אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק שני: הלכות איסורי רכילות › כלל ט

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק שני: הלכות איסורי רכילות · כלל ט

כלל ח

סעיף א

פסקה א

קודם שנתחיל בכלל זה נערוך לפני הקורא דבר אחד שהוא עיקר גדול בענינים אלו.
דע דממה שכתב הרמב״ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ה' בזה הלשון: והמספר לחבירו דברים, שגורמים אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע. מוכח שדין זה דלשה״ר איננו כשאר חלקי נזקי ממון, שלא כתבתם התורה לחיוב על גרמא, מה שאין כן בלאו זה דלשה״ר.
וטעם לזה, כי שם בנזקי ממון לא מיירי התורה רק בדיעבד, אם הזיקו לענין תשלומין, ולכך פטרה בהם גרמא, מה שאין כן בעניננו בלשה״ר דאיירינן לענין לכתחלה, אם הוא מותר לדבר דבר זה או לא, ולכך אסרה התורה אפילו אם רק גורם היזק בדיבורו לחבירו, כי בגרמא בניזקין גם כן דינא הכי דאסור לכתחלה כדאמרינן בב״ב (דף כ״ב ע״ב) זאת אומרת גרמא בניזקין אסור. ואם כן נוכל לידע מזה דמי שמסבב בדיבורו רעה לחבירו, כגון, שאחד רוצה להשתתף במסחרו עם אחד, או להשכיר את עצמו אצל אחד, (וה״ה בכל הציורים דלקמן) והוא הולך וטוען דברים מזה לזה (כי כן לשון התורת כהנים על הפסוק דלא תלך רכיל: שלא תהיה כרוכל שטוען דברים מזה לזה) עד שעי״ז נתבטל הענין שביניהם, וגורם לו בזה היזק, בכלל לשה״ר הוא.
ואין לדחות, דכוונת הרמב״ם הוא דוקא אם גורם בדיבורו לזה היזק ממש, משא״כ בזה דלא היה רק מניעת הטובה, איננו בכלל לשה״ר. זה אינו, דהלא מכלל להצר לו לא נפקא.
(ועוד דבעניננו עכ״פ לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע, וק״ו בזה, דמה התם שבזה שהוא מסיר החררה מזה משתכר הוא בזה שנוטל לעצמו, ואעפ״כ הוא נקרא רשע מפני שבזה יורד לחיי חבירו, וכמו שפירש״י שם בקדושין בריש פרק האומר, על אחת כמה וכמה בעניננו שאינו משתכר בזה כלל, כי אינו נוטל השותפות לעצמו, ואינו משכיר עצמו אצל זה, וה״ה בכל הציורים דלקמן, רק שהוא מרע בזה לחבירו שלא ישתכר הוא מזה, דמכלל רשע לא נפקא. וז״ל הח״מ בסימן רל״ז ס״א: המחזיר אחר דבר לקנותו וכו' ובא אחר וקנאו נקרא רשע, והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר עי״ש ובעניננו כל הדיעות הנזכרות שם מודים דבכהאי גוונא נקרא רשע, כיון שאינו מיטיב בזה לעצמו).
הארכתי בזה כדי שידע המעיין שדבר זה נכנס בכלל לשה״ר ורכילות גמורה, אם לא שיושלמו בו הפרטים המבוארים לקמן בכלל זה. ומה שכתבתי באיזה דבר, כללתי בזה כל הציורים שיבואו בסוף הספר אי״ה.

(א) צריך להגיד לו. וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני הקורא, על שאני מיקל כל כך ומצריך לילך ולהגיד, אני מוכרח להאריך קצת בענין זה.
כי לכאורה בדין זה (ונתפוש ציור אחד והוא הדין בכל הציורים) דלקמן, כגון שרוצה ליקח אחד לשרת אותו בביתו, וזה מכירו מכבר שהוא גנב. יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד וכנ״ל בתחלת הסימן.
ונ״ל דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (ע״ג ע״א) מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והובא דין זה בח״מ בסימן תכ״ו שצריך לילך ולגלות אזנו בזה עי״ש. ואין לדחות דהתם דוקא שלסטין רוצין להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה, זה אינו, דהרי איתא (במכילתא) [בספרא] והובא בספר המצות להרמב״ם במצוה רצ״ז שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חבירו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו', וכמו שמפורש בספר שער המשפט בריש הלכות עדות וכדמשמע שם בספר המצות גופא.
וגם זה אין לדחות דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובב״ד לא שייך רכילות, אבל שלא בב״ד לא, דזה אינו, דכיון (דגילתה לנו המכילתא) [דגילה לנו הספרא] דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו', דאטו עדות כתיב בקרא.
ומה שציירה הברייתא לענין כובש את עדותו, לומר דבענין ממון יש לאו דלא תעמוד וכו' אפילו אם כבר נתן את ממונו בידי אנשי בליעל והם מכחישים לו, כיון דבעדותו של זה יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל בזה, עובר על לא תעמוד וכו'. וכל שכן בזה הענין שדיברנו, שהנידון אינו יודע את טיבו ומהותו של האיש הזה שרוצה ליקח אותו למלאכתו, ומן הסתם הוא מעמידו בחזקת כשר, והוא מכירו לאיש גנב, בודאי אף שהוא יחידי בדבר, מצוה לומר לו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון, (ואף דבענין עדות הלאו דלא תעמוד איננו רק בשנים, דאל״ה אין ראיה שעדותו תועיל לו, וכדמשמע בב״ק (נ״ו ע״א) דעד אחד הכובש עדותו חייב בדיני שמים, דאם תאמר דהלאו דלא תעמוד וגו' הוא בכל גווני פן לא ירצה לישבע ויוכרח לשלם, א״כ תשאר קושית הגמרא שם דאורייתא הוא עי״ש. שם היינו טעמא משום דלא תועיל כי אם בתרי שיצילו את ממונו שביד חבירו, אבל הכא דלכתחלה הוא, ובודאי יתקבלו דבריו באזני חבירו ויצילו בזה מהפסד, בודאי מחוייב אפילו בחד, דומיא דהצלת נפשות).
ועיין היטב בספר המצות שם ותמצא מבואר כדברינו, דזה לשונו שם: הזהירנו מלהתרשל וכו' כשנראהו בסכנת מות, או ההפסד, ויהיה לו יכולת להצילו כמו וכו', ובתיבת או ההפסד, כונתו בודאי להפסד ממון, וכמו שהביא לבסוף בשם הספרא, ומפשטות לשונו משמע דכלל בחד גוונא, בין שהיה לו הפסד ונוכל להצילו מן ההפסד, או להצילו שלא יבוא לידי הפסד כעניננו.
ועוד ראיה ברורה מרשב״ם ב״ב (ל״ט ע״ב) בענין מחאה ד״ה ומ״ד וכו' עי״ש שפירש דלית ביה משום לשה״ר ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חבירו דהוא גזלן וקאכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה היא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ואף לעצמו התיר הרשב״ם לומר זה עי״ש בד״ה סהדותא בעינן וכו', אלמא דהיכא דאין עיקר הכונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו.
וכן הוא נמי שיטת התוספות בד״ה סהדותא בעינן כפירוש רשב״ם דבמחאה אין בו משום לשה״ר, ועל כרחך משום טעם הכתוב ברשב״ם, והוא הדין נמי בעניננו.
וכן מוכח בחינוך במצוה רל״ו דהיכא דכונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב אין בו משום לא תלך רכיל עי״ש.
ואף דכל זה הוא ברור, יש לזהר מאד שלא לסמוך תיכף על ההיתר הזה, אם לא שיתבונן היטב מתחלה אם נשלמו בו כל הפרטים המבוארים לקמן, דאל״ה בודאי יכשל עי״ז ברכילות גמורה ח״ו.

סעיף ב

פסקה א

(ב) יתבונן היטב וכו' שלא יגדיל וכו'. הרוצה לידע מקור וטעם לדברים אלו יעיין לעיל בהלכות לשה״ר בכלל י' בבמ״ח סק״ו וסק״ט.

פסקה ג

(ג) רק לתועלת. הוא מוכח ממה שכתב ר' יונה בש״ת במאמר רכ״ח ובש״מ לב״ב (דל״ט) בשם עליות הר״י ז״ל דגם שם מיירי בענינים דבין אדם לחבירו, ועיין במ״ש בכלל הנ״ל בסק״י.
ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא לא תעמוד על דם רעך כתיב, ואף בענין ממון וכנ״ל, ועיין ברש״י סנהדרין (דף ע״ג ע״א) ד״ה קמ״ל. אך כונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות.

פסקה ד

(ז) ממה שמצוי כמ״פ. ודבר זה הוא רגיל מאד בעניני השידוך, שלא יועיל שום דיבור להפריד אותם (אפילו ניכר שהמספר לא כוון לשם לשה״ר ובגוונא דלא עבר על איסור לשה״ר וכדלקמן), ואחר שנשתדך עמו מצוי מאד בעו״ה שמספר אחד לחבירו איך שפלוני אמר עליך כך וכך ופלוני כך וכך, לאנשים כאלו לא יצוייר שום היתר.

(ה) ואח״כ וכו'. הארכתי בדבר שאיננו מוכרח לפרט, משום שרציתי לצייר בדבר הרגיל להיות.
והוא הדין אפילו אם ישמע לו, אך שהוא מכיר את טבעו של זה שהוא מייעץ אותו שהוא בטבע הולך רכיל, ויפרסם הדבר לכל שפלוני יעץ אותו שלא לגמור את הענין עם פלוני מחמת טעם פלוני ופלוני, ויוכל להגיע דבר זה לאזני פלוני, ועי״ז יוכל לבוא מחלוקת גדולה, או פן יתחיל השכנגדו לדרוש מאתו טעם הדבר, על מה אין אתה גומר עמי הענין שהסכמנו עליו ביחד מכבר, והוא ישיב לו פלוני אמר עליך כך וכך, לאנשים כאלו הולכי רכיל נראה שאין לספר להם שום ענין.

פסקה ה

(ו) הוא יכול לסבב. מקור לדברים האלו עיין לעיל בכלל הנ״ל ח״א כלל י' בסקי״א.

פסקה ו

(ז) אסור לספר עליו. כי אין המספר רשאי לגרום ע״י דיבורו דבר שבית דין לא היו עושין כן על פי דיבורו, וזה ידוע הוא שבית דין אין מריעין לאדם על פי עד אחד רק שבועה בעלמא. וציור לזה, ומקור וטעם לזה, עיין לקמן בפנים ובבמ״ח בס״ק י״ז ותראה על זה גמרא מפורשת.

(ח) עוד פרטים. היינו אם מגיע לו על פי דין תורה הרעה הזו, וגם שיהיו המספרין שנים, ועיין שם בסעיף ו' דאפילו באופן זה יש להזהר לכתחלה, דממסייע ידי עוברי עבירה לא נפקי עי״ש היטב.
ודע דמש״כ בתחלה רעה ממש, יצויר, כגון שזה האיש שהוא מגלה עליו את ענין הגנות לפני שמעון כדי שלא ישתתף עמו, נשתתף עמו באיזה ענין בזמן אחר מכבר, והיה בעסק השותפות היזק גדול, והוא יודע שסיבת ההפסד היתה אז ע״י העיקש ההוא, וכשיגלה לשמעון עתה את דבר הגנות יבין ממילא שסיבת ההפסד שהיה לו אשתקד היה ג״כ על ידו, ויתפסנו עבור זה.

(ט) יותר מכפי הדין. ואצייר פרט קטן וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. כגון שאחד רוצה ליקח איש אחד לשרת אותו, וזה ראהו מכבר שגנב אצל אחד, שהדין הוא שצריך לגלות לזה, אך באופן שלא יחסרו הפרטים המבוארים בסעיף זה. אף דבאמת יכול להיות שכבר נתחרט על זה, והסכים בדעתו שלא לעשות עוד, מכל מקום נכון לחוש לזה, ולשמור את האיש הזה ממנו.
אבל אם הוא רואה שע״י סיפורו יוכל להתגלגל שיתפרסם עי״ז בעיני אנשי העיר לגנב, וירעו עמו מאד על ידי זה כמנהג הרע של איזה בעלי בתים שפוסקין דיני נפשות תיכף, באמרם כי הוא גרוע מכל אנשי העיר, ומצוה לרודפו בכל דבר. בעת כזאת, מאד ומאד צריך ליזהר שלא לגנות שום אדם, כי הוא פשוט כזורק חץ ע״י דיבורו, ובמקום אחר נאריך בזה אי״ה.
והנה אחר שעזרני ה' יתברך לבאר כל החמשה פרטים, נפרש עוד שאל יפלא בעיני המעיין למה חיסרתי כאן הפרט הא' שנזכר לעיל בכלל י', שידע את הדבר מעצמו. משום דיש לי ספק עצום אם כאן צריך לפרט זה, דלכאורה די בזה אפילו רק אם שמע מאחרים, וראיה לדבר ממה שאמרו בנדה (ס״א ע״א) מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח וכו' כאלו הרגן, והעתיק הרא״ש שם מאמר זה לדינא וז״ל שם: וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו, כהך עובדא וכהאי דגדליה בן אחיקם וכו', אלמא דאם שמע ענין שיכול להיות היזק לאחרים אם לא יגלה את אזנם, כגון שאחד רוצה להזיק לזה, או המשרת שזה רוצה ליקח שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים דלקמן, הגם דעל פי דין אסור להאמין בדבר זה מחמת איסור קבלת לשה״ר, אעפ' כ לחוש מיבעי, וצריך לגלות את אזנו כדי שישמור את עצמו.
וכן מוכח מרשב״ם בב״ב (ל״ט ע״ב) ד״ה ומ״ד וכו' מצוה היא וכו' ובד״ה והכא וכו' דאפילו אם לא שמע בעצמו מה שאמר פלוני על המחזיק שהוא גזלן, רק שאחרים סיפרו לו, ג״כ מותר לספר להמחזיק, כיון דעיקר כונתו לא לשם רכילות רק כדי שיזהר בשטרו, והוא ממ״ש הרשב״ם או לאחרים שיאמרו לו, דאי לאו משום טעם זה בודאי לא היו אחרים רשאין לספר להמחזיק מה שאמר פלוני עליו שהוא גזלן, אלא ודאי כמו שכתבנו. ולהכי אף דהם בעצמם אסורים להאמין בהחלטה לאלו השנים ששמעו מהם שאמר כך פלוני על זה שהוא גזלן (דא״כ ממה נפשך אחד מהם רשע בודאי, או זה שהוא גזלן, או פלוני שהוציא עליו לעז בחנם, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, וכמו שביררנו בחלק א' בכלל ז' ס״ג דאיסור קבלת לשה״ר הוא אפילו משנים כל שהוא חוץ לבית דין) מכל מקום למיחש מיבעי ושמא אמר, ולכך צריך לגלות אוזן המחזיק כדי שיזהר בשטרו *.
ואע״פ שהן ראיות חזקות לענין עצם הדין דאפילו חשש ספק היזק יש לדחות מעל ישראל, אעפ״כ יש לדחותם בפשיטות דאינם שייכים לעניננו, כי ע״י מה שהוא מסיר חשש היזק מזה הוא גורם היזק להשכנגדו, ופן שקר הוא הלעז ששמע עליו. דהלא ידוע הוא דמה שכתב הרא״ש דין הנ״ל הוא רק אם לא יגיע ע״י דיבורו היזק על מי שהוא מגלה, כי אם שבדיבורו ישמור את השכנגדו, ולכך הוא צריך לגלות כדי שבזה יצא ידי הכל, לזה איננו מזיק בדיבורו ולזה הוא שומר אפילו מן ספק היזק, דלחוש מיבעי פן אמת הוא, מה שאין כן אם ע״י דיבורו יסובב היזק ממש על מי שהוא מגלה בודאי דאסור וכמו שהוכחנו בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח סק״ל בראיה גמורה. וא״כ בעניננו, אם הוא רואה שיגרום היזק ע״י דיבורו על מי שהוא מגלה, אפשר דאסור, כמו אם היה מסבב לו היזק ממש ע״י דיבורו, כי אפשר שע״י דיבורו יתפרסם לכל המשרת הזה לגנב, והשותף לאיש עיקש וכיוצא בזה בכל הציורים שיבואו בסוף הספר איה״ש, ולא ימצאו במה להחיות את גפשם, ופן הדבר ששמע עליו הוא שקר. ומהרשב״ם הנ״ל ג״כ אין לנו שום ראיה להקל בכיוצא בזה, וצע״ג.
אך עכ״פ נראה פשוט, דאם לא הכיר בעצמו את המשרת הזה שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים, רק אנשים סיפרו לו כן, אף אם נאמר דמותר לספר לנידון כדי שישמור את עצמו ממנו וכנ״ל, מכל מקום לא יספר לו סתם, דיהיה משמע כאלו הוא יודע בעצמו שכן הדבר, רק יאמר שמעתי על פלוני כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לשמור את עצמך ממנו. ובזה תבין מה שכתבתי בציור הראשון שיבוא בסוף הספר אי״ה והוא מכיר היטב וכו' וכהאי גוונא בכל הציורים (לבד ממלמד, או חתן, שיש בהם שמץ מינות ח״ו, שיניתי הלשון וכתבתי שמעתי, מחמת הריעותא הגדולה שמצוי עי״ז) אף אם נימא דמהני נמי שמיעה בעלמא, משום דהעולם לא יזהרו בזה ויספרו לנידון בלשון שיהיה משמע לשון ודאי מפני שהם אינם בקיאים בדין איסור קבלת לשה״ר, וזה ודאי איסור גמור, כי כיון שמספר זה לאחרים בתורת ודאי הרי מוכח שהוא מאמין בזה א״כ עבר תיכף על איסור קבלת לשה״ר, לכן ציירתי אם מכירו מכבר. ועד כאן ביארתי מה שחיסרתי פרט הא' דכלל הנ״ל.
ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה, משום דנ״ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים, מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה אולי לא יקיים דברו.

סעיף ג

פסקה א

(י) שמע וכו' או ששמע וכו'. לפי מה שביארתי לעיל בסק״ט יהיה זה הדין אפילו אם לא שמע ממנו בעצמו, כי בענין זה אין מצוי כל כך שיגרום בזה רעה להשכנגדו, רק שיסיר הנזק מזה. רק שבזה צריך ליזהר בלשון האמירה, שלא יספר לו סתם, רק יאמר שמעתי כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לזה ולשמור את עצמך.

(יא) שרצונו להזיקו בענין ממון. הוא נובע מדברי הרא״ש בנדה (דף ס״א) העתקנוהו לעיל בסק״ט וגם כל הראיות שהבאנו שם שייך גם בזה.

(יב) הוא מוחזק וכו'. כתבתי זה משום דאמרינן בשבועות (מ״ו ע״א) האי מאן וכו' לדיקלא דפלניא וכו' עביד אינש דגזים ולא עביד, אבל אם הוא מוחזק בכך לא אמרינן סברא זו כמ״ש התוספות שם בשם הרוקח והובא דבריו להלכה בח״מ סימן צ' ס״ב בט״ז ובשאר אחרונים, ובסימן שפ״ח ס״ח בהגה״ה נמי משמע דבמוחזק בכך לכו״ע לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד, וע״ש בביאור הגר״א שמציין לסי״א, וכל זה פשוט.
ויש לי ספק באידך צד אם בעינן כאן מוחזק כלל. אולי לא אמרינן עביד אינש וכו' רק לענין שלא להתחייב בתשלומין ע״י הגזמתו כמו שנזכר שם בשבועות לענין זה, או שלא לפוסלו מעדות עי״ז כמו שנזכר שם בח״מ לענין זה, אבל עכ״פ מחששא בעלמא לא נפקא. וא״כ בעניננו הלא אפילו בחשש בעלמא צריך להזהירו לאותו פלוני וכמו שכתבתי לעיל בסק״ט בשם הרא״ש. ואולי יש לחלק בין חשש דשמיעה ובין הסברא דעביד אינש וכו' דאולי הוא חשש רחוק מאוד.
ואל תשיבני ממעשה דגדליהו שאמר לו יוחנן בן קרח כי ישמעאל בן נתניה מבקש להרגו, וכדין עשה מה שאמר לו כמו שמוכח בגמרא, ולא אמרינן עביד אינש וכו'. דזה איגו, אחת, דבענין סכנת נפשות יש לחוש אפילו בחשש רחוק יותר. ועוד דהתם היה ניכר ליוחנן בן קרח שישמעאל יעשה כן כמו שמוכח בקרא, ובניכר לא שייך עביד אינש כמו שנכתוב בס״ק י״ג.

(יג) שהוא מכיר לפי הענין. כן מוכח בח״מ בסימן שפ״ח בש״ך ס״ק נ״ד בהדיא, דאם ניכר שיעשה כן לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד.

פסקה ב

(יד) צריך להוכיחו. לכאורה לפי מה שכתבתי בסוף סק״ט אין צריך כאן הפרט דהוכחה, דשמא יבטיחנו ולא יקיים דברו. אך יש לחלק בזה, כי שם הוא ענין שנמשכת ההשתתפות לזמן ארוך, כגון בענין משרת או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים שיובאו אי״ה בסוף הספר, אין מצוי שתועיל תוכחתו לשנותו עי״ז לאיש ישר כל כך עד שלא נצטרך לחוש עליו כלל, על כן צריך לגלות הדבר לאותו פלוני. משא״כ בעניננו שנתגבר כעסו על זה רק לפי שעה, מצוי הוא כשמוכיחו או כשמפייסו עבורו, סר ממנו הכעס אשר עליו לגמרי, ולא נצטרך עוד לחוש לזה כלל, ועפ״ז כתבתי דברי שבפנים. ומכל מקום יש לומר שדבר זה תלוי לפי האיש, אם מכירו מכבר שאיננו עומד בדעתו, וכמה פעמים הוא מבטיח ומשנה, וא״כ יש לחוש שמא יזיקנו בענין ממון כמו שאמר מתחלה, צריך לגלות לו הדבר. וזה אין שייך רק באם היה עד עתה מוחזק בכך, אבל בלאו הכי צע״ג.

סעיף ה

פסקה א

(טו) השכנגדו. בתיבה זו כללתי כל הציורים שיבואו אי"ה בסוף הספר על זה הדין, דהיינו בענין השתתפותו עם פועל, שעשה עם הפועל קנין, או משך כלי אומנותו דגם זה הוא קנין כמבואר בח״מ. והוא הדין בכל אחד לפי קנינו השייך לו, ואי אפשר להאריך בהן כי משתנין כמה פעמים לפי הענין.

(טז) אם הוא יודע וכו'. דאם מסופק בזה צ״ע, דאף דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, מכל מקום לפי מה שאנו רואין בעינינו בעו״ה מצוי מאוד שיעשה שלא על פי דין להאיש שהוא מגלה לו עליו. ומ״ש אח״כ בפנים מותר ונכון הדבר לעשות כן, כי כל הראיות והסברות ששייכים לעיל שייכים גם בזה כיון שלא יגיע להשכנגדו שום היזק עי״ז רק שהאיש שהוא מספר לו הוא ישמור את עצמו.

(יז) ויעשה מעשה. שלא אמרו (יומא פ״ו ע״ב) מצוה לפרסם את החנפים אלא לענין להזהיר לכתחלה שלא יבוא להתחבר עמו כדי שלא יבוא לידי הפסד, או אפילו אם כבר נתחבר עמו, והוא יודע את טבע האיש שהוא מספר לו שרק יחוש לדיבורו לענין לשמור את עצמו, אבל לא שיסובב לו על ידו היזק ממש ממה שלא היה בא לו אפילו אם היה מעיד עליו בב״ד לבד.
וראיה על זה ממה דגרסינן בכריתות (דף י״ב ע״א) דאם אמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי, וקאמר שם ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וחכמים פליגי שם עליה, וגרסינן (שם ע״ב) בגמרא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו, ועיין שם ברש״י שפירש לא אמר ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות. לעצמו, נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם עכ״ל רש״י. הרי דאף אם נפסוק כר' יהודה (והוא שיטת הראב״ד שפסק כר' יהודה, וכ״ש להרמב״ם דפסק בהלכותיו כהחכמים תו לא צריכין לכל זה) דנאמן לאכול הטהרות שהוא נוגע בהן כיון דהוא יודע בינו לבין עצמו האמת שהוא טהור הרי לא הותר לו אלא לעצמו, ולא להאכיל טהרותיו לאחרים. ומשמע בפשיטות דאפילו האחרים לא ידעו שום מעשה מענין העדאת העדים עליו שהוא טמא, אפ״ה אסור להאכיל טהרותיו לאחרים, אף דיודע בעצמו שהוא טהור, כיון דהוא יודע שדבריו אינם מקובלים לפני הבית דין לאמת, דלהכי קאמר ר' יהודה אדם נאמן על עצמו יותר ובו' על עצמו ולא לאחרים. והכי נמי בנידון דידן, אף דיודע שהאמת אתו, אפ״ה כיון דעל פי דין תורה דברי עד אחד לענין ממון כמאן דליתא דמיא רק לשבועה, והוא יודע שיתקבלו דבריו לאיש שמספר לו כדברי שני עדים ויפסיד עי״ז להשכנגדו, אסור לספר לו.
וכעין זה בב״ק (קי״ז ע״א) בההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי קם חד וכו' א״ל רבא כל כמיניה וכו' אף דיודע בעצמו שהאמת אתו. ובשבועות (ל' ע״ב) בעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו, אף דיודע בעצמו שהדבר אמת שזה חייב לזה ממון, והבית דין ג״כ לא יעשו שלא כדין במה שיוציאו ממון ע״י שניהם כיון דהם אינם יודעים שהשני הוא גזלן, אפ״ה לפי מה שהוא יודע בעצמו שהשני הוא פסול להיות עד בדבר א״כ הוא ישאר עד אחד, אסור לו להעיד עמו כי יגרום שיפסקו בית דין כעל פי ב' עדים ויחייבו להנתבע עבור זה, ובאמת אין כאן רק עד אחד כדפירש״י שם. וכ״ש בנידון דידן, שהאיש שהוא מספר לו הוא יעשה שלא כדין ע״י שהוא אינו שומע את הדבר רק מיחיד, בודאי שהוא אסור לגרום דבר זה.
והאיר ה' יתברך עיני ומצאתי גמרא מפורשת כעניננו ממש, שעי״ז נוכל לידע כל פרטי הדין. דז״ל הגמרא ב״ק (קי״ג ע״ב) מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא לאינו יהודי, ואזל ואסהיד ליה בדיני דאינם יהודים על ישראל חבריה, משמתינן ליה, מאי טעמא דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא, ולא אמרן אלא בחד אבל בתרי לא, ועיין ברש״י ד״ה אפומא דחד ונמצא שהפסידו שלא כדין, עד כאן. אלמא אף דהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ממון אעפ״כ היו משמתינן לעד עבור זה כיון דאם היה בא עמו לבית דין של ישראל לא היה גובה ממנו נמצא דהוא מפסידו בדיבורו. ואין לדחות דשם טעם האיסור משום דאזיל לאסהודי בערכאות של עובדי כוכבים, אחת, דהא מוכח שם בגמרא דבתרי לא משמתינן ליה ואי משום ערכאות אמאי לא, אלא הטעם כנ״ל, וכיון דבתרי על פי דייני ישראל נמי היה גובה על פי דבריהן, לא הפסידוהו כלום. ולבד מן זה מצאתי מפורש בכנה״ג לח״מ בסימן כ״ח ובתשובות רמ״א סימן נ״ב כיון דבעלי הדין הוא אחד אינו יהודי ואחד ישראל לא שייך בענין זה האיסור דערכאות של אינם יהודים, שלא נאמר אלא כששני בעלי הדין הם ישראלים. וכן מוכח בח״מ סימן כ״ח ס״ג בפנים ובסמ״ע עי״ש דעיקר הטעם הוא משום דאף שהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ומטעם זה הוא פטור בדיעבד מלשלם משום דיכול לומר אמת העדתי כמבואר שם בח״מ, מכל מקום כיון דעל פי דין תורה לא היה באפשר לגבות ממנו ממון על פי זה העד, ועל פי דיבורו גרם להפסיד לחבירו, היו משמתינן ליה, משום דלא היה לו לילך ולהגיד.
והוא הדין נמי בנידון דידן דאיסור גדול עשה בזה, כיון דהוא מכיר את טבע האיש שהוא מספר לו, שלא ילך עמו לבית דין, רק יפסוק הדין לעצמו ויפסיד בזה לשכנגדו בלי שום בית דין (דהיינו בהציור שציירנו כמה פעמים לענין משרת, שיגרש אותו מביתו תיכף, וכן כהאי גוונא בשאר הציורים שיובאו בסוף הספר איה״ש, שיפריד תיכף ההשתתפות שהיה לו עד עתה עם השכנגדו, או בשידוך או במסחר, וכפי מה שנבאר איה״ש ג״כ לקמן בפירוש, או שאר עניני היזק שיעלה על פי ערך דיבורו לפי הדין אם היה נתבאר שהוא אמת), או משום שטבעו נוטה תיכף להאמין רע על חברו, או משום שהוא סומך על המספר כבי תרי. איך שיהיה, כיון דע״י דיבור המספר נעשה מעשה שלא היה על פי דין תורה, שאצל בית דין בודאי לא היה זוכה האחד שיהא יכול לבטל את הקנין שעשה עם השכנגדו ולחזור ממנו או שאר עניני היזק, משום דיש לו עליו עד אחד דהוא מהימן ליה כבי תרי, כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח ס״ק ט״ו בשם הפוסקים, וע״י דיבורו נעשה המעשה הזה, בודאי אסור.
ואין לדחות דשם הטעם משום דהעיד לאינו יהודי, והטובה נעשתה על ידו לאינו יהודי, לפיכך החמירו חז״ל אף דיודע שהאמת עם האינו יהודי, אבל אם העיד לישראל על חברו בדינא דאינם יהודים, והוא נפרע על ידו, לא משמתינן ליה, כיון שיודע שבאמת הוא חייב לו, והוא הדין נמי בעניננו, כיון שזה המספר יודע שאמת הוא הענין שסיפר עליו, ואילו היו הבית דין יודעים כמותו שדבר זה הוא אמת היו ג״כ פוסקים שנתבטלה ההשתתפות שביניהם עבור זה, אפשר דאין בידו איסור. אבל גם זה אינו, דהרי מסיק הט״ז שם בסימן כ״ח ס״ג הנ״ל דגם מישראל לישראל דינא הכי דהיו משמתינן ליה כיון דעל ידו נעשה מעשה שלא היה נעשה על פי דין תורה אף דיודע שהאמת אתו (דלא כמהרש״ל שמצדד להקל בזה). וכן מצאתי בתומים בסימן זה שמביא בשם תשובת רמ״א סימן נ״ב שדעתו ג״כ כהט״ז, וכן מצאתי אח״כ בכנה״ג ח״מ בסימן הנ״ל שמביא בשם תשובת משפט צדק ושארי תשובות כהט״ז עי״ש.
ומ״ש בפנים או משום שיש לו עליו דברים הניכרים, כי כבר כתבנו לעיל בכלל ז' שמן הדין אינו יכול להפסידו ממון עבור זה.

(יח) הם שנים. כיון דאילו היו באין לדין ג״כ היה הדין יוצא כמו שיעשה האיש שסיפר לו בעצמו, וראיה מגמרא ב״ק הנ״ל דקאמר שם והני מילי בחד אבל בתרי לא, ועי״ש בח״מ בסימן הנ״ל דעיקר הטעם הוא כמו שכתבנו, וא״כ הכי נמי בנידון דידן.

(יט) שהם ראו בעצמם את הענין. פירוש, הענין הרע ההוא שעי״ז יהיה מותר לאחד לסלק ההשתתפות מהשכנגדו, כגון בענין משרת שהוא גנב, ועל פי זה מותר מן הדין לסלקו אם נתודע לו החסרון הזה, וכהאי גוונא בשאר ציורים לפי דינם.
ומה שדקדקתי וכתבתי שהם ראו בעצמם, פירוש לאפוקי אם שמעו, דזה בודאי לא מהני הכא, (ועיין בתשובת שבו״י בסימן קע״ד, ועי' לעיל בסק״ט לעגין אם מהני שם שמיעה קודם שנגמרה השתתפותם), דהא כאן צריך שתועיל אמירתם בב״ד ומפני זה הותר אפילו שלא בב״ד, ואילו עד מפי עד בודאי לא היה מהני בב״ד. ולכן אפילו אחד ראה בעצמו ואחד שמע מאחרים, ג״כ לא מהני הכא. וגם צריכין שלא יהיו אלו השנים קרובים זה לזה מטעם זה, דהא בב״ד לא היתה מתקבלת עדותן לשנים, וכן איתא בח״מ בסימן כ״ח הנ״ל בפירוש.

(כ) שאין כונתם בסיפורם. פירוש, דזה אינו דומה למה שביררנו כמה פעמים דאיסור לשה״ר ורכילות הוא אפילו אם המספרין הם שנים ואפילו על דבר אמת, דזה בענין שהם מכוונים לגנותו של פלוני. לא כן בזה שמטרת כוונת הסיפור היא רק לתועלת של זה, וממילא נתבזה זה שכנגדו, ואין שייך בזה איסור לשה״ר ורכילות כאשר ביארנו בתחלת הכלל. ולא נשאר לנו בזה רק מפני שעל ידו יסובב לו היזק יותר מכפי הדין שהיה יוצא על פי דיבורו, כי דיבורו לא היה מועיל ביחידי בב״ד, וזה לא שייך אם המספרין הם שנים.

(כא) הפרטים הנ״ל. ולענין פרט דהוכחה יבואר איה״ש לקמן בהציורים ובבמ״ח שם.

סעיף ו

פסקה א

(כב) ממסייע ידי ע״ע. וכן מוכח בקידושין (דף ל״ב ע״א) בתוס' ד״ה דמחיל, דאפילו אם אני יודע באמת שאין זה איסור, כיון דהוא אינו יודע, אסור לגרום לו זאת, וכל שכן הכא דגרע טפי מכמה טעמים, ומ״ש בח״מ סימן כ״ח בס״ג בהגה״ה דב' עדים יכולים להעיד אף לכתחלה, היינו שם שהבעל דין שכנגדו הוא עכו״ם דלא שייך בזה מסייע ידי עוברי עבירה. ומה שלמדו מזה בסימן כ״ו ס״ב בהגה״ה דכל שכן לישראל עי״ש בביאור הגר״א היינו באופן דמותר לו לילך בערכאות כמבואר שם בהדיא.

סעיף ז

פסקה א

(כג) לענין לגלות. פי' דעד כאן לא איירינן שנשתתף עמו, ובענין השותפות יפסיד על ידו כמו שיבואו בהציורים לקמן, ואילו הכא איירינן שגזלו והזיקו סתם. ומה שכתבתי או שום רעה כיו״ב, הכונה דבר שיוכל לבוא ע״י הגילוי תועלת על להבא דומיא דגזל והיזק, אבל בלאו הכי רכילות גמורה היא.

סעיף ח

פסקה א

(כד) דאין שום חילוק. פשוט הוא בכל הפרטים ועיין לעיל בכלל א' סעיף ה'. ולבד זה הלא בפרט הד' הראיה מיהושע, ושם הלא ביקש מהקב״ה שיגלה לו, ואפילו הכי אמר לו הקב״ה וכי סבור אתה שאני מדבר לשה״ר, וכמו שכתבנו לעיל בשם התנד"א. וגם בפרט הה' שהבאנו ראיה מב״ק בנ״ל הלא שם נפסק בח״מ בסימן כ״ח דאפילו תבעו אסור וכפי גירסת הרי״ף שם. וע״ש בביאור הגר״א.

(כה) שבכלל זה. פירוש, בין לענין לספר קודם שנשתתף עמו דצריך לזה הה' פרטים הראשונים, ובין אחר שנשתתף ולענין להצילו מהזיקו דצריך בזה ג״כ הפרטים האחרונים. וענין זה כבר ביארנוהו בארוכה בחלק א' בכלל י' עיין שם.

סעיף י

פסקה ב

(כו) והוא יודע שהוא שקר. אף ששוה המקח שהוא נותן, כיון שאינו רוצה לקנות סחורה זו. וכל שכן אם באמת איננה שוה כל כך.

פסקה ג

(כז) פחות משתות וכו'. בדין זה היה לי צ״ע, מי נימא כיון דלכתחלה אסור לרמותו אפילו בפחות משתות כמו שנפסק בח״מ בסימן רכ״ז ממילא צריך להגיד לו, או דילמא כיון דהוא ספיקא דדינא כמו שמובא בהרא״ש בב״מ דאפשר דאפילו לכתחלה מותר בפחות משתות, א״כ ממילא אסור מן הדין לילך ולרגל עליו, והוא בכלל לישנא בישא. ואפשר כיון דספיקא דאורייתא הוא, וזיל הכא לחומרא לענין אונאה, וזיל הכא לחומרא לענין סיפור.

(כח) בכל גווני. כי כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר *.

סעיף יא

פסקה א

(כט) שאר סיבה. זה קאי גם על שאר חסרונות, אבל פחות משתות או יותר מכדי שיראה אין שייך בשאר חסרונות כי אם בשווי המקח, כמו שמבואר בחו״מ סימן רל״ב.

(ל) מזה לזה. דהלא אף בעד אחד שהולך ומעיד עליו בב״ד אם הוא יודע מתחלה שדבריו לא יתקבלו בב״ד אפילו לשבועה, ויצוייר זה בכמה גווני, אסור לו לילך ולהעיד. והמעיד עובר על לא יקום עד אחד באיש, כמו שמבואר בח״מ בסימן כ״ח בביאור הגר״א שם בשם הספרי, ובכלל לישנא בישא הוא כמו שמוכח להמעיין שם, וכבר הארכנו בזה לעיל.

(לא) לא יאמר לו. כמו שביארנו בכמה מקומות דאיסור רכילות הוא אפילו אם הוא דורשו ומבקש ממנו שיאמר לו אם עשה לי פלוני או דיבר עלי פלוני כל שאין בזה תועלת על להבא.

(לב) צריך לומר לו. וראיה מב״מ (נ״א ע״ב) לא שנו אלא לוקח וכו' מאי טעמא לוקח כל היכא דאזיל מחוי ליה, ואמרי ליה אי טעי אי לא טעה, אלמא דמותר לומר לו. ולא תקשה על דברינו הנ״ל בענין פחות משתות, דידוע דזו המימרא לא קאי רק לשתות או ליתר, דאילו לפחות משתות לאלתר הוי מחילה כמו שפירשו רש״י ותוספות שם (דף נ״א ע״ב) עי״ש.
ודע דכל היכי דמותר לומר, הוא אפילו אם אין שואלו, וכמו שכתבנו בתחלת הכלל עי״ש.

סעיף יב

פסקה ב

(לג) ולא לשמוח בקלון. כי אפילו בשאר עונות שאין שום צד זכות על העושה, כתבנו לעיל כמה פעמים בתנאי המספר שצריך ליזהר בזה מאוד, וכ״ש בזה שמצוי הוא מאוד שהמאנה בעצמו אינו יודע שהונה אותו, שהוא סבור שהסחורה שוה המקח הזה, או שאר אמתלאות שעי״ז כהיתירא דמיא להו.

(לד) אין לומר לו. וזה איסורא הוא, ולא מדה טובה בעלמא.
ומאי דמשמע מלשון הגמרא דכתובות (י״ז ע״א) מכאן אמרו מי שלקח מקח רע מן השוק וכו' מכאן אמרו חכמים וכו' דמשמע דמדה טובה בעלמא היא, זה אינו, דשם הלא איירי מן השוק שמתקבצים שם הרבה אנשים, ולא שייך בזה רכילות, דעל מי יכניס שנאה בלבו, כי מסתמא לא ידע ממי קנה, (דאם ידע ממי קנה, הרי היה צריך לגלות לו האמת כדי שיוציא את אונאתו או להחזיר את המקח וכמ״ש בפנים, ובהכי אתי שפיר דדקדקה הגמרא מן השוק), משא״כ בעניננו דהלוקח מכיר את המוכר, ובסיפורו יכניס שנאה בלבו עליו, אסור מן הדין.
אם לא שהוא משער בקונה, שאם לא יגלה לו האמת יכנס עוד הפעם לאותה החנות וירמהו החנוני, צריך לגלות לו כיון שנשלמו שאר הפרטים.

פסקה ד

(לה) בעצה אחרת. פירוש, דיוכל לסבב שיתגלה לו ממילא ולא יצטרך לספר לו, יעשה כן ולא יגלה לו. והראיה מסנהדרין (י״א ע״א) וכי דילטור אני, לך הטל גורלות. וכדלעיל בחלק א' בכלל י' ס״ק י״א עי״ש.
וזו העצה אינה שייכת רק בענינים שאיירינן בכלל זה ובחלק א' כלל י'. אבל בכל שאר עניני לשה״ר ורכילות, הכל אסור, בין אם מספר לו בפירוש ובין אם מסבב לזה, וכדלעיל בחלק א' כלל א' ס״ח ובכלל ג' ס״ד עי״ש.

סעיף יג

פסקה ב

(לו) אסורין לומר לו. אפילו בשנים וכל שכן ביחיד. דכיון דהשומע דבר כזה אסור על פי דין להאמין בהחלטה שדבר זה אמת הוא, אפילו שמע מהרבה אנשים, כל זמן שלא העידו עליו בב״ד שהונה אותו, וכמו שמבואר בכלל ז' בחלק א' דאיסור קבלת לשה״ר הוא אפילו אם שמע מהרבה אנשים, ורק לחוש מותר. (ואין להתיר להאמין מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, דנראה דלא שייך כלל זה כי אם בעד אחד שהעיד על אשה שמת בעלה. וכן ביבמות (ע״ז ע״א) בגמרא שאני התם דהא שמואל וב״ד קיים ועי' ברש״י שם, וכן בקידושין (מ״ד ע״א) כמן ימא לטיגני ועי' בתוס' שם, וכן בר״ה (כ״ב ע״ב) קדשוה לירחא וכו'. דשם אם שקר הוא, עביד מאוד לאיגלויי השקר, דאין דרך לו לנטות ימין ושמאל. מה שאין כן הכא, אפילו אם באמת שקר אמר, דבקיאים ישומו אותה שהיא שוה יותר, עדיין יאמר שלפי דעתו איננה שוה יותר. וגם מטעם זה אין שייכת כאן ג״כ הסברא דשלח ואחוי בקידושין (ס״ו ע״ב) עי״ש, דדוקא במקוה ובעל מום שחסרונו ניכר לכל בזה אין שייך שישקר דעשוי מאוד להתברר משא״כ בעניננו) וכל שכן דאסור לספר לאחרים במקום שמשער שעי״ז יבא הפסד להנידון.
ועוד דכבר ביארנו דכיון דעל פי דין עד מפי עד הוא, ולא יהיה כח בדבריהן להוציא ממנו ממון בבית דין עי״ז, ממילא אין להם רשות לסבב הפסד בדבריהן.
וכל זה אפילו אם אותן שסיפרו להן הם בקיאין בשומא, דאי לאו הכי אין אנו צריכין לכל הסברות שכתבנו.

פסקה ג

(לז) המספרין שנים. כיון שיסובב ע״י דבריהן הפסד ממש, וכמו שביארנו לעיל בס״ק י״ז כמה ראיות לזה שאין רשות לאדם לסבב בדיבורו דבר שבבית דין לא היה מועיל דיבורו שיסובב דבר זה, וא״כ אם היה מעיד עליו בבית דין ביחידי שהונה אותו בודאי לא היו בית דין מפסידים עי״ז להמאנה.
ודע דפרט זה אין שייך רק בסחורה שאין מצויין לה בקיאים במקום הזה, שיתברר עי״ז שהונה אותו, לפיכך אסור ביחידי לגלות להמתאנה את הונאתו כיון דעי״ז יפסיד ממון לשכנגדו, אבל אם הוא טעות דגלוי לכל, וממילא כשהיה בא עמו לבית דין היה הדין עמו, מותר לספר לו אף ביחידי, דבאמירת המספר לא נעשה לו היזק, דכשהיה בא עמו לדין היה ג״כ יוצא חייב. וזה אינו מועיל רק להנצל מעצם דיבור האסור, ולא חסרנו בזה רק פרט דשנים, אבל כל שאר הפרטים והסברות שנזכרים בענין זה שייכים גם בזה.

פסקה ד

(לח) מכירין את טבעו. וביותר מצוי דין זה באיש שמכירין אותו מכבר שבכמה מקומות נשאר חייב לסחורה, והוא לוה רשע ולא ישלם, ולהחנוני הזה נשאר חייב ג״כ לסחורה, וידוע הוא שלאיש כזה אם אחד יאמר לו שפלוני הונה אותך, יגרע לו עבור זה כפלי כפלים בלי שום טענה ומענה, לאנשים כאלו בודאי אסורין לגלות שום ענין.

סעיף יד

פסקה א

(לט) נעשה דבר. עי' לעיל בחלק א' בכלל י' בסי״ז בבמ״ח ותדע את הדין הזה ומקורו בכל פרטיו, כי כל הסברות ששייכים שם דאיירינן לענין לשה״ר שייך גם בעניננו לענין רכילות.

פסקה ב

(מ) אסור לו. מקור לזה עיין לעיל בחלק א' כלל ב' סי״א בבמ״ח.

סעיף טו

פסקה ב

(מא) שעולה גדולה. עיין בח״מ בסימן רל״ז בדין עני המהפך בחררה.

(מב) שמכר לו וקיבל וכו'. תפשתי דבר המצוי, והוא הדין אם היה באופן שנקנה לו אפילו בלא קבלת המעות עתה.
ויותר נראה פשוט שאפילו אם המוכר הזה עייל ונפיק אזוזא, ולוקח השני הזה הלך להביא מעות, גם כן לא יגלה זה לראשון. כיון דאם יביא זה השני מעות בתוך הזמן שהגביל, יקנה את הסחורה למפרע במשיכה שמשך אותה מתחלה לתוך ביתו כמו שמבואר בח״מ, אם כן ממילא לעת עתה לא תצא שום תועלת מהגילוי ההוא שהוא מגלה לו את שם השני רק רכילות בעלמא.

פסקה ג

(מג) מאיזה טעם. פעמים מצד שהקונה השני הוא ממיודעיו ומכיריו, ופעמים מצד שהקונה השני הוא רוצה לקנות אצלו עוד הרבה סחורות אחרות בצירוף סחורה זו, או שנותן לו המקח יותר מהראשון, ושאר סיבות אשר עי״ז הוא מתרצה בעצמו למכור אותה קודם שיבוא הראשון.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה