באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
אבן העזר · סימן ו
כבוד הרב המאוה"ג כו' חרב בק' מכתב כת"ר נידון הקידושין הגיעני והנני לכתוב את הנראה לענ"ד.
וטרם כל אעתיק את הגב"ע. אחד העיד שהוא היה עם השני ונכנסה הבתולה "פלונית" אונד זיא האט זיך גיווארימט אצל התנור איז אריין הבחור "פלוני" ואמר להבתולה הנ"ל ווייז דיין האנד איז קאלט האב איך גיזעהן ער האט גינומען איהר האנד אין זיינע אונ מיט דיא אנדערע האנד האט ער ארויף גילייגט איין גריוונע באיי איר אויפין האנד ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת מו"י אונד וויא ער האט דאס אב גיזאגט האט ער צו גינומען זיין האנד איז דיא גריוונע גלייך ארויס גיפאלין, והיא אמרה לו וואס האסטו גיטאן, והעד השני הנ"ל העיד כי הבתולה הנ"ל עמדה לחום אצל התנור ונכנס הבחור הנ"ל, ואמר לה עס איז אייך קאלט אין דיא הענד איך וועל אייך דער ווארעמען, וראה וויא ער האט גינומען אירע ביידע הענד אונ האט אריין גילייגט איין גריוונע בייא איר אין האנד ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת מו"י, אונד זייא האבין זיך גינומען רייסין אונ דיא גריוונע איז ארויס גיפאלין אונד זיא האט גיזאגט צו אים וואס האסט דוא מיר דא גיטאן, והוא אמר עס איז שאהן פארפאלין ע"כ:
והנני בא לדון בזה לדינא, הנה אם בנידון זה לא היה שדיך, ודאי שאין לחוש לקידושין אלו, כי זה מלתא דפשיטא דבעינן שיהיה הוכחה אשר היא מרוצית בקבלת הקידושין להתקדש לו, ולכן בעינן או שתאמר אין או שתקבל המעות היינו שתקפוץ ידה או תקרבה לו לקבל כסף הקידושין, אבל כל שאין הוכחה אינה מקודשת, ובשתיקה לאחר מתן מעות יש מחלוקת הפוסקים איך קיי"ל לדינא, אם נחשב זה הוכחה מה שלא השליכה המעות אח"כ או לאו, ולא בעינן השלכת המעות להראות שאין חפיצה בקידושין ולכן כאן בעובדא דידן שהמטבע שקידשה בו נפלה תומ"י לאחר שלקח הוא את ידו ממנה, שכל זמן שהיה ידו ע"ג ידה, נראה הדבר שמה שהמטבע היתה נחה ע"ג ידה או תוך פס ידה (שזה לא נתברר בקבלת העדות), היה זה מצד שידו של המקדש היה על ידה וכמש"כ כת"ר במכתבו, שהמקדש אמר שהיה המטבע מונח בין ידו לידה, ומתוך מכתב כת"ר ניכר שהעדים לא דקדקו בזה לראות איך שהיה מונח המטבע בעת הקידושין עד שנפל מידה, ומכל מקום מקום יכול להיות שזה מקרי הונח תוך ידה, דהא מה שידו ג"כ מונח למעלה עליו אין זה מבטל רשות ידה שאגידה ביה, אך הוכחת קבלת קידושין אין כאן, ויעויין בדברי הגהה בט"ז (סי' ל' פ"ק ב') שהאריך בענין זה, ולכן לא מיבעיא לדעת המפרשים דברי הרמ"ה המובא (בסי' ל' סעיף ו') דבזרק לה קידושין במקום שלא אמרה מפורש שמרוצית להתקדש לו ונפל לתוך חיקה, שגם בלא נערה לא הוי קידושין וא"כ מוכחא מלתא דבעינן ידיעה ברורה שהיא מרוצית להתקדש, היינו שיהיה מעשה קבלה, ובנ"ד אין שום מעשה קבלה ממנה שהרי כל זמן שהיה המטבע בידה היה ידו של המקדש על ידה וכשנטל ידו נפל לארץ הגם שמהנפילה אין ראיה שהיא לא ניחא לה בהקידושין, כי יש לומר שנפל ממילא, מ"מ כיון שאין כאן מעשה קבלה, ואין כאן בירור שמרוצית, לא הוה קידושין. אלא שגם אם נאמר שדעת הגמ"ר חולק על דברי הרמ"ה, וכמו שביאר דעתו הח"מ (סי' מ"ב ס"ק ב'), מ"מ יש לומר שגם שמהנפילה של המטבע אין הוכחה לבטל הקידושין, כי אין זה דומה למה שאמרו (בקידושין ח' ע"ב) בשדיתינהו קמיה דלא הוה קידושין, דהתם מה שהיא משלכת לכסף הקידושין הוה הוכחה שאין רצונה בקידושין, אבל בנ"ד שנפלה ממילא אין כאן הוכחה שהיא אין רצונה בקידושין, מ"מ אין כאן הוכחה שהיא מרוצית להתקדש, ולכן לא יחולו הקידושין, ויעויין בהגהת של נכד הגר"א ז"ל, שהוא כתב שם בהגהה מפורש דלא בעינן הוכחה שממאנת בהקידושין, היינו שתשליך או תנער חיקה, אלא כל שאינה עושה מעשה או דיבור מוכח דניחא לה, שתיקה כה"ג לאו כלום הוא, אמנם גם לדעת החולקים ע"ז היינו משום שסברי ששתיקה נחשב ג"כ להוכחה, אבל בנ"ד הגם שהמטבע נפלה ממילא מ"מ אין כאן הוכחה:
אמנם מה שיש להעיר להסתפק בנ"ד, אולי זה הענין כפי טענת המקדש אשר הוא יוצא ונכנס לביתה, והיא מדברת ומשחקת עמו "ונתרצתה להנשא לו" זה הוה כשדיך, ואפילו אם לא נאמין במה שאומר שנתרצתה להנשא לו, שהיא אין מודה בדבר זה, מ"מ בזה שהוא יוצא ונכנס לביתה ומדברת ומשחקת עמו אפשר שגם זה חשוב מספיקא כשדיך, וכמש"כ החתם סופר (בתשו' סי' ק"א) והוכיח מלשון מהרי"ט בתשובה דסתמא חיישינן שמא שדיך, ובמקום שהיה דברי ריצוי ופיוס הוה כאלו שדיך, כן החליט הח"ס, וא"כ בנ"ד שהוא נכנס ויוצא לתוך ביתה ומדברת ומשחקת עמו, ונראין הדברים שגם דיברו ביניהם וגילה לה דעתו שהוא רוצה לישאנה, ואף שהיא אומרת שלא נתרצתה לו, היינו שהיא לא נתרצתה בפירוש, א"כ יש לחשב זה כשדיך. הן אמנם שלשון רש"י (שם דף י"ג א') ד"ה בשדיך, פירש"י שדיבר בה קודם לכן ונתרצתה להתקדש לו כו', משמע מלשון רש"י שכל זמן שלא נתרצית להתקדש לו, לא מקרי שדיך במה שדיבר בה לחוד, נראה לענ"ד לומר שלא יהיה זה נגד דברי הח"ס הנ"ל, ומה שהביא בשם מהרי"ל, דהתם לענין חשש ספיקא שמא זה הוה שדיך לעשות ממנו ספק קידושין, מה שאין כן בהא דגמ' שם דמשמע דהוה קידושין ודאי, בזה בעינן דוקא שדיך ברור, היינו שנתרצית להתקדש לו. וא"כ יש לחוש שבמקום ששדיך לא בעינן הוכחה שהיא נתרצתה בקידושין אלו, שהרי שם (דף י"ג א') דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי, א"כ אין כאן הוכחה מנטילתה למעות הקידושין או לחפץ הקידושין שהרי מצי אמרה דידי שקלי, ואפ"ה במקום ששדיך הוה קידושין דאמרינן שהיא נתרצתה בקידושין, וא"כ יש לחוש בכל מקום שהוא מקדשה והיא שותקת אפילו היכא שאין שם הוכחה כגוונא דהגמ"ר או כדין של הרמ"ה, שזרק לה קידושין לתוך חיקה, מ"מ בשדיך יהיה זה קידושין:
ובאמת דין זה שכתבנו שבשדיך גם באין הוכחה שנתרצתה עתה בקידושין, כל שכסף קידושין בידה והוא אמר הרי את מקודשת לי חיישינן לקידושין הוא תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת הר"ן שכתב בשתיקה שלאחר מתן מעות גבי עובדא דציפתא דאסא שכתב שם הר"ן שזה חשוב כשדיך, והוכיח מזה הר"ן שבענין שתיקה לאחר מתן מעות אין חילוק בין שדיך ללא שדיך, וא"כ מוכח מדברי הר"ן שגם בשדיך בעינן הוכחה שמרוצית עתה להתקדש בזה הקידושין, וכל שאין הוכחה אין כאן קידושין גם בדשדיך, אכן הריטב"א בשם התוס' הביא שהקשו אהא דקידשה בפקדון (שם מ"ז ע"א) דהוה קידושין, הא הוה שתיקה שלאחר מתן מעות, ותירץ בשם התוס' דהתם איירי בדשדיך, וכן הביא הרשב"א בחידושיו בשם איכא מ"ד שבשדיך היא מקודשת, ודייק לה מהא דפ"ב התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאת שנגנב או שנאבד כו', דאלמא אע"פ ששתקה אם נשתייר כו' מקודשת וקשיא דהא הוה שתיקה שלאחר מתן מעות, ומפרק לה דהתם בדשדיך, אמנם הרשב"א בעצמו וכן הריטב"א וכן הביא הריטב"א בשם הרמב"ן, דבאמת גם בשדיך אין מועיל שתיקה שלאחר מתן מעות, והתם לא נחית להאי דינא ומיירי בדאמרה אין נמצא שלדעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והר"ן שסוברים ששתיקה שלאחר מתן מעות גם בדשדיך אין מועיל מכלל דס"ל שגם בדשדיך בעינן הוכחה שמתרצית בקידושין, אמנם לדעת התוס' המובא בריטב"א והאיכא מ"ד שהובא ברשב"א דס"ל שבשדיך מועיל גם שתיקה שלאחר מתן מעות סברי שבמקום ששדיך חוששין לקידושין גם בלא שום הוכחה, רק מדשתקה ואין מוחה בקידושין אמרינן שבודאי נתרצתה להתקדש לו ולכאורה קשיא להסוברים ששדיך אינה שום מעלה לחוש לקידושין בשתיקה לאחר מתן מעות, וא"כ לדעתם שהיכא שאין הוכחה שמתרצית להקידושין גם בדשדיך אין מועיל, למה מועיל בקידשה בגזל דידה שדיך, וכן בכנסי סלע שאני חייב לך ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו דמהני בזה שדיך כדאיתא (שם י"ג א') הא כאן גם כן אין הוכחה שמתרצית לקידושין, דהא מצי אמרה מה שקבלה המעות הוא משום אין שקלי ודידי שקלי, ואפ"ה אמרינן בדשדיך דהוה קידושין ולמה בשתיקה לאחר שנתן לפקדון אין מועיל שדיך:
ונראה לענ"ד לתרץ משום דבקדשה בגזל או בכנסי סלע שאני חייב ליכי ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו, שאמר זה קודם הנתינה לידה ואח"כ קבלה א"כ יש כאן מעשה קבלה על פי אמירתו לשם קידושין, רק שיש להסיר הקבלה לכוונה אחרת לומר דידי שקלי ולא לשם קידושין, ולכן בדשדיך תלינן שקבלה ועשתה מעשה הקבלה לשם קידושין, ואמרינן דאם איתא דלא ניחא לה להתקדש היה לה למחות בעת הקבלה לומר שהיא אינה רוצה בקידושין והמעות לוקחת לשם חובה, ומדשתקה אמרינן שמרוצית לקבל לשם קידושין כמו שנשתדכה, אבל בנטלה לשם פקדון ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו שאין כאן שום מעשה אח"כ רק השתיקה אמרינן דלאו מידי הוא, כיון שאין גילוי דעת ממנה שרצונה בקידושין, וא"כ לענין נ"ד תלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל, שלדעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והר"ן שכולם כתבו מפורש שסוברים שלענין שתיקה לאחר מתן מעות אין מועיל שדיך, כל שאין מעשה שעושה לקבלת הקידושין, וא"כ בנ"ד אין כאן ממנה שום מעשה המראה שהיא נתרצתה עתה להתקדש לו, שהרי מקודם אחזה בידה והניח בידה המטבע, והיא לא עשתה מעשה להראות שניחא לה לקבל עתה קידושין ממנו, ולכן אין לחוש כלל לומר שהיא נתרצה בקידושין זה:
ולענין דינא כיון שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן כולם הכריעו שבענין שתיקה לאחר מתן מעות אין מועיל שדיך, וכן בשו"ע סתים לה ולא הוזכר שיש חילוק היכא דשדיך, נראה שסובר שדעתם עיקר ואין חוששים לדעת המחמירים בזה, אך מ"מ משום חומר איסור אשת איש אפסר שראוי לחוש לדעת המחמירים, מ"מ בנ"ד עדיפא כיון שאמרה לו לאחר שאמר לה הרי אמ"ל כו' "וואס האסטו דאס גיטאן" שנראה שהוא מחאה וגילוי דעת שאין רצונה בזה, והוה זה כאומרת לא בפירוש, אלא שיש לחוש פן היה אמירתה זה לאחר כדי דיבור מן האמירה שלו הרי את כו', מ"מ כיון שלדעת רוב הפוסקים אין זה קידושין כלל, ואין חוששין משום שדיך, וגם לדעת המחמירים הוא ג"כ רק ספק שמא היה המחאה שלה לאחר כדי דיבור, וא"כ הוה זה ספק ספיקא גמורה, שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים המקילים וסתימת השו"ע כוותייהו, ושמא היה דברי המחאה שלה תוך כדי דיבור, כי זה א"א להתברר כי נערים כאלו אין יכולים לעמוד על זה, [ולפי אמירת עד השני "אונד זייא האבין זיך גינומען רייסין" ונראה הדבר שהיא רצתה לנתק ידה מידו א"כ נראה שהוא ג"כ מחאה] ולכן מכל זה נראה לענ"ד שיש להקל שאין לחוש לחומרא מחששא דשדיך:
עוד יש לצרף כיון שעשה אביה התקשרות שידוך לה עם אחר וגמר שם והיא הסכימה על זה, וא"כ יש בזה ענין הסברא של שארית ישראל כו' לא ידברו כזב ולא יעשו עולה לשנות, וכמו דאמרינן בגמ' קידושין (מ"ה ב') אליבא דאביי שמסיר חששא דשמא נתרצה האב מטעם זה, דאמרינן שם בגמ' שחיישינן שמא נתרצה היכא דשידכו, וא"כ חזינן שסברת שארית ישראל כו' מבטל מה דשידכו גורם לחוש, **(ואף דשם הוה פלוגתא, ורבא פליג ולא סמך על זה רק מטעם שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, יש לומר נהי שלרבא אין זו סברא מוחלטת, מ"מ יהיה זה מרעא לחששא שמא נתרצה האב)** וא"כ הכי נמי בנ"ד יבטל האי סברא דשארית ישראל לא יעשו עולה, מה שנתקשרה והסכימה למעשה אביה להתקשר עם אחר, ויבטל חששא דשדיך ובפרט דשדיך גופא יש מחלוקת, וגם אם זה נקרא שדיך היכא שלא נתרצתה בפירוש דהא היא נאמנת על עצמה שלא נתרצתה לו להמקדש מקודם וכמוש"כ וא"כ יש כאן שלש ספיקות להקל, א' שיטת הסוברים דשדיך ג"כ בעיא הוכחה וכמוש"כ, ב' שמא היה המחאה תוך כדי דיבור להקידושין שאמר המקדש ג' שמא זה לא הוה שדיך, גם צירוף האי סברא דשארית ישראל כו' לבטל ג"כ האי חששא דשדיך:
אחרי כותבי כל זאת עיינתי בספר חוט המשולש (סי' א' תשובת רבן של ישראל הגאון מוהר"ח זצוק"ל וראיתי שהרבה דברים ממש"כ בענין זה הלכתי בדרכו וזכיתי לכוון בע"ה לדבריו הק' והוא מצרף לענין זה עוד סברא, שלפי הנהוג במדינתינו שאין מקדשים רק תחת החופה מבטל זה חששא דשדיך, וכאשר כת"ר הביא זה במכתבו, ולכל הפחות ספיקא הוה, וא"כ יש לצרף זה לסמוך להקל בזה והנה כת"ר הביא במכתבו דברי הנו"ב (סי' נ"ט מהדו"ק) אשר הובא זה בפ"ת שבמקום שאין הוכחה ברורה שקיבלה הקידושין מדעתה ורצונה נאמנת לומר שלא נתרצית להתקדש מטעם עד אחד נאמן באיסורין גם בדבר שבערוה במקום דלא אתחזק איסורא, ועיין בתשו' רע"א (סי' צ"ז) שכתב על זה שלדעתו אין זה פשוט כ"כ:
ולענ"ד נראה שיהיה בדבר זה מחלוקת הראשונים והוא שאיתא בתשובת מיימונית להלכות אישות (סימן א') תשובת מהר"ם ב"ב שהוכיח שם דהיכא שעדים ראו שזרק לה קידושין ולא ידעו אם קרוב לו אי קרוב לה שאינה מקודשת אפי' אם היא מודה שהיה קרוב לה, משום דהוה קידושין בלא עדים, דאם איתא דמהני בזה הודאה היכא שהיא מודה שהיה קרוב לה א"כ לוקי הגמ' דמקשה בקידושין (ס"ה א') באומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת, דמקשה הגמ' למ"ד המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין דלמא מיירי מתניתין היכא שלעדים מספקא להו אם היה קרוב לו או לה, והוא אומר שהיה קרוב לה והיא אומרת שהיה קרוב לו יעו"ש בדברי התשו' הנ"ל ואם נאמר שכל היכא שהדבר מסופק לעדים אינה נאמנת לברר הדבר על עצמה, א"כ לא יהיה ראית מהר"ם ראיה דהא בזה לא תוכל לומר לא קדשתני, אלא ודאי שזה פשיטא ליה למהר"ם ז"ל שהיא מותרת אם היא אומרת שודאי לה שלא היה קרוב לה, ולכן הוכיח שפיר דאפי' אם היא מודה שהיה קרוב לה, אין זה קידושין מדלא משני הגמ' בכה"ג, וא"כ מבואר דעת מהר"ם שכל כה"ג דהיה ספק פשיטא ליה למהר"ם שהיא מותרת, באומרת דלא היה הקידושין כדין ולא חלו שהיה קרוב לו, ולכן הוכיח שפיר הוכחת ראיתו שבכה"ג לא חלו כלל אפילו אם היא מודה:
אמנם באמת בעיקר הדין שחידש מהר"ם, שהיכא שלהעדים היה ספק ולא ידעו אם קרוב לה או לו, שאינה מקודשת אפי' אם היא מודה שהיה קרוב לה, שחשוב זה כקידושין בלא עדים, רבים מהראשונים חולקים על מהר"ם ב"ב בזה, וכאשר כתב הפני יהושע בקונטרס אחרון למס' קידושין בד"ה נתן הוא ואמרה היא כו', שדעת הרשב"א והר"ן וכן הובא ברשב"א בשם ר"ח שמפרשים הא דאמרינן בכת אחת הוה ספיקא דרבנן (יבמות ל"א) לענין קידושין, מיירי ששני העדים מסופקים בהקידושין אם היה קרוב לו או לה ואסורה מספק, וא"כ אם הדין הוא שבמקום שלעדים הוה ספק היא נאמנת על עצמה א"כ ישאר קושיית מהר"ם. לוקי שם הגמ' (קידושין ס"ה) דמיירי במקום שלהעדים הוה ספק והיא אומרת ברי שלא קדשתני, היינו שהיה קרוב לו והוא אומר להיפך, אלא ודאי מוכח מזה שלשיטת הסוברים שהיכא שלהעדים מספקא להו בקידושין אם היה קרוב לה או לו הוה מקודשת מספק, אין היא נאמנת על עצמה להקל ע"י ברי דידה, ולכן א"א לאוקמי בכה"ג הא דהיא אומרת לא קדשתני, מ"מ א"א לומר שהיא ראיה ברורה משום שיש לומר דהגמ' משני באופן אחר נכון יותר, היינו כגון שהעדים הלכו למדינת הים. אמנם נראה לענ"ד להביא ראיה שבמקום שהיא ספיקא לדידן אינה נאמנת לברר היתירה ע"י ברי דידה גבי קידושין הגם דלא אתחזק איסורא, מהא דאיתא בגמ' קידושין (י"ב ע"ב) דאמר רבא מנא אמינא לה כו' לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה כו', אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא, מכלל דרישא כי אמרה לא הוה קידושין, אמאי הא אמרה לא כו'. והנה באמת יש לדקדק היאך בעי הגמ' למימר בס"ד דרצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא, הא יהיה בזה סתירה מרישא לסיפא הדיוקים כמובן, ומצאתי בספר המקנה שמפרש דהסלקא דעתין היה כך שבאמרה אין הוה קידושין, ובאמרה לא לא הוה קידושין כלל, ובשתיקה הוה קידושי ספק ע"כ דבריו, ודבריו נכונים מאד לפרש כן הס"ד שבגמ', אך אם נאמר שבמקום ספק היא נאמנת לברר הדבר להיתר משום דע"א נאמן באיסורין במקום דלא אתחזק איסורא, א"כ יהיה סתירה להוכחת רבא בשתיקה לאחר מתן מעות מהקושיא דאמרה לא נמי הוה קידושין אמאי כי', הא מצינן לפרש רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מיירי שאמרה לא לאחר כדי דיבור, שאם היא מודה שהיה רצונה בהקידושין בעת מעשה הוה קידושין ודאי וסיפא דאמרה לא היינו שאומרת אחרי כדי דיבור, שבעת מעשה שאמר התקדשי לי בו לאחר מתן מעות לא היה רצונה בהקידושין, ולכן היא נאמנת, מפני שהיכא ששתקה הוה ספק קידושין ולכן נאמנת אח"כ לומר שלא רצתה בעת מעשה, ואילו ברישא בשעת מתן מעות, שאמר התקדשי והיא קבלה בסתם אינה נאמנת לאחר כדי דיבור שלא קבלה לשם קדושין, ומדלא מוקמינן בכה"ג, מכלל דפשיטא להגמ' דאם איתא דשתיקה לאחר מתן מעות עושה לספק קידושין כדבעי למימר לפי הס"ד, לא היה מועיל ברי דידה לאחר כדי דיבור והיתה אסורה מספק ולכן א"א לפרש לא רצתה דאמרה לא לאחר כדי דיבור שאינה נאמנת במקום ספק ג"כ, כן נראה לענ"ד להוכיח מזה שבמקום שאסורה מספק אין מועיל ברי דידה:
ומ"מ לענין דינא נראה לענ"ד שלא נעשה פלוגתא רחוקה על סברתו הישרה של הנו"ב, שבמקום ספיקא דלא אתחזק איסורא נאמן ע"א גם בקידושין, והוא שמדרבנן החמירו שלא סמכינן אברי דידה במקום שאסור הדבר מצד ספק, לולא אמירתה וכי היכא שמצינו בשבויה שגם שע"א נאמן באיסור שבויה להתירה, מ"מ היא ובעלה אין נאמנים משום שאין אדם נאמן על עצמו, והוא מצד שמעלה עשו ביוחסין, וה"נ בענין אשת איש ג"כ חששו לחומר האיסור, היכא שאיתרע חזקת פנויה דידה ונעשה ספק לפנינו שלא נכנס ח"ו לחשש ממזרות אין נאמנת על עצמה להתיר במקום ספק. ועכ"פ במקום ספק ספיקא וברי דידה ודאי שראוי להתיר וכדאיתא בכתובות (י"ד א') לר"ג אלים ליה ברי ולר"י אלים ליה ספק ספיקא, ולכן בהצטרפות שניהם ודאי שהוא יסוד להיתירא וכן איתא בתשובת הגאון רע"א הנ"ל הגם שכתב שמדברי הר"ן מוכח להיפך מסברת הנו"ב, מ"מ כתב שם הגרעק"א שסניף להיתיר נוכל לעשות מזה שהיא אומרת ברי, ולכן בנ"ד הנני מסכים לדעת כת"ר להתירה אחרי שיודיעו להבתולה חומר האיסור שתהיה ח"ו כל ימיה באיסור חמור אם היה כונתה בעת מעשה להתקדש לו, וכאשר אחרי האיום, תאמר שהיא לא רצתה אז להתקדש בעת מעשה שקידשה ע"י הקידושין שנתן, לה היא מותרת להנשא בלי פקפוק, כן נראה לענ"ד, אך לחומר **.(לעשות ספק, ובזה יודה גם רבא, וא"כ בנ"ד מצטרף זה דשארית ישראל כו' לעשות ספק ביטול לחששא דשדיך)** הענין רצוני שיצטרף עוד רב מובהק שיסכים ע"ז ג"כ להיתר של הבתולה הנ"ל:
ומה שכתבתי בענין זה, בענין תוך כדי דיבור אמינא לפרש ולבאר הדבר, הגם שלענין קידושין אמרינן שאין בזה דין תוך כדי דיבור לחזרה, ואין יכולים לחזור ולבטל תוך כדי דיבור, כדאיתא בנדרים (פ"ז א' וב"ב קכ"ט ב'), אך זה הני מילי היכי שאמרה בפירוש שהיא מרוצית בהקידושין או שעשתה מעשה ברורה שגילתה דעתה שרוצה בקידושין, אז אין יכולה לחזור אפי' בתוך כדי דיבור, אבל במקום ששתקה ממילא מועיל בתוך כדי דיבור לגלות על תחלת המעשה שהיה שלא ברצונה להתקדש לו, וכן כתב החכם צבי (תשו' סי' קט"ו) בפירוש, דהא דאמרינן בקידושין (ח' ב') נטלתן וזרקתן לאור או לים כו' דלא הוה קידושין וכן שם בשדתינהו קמיה דפשיטא להגמ' דלא הוה קידושין, דמיירי בזרקתן תוך כדי דיבור, ועיין בספר חוט המשולש בתשובת הגאון מוהר"ח זצוק"ל בסי' א' אות י"ג ודו"ק: