי ק"ל על המ"של ז"ל דאמאי הוצרך למפשט מדברי רש"י דסוף מכות שהרי מתוך אותה סוגיא עצמה יש להכריח דאיתיה בשאלה דאי ליתיה בשאלה א"כ מאי פריך התם נזיר שמשון בר טמויי למתים אכתי לוקמא במדיר בנו בנזיר דליתיה בשאלה ואסור ליטמא למתים כדמוכח לקמן דף כ"ט ע"א דפריך בשלמא לר"י אהכי מטמא ומייתי קרבן וכו' אלא ע"כ מוכח דאיתיה בשאלה ומיהו יש לדחות:

ודע שראיתי לרש"י בסוף מכות שכתב ואית דמפרשי נ"ש נזיר מן הבטן ע"ש משמע דמדיר בנו מן הבטן מותר ליטמא למתים כמו שמשון דהא פריך התם להדיא בר טמויי למתים וכו' ולפ"ז ע"כ דמתני' לקמן דף כ"ח ע"ב דקתני האיש מדיר את בנו בנזיר לא מיירי במדירו מן הבטן שהרי ע"כ מתניתין לכל תורת נזירות עליו קתני דמה"ט פריך לקמן דף כ"ט ע"א בשלמא לר"י וכו' אהכי כי מטמא מביא קרבן וכו' כמ"ש שם התוס' בד"ה משום וכו' ע"ש ואפשר אע"פי דרש"י הקשה על הך פירוש של הי"מ מ"מ ס"ל דהדין מיהא דין אמת דמותר ליטמא ונראה להביא סיוע קצת לסברא זו מדקאמר הכא ר"ש שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו ואי נזיר מן הבטן אסור ליטמא לא הו"ל למנקט האי לישנא שלא מצינו שהרי ת"ל דע"כ דהכי הוא דאי הוה נדור מפי אביו איך נטמא למתים מיהו ראיתי לרש"י בפ"ב דנדרים שכתב הכרח זה שכתב בד"ה א"ל לא תניא וז"ל דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהא הוה נטמא למתים וכו' עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאסור ליטמא מכח הכרח זה ולפ"ז ע"כ כונת רש"י הכא נמי דקאמר שלא מצינו היינו נמי מהכרח זה אלא דלשון לא מצינו אינו מתיישב שפיר מיהו ראיתי להכ"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ג שהעתיק הגי' שכן מצינו בשמשון שלא יצא נזירות מפיו ולפ"ז גי' זו מתיישב קצת ואפשר דזהו נמי גי' רש"י:

ונראה דגם מפרש"י והתוס' הכא בשמעתין מוכח דס"ל דמדיר מן הבטן אסור לטמא דלא כהי"מ והוא שכתבו גבי הא דפריך תלמודא שמשון לאו נזיר הוא קס"ד המלאך היה אומר לאביו וכו' כדאמרי' האיש מדיר בנו בנזיר אלמא שסוברים דמתני' דהאיש מדיר בנו בנזיר מיירי נמי במדירו מן הבטן מדהביאו מינה ראיה על נזירות שמשון שהוא מן הבטן וא"כ ממילא דע"כ אסור ליטמא משום דמתני' ע"כ סתמא קתני דכל תורת נזירות עליו אלא שיש לדקדק בדבריהם דמשמע שרוצים להסכים סברת המקשה עם מתניתין דקתני האיש מדיר בנו בנזיר והא אכתי תקשי ליה דאיך נטמא כיון דמתני' משמע דאסור ליטמא וצ"ל דאין ה"נ דהו"מ למימר וליטעמיך וכו' אבל לסברת הי"מ ניחא מיהו לפי הי"מ ק"ק מאי משני התם מלאך הוא דקאמר ס"ס מנ"ל זה אימא דלמנוח קאמר כסברת המקשה וי"ל משום דפשטיה דקרא הכי משמע טפי דהמלאך הוא דקאמר ודו"ק:

ודע דמדברי התוס' ורש"י הכא קשה על התי"ט ז"ל לקמן ריש פ"ז משנה א' שכתב דאין האב יכול להדיר מן הבטן אלא דוקא עד שיגיע לחינוך וכבר השיגו ה' א"מ לקמן דף מ"ז ע"א ועיין לה' לח"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות דין י"ג וה' א"מ לא ראה לדברי הלח"מ ועיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"ד ע"א ע"ש באורך ודו"ק:

שם גמ' ה"א שמשון אחרינא וכו' פי' וכוונתו על שמשון אחרינא נא ואינו נזיר כפירש"י ותו' וראיתי לה' לח"מ זל פ"ג מה' נזירו' דין י"ד שכתב שרבינו הוק' לו על פירוש זה דהא קי"ל סתם נדרים להחמיר כדתנן ריש פ"ב דנדרים דף י"ח ע"ב דאם אמר בבשר מליח סתם אסור וכו' ע"ש ולא ידענא מאי קושיא נהי דקי"ל סתם נדרים להחמיר וכן פסק רבינו בפ"ב מה' נדרים דף ז' מ"מ גבי נזירות לא קי"ל הכי אלא קי"ל ספק נזירות להקל כדפסק רבינו בפ"ב מה' נזירות דין ז' ודין ט' ומה גם דר"י הכי ס"ל ספק נזירות להקל וכיון דמוקמי' למתני' אליביה כדמסיק בסמוך דלר"ש דאמר כשמשון לא אמר כלום א"כ ר"י אזיל לשיטתיה דס"ל ספק נזירות להקל ולכך קאמר ה"א שמשון אחרינא ואינו נזיר ומיהו מצאתי שש להלח"מ בפ"ד מה' נזירות דין ו' שכתב דנזירות שמשון ספיקו לחומרא דומיא דסתם נדרים להחמיר והכריח כן מהסוגיא דפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב עש"ב והתא ניחא דהרב לשיטתיה אזיל ומיהו לפרש"י ותוס' דמפרשי ה"א שמשון אחרינא דלא מהני דלא כרבינו צ"ל דס"ל כפי' קמא של התוס' שכתבו בהך סוגיא דבפ"ב דנדרים כמו שהביא הלח"מ בפ"ד בסיף דבריו ע"ש דלפי אותו פי' אינו כן אלא גם ס' נזירות שמשון אזלינן לקולא ודו"ק נ"ל. ובעיקר דברי הלח"מ דפ"ד דנזירות עיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"ג ע"ב גבי בעי רבא ע"ש באורך ודו"ק:

ודע דבפשטא דשמעתא לפרש"י ותוס' דה"א דכונתו על שמשון אחרינא צ"ל דס"ל למתני' אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי לאיזה נפקותא קאמר כשמשון אחרינא וע"כ לבטלה קאמר ואע"ג דמחלוקת תנאי פ"ק דערכין דף ה' ע"א לא הוצרך תלמודא לבאר כיון דקי"ל הכי כדפסק רבי' פ"ק מה' ערכין דין ג' ע"ש ומיהו לחד פי' שכתב הכ"מ ז"ל לדעת רבינו דר"ל שיוכל לטעון לשמשון אחרינא נתכוונתי א"ש טפי דאפשר דהיכא שאמר בפירוש לבטלה הוציא דבריו מהימן לכ"ע ודו"ק ועיין להלק"ט דף כ"ז ע"א סי' כ"ו: שם במשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ך' דף ה' ע"ג וד' שרצה להוכיח דנזירות שמשון לאו מטעם נדר אלא מטעם נזירות וז"ל ועוד אם מטעם נדר נאסר לא יהא בהם היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' גבי נזירות פרק ג' מיני דף ל"ו ע"ב בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ואם איתא לא הוה תלמודא שתיק מינה ולא הפוסקים היו סותמים נזירות שמשון כנזירות דעלמא ועוד בהאי דתני מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון ליתני שנזיר עולם היתר מצטרף לאיסור את"ד ע"ש:

ולכאורה במה שהק' דה"ל למתני' למתני נזיר עולם היתר מצטרף לאיסור י"ל דלא תני אלא מידי דלא שייכא אלא בנזירות שמשון אבל אין היתר מצטרף לאיסור דשייך בכל התורה נמי לא קתני וכה"ג משני תלמודא לקמן פרק ג' מינין דף ל"ח ע"ב גבי שייר לא יחל ומסיק אי משום הא לאו שיורא כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתי אחריתי וכו' ע"ש ואף למאי דמשמע מדברי התוס' שם בד"ה שייר בל יחל וכו' דלא קאמר תלמודא הכי אלא אליבא דרבא אבל לאביי חשיב שיורא מ"מ לרבא מיהא אינה קושיא וה"ל לה' לבאר מיהו כי דייקת בה נראה דהדין עם ה' דא"כ מאי מקשו התוס' הכא וא"ת שאלה איכא בינייהו דנזיר שמשון ליתיה בשאלה ונזיר עולם איתיה בשאלה וכו' ומאי קושיא שהרי שאלה איתיה נמי בדוכתי אחריני כגון תרומה וטבל ונדר ושבועה והקדש וכן נמי היכי קתני נזיר שמשון אם נטמא אינו מביא קרבן טומאה שהרי בכולי מילתא נמי הכי הוא דאינו מביא קרבן על הטומאה א"ו היכא דקתני מה בין כיון דנחית לחילוק שיש בין זה לזה הו"ל למתני כל החילוקין שביניהן ואע"פ דאיתיה בדוכתי אחריני כיון שאינו באידך הו"ל למתני מידי דהוה באלו קתני נזיר עולם הוי כמו כל התורה לענין שאלה אבל שמשון לא וכן נמי נזיר שמשון היי כמו כל התורה לענין אין היתר מצטרף אבל נזיר עולם לא וכן נמי לענין טומאה. מיהו אחר המחילה מכת"ר לא דק שהרי לקמן פרק ג' מינין דף ל"ז ע"א מסיק תלמודא כי קאמר דנזיר היתר מצטרף לאיסור היינו לר"ע אבל לרבנן נזיר נמי אין היתר מצטרף לאיסור ע"ש וא"כ כיון דרבנן פליגי וס"ל דנזיר נמי הוי כמו דעלמא דאין היתר מצטרף א"כ אימא מתני' הכא רבנן היא ומה גם דקי"ל כרבנן כדפסק הרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין ד' ומה שהקשה נמי מהפוסקים דסתמו לא קשה ג"כ כיון דפסקו כרבנן ומש"ה סתמו אבל הו"ל להרב להקשות מאיסורי נזיר גופייהו דמצטרפי אהדדי דאמרי' לקמן פרק ג' מינין דף ל"ז סוף ע"ב לימד על איסורי נזיר דמצטרף זה עם זה ומשמע אבל שאר איסורי דעלמא אין מצטרפין זה עם זה וכך פסק הרמב"ם פ"ד מ"ה מאכלות אסורות דין י"ו וז"ל כל איסורי' שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר וכו' עכ"ל וא"כ אי נזירות שמשון מטעם נדר לא יהא בו נמי איסורי נזירותו מצטרפין זה עם זה וא"כ לא הו"ל לפוסקים לסתום וגם הו"ל למתני' הכא למתני מה בין נזיר שמשון וכו' ודו"ק:

ואגב ראיתי לו עוד שהק' וז"ל ואני שואל מאת כת"ר דאי נזירות שמשון מטעם נדר היכי שייך בנדר איסור תגלחת שהרי איסור תגלחת דבר שאין בו ממש וכו' את"ד ע"ש גם בזה לא ידעתי מאי מקשה דמהיכן משמע ליה דנזיר שמשון חל על התגלחת אע"פ ששם תגלחת דבר שאין בו ממש אי משום כיון דאיסור תגלחת הו"ל כאומר הריני נזיר שמשון מן התגלחת אימא דחל על התער בדבר שאין בו ממש וכאילו אמר הריני נזיר שמשון מן התער ואי משום דתנן לעיל דף ג' ע"ב הריני נזיר מן התגלחת ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ומשמע ליה דה"ה גם בנזירות שמשון אי הוה אמר הכי מהני מנ"ל הא אימא דוקא בנזיר דעלמא אבל נזיר שמשון כיון דאינו אלא נדר אם אמר הריני נזיר שמשון מן התגלחת לא מהני משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש אבל הו"ל לה' להקשות דאמאי לא קתני מתני' מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם נזיר שמשון אינו חל על דבר שאינו ממש משום דהוי נדר אבל נזיר עולם חל על התגלחת דדבר שאין בו ממש כמו שהק' כה"ג גבי אין היתר מצטרף לאיסור ועוד נראה אדרבא קושיית הרב שהק' מהיתר מצטרף מעתה אינה קושיא דאימא תנא ושייר דשייר תרתי דבר שאין בו ממש והיתר מצטרף ולפ"ז גם קושיית התוס' שהקשו שאלה איכא בינייהו ל"ק ג"כ כיון דתנא ושייר אלא בלא"ה תירצו שפיר:

מיהו תימא על ה' ז"ל דמשמע מדבריו דנזיר חל על דבר שאין בו ממש ואחר המחילה זה אינו כדמוכח מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה ע"א בד"ה אלא וכו' שהקשו וז"ל תימא דבסוף מכות דקאמר ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה וכו' לישני דלא קתני מידי דחייל אדבר דלאו מששא ותירצו דעדיפא מינה משני ע"ש והתם במתני' דסוף מכות חשיב נמי נזיר ואפ"ה קאמרי דלא קתני מידי דחייל אדבר שאין בו ממש אלמא ע"כ ס"ל דנזיר לא חל על דבר שאין בו ממש והנראה דאשתמיט מה' מהרימ"ט דברי התוס' הללו ולפ"ז נ"ל מתני' דקתני הריני נזיר מן התגלחת ומן הטומאה נקטה המכוין ולעולם דבעי' שיאמר הריני נזיר מן התער ומן המת ודו"ק נ"ל ועיין למהרימ"ט ח"א סי' נ"ג דף ל"ה ע"ג :

שם במשנה אינו מיקל וכו' עיין להתי"ט ז"ל ד"ה אינו מיקל ועיין לה' שושנים לדוד ז"ל ועיין למהרש"א ז"ל בחידושי אגדות לפ"ק דמס' סוטה דף ט' ע"ב ד"ה ניכרים דברי אמת וכו' ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא כי הא וכו' חייב על השניה אע"ג דהוי נשבע לבטל את המצוה וכו עכ"ל משמע דטעמא דחייב על השניה משום דחלה לבטל שבועת עצמו וה"ה נמי גבי נזירות וק' דא"כ ל"ל קרא גבי נזירות מ"ש משבועה וליכא למימר משום דאיכא למפרך מה לשבועה שכן חמורה שחלה על דבר שאין בו ממש משא"כ נדרים כדאמ' ספ"ק דנדרים דף י"ג ע"ב דע"כ לאו מטעם חומר שבועה הוא דחלה דא"כ שבועה קמייתא נמי חמורה היא ומאי אולמיה דשבועה שנייה דאתיא ודחייה לראשונה והא דאמרי בפ"ב דנדרים דף י"ח ע"א ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה וכו' דמשמע דהסברא נותנת דחלה על שבועה משום דחמורה התם לענין דחלה לקיים שבועה קמייתא כדי לחייבו שני לאוין כגון שאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אבל לבטל שבועה קמייתא מהי תיתי:

ותו ק"ל מהא דפריך התם נדר נמי חמור שכן חל על המצות וכו' ע"ש ומאי פריך שהרי נהי דנדר חמור משבועו' משום דחל על המצוה מ"מ נזירות מיהא לית בהו חומרא משבועה שהרי לגבי שבועות הר סיני אינו חל משום דאיסור גברא והוי כמו שבועה כדפריך תלמודא מושבע מהר סיני כפיר"שי בדבור שלפני זה ולגבי שבועת עצמו נמי דנזירות חלה הרי שבועה נמי חייצא אשבועת עצמו ונמצא דכי הדדי נינהו וא"כ מאי פריך נדר נמי חמור וכו' שהרי ק"ו דקאמר הברייתא בנזירות מיירי ואימא דקרא משום נזירות הוא דאצטריך. תו ק"ל האי טעמא דחייב על השניה משום דחלה לבטל שבועת עצמו א"כ היכי מחייב על הראשונה משום שבועת בטוי ותו משמע התם בפ"ג דשבועות דף כ"ט ע"א במתני' דקרי לשנייה שבועת שוא משום דא"א לבטל המצוה כפרש"י שם אלמא דאינה חלה לבטל שבועת עצמו ותו קתני נמי התם דחייב על השניה גבי נשבע לבטל המצוה שלא לעשות סוכה וכו' אלמא דחייב אע"ג דלא חלה לבטל המצוה של שבועת הר סיני וטעמא משום כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר מפני שא"א לבטל המצוה כדאיתא התם בעבר הדף ע"ש:

וראיתי לה' א"מ ז"ל שהרגיש בקושייתנו אחרונה וכתב משם ה' אלשיך בתשובה וז"ל כוונת רש"י הוא דממתני' דהתם נראה שלא יקרא נשבע לבטל המצוה כשנשבע לבטל דברי עצמו כמו כשנשבע לבטל מה שמושבע מהר סיני ודייק לה מהאי בבא המיותרת לגמרי שאחר דתנן נשבע לבטל המצוה חייב משום שבועת שוא מאי אצטריך לאשמעי' גבי שבועה דחייב פשיטא כיון דהוי נשבע לבטל המצוה א"ו דתנא דמתני' ס"ל דקיל מושבע מפי עצמו ממושבע מהר סיני וא"כ אע"ג דלא תחול אנזירות במושבע מהר סיני חייל בנשבע מפי עצמו ע"כ כוונתו עכ"ל ע"ש. ולפ"ז מ"ש רש"י אע"ג דנשבע לבטל המצוה שיעור דבריו ר"ל אע"ג דהוי נשבע לבטל המצוה הוא וכבר קתני ליה ומאי אצטריך לאשמעי' אלא ע"כ משום דשבועת עצמו קילא ואין זה כ"א דברי נביאות בכוונת רש"י ותו אמאי הוצרך רש"י לדייק דקדוק בעלמא מהך משנה שהרי משמע להדיא התם פ"ג דשבועות דף כ"ד ריש ע"א דשבועת עצמו קילא גבי שבועת איסור כולל דקאמר א"ל ר"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרי' וכן נמי התם בעבר הדף קאמר מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרי' איסור הבא ע"י עצמו לא אמרי' וכו' ותו דשבועת עצמו קילא שהרי איתא בשאלה כדאמרי' נמי התם ולכן לולי דמסתפינא נראה להגיה כ"ז מפרש"י וכצ"ל הכי אמרי' במסכת שבועות ונזירות נמי וכו' עכ"ל והשאר נמחק ור"ל הכי אמרי' במסכת שבועות דשנא ושנא דשבועות עצמו קילא משבועת הר סיני וכונתו על המקור שכתבנו כנ"ל לפי חומר הנושא ועיין להתוס' בפ"ק דתמורה דף ו' ע"א ד"ה והשתא וכו' שכתבו דאע"ג דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מ"מ גבי שבועה מהני משום שהוא בדה את האיסור ע"ש אלמא דשבועת עצמו קילא לענין לא מהני משום שהוא בדה האיסור וה"נ נימא גבי נזירות אבל ק"ל דנמצא לפ"ז דיש חילוק בין נזירות לשבועה לגבי שבועת עצמו דנזירות חיילא אשבועת עצמו אבל שבועה לא חיילא אשבועת עצמו וק"ל שהרי בדבור שלפני זה כתב הטעם דנזירות לא חיילא אשבועת הר סיני משום דמסקינן בנדרים פרק ואלו מותרין דף ט"ז ע"ב אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והמתבאר מהך סוגיא שלא אמרו כן אלא גבי שבועה שלא אשב בסוכה ומכח סברא זו משום איסור גברא כמ"ש שם הר"ן אלמא דס"ל לרש"י דה"ה נמי דנימא הך סברא גבי נזירות ג"כ כיון דנזירות נמי איסור גברא הוא ומשו"ה פריך תלמודא מושבע מהר סיני הוא א"כ גבי שבועת עצמו דאין שבועה חלק לבטל שבועת עצמו וע"כ דטעמא נמי משום דאיסור גברא הוא א"כ אמאי לא נימא נמי דנזירות נמי לא חייל לבטל שבועת עצמו מה"ט גופיה דאיסור גברא ואי משום דשאני נזירות דגלי קרא ולא ילפינן שבועה מניה דהיכא דגלי גלי א"כ גבי שבועת הר סיני נמי נימא דגלי קרא ומאי פריך מושבע מהר סיני וכו' וכמו שהקשו התוס' וצ"ע:

תוס' ד"ה ור"ש וכו' נראה מדבריהם דאינם ץ מבינים כפירש"י אלא דואב"א קאי אמאי דפריך מושבע מהר סיני ואהא משני לא תימא כדקאמר רבא לעיל שבועה שאשתה ולאסור יין מצוה אלא תוכל לתרץ אפי' שבועה שלא אשתה ולאיסור חל וכו' ואיכא למידק בדבריהם דלשון אפי' דכתבו אינו מתיישב דאדרבא כ"ש הוא דהוי לקיים ויש לישב דר"ל אפי' שבועה שלא אשתה יש בה נמי חידוש משום לאפוקי בדעלמא דאין איסור חל על איסור אבל קשה אימא דוקא לקיים הוא דגלי קרא דנזירות חיילא אבל לבטל כגון שבועה שאשתה אימא לא חיילא נזירות וכ"ת משום דהוקשו לנדרים דחלין לבטל המצוה אימא דוקא נדרים דאיסור חפצא אבל נזירות דאיסור גברא לא כמו הצריכות שכתבו התוס' פ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א בד"ה חומר וכו' ע"ש וכ"ת אה"נ דזהו כוונת התוס' דלא אתא קרא אלא לשבועה שלא אשתה דוקא א"כ קשה הא דילפינן בעלמא אין איסור חל על איסור מתרומה טמאה כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ז ע"א ד"ה מצוה וכו' נילף מנזיר לחומרא דאיסור חל על איסור דהשתא ליכא למימר מה לנזירות שכן חמורין דחלין לבטל המצוה שהרי כיון דקושטא הוא דאין חלין לבטל המצוה וצ"ע ועיין לחידושינו לקמן פ"ו דף ל"ז ע"ב בגמ' גבי דקאמר למד על איסורי נזיר שמצטרפי' רפי' וכו' ע"ש:

רש"י ד"ה ואב"א וכו' בסתם דאמר הריני נזיר וכו' עכ"ל דלא תימא דוקא עד שיפרש הכל ממש קאמר אלא בסתם נמי דאמר הריני נזיר הוי כמו שפירש הכל ומאי דנקט מכולן ר"ל עד שיאמר לשון דהמכוון מכולן וכ"כ נמי התוס' או יפרש הכל או יאמר סתמא וכן נמי מ"ש רש"י לקמן דף י"א ע"ב ד"ה ולר"ש וכו' ור"ל עד שיזור מכולן בבת אחת כגון דאמר הריני נזיר סתם וכו' עכ"ל וכ"כ עוד לקמן פ"ו דף ל"ח ריש ע"א עד שיזור מכולן וז"ל כגון דאמר הריני נזיר סתם וכו' עכ"ל נקט כגון לאפוקי היכא דנזר מחד דלא הוי נזיר וכן נמי הרא"ש ריש פ"ק דנדרים דף ד' סוף ע"א ד"ה עד שיזור מכולן כתב וז"ל פי' עד שיאמר הריני נזיר בסתם דהיינו מכולן עכ"ל כוונתו לאפוקי היכא דנזר מחד וזה פשוט:

בא"ד לא אתי אידך פלגא וכו' עכ"ל אע"ג כיון דחיילא עליה נזירות כשאמר חד מן החרצנים וכל דקדוקי נזירות עליו כמו דס"ל לרבנן מה שייך לומר לא אתי אידך פלגא וחייל וכו' מ"מ כיון דלא הזכיר אלא חד חשיב כאילו אידך פלגא חייל אפלגא קמא ודו"ק:

והנה לפי פירש"י דר"ש לטעמיה וכו' ע"כ צ"ל הא דפריך ורבנן הא כתיב מכל וכו' לשנוייא קמא קאי אבל לפי ואב"א דר"ש לטעמיה ה"נ רבנן לטעמייהו דס"ל איסור חל על איסור וכ"כ ה' אורח מישור ז"ל ודו"ק. וכן נמי צ"ל הא דפריך תלמודא לקמן דף ל"א ריש פ"ה ולר"ש מכל מאי דריש ביה ומשני דמ"ל עד שיזור מכולן היינו אליבא דשנוייא קמא אבל לפי ואב"א ע"כ לא דריש ליה וכן נמי הא דאמרי' ריש פ"ק דנדרים דף ד' ע"א דלרבנן נזיר חידוש הוא שחדשה תורה דאם אמר הריני מחרצן הוי נזיר לכל ע"ש ע"כ צ"ל נמי אליבא דשנוייא קמא הוא אבל לפי ואב"א ליכא חידוש שהרי כיון דקי"ל בעלמא נמי שאיסור חל על איסור ובזה ניחא מה שהקשינו לקמן בחידושינו דף ל"ז ע"א ע"ש ודו"ק ומיהו מדברי התוס' ד"ה ור"ש וכו' משמע דלא מפרשי כפירוש רש"י וכמו שאכתוב בדבריהם ודו"ק:

תוס' ד"ה מאי היא וכו' ודע שראיתי לה' מהרימ"ט ח"א סי' נ"ג דף ל"ה ע"ג שהביא ראיה דנזירות חשיב איסור גברא וז"ל ועוד נהי דהיין שייך איסור חפצא אבל תגלחת וטומאה היכי שייך בהו איסור חפצא כלל דהא לית בהו ממש וכו' עכ"ל ע"ש ר"ל הא דחל על דבר שאין בו ממש או לא חל תלוי באיסור גברא או חפצא כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דנדרים דף ט' ע"ב ע"ש וה' מהר"י באסן שם דף ל"ז סוף ע"כ השיג עליו ממה דקתני מתני' חומר שבועות מבנדרים שהשבועות חל על דבר שאין בו ממש משא"כ נדרים ואם איתא הרי נדריה נמי חיילי על דבר שאין בו ממש כנזירות כשבועות וא"כ ליפלוג וליתני בדידה גבי נדרים גופה בין נזירות לנדרים דכה"ג מקשה תלמודא פ"ב דנדרים דף י"ז ע"א לר' הונא מדתנן אין שבועה בתוך שבועה ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר ואפי' לפי מה שפירש הר"ן שהקושיא דאבעי ליה לתנא לפרושי כי היכי דלא נטעי ה"נ אבעי ליה לפרושי את"ד ע"ש ואחד המחילה קושיית הרב איני מכיר שהרי הר"ן כתב וז"ל אבל לשמואל לא ק' וכו' דכהאי גוונא ליכא למטעי במאי דתני תנא דנזירות קתני ולא קונמות ואדרבא מדנקט מלתיה בנזירות וכו' עכ"ל וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דה"נ איכא למטעי בנדרים קתני ולא נזירות ולא ידעתי איך לא סיימו קמיה דברי הר"ן הללו שהרי עיקר מה שהוצרך הר"ן לפרש שהקושיא אבעי ליה לתנא לפרושי היינו משום כי היכי דלא תקשי לשמואל וא"כ מאי ק"ל לה' ז"ל וצ"ע. ואגב אכתוב שראיתי בס' זהר הקדוש בסבא דמשפטים דף קט"ו ע"ב דמבואר מדבריו דשבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש ונדר חל אפי' על דבר שאין בו ממש ע"ש והוא הפך ברייתא דמייתי לה תלמודא סוף פ"ק דנדרים דף י"ג ע"ב ופ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א ושו"ר בליקוטי ה' מהר"י אזולאי ז"ל שעל ס' הזוהר שעמד בזה משם מהרח"ו ז"ל ע"ש:

עוד הק' מהר"י באסן על מהרי"מט דף הנז"ל ריש ע"ב דמפ"ב דנדרים דף י"ח ע"א משמע בהדיא דנזירות אינו חל על דבר שאין בו ממש גבי הא דמותיב רב המנונא וכו' ופריך תלמודא ומאי חומרא דשבועה אלימא משום דחיילא אפי' על דבר שאין בו ממש וכו' ואי נזירות חל על דבר שאין בו ממש הרי נזירות דביה קיימינן חל נמי על דבר שאין ממש אלא כדאמרן שאין זה דבר שאין בו ממש שכיון שהיה יכול לנדור בזה האופן שהיה מזכיר שם החפץ השתא נמי שאמר הריני נזיר גזירת הכתוב היא כמה שמזכיר התער והמת עכ"ל והביא ראיה ממ"ש הר"ן משם התוס' ז"ל דף י"ו ע"ב גבי ישיבת סוכה עלי אע"פ דהישיבה דבר שאין בו ממש לא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ כגון שאני ישן אבל כשמזכיר החפץ דבר שיש בו ממש הוא ואם כן אנו נמי נאמר כיון שהיה יכול לנדור ולהזכיר שם החפץ השתא נמי הרי הוא כמי שמזכיר החפץ וכו' את"ד ע"ש ואחר המחילה לא ידעתי דאיך שייך לומר כיון שיכול לנדור באופן שמזכיר החפץ הוי כמי שמזכיר החפץ שהרי גבי נדרים נמי יכול לנדור באופן שמזכיר החפץ דהיינו קונם עיני בשינה דכה"ג חל הנדר משום דעין יש בו ממש כדאיתא פ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ואפ"ה היכא דלא הזכיר החפץ אלא אמר קונם שאני ישן חשיב לה דבר שאין בו ממש ואינו חל הנדר וליכא למימר דשאני נזירות כיון דגלי ביה קרא דאפי' לא נדר אלא חד הוי נזיר מסתמא דגלי קרא דהוי כמי שמזכיר החפץ והיכא דגלי גלי דזה מנ"ל שהרי אטו מי קאמר קרא תגלחת וטומאה אלא קאמר דמחד הוי נזיר ואימא דבעינן שיאמר הריני נזיר מן התער או מן המת שמזכיר החפץ דומיא דהריני נזיר מן היין ומה שהביא ראיה מדברי התוס' שהביא הר"ן אינה ראיה דהתם מ"מ הזכיר שם החפץ שהיא הסוכה אבל אם לא הזכיר אין לנו לומר נעשה כמו שמזכיר וכו' ומיהו ראיתי לה' שער המלך ז"ל ה' שופר דף פ"ו ריש ע"א שהזכיר משם הטור ונ"י וש"ך וט"ז כדברי הרב דמתרצינן דיבוריה ע"ש וכעת צ"ע עם ההיא דקונם עיני בשינה ודו"ק:

ולעיקר ראיית מהר"י באסן מהך דפ"ב דנדרים דאיך קאמר אלימא משום דחל על דבר שאין בו ממש שהרי נזירות דקיימינן ביה חל על דבר שאין בו ממש נלע"ד ליישב דאין ה"נ דה"מ למפרך הכי אלא משום דברייתא דהתם ה"ה נמי לענין נדרים כדפירש"י התם ד"ה והלא דין הוא וכו' והילכך כדי להקשות נמי אנדרים פריך פירכא שוה לתרוייהו נדר חמור שכן חל על המצוה וכו' וכן משמע לשון המקשה גופיה דפריך ומאי חומרא דשבועה מנדר וכו' אלמא דבעי להקשות נמי אנדר כנ"ל נכון:

אבל מה שק"ל על מהרימ"ט הא ק"ל שהרי פ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א כתבו התוס' בד"ה אלא וכו' וז"ל תימא דבסוף מכות דקאמר ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה וכו' ודוחק לומר האי תנא לית ליה איסור כולל ולישני דלא קתני מידי דחייל אדבר דלאו ממשא ותירצו דעדיפא מינה משני ע"ש ומשמע ודאי דקושייתם היא דלא הוה צריך לשנויי האי תנא לית ליה וכו' וכן משמע לישנא ודחיק למימר וכו' והשתא לפי דברי מהרימ"ט דנזיר חל על דבר שאין בו ממש א"כ לא ידעתי איך הפה יכול לדבר דלא חשיב שבועה משום דמידי דחייל אלאו מששא לא קתני שהרי התם במתני' דסוף מכות חשיב נמי נזיר בהדייהו ובהדיא פריך תלמודא התם סוף מכות האי פירכא עצמה גבי מאי דמשני התם מידי דאית ביה שאלה לא קתני ופריך והרי נזיר וכו' ע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מניה דברי התוס' הללו שהרי כיון שה' הזכיר לדברי התוס' בד"ה חומר וכו' איך לא ראה דברי התוס' שם באותו מקום סמוך ונראה בדבור שלפניו שלפי דבריו נמצא דדברי התוס' הפך משנה ערוכה הכא דקתני הריני נזיר מן התגלחת ומן הטומאה ה"ז נזיר אלמא דנזירות נמי חל על דבר שאינו ממש כמו שבועה ולולי דברי ה' אפשר לישב לדעת התוס' דמאי דקתני מן התגלחת ומן הטומאה אין הכוונה שיאמר בזה הלשון אלא לעולם דבעי שיאמר הריני נזיר מן התער או מן המת אלא מתני' נקטה המכוון כיון דלא נתתה להכי ולפ"ז ע"כ לומר דס"ל לתוס' דנזיר חשיב איסור חפצא דאי איסור גברא ע"כ לא בעי' דבר שיש בו ממש ואע"ג דדמו להקדש כדאמרי' לקמן ריש פ"ב דף ט' ע"א דמה"ט יש להם שאלה כדין הקדש משום דכתיב ביה קדוש יהיה כפרש"י לקמן ועיין לה' שמחת יו"ט דף נ"ו ע"ג שהק' כה"ג גבי דברים שבלב והבאתי דבריו לעיל דף ב' ע"ב ד"ה מ"ד וכו' ע"ש מ"מ לענין דבר שיש בו ממש כיון דהקדש איסור חפצא ונזירות איסור גברא הילכך האי כדיניה והאי כדיניה כי היכי דהוקשו נמי לנדרים ואפ"ה יש לחלק מה"ט וזה פשוט ועיין עוד למהרי"מט ח"א סי' ך' דף י' ע"ג ועיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"א ע"א במתני' גבי דקתני הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים וכו' ודו"ק. ואגב הוקשה לי בדברי התוס' דשבועות שזכרנו דאיך תירצו עדיפא מינה משני שהרי ודאי דשנויא דחיקא הוא וכמ"ש הם עצמם ודחיק למימר וכו' ואיך חזרו בתירוצם וכתבו עדיפא מינה משני וצ"ע. ועיין לתוס' לקמן פ"ב דף י"ד ע"א ד"ה אמר וכו' מ"ש בס"ד וה"נ משמע בפ"ג דמכות וכו' ועיין לחידושינו שם:

ודע שראיתי למהרי"בל ח"א סי' ל"ח ע"א שכתב שהרש"בא בתשו' הביא ראיה דנזירות חלה על דבר מצוה מיהא דשנינו חומר בנדרים משבועה אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור בשבועה מותר ואחר משנה זו שנינו יש נדר בתוך נדר וכו' וקא מפרש כיצד אמר הריני נזיר וכו' ומשמע דהאי יש נדר בתוך נדר קאי אחומר בנדרים דקחשיב דחלין על דבר מצוה דה"ק חומר בנדרים וכו' ועוד יש נדר בתוך נדר וכו' ומדקא מפרש כיצד אמר הריני נזיר וכו' אלמא נדרים ונזירות אחת הם לענין נמי לחול על דבר מצוה ועוד שאילו לא היה הנזירות חל על דבר מצוה כי פליג התם בין נדרים לשבועות טפי הו"ל לאפלוגי בנדרים גופייהו וזו היא שיטה פשוטה בתלמוד לפלוג וליתני בדידיה עכ"ל ותימא לי תמיהא רבתי שהוצרך להביא עצות מרחוק שהרי תלמוד ערוך הוא הכא להדיא דדרשי' מיין ושכר יזיר לאיסור יין מצוה וכו' ודוחק לומר משום דמהכא איכא למדחי דוקא אשבועת עצמו הוא דחלה נזירות אבל אשבועת הר סיני לא חלה כפי רש"י ולכך הביא ראיה מהך דחומר בנדרים דאיירי בקונם סוכה וכו' דהיינו שבועת הר סיני דכולי האי הו"ל לה' לבאר ועוד שהרי כתב עוד הטעם נדרים ונזירות אחת הן דכאן וכאן איסור חפצא משמע דפשיטא ליה מילתא מסברא דנפשיה דנזירות איסור חפצא דלא כרש"י וע"כ דתלמודא דפריך מושבע ועומד בתמיה הוא כפי' התוס' וצ"ע:

בא"ד וק' אדרבא להכי אצטריך קרא מיותר וכו' עכ"ל וליכא למימר דא"כ הא דקי"ל דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה כמ"ש רש"י נילף מהכא דמבטלה די"ל הא דאין שבועה מבטלה מצוה מקרא ילפי' לה כדאיתא בפ"ב דנדרים דף י"ו ע"ב דכתיב לא יחל דברו אבל חפצי שמים מיחל וע"כ דגזירת הכתוב וראיתי לה' שאגת אריה בדיני קידוש סי' ס' דף נ"ו ע"ג שכתב לתרץ קושיית התוס' משום דהתם בפ"ב דנדרים פריך תלמודא מ"ש שבועה ומ"ש נדר ומשני כאן איסור גברא כאן איסור חפצא וכו' והשתא פריך שפיר דהא כיון דגלי קרא גבי נזיר דאיסור גברא לאו מילתא א"כ אימא שבועה נמי חלה על המצוה וקרא איכא לאוקומי גבי נדר א"ד ז"ל וכמו כן ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' נ"ד דף ל"ז ע"ב שהק' כן לדברי ר"ת כיון דגלי קרא גבי נזיר דחל אמצוה אלמא דסברא דאיסור גברא בטילה א"כ הדרא קושיית תלמודא התם לדוכתה ע"ש ואחר המחילה הריני דן לפניהם בקרקע ולא ידעתי אמאי בטלה הסברא לענין דנוקי לקרא במסתבר טפי דהא כיון דגלי לה' דחל על המצוה ודאי דנוקי ליה גבי נדר דאיסור חפצא טפי משבועה דאיסור גברא ושאני נזירות דגלי קרא וזה פשוט וצ"ע:

בא"ד לכן נראה לר"ת וכו' ראיתי להמש"ל ז"ל פ"ה מה' שבועות דין י"ח בד"ה כתב הרא"ש וכו' שכתב וז"ל כתב הרא"ש בתשובה וכו' ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירושלמי וכו' ה"נ נזיר וכו' אפי' קידוש דאורייתא נזירות חל עליו אלא כוונת ר"ת היא לומר דאין דרך המקרא וכו' עכ"ל. כונת ה' דלדעת הרא"ש ע"כ ס"ל דקושיית תלמודא היא קושיית פשיטא וא"כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דשבועה חלה על דרבנן ולזה דחי ה' דא"כ ע"כ יחלוק על הירושלמי דמשמע דאי הוה קידוש דאורייתא ניחא דאצטריך קרא ולפי הירוש' אפי' קידוש דאורייתא פשיטא נמי דחל עליו נזירות ולא הוה צריך קרא משום דאיכא מגו דחייל ארשות כמו מצוה אלא קושיית תלמודא אין דרך המקרא דקאי אדרבנן ואע"ג דאכתי איכא למשמע דהדין מיהא דין אמת דשבועה חלה על דרבנן דפריך משום דאין דרך המקרא משמע אבל אי ליכא קרא הוה ניחא מ"מ איכא למדחי דהכי פריך כיון דאין דרך המקרא וא"כ ע"כ קרא לא אתא להכי ממילא אימא לך דאין שבועה חלה על דרבנן ואע"ג דאכתי נמי משמע דאי הוה דרך המקרא הוה ניחא דשבועה חלה על דרבנן היינו משום דגלי קרא אבל כיון דאין דרך המקרא ולא אתא קרא להכי אימא דאין השבועה חלה על דרבנן וה"ה דהו"מ פריך אפי' תימא דרך המקרא וכו' וא"כ קידוש דאורייתא מ"מ ל"ל קרא כיון דאיכא מגו אלא האמת פריך דקושטא הוא דקידוש דרבנן ואין דרך המקרא וכו' ומיהו לפירש"י ע"כ דתלמודא דידן יחלוק על הירושלמי דא"כ מאי פריך מושבע ועומד וכו' שהרי כיון דאיכא מגו חל הנזירות ואדרבא הו"ל למפרך ל"ל קרא ומה"ט הקשו התוס' לפירש"י אדרבא להכי אצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליו נזירות וכו' ולא הקש ועדיפא מינה אדרבא למאי אצטריך כלל קרא מיותר ת"ל משום דאיכא מגו אלא משום דלפרש"י ע"כ דתלמודא לא ס"ל כהירושלמי אבל לפי' ר"ת אין ה"נ דלא יחלוק על הירושלמי וכדברי ה' מש"ל ז"ל:

מיהו ק"ל עליו דא"כ דתלמודא דידן נמי אית ליה מגו כמו הירושלמי א"כ מאי משני דאמר שבועה שאשתה וכו' שהרי ע"כ דאיכא מגו ואכתי ל"ל קרא דהא ודאי הא דנשבע שאשתה ע"כ מיירי שנתן קצבה כגון שאמר שאשתה היום והכי נקיט לה הרמב"ם בהדיא פ"ז מה' נזירות דין י"א וז"ל מי שנשבע שאשתה היום ואח"כ נדר בנזיר וכו' עכ"ל והיינו טעמא משום דודאי אין סברא שנשבע שלא יפסוק כלל משתיית היין וא"כ איכא מגו דמגו דחייל אשאר ימים של רשות חייל נמי על אותו יום שנשבע והיותר קשה שהרמ"בם פסק כהך הירושלמי פ"ה מה' שבועות דין י"ח כמ"ש שם הכ"מ ז"ל ע"ש אלמא דאית ליה מגו א"כ מה יענה בהך שנשבע שאשתה היום וכו' דל"ל קרא. וראיתי לה' המגיה שבס' מש"ל ז"ל שרמז לס' כפות תמרים ע ע"ש וחיפשתי בספר כפ"ת וראיתי לו בחידושיו פרק לולב הגזול על דף ל"ח ע"ב מהגמ' ד"ה כתבו וכו' שהקשה קושיא הלזו בפשטא דשמעתא לדעת הפוסקים דס"ל דבכולל חייל לבטל המצוה בשב ואל תעשה והניח בצ"ע ע"ש והתימא על ה' מש"ל איך לא הרגיש בקושיא זו וראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות איסורי ביאה דף קכ"ב ע"ג שהביא קושיא זו וכתב לחד תירוצא כיון דבזמן המגו דהיינו בשאר הימים ליתיה לאיסורא קמא דכבר עבר אותו יום לא אמרינן מגו את"ד ע"ש. ואפשר שזה נמי היתה דעת ה' מש"ל אלא דכולי האי הו"ל לבאר וצ"ע. ושוב אחרי התבוננות נראה דלק"מ דלגבי שבועת עצמו הסברא נותנת דלא אמרי' מגו כדקאמר תלמודא פ"ב דשבועות דף כ"ד ע"ב מהו דתימא איסור הבא מעצמו לא אמרי' וכו' ושם ריש ע"א פליגי ר"ל וס"ל דקושטא דלא אמרי' ע"ש וא"כ אמטו להכי אצטריך קרא כיון דהוי שבועת עצמו ודו"ק. אבל ה' שע"ה מקשה שפיר דמאי פריך לרבנן אימא דס"ל דאפי' גבי שבועת עצמו אמרי' מגו ודו"ק עוד תי' ה' שע"ה דאצטריך קרא משום דה"א דנזיר קיל ולא יחול אפילו בכולל משום דילפי' ק"ו מטומאה כדאמרי' לקמן פרק ג' מינין דף מ"ד ע"א ע"ש ולפי תירוץ זה ל"ק מה שהק' ה' מש"ל על הרא"ש דר"ת לא יחלוק על הירושלמי וכו' משום דאי הוה קידוש דאורייתא לא יחול עליו נזירות אפי' דאיכא מגו משום דנזירות קיל ודו"ק: ובלאו הכי אני תמיה על הרב מש"ל דמאי קושיא היא כלל על הרא"ש שהרי ודאי דאי הוה קידוש דאורייתא הוה ניחא ואע"פ דאיכא מגו שהרי פירכת תלמודא אליבא דר"ש היא ור"ש לית ליה מגו כדאשכחן ליה בהדיא דהאוכל נבלה ביה"ך דאין איסור חל על איסור ואפי' דאיכא כולל והכי איתא להדיא בפ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א דקאמר ר"ש לטעמיה דאית ליה איסור כולל וכו' ע"ש וליכא למימר דהתם לקיים המצוה הוא דלית ליה מגו אבל הכא דלבטל המצוה אית ליה מגו שהרי אדרבא הסברא להיפך וכל דכן הוא אם לקיים לא חלה במגו לבטל לא כ"ש דלא חלה במגו וכה"ג כ' הר"ן פ"ב דנדרים דף י"ח ע"א ד"ה הילכך וכו' וז"ל וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כ"ש עכ"ל ועיין לתוס' בפ"ג דשבועות דף ך' ע"ב ד"ה דכי לא נדר וכו' בסוף דבריהם ע"ש ומעתה גם לפירש"י נמי אין צ"ל דתלמודא יחלוק על הירושלמי אלא משום דאליבא דר"ש פריך דלית ליה מגו. גם יש לתמוה על ה' כפות תמרים דמאי מקשה לרעת הפוסקים מהך דנשבע שאשתה דל"ל קרא וכו' שהרי הך דנשבע שאשתה אליבא דר"ש קיימינן ולדידיה לית ליה מגו ומיהו יש ליישב דכוונת קושיית ה' כפו"ת ז"ל היא לדידן וסמך עצמו אמאי דפריך תלמודא ורבנן נמי הא מבעי ליה לאיסור יין מצוה וכו' דהיינו שבועה שאשתה וכו' ומאי פריך הא כיון דס"ל לרבנן דאיסור חל על איסור בכולל א"כ לא צריך קרא והכי דייקי דברי ה' שע"ה ז"ל שכך העתיק הקושיא משמו ע"ש. אבל דברי ה' מש"ל ז"ל הם תמוהים דמאי מקשה על הרא"ש מהמקשה כיון דקושיית המקשה היא לר"ש ור"ש לית ליה מגו וצ"ע. ויש מי שרצה לישב דדעת ה דמשמע ליה מדקאמר תלמודא ואב"א וכו' משמע דמעיקרא לא ידע הך ברייתא דהאוכל נבלה ביוה"ך וכו' וכן משמע מפרש"י דכתב ומנא תימרא דר"ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר וכו' משמע דהשתא הוא דחדית ליה סברת ר"ש ומ"מ אינו מוכרח אלא מסתמא ודאי דמעיקרא נמי ידע לה לסברת ר"ש ומאי דקאמר ואב"א וכו' לא נחית לחדית ליה אלא דאיכא שנוייא אחרינא לפירש"י כדאית ליה ולפי' התוס' כדאית ליה אבל הא דקאמר ר"ש לית ליה איסור חל היא מילתא משואלת ודו"ק:

מיהו הא ק"ל על הרא"ש אפי' לפי שיטתו דקושיית תלמודא פשיטא דשבועה חלה על דרבנן מ"מ איכא למדחי ראייתו דאין הנדון דומה לראיה דשאני הכא משום דאיכא מגו ולכך פשיטא ליה לתלמודא דחלה שבועה אדרבנן דאפי' לר"ש דלית ליה מגו מ"מ גבי מצוה דרבנן דמודה דחלה שבועה אימא משום דאיכא מגו אבל נדון ה' דליכא מגו אימא דאינה חלה אדרבנן ודחייה אלימתא היא בעיני עד שאני תמיה על ה' מש"ל ז"ל דאמאי הוצרך לדחות ראית הרא"ש משום דקושיית תלמודא אין דרך המקרא וכו' ואמאי לא דחה בפשיטות אף לשיטת הרא"ש דפירכת תלמודא היא קושיית פשיטא ותלמודא יחלוק על הירושלמי ולית ליה מגו מ"מ אימא הא דפשיטא ליה גבי קידוש דרבנן דשבועה חלה היינו משום דאיכא מגו ותו דלפי דברי ה' דקושיית תלמודא אין דרך המקרא וכו' אינו מתיישב לישנא דר"ת דקאמר מר כלומר ל"ל קרא מיותר לאיסור יין מצוה וכו' וכן מ"ש עוד וז"ל ומשני וכו' וקמ"ל קרא יתירה וכו' עכ"ל משמע דקושיית תלמודא היא קושיית פשיטא ול"ל קרא:

ומיחו ראיתי להכ"מ ז"ל פ"ו מה' נזירות דין י"א שהעתיק לישנא דר"ת הכי כלומר ל"ל קרא מיותר וכי מושבע וכו' עכ"ל ולפי נוסחא זו יש לישב קצת הא דנקט ל"ל קרא מיותר אפירכא קמייתא קאי דפריך ור"ש נמי וכו' משום דלפי מאי דדחי וכי מושבע ועומד וכו' ממילא הדרא הך קושיא לדוכתה ולזה כתבו שפיר ומשני וכו' וקמ"ל קרא יתירה ודו"ק:

ודע דלפי' תי' ה' שע"ה ז"ל דנזיר קיל ניחא הא דהוצרך תלמודא לקמן פרק ג' מינין דף מ"ד ע"א למפרך דיין הותר מכללו משום ק"ו מטומאה ואמאי הוצרך לק"ו כלל שהרי בלא"ה ת"ל דיין הותר משום דנשבע לבטל המצוה כפירש"י הכא דאצטריך קרא אע"ג דנשבע לבטל המצוה וכו' ולפי דברי ה' ניחא דתלמודא הכא גופיה אהך ק"ו סמיך דמש"ה הוא דאצטריך קרא ודו"ק. ומכאן ק"ל על התוס' פ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א ד"ה חומר וכו' שהקשו דל"ל קרא דמיין ושכר ת"ל דנזירות אתקש לנדרים דחלין על דבר מצוה את"ק ע"ש ולא ידעתי מאי מקשו שהרי אצטריך קרא משום דנזיר קיל דאיכא ק"ו מטומאה כדקאמר תלמודא להדיא לקמן דף מ"ר ע"א וצ"ע ועיין לחידושינו לקמן ודו"ק:

ואגב ראיתי לרש"י לקמן דף מ"ד ע"א ד"ה לאיסור יין מצוה וכו' שכתב וז"ל וכדר"ש פ"ק דמכלתין וכו' ע"ש וק"ק דאינו מדוקדק דדרשא זו לכ"ע היא אפי' לרבנן כדמסיק הכא ורבנן וכו' א"כ לימא קרא וכו' ונראה דטעות דק נפל בו וכצ"ל וכדדריש פ"ק וכו' וקאי אמ"ש מקודם שנשבע עליו וכו' ואהא כתב כדדרשי' בפ"ק דמיירי שנשבע אבל קידוש ואבדלתא מותר כדמסיים ואזיל ע"ש ודו"ק ועיין לה' פ"ח מ"ח בליקוטי א"ח סי' רצ"ח ועיין לחידושינו לקמן בפירש"י ודו"ק:

ודע דלפי מאי דכתיבנא דר"ש לית ליה מגו יש מי שהשיב לי מה שהקשינו לעיל בפירש"י אמאי לא אמרינן דלא חלה אנזירות אשבועת עצמו כי היכי דלא חלה שבועה אשבועת עצמו וכדאמרי' מרי' גבי שבועת הר סיני די"ל דלגבי שבועת הר סיני הוא דלית ליה לר"ש מגו אבל גבי שבועת עצמו כיון דקילא הילכך ס"ל דחלה נזירות משום דאיכא מגו ואין ה"נ דשבועה נמי אי איכא מגו חלה אשבועת עצמו אף לר"ש ולעולם דנזירות הוי כמו שבועה. ומיהו זה אינו מדאמרי' פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"ב אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה וכו' וחזר ואמר שבועה וכו' ע"ש משמע דלמאן דלית ליה כולל לא מהני מגו אשבועת עצמו וכל דכן הוא כדקאמר התם מהו דתימא איסור הבא מעצמו לא אמרינן וכו' ע"ש ודו"ק:

ודע דבעיקר האי כללא דכתב ה' מש"ל ז"ל דאין דרך המקרא לרבות דבר שעתידין חז"ל לתקן אע"ג דאשכחנא גבי קרא דאיש הירא וכך הלבב דדרשינן המתירא מעבירות שבידו ואמרי' פרק משוח מלחמה דף מ"ד ע"ב דלר' יוסי הגלילי אפי' עבירה דרבנן חוזר עליה אלמא דקרא קאי אעבירה דרבנן שעתידין חז"ל לאסור י"ל התם אסמכתא בעלמא הוא ועי"ל ע"פ מ"ש התוס' י"ט ריש פ"ד דסוטה משנה א' ד"ה וחלוצה וכו' משום שהתורה צותה לשמוע דברי חכמים ושלא לסור מדבריהם ונמצא שהעובר על דבריהם יש בכלל הירא מעבירות שבידו דכתיב קרא ע"ש. וא"כ שאני התם דחשיבא כמו עבירה דאורייתא משום לא תסור והילכך נכללת בעבירה דכתב קרא כיון דכתיב עבירה סתם בדרך כלל וכן לא תסור נמי גופיה דקאי אדברי חכמים שעתידין לאסור הוי נמי דרך כלל לא תסור מכל דבר שאומרים חכמים אבל אין דרך המקרא דקאי על דבר מיוחד שעתידין חכמים לתקן:

מיהו קשה דפ"ק דכתובות דף י' ע"ב אמרינן אלמנה דכתיבא באורייתא על שם דעתידין רבנן דמתקנין לה מנה ופריך ומי כתיב קרא לעתיד ומשני אין דכתיב קדמת אשור ומי הויא אלא דעתידה ה"נ דעתידה ע"ש אלמא דקרא קאי על דבר מיוחד דעתידין רבנן לתקן וצ"ל דלענין דינא מיהא סברא הוא דאין דרך המקרא וכו' וזהו שדקדק ה' מש"ל ז"ל אין דרך המקרא לרבות ולא כתב אין דרך המקרא לכתוב והוא חידוש בעיני ודו"ק:

ד"ה מה בין וכו' וא"ת שאלה איכא בינייהו וכו' עיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"א ע"א במשנה גבי ע"מ שאטמא למתים ודף י"ד ע"א ד"ה אמר הריני נזיר כשמשון וכו' ע"ש ודו"ק:

בא"ד כדאיתא בפרק בתרא דמכות וכו' עכ"ל הא דשמשון ליתיה בשאלה איתא להדיא במכילתין נמי לקמן פ"ב דף י"ד ע"א אלא אנזיר עולם הוא דהוצרכו לפרק בתרא דמכות מדלא מוקי למתני' דמכות בנזיר עולם וכן מוכח מדבריהם לקמן דף י"ד ע"א ד"ה אמר הריני נזיר כשמשון וכו' בסוף דבריהם וע"ש לחידושינו ודו"ק:

ד"ה נזיר עולם וכו' ולא מגלח לגמרי וכו' עכ"ל אבל מפרש"י דכתב מקיל בתער ומגלח וכו' נר' דס"ל דמיקל לאו דוקא וכ"כ ה' מש"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ב ע"ש מיהו בפ"ק דתענית דף י"ג גבי תכפוהו אביליו קתני כה"ג הכביד שערו מיקל בתער ופירש"י ומקיל בתער דשקיל פורתא מנייהו ע"ש משמע דס"ל דמיקל בדוקא קתני וכ"כ נמי התוס' שם ע"ש ועיין עוד להמ"של ז"ל שם דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה ע"א בתוס' בד"ה שהחטאת וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף נ"ח ע"ב ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה