אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) א יורה דעה › סימן לד

באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי

יורה דעה · סימן לד

סימן לג

אשר כתבתי להגאון המ"מ דווילנא שהוא עתה הרב הכולל בנויארק.

ע"ד שדברנו במה שאמר כת"ר לישב דברי הרמב"ם בהא דנדה (דף כ"ח ע"א) בהא דמפלת יד חתוכה כו' שלא הביא הרמב"ם הא דאמר רב חסדא ורבה בר רב הונא שאין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה, ונאמר זה בספרו לבית יעקב (דף ל' ע"א), ויסוד דבריו הוא שלמ"ד מעיין אחד הוא נחשב הזמן לקבוע, אבל למ"ד שני מעינות הן שאין תלוי בזמן לבד רק בהמעיין חשוב זה רוב כי המעיין הטמא מרובה הוא מהטהור. ולענ"ד יש לדון ע"ז, והוא דעיקר הדבר אם הזמן חשוב קבוע לענין הא דלידה, יש לדקדק בזה, והוא שמצינו בשקלים (פ"ז מ"ב) והובא בפסחים (דף ז' ע"א ובב"מ כ"ו ע"א) מעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין, ופירש"י בפסחים שם ואפילו בשעת הרגל משום דאזלינן בתר רובא דשתא ואמרינן לאו האידנא נפל, הרי מוכח מזה לכאורה דבזמן ג"כ חשבינן רוב. אמנם באמת ז"א שנהי שהזמן בעצמותו קבוע נחשב מ"מ המעות הנמצאים המה פירשו שפירשו מן הזמן ולא נודע באיזה יום פירשו שלא בפנינו והרי הוא כפירש מן החנויות שלא בפנינו דאמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש. אמנם יש לעיין בהא דאיתא בנדה (נ"ג א') במצא כתם של שני גריסין שאם לא בדקה בין השמשות לכו"ע חוששין משום זוב משום שחוששין שמא כתם גריס אחד ראתה בין השמשות שנחשב כשני ימים והשני ראתה ביום השלישי וכן פסק הרמב"ם (מהלכות א"ב בפ"ט הלכה י"ג), ואמאי חוששין לזיבות הא הזמן המסופק לנו שמא הביא לידי זיבות הוא רק שעה קטנה בין השמשות המורכב משני ימים וכל הימים המסופקים לנו המה רוב נגד השעה של בה"ש, ולמה לא אזלינן בתר רוב הזמן ונאמר שראתה בזמן הבא מרוב הימים שלא בין השמשות ולא נעשית זבה, וצריך לומר משום שהתלוי בזמן לא אזלינן בתר רובא משום דחשוב קבוע, ואין להקשות גם אם הוא נחשב קבוע והוה כמחצה על מחצה מ"מ הא זה הוא ספק בכתמים ולהקל בעינן למיזל בו, זהו גם בלעדי דברינו קשה למה חוששין מספק בהספק שבכתם זה, וצ"ל דאימתי מקילינן בספיקא בכתמים רק שהספק הוא בגוף הכתם אם הוא דם נדה או לא שמא ממקום אחר הוא, אבל כל שהחזקנו בכתם זה שבא מגופה מן דם נדה אז מחמירין בו כמו בדם נדה דאורייתא וחוששין בו משום זיבות מספק, אכן זה תיקשה למש"כ מקודם שכל שפירש שלא בפנינו גם בספק התלוי מצד הזמן חשוב פירש מן הקבוע והתם הכתם פירש מן האשה שלא בפנינו שלא נודע לה בעת שנפרש הכתם מגופה בזמן ראיתה של הכתם, ולמה לא ניזל בו בתר רוב הזמן ולומר שלא היה הראיה בין השמשות.

ע"כ נראה לענ"ד לומר דאימתי אמרינן בפירש שלא בפנינו אזלינן בתר רובא דוקא כשאנו דנין על הדבר הנפרש ממנו כמו בתשע חנויות או בהא דתשע צבורין של מצה וכדומה שאנו דנין על החתיכה הנמצאת מהו הוא, וכן בהא דמעות הנמצאים בהר הבית אנו דנין על המעות מה הן אם חולין או מעשר, אבל כאן אין אנו דנין על עצמותו של הכתם הנמצא מהו הוא שהלא בין אם הוא דם נדה או דם זיבה, הכתם טמא שהוא דם נדה שמטמא, רק אנו דנין על האשה הזאת מתי ראתה, וכיון, שהדין הוא רק עליה לדון באיזה זמן ראתה חזר דין זה לקבוע שדנין על האדם מאיזה מקום לקח, והלא כאן אנו דנין על האשה שספק לה באיזה זמן ראתה אם בין השמשות או בכל היום לפניו או לאחריו, נחשב זה שפיר קבוע וגם נחשב זה קבוע הניכר במקומו שהרי מהו הקבוע הוא הזמן אם בין השמשות או כל היום ובאותו הזמן אין מסופקים מה הוא והעת בעתה היא ניכרת וידועה:

ומעתה נחקור לענין הספק שמא הרחיקה לידתה שהספק הוא על זמן לידת הנפל מתי שיצא מרחמה, אם ביום שעתה הוא נשלם הי"ד יום מעת הלידה, או אולי היה בימים הקדומים מן היום הנ"ל עידן ועידנים, ואנו דנין על הלידה של הנפל מתי היה ובזה שפיר הוה הזמן קבוע כמו שהוכחנו מהא דחוששין משום זוב ודמי ממש להתם, וממילא אם יום ההוא שהיה בו הלידה הוא היום שמן יום ההוא הוא עתה ימי טוהר הדבר ברור שעתה הוא המעין טהור, ואם הלידה של הנפל היה בימים הקדומים שעתה כבר נשלמו הימי טוהר ממילא עכשיו המעין טמא בבירור, וא"כ הספק אינו על הדם רק על הזמן והוה זה קבוע וגם חשוב ניכר במקומו כי הימים ניכרים המה בזמנם מתי נשלם מן אותו היום הי"ד יום, אם יהיה בו לידה, ואין תלוי בזה שמעין טמא הוא יותר מהמעין טהור, וכמו בתשע חנויות אחד מוכרת טרפה ותשעה מוכרים כשרות, הגם שעצם הדין על הבשר הוא והבשר הוא רוב, מ"מ כיון שאנו דנין על החנויות על מקום קביעותן נחשב זה קבוע כשפירש ע"י אדם ואין יודע באיזה חנות פירש, ה"ג כשילדה ואין יודעת באיזה יום ילדה הגם שנמשך מענין זה הספיקות על המעינות ודו"ק. ויסתעף מזה דין אחד אם בחנות אחד היה שיום אחד בשבוע נמכר בו בשר טרפה ובכל הימים מכרו בשר כשר ואחד לקח בו בשר ואין יודע באיזה יום לקח מן החנות ההיא הבשר, אם ביום שהיה נמכר בחנות ההיא בשר טרפה או בשאר הימים המרובים, שיש על הבשר דין קבוע משום שהספק בא על האיש לוקח הבשר באיזה יום לקח והוי זה ספק גמור, ודומה זה לתשע חנויות שלקח מאחד מהם ואין יודע מאיזה חנות לקח הגם שהוא לא ידע בעת קנייתו הבשר שיש חנות אחת מוכרת בשר נבלה רק כל שלאחרים היה ידוע מיקרי זה קבוע מ"מ, וה"נ דכוותה בלקח ואין יודע באיזה יום לקח:

ובדבר עיקר קושית כת"ר בגמ' דנדה הנ"ל למה חיישינן שמא הרחיקה לידתה נוקי אחזקה דמעיקר והשתא איתרע וילדה, כמו דאמרינן דיין שעתן והשתא ראתה, ואפילו להני תנאי דפליגי אשמאי וחוששין למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה, הוא רק לחומרא גבי קדשים, ובאמת לענ"ד רואין אנו חילוק גדול בענין זה, והוא כל שנעשה עתה מעשה וסתמא עכשיו נתהוה הדבר אכן יש אפשרות שנעשה מקודם כמו ראיית נדה שנוכל לומר עתה בעת הרגש ראייתה אז יצא הדם מן המקור וגם יש להסתפק שמא יציאת הדם מן המקור לפרוזדור היה מקודם ג"כ וכמו דאמר הגמ' הגס הגס חזיתה, בזה מן הדין מוקמינן אחזקתה דמעיקרא, ואמרינן עכשיו ראתה, ורק חומר הוא לגבי קדשים לחוש למפרע אבל לגבי חולין מוקמינן אחזקתה הראשונה, וגם לקדשים גופה לענין מנין פתח נדותה מוני ג"כ מיום הראיה ואינה מקולקלת למנינה, ודין זה הו לכל דבר בין לחולין בין לקדשים לענין פתח נדתה מונין לה מיום הראיה, וכשתראה ביום י"ח לראיה זו לא נצריך לה לשבת ז' ימי נדה רק מחליטים אנו שראיה הראשונה היה התחלתה בעת הראיה ולא קודם, וסתמא קאמר הגמ' בנדה (דף ו') אינה מקולקלת למנינה משמע שלכל מילי אינה מקולקלת אף לקדשים, אבל כל שידענו שעכשיו בעת היציאה והידיעה לא נעשה הדבר רק הספק הוא אימתי היה או רגע קודם או שעות או ימים מקודם, בזה נראה לענ"ד שחוששין אנו אף לחולין עד מקום שאפשר להסתפק וכמו שמצינו גבי כתם שמטמאה למפרע עד מקום שאפשר להסתפק וכדאיתא שם (בדף ו' ע"א), ועיין רש"י שם ד"ה ואינה מקולקלת וז"ל, אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה עכ"ל, ויעויין (בדף נ"ג ע"ב) פלוגתא דרבי ורשב"א, ונראה דאף ר' שמעון בן אלעזר שאמר שלא יהיה כתמה חמור מראייתה יודה ג"כ לסברת החילוק שכתבנו, רק שסובר דכיון שכתמים דרבנן לא תיקנו חז"ל להחמיר יותר מאלו היה אז ראיה גמורה, אבל בחשש דאורייתא שפיר כו"ע סברי שכל שלא ידעינן אימתי נתהוה הדבר בזה חוששים למפרע עד מקום שאפשר להסתפק, משום דחזקה הקדומה והחזקה דהשתא עומדים זה כנגד זה ונעשה זה לספק [ויעויין ביו"ד (סי' פ"א ובט"ז סק"ג) בשם הרשב"א במשמרת הבית], ואף המקילים בחלב הנחלב מקודם ג' ימים ואין חוששין לאסור מספק החלב למפרע, התם הוא מפני שהחלב בעצמו הוחזק בהיתר לאכלו ולכן אין אוסרין אותו אח"כ מספק:

אמנם מעתה יש לדון בענין הא דמפלת יד חתוכה היאך מיירי, אם באופן שעכשיו בעת הפלת היד לא היה למראה עין של הרואה בעת שהפילה רק היד, רק שמסופקין למפרע מתי היה הפלת שאר כל הולד עד רובו אם סמוך מקודם או הרבה קודם, ולכן דומה זה לכתם שאמרינן שמטמאה למפרע אף לחולין ואף יותר מעל"ע, יהי' קשה לפ"ז למה פליג רב יוסף ומקשה ע"ז מהא דהמפלת ולד ואין יודע מהו למה לא תני ולנדה וניחוש שמא הרחיקה ראיתה, ולמש"כ דילמא מיירי התם שאפשר אשר בעת הפלת הולד שהרגישה אז יצא אז כל הולד וכפשטא דמלתא וא"כ אין זה דומה להא דיד חתוכה וכמש"כ. ונראה לישב ולומר דהכי מקשה מדקתני סתמא המפלת מיירי בכל גווני גם במקום שבא ידיעתינו בהפלת ולד רק מצד יד או רגל חתוך וכדומה וא"כ דמי זה להא דהמפלת יד כו', אך אכתי צ"ע למה יחלוק רב יוסף על עצם הדין ומקשה ממתניתין ומשמע דלא מסתבר לנו הכי לומר כן, למה זה שאני מכתם שחוששים אנו למפרע עד מקום שאפשר להסתפק ומקולקלת למנינה מחמת זה וכש"כ הכא שהוא לענין איסורא דאורייתא:

ונראה לענ"ד לומר שסברת רב יוסף הוא משום ששם בכתם או בשארי ענינים הדומים לזה שאנו מסופקים למפרע אין שם רגלים לדבר על יום האחרון יותר מעל ימים הקדומים ולכן שפיר חוששין למפרע מספק, משא"כ כאן בלידה במפלת יד חתוכה כו' רגלים לדבר שסמוך לזה הפילה כל הולד שאין מצוי הדבר שיתעכב ימים רבים ולכן ראוי לאוקמי אחזקה דמעיקרא ולומר שעתה ילדה כל הולד סמוך להפלת היד וכו':

ועפ"ז נראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ם שלא הביא הא דאין נותנין לה ימי טוהר אימא הרחיקה לידתה, ע"פ מש"כ שסברת רב יוסף דפליג ארב חסדא ורבה בר רב הונא משום דאיהו סבר שמשום שמצוי יותר שהפלת כל הולד יהיה סמוך להפלת היד זה לזה, ומעתה נאמר שזה יהיה תלוי בפלוגתא דרב הונא בחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה שגם בשיבר בה עצמות אסור ואף שעצם ודאי פוגם מ"מ חיישינן למפרע שמא בעור נפגמה, וא"כ נאמר דרבה בר ר"ה בשיטת אביו קאי וסובר כוותיה דרב הונא שגם בשיבר בה עצמות חוששים למפרע ולכן סובר שהסברא שמצוי יותר שתפיל כל הולד בבת אחת אין מכרעת שלא לחוש למפרע, ואף רב חסדא דפליג התם ארב הונא הוא רק משום דסבר סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וכמו שכתב התוס' דאיכא ספיקי טובא ולכן מיקל גם בלא שיבר בה עצמות, אבל לולא סברא זו היה סובר כרב הונא רביה שסובר מה שמצוי יותר להפגם מחמת ששיבר בה עצמות לא היה מכרעת שלא לחוש למפרע, ולכן חוששין כאן להרחיקה לידתה, אבל אנן קיי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות ואין סוברין להאי סברא דבהמה לא אתרעאי, ואפ"ה בשיבר בה עצמות לא קיי"ל כרב הונא ותלינן במצוי לפגום מחמת זה ולכן אין חוששין מחמת זה שנמצא פגום לאורועי חזקה קמייתא, וע"כ כאן שכתבנו שמצוי יותר שיהיה יציאת כל הולד בפעם אחת סמוך זה לזה אין לחוש למפרע לאורועי החזקה דמעיקרא שהיתה מעוברת וכסברת רב יוסף ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה:

וע"פ מש"כ נאמר דהא דאמר הגמ' בחולין י' ע"ב בהאי עובדא דרב יוסף דטריף עד תריסר חיותא ללישנא קמא אמרינן שהוא כרב חסדא ולבר מקמייתא וללישנא בתרא הוא כרב הונא ואפילו קמייתא, ולמש"כ דרב יוסף סובר שבמקום שמצוי להיות באחרונה אין חוששין למפרע לאורועי חזקה קמייתא, מעתה ללישנא בתרא נאמר דהא דאמר הגמ' לעולם כרב הונא שאין אנו אומרים סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ולכן ממילא מפרקת ועור שוין בענין האפשרות להפגים הסכין ולכן חוששין למפרע לאסור הראשונה, ובתירוצא קמא סובר הגמ' שמפרקת שכיח יותר לפגום מעור ולכן תולין במפרקת יותר מבעור וע"כ כולן טרפה לבר מקמייתא, והגמ' דמסיק בלישנא בתרא דשמעתא דרב דאסור כולהו הוא כרב הונא וסובר שמפרקת אין שכיח יותר, ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה