באר משה (דנשבסקי) א· רבי משה דנושבסקי
הוספות
הוספה לסימן א
לענין מש"כ שם והוכחתי כדעת הט"ז שתרו"מ מצוה להפרישו לבד תיקון היתר אכילה, עיין תוס' (ב"ב פ"א א' ד"ה ההוא) ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ דלא דמי לתרו"מ וחלה דהתם גוף הפירות מחויבים בתרומה דטבל נינהו ואסורים באכילה כו', ועוד מדלא חייב תרו"מ עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, והנה לתירוץ השני ודאי מוכח דעתם שמצות הפרשה הוא גם בלעדי היתר אכילה ממה שכתבו הוכחה שתלוי בפירות מדפטור קודם שהגיע זמן חיובן, ואם גם אח"כ אין חיוב מצוה רק תיקון להיתר אכילה, הו"ל למימר משום שתלוי מצות הפרשת תרו"מ באכילת הפירות, ומוכח מזה שהחיוב מוטל אקרקפתא דגברא להפריש התרו"מ וחלה מכל הפירות שנתחייבו. וע"כ הוצרכו לתן טעם שהוי מצוה התלויה בארץ משום שתלוי במירוח הפירות. וגם לתירוץ הראשון שהזכירו הטעם שמקרי תרו"מ תלויה בארץ, דגוף הפירות מחויבים בתרומה דטבל נינהו ואסורים באכילה, נראה ג"כ שאין כוונתם שחיוב הפרשת התרו"מ משום תיקון היתר אכילה הוא, רק כן הוא כוונתם דהתם בתו"מ חיוב המצוה הונח על הפירות, כמו שעל ידי חיוב ההפרשה בא איסור טבל על הפירות, כן מוכח מזה שמצות חיוב הפרשה הונח על הפירות. וע"כ מקרי מצוה התלויה בארץ:
הוספה לסימן מה
ואף שקשה מאוד להכריע בין הרים גדולים להקל באיסור חמור דאורייתא של קדשים בחוץ, אחרי שדעת הט"ז מפורש שנתינת רשות של בעל החצר שהכניס שם המוכר ברשות, אין מועיל להלוקח למשוך בחצר זה שיהיה יכול לקנות בקנין משיכה, והגם שכתבנו לצדד לחזק סברת דעת הסמ"ע שסובר שמועיל בכה"ג משיכה, מ"מ מאן ספין להקל נגד דעת הט"ז באיסור דאורייתא אחרי שאין לנו ראיה ברורה מדברי הראשונים להוכיח שדעת הסמ"ע הוא עיקר, מ"מ נלענ"ד שיש להקל לענין נ"ד כיון שהיה שם קנין כסף, ולדעת הרבה מהראשונים קנין כסף מועיל להקנות לא"י לגבי הפקעת דין בכור) וגם יש לצרף קנין צו צו-שלאק שלדעת הרבה פוסקים יש להקל מטעם זה ג"כ לגבי בכור, וא"כ בהצטרף לזה הספק של דעת הסמ"ע שסובר שבאופן שניתן רשות מבעל החצר שהוכנס אצלו ברשות, מועיל שם משיכה כשנותן רשות להקונה למשוך שם, ובפרט שמצאנו שהגאון בעל נתיבות הביא ג"כ (בסי' קצ"ז בחידושים ס"ק ג') לדברי הסמ"ע וסתם כוותיה, ודאי שיש לצרף להקל ע"י המשיכה, להקנין כסף וצו-שלאק הנעשה ושלא לחוש לחשש בכורה:
ועוד נראה לענ"ד לחזק דעת הסמ"ע והוא דניחזי אנן בגדר קנין משיכה שמועיל בסימטא, אין הטעם משום שע"י המשיכה בסימטא נחשב אותו המקום כחצרו של הקונה ע"י משיכתו לשם, דהא חזינן גם בכליו של מוכר למאן דס"ל שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח ואפ"ה לענין משיכה מועיל המשיכה גם בכליו של מוכר, וכמוש"כ התוספות (ב"ב פ"ה ע"ב ד"ה לא) א"כ רואין אנו שעצם מעשה המשיכה עושה להקנין, רק בעינן שהמשיכה תהיה במקום שיש לו רשות להניח שם החפץ וזה מגדרי קנין המשיכה, וע"כ מסתברא שבמקום שהחצר אינו של שניהם והכניס ברשות וניתן רשות להקונה למשוך שם ולהחזיק שם הדבר שיקנה שיועיל משיכה שם, וכן נראה מלשון השמ"ק בשם העליות (ב"ב ע"ו ע"ב) והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' ומסתמא לא פליגי רבנן בהא כו' "דכיון שאין רשות לאדם למשוך כלים אין משיכה קונה שם" ע"כ לשון השמ"ק בשם עליות, וא"כ נראה דעת השמ"ק שהטעם שאין מועיל משיכה בחצר שאינו של שניהם או בר"ה משום שאין רשות לאדם למשוך שם כלים אבל במקום שיש רשות להאדם למשוך שם כלים ודאי דקונה משיכה שם וכדעת הסמ"ע והנתיבות ודו"ק: