אור ברסלב

באר מים חיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ

במדבר

ויקרא

פרק א

פסקה א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. פרט הכתוב כל זה כי לכאורה מיותר הוא, שידענו מעצמנו כי במדבר סיני היה כי עדיין שם היו שלא נסעו משם עד עשרים לחודש הזה וזה היה באחד לחודש. וגם באהל מועד ודאי ידענו שכל דבר ה' משהוקם המשכן משם היה כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה, כ"ב) ונועדתי לך שם. ואמנם אפשר שירמז למה שאמרו חז"ל (במדבר רבה א', ב') במשל המלך שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו נכנס לשניה וברחו וכו' נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר המלך זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה כסא נאה כאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו שנאמר (תהלים ק"ד, ג') הים ראה וינס וכן ההרים רקדו כאילים בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר (ישעיה מ"ב, י"א) ישאו מדבר ועריו וגו' ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות בו אני בונה כנסיה ודר בתוכה וכו' עד כאן. והענין להבין דברי חכמים וחידותם בזה בהמשל והנמשל. כי המלך שבא למדינה והנה בני המדינה אנשים גדולים ומנושאים ויודעים ומכירים בגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו וכבוד מלכותו כי נורא הוא, ועל כן ברחו מלפניו כי חיל ורעדה יאחזון מאימת מורא מלכותו. עד שבא לעיר חריבה ששם לא ראו גדולת המלך מעודם ועתה בראותם קבלו אותו באהבה ושמחה ולא הטה אשורם ממורא גדולתו ואימת מלכותו. כך כשרצה שמו הגדול והנורא יתברך לתת התורה הקדושה להתוודע ולהגלות כבוד מלכותו בעולם הנה מלאכי צבאות ידודון ידודון שלא היו יכולין לעמוד במוראו ואימת גדולת מלכותו כי השמים שמים לה' ששם נראה בעליל הדר כבוד הודו ועזוז נוראותיו. ועל כן בהתגלות כבוד מלכותו בנתינת התורה הקדושה הנה מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מפני מורא מקדשו. ועבור זה ירד ה' על הר סיני ונתן התורה לאיש ישראל בקדושתו ממדבר מתנה. והגם שגם המה רעדה אחזתם שם כנאמר (שמות י"ט, ט"ז) ויחרד כל העם אשר במחנה עם כל זה לרוב רחוקם משמי השמים יכלו לעמוד ולקבל התורה בחיל ורעדה ברתת וזיע. ולכך נתן שמו יתברך התורה במדבר בכדי להראות את זאת כי גדול הוא ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר ואי אפשר להגלות מקצת כבוד מלכותו כי אם במדבר חריבה כלומר באנשי ארץ שוכני בתי חומר אשר מעפר יסודם שאינם מכירים בהדר כבוד מלכותו כל כך, והם יוכלו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו ביראה ופחד. כאשר יסדו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש וגו'.

וזה שאמר הכתוב כאן וידבר ה' אל משה במדבר וגו'. כלומר כי לכאורה זה פלא שיוכל אדם לשמוע קול דברו יתברך ולא ימס כדונג מפני האש. ואולם עבור שהוא כמדבר חריבה שאינו מבין בגדולתו והדר כבוד מלכותו, ובזה אפשר לו לשמוע בפחד ואימה. ואמנם כי זה צריך האדם לשום על לב לומר ראה מה גדלו מעשיו ברוך הוא וכי אין שיעור וערך וקצב לרוממות גדולתו והדר יקר תפארתו עד אשר שלא היה ביכולת להגלות מלכותו ולתת התורה כי אם אלינו קרוצי חומר שמחמת גוש עפר שעלינו אנו יכולים לשמור התורה ולקיים מצוותיה ולא ננתק כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. ובזה נבין איך שיהיו המצוות חביבות אצלינו ונעשם בכל לבבנו ונפשנו באהבה בכלות כוחנו ממש אל כל מצוות התורה קלה וחמורה. ובזה בא האדם למדת הענוה השלימה בהבינו בגדולתו יתברך הבלתי שיעור שלא היה יכול לתת התורה כי אם בארץ הגשמי הלזה לרוב האור היקר ומורא הגדול הנעלם בה. וזה שאמר כאן במדבר סיני כלומר כי על ידי בחינת מדבר האמור בא לבחינת סיני הרומז על מדת הענוה כנודע שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים הגבוהים וירד על הר סיני. ואמר עוד באוהל מועד כלומר כי גם זה גרם שיוכל איש לשמוע בקול ה' לפי שצמצם שמו יתברך התגלות אלהותו יתברך הגדול והנורא במאוד מאוד בכדי שיוכלו בני אדם לשמוע בקול דברו כדמיון האב שמצמצם שכלו הגדול ומדבר עם בנו הקטן לפי קטנות שכלו לאהבת בנו. וזה אומרו באוהל מועד כלומר כי הנה שמו יתברך שנאמר בו (על פי מלכים-א ח', כ"ז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלהו, צמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמאמר חז"ל (ריש תורת כהנים) ועבור צמצומו יתברך הזה ברוב טובו וענותנותו יוכל האדם לשמוע את דברו הטוב כאמור.

פסקה ב

שאו וגו' למשפחותם לבית אבותם וגו'. פירוש כי זה הוא התנשאות הראש לבית ישראל שהם מתיחסין למשפחותם לבית אבותם לא כגויי הארץ שאין להם יחוס בית אב שרובן ממזרים כמעשה ארץ מצרים שאמרו כולנו מתים שכמה בכורים היה לאשה אחת כל אחד בכור מאב אחר (שמות רבה י", ג'). ועל כן נאמר בבני ישמעאל (בראשית כ"ה, ט"ז) שנים עשר נשיאם לאמותם כי הם אינם מתיחסין כי אם לאמותם לא לאבותם שאין ידוע אביהן של כל אחד. ולא כן בני ישראל שהם מתיחסין לבית אבותם ושבטי י"ה עדות לישראל שהם בני אבותיהם שלא נמצא פסול בהם (רק אחת היתה ופירסמה הכתוב וזאת באונס כידוע (שמות רבה א', כ"ח)). וזה הוא התנשאות ראשם שעל כן הקב"ה מיחד שמו עליהם כי אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על המשפחות המיוחסות כמאמר חז"ל (קידושין ע':). ועל כן צוה שמו יתברך למנותן דוקא לבית אבותם בכדי שיוכל להשרות שכינתו עליהם כנאמר.

פרק ב

פסקה ב

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב וגו'. עיין מה שכתבנו למעלה בפסוק שאו את ראש וגו' כי זה עיקר התנשאות ראש של בית ישראל במה שהם מתיחסים לבית אבותם לא כגויי הארץ שאין להם יחוס אב שרובן ממזרים עיין שם. לזה אמר הכתוב כאן איש על דגלו באותות לבית אבותם כלומר כי זה הוא האות שהם מתיחסים לבית אבותם שאין בהם פסול, במה שהם חונים סביב לאהל מועד. כי אילו היה בהם פסולת לא היו מקבלין אותם לשכון סביב לאהל מועד כי שמו יתברך עוצם עיניו מראות ברע ונאמר אצלו (תהלים ה', ה') לא יגורך רע, וזה הוא האות שהם כשרים, איש לבית אבותיו. ועל כן נאמר להלן (ב', ל"ד) אחר צווי הדגלים כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו לבית אבותיו. כלומר כי מהדגלים שחנו סביב למשכן ולארון העדות נודע ודאי שאיש לבית אבותיו הוא.

ואגב גררא אכתוב לתרץ מה שקשה לכאורה במה שצוה שמו יתברך לקדש פטר כל רחם בבני ישראל שהוא בכורי אֵם דוקא ולא בכורי אב והלא במצרים מתו גם בכורי אב והיה ראוי לקדש הכל. ואמנם נודע מאמר חז"ל (שוחר טוב קל"ו, ו') כי הבכורים עשו מלחמה במצרים והכו בהם מכה רבה ועצומה כנאמר למכה מצרים בבכוריהם. והנה זה לא עשו כי אִם בכורי אֵם כי בכורי אב לא ידעו כלל אם הם בכורים. וגם מי שהיה ידוע לו שהוא בכור אב לא יוכל לידע זאת בבירור כי אפשר שאביו הוליד בכור מכבר ועל כן לא עשו מלחמה כי אם בכורי אם. ולעומתם קידש הקב"ה בבני ישראל. שעל ידיהם נתקדש שמו יתברך במצרים שהאמינו בה' ובמשה עבדו והכו את מצרים ונתקיים בהם (ישעיה י"ט, ב') וסכסכתי את מצרים במצרים כנאמר.

פרק ה

פסקה ו

דבר אל בני ישראל וגו' מכל חטאת האדם למעול מעל וגו'. להבין אומרו מכל חטאת האדם והיה די לומר מכל חטאת גם כפל לשון למעול מעל. ואכן הנה נודע ליודעי דעת כי כל נשמות ישראל שהיו מעולם ועד עולם כולם היו כלולין בנשמת אדם הראשון שהרי כל התולדות יצאו ממנו. וכשחטא אדם הראשון בחטאו נפגמו כל הנשמות שהיו כלולין בו. ועל כן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי כבר נפגמה אז וקשה לה לדחות הפגם מכל וכל. ואמנם כי אף על פי כן לא יועיל אל האדם לתרץ עצמו בזה לומר כי בהכרח חטאתי מצד פגם אדם הראשון. כי הלא עבור זה שלחו ה' בארץ לתקן חטא אדם הראשון ולא לעוות על ידי זה. ומכל שכן אם יחטא האדם בעבירה יותר חמורה מפגמה שנפגמה אז ודאי ח"ו יקבל עונשו בכפליים. הא למה זה דומה לאחד שנותן כסף במעט עירוב סיגים בתוכו לאומן לתקנו להסיר מעט הבדיל והעופרת שישאר כסף מזוקק ונקי. והאומן מערבו יותר בסיגים עד שלא ניכר צרור הכסף. ודאי יקבל עונש גדול כי לא די שלא זיקקו אף קלקלו ביותר. וזה אומרו איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'. פירוש שעל ידי חטאת האדם הראשון יבוא על ידי זה למעול מעל בה' לחטוא עוד יותר ויותר. אל תדמה בנפשך להמלט בזה לומר הרי חטאת האדם גרם לנפשי שנשרש בה הרע. כי אם ואשמה הנפש ההוא. שהנפש תאשם כי היה לה לתקן את חטאה מה שנפגמה בהיותה בבטן אדם הראשון ולא להתקלקל עוד יותר. ולכך כינה האשם בהנפש כי הנפש היתה יכולה לומר כך אבל לא כן הוא. ובפרט אחר שמעל מעל בה' יותר מחטאו הראשון ודאי זה לכפל החטא יחשב כי לא די שלא תיקנה אף עיוותה. ולזה אמר הכתוב,

פסקה ז

והתודו את חטאתם וגו' והשיב את אשמו בראשו וגו'. כי נודע המבואר בספרי מוסר אשר בהתוודות האדם על חטאו צריך להתוודות על כל מה שחטא מיום בריאת העולם ועד עתה כי נשמתו אחת ובכל עת שחטאה נדבק בה הרע קצת וצריך להתחרט ולהתוודות על זה ולראות לתקן כל חטאיה שחטאה מיום הבריאה. ונמצאת אומר לפי זה כי צריך לשוב ולהתוודות גם על חטא שחטאה נפשו בהיותה כלולה בנשמת אדם הראשון. כי גם היא היתה בחטאו ומשורש חטא הזה עדיין היא נפש החוטאת בשאר חטאים וצריך לשוב על הכל ולהתוודות את כל. ולזה אמר הכתוב כי תיקון חטא הזה הוא בשתים. אחת והתוודו את חטאתם אשר עשו כלומר אשר עשו עתה. והשנית והשיב את אשמו בראשו שישוב גם על אשם הראשון שגרם לו לחטוא עתה והוא בהיותו כלול בחטא אדם הראשון. בכדי לנקות נפשו מכל וכל וממילא נכלל מה שבנתים כי צריך לשוב עד אשם הראשון שבראשונים. ולזה אמר והשיב את וגו' שהיה די לומר והשיב אשמו וגו' אכן בא לרבות כל מה שבנתים עד אשם הראשון על הכל צריך לשוב ולהתוודות ולתקן כאשר יוכל.

ובזה אפשר לבאר מאמר חז"ל (בילקוט תרי עשר רמז תקי"ו בשם הפסיקתא) על פסוק (בראשית ל"ז, כ"ט) וישב ראובן אל הבור רבי ברכיה אומר אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל וגו'. ורבים ראוהו כן תמהו שאין לו פירוש מתחילתו ועד סופו. כי מה שאמר ראובן פתח בתשובה תחילה הלא נודע מאמרם ז"ל (עירובין י"ח:) שאדם הראשון עשה תשובה וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג). ומה שאמר בן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה יפלא ביותר כי על התשובה מראש הבטיחנו וכמה פעמים הזהיר בתורה על התשובה והיא מצות עשה נימנית ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות תשובה הלכה א') מהא דכתיב (במדבר ה', ו') איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו וגו' ונאמר (דברים ל', ב'-י') ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד כי תשוב אל ה' אלהיך וגו'. ואכן כי חז"ל דקדקו מהא דכתיב וישב ראובן אל הבור שמלת אל הבור לכאורה מיותר והיה די לומר וישב ראובן וירא והנה אין יוסף בבור אם לא שבא לרמז לדברינו כי כאשר עסק ראובן בשקו ותעניתו על בלבול יצועי אביו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט) בפסוק הזה נאמר וישב ראובן אל הבור פירוש ששב עד הבור הראשון שכרה אדם בחטאו בירא עמיקתא שנפל שמה שור או חמור המה הנשמות הקדושות המכונים על שם בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג, י"ז) או יששכר חמור גרם וגו' (בראשית מ"ט, י"ג) שבעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו האי כסופא דנשמתין שנכספין לראות פני אביהם שבשמים צריך הוא להשיב לבעליו והמת יהיה לו לניזק כמאמר חז"ל (בבא קמא י':) כי נשמות העשוקין בקליפה נקראים בבחינת מתים (ועיין בכוונת מחיה מתים) ובעל הבור מי שגרם להפילן בבור רק שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו המורה על בחינת הקליפות והגבורות הקשות כי בור הוא גימטריא ר"ח המורה על הגבורה בסוד ח"ר מחרון אף ח"ו והוא מספר יצחק כידוע, עליו מוטל לשלם להיות כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו לניזק לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם (רק הבעלים מטפלין וכו' כי הכל נעשה בעזר אלוה ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (קידושין ל':) והבן) ודוגמת זה היה חטא השבטים שהפילו את יוסף אל הבור ונפל שמה שור כי יוסף נקרא שור בבחינת בכור שורו וגו'. ולזה ראובן כאשר עסק בשקו ותעניתו על חטא בלבול יצועי עלה, נתן לב להשיב את אשמו בראשו. ושב אל הבור הוא הבור הראשון לתקן חטא נשמתו מה שפגמה בעת חטא אדם הראשון שנפלה לבור הקליפות המלאה נחשים וכו' ומאז ועד עתה נתקן הכל כי הוא הגורם מה שבא עתה לחטוא לחלל יצועי אביו. ועל כן ראה מעשה ונזכר הלכה שצריך להעלות את יוסף מן הבור כי הכל חטא אחד הוא. וכשראה והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. כי אי אפשר לבוא בתשובה לפני בורא עולמים ברוך הוא אם לא אעלה את יוסף מן הבור לתקן בזה כל החטאים עד בירא עמיקתא שכריתי בימי אדם הראשון. ועל כן אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה, פירוש לשוב עד תחילת החטא הגורם לכל החטאים חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל וגו' כי אל זה כיוון הושע שעל כן אמר כי כשלת בעווניך, כלומר שעל ידי עווניך מאז, נכשלת אתה עוד ועוד וצריך לשוב על הכל. ולזה אמר שובה וגו' עד ה' אלהיך פירוש עד אותו החטא שנאמר בו ה' אלהים והוא חטא האדם שנאמר (בראשית ב', ט"ו) ויצו ה' אלהים על האדם וגו' ועד שם צריך אתה לשוב כי כשלת בעווניך כאמור שעל ידי אותו העוון נכשלת גם עתה. ועל כן (הושע י"ד, ג') אמרו עליו כל תשא עוון, פירוש להתפלל לפני ה' שיכפר גם החטא שנשא והביא עתה את העוון ובזה וקח טוב שתבטל כל הרע מעליך מתחילה ועד סוף ותקח רק הטוב כאמור.

ועוד יאמר הכתוב והתוודו וגו' לפי מה שכתבנו למעלה בחומר עוון הגזל שהוא מכריע המשקל למטה רשע אף במחצה עוונות לפי שיש בו מעין שתים רע לשמים ורע לבריות. ולזה יאמר והתוודו את חטאתם את רבוי הוא לרבות גם רבוי חומר חטא הזה על שאר החטאים שצריך גם זה להתוודות ולשים על לב חומר כובדו. או אפשר לרבות שכשם שצריך להתוודות לשמים ולפייס על הרע לשמים שהיה, כן צריך להתוודות לפני חבירו ולפייסו על שהיה רע לבריות. וקודם כל והשיב את אשמו בראשו לחזור הגזל אשר בידו לבעלים כי כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ואף אם יביא כל אילי נביות לקרבן לה' לא יכופר לו כי אם קודם בהשבת הגזילה. ולפי שהיה חפץ ומתאוה את שאינו שלו על כן גם שלו נלקח מאתו. ועבור כן וחמשיתו יוסף עליו כי צריך להיות אבד משלו גם כן על ידי זה. ואמר הכתוב עוד,

פסקה ח

ואם אין לאיש גואל וגו' האשם המושב וגו' מלבד איל הכפורים וגו'. ואמרו חז"ל (בבא קמא ק"ט.) כי זה מדבר בגזל הגר שמת ואין לו יורשים שצריך להחזיר הגזילה לכהן ונראה כי זה רמז הכתוב בתחילתו שאמר איש וגו' כי יעשו מכל חטאת האדם בה"א ולא חטאת אדם כי בתוספות (בבא קמא ל"ח.) מבואר שהאדם בה"א, יראה על אומות העולם עיין שם. ועל כן האשם המושב לה' לכהן פירוש שמה שצריך להשיב בשביל ה' שישלוט שם הוי"ה הרחמים בעולם ולא יהיה החרון אף וקצף בעולם, ישיב לכהן ובזה יסתלק העבירה מן העולם והוא חלק הגזילה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, והוא על מעלו בה' ברע לשמים שצוה שלא לגזול ולגרום רעות לחבירו, גם על שכפר בבטחון ה' שיוכל לתת לו גם כן חלקו כמו שנותן לחבירו וכפר בהשגחת הבורא על עולמו להיטיב לכל ולהכין מזון וכל המצטרך לכל בריותיו אשר ברא. יביא קרבן לה' ונרצה לו לכפר עליו ונסלח לו.

פסקה ט

וכל תרומה וגו'. להבין סמיכות כתוב הזה למה שלמעלה. נראה כי לפי שאמר למעלה בגזל הגר שאשם המושב לה' לכהן הוא והוא לכהן שבאותו משמר כמו שאיתא (בבא קמא ק"ט:). לזה סמך לו וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. פירוש כל קדשים הקריבים, הוא לכהן המקריב. כלומר עור העולה ובשר זבח השלמים הכל לכהן המקריב במשמר שלו כי זה הוא ממכר האבות הנזכר בתורה (דברים י"ח, ח') לבד ממכריו על האבות, כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות כלי המקדש הלכה ה'). ואמר הכתוב אבל,

פסקה י

ואיש את קדשיו לו יהיו. לא אמר איש מבני ישראל כמו למעלה רק סתם ואיש כי זה קאי על הכהן לומר כי הכהן שיש לו קדשים בביתו אינו צריך לתת קדשיו לאנשי משמר להקריבם רק לו יהיה שהוא מותר בעצמו להקריבם אף בעת שאין המשמר שלו, והעור העולה והבשר שלו הוא כמו שפסקו חז"ל (בבא קמא ק"ט: והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות כלי המקדש). ואמנם אמר הכתוב איש אשר יתן לכהן פירוש איש הזה שאנו מדברים ממנו כלומר כהן שיתן בעצמו קדשיו לכהן אחר שיקריבם לו אז לו יהיה פירוש לזה המקריב יהיה העור והבשר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ז') וזה לשונו: ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן, ועור הקרבן וכו' לאותו הכהן בלבד שנתן לו. ואכן לפי דברי הראב"ד ז"ל שם שכתב בזה הלשון: לא, כי אלא אכילתו ועורו של בעליו, יהיה האי לו יהיה קאי על הבעלים כלומר כהן שיתן לכהן אחר להקריב אף על פי כן לו לעצמו יהיה העור והבשר כאמור. והנה כבר כתבנו מוסר השכל בכתוב הזה איש את קדשיו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש הרביעי פרק א' עלה ד') עיין שם ולא נכפיל הדברים.

פסקה יב

דבר וגו' כי תשטה אשתו וגו'. נראה שהוא מלשון שטה מעליו ועבור, הנאמר בכתוב (משלי ד', ט"ו ושם ז', כ"ה) אל ישט אל דרכיה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שכתב כן לפי דרכו) כי זה תחילת עבירה באשה אם היא שטה מדרך ביתה לעוף בשווקים וברחובות ובבתים. היפך אשה יראת ה' שנאמר בה (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה וגו'. ולזה אמר כי תשטה אשתו שתתחיל להיות שטה בעולם. וכמאמר אדון החכמים ז"ל (משלי ז', י"א י"ב) הומיה היא וסֹררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחֹבֹת וגו'.

ומעלה בו מעל. פירוש שהיא תמעל במעל שבו. על דרך אומרם ז"ל (סוטה י'.) איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני וכו' ועל כן ומעלה המעל אשר בו או כה יאמר ומעלה כיון שהיא תמעל ודאי בו מעל שיש בו איזה פגם כי היא בת זוגו ועוד כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכ"ה, ג').

פסקה יג

ושכב איש אותה וגו'. לכאורה הלא כל הפרשה כאן מדבר בספק שתתוודע על ידי המים המרים ואיך אומר בלשון ודאי. ואכן לצד שאמר למעלה כי תשטה וגו' ופרשנו שתשטה מדרך ביתה להיות שטה בעולם הרי הכתוב מעיד שהוא קרוב לודאי אשר ושכב איש אותה. כאשר סיים שם במשלי שלמה אצל כל פנה תארוב וגו' עד הטתו ברוב לקחה וגו' הולך אחריה פתאום וגו' כי לא ימלט שלא תמצא איש שישמע לה כי (מגילה ה', ג') נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואשת איש נפש יקרה תצוד (שם ו', כ"ו), ומכל שכן המוני העם שקשה להם לפרוש אם היא הולכת אחריהם.

פסקה טז

והקריב וגו' והעמידה לפני ה'. הקרבה והעמדה זו צריך להבין ענינה. ועוד כי הוא מיותר כולו אחרי אומרו להלן והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. ואכן כי הנה ענין הקריבה לה' הוא על שתי פנים, לטוב ולהיפך ח"ו. והוא על דרך משל אוהב המלך אשר עומד אצל המלך ומזכיר את אחד מעבדי המלך ורוצה להמליץ בעדו שיקרבו המלך אליו. הנה אם האיש המוזכר אינו מוחזק ברע לפני המלך. אז תיכף כאשר המֵליץ ממליץ בעדו יש לו שומע מאת המלך ומקרבו וגוזר עליו טובות בשביל אוהבו שהמליץ לפניו. אבל אם האיש המוזכר מוחזק ברע מוחלט לפני המלך אז תיכף כאשר יזכיר זה המליץ שמו שיקרבו המלך. מתכעס המלך ויחרה אפו ויאמר הכזה יבוא אל ביתי ותיכף גוזר להעשות בו דין ודת על עוברו פי המלך עד הנה. ונמצאת למד שיש שני בחינות בקריבה אל המלך במה שזה מקרב שמו לפניו לטוב ולרע ח"ו. וכן הוא במלכותא דשמיא. צדיק הדור המקרב את אחד ומזכירו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אם האיש הזה הגון וראוי הוא. או אפילו אינו ראוי עתה כל כך רק שמוכן לעשות תשובה לשוב לפני ה'. אז יעלה זכרונו לברכה והקב"ה גוזר עליו גזירות טובות וישועות ונחמות. וכן להיפך אם אינו ראוי כלל, יאמר הקב"ה כביכול, הכזה יבוא אל ביתי להזכיר שמו לפני, יֵעָשֶה בו דין. ואז נזכר שמו לרעה לפני מלך המלכים ובגזירת אומר ועושה יומח שמו וזכרו לעד.

וזה שאמרה התורה והזהירה את הכהן שיקריב את האשה עד שיעמידנה לפני ה'. וזה קאי על שורש נשמתה להקריב שמה למעלה לפני ה' ואז אם טהורה היא הרי היא נזכרת לטובה ולברכה ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת וכו' כמאמר חז"ל (סוטה כ"ו.). אבל אם טמאה היא אז תיכף כשנזכר שמה לעמוד לפני ה' יצא הקצף מלפני ה' לומר זאת תבוא אל ביתי לא כן כי אם וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה ללעג ולקלס בעיני כל. ולשני הענינים הללו נקראת קריבה. רק צדיקים ילכו בם לטוב ופושעים יכשלו בם לרעה. וזו עליה, ירידה היא להתכלה להיות כלה ונחרצה הגזירה עליהם ביותר. ולזה כיוון הכתוב בכתוב הזה. ומה שאמר להלן והעמיד את האשה, לגופיה איצטריך להעמידה בשער ניקנור כמאמר חז"ל (סוטה ח'.).

פסקה יז

ולקח וגו'. יש לרמז בכתוב הזה בריאת האדם וסוד עבודתו. כי נודע אשר הגוף הנגוף הוא כלי חרס ששבירתן הוא טהרתן שלא יטהר הגוף מחטאיו כי אם בשבירתו מכל וכל להפך החומר לצורה. לשבור כל כוחי גופו המתאוין לכל דברי הגופניות ולעשותו כלי חדש כרוחניות ממש שיוכל לדור בעליה ובחצר כאחד כמו גוף משה רבינו ע"ה וגוף אליהו שעלו השמימה ולא מתו כלל כאומרם ז"ל (סוטה י"ג:) משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום ואליהו ידוע (מלכים-ב ב', י"א) שעלה בסערה השמים כי ברוחניות לא שייך מיתה. ואין מיתה כי אם לכוחי הגוף אשר לא נהפך עדיין לרוחניות אבל גוף הנהפך לצורה לא יצוייר בו בחינת המיתה. ואפשר על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') שהאדם ממקום כפרתו נברא (פירוש ממקום המזבח) וכו' כי לפי שצריך האדם להפך חומר הגוף לצורה על כן הצריך להיות גופו ממבחר פנימיות הארץ שיוכל להתהפך לרוחניות מה שלא כן היה אם היה נברא ממקום אחר. ואפשר לזה אמר הכתוב (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. כי כאשר חותם הגוף מתהפך כחומר הזה לצורה. אז ויתיצבו כמו לבוש שנעשה ממנו לבוש רוחני לנפשו ורוחו ונשמתו שיעלה השמימה עם נשמתו. כי כל האורות עליונים ומלאכי מעלה כולם המה בבחינת פנימיות ולבושים כנודע, רק הלבושים המה גם כן רוחניות. וכמו כן נפש האדם אם האדם זוכה נעשה הגוף לבוש רוחני עליה לעלות בסערה השמימה פנימיותה ולבושה, ואז הנפש מעלה את הגוף עמה במחיצתה. אבל ברשעים הוא ח"ו להיפוך כי המה מהפכים את הצורה לחומר שגם נפשם מתגשם ומתעבה עד שנעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מגביר נפש הבהמיות על נפש השכליות ונעשה כולו כרוח הבהמה. בסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרויים מתים כלומר עם חייהם שהוא נשמתם קרוים מתים שגם נפשם נעשה בבחינת המת שנבלע בעפר עם חומר הגוף. ולזה אחר מעשה הצדיקים שאמר תתהפך כחומר וגו' נאמר (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. כלומר אף אור שלהם שהוא חיות נשמתם גם זה נמנע מהם ויבולע בעפר עם הגוף והגוף שהוא בעולם הזה זרוע רמה שהוא המושל ברשע שאינו יכול להכניעו הוא נשבר, כי ככלי יוצר תנפצם כיון שאינו מתהפך לרוחניות נשאר כלי חרס שנשבר ונאבד עדי עד. ואפשר שזה אמרו חז"ל (ברכות ה':) להאי שופרא דבלע בעפרא קא בכינא וכו' כלומר האי שופרא דנשמתא שהוא משופרא דשופרא שבכל העולם, שיוכל להצטייר שיבולע בעפר כמו חומר הגוף על דא ודאי קא בכינא.

ולזה ירמוז הכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. כהן נקרא האדם שנברא להיות כהן ועובד ה'. והנשמה הקדושה נקראת מים קדושים כי ממקום קדוש יהלכו מקור הקדושה. וכלי חרס נקרא הגוף כאמור. והאדם לוקח הנשמה הקדושה בכלי חרס הוא הגוף. ותכלית עבודתו הוא שמן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן הוא עפר הגוף הנלקח מקרקע המשכן שהוא המזבח כנאמר. יקח ונתן אל המים. שיקח כהן העובד את ה' את הגוף ונתנו אל המים הקדושים הנזכרים לחברו אל הנשמה הקדושה להתיצב כמו לבוש עליה ויעלו שניהם השמימה למקור החיים. ואז,

פסקה יח

והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. נודע אשר הנשמה והגוף נקראים בבחינת איש ואשה. הנשמה נקראת איש המשלחת מזון, ומחיה את הגוף הנקראת אשה. ועל כן אומר הכתוב שאם כן יהיה שמן העפר יקח ונתן אל המים להפך החומר לצורה לקרב הגוף אל הנשמה אז והעמיד הכהן את האשה לפני ה' שגם הגוף יעמוד לפני ה' בסערה השמים עם הנשמה. ואמר הכתוב ופרע את ראש האשה ופירש רש"י סותר את קליעת שערה כדי לבזותה. ולדרכינו ירמוז שיהיה סותר את הגוף ויבזהו שלא יתן מקום לתאוותיו כלל וכלל. ונתן על כפיה את מנחת הזכרון. פירוש שיהיה תמיד לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להפך כוחי הגוף מכל וכל לעשות מיש אין ומחומר צורה. מנחת קנאות הוא. כי קנאת סופרים תרבה חכמה וצריך האדם לקנאות את הללו שעומדים בגופם חיים וקיימים לפני בורא עולם ברוך הוא ואינם מתבלעים בעפר בארץ כמו חנוך ואליהו וכדומה. או הללו שירדו חיים לגן עדן ולא מתו כלל. כמו יעקב אבינו שאמרו ז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וכו' או דוד מלך ישראל חי וקיים כאומרם (בראש השנה כ"ה:). או תשעה שנכנסו בחיים לגן עדן כמבואר במדרש חז"ל (באבות דר' נתן* מובא בילקוט יחזקאל רמז שס"ז בסופו) ועל כן מנחת קנאות הוא לקנאות תמיד ולצפות שלא יתבלע בעפר הארץ. אבל אומר הכתוב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. כלומר שביד העובד גם כן להפך המים קדושים הללו ח"ו שיהיו מי המרים המאררים כאמור למעלה, שיהפך הצורה לחומר ח"ו וירדו כולם חיים שאולה. כלומר אף חייהם שהוא נשמתם ירדו שאולה ושם מוטבעים ומשוקעים בכל מיני קליפות והטומאות שהוא תכלית כל בחינת המרים המאררים. ואמר הכתוב,

פסקה יט

והשביע אותה הכהן וגו'. כלומר כי בשעת בריאת האדם בעת הנתן המים קדושים הללו בכלי חרש שהוא הנשמה אל תוך הגוף. הנה הכהן האמיתי מוסב על הקב"ה שנקרא כהן כאומרם ז"ל (סנהדרין ל"ט.) אלהיכם כהן הוא וכו' משביע אותה כאומרם ז"ל (נדה ל':) שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וגו'. ואמר אל האשה שהוא הגוף אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך. כי הגוף שהוא האשה מחויב לשמוע ולהכניע עצמו ולציית את אישה שהוא נשמתו אשר בקרבו להיות האשה כמו האיש צורה ורוחניות ואז הוא בבחינת צדיקים יצר הטוב שופטן הנאמר בדברי חז"ל (ברכות ס"א:) כי הוא שומע ונכנע תחת נשמתו חלק אלוה ממעל אשר בקרבו שהוא היצר טוב האמיתי. אבל האיש אשר הולך אחרי בעל פעור להדבק ח"ו בבחינת הסטרא אחרא ונכנס ונכנע תחת רשות אלהים אחרים ח"ו כאומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אלעזר אמר קשורה בו ככלב וכו' והוא בבחינת רשעים יצר הרע שופטן (הנאמר בברכות שם) וכל מיני קליפות שולטין עליו ואין לבו ברשותו לעשות רצון קונו כמאמרם ז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבן. אז נקרא שנטמאה תחת אישה לילך ולהדבק בבחינת אלהים אחרים ח"ו ולזנות אחריהם שהוא כוחי הגוף ותאוותיו האסורים המושרשים תחת יד אלהים אחרים, וכי שכב איש אחר אותה כי נכנע תחת הסטרא אחרא כאשה תחת בעלה. ועל כן ואמר אל האשה אם לא שכב איש וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך, אז הנקי ממי המרים המאררים, כי המים הקדושים הניתן בתוך הגוף שהיא הנשמה נשארת בתוכה לטובה ולברכה בקדושתה ומעלה את הגוף גם כן עמה אם זכה להפכו להיות כמו הנשמה. אבל,

פסקה כ

ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. וכאמור שנכנע ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא והקליפות ואז יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. וכאשר כתבנו למעלה כי כשהגוף נתגשם ונתעבה בגוש עפר הארץ ונעשה כלי חרש הגמור עב ומגושם. אז ממילא ככלי יוצר תנפצם. כי כל דבר המחובר מארבע יסודות הגשמיים בהכרח בהרחב הזמן יתפרד ויסתר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג'). אם לא כשהגוף נתהפך לרוחניות כאמור אז ישאר חי אבל כשהוא מתגשם, כל עוד שמתגשם יותר, יתפרד יותר וביותר, לפי שנכנע תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא שהם מקור כל הארורים והחפיצים ברע, והוא השליט אותם עליו, ודאי שהם ימשלו בו לעשות בו נקמה בכל מיני רעות ומכות אכזריות ומיתות משונות כאשר יוכלו. וידוע מאמרם ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ח וברש"י ו', כ"ד) לפי שנאמר בטן וירך מנין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה וכו' אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך לפי שהן התחילו בעבירה תחילה וכו'. ורומזים לדברינו גם כן כי למה דוקא בטן וירך הלא כל הגוף הרשיע. ועל כן באמת גם כל הגוף בכלל. ופרט בטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. כי ידוע אשר זה הוא תחילת כל בחינת רשעת הרשע במה שאינו שומר בריתו בלתי תת זרעו לחוץ בכל פרטי עבירה זו, ובפרט השוגה בזרה ויחבק חיק נכריה. כי אין דבר קשה בכל התורה לפרוש מאתו כמו פרישות העריות. ותחילת קבלת מצוה זו בישראל קבלו אותם בתרעומות ובכיה כנאמר (במדבר י"א, י') בוכה למשפחותיו, כמו שכתב בזה הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). וכל בחינת הרע באיש הישראלי הכל נצמח מבחינה זו. כי אפילו איש הכשר והישר הנשמר מבחינת הרע רק שממלא תאותו בזה בהיתר. זה הוא שורש פורה ראש ולענה לכל בחינת התאוות הרעות והאדם עלול יותר לתאוה זו יותר מכל התאוות לפי שנברא בכח התאוה הזאת כמו שכתב בזה הרד"ק ז"ל בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וכן להיפך כשהאדם מכניע תאוה זו כאשר יוכל הרי הוא מוכן לכל בחינת קבלת הקדושה והטהרה כי זה כל האדם. ועל כן ברשע הארור, תחילת קללתו בבטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. וקליפות הללו שהכניע עצמו תחת ידם הם השולטין עליו לעשות בו כל מיני נקמות. ומה שאמר הכתוב בתת ה' את ירכך נֹפלת וגו' לא ששם הוי"ה ברוך הוא יכה האדם כי הלא אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ג', ו') רק שהקב"ה מניח להיות באה הקללה ח"ו על האדם ואינו מעכב. וזה אומרו בתת ה' כלומר שיניח ה' לעושי הרעה לעשות לרשע רע כרשעתו. אבל הרעה מאליה באה על עושי הרעה כמאמרם ז"ל (דברים רבה ד', ג') כי מפי עליון לא תצא הרעות וגו' (איכה ג', ל"ח) ונאמר (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך וגו'. ונחזור לענין כי ברשעות הרשע ממילא משליטת הקליפות ירכו נופלת ובטנו צבה וכל הגוף כלה. ואומר עוד הכתוב,

פסקה כב

ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן וגו'. כי הנה תדע אשר כל בחינת אחיזת הקליפות אינו בגוף הנגוף הזה כלי חרס קרוץ מחומר כי מה הנאה יש להם ממנו אם יהיו לוקחים אותו כולו אליהן. ועיקר הנאתם ואחיזתם הוא בנפש האדם אם טמאה היא כי היא בחינת הרוחניות ושורשה שורש גבוה. ואליה מתאוים וחושקים שתהיה היא בידם בכדי שיגיע להם כל בחינת שפע הקדושה אשר נשלך ממלך הקדוש לנשמת ישראל. ועל כן תמיד הם רודפים וחפיצים בכל מאמצי כוחם להחטיא את האדם בכדי שילקחו ח"ו הנפש הקדושה של האדם שיהיה בידם ליהנות מהשפע הנשלח לה. והמה דומים בזה כאיש הרודף אחר פרנסתו כמו שהוא בדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות. רק ממילא כאשר הם שולטים בנפש האדם עושין כל מיני רעות ומכות אכזריות גם להגוף. כי זה חפצם מאוד לרע ולא לטוב וכיון שניתן רשות למשחית יעשו בו כרצונם. ולזה אמר הכתוב ובאו המים המאררים וגו' כי אלו המים קדושים בחינת הנשמה הניתן בגוף נתהפך למים מאררים כיון שעיקר אחיזת הקליפות בנפש ההיא ולא בהגוף. והמה באים במעים לצבות בטן ולנפל ירך וגו' כי לאשר שנאחזים בה הקליפות ממילא הם עושים כל מיני רעות להגוף גם כן כמדובר. כל זה הוא השבועה שהכהן הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה משביע הנשמה והגוף טרם נתינת הנשמה בהגוף. ואחר כך,

פסקה כג

וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים. כלומר שהקב"ה כותב את האלות האלה בספר הוא התורה הקדושה שנכתב בה כל חומר אלות הרשעים אם לא יטיבו מעשיהם ומראה ונותן זאת אל הנשמה (כי ומחה פירושו כמו (במדבר ל"ד, י"א) ומחה על כתף ים כנרת ותרגומו וימטי על כיף ים וגו') כלומר שמראה לה כל בחינת עונש הרשעים טרם רדתה לעולם הזה. וכותב וחותם בספר היא התורה הקדושה ונותן לה עמה אל עולם הזה שהיא נקרא מי המרים על שם רוב הקליפות שבו, שתסתכל בכל האלות האלה למען דעת אם לא תיטיב מרה יהיה באחרונה.

פסקה כד

והשקה וגו'. כתב רש"י ז"ל אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה וגו' ועל כן גם אנחנו לא נבארנו עתה לפי דרכינו, ונפרשנו במקומו.

פסקה כה

ולקח הכהן וגו'. כי אחר שמראה להנשמה כל בחינת הארורין והקללות שיגיע לה ולהגוף כאשר יריעו מעשיהם הנה מראה לה גם בחינת השכר האמיתי ותענוג הנפלא שיגיע לה בהטיבה את מעשיה והוא כי תדע סוד אומרם ז"ל (שמות רבה נ"ב, ה') רבי שמעון בר יוחאי שאל את ר' אלעזר ב"ר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג', י"א) אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכו' עד שקראה אמי וכו' עד כאן. ולהבין השתמשות קריאות הללו אשכילך בינה והוא בדרך המשל כשהאב אוהב את בנו מאוד מאוד אז לוקח אותו על ידו ומגביה אותו עד ראשו עד שראש הבן וראש האב שוין בקומה ולפעמים כשמחבבו עוד יותר מגביה אותו עד למעלה מראשו. ולפעמים משים את הבן על ראשו ממש ועושאו עטרה על ראשו. כן אנחנו עם בני ישראל הנקראים בנים למקום כשאנו זוכים הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד כביכול כביכול שוה לראשו ואל זה רמז הכתוב (במדבר כ"ח, י"א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו'. כי בראש חודש לרוב ההארה הנפלאה מחסדי המקום ברוך הוא המופיע על עמו ישראל, זוכים שורש נשמותינו לעלות למעלה למעלה והקב"ה כביכול מגביה אותנו עד שוה לראשו כביכול, ונקרא ובראשי חדשיכם תרין ראשין כי ראש הבן והאב שוין. ועל כן תקריבו עלה לה' שתקרבו עצמיכם לעלות לה' הטוב להיות לנחת רוח לפניו ולקבל משם כל בחינת שפע וברכה וקדושה רבה. (והדברים עתיקים כבשים ללבושך). וזה רמז לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי כי האח ואחות הם שוין בדמיון והוא תרין ראשין כנזכר (ואמנם עוד יש בחינה למטה מזו והוא אומרם לא זז מחבבה עד שקראה בתי כי בחינת הבת הוא למטה מאביה והוא כשאינם עולין כל כך רק על כל פנים כביכול לוקחם בידו ומחזיקם אצלו חיבוב גדול הוא כבת לאביה והכל משל והבן). ואולם עוד יש בחינה גדולה למעלה מכולם שכביכול כביכול הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד למעלה מראשו מרוב האהבה והחיבה. וזה נקרא בכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. כלומר שהקב"ה מתעטר בנו ועושה אותנו עטרה לראשו מרוב האהבה והחיבה. ואל זה רמז הכתוב (ויקרא ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו. כי ביום הכפורים מגיעים שורש נשמות ישראל לבחינה זו שמגביהם כביכול למעלה מראשו ואז נקרא לפני ה' לפניו ממש כביכול ואז ודאי תטהרו מאחר שנתעורר אהבה וחיבה כזו ודאי יכפר עליכם. וזה רמז אומרם לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמו כי בחינת האם היא למעלה מהבן וזה אמר בעטרה שעטרה לו אמו. כי זו היא בחינת עטרה שהקב"ה מתעטר בישראל ועושה אותם עטרה לראשו. והנה כבר פרשנו למעלה פירוש אומרו ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות וגו'. שישים האדם לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להיות דר בעליה וחצר כאחד לעמוד ולשמש במרום גם עם לבוש הגוף שבו אחר הפכו לרוחניות והוא מנחת קנאות בבחינת קנאת סופרים שצריך האדם לקנא את זאת לומר מי יתן ואזכה לבחינה זו לעמוד בגופי חי וקיים כרצון הבורא ברוך הוא ולא להתבלע בעפר הארץ עיין שם. ולזה אמר כאן ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'. פירוש שהקב"ה מראה להנשמה כי כאשר תיטיב מעשיה ותביא לפניו מנחות הקנאות שהוא הקנאה בדבר ה' להשיג רצון בורא ברוך הוא. אז והניף את המנחה לפני ה' שמגביה אותה במנחה זו עד למעלה לדרגות לפני ה' כביכול למעלה מראשו שנועם זיו תענוג הלז אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי ומכל שכן לבארו על נייר בדיו, והקריב אותה אל המזבח. כי ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל שסוף שכר ותענוג העולם הבא הוא שהמלאך מיכאל הכהן הגדול מאחיו לוקח הנשמה ומקריבה על המזבח לקרבן לפני ה' (עיין מנחות ק"י. תוספות דיבור המתחיל מיכאל). ושמחה ותענוג הזה לא שזפתו עין רואה, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ולזה אמר כאן והקריב אותה וכו' שמראה לה שכרה בעולם הבא שתזכה להיקרב לקרבן לה' אם תעשה רצונו. ואמר עוד הכתוב,

פסקה כו

וקמץ הכהן וגו'. כי תדע אשר מנחת קנאות הזה שהזכרנו. אם אדם מקנא הדבר הזה בשביל שכרו שיהא לו שכר ותענוג רב בעולם הבא. זה אינו עולה כיוון נכון לפני ה' כיון שעושהו למענו ורוצה בטובתו. רק אם מקנא הדבר הזה לומר מה נחת רוח יש לבורא עולם מזה במה שדר זה בעליה וחצר כאחד וזכה להפך היש לאין והחומר לצורה, זה הוא לרצון לפניו, כיון שהוא חומד וחושק ומתאוה ומצפה ומשתוקק רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו לא זולת. ולזה אמר וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה כי הקב"ה אינו לוקח מן המנחה הזאת כי אם מנחת הקנאות עם אזכרתה אזכרת ה' והוא הזכרת השם מה שלזכרון לפניו תענוג בוראינו ברוך הוא ומתאוה לגרום לו תענוג רב ושעשועים, את זה לוקח הקב"ה והקטיר המזבחה להיות לקרבן לפניו כאמור. ואחר ישקה את האשה את המים כלומר אחר כל זאת מה שמשביע את הנשמה והגוף ומראה להם עונש הרשעים תחילה ואחר כך שכר הצדיקים כי כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') והבן. ישקה את האשה המים כלומר מוריד הנשמה אל הגוף העכור. ועתה אומר הכתוב,

פסקה כז

והשקה את המים והיתה אם נטמאה. הכל כנזכר למעלה כי אם נטמא הגוף ותמעל מעל באישה, היא נשמה שבקרבו אז ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה וגו' כי מיני הקליפות ישלטו תחילה בנשמתו ואחר כך ממילא יעשו נקמה בהגוף.

פסקה כח

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כלומר כי גם הגוף תנוקה מכל וכל כמו הנשמה שיהפך לרוחניות ויפרו וירבו ויעשו פרי למעלה ושורש למטה כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ה') ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו וגו'. וזה ונזרעה זרע למעבד נשמתין ורוחין חדתין שיהיה לרצון ולנחת רוח לפני בורא עולם לגרום זיווגים ויחודים בכל העולמות שלמעלה ושלמטה ועל ידי זה הקב"ה וברוך שמו יריק וישפיע לכל העולמות הקדושים שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום וזה תכלית כל המאורות והשמחות הכל כדבר האמור.

פרק ו

פסקה כד

יברכך וגו'. להבין אפס קצהו נוסח הברכה שצוה הקב"ה לברך את עמו ישראל באהבה. נראה על פי אשר ביארנו במקום אחר בפירוש פסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' והוא כי נודע מאמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר ט"ז.) רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו'. כי הנה על שתי פנים נתוודע הקב"ה בעולמו ברוב חסדו וטובו שפועל עם בריותיו אשר ברא. האחד הוא על ידי הנסים הנגלים המופלאים והנראים לעין כל כמו בקיעת ים סוף לגזרים והורדת המן לישראל ארבעים שנה רצופים ומכות מצרים והפלת חומת יריחו ועמידת השמש בגבעון וכדומה שכל אלה היא שבירת והכנעת מערכת השמים וכוכביהם וטבע העולם וכל רואיהם יעידון ויגידון כי ה' הוא אחד ואין בלתו ובידו לשדד כל מזלות השמים וכל העולם כולו כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו. ובזה שמו של הקב"ה מתעלה ומתקלס לעילא מכל ברכתא ושירתא וכו' ועל זה שיבח אליהו זכור לטוב למארי עלמא בעילת העילות כי הוא עילת על כולא ואדון על כולא והוא המציא את כל המציאות ועל כן בידו לשדד את כל ולשבר את כל. והשנית הוא כי לפעמים הקב"ה וברוך שמו מסתיר את הנס בדרך טבע העולם ולא יוכר כל כך טובת הבורא בזה וחסדיו לעין כל כי אם לשרידים אשר ה' קורא שנותנין עיניהם ושכלם להביט את פועלי ה' ונפלאותיו מה שפועל ועושה יום ולילה נסים נסתרים בלבוש דרך טבע העולם. וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין ופירש רש"י שם לפי שהן תדירות וכו' רק שהם נסתרים במקרה הטבע עד שלהמוני העם הסכלים ידמה להם שהוא ממקרה העולם ותולדותיו, ולא יביט שהוא בהשגחת אמת מבורא עולם לפי שהתלבש בתוך הטבע. וזה כוונת אומרם ז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' כי הנסים הנגלים הנפלאים לעין כל מכונים אל פני ה'. כי הכל רואין מעשה ה' ונפלאותיו בדבר ההיא והקב"ה כביכול מגלה פניו בזה בעולמו שיראו הכל כי יש בורא עולם יחיד ומיוחד ואין בלתו. אבל נסים שהם נסתרים בתוך טבע העולם נקראים בשם הסתרת פנים שהקב"ה מסתיר פניו כביכול שאין הכל רואין את פועל ה' בדבר ההוא וסוברין מקרה הוא שקרה כך. אם לא אלו המאמינים בני מאמינים שיודעין אשר אין דבר קל בטבע העולם נעשה במקרה כי אם הכל בהשגחה מאתו יתברך. כי הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ותמיד עיני ה' המשוטטים בכל פינות העולם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ובחינה הזו התחיל בנס מרדכי ואסתר אף שהיה נס נפלא נראה לעין כל, מכל מקום היה מלובש בטבע העולם שתלקח אסתר אל בית המלך ולבקש מלפניו על עמה. וכמאמר חז"ל (ריש אסתר רבה) הרג את אשתו מפני אוהבו הרג את אוהבו מפני אשתו ואמרו (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים ואמרו שם (ט"ז.) איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי וכו'. על כן אמרו אסתר מן התורה מנין פירוש היכן מרומז דבר זה בתורה שיעשה הקב"ה נסים כאלה שיהיו מלובשים בטבע העולם. ואמרו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני זה הוא הסתרת פנים הנאמר שאין הכל מכירין פני ה' אשר בדבר ההוא כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וזה נקרא סיבת הסיבות שהקב"ה מסבב נפלאותיו וטובותיו בסיבות שונות בדרכי העולם ומקריו.

ואמנם דבר הזה שיעשה הקב"ה נפלאותיו אל האדם בנס נגלה או נסתר בטבע, הכל הולך אחר מעשי בני אדם הלז איך מתנהג עצמו בדרכי ה' ועבודתו. כי אם עבודתו לה' הוא רק בדרך טבע העולם ללמוד ולעשות מצוות כפי מזג גופו ולתת צדקה כמיסת ידו לפי ערכו לא יותר כאשר נבאר למטה, עם זה הקב"ה גם כן מתנהג עמו רק בטבע העולם אבל לא ישנה הטבע עבורו לשדד מזלות השמים אם יצטרך. כי (איוב ל"ד, י"א) פֹעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. אבל אם האדם מוסר נפשו לה' יותר מטבעו ומזגו כאשר נבאר להלן. אז למולו הקב"ה עושה לו נסים שלא כדרך הטבע. כמעשה רבי פנחס בן יאיר (בחולין ז'.) כשרצה לעבור הנהר תיכף נגזר לפניו לגזרים ונעשה לו במים עזים נתיבה לעבור בתוכו בחרבה. ורבי חנינא בן דוסא היה חומץ לפניו ואמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.) ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא (ברכות ל"ג.).

והנה תדע כי אלו הנסים הנגלים המופלאים שהקב"ה מפליא, נעשים על ידי שם הוי"ה הקדוש והנורא כי הוא בחינת המהוה את כל טרם ניתן בבחינת גבול ומדה שהוא טבע העולם. כי בחינת הגבול והטבע הוא בחינת שם אלהים שגימטריא הטבע בחינת הקימוץ מבחינת הדינים המעמיד כל דבר בבחינת גבול ומדה. אבל שם הו"ה ברוך הוא, הוא בחינה המהוה את כל בלתי טבע ומדה. ועל כן בחינת הוי"ה ברוך הוא, הוא המשדד ומשבר את כל בחינת טבע העולם כי הוא המהוה למעלה מן הטבע וגוזר ואומר ועושה לחומץ וידליק ולהוריד מן השמים הכל שלא בטבע בבחינת המהוה את כל.

ולזה אמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך שדבר הזה תאהב שה' בחינת הוי"ה המהוה, הוא יהיה אלהיך שתתנהג בבחינת המהוה להעשות לך נסים מופלאים שלא בטבע שיתוודע שמו של הקב"ה על ידי מעשיך לעין כל, בעשותו נוראות נפלאות למעלה מטבע, כאשר נתקדש שמו של הקב"ה על ידי אברהם אבינו בעת שהצילו מאור כשדים ורדף אחר ארבעה מלכים והכם וכדומה, והכל על ידי מעשה אברהם שזכה לכך בעבודתו שיעשה לו נסים נגלים, והכירו הכל על ידו וידעו כי יש בורא עולם מנהיג ומשגיח ומושל על כל מזלות השמים וכוכביהם. וזכה לזה ברוב אהבתו לה' שחפץ והתאוה מאוד להתוודע ולהגלות שם שמים על ידו וכן נעשה לו. וכן אתה ואהבת את ה' וגו' שתאהוב דבר זה מאוד להיות ה' המהוה אלהיך להתנהג עמך למעלה מטבע העולם ויתקדש שמו בעולמו שברא.

ואמנם באיזה דבר תזכה לזה שיהיה ה' אלהיך. אומר הכתוב בכל לבבך ובכל נפשך וגו'. כי על שלושה פנים מתחלק העבודה בין העובד בטבע העולם או למעלה מן הטבע. אחת היא כי נמצאים בעובדי ה' אף שהוא צדיק גמור בכל דרכיו ואינו עובר לעולם על שום מצוה ממצוות לא תעשה דאורייתא ולא על שום לא תעשה וגדר וסייג מדברי קבלה ודברי סופרים. ומקיים כל מצוות עשה מרמ"ח מצוות עשה דאורייתא וממצוות עשה דרבנן כתיקונן במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה מכל מקום כל זה הוא הכל בכח השכל אשר עליו אשר לו ניתן כח הממשלה על תאוות הלב. כי ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. אבל בחינת היצר הרע ותאוות כוחי מורשי לבבו חזקים בו. ומתאוה מאוד אליהם ורוצה בקיומן בלבבו. ועל כזה אמרו חז"ל (ברכות ס"א.) אוי לי מיוצרי או לי מיצרי וכו' כי תאוות לבבו קשים אצלו מאוד ונפשו מרה לו לעבור על מחמדי תאוותיו אפס כי עז כח השכל אשר עליו ומתירא לעבור את פי ה'. ותמיד הוא עומד בקשרי המלחמה עם היצר להגביר עצמו על תאוותיו החזקות ולבבו הקשה ויכבוש יצרו הרע. וידוע אשר מלחמה הזו היא כבידה יותר מכל המלחמות שבעולם. כי כל המלחמות כאשר ישא גוי אל גוי חרב. ויגבור אחד על השני ויכניעו וישפילו אז ינוח ממלחמתו ולא יירא עוד מהערכת מלחמה, כי הצד השני לא יערוך אתו שוב מלחמה אחרי הכנעו. ולא כן מלחמת היצר כי הוא יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט מלהסית את האדם ולהגביר תאותו בקרבו להעריך מלחמה אתו. ואף אם אלף פעמים יגביר האדם עצמו עליו. לא יוכנע בשביל זה מלהסיתו כפעם בפעם. ודבר זה קשה הוא מאוד לשאת האדם יומם ולילה על מחשבתו ללחום עם אורבו אשר בקרבו. כי אף רגע אחת כאשר ישקוט האדם מלחשוב במלחמה זו, והאורב טמון בקרבו ועושה את שלו, יוכל ח"ו להלכד ברשת היצר. ועל כן אדם שהוא במדריגה זו ודאי כמה וכמה פעמים מבטל עבודתו על ידי התגברות יצרו. כי אין אדם שליט ברוחו שלא ינוח אף רגע להעריך מלחמה וקרב על אויביו, ומיד כאשר ישקוט ילכד חלילה. ולכן בחינה זו נקראת עובד בטבע העולם. כי עוד טבע העולם הזה ומחמדיו קבועים בקרבו במסמרות נטועים, ואין עבודתו חזקה כראי מוצק יומם ולילה. כי הרבה פעמים יגברו תאוותיו וכוחות היצר עליו עד אשר יאמר חלילה מה אעשה ויצרי תקפה עלי עתה בעת הזאת ושאור שבעיסה מעכב, ואין עבודתו שלימה.

ואמנם מי שזכה להיות עובד את ה' מאהבה גמורה עזה וחזקה. וכל כך הגדיל בלבו לאהבה את ה' באהבה עזה בוערת כרשפי אש שלהבת יה עד שכל תשוקת לבבו ומחמדיו וחפציו אינם כי אם לעבוד את ה' לא זולת ולא יצוייר כלל בקרבו אם יש דבר בכל העולם שיתאוה ויחמוד האדם לו חוץ מאהבת בוראו. כי הלא כל הבלי עולם הזה הם הבל והבאי שגעונות מעשה תעתועים ואיזה פתי יסור הנה וחסר לב לאהוב את שטותי דברים כאלה. כמאמר נעים זמירות ישראל (תהלים י"ט, ח'-י"א) תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת וגו' ואומר (שם קי"ט, צ"ז) מה אהבתי תורתך וגו'. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי (שם שם, קי"ג) וכבר שיבר והכניע כל תאוות תשוקת לבבו שלא להתאוות לשום דבר בעולם. בלתי לה' אל עליון בלבד. וכל בחינת התאוות והכוחות וחמדת לבבו שהיה בו משורש היצר הרע להתאוות לדברי העולם נתהפך אצלו להתלהב ולהתאוות בכח הזה לאלהי עולם ה' ולעובדו בזה עבודה תמה תמידיות שאין לה הפסק וביטול עולמית. ואפשר לזה אמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך. כלומר בכל הדרכים שלך, מה שאתה מתאוה וחושק אליהם, דעהו. שתהפוך את זאת לידע את ה' בכוחות ותאוות הללו, ואז ממילא והוא יישר אורחתיך. כי לא תהיה כסוג הראשון שעבודתו הוא עבודה בסירוגין פעם כך ופעם כך. רק תמיד לא יחשו המזכירים את ה' כי אין בלבבם יותר כי אם לאהבה את ה'. וזה אומרו בספר תהלים (שם נ"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כלומר חשבתי דרכי עצמי מהכוחות והתאוות הנמצאים לדברי העולם. ואשיבה אותם בשלום אל עדותיך לחפוץ בכוחות הללו אל עדותיך כי אין דבר חוץ ממך ומעבודותיך ומי שהוא בבחינה זו עובד את ה' אף עם בחינת היצר הרע אשר בקרבו וממילא אין דבר שיעכבנו מהעבודה, ויומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט ואין רגע בטל אצלו מעבודתו. וזה נקרא למעלה מהטבע. כי כבר שיבר טבע גופו וכוחי תאוות מורשי לבבו והפכם לה' ותבער בו אש ה' יומם ולילה גם עם בחינת היצר הרע אשר בקרבו. ועל זה אמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') זה יצר הרע. כי אף היצר הרע שבקרבו עושה שלום אתו ומסייעו ומחזקו לעשות אשר לבו חפץ גם בכוחו כאמור. וכבר הנה הוא יצוא יצא מבחינת אוי לי מיצרי שלא די שיצרו אינו מקטרגו לרעה אף מסייעו לטובה.

והשנית הוא, כי זה העובד רק בטבע העולם הנה הוא יעשה המצוות ויעבוד עבודתו כפי כח גופו ומזג טבעו. אבל חושש הוא גם כן לחלישת גופו לישן שינתו כראוי ולאכול כראוי לו במועדו ובזמנו שלא יעבור עליו העונה עת אשר יחלוש לבו. גם אם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות כמו בשינה בסוכה בימים הקרים או במצות פריקה וטעינה בכח גדול ופרישת דרך ארץ בעוד חשקו ותאותו שלא בעונה האמורה בתורה. ולטבול בארבעים סאה בעת הצורך בחורף שהקרירה גדולה וכדומה. לא יאבה לשבור כוחו עצם מעצמו לעובדו למעלה מטבע מזג גופו. וכן בלימוד התורה ילמוד בלאט ובנחת לפי כוחו. ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה ילך לו לעסוק בצרכי גופו. כי עז כח תאותו שקשה לו לשברה. ומכל שכן במצוה שצריך לה מסירת נפש ממש, ודאי שהוא רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. ואולם זה אשר לבו ירא וחרד לעבודתו יתברך ואוהבו יותר מגופו ונפשו לא ישמע כלל אם חלש לבו בעת הזאת או אם בשרו עליו יכאב. כי מרוב האהבה עזה ונפלאה שיש לו בעת לימודו או בתפילתו ועשיית המצוה אינו מרגיש כלל מצורך עצמו אם יש לו איזה כאב או לא. כמו אדם אשר מצא פתאום הון רב ודאי שלא יחוש כלל לחלישות גופו וחוטף האוצר ונושאו עד מיצוי דם נפשו לרוב חשקו ותאותו לזה ואינו מרגיש כלל אם הוא כפי כוחו או יותר מכוחו. אדרבה בשעת מעשה לרוב התאוה נדמה לו שדבר קל הוא זה אף שאחר כך ירגישנו בגופו ויחלה על זה בחולי אינו שומע כלל לזה כי יבער ויכלה נפשו לתאות האוצר. וכן באדם האוהב את ה' באמת אינו מרגיש כלל בעת העבודה עד היכן מגיע כוחו וטבעו. כי בכל מאמצי כוחו עד דכדוכה של נפש ימציא אותה בשביל אהבתו לה' לעשות לו נחת רוח וכההיא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שבעת לימודו נדחק אצבעו אל תחת הספסל בדוחק והיה נובע דם מאצבעו והוא לא ידע ולא הרגיש כלל אם כואב לו איזה דבר והיה לומד כדרכו באהבה עזה. והוא ודאי אינו מבטל מצוות ה' כל ימיו בשביל הקרירה או בשביל כבידת העבודה. כי חביב עליו העבודה יותר ממיצוי דם נפשו. וזה נקרא למעלה מהטבע כי אינו חושש על טבע מזג גופו וכוחותיו רק הרבה למעלה למשכיל עושה בכל מאמצי כוחו עד דכדוכה של נפש ומוסר נפשו ממש עבור עבודתו לה' באמת ובתמים. וכמו שאמר התנא רבי עקיבא ז"ל (ברכות ס"א:) בעת אשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. הרי שהיה חפץ בכל יסורי הגוף עד נטילת נשמתו בכדי לעובדו בכל לבב. וזה ודאי למעלה מהטבע ובודאי אין גבול אצלו בעבודתו לומר עד פה תבוא כי אין כוחי בזה כי הרי מקבל עליו כל מיני יסורים עבור העבודה.

ובחינה השלישית היא, כי זה העובד רק בטבע העולם הנה הוא מפזר על המצוות ונותן צדקה לעניים כפי מסת ידו וערכו. אבל אם יזדמן לו לפעמים שיצטרך להוציא יותר מערכו כמו בקניית האתרוג לפעמים בדמים יקרים או להשיא יתום ויתומה וכדומה. לא ירצה להיות מפזר ונוסף מכפי ערכו. כי עבודתו הוא בבחינת הגבול בטבע העולם לומר עד פה אבוא ולא אוסיף. אבל האוהב את ה' יותר מטבעו ומזגו. הנה הוא מכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו וכשיקרה לו איזה מצוה ממצוות היקרים, כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. ופושט את מלבושיו ומוכר כלי חפצו ותשמישיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים ולפדיון שבוים. וכשנותן צדקה לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו על טרף ביתו או לא כי הלא יתן איש את כל הון ביתו באהבה עבור צמאון נפשו וכמיהת בשרו לאהבת ה' אלהיו לעשות לו נחת רוח. והנה באדם אשר שלוש אלה לו לעבוד את ה' בכל לבב גם בכוחות היצר הרע ותאות לבו. ולמסור נפשו לה' בעבודה שלא יעצרנו גשם ושלג, וכל יסורי הגוף וכל הונו ורכושו יהיה כאין נגדו בשביל אהבת ה' אלהיו. ונמצא אין דבר מבטלו מהעבודה ואין שום גבול וקצבה בעבודתו הרי עבודתו למעלה מכל בחינת טבע העולם. והרי שם הוי"ה המהוה את כל מוכן לעשות לו כל מיני טובות נסים ונפלאות נגלים מופלאים למעלה מן הטבע כי כאשר עשה הוא כן יעשה לו במדה שמדד מודדין לו ויתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו על ידו שידע ישימו כל בריותיו וידעו כל גדלו גבורותיו.

ועל כן אחר אומרו ואהבת את ה' וגו', וכאמור שזאת תאהב שה' המהוה יהיה אלהיך לעשות לך נסים ונפלאות שלא בטבע כי זה הוא עיקר האהבה לה' להיות יחפוץ בכל כוחו שיתקדש שמו יתברך בכל העולמות. אומר באיזה דבר תזכה שיהיה ה' אלהיך, הוא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וכמאמר חז"ל במשנה (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו כשהוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך וכו' ואם שלוש אלה יהיו בך אז ודאי ה' המהוה יהיה בכסלך ויתקדש שמו על ידך. ולזה כיוונו חז"ל ואמרו (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) דבר אחר ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו'. והוא דברינו ממש שיהיה שם שמים מתאהב על ידו ומתגדל ומתקדש בעשותו נוראות לעין כל ויכירו הכל כבוד מלכותו ורוב גדלו וגבורתו ורוממותו אשר בידו כח וממשלה לשדד מערכת השמים ולעשות הכל כחפצו ורצונו ומשנה טבע העולם כי הוא אחד יחיד ומיוחד אפס זולתו ואין בלתו. ועל כן אמר הכתוב זאת אחר אומרו שמע ישראל וגו' ה' אחד. כי זה הוא בחינת אמונת היחוד שאין בכל העולמות כולם עליונים ותחתונים דבר חוץ ממנו. כי את הכל הוא המציאם מאמיתת המצאו והוא מחיה ומהוה את כולם בכל רגע ורגע כאשר בתחילת הבריאה שברא הכל ברוח פיו יתברך, כן עוד היום עומד דברו הטוב וכוחו יתברך בכל הבריאה ומחיים ומהוום תמיד כמאמרינו ברוך עושה בראשית ולא עשה כי הוא העושה תמיד ומחדש בכל רגע מעשה בראשית. ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו והיו לאפס ואין. ועל כן אין עוד מלבדו ממש כי אין בכל הבריאה כולה כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וכל הבריאה כולה מיוחדים עמו בתכלית היחוד ואין בכל העולמות כולם כי אם ה' אחד לא יותר, והבן.

וזה צריך כל האדם לעשות ערב ובוקר ליחד כל העולם כולו לה' אחד לידע ולהאמין כי אין בכל הבריאה כי אם ה' אחד בלבד וליחד על זה כל פרטי אבריו וחושיו וכל תנועותיו והרגשותיו לאל המיוחד להמליכו על כל אבר ואבר גיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה באופן שלא יזיז בשום אבר ולא יעשה שום תנועה ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הצורך לעבודתו בלבד. כי אין בכל העולמות כי אם ה' אחד. ועל כן חלילה לצאת מיחודו ואחדותו יתברך אף על רגע אחת לעשות תנועה קלה או מחשבה קלה חוץ מדבר הנוגע לעבודתו. ולמסור נפשו ממש על זה שיהיה מוכן למסירת נפש ולא לצאת מיחודו ואחדותו יתברך. כי אם ליחד הכל לה' אחד שהוא הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין דבר חוץ ממנו. וממילא המאמין זאת ידע אשר בידו הכח והגבורה לעשות בכל העולמות כרצונו וחפצו כאדם העושה בשלו כי הכל שלו הוא. הוא מחיים ומהוום תמיד ובידו להפכם לכל אשר ירצה. ועל כן סמך לו ואהבת את ה' וגו' כאמור שה' המהוה יהיה אלהיך ויעשה לך נסים שלא בטבע. ויכירו וידעו הכל כי הכל שלו הוא, והוא העושה בם כחפצו ורצונו כי הוא אחד יחיד ומיוחד מכל צד ופינה וכולם מיוחדים בו יתברך ואין עוד מלבדו כנאמר.

ועל דבר בחינה הנפלאה הלזו שיהיה האדם זוכה להתגלות הוי"ה המהוה על ידו, צוה הקב"ה לברך את עמו ישראל בשלושה פסוקים הללו הנזכרים כאן נגד שלושה בחינות בכל לבבך וגו' שהאדם זוכה לברכה זו על ידיהן. והוא אמרו יברכך ה' פירוש שה' שם הוי"ה המהוה, הוא יברך אותך ולא ברכת אלהים שהוא בבחינת הגבול והטבע כי אם בשם הוי"ה למעלה מן הטבע לעשות לך נסים נגלים מופלאים שלא בטבע. והנה חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"י) אמרו בזה יברכך ה' בנכסים וגו'. והוא כעין אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) על פסוק ואברכך וגו' הנאמר באברהם אמר רבי לוי לא שם אדם פרה מאברהם עד שנתברך ולא שמה לו עד שנתברך ופירש רש"י שם קנה מאתו פרה או מכר לו שכל מי שעושה אתו סחורה מתברך בין לוקח בין מוכר לו. וכן באיוב אמרו שם על פסוק (איוב א', י') מעשה ידיו ברכת לא נטל אדם פרוטה מאיוב ונצטרך ליטול ממנו פעם שניה וכו'. כי כל דבר שהיה שלהם חפץ או ממון נתברך שלא בטבע בכל מקום שהוא עד שכל מי שהיה בידו משלהם מתברך לרוב שלא יצטרך ליטול מהם פעם שניה לרוב הברכה בפרוטה אחת מנכסיהם. וכן כאן יברכך ה' בנכסים בבחינת הוי"ה המהוה שלא בטבע עד שיהיה הברכה מצויה בנכסיך שלא בטבע בכל מקום שהם. ואז וישמרך ואמרו (בספרי שם) וישמרך מן המזיקין פירוש אף כשיפגעו בך אלו המזיקין בבירור כמו ערוד שאוי לו לאדם שפגע בו ערוד. הוא ישמרך מזה כמו רבי חנינא בן דוסא שאוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא כנאמר (ברכות ל"ג.). והנה זה המתברך בנכסיו שלא בטבע ודאי שבאה לו הברכה זו עבור שעבד לבוראו בכל מאודו זו ממונו בלמעלה מן הטבע כי פועל אדם ישלם לו ועל כן הנה הברכה זו היא נגד ובכל מאודך שתזכה להיות עובד את ה' בכל ממונך ואז תהיה ראוי לברכת ה' שיברכך ה' בממונך למעלה למעלה ממערכת השמים וכוכביהם.

ברכה שניה היא, יאר ה' פניו אליך וגו' פירוש שלא יתנהג עמך בבחינת הסתרת פנים האמור למעלה להלביש טובותיו ונפלאותיו בדרך טבע העולם רק יאר ה' בחינת המהוה פניו אליך שיתגלה על ידך פני אלהותו יתברך על ידי הנסים הנגלים שיעשה על ידך. וחז"ל אמרו בזה (במדבר רבה י"א, ו') שיביט בך בפנים מאירות ולא בפנים זעומות. פירוש כי מאין תזכה לזה שיאיר ה' פניו אליך בנסים נגלים לעין כל. במה שיביט בך בפנים מאירות פירוש שהקב"ה יביט בפנים שלך שהן מאירות והוא נגד בכל לבבך הנזכר. כי העובד ביצר טוב לבד, כבר כתבנו שהוא בבחינת אוי לי מיצרי וכו' ונפשו מרה עליו בכיבוש תאוותיו החזקות ואין לו פנים מאירות כי אם פנים זעומות מהצער שבלב המתגלה על פנימו כמאמר חז"ל למה נקרא פנים שמגלה מה שבפנים. אבל העובד ה' בכל לבב ביצר טוב וביצר הרע אז פניו מאירות כי יש לו נחת רוח גדול מעבודתו ואויביו השלימו אתו להיות שניהם מרוצים בעבודה. ואז ויחנך. ואמרו שם ויחנך להוציאך משעבוד מלכיות ולגאול אותך וכו'. כי אין גלות בעולם כי אם מה שהאדם הוא בגלות תחת יצרו הרע וכח תאוותיו וחפציו לדברים המגושמים הנמשכים משורש הרע. ואז כשם שנשמתו אשר בקרבו משועבד ח"ו תחת הרע. כך האומות ושארי רעות הנמשכים משורש הרע שולטים על גופו לשעבדו תחת ידם. אבל כשאדם זוכה לעובדו בלבב שלם גם עם היצר הרע ואז גאולה תהיה לו לנשמתו שאינה משתעבדת תחת היצר והתאוות. וממילא נגאל גופו משעבוד מלכיות. ונודע אשר בחינת הגאולה מהמלכיות הוא ודאי על ידי הנסים הנגלים לכבוש מלכי האומות והכל סובב על דברינו להתברך בברכת הוי"ה המהוה המשבר את כל בחינת מזלות השמים.

ועוד אמרו ז"ל (רבה שם) ויחנך יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך כמה דתימא (בראשית ל"ט, כ"א) ויתן חנו בעיני שר וגו' ויתן אלקים חן את דניאל (הנראה שהוא טעות סופרים במדרש וצריך לומר ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים וגו' והוא מקרא (בדניאל א', ט') וכן הוא בספרי המובא בילקוט שם) וכו'. ולפי הפשט נראה שהאי מציאות חן הוא בעיני האומות. כי הלא ברכה זו ויחנך נאמר לכללות ישראל. וכללות ישראל לא יצוייר להם מציאות חן כי אם בעיני האומות, וכנראה מראייתם שהביאו שהיה חֵנם אצל האומות. והוא כי נודע מאמרם ז"ל (שבת ע"ה.) על פסוק (דברים ד', ו') כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. ויתכן בפירושו לפי דרכינו. כי לפי שיש חשבון תקופות ומזלות בעולם המראים לכל בחינת הטבע שכן צריך להיות בעת הזאת קור וחום מלחמה ושלום בעולם. או מי יחיה ומי ימות וזה לא יהיה לו בנים וכדומה כידוע מהני כלדאי החוזים בכוכבים שאומרים לפי דרכם בחינת העתידות מה יהיה בעולם. וכל זה מתנהג באומות העולם כי לא ישונו מכפי טבע המזלות ולא יאורע להם לעולם דבר למעלה מן הטבע מה שאין כן בישראל שהגביהם הקב"ה למעלה ממזלות השמים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, "ב) ונאמר לאברהם (בראשית ט"ו, ה') הבט נא השמימה ואין הבטה אלא מלמעלה למטה שהגביהו למעלה מן המזלות ואמר לו צא מאיצטגנינות שלך וכו' כמאמר חז"ל (שבת קנ"ו.). ובפרט אחר קבלת התורה שהוציא הקב"ה את עמלי תורה מחיובא דכוכביא ומזליא כמו שאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ז:) וכמאמר הכתוב (ירמיה י', ב') כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאֹתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה וגו'. כי רק הגוים מתנהגים אחרי המזלות ולא עמו ישראל. וזה שאמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך וגו' וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה' וגו' שחלוקה זו לכל העמים אין לו פירוש לפי פשוטו עד שהוצרכו הזקנים לשנות זאת לתלמי המלך לכתוב אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים וגו' כמאמר חז"ל (מגילה ט':). ולדברינו יאמר כפשוטו שחלק ה' אותם לכל העמים שיהיו הם מתנהגים אחר טבע המזלות וכוכבי השמים כי יחתו הגוים מהמה. אבל ואתכם לקח ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל מערכת השמים והכוכבים, להיות לו לעם נחלה שלא להתנהג כי אם אחרי השגחת אלהות למעלה מן הטבע. ועל כן חשבון תקופות ומזלות זו הוא חכמת ובינת ישראל לעיני העמים בראותם אחר חשבונם שכן וכן צריך להיות ולישראל הקב"ה מהשנא עדניא וזמניא ולא יחתו מאותות השמים כי משבר כולם עבור עמו ישראל. ועל כן כולם יאמרו כי מי כישראל גוי אחד בארץ שהם למעלה למעלה מן השמים ושמי השמים. ולזה אמר הכתוב שם (צ', ו') ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול וגו' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו וגו'. כלומר כל הגוים אינם מתנהגים כי אם אחר שם אלקים בחינת הטבע והמזל אבל אנחנו כה' אלהינו בחינת הוי"ה המהוה הוא אלהינו בכל קראנו אליו ומנהג אותנו למעלה מאותות השמים. וכולם יראו חכמתם ובינתם אשר גדלה למעלה להיות מנושאים מכל טבע העולם. ולזה אמר ויחנך שיתן להם חן בעיני האומות והוא כדברינו כשיעשה לך הקב"ה נסים נגלים למעלה מן הטבע אז יפרוס חן ישראל בעיני כל האומות וכולם מנשאים את היהודים לומר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

וברכה השלישית, ישא ה' פניו הוא נגד ובכל נפשך. כי הנה אמרו חכמינו בספרי יראים להבין ענין התעניתים והסגופים שבעלי תשובה מקבלים עליהם. הוא כי להיות שבעת חטאו הגביר הדין של מעלה בין המדות עליונות. ואז אין שלום בין המדות כי אין מדה מסביר פנים לחברתה עבור תוקף הדינים. וכשזה מקבל עליו היסורין שהם שורש הדין אז כיון שיש דין למטה אין דין למעלה והגבורות נמתקים שם ונעשה שלום בפמליא של מעלה והרחמים מתגברין בחינת שם הוי"ה כידוע. והנה חז"ל (במדבר רבה י"א, ז') כאן אמרו ישא ה' פניו וגו' יעביר כעסו ממך. וזה על ידי בחינת היסורים שאתה מקבל על עצמך לעובדו בכל נפשך עד דכדוכה של נפש אפילו הוא נוטל את נפשך, בזה יעביר כעסו של מעלה על ידך. ואז וישם לך שלום פירוש כי לך ובשבילך יעשה שלום בין המדות של מעלה ליחדם לאחד ועל ידי היחוד הנפלא ממילא תרד למטה כל בחינת הברכות והישועות על צד היותר טוב. ושמו את שמי על בני ישראל פירוש הכהנים ישימו שמי שם הוי"ה העצם על בני ישראל ואז ואני אברכם פירוש שאברכם בבחינת אני להראות אשר אני אני הוא ואין בלתי. כי כל מזלות השמים ומערכת הכוכבים כולם בטלין ומבוטלין ונכנעין תחת שם הוי"ה המשדד את כל עבור עמו ישראל. וכולם יודו ויברכו ויאמרו כי יש ה' בישראל גדול שמו ואין בלתו. או יאמר ושמו את שמי על בני ישראל כלומר ישראל יראו ויעשו שאשים את שמי עליהם שיהיה ניכר לעין כל כי אני ה' ביניהם ואני אברכם כאמור בבחינת אני הוא ואין זולתי.

פרק ז

פסקה יט

הקריב את קרבנו וגו'. אפשר לומר טעם שינוי מאמר הכתוב כאן לומר הקריב וגו' מיום הראשון שנאמר וקרבנו. לומר שלא תאמר ח"ו כי זה השני אשר הקריב אחר הראשון. מעשה הראשון בידו לפי שכבר הקריב הראשון נחשון בן עמינדב הקריב הוא גם כן כמוהו אחריו. אבל לא היה צלול וברור כל כך בדעתו וכחפץ וחשק נדבת לבו להקריב כל פרטי הקרבן הזה מדעת עצמו כמו הראשון שלא קדמו אדם. רק דוגמא הקריב דוגמת הראשון. לזה אמר הכתוב הקריב את קרבנו כלומר הוא בעצמו הקריב מדעתו מאהבת וחשקת לבבו הנאמן את כל פרטי הקרבן כמו הראשון ממש. ומזה תקיש לכל אלו הנאמרים אחריו שכולם בעצה אחת היו בלבבם הטוב להקריב קרבנם הזה לפני ה'. ובאמת שכולם כאחד הביאו את קרבנם לחנוכת המזבח ועל כן היה משה רבינו מסופק כיצד יקריבו. אם כולם כאחד או כל אחד ואחד יומו. עד שאמר לו הקב"ה נשיא אחד ליום כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ב, כ"א). ועבור זה חשב הכתוב קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט אף שקרבן כולם היה שוה ממש והיה די לומר ביום השני הקריב וגו' גם כן כזה. אך שלא יהיה נדמה כי השני טפל להראשון ולא הביא קרבנו רק בדוגמת הראשון על כן נאמר אצל כל אחד בפרוטרוט חשבון כל הקרבן לומר כי כל זה היה מדעת עצמו ונדבת לבו להקריב כל פרטי הקרבן הזה שלא כנגרר אחר הקודם לו.

פסקה פד

זאת וגו' ביום המשח וגו'. מלת ביום אין לו פירוש כי הלא בשנים עשר יום הקריבו. ואכן לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק ביום השני הקריב וגו') כי עבור זה נפרט כל קרבן בפני עצמו אצל נשיאו להגיד כי כולם בדעה אחת ובלב אחד הסכימו על כל פרטי קרבן הזה ולא שיעשה השני על דעת הראשון לומר לפי שהוא הקריב כן אני אף כמוהו עיין שם. ולזה אמר כאן זאת חנוכת וגו' ביום וגו' כלומר הקרבת כולם כל אחד ביומו נדמה כאילו הקריבו כולם ביום אחד ממש כי כולם שוין היו בעצה ודעת ולב אחד להקריב הקרבן הזה. וכל הימים שוים הם ליום הראשון כאילו יום אחד לבד הוא, והבן.

פרק ח

פסקה ב

דבר וגו' ואמרת אליו בהעלותך וגו'. כבר כתבנו קצת בפירושי פסוק זה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש השלישי ענף א') ובמקום אחר. ועוד לאלוה מילין. והנה מפרשי התורה אמרו בביאור כפל הלשון הנאמר כאן דבר ואמרת. על פי מאמר חז"ל (במדבר רבה פרשה ט"ו, ו') וזה לשונו: את מוצא למעלה וכו' כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר י"ז, י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה וכו' לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך וכו'. ולזה היה דיבור ואמירה. דיבור לגוף הצווי, ואמירה לשון רכה ולשון חיבה לפייסו ולומר לו לגדולה מזה אתה מתוקן. וקרוב לדבריהם אלה גם אנו נאמר. כי הנה חז"ל אמרו במדרש, (תנחומה נח א' הובא בטור אורח חיים סימן רס"ג) טעם למה שנוהגין שהאשה היא המדלקת נרות שבת לפי שהיא כבתה נרו של עולם וכו' עיין שם. ולפי זה אפשר היה בלב אהרן לומר שמפני זה נצטוה הוא בהדלקת הנרות לפי שגילגל הקב"ה חטא העגל ח"ו עליו וכבה בזה נרו של עולם וציוהו הקב"ה לתקן זה בהדלקת נרות מצוה לשמו ודבר זה צער גדול הוא לשושבינא דמטרוניתא. ולזה אמר הכתוב דבר אל אהרן פירוש דבר אליו דין מעשה הדלקת הנרות. ואך שלא יחרד לב אהרן כאשר ישמע זאת שמא על חטאו בא זה. אמר, ואמרת אליו בלשון רכה וחיבה לומר כי זה שצויתי דוקא אותך בדבר הזה לפי שבהעלותך את הנרות אז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כלומר אל פני המנורה שלמטה יאירו שבעת הנרות העליונים הידוע ליודעים אור שבעת הימים שהוא הוא התיקון השלם וברכת ונחת רוח של כל העולמות כולם כמו שכתבנו בחיבורנו שם (בעלה י"ב). וזה דוקא בהעלותך כשאתה תדליק אותם אז תעלה אורם למעלה לעורר נגדם אור בהיר בשחקים אור שבעת הימים אבל אין אחר יעשה כמעשיך ועבור זה אני מצוה אותך דוקא בזה כי אתה הוא האוהב שלום ורודף שלום ועל ידך יֵעָשֶה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ביחוד וזיווג שבעת הנרות העליונים להיות מאירין ומופיעים כאחד. ועל כן אמר שבעת הנרות ולא שבעה כי שבעה מורה על שבעה דברים הנפרדים זה מזה ושבעת מורה על בחינת היחוד והאחדות בדבר אחד הכלול משבעה ושכל אחד ואחד כלול משבעה והוא מורה על היחוד השלם להיות מאיר ובא כל שבעת הנרות יחד. ולפי זה נוכל לומר שהדלקת הנרות הללו היה בבחינת כל עשיית המצוות שעיקרם נעשה אשר מאתערותא דלתתא יתעורר אתערותא דלעילא להאיר נגדה אורות של מעלה כפי בחינת המצוה הנעשה למטה. וזה לא היה צריך הכתוב להזהיר זאת לאהרן כי ודאי אהרן כן נהג בכל המצוות וכן עשה מעודו בכל עשיותיו. ולא הודיע הכתוב דבר זה רק למען שלא יהרהר אהרן בשפלותו בזה כאמור.

ואמנם עוד יש לומר כי מעלה יתירה עשה אהרן בנרות הללו וכמו שכתב בזה הרב האלשיך זללה"ה. כי מצות הנרות גדלה מעלתן למעלה למעלה בזה בגודל שלימות. ונשמה של אדם נקראת על שמם כמאמר הכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם. והיא חלק אלוה מאש ואור העליון. ועל כן הנה כאשר נשמת האדם מתלהב בקרבו לעבודתו יתברך ולעשות מצוותיו באהבה עזה כרשפי אש. הנה בזה מדליק האורות של מעלה בכח הארת נשמתו לבד אף קודם עשיית המצוה. ואמנם יחוד האורות של מעלה וזיווגם נעשה על ידי עשיית גוף המצוה בסופה. ואולם במצות הדלקת הנרות שגם סוף גמר המצוה הוא ההדלקה בנרות שלמטה בכדי להדליק ולהאיר בנרות של מעלה. והנה האורה כבר היה מאיר ובא מתחילת המחשבה ואך הדלקה עושה מצוה בכדי להוסיף כח באורות של מעלה שיהיו דולקים והולכים להאיר לעולם. ואפשר שזה יאמר הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. כלומר אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות של מטה. כי המנורה העליונה יהיה כבר מאיר ובא בכח הבערת והתלהבות הנשמה אל המצוה. ולמולה יאירו שבעת הנרות שלמטה בכדי להוסיף כח בפמליא של מעלה שיאיר ויאיר. ומשם יאיר למטה באורה ושמחה כידוע לחכמי לב ולדרך זה הנה אומרו אל מול פני המנורה וגו' הוא צווי ולא כמבשר ואומר כמו לדרך הראשון.

תוכן העניינים

באר מים חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה