באר מים חיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ
דברים
פרק א
פסקה א
אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. רבו הפירושים בכתוב הזה וגם אנחנו נפרשהו בקוצר דעתנו בכמה פנים וזה יצא ראשונה.
הנה נודע מה שאמר הכתוב (הושע י"ד, ו') אהיה כטל לישראל. והענין אפשר לומר כי כשהשלושה ראשונות משפיעין לששה קצוות דזעיר אנפין בבחינת המוחין והששה קצוות לעולם אחד כלול מכולם והם ו' פעמים ו' מספר אלה ועם הג' ראשונות הוא מספר ט"ל ואז נקרא (תהלים קל"ג, ג') כטל חרמון שיורד על הררי ציון. כי ציון הוא ביסוד סוף הו' קצוות שעד שם יורד הטל ונקרא טל על שם ג' ראשונות עם ו' קצוות. והנה השלושה ראשונות תמיד כחדא נפקין וכחדא שריין ונחשבין לראש אחד. ומכונים על שם אהי"ה שבבינה כי אחד הם. ולזה אמר אהיה כטל לישראל שבחינת אהי"ה הוא כטל כי ממנו יורד הטל. וזה חפץ הקב"ה תמיד להשפיע לישראל מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו. והנה משה רבינו ע"ה ידוע שורשו מדברי מרן הרב ז"ל בכמה מקומות שהוא מיסוד אבא ואימא בבחינת הראש הנזכר. ועל כן הוא בירך את ישראל בזאת הברכה כי היה לו כח להמשיך משם מבחינת הג' ראשונות אל הו' קצוות בבחינת הטל הנזכר. והוא תכלית הברכות שבו עתיד הקב"ה להחיות מתים כידוע מדברי חז"ל (שבת פ"ח:). ונודע שמספרו ה' אחד ובכל מקום שהוי"ה אחד הוא ודאי שם כל מיני ברכות מצוי כי אין דבר אחר שם לעכב הברכות כי ה' אחד ושמו אחד. והנה חז"ל אמרו (שבת ע':) על פסוק (שמות ל"ה, ב') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות וכו'. וגם כאן יאמר הכתוב כי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. שזה מסר משה לכל ישראל להיות להם כח הזה ליחד שמו הגדול והנורא בבחינת אלה הדברים בבחינת הטל הנזכר. ובפרט לדורו של משה שכולם היו אחוזים בסוד שורש נשמתו כנודע כמה פעמים בדברי הרב ז"ל. ועל כן להם דיבר שכולם יראו ליחד שמו הגדול והקדוש להיות ה' אחד להפיק להם רצון כטל כי שם צוה ה' את הברכה וחיים עד העולם.
או יאמר על זה הדרך כי הנה דיבור לפעמים מורה על לשון הנהגה והמשכה (זוה"ק חלק ג', רס"ט.). ולזה יאמר כי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. כי משה המשיך שפע החיים והשלום מבחינת אלה הדברים טל השמים ממעל עד בחינת כל ישראל. נודע בחינת כל שהוא ביסוד, סיום הו' קצוות ממש. כמאמר הכתוב (תהלים קל"ג, ג') כטל חרמון שיורד על הררי ציון הנזכר. והכל כי שם צוה ה' את הברכה וגו' כמדובר. ועל כן התחיל להיות מונה והולך בעבר הירדן וגו'. והם תשעה מקומות שחטאו ישראל בהן, ובכולן עמד משה וביטל הגזירה. כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. ומורה שהמשיך טל התחיה והברכה עד מדה התשיעית שהיא ביסוד להמתיק הדין מעליהם בכל מקום ומקום ובכל מדה ומדה והבן. והכל הורה דרך לישראל שגם המה יעשו כמעשהו ליחד שמו יתברך שיעמוד להם בעת צרה. ולזה סמך ואמר, אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'. כי י"א יום הללו הם בסוד שבירת הכלים מלכי אדום, בסוד עשתי עשר יריעות עזים, כמו שכתוב בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) והם נקראים ימי חורבן. והוא על ידי טל התחיה ביחוד השלם תיקן הכל והמתיק הדינים. וכן יעשו ישראל לעולם בסוד י"א סממני הקטורת כידוע.
עוד יאמר אלה הדברים וגו'. כי הנה רש"י ז"ל פירש וזה לשונו: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל וכו' עד כאן. ולכאורה הלא כל ישראל ידעו כל מה שעשו ומה נפקא מינה אצלם בין רמז לדיבור. ואמנם ההסתר הוא בשביל אומות העולם. כי הלא אחרי כן הואיל משה באר את התורה הזאת בשבעים לשון כמאמר חז"ל (סוטה ל"ו.). וגם על האבנים בגלגל נצטוו להעתיק את התורה בשבעים לשון. ואז היו אומות העולם רואים בושתן של ישראל, מאוהבן ורבן של ישראל, שאמר להם התוכחות האלה להזכיר להם מה שהכעיסו את המקום ברוך הוא. ולזה סתם הדברים שלא יכירו בהן, כי אם ישראל היודעין רמיזותיו. אבל אומות העולם לא ידעו ולא יבינו מה בתוך דברים אלו. ולזה אמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה כלומר הנה דבר שלם דיבר משה בדברים האלה ולא חצי דבר כמו שנראה למי שאינו מבין את הדברים. ואך כי דברו הטוב לא היתה אלא אל כל ישראל שהם הם המבינים בדבר ויודעין מה שבדברים הללו. אבל בפני אומות העולם אין דברים הללו דברים כלל כי לא יראו ולא יבינו. ועינים להם ולא יראו, אף שנתפרשה התורה גם בלשונם, הם בחשיכה יתהלכו בהם ואין אומר ואין דברים, והכל לכבודן של ישראל.
גם יאמר אל כל ישראל. לומר שדיקדק בעת דברו אליהם שלא יהיה מעורב אז ביניהם שום אחד מאומות העולם. כי אם דוקא אל כל ישראל דיבר דבר הטוב, ואילו היה בהם אחד מן האומות לא היה מדבר בפניו דברים האלה. שלא יראו אומות העולם בבושתן של ישראל חלילה. וגם שלא יקל בעיניו על ידי זה מעלת ישראל ויסיר המורא והבושה מעליו, כי ידמה לו שכמוהם כמוהו בית ישראל ח"ו. ובאמת באומות העולם אמר הכתוב (משלי י"ד, ל"ד) חסד לאומים חטאת. שאפילו המצוות שעושין, עבירות הם. כמאמר חז"ל (בבא בתרא י':) ובישראל אמרו חז"ל (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאין מצוות כרמון.
או יאמר אל כל ישראל. כי הנה נודע אשר בכל מעשה ישראל לכל חטאתם ולכל עוונותם לא התחילו הם בעבירה ח"ו מימיהם. כי אם הערב רב שהיו ביניהם מיוצאי מצרים הם הם שהחטיאו את ישראל בכל פעם. כמו בעגל שנאמר (שמות ל"ב, א') ויקהל העם וגו'. ומבואר בזוה"ק בכמה מקומות (חלק ב', מ"ה:) שאין העם אלא ערב רב. וכן (במדבר י"א, א') ויהי העם כמתאוננים, וכדומה. רק שאחר כך פיתו את ישראל גם כן. ונאמר (שם שם, ד') וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכן (שם כ"ה, ג') ויצמד ישראל לבעל פעור, וכדומה. והעיד הכתוב על משה רבינו ע"ה כי קיים בנפשו מאמר אב החכמים בדברי קבלה (משלי ט', ח') אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם וגו'. ולא רצה כלל להוכיח את הערב רב, משום אל תוכח לץ, כי אם את ישראל לבד במה שנשתתפו עמהם, או על שלא מיחו בהם. ומי שיש בידו למחות ולא מיחה העבירה נקראת על שמו כמאמר חז"ל (שבת נ"ד:) בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה. ולזה אמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, לישראל דייקא הוכיח כדין הוכח לחכם, ולא להערב רב המלאים זוהמא.
פסקה ג
ויהי בארבעים שנה וגו'. הנה בכל מקום שנזכר איזה מספר בתורה בשנים נאמר לאיזה חשבון נמנה זה המספר. כמו לצאתם מארץ מצרים, וכדומה. וכאן לא הזכיר הכתוב לאיזה חשבון הוא מונה המ"ם שנים הללו. ואמנם כי הנה חז"ל אמרו (מובא ברש"י במדבר י"ד, ל"ג) אצל הגזירה של המ"ם שנים במרגלים שאף שנה הראשונה הקודם לה הוא בכלל המ"ם שנים הללו, ואף על פי שקדמה למוציאי דבת הארץ. לפי שמשעה שעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה רק שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר וביום פקדי וגו' עד כאן. אשר על כן אפשר לומר כי לא היה יכול משה לפרש חשבון המ"ם שנים הללו כי הגזירה המפורשת היתה בשנה השניה והתחלתן הוא ממחשבת הגזירה משנה ראשונה ואי אפשר לפרש אחד מהן מפני חבירו. אשר על כן כתב סתם וסמכן למה שלפניו במה שסיים בתוכחות עלי עוון העגל באומרו ודי זהב ולזה אמר ויהי בארבעים שנה מעת הנזכר. כי באמת משם התחילו. ומחשבתו ברוך הוא כמעשה.
באחד לחודש וגו'. הרב הקדוש בעל אור החיים מבאר כי ימי מוסרו לבני ישראל היה ל"ו יום כי כן ימלאו הימים מא' בשבט עד ז' אדר עיין שם. ולפי מה שכתבנו למעלה יובן למה דוקא חושבן זה דיבר עם ישראל. כי כתבנו שדברו היה עם ישראל בבחינת אלה הדברים ללמדם דעה בינה והשכל בבחינת היחוד של מעלה להוריד טל אורות של מעלה על ידי יחוד השלוש ראשונות עם הו' קצוות שכללותן הוא ל"ו ועם ג' ראשונות הם טל והוא הטל המחיה מתים כנודע. ועל כן היתה דברו עמהם במספר הימים האל"ה ללמדם תיקון אל"ה הל"ו הנכללים בו' קצוות הצריכים תיקון המשכת המוחין מג' ראשונות כמדובר. ואפשר כי בכל יום ויום לימדם סדר תיקון בחינה אחת מאל"ה עד אשר נשלמו הימים ונגנז ארון הקודש. וצא ולמד ממצות הספירה שלכל בחינה צריכין יום שלם. ואפשר עוד שרצה לעשות קודם מותו התיקון עמהם בצוותא חדא משה וכל ישראל ועל כן בכל יום לימדם סדר התיקון ותיקונו. ולזה סיים דבר משה וגו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. פירוש כאשר צוה ה' אותו בבחינת היחוד והתיקון הלז לעשותו. עתה מסר אותו אליהם שיעשו הם כן אחרי מותו כי הם היו שייכים בתיקון הזה כמוהו כאמור. או שמסר אותו אליהם שגם הם יעשו אתו התיקון הלז בעודו בחיים באל"ה הימים כדבר האמור.
או יכוון בזה על דברי התוכחה שאמר להם. כי הנה משה ענותן גדול היה מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מלאו לבו כלל להוכיח כל ישראל ביחד. ולזה אמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. כלומר כאשר נצטוה הוא מאתו יתברך אל בני ישראל במצות התוכחה במצות עשה מפורשת הוכיח תוכח וגו' כן היה הוא מוכרח לקיים צווי בוראו. ואמנם כי אם כן יקשה איך מנע את עצמו מלהוכיחם עד הנה בכל ימיו כי אם עתה קודם מותו. ולזה אמר הכתוב,
פסקה ד
אחרי הכותו וגו'. שהיה מוכרח להתעכב בתוכחתו שלא יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו וכו' אינו בא אלא לקנתר וכו' ולפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג כמאמר חז"ל (בספרי פרשה זו). ואולם שלא יקשה הלא כבר לחם מלחמתן במלחמת עמלק. ולזה אמר את סיחון מלך האמורי וגו' כלומר מלך קשה והמדינה קשה כמאמר חז"ל (שם) וזה הוא חידוש יותר על כן התעכב עד כה. ועוד כי כאן נאמר אחרי הכותו שהכה אותו ממש. ושם נאמר ויחלוש יהושע לא עשאן אלא חלשים (עיין שמות רבה מ"א, א' ואסתר רבה ז', י"ג). וגם כי שם ויבוא עמלק הוא התחיל במלחמה בחנם בלא דבר, והאלהים יבקש את הנרדף ועל כן נפל לפני בני ישראל. מה שאין כן בסיחון אשר יושב בחשבון ישב שקט שאנן ולא התחיל במלחמה עד אחר שלוח משה אליו ואף על פי כן נתנו ה' בידו ובזה ודאי יאמינו בה' ובמשה עבדו שהיה בנס מופלג. ועוד שכאן כתיב וירשו את ארצו מארנון וגו' והוא הטבה שלימה, כבישת מדינה וערים לשבת. מה שאין כן בעמלק שלא הרגישו טובה בזה יותר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף וכדומה ואף על פי כן לא נחשב זה כי אם להצלת נפשם מיד שונא. ולא טובתם בהטבה.
עוד יאמר אחרי הכותו וגו'. כלומר אחר מעשה מפורסם שהיה בהכותו לסיחון שעמדה לו חמה במלחמתו כמאמר חז"ל (עבודה זרה כ"ה.). ומי לא יקבל מוסר ממי שיעשה טובה גדולה כזו בנסים מופלאים ומופלגים שלא בשום טבע כלל וכלל. ומה שאמר אשר יושב בחשבון ולא אמר סתם מחשבון או מלך חשבון, לרמוז דברים בגו, גבורה על גבורה. כי חוץ ממה שהיה מלך חשבון, הנה בחר לו דוקא לשבת בחשבון ולא בשאר ערי הממלכה מפני שכל מלכי כנען העלו לו מס ושכרו אותו לישב על הספר לשמרם מכל אשר יבוא להזדווג אליהם. ועתה ראה מופתי גבורתו יותר מכל מלכי כנען ביחד. שממה שהם פחדו ורעדו הושיבו אותו לבד ואף על פי כן הכה אותו משה ונתן ארצו לנחלה לישראל. ואחרי זה ודאי ראוי לקבל מוסרו הטוב אחרי קבלת טובתו העצומה והמופלגה.
ואת עוג מלך הבשן וגו'. נודע מה שאמרו חז"ל (בבא קמא מ"א:) רבי שמעון התימני היה דורש כל אתין שבתורה וכו' כי כל את רבויא הוא שבא לרבות איזה דבר מה שלא נכתב. וכאן נמצא להיות שואלין ודורשין בהאי את מה בא לרבות. כי היה יכול לכתוב ועוג מלך הבשן. והנראה שבא לרבות את המבואר בזוה"ק (חלק ג' קפ"ד.) בפסוק (במדבר כ"א, ל"ד) אל תירא אותו אל תירא מאות שלו. כי היה נחתם באות ברית מילה לפי שהיה עבד קנין כסף בבית אברהם ומל אותו כמה שנאמר (בראשית י"ז, כ"ז) וכל אנשי וגו' ומקנת כסף נימולו אתו. ומזה נתיירא משה שלא יעמוד לו זכות הברית. והשיבו הקב"ה אל תירא אותו, מאות שלו, כי כבר חילל בריתו. והנה מלת ואת הוא אות. וזה שבא הכתוב כאן לרבות שהיה בו חוץ ממה שהיה בסיחון, המלך קשה והמדינה קשה והוא גם הוא קשה כמוהו. וחוץ לזה היה נחתם באות ברית שמל אברהם אותו, ואף על פי כן לא היה יכול לעמוד בפני משה והכה אתו ואת כל עמו עד בלתי הותיר לו שריד. ובחוש ראו בזה גבורת משה שהוא לבדו הכה את עוג בעצמו כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד:). ומי יתיצב לפני בני ענק אם לא משה עבד ה'. ואחר כל זה ודאי מהראוי להטות אוזן לשמוע מפיו תוכחה ומוסר דברי אלהים חיים ומלך עולם.
פסקה ה
בעבר הירדן וגו' באר את התורה הזאת לאמר. מלת לאמר אינו מובן. ואולי על פי מאמר חז"ל (עירובין נ"ד.) שאמרה ברוריה להאי תלמידא שיננא פתח פיך ויאירו דבריך וכו' עד אם ערוכה בכל רמ"ח אברים שלך וכו' למוציאיהם בפה. והוא אמרו באר את התורה הזאת לאמר. כלומר הגם שהתורה לפניו היא כי היא התורה הזאת אף על פי כן כתוב לאמר. שצריך האדם לאומרם בפה מלא כי חיים הם למוצאיהם בפה דוקא.
או יכוון על הא דאמרו חז"ל (שם נ"ד:) שצריך לשנות לתלמידיו עד שתהא התורה סדורה בפיהם. והוא אומרו באר את התורה הזאת. אף שזאת התורה לפניהם, מכל מקום לאמר. צריכה להיות סדורה בפה עד שתוכל לאומרם ברור וצלול.
גם ירמוז על מה שאמרו חז"ל (שבת ס"ג.) אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והענין הוא כי הן נודע (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) אשר התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וכולה רזין דרזין סתרי תורה. ופן הנה כאשר יבין האדם מסודות התורה אשר בה, יבז בעיניו לשלוח יד בפשט התורה לקיימם על פשוטתן. כיון שלדעתו הוא מרמז על דברים אחרים לגמרי ומה לו בהפשט. על כן יסוד מוסד הניחו חז"ל ואמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף על פי שכל הכוונות והסודות ודברי חכמה ומוסר רמוזין בה, מכל מקום אינה יוצאה התורה מפשטותה מלקיימה כאשר ניתנה בפשוטי התורה.
והאמת הנה כבר ביארנו היטב במקום אחר שכל סודות התורה והתפילה והכוונות ורזין דאורייתא הנמצא בהן. כולם רמוזים בהפשט, והכוונה והפשט אחד ממש הם. כי הלא הפשט הוא הנקרא לבושי התורה והתפילה. ומכלל שכל הסודות והרזין נתעטפו בלבושין ההם, והפשט הוא המלביש אותן. רק שהפשט הוא בגשמיות הארץ הלזו. והכוונה הוא בחיות הרוחניות השורה ונתלבש בדבר הלז ובשורש הדבר הזה למעלה בשמי השמים. ואם עיני שכל לך תבין שהכל אחד הוא. והחילוק אינו כי אם כשמכוון האדם על פשוטו, אם אין מוח בקדקדו, הרי הוא מכוון שם להנאתו ותאותו כמו בברכות השמונה עשרה ברפאנו וברכנו וכדומה. וזה לא כלום הוא ואינו עולה למעלה כלל ועליו נאמר (ישעיה מ', ו') וכל חסדו כציץ השדה וגו'. כיון שמכוון הנאת עצמו ותאותו הרי הוא עובד את עצמו ולא את אלהי עולם ושואל פרס מרבו. ומי שמכוון בכוונות אשר שמה הרי מכוון עבודה צורך גבוה לתקן שם במקום עליון לעשות נחת רוח לבוראנו. ודבר זה חשוב ומקובל מאוד בעיני ה' יתברך כיון שמשליך תאותו מנגד ועובד את רבו ולא את עצמו לקבל פרס. ואמנם המבין את זאת ומכוון בפשוטי התורה והתפילה שלא למענו כי אם לעשות רצון בוראו שצוהו בזה, ומכוון להמשיך אורות הרפואה והברכה וכדומה לכל העולם בשביל חפץ ה' יתברך שחפץ חסד הוא למאוד ויש לו נחת רוח גדול בהשפיע כל מיני ברכות לעולמו. רק שככה עשה בעולמו שלא להוריד ההשפעה בבחינת מיין דכורין עד שיעלה איתערותא מלתתא בתפילה ובקשה במיין נוקבין כמו שאיתא בזוה"ק וזה לשונו: דהא לא נבעין מיין עילאין אלא באיתערותא דכסופא דלתתא וכדין תיאובתא אתדבק ונבעין מיין תתאין לקבל מיין עילאין ועלמין מתברכין ובוצינא כלהו דליקין ועילאין ותתאין אשתכחו בברכאין וכו' עד כאן. ועל כן הוא מתפלל ומבקש בל בחינת הברכות שונות אורות אלו, ואורות אלו גאולה רפואה וכדומה, למען היות נחת רוח לפניו כשיברך את עמו ישראל באהבה. הרי בזה נכלל כל בחינת הכוונות. כי כל הכוונות הוא להמשיך אורות הללו לעלמא תתאה לכנסת ישראל בכדי שיהיה זאת לנחת רוח לפניו. בינה זאת.
ונראה שעל כן מסיימין ברוב הברכות כי אל מלך רופא נאמן וכו' או כי אל טוב ומיטיב וכדומה. לומר, כי על כן אנו מתפללין ומבקשין זאת, לפי שאתה רופא נאמן וטוב ומיטיב, ורצונך מאוד להיטיב ולרפא חולים. על כן אנו מבקשין זאת למענך שיהיה לך נחת רוח, ולא למעננו חלילה. ונחזור לענין כי על כן לא יהרוס אדם בלבבו את דברי הפשט ביודעו רמיזותיו בכוונה, כי כל הכוונות מתלבשים בהפשט. ולזה בבירור אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי בהפשט הנעשה לשמו יתברך בו נרמז כל הכוונה. ומי כאלהינו חכם יודע פשר דבר במה שהלביש את סתריו בפשט הזה, הלא ממנו מוצא דבר.
ולזה אמר הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. כלומר שנאמר את דברי התורה הזאת ולא יקל בעינינו פשוטי התורה ח"ו לבטל דבר אחד בשביל שנדמה לנו שהתורה מכוון לדבר אחר. ח"ו ח"ו לעשות כן. כי אין כאלהינו מבין מביט לסוף דבר בקדמותו, והוא הציב וירה אבן פנתו לא יפול דבר ארצה. (וזה היה טעות אלישע בן אבויה אחר שהשכיל בדברים עליונים ונבזה בעיניו לעשות פשוטי הדברים, אחר שהבין בשורש חיוּת הרוחניות, ונדמה לו שרק יכוון בהרוחניות, בלתי יעשה כפשוטו ומשם יצא לתרבות רעה כנודע).
עוד ירצה לומר כי הנה חז"ל אמרו (מובא ברש"י ועיין סוטה ל"ה:) באר את התורה הזאת בשבעים לשון בכדי שהכל יבינו מאמריו ואפילו אומות העולם. ואמנם ודאי לא גילה סודות התורה למי שאינו ראוי והגון ח"ו. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך (משלי כ"ז, כ"ו) דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ובזוה"ק (חלק ג', רט"ז: רמ"ד.) החמיר מאוד בזה. ולזה אמר באר את התורה הזאת לאמר כלומר כל התורה שהיא באמירה שניתן הרשות בהם לגלות הכל זאת באר בשבעים לשון. אבל לא דברים שאין מגלין אלא לצנועין והוא מאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, י"ט) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי.
פסקה ו
ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב לאמר וגו'. נראה לומר טעם על מה שנקרא מדבר סיני הר חורב כמו שאמר הכתוב (שמות ג', א') חורבה, וכדומה. על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב) וזה לשונו: אין התורה מתקיימת כו' באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד. והוא על פי דברי חז"ל (שבת פ"ג:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה וכו'. ואמרו (בעירובין כ"א: כ"ב.) מאי קוצותיו תלתלים וכו' עד במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב וכו'. ועל כן אמרה עכסה בת כלב לאביה (יהושע ט"ו, י"ט) תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני. ושנו רבותינו (בתמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה אדם שאין בו אלא תורה בלבד וכו'. כי אין התורה נקנית כי אם במי שמנוגב מכל טובות עולם הזה ומשחיר פניו עליהן ולא להתענג בתענוגים ועל כן קרא למקום שניתן התורה בו חורב, שהוא לשון יובש כמו חרבו פני האדמה (בראשית ח', י"ג) והוא כמו נגב. להראות שאין התורה ניתנית כי אם בחורב בבית המיובש ומנוגב מכל טוב, ולא בלב החומדת ומתאות לילך אחרי תענוגי עולם הזה.
ונחזור לפירוש הכתובים שחז"ל הרבה דרשו במה שאמר רב לכם שבת בהר וגו' ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם הנה ידוע ההפרש הרב והמרחק הגדול שיש בין אם האדם זוכה לברכת ה' מצד עצמו ובין אם הוא עצמו אינו ראוי לברכה רק שמקבלה בנחלת אבות שאבותיו זכו שיתברכו בני בניהם. כי הזוכה מצד עצמו אז אין גבול ומדה לברכותיו כי בכל מקום שבא ובכל מקום שהולך שם צוה ה' אתו את הברכה, ואין קץ לברכותיו. מה שאין כן כשהוא בנחלת אבותיו אז אין לו כי אם מה שנפל לו בירושה בזכות האבות בגבול ומדה, לא זולת. ועל כן לפעמים אמרו חז"ל (שבת נ"ה.) תמה זכות אבות כי זה דבר שיש לו קצבה, מה שאין כן בזכות עצמו. ולזה פתח דברו האיר משה רבינו ע"ה באומרו ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב וגו'. כלומר שדיבר אלינו שהוא ה' אלהינו לבד ולא אלהי אבותינו כי אם אנכי ה' אלהיך לומר כי מצד עצמינו זכינו להיות ה' אלהינו. וממילא כלום חסר מבית המלך, אם ה' אתנו ודאי שהכל שלנו מעצמינו.
וגם יאמר ה' אלהינו דיבר אלינו וגו'. כלומר כי ה' דיבר אלינו לבד, לומר שזכות עצמינו גורם לירושת הארץ. ועל כן היתה דברו הטוב לאמר. ולכאורה האי לאמר אינו מובן כי למי יאמרו זאת. ואמנם כי לצד שאמר דיבר אלינו ודיבור הוא לשון קשה (תנחומא צו י"ג) ולכאורה מה קשה כאן הלא זאת טובה דטובת ישראל הוא. ואמנם שהוא דיבר זאת בגזרה רבה על ישראל שילכו אל הארץ. כי אפשר לא ירצו ישראל לילך מהר חורב אחרי שראו שם גילוי שכינתו יתברך לעין כל בפירסום רב שלא היה כזאת מעולם. וקבלו שם התורה ועשו שם משכן לה' בארץ שכביכול אל עליון ברוך הוא ירד ממעונה אלהי קדם ממקום כבודו לדור עם ישראל בארץ בשכונה אחת. ומי שלא התגאל בפת בג תענוגי נופת טינופת צוף העולם הזה ומעשה תעתועיו ודאי יאמרו מה לנו כבישת ארץ ז' עממין ארץ זבת חלב ודבש הלא טוב לנו עתה לשבת בהר הזה יותר מכל מחמדי עולם. ולזה דיבר אליהם קשות בגזירה שילכו אל הארץ, לרוב אהבתם להנחילם ארץ נחלה כיום הזה. וידוע (תנחומא שם) אשר אמירה מורה על אמירת חיבה ואהבה. ולזה הזכיר שני הבחירות, דיבור ואמירה. דיבר אלינו בחורב לאמר. להראות כי בשני הבחינות היתה דברו כאן. בגזירה עלינו, ובאהבה וחיבה. והנה הדיבור הקשה היה על ידי האהבה אלינו ולזה דיבר אלינו בחורב בבקשה לאמר לנו על ידי רוב אהבתו וחמלתו, והבן. רב לכם שבת בהר הזה. כלומר הנה באמת גדול ורב הוא לכם שבת בהר הזה. לחם יורד מן השמים והוא מאכל ומזון מלאכי מעלה כמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ה:) בפסוק (תהלים ע"ח, כ"ה) לחם אבירים אכל איש. הבגדים גדילים עם האדם ואינם נקרעים ולא נבלים כמו שאמר הכתוב (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה וגו'. ועל הכל למעלה למעלה שכינתו אתכם. והנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, ואפשר לא תחפצו כלל לצאת מזה לרוב הטובה. אבל אני אין רצוני בזה כי אם פנו וסעו וגו'.
ועוד יאמר רב לכם שבת בהר וגו'. כי הנה כשהקב"ה רצה כינס כל ישראל בין שני בדי הארון בעת העבירם הירדן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ז') וכן במקדש במקום בית סאתים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. (אבות ה', ז') וכן בשעת מתן תורה כפה על ששים רבוא מישראל ההר כגיגית כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.). ועל כן רב לכם שבת בהר הזה. כלומר כי גם בהר הזה לבד רב ודי לכם לשבת בו, ולא יאמר אדם צר לי המקום. וגם בהר הזה שאינו לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו' ומים אין לשתות, אף על פי כן רב ודי לכם לשבת בו כי אני המוציא לכם מים מצור החלמיש ולחם מן השמים ולא תחסר דבר. ואינכם צריכים בשביל זה לילך ולכבוש מדינות לשכון בהם וערים לשבת לטפכם ונשיכם, ולזרוע שדות וליטע כרמים ולעשות פרי תבואה. רק אני אין רצוני בזה כי אם דוקא,
פסקה ז
פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב וגו'. בכדי להיות כבודו מלאה הארץ ומלואה. והנה חז"ל אמרו (ספרי מובא ברש"י) הר האמרי כמשמעו. ואל כל שכיניו, עמון ומואב והר שעיר וכו'. ולכאורה זה תימה כי הלא אדרבה נצטוו שלא יצורו את עמון ומואב. והר שעיר ניתן לעשו לרשת אותו. ויתכן לומר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות תרומות פרק א' הלכה ב'-ג') ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא בארצות שכבשם מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל והוא הנקרא כבוש רבים וכו' ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה שלא יהיה כבוש יחיד וכו' והארצות שכבש דוד המלך ע"ה חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהן אף על פי שהוא מלך ישראל ועל פי בית דינו הגדול עשה אינו כארץ ישראל לכל דבר ומפני מה ירדו ממעלות ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שכבש כל ארץ ישראל וכו' ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולתיה ואחר כך כבש אחרות היה כיבושו לכל דבר כארץ ישראל וכו' עד כאן. נמצאת אתה אומר שכל מה שכובשין ישראל הכל הוא ארצם ונחלתם ומקודש כארץ שבעה עממין לכל דבר, רק שצריך קודם לכבוש כל ארץ כנען. והוא בנוי על הספרי שדרש על פסוק (דברים י"א, כ"ד) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו וגו'.
ולזה אמר פנו וסעו וגו' בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. כלל בזה כל ארצות האדמה אשר על פני תבל ומלואה, כי לכל מקום שיבואו הרי הוא שלהם ממש להקרא ארץ ישראל ולהיות מקודש בקדושת ארץ ישראל לכל הדברים. ועל כן כלל גם עמון ומואב והר שעיר כי גם הם ירושה לעתיד כמאמר הכתוב (ישעיה י"א, י"ד) עמון ומואב משלח ידם ובני אדום משמעתם. ורק תנאי קטן התנה בזה ואמר פנו וסעו וגו' ובאו הר האמרי ואל כל שכניו. תחלה אל הר האמורי, ואחר כך אל כל שכניו. כי עד אשר לא יכבשו ארץ כנען לא יתקדש שום מקום כיבושם כאמור. ועל כן אמר להם מיד ולדורות פנו וסעו וגו' כלומר לכו תחלה אל הר האמורי ומשם לשאר ארצות ומשם לעמון ומואב וכו' כי עדיין לא היה גזירת הגלות. ואם לא היו ישראל חוטאין היו מתקנים בקרב בהיותם על האדמה כל אשר היה נצרך לתקן והיה התיקון השלם כבבוא משיח צדקינו. וזה הכל קאי אמה שלמעלה שאמר ה' אלהינו דיבר אלינו וגו' כנאמר, שזכות עצמינו גרמה לזה ואין אנו צריכין לזכות אבותינו מידי. ועל כן אין קצב וגבול לברכותינו ונתקיים בנו (בראשית כ"ח, י"ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה וגו', לא דוקא ארץ שבעה עממין לבד.
ואמנם הנה תיכף בנסיעה הראשונה מהר סיני נאמר (במדבר י', ל"ג) ויסעו מהר ה' ואמרו חז"ל (שבת קט"ז.) מאחרי ה' ופירש הרמב"ן ז"ל שם שחטאם היה לצד שאמרו חז"ל (ילמדנו הובא בתוספות שבת שם.) שברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר וכו'. והוא לומר שנסעו משם בשמחה בתאוה כתינוק הבורח מרבו, וזה היה החטא שאמרו חז"ל שנסעו מאחרי ה'. ולזה אמר הכתוב ויסעו מהר ה' כלומר שנסעו עבור שהיה הר ה' עד כאן דברי הרמב"ן. ולפי דברינו הנזכרים יומתק זה. כי הקב"ה אמר להם רב לכם שבת וגו' כנזכר לומר שבודאי רב וגדול הוא לפניכם גם שבת בהר הזה שלא חסרת דבר, והמיעוט יחזיק המרובה. ועל הכל ה' אלהינו עמנו במשכן כבודו יתברך. ואף על פי כן אני גוזר עליכם פנו וסעו. והיה להם להשיב ודאי כן דברת, טוב לנו לשבת על פנת גג ההר הזה עמך, ולמה לנו להתלבט בדרך לכבוש ארצות ולילך משם בעל כרחנו, רק בשביל גזירת המקום שאמר פנו וסעו. והם לא עשו כן כי אם ויסעו מהר ה' מאותו הר ששבחהו ה'. כי לא רצו בו וברחו בשמחה כתינוק מבית הספר. וזה תיכף לחטא היה נחשב להם. ואחר כך תיכף באותו פרק נאמר (במדבר י"א, א') ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו' ותיכף (שם שם, י"א) ויאמר משה למה הרעות לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי וגו'. כי כשישראל זוכין מצד עצמם אינם צריכים לשום זכות ולשום נשיאות אדם. ועתה כשחוטאין אני צריך לשאת אותן עלי להתפלל בעדם ולמסור נפשי עבורם. ולזה גמר אומר (שם שם, י"ב) כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. כי כאשר חוטאים ומאבדים זכות עצמן אז אין להם אלא זכות אבות הברית והחסד והשבועה שנשבע לאבותינו. ועל כן הוא במדה וקצב כמו שאמר על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. והוא ארץ כנען לבד והשייך אליה, שעליה היתה השבועה לאברהם בברית בין הבתרים ולא יותר.
ובזה אפשר לי לומר כי מה שלאברהם ויצחק ניתן הארץ במדה מה שאין כן ליעקב שנאמר בו נחלה בלי מצרים כמאמר חז"ל (שבת קי"ח:). כי בנתינת הארץ לאברהם וליצחק נזכר בכל מקום הבטחתו יתברך לזרעם אחריהם. כמו באברהם לך אתננה ולזרעך (בראשית י"ג, ט"ו) או לזרעך נתתי את הארץ הזאת (שם ט"ו, י"ח). וביצחק נאמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כ"ו, ג'). והוא בחינת הברית והשבועה בהבטחתו יתברך בין אם יהיו בניו ראוין או אינן ראוין צריך לקיים השבועה מצד ברית ומצד זכות אבות ועל כן ניתן בקצב וגבול. וכן ביעקב נאמר תחלה (שם כ"ח, י"ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והוא במדה וגבול. הארץ אשר אתה שוכב עליה לבד וחז"ל אמרו (חולין צ"א:) שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו אבל לא יותר, מפני שהזכיר הבטחת זרעו.וכל מקום שבא בזכות אבות ניתן קו המדה עד כאן ותו לא. רק אחר כך אמר לו אליו בעצמו (שם שם, י"ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה וגו', שאתה בעצמך תזכה לזה. ולרמוז לו כי אם יהיו ישראל כמוהו בעצמו אז ופרצת ימה וגו' כי אז אין שיעור ומדה לברכתן, וכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם בו, להם נתתיהו. (אמר זה ליעקב ולא לאברהם ויצחק לצד שלא נמצא פסול בזרעו רמז לו אם יהיה זרעו כמוהו כל העולם כולו שלהן כי הוא יעקב בחיר האבות היה שלא נשאר בו זוהמא כל דהוא מה שאין כן באברהם ויצחק שעדיין היה בהם מקצת הסיגים מתרח אבי אברהם ששכב עם אשתו בנדתה ומזה נולד אברהם בסוד (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא כידוע, ויצאה זוהמתם בישמעאל ועשו. מה שאין כן ביעקב שהיה מטתו שלימה, והבן). וזה שאמר להם משה בתוכחתו כי הנה מתחלה ה' אלהינו דיבר אלינו וגו' מצד זכות עצמינו והוא אלהינו ממש ולא רק אלהי אבותינו ועל כן אמר פנו וסעו וגו' בערבה בהר וגו' באין קצב ומדה וגבול כי הזוכה מצד עצמו, כל מקום שהוא שם, ברכו ה'. הכל כאמור. אבל עתה הנה,
פסקה ח
ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם וגו'. כי לצד שאיבדתם זכות עצמיכם תיכף בנסעכם מהר ה', וגם אחר כך בכמה מקומות שהזכיר להם בפסוק ראשון, אינכם זוכים להארץ כי אם עבור השבועה לאבותיכם, וכבר הוא בגבול ומדה. באו ורשו את הארץ אשר נשבע וגו' ולא יותר, כי מהר קלקלתם חופת חיתונים (והנה אנו רואין שאפילו הארץ לא כבשוה כולה מפני חטאם. ואף דוד המלך לא אץ לכבוש מקודם כל ארץ ישראל ואחר כך שאר ארצות בכדי לקדשם בקדושת ארץ ישראל. כי ידע כי זה אי אפשר רק אם יהיו ישראל ראוין מצד עצמם, והוא לא ראה בהם עדיין זה. ועל כן כיבשם קודם בכדי שלא יהיו להם דין ערי ישראל). ולזה,
פסקה ט
ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו'. כלומר הנה תיכף אחר החטא אמרתי לא אוכל וגו' שאת אתכם. כי קודם החטא לא אמרתי כלל זה כי לא הייתם צריכים אלי. ואחר החטא הכביד משאכם עלי לצאת ולבוא לפניכם לכפר על כל חטאתכם וכבד הוא ממני ולא אוכל לבדי וגו' עד שאמר הקב"ה (במדבר י"א, ט"ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'.
ולהבין מלת לאמר הנאמר כאן שאין לו פירוש. נראה על פי מה שכתב הרב המובהק בעל ספר מעשה ה' במה שאמר יתרו למשה (שמות י"ח, י"ח-י"ט) נבל תבול וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך וגו' איעצך ויהי אלהים עמך וגו'. פירוש אם אתה עושה הדבר הזה לבדך במה שאתה יושב לבדך לשפוט את העם בלתי צויית הקב"ה אליך בזה, הנה כבד ממך הדבר. כי אם היית מצווה בזה מאתו וברשותו. אז היתה עזרתו אליך ובקל היית עושהו אבל לא תוכל עשוהו לבדך בלתי צויית אלוה בזה. על כן איעצך ויהי אלהים עמך. ופירוש שיסכים עמו יתברך בזה ואז תוכל עשוהו. ועל כן ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. כלומר תראה אם יעכב הקב"ה לך למנות שופטים או לא. ועל כן סיים (שם שם, כ"ב-כ"ג) וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה וגו'. כלומר אתה תבחר ותקרב ראשי אלפי ישראל בכדי להקל מעליך. ואך אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים כלומר אם תעשה אתה לבדך כל הדבר הזה שאתה רוצה להשליך עליהם, ואך וצוך אלהים שהוא יצוה לך שדוקא אתה לבדך תעשה, ויעכב על ידך מניית דיינים. אז ויכלת עמוד וגם כל העם הזה וגו' כי הוא יסייעך וכו'.
והנה משה רבינו גם הוא היה רצונו בזה שלא יתמנו עליהם ראשים אחרים וכאשר שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש איש אלהים מופת הדור ופלאו המנוח מוהר"ר יחיאל מיכל זצללה"ה מגיד מישרים מק"ק זלאטשוב שאמר בפירוש מה שאמר משה (במדבר י"א, י"א) ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי וגו'. פירוש למה לא מצאתי חן הזה בעיניך שתשים באמת את משא כל העם הזה עלי ולעכבני ממניית ראשים אחרים עליהם והיה טוב להם אז מעתה. כי ישראל נמשכין אחר הראשים שבהם ואי רישא דעמא זכאי כולא עמא זכאי כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', קצ"ח. חלק ג', קי"ד.). ואמנם האמת הוא מה שלא עיכבו הקב"ה בזה הוא מחמת שישראל רצו מאוד במניית דיינים להנאתם כמו שכתוב (לקמן פסוק י"ד) טוב הדבר אשר דברת לעשות ואמרו חז"ל (ספרי על פסוק זה) שהיה להם להשיב משה רבינו ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך וכו' עד אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינים הרבה אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורן והוא נושא לנו פנים וכו'. ובדבר הזה שיש בו טוב ורע ניתן הבחירה לבני אדם וכאשר בחרו בדיינים להנאתם לא היה אפשר להקב"ה לעכב.
והנה ידוע אשר מלת לאמר מורה על לשון הבנה. ולזה אמר להם כאן ואומר אליכם וגו' לאמר לא אוכל לבדי וגו' פירוש שהיה לכם לשים על לב לומר מה לו למשה רבינו לומר לנו בדבר הזה הלא מלך הוא והכל בידו, וכרצונו וחפצו יעשה ומי יעכב על ידו. אם לא שרצונו הטוב להיפוך שאנו נעכב על ידו לומר ממי נאה ללמוד, ואז על ידי בחירתינו באתערותא דלתתא יפעל למעלה שהקב"ה יעכבהו ויצוהו על זה, ואז הוא לבדו יוכל עשוהו כי הוא יסייעהו. וזה אומרו ואומר וגו' לאמר וגו', פירוש שבכוון זה אמרתי לכם בכדי שתבינו עיקר כוונתי אשר לא אוכל אנכי לבדי בלתי ציוית והסכמת הקב"ה לשאת אתכם. ואתם תגרמו שיהיה ציויו יתברך בזה, כשאתם תעכבו ותבחרו בטוב, יתער עובדא לעילא שאהיה מצווה ועושה, ואז אוכל לשאת אתו עמו ברוך הוא ואתם לא די שלא עכבתם אלא אף הוספתם על דברי ואמרתם טוב הדבר אשר דברת לעשות. פירוש זה הדבר אשר דברת, טוב לעשות כן בעשיה מפורשת כדי שיתחזק הבחירה בזה ויתעורר יותר פעולה זו למעלה שלא יעכב הקב"ה כביכול בזה, וַאֲמַנֵם דוקא עוד ממונים אחרים בלעדי. ולפי שכלל באומרו לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם לומר שעבור חטאם שנסעו מהר ה' לא היה יכול לשאת אותם עליו כנאמר. על כן אמר להם,
פסקה י
ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו'. חזר לדבריו הראשונים למלא פיהם בתוכחות עלי עוון במה שאיבדו על ידי חטאם מה שהיה להם בחורב בחינת ה' אלהינו זכות עצמם ועתה אינם הולכים כי אם בזכות אבות כאמור, והחילוק ביניהם כבר אמור. ועתה אמר להם עוד ראו ההפרש וההבדל ביניהם. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ב:) בפסוק (הושע ב', א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ר' יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל וכתיב אשר לא ימד ולא יספר. לא קשיא כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וכו' עד כאן. ולכאורה יקשה הלא נודע מאמרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה ואיך מוקמינן והיה מספר בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. אם כן מאי והיה, ולשמחה מה זו עושה.
ואמנם הענין כך הוא. כי כבר כתבנו במקום אחר ענין מה שצוה הקב"ה כמה פעמים למנות את ישראל על ידי כופר נפשם במחצית השקל וכדומה. ומבואר בזוה"ק (עיין חלק ב', רכ"ה.) כי על כן אסור למנות את ישראל בראשיהם בעצמם מפני שאין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. וכל מקום שאין הברכה שורה, שם הרגיעה שידה לנוח עליו הסיטרא אחרא ח"ו. ועל כן נאחז הַדֶבֶר בר מינן בהמנות את ישראל וכו'. ולכאורה לפי זה למה צוה כלל שמו יתברך למנותן אם יש סכנה בדבר וצריך ליקח כופר נפשם בעד זה ולמה למנותם. ואם כפשוטי מאמרי חז"ל שאמרו (במדבר רבה פרשת פנחס ז') משל לרועה צאן וכו' ורצה לידע מנין הנותרות הלא לפניו גלוי וידוע ומה צורך למנותם להכניסם בסכנת מות. ואולם הנה ידוע (זוה"ק חלק א', ה'.) אשר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ואין קיום העולם אלא בהתורה הקדושה והיא המחיה את כל הבריאה וכמו שמבואר בזוה"ק שאמר בזה הלשון: (תרומה קס"א:) ואי קאי בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו'. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ד') העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה וכו' ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד (זוה"ק חלק ג', ע"ג.) מפני שישראל הן אחודים ואחוזים בהתורה. ועל כך אמרו חז"ל (שם בבראשית רבה) בראשית ברא וגו', בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם כי כל הבריאה אין להם כי אם מה שישראל משפיעין להם חיותם על ידי שורש אחיזתם בהתורה וקיומם אותה. ודורשי רשומות אמרו (רבה פרשת קרח*) כי ישרא"ל ראשי תיבות י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה (והוא על ידי צירופי הא"ב כידוע) כי שורשי נשמות ישראל הם ששים רבוא ת"ר אלף רגלי, ונאחז כל אחד ואחד באות מהתורה הקדושה בששים רבוא אותיותיה ומזה שואבים ושופעים חיותם אליהם ולכל הבריאה כולה. והנך רואה בהתורה הקדושה הגם שאחדות אחד היא, והיא מיוחדת ביחוד נפלא כולה בכללה כי היא מתייחדת באחד אלהינו ברוך הוא, והוא סוד ה' אחד. ושמו אחד שמו הוא רצון במספר השוה, ורצונו יתברך הוא התורה הקדושה שרצה להתקיים התרי"ג מצות האלה בארץ, והוא אחד ומיוחד מכל צד ומכל פינה. אף על פי כן אם אות אחד נוגע בחבירו הרי הספר תורה פסולה, וצריך להיות כל אות מוקף גויל דוקא. והטעם הוא כי באמת הנה כל אות ואות שבתורתנו הקדושה הגם שהוא קטן כמות שהוא, הנה הוא מורה על עולם שלם בפני עצמו גדול בכמות ואיכות למאוד מאוד באורות הרוחניים אורות אלהינו יתברך שמו.
ואמרתי משל לזה, שהוא כדמיון הבנאים המציירים כל הבנין והדירות שבו, גגו ועליותיו פתחיו וחלונותיו, על נייר קטן למאוד ברשומים קטנים, ומי שאינו יודע מה שבתוכו נדמה לו שהוא דבר קל וקטן כמות שהוא. אבל האומן יודע שכל רושם קטן אשר בו, מורה על היכל גדול נורא מאוד מפואר ומהודר מרוקם ומצויר כל מיני גוונים הנאים שבעולם וכל אחד כפי רישומו כן מורה על איזה היכל יש על היכל מרובע ויש על היכל עגול או משולש או על ציורים שונים וכדומה. וכן להבדיל בכמה הבדלות תורתנו הקדושה כל אות ואות שבה מורה על עולם שלם עולם נפלא נורא ונשגב לא שזפתו עין רואה, והוא בשמי השמים בעולמות עליונים, וכל עולם ועולם הוא בציור בפני עצמו ונרשם באותיות התורה באלף בית גימל וכל צורת אות ואות מורה על ציור עולם אחר כזה וכזה. ותיבה שלמה מאותיות ביחד מורה על בחינה אחרת נפלאה בהתיחד העולמות הללו הנרמזים באותיותיה ונעשה מהם ציור זה נפלא הפלא ופלא. וכן כל פסוק ופרשה וכדומה. ועל כן בא האזהרה להיות מובדל כל אות מחבירו בכדי שיהיה מורה על עולם בפני עצמו המכוון נגדו. וגם אם יהיה דבוק בחבירו, יתקלקל הציור מציורו שחצב לו המקום נגד עולמו שלמעלה, כי הוא דבוק עם אות אחר, וכבר הוא בציור אחר עם אות השני ביחד, והבן.
וגם כי נודע אשר כל עולם ועולם בפני עצמו יש לו אור מקיף מיוחד המקיפו מכל צד ומסתירו בסתר כנפיו שלא יתאחזו החיצונים שם כנודע. ואור המקיף הזה הוא מאור מדת הבינה שהיא המסמא עיני החיצונים שלא יסתכל שם ההוא רע עין. כי באור ההוא אין שום שליטה לאחיזתם, ולזה צריך להיות כל אות מוקף גויל. גויל עם הכולל הוא חמשים, בחינת חמשים שערי בינה שאורה היא המקפת לכל עולם ועולם ובצל כנפיה יחסו ויתלוננו כאמור. אשר על כן כל איש ישראל הנאחז באות אחת מן התורה צריך הוא גם כן להיות מובדל אחד מחבירו להראות שהוא מורה על עולם בפני עצמו, ואור המקיף יקיפו מכל צד כדמיון האות הנאחז בו. הגם שודאי כל ישראל הם אחד בתכלית היחוד מכל מקום הרי ודאי גם התורה מיוחדת ביחוד ואף על פי כן צריך להיות מובדל אות אחד מחבירו וכאמור. ולזה צוה הקב"ה למנות את ישראל בכדי שעל ידי המנין שמונין כל אחד בפני עצמו, יבדלו ויפרשו כל אחד לעצמו להורות על עולם בפני עצמו ויקיפו האור בפני עצמו כמו בתורה. ואך לאשר שאין הברכה שורה וכו' כנזכר, צריך להיות מנינם בכופר נפש. ועל כן עתידים ישראל להמנות לעתיד לבוא כמאמר חז"ל (בתנחומא כי תשא ט' ומובא בילקוט נ"ך רמז ק"ך) בפסוק (ירמיה ל"ג, י"ג) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. ולכאורה הלא אז ודאי יתקיים בהם (בראשית י"ג, ט"ז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, ומה מקום למנותם. ואמנם כי המנין צריך להיות, ואף על פי כן אין מספר להם.
ונראה שעל כן בכל עת יציאה למלחמה נימנו ישראל בכדי להראות לפני הקב"ה חשיבות כל אחד בפני עצמו שעל כן חלילה להפקד ממנו איש. וגם להקיף על ידי זה כל איש ישראל באור המקיף מכל צד ומכל פנה שעל ידי זה לא יגעו בו החיצונים ולא ישלטו בהם ידי זרים הם הבאים עליהם למלחמה. ואפשר על כן נימנו במחצית השקל. כי שקל מספרו ת"ל שהוא ה' פעמים אלהים חושבן משפט עם הכולל, והוא בחינת הדינים כידוע מדברי הרב ז"ל (בכוונת ציצית בבחינת קווצותיו תלתלים). ונודע ששם הוי"ה כשהוא שלם מורה על הרחמים, וכשנחלק מורה על הדין בסוד הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשר תיסרנו יה כי נחלק הרחמים ונעשה דין. ואלהי"ם הוא בהיפך כשהוא שלם מורה על הדין וכשנתחלק מורה על הרחמים בסוד (שם נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כי מורה שנחלק הדין ונעשה רחמים. והנה המנין מורה על הדין בחינת אלהים שמסתלק הברכה וצוה הקב"ה למנותם במחצית השקל, להורות בזה שיתחלקו דיני אלהים ויתהפכו לרחמים.
והנה התורה הקדושה הגם שידוע מדתה ושיעורה בכמה גוילים נראים לעין אף על פי כן אמר הקרא עליה (איוב י"א, ט') ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קי"ט, צ"ו) לכל תכלה ראיתי קן רחבה מצותך מאוד. והטעם הוא כאשר כתבנו לפי שכל אות ואות מורה על עולם שלם עולם אחד בפני עצמו. ועל כן רחבה היא מאוד למעלה למעלה בשורשה עד כי חדל לספור כי אין מספר. וכן הוא ממש באנשי ישראל הגם שהם נימנים ונראה מספרן לעין. מכל מקום אין מספר להם מצד שורשם למעלה בשמים בשורש חיות רוחניות הקדושה המתפשט בשורש נשמתם עד אין קץ וגבול. וזה הוא בזמן שהם עושים רצונו של מקום ואז הם מתיחדים ברצונו ב"ה על ידי התורה שהוא רצונו. ואז ודאי הנה אין מספר אליו. כי כל נשמה היא דבוקה ברצונו ב"ה שאין ערוך אליו עד אין סוף ושיעור ומדה. מה שאין כן ח"ו כשאינם עושין רצונו של מקום אינן אחודים ברצונו ב"ה ועל כן הם תחת גבול וקצב. ומספרם מספר הוא. כי אין בו יותר ממה שהוא נמנה, שאינו מתפטש יותר עבור פרידתו מרצונו ב"ה, וגם אינו דבוק בהתורה שהוא רצונו ונגבל בגבולו.
ולזה אומר הכתוב (הושע ב', א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כלומר כי הן אמת שיהיה להם מספר ידוע כמו התורה שמספר אותיותיה ידוע ומנינם דבר שיש בו צורך הוא. אבל המספר גופא יהיה שלא ימד ולא יספר כי כל אחד מישראל שיהיה נספר, אין שיעור וערך למספרו. כי שורשו בשמים ממעל אחד ברצון הבורא ברוך הוא שעושים רצונו של מקום שם אין סוף וערך. ושורש נשמתו מתפשטת בשמים לרום, ובארץ לעומק עד אין חקר. ואמנם שגם רמז בכתוב הזה אשר לפעמים והיה מספר ממש ח"ו כשאין עושין רצונו של מקום. ואך לפי שעיקר הכתוב הוא על בחינה הראשונה שכך אמר והיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד וגו' על כן אמר בו לשון והיה המורה על שמחה שזה תכלית וסוף כל השמחות שבעולם. ואפשר שעל כן אמר הכתוב (במדבר י', ל"ו) ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מה שאין כן בנסוע הארון לא הזכיר מספר בני ישראל. כי הארון נודע שהיה מקדים דרך שלושה ימים לפני בני ישראל לתור להם מנוחה שנאמר (שם שם ל"ג) וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, עד שאמר משה קומה ה' וגו'. כלומר עמוד והמתן לנו ולא תניח אותנו כמאמר חז"ל (בתנחומא פרשת ויקהל ז'). ועל כן בנסוע הארון שהיה טרם נסיעת ישראל ועדיין לא התחילו בחטא לנסוע מאחרי ה' ח"ו. לא הזכיר מדה ומספר בני ישראל כי אין מספר לגדודיו וכשהם עולים עולים עד לרקיע ומתדבקים שם בשורשם ברצון העליון ב"ה שעושין רצונו של מקום ושם אין מספר וערך. אבל ובנוחה שהיה אחר נסיעת ישראל שנאמר בהם ויסעו מהר ה' כנזכר. ונעשו ח"ו בבחינת אין עושין רצונו של מקום ואז שובה ה' רבבות אלפי ישראל כי כבר יש מספר וקצב להם. ועל כן עשה לפרשה זו סימניות מלמעלה ומלמטה בנונין הפוכות לרמז על התחלקות לבם מה' חלילה. כי הנונין מורים על התחלקות מם סתומה לשני נונין כזה &&&ננ ובהתחלקותם היא כזה &&&ננ ולפי שנעשה אחר ההתחלקות נו"ן אחת הפוכה על כן עושין הנונין הפוכין לרמז על זה שנחלק המ"ם ומורה על שנתחלק לבבות בני ישראל ממקום דביקות בשמו יתברך ופנה לבבם לנסוע מהר ה' בשמחה ותאוה. וזה שאמר כאן משה רבינו ע"ה ראו ההפרש בין אם ה' הוא אלהינו מצד עצמינו ובין אם הוא רק אלהי אבותינו מצד זכות אבות. כי הנה ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. כלומר כשהייתם בבחינת ה' אלהיכם הנה הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. פירוש אפילו היום כלומר בעת הזאת שמספרכם ידוע על ידי המנין בכמה פעמים, אף על פי כן הרבה אתכם והנכם ככוכבי השמים לרוב. שאין שום מספר ומדה וקצב לכם והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר. לצד שהייתם דבקים בו יתברך ונמשלתם לכוכבי השמים, ולמעלה אין מספר לגדודיו. אבל עתה כאשר,
פסקה יא
ה' אלהי אבותיכם וגו'. כשאתם בבחינת שה' הוא אלהי אבותיכם לבד ואתם יורשים זכות אבות. הנה יוסף עליכם ככם אלף פעמים כלומר מוכרח אני לברך אתכם בבחינת מדה וגבול כמאמר חז"ל (בספרי על פסוק זה) שאמרו ישראל למשה קצבה אתה נותן לברכתינו וכו' אמר, לא. זו משלי אבל הוא יברך אתכם וכו'. ולכאורה אינו מובן וכי מה איכפת לו לברכה משלו עד אין שיעור וערך. ואמנם שאמר להם כי ח"ו כשאינכם בבחינת עושים רצונו של מקום יתברך על השלימות הראוי לא שייך לומר ככוכבי השמים לרוב כי אתם נכנסין בגבול, ומוכרח אני ליתן קצבה לברכותיכם שיוסף עליכם ככם אלף פעמים. וזו הוא משלי, שעתה לפי העת הזאת לא אוכל לברך אתכם יותר, אבל הלואי שתזכו אשר ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. שתזכו להדבק בו יתברך ויברך אתכם בברכה שאין לה שיעור וערך כאשר דיבר לאברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו'. והנה תחילה כלל ב' הדברים במאמר אחד באומרו לא אוכל כנאמר ועתה פירש להם בפירוש כי על ידי חטאם גרמו. אשר,
פסקה יב
איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. טרחכם זו במה שתבעו ממנו כל פעם תנה לנו בשר, תנה לנו מים, והכל בתרעומות שלא בטובה כאדם השואל דבר. משאכם זו הדבר הנזכר, שאמר חטאם שלא היו ראויין לזכות מצד עצמם והיה כל משאם עליו שהוא נטלם ונשאם בזכותו ותפילתו בכל פעם למסור נפשו עליהם לכפר על כל חטאתם להחיותם כהיום הזה. וריבכם אלו הדינין כתרגומו ודיניכון שכבד הוא עלי לבד אם לא בהסכמת הקב"ה כנאמר למעלה. על כן הטלתי הדבר הזה עליכם ואמרתי אליכם,
פסקה יג
הבו לכם אנשים חכמים וגו'. ולא רציתי לעשות הדבר בעצמי הגם שבידי היה. ואמנם כוונתי היה שתבינו כי אין רצוני בזה. ותשיבו מוטב לשמוע מפי הרב ואז יעלה הבחירה מכם ויסכים שמו ית' ואוכל לשאת עלי לבדי הכל כנזכר. וגם מחמת שיהיה מוטל הדבר עליכם עבור העצלות בעשיה תאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. אבל אתם לא כן עשיתם כי אם,
פסקה יד
ותענו אותי ותאמרו טוב וגו' אשר דברת לעשות. אתם קיימתם שניהם כי אתם לא רציתם עשות בצעמכם כי יראתם פן לא יעלה לכם הדבר כהוגן כל כך בלעדי. וגם אותי לבדי לא רציתם. רק ותענו ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. פירוש שאינך יוצא בהדיבור, כי אם כאשר דברת כן עשה אתה בעצמך. ולזה נאמר ותענו ותאמרו לשון כפול כי עניה הוא בקול (רש"י כי תבוא כ"ו, ה'), ואמירה הוא לשון רכה (שמות רבה מ"ב, ב'). ונגד זה שלא רצו בו לבד, נאמר עניה בקול ולשון קשה קצת. וזה שביקשו שיעשה הדבר בעצמו נאמר אמירה לשון רכה. ועל כן כאשר בחרתם כך בפועל לא הייתי יכול לשנות. ולזה,
פסקה טו
ואקח את ראשי שבטיכם וגו'. הוכרחתי ליקח בעצמי ובכבודי. ואך על כל פנים טובתכם דרשתי כי בחרתי הראשים והגדולים שבכם בכדי שעל כל פנים תשמעו מהם אם אין אתם מקפידים שתשמעו ממני דוקא. לצד שהם קבלו תחילה כמאמר חז"ל (עירובין נ"ד:) כיצד סדר המשנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן כו' נכנסו זקנים כו' נכנסו כל העם וכו' עיין שם.
פסקה לט
וטפכם אשר אמרתם וגו' המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה. להבין כפל לשון שאמר ולהם אתננה והם יירשוה. נראה על פי מאמר חז"ל (בבא בתרא קי"ז.) על פסוק (במדבר כ"ו, נ"ה) לשמות מטות אבותם ינחלו וגו' שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים וכו'. ולזה אמר המה יבואו שמה ולהם אתננה. פירוש להטף הנזכר אתננה שיהיה שלהם אבל והם יירשוה פירש המתים שהזכיר הם יירשוה מבניהם כי כאן המתים יורשים את החיים.
פרק ב
פסקה לג
ויתנהו ה' אלהינו לפנינו וגו'. להבין צחות לשון זה שלכאורה אין לו פירוש והיה די במה שאמר ונך אותו ואת בניו וגו'. נראה כי הנה יהונתן אמר לנושא כליו (שמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלים אליהם אם כה יאמרו אלינו דימו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה וגו' ואם כה יאמרו עלו עָלֵינו ועלינו כי נתנם ה' בידינו. ופירש רש"י אם יאמרו דימו ונעלה אליכם, שעתם מצלחת ולבם רם עליהם. ואם יאמרו עלו עלינו פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם. והנה לפי זה היה מקום לבני ישראל לירא ולהפחד מסיחון ועמו. כי הלא בפסוק שלפני זה נאמר ויצא סיחון לקראתינו הוא וכל עמו וגו' וזה הוא סימן שח"ו שעתם מצלחת. ואמנם הנה חז"ל (מדרש תהלים י"ח פסוק מ' מובא ברש"י שמואל-א י"ז, מ"ט ובילקוט שם) אמרו אצל גלית הפלשתי בעת שהכהו דוד שנאמר שם ויפול על פניו. ולא היה צריך ליפול אלא לאחריו אלא כדי שלא יצטער דוד לילך לחתוך את ראשו ונשתכר שנים עשר אמות וכו'. וגם כאן כן היה שנתנו הקב"ה לפני ישראל שלא יצטרכו לילך למקומו ולהצטער בפסיעותיהם אשר ידרכו אליו. ולזה אמר ויתנהו ה' אלהינו לפנינו כלומר כי זה שיצא סיחון לקראתינו ולא נפל עליו חרדת אלהים שירא לזוז ממקומו. הוא בכדי שיתנהו לפנינו ונך אותו וגו' והוא שכר פסיעות שלא נצטרך לילך אליו ונתקיים בהם (תהלים ק"י, א') עד אשית אויבך הדום לרגליך.
פרק ג
פסקה כא
ואת יהושע צויתי וגו' עד לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם וגו'. לכאורה לא היה שייך לומר ליהושע לא תיראום כי הוא בודאי האמין בכל נפלאות אשר ראה ואשר עשה הוא עצמו במלחמת עמלק. ואיך שייך לומר כי הוא יירא מגוים וכלי קרב. ואפשר על פי אומרם ז"ל (סוטה מ"ב.) בפסוק (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. ולכאורה למה היה צריך המשוח מלחמה להודיע זאת לישראל להקל הדבר בעיניהם הלא אפשר טוב היה להכביד עליהם בכדי שיחזרו בתשובה. ואמנם כי היה צריך לומר זאת בכדי להחזיק לב העם שלא יפלו לבבם כאשר יתן כל אדם אל לבו חשבונו עם נפשו בעבודת בוראו. וממה שעבר עליו בהמרותו אליו בעבירה קטנה או גדולה ויירא ויפחד מאימת הדין עתה כאשר ילך בסכנה למלחמה. ונודע אשר זה יזיק להמלחמה עד בלי שיעור. ועל כן בכדי לחזק לבבם אמר להם המשוח מלחמה שמע ישראל אתם קריבים אף אם אין בכם אלא זכות שמע ישראל יש די לנצח המלחמה.
ואפשר לזה ירמוז הכתוב (דברים ז', י"ז-י"ח) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים וגו'. וגם זה יפלא אחר שראו ישראל מלחמת סיחון ועוג וכדומה, שייראו עוד מרבוי הגוים. וגם למה הזכירם במה שעשה בפרעה דוקא ולא בסיחון ועוג שהיו מלכים קשים מפרעה ועמו. ואולם כי לחזק בא את לב ישראל שלא ייראו מהחטאים האלה אשר בנפשותם, שלא יעשה זה רושם שיפלו במלחמה. ותמצא שיעקב אבינו בחיר האבות היה ירא שמא יגרום החטא כמאמר חז"ל (ברכות ד'.). והנה איש ישראל הבא לחשוב את עצמו בנפשו בעבודת אלהים יוכל ליפול עד שידמה לו כי כל הגוים ההם טובים ממנו. לצד שהגוים אף אם הם עוברי עבירות יומם ולילה. אומר בלבו כי הם לא ידעו רבונם כמותו ולא עמדו אבותם על הר סיני ולא פסקו זוהמתן. גם כי אין להם נשמה וחיות כי אם מבחינת חיות הארץ התחתונה שעל כן נקראים עמי הארץ כי הם והארץ שוים הם. מה שאין כן אני יודע רבוני ויש בי נשמת אלוה ממעל ואבותי עמדו על הר סיני ואף על פי כן איני עובד עבודה הראויה אליו על כן אני גרוע ממנו הרבה וכדומה באלה הדברים.
ולזה אמר הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני. פירוש שתפול מורך בלבבך לומר שהגוים הם רבים וגדולים ממך במעלה שהם טובים ממך, ועל כן איכה אוכל להורישם. לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. פירוש שכל הנסים שעשה לך בפרעה ומצרים הכל לא היה כי אם בזכות שה' אלהיך. כי עדיין לא קיבלו התורה ולא היה בהם כי אם זכות שמע ישראל שהיה להם קבלה מיעקב אבינו שהוא קבלת עול מלכות שמים להיות ה' להם לאלהים הוא ולא אחר. ובזכות הזה שהיה ה' אלהיך בשמע ישראל, עשה לך את כל הנסים האלו. וכן יעשה ה' אלהיך לכל העמים וגו'. פירוש בשכר ה' אלהיך לבד יעשה להם את שלהם כי הלא הם עובדי כוכבים ומזלות מנעוריהם ואין בהם זכות זה. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה מ', א') נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. פירוש בשכר שהוא אלהיכם לבד. קבלת אלהותו פעמיים בכל יום שאומרים שמע ישראל, יאמר נחמו נחמו. ובזה תהיו בטוחים בטח שבודאי יוציא אתכם מזה ותצפו לישועה. וזה שאמר לו משה ליהושע שלא יעלה מורא בלבו במלחמת ל"א מלכים שמא יגרום החטא שלא יפלו ח"ו לפני בני ישראל. לא כן, לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. זכות ה' אלהיכם לבד, נלחם להושיע אתכם מכל אויביכם ולא צריך יותר למלחמה:
ויותר נראה לומר בזה, על דרך שאמר יהושע בעת היותו בעי שנפלו שם ששה ושלושים איש מישראל (יהושע ז', ט') ומה תעשה לשמך הגדול וגו'. והוא להיות כי אלהי ישראל נקרא שמו והוא מיחד שמו ואלהותו יתברך על ישראל לבד וכמו שאמר הכתוב (זכריה ב', ט"ו) ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא ושכנתי בתוכך. פירוש אף אם נלוו גוים רבים אבל עיקר שכינתי בך הוא כי הוא יתברך שוכן בפנימיות ותוך כל אחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין של"ה ואלשיך על פסוק זה) בפסוק (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועל כן תמיד הוא אלהי ישראל כי קדושתו ואחדותו יתברך שוכן בפנימיות ישראל בתוכו ממש כביכול. ובאמת לא כל העתים שוות כי לפעמים משרה יותר קדושתו ושכינתו ביניהם, ולפעמים בפחות מעט לפי ערך קדושת טהרת והכנת בני ישראל למצוא בלבם מקום לה'. ואפשר שגם לזה יאמר הכתוב נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. פירוש זה הוא תכלית נחמות ישראל נחמה כפולה שיאמר אלהיכם פירוש שהקב"ה יאמר אלהיכם אני בעצמות מופלג. ששלימות קדושתי אני משרה ומשכין בתוככם והייתי לכם לעצמכם בתוך פנימיותכם לאלהים. או יאמר עמי יאמר אלהיכם כלומר אלהיכם יאמר עמי אתם ואני אלהיכם. ובזה תנחמו ודאי נחמה אמיתית בכפלי כפליים. והוא בחינת אלהי ישראל בשלימות שאלהותו שוכן בתוך ישראל. וכיון שכן הוא. הנה כבוד ישראל הוא כבודו יתברך והמזדווג לישראל מזדווג אליו כביכול כיון שהוא יתברך שורה בתוכם וכמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נ"ה) כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם שנאמר כי הנה אויביך וגו' עד שאון קמיך וגו' תהרוס קמיך ולא קמינו וכו', וכן להיפך מי שהוא עוזר לישראל כאילו עוזר למי שאמר והיה העולם שנאמר (שופטים ה', כ"ג) כי לא באו לעזרת ה' וגו' עד כאן. על כן אמר מה תעשה לשמך הגדול כיון ששמך נקרא עלינו אלהי ישראל השוכן בתוכינו וח"ו יאמרו הגוים מבלי יכולת וגו'. וזה שאמר כאן ליהושע לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם פירוש בחינה זו שהוא ה' אלהיכם אלהי ישראל הוא הנלחם. ושם נאמר (ישעיה מ"ב, ח') וכבודי לאחר לא אתן ואין שטן ופגע רע.
פסקה כג
ואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו'. אומרו בעת ההוא צריך פירוש. אחת שלא פירש מתי היא העת ההיא. והשנית לכאורה אין נפקא מינה בזה אימתי הפיל תחינתו לפני בוראו ולמה פירש את הדבר בעתו. וכבר עוררו חז"ל בזה (רבה פרשה זו). ואמנם הנה כבר הודענו וכתבנו במקום אחר בביאור שני מיני הנהגות שהקב"ה כביכול מתנהג עם האדם ועם כלל עולמו. האחת הוא בנוראות נפלאות לעין כל כמו אלו הנסים הנגלים שהראה בעולמו בשידוד כל טבע העולם ומערכת מזלות השמים וכוכביהם. כמו בהוצאת עמו ישראל מפרעה מלך מצרים ועמו, והכהו עשר מכות נוראים ונפלאים שלא ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מיום היותם על האדמה עד היום הזה. ואחר כך וישם את הים לחרבה ויבקעו המים והעביר ישראל בתוכו. ובהורדת המן להאכיל לששים רבוא אנשים הם ונשיהם וטפם ארבעים שנה רצופים בלחם מן השמים וכדומה בנסים המפורסמים. ואפילו ליחודי סגולה מצינו שעשה את כל הנסים האלה כמו ברבי פנחס בן יאיר (חולין ז'.) שהיה הנהר נחרב ויבש לפניו ועבר במצולה בתוך הים ביבשה. או רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) שהדליק חומץ בתוך ביתו כשמן הטוב. או בנחום איש גם זו (שם כ"א.) שנתן העפר אל המלך ונעשה ממנו חרבות וחיצים לכבוש המלחמה וכאלה רבות אין מספר. וההנהגה השנית הוא ההנהגה שאנו רואין בעינינו שהשגחותיו ונפלאותיו נעלמים ונעטפים בתוך טבע העולם ומקריו וכמאמרם ז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ופירש רש"י לפי שהן תדירות. כי באמת איש ישראל הנותן עיניו ולבו באמת לראות השגחת הבורא יתברך עליו בחיותו ולבושו ומזונו ופרנסתו והספקתו לבניו ולכל ביתו. בעיניו יראה שהוא מלא נסים ונפלאות בכל שעה ורגע שאינו בשום אופן בדרך מקרה הטבע. רק שסיבת הסיבות ב"ה מסבב כל דבר בסיבות שונות זה בכה וזה בכה עד שנדמה שבא מטבע העולם. וזה הוא מפני שאין אנו ראויין לנס כמאמר חז"ל (ברכות ד'.) ראויים היו ישראל להעשות להם נס בימי עזרא כבימי יהושע אלא שגרם החטא וכו'. ובאמת אמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכו'. ולא כיוונו על מזלות הרקיע וכוכבי השמים. כי הלא אמרו (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל ועיין בתוספות שם. ובזוה"ק (חלק ג' רט"ז:) אמר בפירוש כל המשתדל באורייתא בטל מנייהו חיובא דכוכביא ומזליא. והגם שיש בזה דרכים שונים לאין מספר והחקר אלוה תמצא ואין כאן מקומו לבארו בספר. מכל מקום הנה זה בלתי ספק אשר חלילה וחלילה להעלות על הדעת שכביכול ברוך הוא וברוך שמו האל הגדול הגבור והנורא ישליך את עולמו ובפרט עמו ישראל שהם חלקו ונחלתו, על טבע המזל. האם קצר קצרה ידו ח"ו מלהנהיגם בעצמו ובכבודו ולא נאריך בזה. ובפרט שכבר דיברו בזה בעלי המקובלים מקבלי האמת עד פומא דאליהו זכור לטוב בבחינת מקום הזכות ומקום המזלא ואיזה דבר התלוי בזכות ואיזה דבר התלוי במזל ורצון העליון ובו ברכת בני חיי ומזוני וכמאמרנו ויתיהב לנא מזונא ופרנסתא טבתא וכו' עד ממזלא דכל מזוני ביה תליין כנודע.
ואמנם לדעתינו יהיה כוונת חז"ל בזה, כי אם היה הנהגת שמו יתברך עם בני אדם גם בני איש בהספקתם בבני חיי ומזוני לפי ערך זכותם בעבודתו יתברך שמו, קשה היה להם עמידתם בזה כי מי יאמר זכיתי לבי וגו'. ובפרט ממה שאנו יודעין בנפשינו מעבירות גדולות וקטנות. והן בני חיי ומזוני הוא מהדברים שהאדם צריך להן בכל עת וכל שעה ורגע. ואם היה הנהגה בזה לפי הזכות ח"ו לא היה קיום לעולם. ועל כן האיר הקב"ה את עינינו ותלה זה במזלא והוא בחינה שהוא נוזל ונוטף תמיד ממקור הרחמים והחסד שאין שם תערובות דין כלל בכדי שיוכל העולם לעמוד. ואמנם גם בזה דרכים רבים אין מספר לאלהינו יתברך, הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין דלא נתגלו בר לרבי שמעון בר יוחאי וחביריו. ובזה תבין ממילא איך שכל טבע העולם מלא נסים הוא ממקור הנסים. ואך שהן תדירות יומם ולילה נעטפים ונלבשים בהטבע, עבור עוונותינו הרבים ופשעי נפשותינו.
והנה בחינה זו ששמו יתברך יתנהג עם האדם בטבע או שלא בטבע, הכל נפעל ונמשך מהנהגת האדם עם בוראו בעבודתו יתברך. כי אם עבודתו אינה אלא בדרך טבע העולם כמו ללמוד כפי מזג כח גופו לא זולת, ואם יחלש לבו מיד הוא פורש. וכן בעבודתו בתפילה הכל בערך טבע גופו, ולא ישבר עצמותיו להיות כארי ישאג בלבו לאהבתו וליראתו. או בעשיית מצוותיו כמו השינה בסוכה וכדומה אם יגדל הקרירות ילך לביתו וישכב וירדם. או בפיזור ממונו לדבר מצוה לצדקה או לציצית ותפילין ואתרוג וכדומה, לא ירצה להיות מפזר ונוסף על כל פנים בהידור מצוה עד שליש, רק לפי ערכו ובמזג השוה. וכן בכל הדברים. והעיקר במחמדי תאות עולם הזה לא ישים לבו לשבור כחו ותאותו ומעמקי חמדת לבו. כי אם יאכל וישתה וישן ושארי תענוגות בני אדם כל צורכו בלי גרעון. כן יתנהג עמו כביכול שמו יתברך שהשגחתו יתברך הנמשך אליו הכל בטבע העולם כאמור. וכשימשך איזה ברכה והצלחה לכל העולם בכלל גם הוא יבוא בתוכם. וח"ו בצרת רבים, גם לו צר ח"ו. כי כמעשהו כן יעשה לו.
ואמנם האומר לנפשו שחי ונעבורה בשביל אהבת עבודת בוראו ובכוון יכניע וישבר תאוות עומקי מורשי לבבו כאשר יוכל להפך החומר לצורה והגוף לנפש להזדכך הגוף עד שיצא לבו מלהתאוות כלל לחמדת התענוגים ומכל שכן תאוות שחוץ לגוף כמו הקנאה והשנאה וחמדת הכבוד והשררה. וכל המדות רעות התלויין בנפש הבהמיות שלו המתאוות לאלה התאוות הרעות כמו הגבהות והכעס והקפדנות והליצנות ושיחה בטילה וכדומה הן ותולדותיהן אותן שיבר לגמרי ועקרן ממורשי לבבו שלא יחמוד ויתאוה אליהן כלל. ועל ידי זה ממילא ממעט באכילתו ושתייתו והשינה, במעט מעט, ולא יחוש על חלישת לבו בעת עומדו את פני ה' אלהיו בעבודה. ומכל שכן בעשיית מצוותיו לא ירגיש כלל אם קר לו אם חם לרוב האהבה הבוער בלבו לעבודת האל ברוך הוא. וכן בפיזור ממונו לצדקה הנה כל הון ביתו יתן באהבה לכבוד בוראו למצוה או לרפאות חולים או בנשואי חתן וכלה וכדומה. ולמולו הנה פועל אדם ישולם לו, שגם הקב"ה מנהיגו למעלה מטבע העולם להיות חומץ כשמן ידלוק ולהיות נגדו במים עזים נתיבה וכדומה. והנה שכרו של האיש הלזה בכפלי כפלים הוא. כי חוץ ממה שהוא מתנהג שלא בטבע, וכשח"ו צר לכל העולם, הוא יוצא מביניהם לטובה כמו נח בדורו וכמו רבי חנינא בן דוסא שאמר כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת. הנה גם בעד זה שכרו אתו ופעולתו לפניו במה שנתקדש שם שמים על ידו וכל העולם כולו יראון יעידון ויגידון כי לה' המלוכה ומושל וגו'. והנה האל העושה פלא לשבר ולשדד כל המזלות וכוכבי השמים וטבע העולם כולו בשביל עבדיו עמו ונחלתו והכל בידו הוא ואמת מלכנו אפס זולתו ומפליא לעשות. וכמו שראו כל העולם כולו בעיזי דרבי חנינא (תענית כ"ה.) דאייתי דובא בקרניהו, וכדומה. ושמו של הקב"ה מתקדש ומתגדל ומתכבד בעולמו. ואיש הלזה הגורם כל זאת הוא הנוטל שכר כנגד כולם כי הוא הגורם לכל זה.
ובזה פירשנו מאמרי אלהינו יתברך בפרשת היחוד שהוא ואהבת את ה' אלהיך וגו'. כי נודע שבחינת טבע העולם מכונה על שם אלהים יתברך ויתעלה, גימטריא הטבע. ובשם הזה הגביל הקב"ה כל דבר ודבר אשר בארץ במקום ומדה וגבול לומר עד פה תבוא בכל טבע העולם. מה שאין כן שם הוי"ה יתברך הוא המורה על בחינת הוי"ה המהוה את כל והמציא את כל הבריאה מאין ליש. ועל כן בכח השם הזה נשבר כל טבע העולם כיון שהוא המציאם מאין, הרי הם בידו להחזירם לאין. שעל כן ברוב מעשי בראשית נזכר ה' אלהים כמו (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וכדומה. כי בחינת הוי"ה הוא אשר הווה אותם מאין המוחלט לבחינת היש. ואך כי לא היה נתפס בגבול ומדה והיו מתרחבים והולכים עד בלי די. ובזה גבולות חלק אלהים בעולם, אשר בשם אלהים הגביל כל דבר ודבר במדה וטבע העולם. ועל כך בקריעת ים סוף נאמר (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא וגו'. כי בחינת הוי"ה המהוה את כל, הושיעם ביום ההוא ושם אין גבול וטבע. ועל כן (שמות ט"ו, ח') קמו כמו נד נוזלים קפאו תהמות וגו'. ועל ידי הדבר הזה נקרא ה' אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' כי הנהגת אלהותו יתברך עם אברהם היה בבחינת ה' המהוה שהפליא לעשות עמו בנסים מפורסמים בהצלתו מאור כשדים ובהכותו את הארבעה מלכים ובמכות פרעה ואבימלך וכדומה. והיה שמו יתברך מתגדל ומתקדש ומתפאר בעולם עד שכולם ראו כי ה' הוא אלהי אברהם המתקיים עליו ומנהיגו למעלה מטבע העולם ויוצא אותו החוצה מכללות העולם ליתן לו בן לזקוניו וכדומה וכן ביצחק ויעקב. ועל שם זה נקרא בכללות ה' אלהי ישראל לצד הנסים שנעשו בהם בנוראות נפלאות, והכל מכירין ויודעין כי ה' המהוה הוא אלהיהם ומנהיגם למעלה מהטבע.
ולזה יאמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך. כלומר שתאהב את זאת שה' המהוה את כל, הוא יהיה אלהיך שהוא ינהיג אותך ויתגלה אלהותו יתברך אליך בבחינת ה' המהוה שלא בטבע, ובמה תזכה לזה. לזה אמר בכל לבבך שתתן לו את כל לבבך ולא מקצת הלבב כמו שעובדים אותו אלו המתנהגים בעבודתם בטבע העולם שמקצת לבבם נותנים לאלהיהם ומקצת נוטלים לעצמן לאכול ולשתות ולנוח גופו וכדומה. ואתה לא כן כי אם כל לבבך כל תאוות לבך תתן לו שתכניע ותשבר בשבילו כל מעמקי חמדת תאוות לבבך הנשרשים בך. ועל כך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. כי אף שיצרך הרע נגדך בכל מיני תאוות וחמדות הרעים במיני מטעמים ותפנוקי מעדנים ותאות נשים המושך את לב האדם בחזקה. וכדומה מדברים שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן כמו הנצחון מול חבירו והקנאה אליו וחפץ השררה והכבוד בעולם והשיחה בטילה והליצנות מחבירו. אל תתאו למטעמותיו ואל תחמוד לתשוקתיו, כי אם כל לבך תתן אליו יתברך. שכל חפצו ורצונו הוא להמעיט תאות הלב בכל מכל כל לשמו יתברך לזכך הנשמה והגוף שלא יתגעלו בפת בג נופת צוף העולם הזה, בכדי שיזכו לראות ולהנות מזיו שכינתו יתברך בעולם הבא. שתענוגי כל העולם כולו בכל ימינו, אינם כדאים על אחת מני אלף מרגע תענוג הנאות מראות זיו השכינה אשרי עין ראתה. וכן ובכל נפשך כולו כמות שהוא באין קצבה לומר עד פה תבוא. כי אם באמת לחפוץ ולהתאות להמליכו וליחדו ולקדש שמו ברבים בנטילת נשמתך כמאמר התנא הקדוש רבי עקיבא ז"ל (ברכות ס"א:) כל ימי הייתי מצטער על זה מתי יבוא לידי ואקיימנו. לא זה בלבד שהיה חושק לזה כי אם בכל ימיו היה מצטער מתי יגיע אל הדבר הזה. וכן ובכל מאודך בכל ממונך לא במקצתו כי אם אפילו בכולו אם תצטרך לעבודת שמו יתברך תן לו משלו. ואם ככה אתה עושה תזכה שה' המהוה יהיה אלהיך להנהיג אותך בלמעלה מן הטבע לעשות נסים נגלים ובזה יתקדש שמו יתברך אשר ישמעו רחוקים ויבואו ויאמרו כי הגדיל ה' לעשות בארץ כמאמר חז"ל (ילקוט שיר השירים על הפסוק לריח שמניך טובים) בא יתרו ונתגייר אף רחב שמעה כו'. ובזה תזכה לשכר כפול ומכופל.
ואפשר לזה כיוון נעים זמירות ישראל במזמורו בארבעה שצריכים להודות (תהילים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם וגו'. וכבר דקדקנו במקום אחר שהיה לו לומר ויצעקו לה'. ואמנם כי מי שנפל לאחד מן הצרות הנזכרים שהוא בתכלית האחרון, צרה שאין כמוה, כמו שכתוב (שם שם, י"ח) ויגיעו עד שערי מות וכדומה. הנה זה צריך להרבות בתפילה ובתחנונים ובתשובה ומעשים טובים עד שישוב אל ה' אלהיו. פירוש שה' המהוה יהיה אלהיו כנאמר, להוציא אותו החוצה מטבע העולם ולהנהיגו למעלה מהטבע להושיעו בעת צרותיו. והנה בחינה זו היא תפארת לעושיה גם כן ששמו של הקב"ה מתכבד ומתגדל למען ידעו כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים. וכמו שאמר יתרו בראותו הפלאת נסיו יתברך והן הן נוראותיו. ולזה אמר ויצעקו אל ה' לבחינה השייך לה' גם כן, שהוא בחינת הנהגותו עם בחינת המהוה, שמתגדל שמו על ידי זה. ועד שם יגיע תפילתו וצעקתו שיהיה ה' אלהיו, ואז ודאי וממצוקותיהם יצילם.
והנה חז"ל אמרו (דברים רבה י"א, ט') תקט"ו תפילות התפלל משה כמנין ואתחנן. וצריך טעם למה דוקא מנין זה התפלל לפני ה' אלהיו. ואולם לדברינו יבוא על נכון כי הנה משה רבינו ע"ה כשראה שבכל צדדי הגבול ובכל הבתי דינים שלמעלה נגזר ונכתב ונחתם בחותם המלך שלא יבוא לארץ. אז עלה במחשבתו להתחזק ולעלות אל מקום הרחמים פשוטים האי רצון העליון שלמעלה מטבע העולם מששת ימי הבנין, ושם לאו בזכות תליא לראות אם הוא זכאי לזה, כי אם במזלא דבר הנוטף ונוזל ברחמים גמורים בלי שום תערובות דין כלל. אדרבה שם נמתקים כל הדינים, ואז יהיה נעשה בו בבחינת הוי"ה המהוה את כל למעלה מן הטבע. ולזה תקט"ו תפילות התפלל, כי נודע מדברי הרב ז"ל (בכוונת אתה תקום תרחם ציון) שת"ק רומז אל בחינת מדת הבינה שלמעלה מששת ימי הבנין (המכונים על שם הגבול וטבע העולם והבן). והיא מכונת על שם י"ה בסוד (תהלים ק"נ, ה') כל הנשמה תהלל יה כידוע ליודעים. ועל כן עד שם העלה תפילתו להתפלל תקט"ו תפילות, כי שם דרור יקרא בבחינת היובל והחירות להמשיך משם האי רצון העליון עד אשר יעשה עמו בבחינת הוי"ה המהוה למעלה למעלה מן העולם. ועל כן אמרו חז"ל (ברבה ריש פרשה זו) אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם כי שם לא בזכותא וכו' כנזכר כי אם ברחמים פשוטים שאין בהם מתערובת הדין.
ולזה אמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא. כלומר הנה תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן התחננתי אל ה' בחינה הוי"ה המהוה להעשות עמי ממקום שהוי"ה לבד משמש בלתי גבולת אלהים, ועליתי בזה עד עת ההוא. נודע בחינת ההוא שמרמזת על עולם הנסתר עולם הבינה שלמעלה מימי הבנין, באין גבול וקימוץ מבחינת אלהים. ומהאי רצון רציתי להמשיך עד אשר יעשה הדבר בבחינת הוי"ה המהוה (והוא בבחינת (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא שמיום ההוא הנסתר נתמשך להיות נעשה בבחינת המהוה שלא בטבע. וזה מאמר הכתוב (בפרשה זו לקמן צ', ל"ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב וגו' עד ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים וגו'. פירוש כי מצד אלהים לא היה הדין נותן להעשות לכם כזה. וה' עשה לכם בבחינת המהוה למעלה מן הטבע והוא ככל אשר עשה לכם ה' וגו'). ואמנם כי ויתעבר ה' בי למענכם. כנודע שעיקר קבורת משה בחוץ לארץ הוא כדי להביא את דור המדבר לארץ אם ירצה ה' לעתיד וגם עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור וגו' אתה בעצמך תראה שלא תוכל לעבור כנודע להבאים בסוד ה' ועיין במה שנבאר להלן במקומו.
עוד יאמר הכתוב ואתחנן וגו'. הודיע הכתוב בזה מעלת משה רבינו ע"ה אדון הנביאים ז"ל שעלה בתפילתו למעלה למעלה למקום שאין בריה עולה שמה. והוא על דרך מאמר הכתוב בתפילת חנה (שמואל-א א', י') ותתפלל על ה' וגו' שלכאורה אין לו פירוש ואל ה' הוה ליה לומר. ופירשו המפרשים שעלתה בתפילתה במקום גבוה ונורא מאוד בבחינת השלושה ראשונות הידוע לחכמי לב ושם נקרא לפני ה' או על ה' וכמו שאיתא (בזוה"ק יתרו פ"ח:) בסעודה שניה של שבת קודש בזה הלשון ביומא דשבתא בסעודתא תנינא כתיב (ישעיה נ"ח י"ד) אז תתענג על ה', על ה' ודאי וכו'. והוא בדמיון המשל כשאב מחבב את בנו הקטן ביותר ויותר אז הוא מגביהו ומושיבו על כתפיו עד שנמצא ראש הבן גבוה מראש אביו וראשו על ראש האב. והבן. והכל משל. והוא הנרמז בכללות העולמות לבחינת י"ה שבשם הקדוש המרמז למעלה מבחינת הוי"ה בכללה כידוע ליודעים. ואמנם משה רבינו ע"ה הפליא לעשות ועלה למעלה גם מזה. והוא במה שידוע מדברי הרב ז"ל בבחינת העמוד שבין כל עולם ועולם שנמצא בו משני הבחינות מעולם זה ומעולם זה עד שעל ידי כך הוא מחבר אחד לאחד לפי שכח שניהם בו. וכן בכל דבר ודבר שבעולם כמו בארבע מינים הכוללים לצבא הארץ שהם דומם צומח חי מדבר כבר נמצא דבר הממוצע בין כל אחד שכח שניהם בו והוא המיחדם כמו עצי אלמוגים בין דומם לצומח ואבני השדה בין צומח לחי וכו'. ועיין בדבריו ז"ל (בשער קיצור אבי"ע) במה שביאר בין שני השכליות של האדם שכל המעשה ושכל העיוני. וביארנוהו במקום אחר אשר שכל המעשה נקרא זה המוח והחכמה השורה תמיד במוח האדם בעצם גולגלתו ומנהיגו תמיד בשכל אנושי לעשות הכל בחכמה שעליו, שלא כדומם ובהמה, ושלא יכשול באבן או באגרוף. ושכל העיוני הוא זה שאינו מתגלה לאדם כי אם אחרי העיון בו. כמו שאנו רואין כאשר יצטרך האדם להתחכמות חדש בתורה ועבודה או אפילו במלאכת מחשבת וכדומה מעשי ידי אומן. הנה נותן דעתו ושכלו ומעיין על הדבר, ויבוא על המצאה חדשה מה שלא ידעה בראשונה. כי לכאורה יפלא זה מפני מה תחילה לא בא על השכל, ואחר העיון בא לו שֵֹכֶל חדש ומאין לקח שֵֹכֶל אחר. ואמנם שהוא משכל העיוני הנזכר כי זה החכמה אינו שורה תמיד במוח האדם כמו שכל המעשה רק הוא דבוק במקורו מקור שורש חיות הרוחניות של האדם הלזה אשר בשמי השמים. ואך כי גם כח הזה נתן בו בוראו להיות מתגלה אל האדם לפעמים לבוא לשרות במוחו להמציא לו חדשות. והוא בחינת נעלם ונגלה לפעמים נגלה במוח האדם ולפעמים נעלם במקורו. והוא בחינת הממוצע בין שורש חיות הרוחניות של אדם שאינו נתפס כלל בשום גבול ומדה להתצמצם עצמו בעצם אדם ובין שכל המעשה המוגבל ומצומצם במוח האדם. והוא המקשרם כי יש בו בחינת שניהם ועל ידו ירד החכמה והשכל תמיד ממקורו אל מוח הראש. ולפעמים צריך האדם ליתן דעתו ולעיין עליו לפי שפעמים הוא נעלם במקורו וצריך להתקשר דעתו והוא מתגלה אליו כאמור. והוא בחינת אב בחכמה כי השכל העיוני הלז נקרא על שם האלף כי הוא שכל הראשון שיוכל האדם להשיגו. ושכל המעשה נקרא ב' כי הוא שכל שני. וכשיתדבקו שני השכלים יחד אז נקרא אב בחכמה שהאלף מתיחד עם הב' והוא בחינת שכל השלם בשלימות ועל כן הוא אב בחכמה, והבן. (ולזה רמז בתורה בראשית ב׳:י״ג ראשית כי באמת גם השכל השני ראשית הוא כי ממנו מתחיל עיקר גילוי החכמה באדם והוא ראשית חכמה. וכשמתיחד עם השכל הנעלם שהוא השכל העיוני כידוע הרי ב' ראשית והבן).