באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק שני: הלכות איסורי רכילות
כלל א
סעיף א
פסקה א
(א) המרגל. לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות, והסמ״ג לאוין ט'. ועין במה שכתבתי לעיל בהלכות לה״ר כלל א' בבמ״ח סק״ג לישב דלא יקשה עליהם מכתובות (מ״ו ע״א) עי״ש.
סעיף ב
פסקה א
(ב) שטוען. גם זה לשון הספרא פ' קדושים והרמב״ם שם.
(ג) עליך וכו'. הוא לשון הכ״מ שם. וכן כתב הסמ״ג לאוין ט' איזהו רכיל המגלה לחברו דברים שדבר ממנו אדם בסתר וכו' עי״ש. וכן כתב החנוך במצוה רל״ו וז״ל שנמנע מן הרכילות שנאמר לא תלך רכיל, והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך ע״ש. וכן משמע בש״ת לר״י דעקרו דהאי לאו קאי על זה. ומ״ש בפנים פלוני עשה וכו' או רוצה וכו' היינו בענין שהדין עם פלוני, או שלא יצמח לחברו מידיעתו תועלת להסיר ממנו נזק, ועין בב״ק (צ״ט ע״ב) במעשה דמגרומתא, דאל״ה יש הרבה אפגים דמותר וכמו שיבאר אי״ה לקמן בכלל ט' בארכה.
(ד) ואלו. כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד, ואלו היו שואלין לו בעצמו לא היה מכחישו כמו שהתנצל הוא בעצמו לשאל אחר כך, דאדרבה חשב שעושה בזה עבודה לשאול כמ״ש ומי כדוד נכבד בביתך וחתן המלך, אפ״ה כיון דידע דואג את לב שאול רכיל מקרי, כן כתב הכ״מ.
(ה) או משום שהאמת. וראיה ממ״ש בסנהדרין (כ״ט) מנין לדיין שלא יצא וכו'.
(ו) או משום. וראיה מהלשנת דואג על אחימלך וכנ״ל.
סעיף ג
פסקה א
(ז) אפילו אם אין. וראיה ממה שכתב ר״י במאמר ע״ד דנענשין על הפשיעה בלשה״ר אעפ״י שלא נתכוין להבזות בעליהן. וכן ארז״ל בספרי ומה מרים שלא נתכונה לגנותו וכו'. וכן כתב הרמב״ן בחמש פ' תצא דאסור לשה״ר הוא אע״פ שאינו מתכוין להזיק כלל, ונראה דהוא הדין ברכילות.
וראיה גמורה לזה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב וכו', ואף דשם בעת שכותבים הדינים הפסק אינם מכונים לרגל בזה, ואינו דומה למה שנזכר במשנה בלשון אבל מה אעשה כמ״ש הפני משה בירושלמי שם, ואפ״ה סבירא ליה לר' יוחנן דהלכה כותיה נגד ריש לקיש דהוא בכלל רכילות.
ועוד ראיה מפרשת ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (ל״ג ע״ב) שהלך וספר דברים וכו' עין ברש״י שם, והרי שם לא נתכוין ח״ו לבזות בזה את ר' שמעון בן יוחאי, דאדם גדול היה כמו שפרשו התוספות שם, ועין במהרש״א שם שגם ר' יהודה ב״ר אילעאי לא פליג ארשב״י, ור' יוסי משמע נמי שס״ל כוותיה, אך משום יראה לא רצה לדבר בם. וא״כ שכלם סוברים כן, בודאי יהודה בן גרים ג״כ לא פליג עליהו, דאף דאדם גדול היה מ״מ נראה דתלמידם היה, ואפ״ה יהודה בן גרים רכיל מקרי עבור זה ממה שהענישו אח״כ רשב״י ועשהו גל של עצמות. ולא תדחה דמעשה זו דיהודה בן גרים אין שיך ללשה״ר, דזה אינו, דגם הרמב״ם למד ממעשה זו לענין לשה״ר במה שכתב בהלכה ה' ונשמעו איש מפי איש וכו' להצר לו או להפחידו וכתב בכ״מ שזה יצא לו ממעשה דיהודה בן גרים הנ״ל, הרי דרכיל מקרי בכל האפנים, וזה ראיה לכל מה שכתבנו בזה הסעיף.
סעיף ד
פסקה א
(ח) אמת וכו'. ומפני שרגילין העולם לטעות בזה אאריך קצת מהגמרא והפוסקים. א. דגרסינן במו״ק (ט״ז) ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא וכו' ועי' בגירסת הרא״ש ובפירוש הר״ן שם שהכונה שחרף את הבית דין לפני השליח, והביאה הגמרא ראיה על זה דשרי ממה שכתוב העיני האנשים ההם תנקר, שכונתם הרעה היתה על משה רבנו ע״ה, ואפ״ה הגיד השליח למשה רבנו ע״ה, אלמא דאע״פ שהשליח היה יודע שהוא אמת, אפ״ה רכיל מקרי אי לאו שלוחא דבי דינא. ב. מסנהדרין (כ״ט ע״א) מנין לדין וכו', ואף דהוא אמת, רכיל מקרי. ג. מב״ק (צ״ט ע״ב) במעשה דההוא מגרומתא דטרפיה רב ופטריה לטבח מלשלומי דמי. ופגעו ביה רב כהנא ורב אסי בבעל הבהמה ואמרו לו עביד בך רב תרתי, וקמקשי עליהם הגמרא והתניא מנין לדין כו', אלמא דאע' פ שהם יודעין שהאמת אתם שרב שלא כדין עבד, אפ״ה לא היה להם לספר זה לבעל הבהמה מטעם רכילות.
ועוד יש הרבה ראיות אך קצרה היריעה מהכילם. וגם בדברי הרמב״ם ובהסמ״ג לאוין ט' ובחינוך הנ״ל איתא בהדיא דאפילו על אמת רכיל מקרי. וכן משמע מדברי ר״י בש״ת במאמר רכ״ב ובשארי מאמרים דהולכי רכיל גם הם בכלל מספרי לה״ר, וכבר באר ר״י במאמר רי״ד דהכוונה אפילו על אמת.
(ט) שונאים. וראיה מגמרא הנ״ל במו״ק, והרי בודאי היו שונאים זה לזה, דדתן ואבירם בודאי היו שונאים למשה רבנו ע״ה מכבר כמ״ש כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך משמע דהם עדיין מבקשים, וגם עתה היו שונאים לו כדמוכחי קראי בפ' קרח בכל הסיפור, ומשה רבנו ע״ה בודאי היה ג״כ שונאם כמ״ש הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והם בודאי בכלל שונאי ה' הם שרצו להדיח את כל ישראל מתורת ה' שהכחישו את נבואתו הקדושה ויציאת מצרים שהיה על ידי ה' והפכו את הקערה על פיה שאמרו מדוע תתנשאו וגו'.
ועוד נ״ל פשוט שעליהם יש לאו מן התורה שלא לאוהבם, ממה דצוותה התורה במסית לא תאבה לו ופירש רש״י והוא מהספרי וכן פסק הרמב״ם בהלכותיו דהצווי הוא מן התורה שלא לאוהבו. ואין לומר דהצווי הוא רק למסית לעבודת גילולים. דזה אינו, דזיל בתר טעמא כי ביקש להדיחך מעל ה' אלהיך וכו', ואחד מדיח את היחיד או את הרבים כדאיתא בסנהדרין (דף ס״ז), על אחת כמה וכמה היכא שמחזיק מחלוקת על אדון הנביאים בעצמו, ומושך אחריו כמה מאות מבני ישראל להסיתם בפתויים וחלקלקות שלא להאמין בתורת משה רבנו ע״ה, על אחת כמה וכמה דמצווין אנו מן התורה שלא לאוהבם.
סעיף ה
פסקה א
(י) ועמד עליו. ממעשה דדואג שכתוב בקרא דשאול הפצירם מאוד בזה, כמו שכתוב כולכם קשרתם עלי וגו' בכרת בני עם בן ישי וגו'. ואף דהיה להם יראה גדולה ממנו, אעפ״כ נחשב דואג בכל מקום לרוכל עבור זה. ובלאו הכי הדבר פשוט, דאטו אם אחד יסיתנו לאכול בשר חזיר יהא מותר לאכול עבור זה. ואם יהיה בהגילוי תועלת להסיר הנזק, עיין לקמן בכלל ט' ס״ג.
(יא) ואפילו. כבר ביארתי לעיל בעז״ה בהלכות לשה״ר כלל א' בסק״ח בבמ״ח בראיות מפורשות לזה ע״ש.
סעיף ו
פסקה א
(יב) הפסד. ולא תשיג על זה דהלא אפילו במלשין גמור שבודאי חמור מזה ואפ״ה פסק הש״ך בח״מ בסימן שפ״ח ס״ק כ״ב דאפילו לא היה לו להמלשין רק אונס ממון אפ״ה יכול לומר קים לי כהני פוסקים דפטרי בו מלשלם. דזה אינו, חדא דאפילו באונס נפשות דלכ״ע מיקרי אונס ופטור מלשלם כמבואר שם בח״מ, אפ״ה כתב הסמ״ע שם בס״ק י״ב דרק מתשלומין פטרוהו מטעם אונס נפשות, אבל איסור יש עליו משום דהיה לו ליתן ממון עצמו והיה ניצול מהסכנת מות ולא להראות על אחרים, ואפילו להט״ז שכתב שם בד״ה הרי זה פטור, דאפילו לכתחלה מותר, היינו דוקא שם דאיכא סכנת נפשות, אבל באונס ממון בודאי לכ״ע איסור גדול עשה ורשע מיקרי עבור זה, אפילו להני פוסקים דפטרי אונס ממון, כדמפורש בביאור הגר״א שם בס״ק כ״ח שהביא שם ראיה ע״ז מכתובות (דף י״ח ע״ב) דאנוסים היינו מחמת ממון דהוי מחמת זה רשעים. ונחזור לעניננו דכי היכי דשם הוו רשעים משום דלא הוו להו לחתום בשקר ולעבור עי״ז על הלאו דלא תענה כו' בשביל ממון, דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב״ד, הכי נמי בודאי הלאו דלא תלך רכיל לא גרע מניה. ובלא״ה בכל מקום משוה להו הגמרא בפסחים (קי״ח ע״א) המספר לשון הרע וכו' והמעיד עדות שקר וכו'. ועוד דאפילו בלעבור על איסור דרבנן כתבו הפוסקים דמחוייב ליתן ג״כ כל אשר לו ולא לעבור, וכל שכן בעון החמור הזה.
(יג) במה לפרנס. דבר פשוט הוא לכל יודעי דת ודין שדבר זה אינו נכנס בכלל סכנת נפשות שיהא מותר לעבור עבור זה על לאו דאורייתא.
סעיף ח
פסקה א
(יד) אם יש לו עצה. מקורו מסנהדרין (ל'.) בגמרא מכתב היכי כתבי (פי' כשנחלקו הדיינין והלכו בתר רובא האיך יכתבו לשון הפסק דין) ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל, ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום דמחזי כשיקרא, ור' אלעזר אמר מדבריהן נזדכה פלוני, משום דאית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי מדבריהם כו', ופסקו הפוסקים כר' אלעזר, הרי דיש לומר לכתחלה בלשון שלא יהיה מחזי כשיקרא.
ומ״ש בפנים דאם הוא מבין וכו', הוא משום דבודאי ר' אלעזר גופיה הוה ג״כ מסכים לר' יוחנן רבו, רק משום דיש לו עצה אחרת האיך להמלט מן השקר, אבל בלאו הכי בודאי הלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש. ועוד דהלא כבר פסקה הגמרא ביבמות (דף ס״ה ע״ב) דמצוה לשנות מפני השלום ופסקו שם כן הרי״ף והרא״ש ובפ״ב דב״מ. ועוד נ״ל פשוט דגם ריש לקיש אית ליה האי דינא דמימרא דתנאי הוא ביבמות, וגם בית הלל אית להו הכי בכתובות (י״ז ע״א) בשמעתא דכיצד מרקדין דפירש שם הריטב״א דהיתירא דב״ה הוא מפני השלום, רק טעמא דריש לקיש הוא דדוקא כשאומר בפיו בלשון אני מזכה וכו', אבל מה אעשה וכו' משמע שעדין עומד בדעתו שהדין עם זה החייב, ועי״ז תכנס שנאה בלב זה החייב על חבריו הדינים, אבל כשכותב כן בכתב דמתחלה היה ביניהם התחלקות ואח״כ הושוו בדין זה לחייבו, לא יהיה עי״ז שנאה בלבו על האחרים וזה הוא כונת התוספות במה שכתבו ומשום לא תלך רכיל אין כאן. וכעין זה ראיתי בפני משה בירושלמי, אבל בעניננו כולי עלמא מודים דמותר לשנות מפני השלום.
ואין להקשות לפי מה שכתבנו בפנים דאם יש לו עצה וכו', א״כ האיך הוכיחה הגמרא הנ״ל ביבמות, גדול השלום שאף הקב״ה שנה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי, אימא דכונת הכתוב בזה רק להעתיק מאמרה דאחרי בלותי היתה לי עדנה, ולא לשנות מן ואדוני זקן לאני זקנתי, דכך יפה לנו לומר דלא הוציא מפיו דבר שקר אחרי שסוף כל סוף לא העתיק הקב״ה רק דבר עולה אחת מדבריה אשר צחוק היה לה מעצמה, ולא אמר לאברהם העולה השניה מה שלפלא היה לה ג״כ על אברהם שגם הוא זקן. די״ל דאין הכי נמי דכונת הכתוב כך הוא, וכן ראיתי אח״כ בפי' הרמב״ן בחמש עי״ש, רק דסברת הגמרא דגם זה מקרי שנוי בדברי ה' יתברך במה שהעתיק רק מחצה מדבריה ולא אמר המחצה השניה ואדוני זקן. וזה היה כונתנו בפנים במה שכתבנו שלא יהיה שקר גמור, היינו שפעמים הרבה יוכל לספר לו מה שאמר לו חברו, רק ידלג לו מה שהוא נגד רצונו, וכמעשה דאברהם.
(טו) אבל לא ישבע. דע״פ רב יכול לאשתמוטי מיניה בזה אפילו כשחברו עומד עליו שישבע לו, לומר שאינו נשבע אפילו על אמת, ואפילו אם לא יוכל לאשתמוטי מיניה בזה, שאינו רוצה להאמינו אם לא שישבע לו, והוא רואה שבזה שישבע לו יפייס לו את כעסו, אם אינו רואה הפסד ברור שיצא לחברו בזה נלע״ד דבודאי אסור, דעל כרחך לא אמרו רק דמותר לשנות מפני השלום אבל לא שישבע לשקר ח״ו עבור זה, ועין בתשובת רמ״א סימן (לג) [יא] ואפילו אם רואה הפסד ברור של ממון שיגיע לחברו מזה ג״כ צע״ג לענ״ד אם זה מקרי שבועת אונסין, ועין ביו״ד בסימן רל״ב סי״ב בהגה״ה ע״ש.
סעיף ט
פסקה א
(טז) שרגל עליו. וה״ה בכל מה שכתבנו לעיל בס״ג.
(יז) מספר וכו'. מקור לדין זה עיין לעיל בהלכות לשה״ר בכלל ג' בבמ״ח ס״ק ג' מההיא דירושלמי עי״ש.
(יח) בדרך רמז. עיין לעיל בחלק א' כלל א' סקי״ג ותראה מקור לזה.
סעיף י
פסקה א
(יט) דרך רמאות. הוא מדברי הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות ה״ד במה שכתב וכן המספר לה״ר דרך רמאות וכו' או שאלו מעשיו של פלוני, רק שביארתי דבר זה גופיה לענין רכילות, כמ״ש כמה פעמים דמה שקורא הרמב״ם לשה״ר כוונתו ג״כ על רכילות.
סעיף יא
פסקה א
(כ) מכתב. מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל.
כלל ב
סעיף א
פסקה א
(א) וכ״ש בפני רבים. ולא אמרינן כיון דסיפר בפני רבים, א״כ ידע בודאי שיבוא הדבר לאזני האיש שסיפר עליו הרכילות, והוי כאלו אמר לו בפניו אתה דיברת על האיש הזה כך וכך. משום דגם זה רכילות גמורה היא, כמו שמבואר לקמן בכלל ג' ס״א. ועיין לעיל בהלכות לשה״ר בתחלת כלל ב' בבמ״ח שדין זה הוא הסכמת כל הפוסקים.
סעיף ב
פסקה א
(ב) באופן דמוכח וכו'. כל זה ביארנו לעיל בחלק א' בבמ״ח הנ״ל באות ב' עי״ש *.
(ג) אם הוא מכיר. הוא פשוט ממה שכתבנו לעיל בכלל א' ס״ג דאפילו אם גם הרוכל בעצמו וכו' אפ״ה כיון דזה גורם שיכנס שנאה וכו' עי״ש א״כ ה״ה הכא. ובלא״ה הלא הוא נותן מכשול לפני הנרגן העור הזה ומסייעו שיעבר על בצדק תשפט וכו' ועוד כמה עונות ועי' בחלק א' כלל ב' בבמ״ח אות ב' שביארנו שם דין דאפי תלתא לענין איש שאיננו נרגן.
סעיף ג
פסקה א
(ד) סיפר וכו'. עיין לעיל בהלכות לשה״ר כלל ב' בבמ״ח בס״ק ו' שם הראנו שאף שרשב״ם פירש כן בב״ב (דף ל״ט) ורמזו ג״כ לזה הפירוש הרבה מהראשונים, הלא המהרש״ל גדול האחרונים הסכים בזה לאיסור משום דהר״מ והסמ״ג והתוספות חולקין על זה, ובפרט דאיסור דאורייתא הוא ע״כ אסור להקל בזה. ועיין במה שכתבנו שם בהגה״ה בבמ״ח.
(ה) גנות. ה״ה כל דבר שיגרום להעלות שנאה בלב אחד על חברו וכנ״ל.
(ו) אם מתכוין לגלותו. ואם אינו מתכוין לגלות כבר ביארנו דינו לעיל בחלק א' בכלל ב' מסעיף ג' ומעלה עי״ש.
סעיף ד
פסקה א
(ז) אסור לגלות ד״ז. וכן הרב שנסע מעירו לבקש לו עיר אחרת אך לא עלתה בידו, אין לבני העיר האחרת לגלות דבר זה לאחד מאנשי עירו הראשונה מטעם זה הנ״ל. ואף שכבר נשמע דבר זה בפני הרבה אנשים, ובודאי לבסוף יתגלה זה להם, אעפ״כ אסור, משום דכל אחד מאנשי עירו הראשונה יתרעמו עליו עבור זה שדבר זה איננו להם לכבוד, ורכילות מיקרי ואסור בכל גווני וכנ״ל.
כלל ג
סעיף א
פסקה א
(א) שהיה אומר ד״ז. דלמה יהא עדיף בזה כיון דרכילות אסור בין בפניו ובין שלא בפניו כמו שנבאר תיכף.
(ב) בפניו. וכדי שלא תטעה בדברי ר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לפיכך הוצרכתי להאריך קצת כדי להראות מכל הפוסקים הראשונים והש״ס שאין שום ספק בדין זה. שז״ל הרמב״ם בהלכה הנ״ל [הל' דעות פ״ז ה״ה]: אחד המספר לשה״ר בין בפניו ובין שלא בפניו, והרמב״ם אפילו על דבר אמת קאי כמו שכתב בעצמו בתחלת הענין, ובודאי דארכילות נמי קאי האיסור דבפניו, אלא שהקדים הרמב״ם בתחלת הפרק וביאר מה הוא לשה״ר ורכילות, ואח״כ כלל לשניהן בשם אחד של לשה״ר, כי שניהן לשון רע הוא (כמו שכתב רבינו יונה בשע״ת). וכל הדינין שכתב אח״כ סובב והולך הכל על שניהן, וכמו שהרביתי על זה בראיות לעיל בהלכות לשה״ר כלל ב' בבמ״ח בס״ק ג'. ולמען רוות עין הקורא אראה לך עוד ראיה ברורה ממ״ש הרמב״ם בזה הפרק, ג' לשה״ר הורגתן, ובירושלמי פ״א דפיאה איתא להדיא האי מימרא ארכילות, דקאמר שם דואג שאמרו שאול שקבלו וכו' אלמא דגם רכילות נקרא לשה״ר *. ועוד כבר הבאתי ראיה לעיל בחלק א' בכלל ב' בבמ״ח סק״ב מתוספות לאסור אף ברכילות בכל גווני, אפילו באפי תלתא ובפניו עי״ש, ולמה לנו לומר שהרמב״ם יחלוק על התוספות. ועוד פשוט הוא דצריך להיות לכו״ע אסור אפילו אם הוא יודע שהיה אומרה בפניו, דזה ידוע דענין בפניו תלוי אם מותר לספר רכילות על דבר אמת, וזה הלא כבר בררנו לעיל בכלל א' מהגמרא והרמב״ם והסמ״ג והחנוך והר״י שאסרה התורה רכילות אפילו על אמת כדי שלא להטיל שנאה בין איש לרעהו, וא״כ מה לי אם הוא אומרה בפניו או שלא בפניו.
עוד ראיה מב״ק (צ״ט ע״ב) דמקשי על רב כהנא ורב אסי היכי עבדי הכי (פי' דשם איתא שאמרו לבעל הבהמה עביד בך רב תרתי, שטרפיה לבהמה ופטריה לטבח מלשלומי דמי עבור ההיזק, שסותרים דברי רב אהדדי) והתניא מנין ליוצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמך, אימא דהם ידעו שהיו אומרים לרב ג״כ בפניו וממילא מותר להם לומר שלא בפניו, ואפילו אם תרצה לדחות דמפני שהם תלמידיו לא מסתבר שהיו אומרים לו בפניו (ובאמת אין זו דחיה גמורה דאי לאו משום אסור רכילות היה מותר להם לומר ולתמוה אף בפניו מפני מה פטר את הטבח מלשלם, כיון דלדעת רב הטריף הטבח בשחיטתו את הבהמה, וכדאמרינן בסנהדרין דף ו', מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וכו' תלמוד לומר לא תגורו מפני איש), אביא לך עוד שתי ראיות שאין עליהם תשובה.
א. מה שהבאתי לעיל בחלק א' ראיה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל בעמיך, ואף דשם חותם בפניו כדמוכח בירושלמי על משנה זו, שמע מיניה דאף בפניו אסור משום רכילות.
ב. ועוד ראיה ברורה ממו״ק (ט״ז ע״א) דאמר רבא ואי איתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא, וכפי מה שפירשנו לעיל לפי דברי הרא״ש והר״ן דקאי הענין על רכילות שהגיד השליח למשה רבנו ע״ה מה שדיברו עליו דתן ואבירם, ואם איתא דמימרא דר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי קאי גם על רכילות, מאי ראיה מייתי, אימא דהשליח היה יודע שהיה אומר דבר זה, שהוא אמת אף בפני דתן ואבירם, ורבא בעצמו פסק שם בערכין (ט״ו ע״ב) כר' יוסי דמותר. ואין לומר דאעפ״כ למשה רבנו ע״ה היה אסור לשמוע אותן הדיבורים ולכתבם בתורה הקדושה, ומאי דאמרה הגמרא כל מילתא דמתאמרא וכו' היינו לאומר בלבד, א״כ האיך אמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי וכו' הלא הכשיל בזה את השומעים, ועוד דהא להרמב״ם איירינן השתא וכבר כתבנו לעיל בחלק א' [כלל ב' סק״ג] דלהרמב״ם האי מימרא דמו״ק אשליח ג״כ קאי, אלא ודאי דאין חילוק ובכל גווני אסור מן התורה אפילו על דבר אמת ובפניו **.
היוצא מכל מה שכתבנו דרכילות אסור אפילו על דבר אמת ובפניו כמו שביררנו דבר זה מכמה מקומות מהש״ס והרמב״ם, וכן הסמ״ג העתיק ג״כ דברי הרמב״ם, וכן דעת התוספות ג״כ לאסר ברכילות אפילו על דבר אמת והיה אומרה בפניו וכמ״ש לעיל בחלק א' בכלל ב' הנ״ל, דדבר פשוט הוא להמעיין בדבריהם דאין חלוק בין אם אומרה שלא בפניו והוא משער שהיה אומרה בפניו, או בפניו ממש, בכל גוני אסור. וכן מוכח בר״י בשערי תשובה במאמר רכ״ח דאסור בכל גוני לומר לשה״ר ורכילות, ולכך הוא מכרח להעמיד דברי ר' יוסי באפן המבאר שם, ועפ״ז כתבתי בפנים כל הסעיף א'.
סעיף ב
פסקה א
(ג) גם הוא עובר. כי גם הוא כרוכל שטוען דברים מזה לזה, ובודאי ינקוט ליה ראובן על לוי עבור זה. ואין לומר כיון דקעבר לוי על אסור רכילות יהא מותר להרגיל עליו, א״כ ראובן הראשון דעבר על אסור לשון הרע במה שספר הדברים על שמעון בפני לוי ואסור לשון הרע גרע מרכילות לפירוש הרמב״ם, ואפילו הכי אסרה התורה ללוי לילך ולספר הדברים לשמעון, והכי נמי דכוותיה. והטעם הוא פשוט, דמשום דבור בעלמא לא נפיק ישראל מעמיתך, וכמו שכתב הסמ״ג במצות עשה של כבוד אב.
(ד) ממילא יבין ראובן וכו'. כמו שכתבנו לעיל בחלק זה בכלל א' סעיף ט', דאיסור גמור הוא אפילו אם אינו מזכיר לו שם האיש שדבר עליו רק מספר לו את הענין וממילא יבין את שמו. ואין לומר דהכא כיון דלא נתכוין בעקר לגלות את שם לוי יהא מותר, זה אינו, דבכל גוני אסור וכמו שכתבנו בחלק זה לעיל בכלל א' סעיף ג' עי״ש כיון דסוף הדבר שע״י דבורו מעלה שנאה בלבו עליו.
סעיף ג
פסקה א
(ה) אפילו לא אמר וכו'. מקורו מהרמב״ם בפרק ז' הנ״ל הלכה ה' במ״ש והמספר דברים שגורמים וכו' או להצר לו וכו' וכן כתב הספר יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דעות שלו. ויש ראיה לזה ג״כ משבת (ל״ג ע״ב) במעשה דרבי יהודה בן גרים שספר הדברים ונשמעו וכו' ופירש״י שם שספר הדברים בביתו ולבסוף נתגלגלו הדברים עי״ז, ודבר זה נחשב ללשה״ר מדעשאו לבסוף ר' שמעון בר יוחאי עבור זה גל של עצמות, ולראיה זו רמז הכסף משנה.
ועוד ראיה מסנהדרין (כ״ט) במשנה ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין וכו' ומשמע מסתימת לשון המשנה דאפילו לאחר אסור לומר זה פן יודע לבעל דין.
פסקה ב
(ו) ע״פ הרב. כי לפעמים ימצא שע״י דברי המספר לא יהיה שום רמז גנות על אחד מהם, כגון שיש פנים לכל אחד מהם שהדין עמו.
פסקה ג
(ז) על בניו. דבזה בודאי אפילו הזהירו מלגלות זה לבנו רכילות גמורה היא, כי תכף ינקוט בלבו על אותו פלוני, כידוע כי האב שונא למי שמדבר על בנו בכל אפן שידבר עליו, (וכמ״ש רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני). והוא הדין לבנו על אביו ואמו, ממ״ש בספרי פ' ראה כי יסיתך אחיך וכו' רעך אשר כנפשך זה אביך והובא ברש״י בחמש. וזוהי כונת הגמרא בסנהדרין (פ״ה ע״ב) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו, פרוש דהא קאי על כל מה דכתיב בתחלת קרא כי יסיתך.
ומה שכתבנו לענין שאר קרובים, הוא מצד הסברא, כיון דהוא גואלו וקרובו, אם יספר לו שפלוני דבר עליו, יחרה אפו עליו עבור זה. ואין להשיג על זה ממ״ש בסנהדרין (ע״ב ע״ב) בענינא דאם זרחה השמש, דאם אביו חתר במחתרת אסור להרגו, דמסתמא אביו אוהב לבנו אפילו אם בנו יעמד כנגדו לא יהרגנו, ובשאר קרובים אין הדבר כן. דהתם יש חזקה כנגדו, דאין אדם עומד עצמו על ממונו עי״ש בגמרא, דאם לא כן איך התירה התורה בספק לרצח נפש, אך באמת התורה חשבתו לודאי, דבודאי הסכם בדעתו להרג את חברו כשיעמוד כנגדו. ותדע שהרי בן לאביו בודאי בטבע הוא אוהב נאמן וכדהוכחנו לעיל מספרי פרשת ראה, ואפילו הכי לענין מחתרת התירה התורה את דמו, ועל כרחך משום חזקה.
ואין להקשות למה הוצרכה התורה לפרט במסית רעך אשר כנפשך לרבות אביו, שהרי אפילו בבנך שהוא בטבע אוהבו יותר וכנ״ל הזהירה התורה שלא לחמול ולכסות עליו וכמ״ש או בנך וכו' ק״ו לבן על אביו, תריץ משום שהתורה רצתה לסיים ידך תהיה בו בראשונה, שמצוה תחלה ביד המוסת להרגו, ואי לא דגילתה לנו התורה לא היינו יודעין זה מצד הסברא וכמ״ש לכל אין הבן נעשה שליח וכו' חוץ ממסית וכנ״ל.
וכל זה שהארכנו לענין שאר קרובים, הוא נפקא מינה לענין אפילו אם יזהירן מלגלות לשום אדם, והוא דבר שלא נשמע שום גנות על אחד מהם בעת הסיפור, דאי לאו הכי אין צריך לכל זה וכנ״ל.
כלל ד
סעיף א
פסקה א
(א) והרוכל וכו'. גמרא בב״ק (צ״ט ע״ב) עביד בך רב תרתי, מאי תרתי וכו' עי״ש, והובא דין זה בח״מ בסימן י״ט בש״ך סק״ב בשם מהר״א שטיין, ועיין בביאורי מהר״א שטיין על הסמ״ג שלמד דין זה מגמרא דב״ק הנ״ל.
(ב) אפ״ח רכילות מיקרי. דאפילו אם כוונתו בדבריו רק לקנא על האמת שנתחייב הזכאי ג״כ אסור (וראיה מגמרא דב״ק הנ״ל), כי קרוב לטעות בזה אחרי שלא שמע צד השני וטענותיו.
ואף אם ברורות לו כל הטענות של שני הצדדים ג״כ אסור לדבר לפני הנידון, כי מה יועיל בזה אחרי שכבר נחתך ונגמר הדין שאינו חוזר. ואף אם טעו בדבר שחוזר הדין, ג״כ אין לומר זה לפני הנידון, רק ילך אצל הבית דין וידבר עמהם מתחלה בענין זה אולי יחזרו הדין, כן מבואר בדברי האחרונים בסימן י״ט הנ״ל.
סעיף ב
פסקה א
(ג) שלא לגלות דבר זה. אעתיק פה כל הסברות שהיו לי בענין זה למען יתברר הענין היטב. דלכאורה יש להתיר דבר זה ממה שאמרו כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, והטעם פירש הרשב״ם בב״ב (ל״ט ע״א) דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי וכל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא, וכל שכן בזה שכבר נתגלה לאותו פלוני. אך יש לדחות, דשם כיון שבעת שאמר המספר הראשון היה בפני שלשה ועי״ז בודאי עשוי להתגלות, לכך מותר אח״כ לאחד מהשלשה השומעים לגלות דבר זה, משום דבודאי נתרצה לזה שיתגלה לו כמ״ש היד הקטנה, או כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל ב' ס״ק ד' דשם רוכל לא הונח על דבר העשוי בודאי להתגלות עי״ש, (ועין לעיל בכלל ב' ס״ג שיש כמה פוסקים שמחמירין בזה). משא״כ בזה דבעת ספורו של הראשון לא הוי עבידא לאיגלויי דלא ספר כי אם בפני שנים, ומסקינן בב״ב (ל״ט) דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא א״כ ממילא חל על זה אסור רכילות. וכי בשביל שעבר אחד על הלאו דלא תלך רכיל וספר את הדבר, הותר לו לשני גם כן להיות רוכל. ומכל מקום אינו ברור לאסור דאפשר לומר כיון דעכ״פ כבר נתגלה לאותו פלוני מזה ואין המספר הזה מסבב דבר חדש בספורו אין אסור בזה.
ואין להביא ראיה לאיסור ממה דאמרינן בירושלמי דפיאה פרק א' מותר לדבר לשה״ר על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, ומדלא הביא מה שיעצה נתן מתחלה לילך ולספר אודות אדוניהו, אלמא דמזה אין ראיה להתיר לספר בעצמו, וא״כ מאי מייתי ראיה מהקרא ואני אבוא אחריך, אימא דמשום הכי הותר אח״כ לנתן לספר אודות ענין המלוכה של אדוניהו משום דבת שבע סיפרה מתחלה. דיש לדחות דשם מוכח בקרא שנתן הטעים את הדבר יותר, וגם סיפר על אביתר מה שלא סיפרה בת שבע כלל, מזה מוכיח הירושלמי דמותר לדבר לשה״ר על בעלי המחלוקת.
ולכאורה דין זה דומה למאי דאמרינן בב״ק (דף י') והאיכא מרבה בחבילה ע״ש, ועיין בתוספות שם בד״ה מאי קעביד וז״ל: בכולה שמעתין צריך לומר מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו וכו', ובא אחר והשלימו לעשרים כולם חייבין אע״ג דבלאו איהו הוה מתה, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך עץ אחד לתוך אש גדולה וכו', אלא לחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי״א, ועי' בהרא״ש שם שפירש מאי קעביד ופטור לגמרי וכן פירש הנמוקי יוסף, ועיין בשו״ע ח״מ בסימן שצ״ו [ס״ז] ומבואר שם שיש שתי דעות בזה, ועיין בביאור הגר״א שם שהתוס' והרמב״ם והרשב״א מסכימים לדעה אחת דכולן חייבין, וקושית התוס' מיהו יש לדקדק וכו' תירץ הרשב״א דלא אמרו מרבה בחבילה אלא שיש בה לילך ולהזיק, כמו בחופר בור עשר ועשרים, ולכך חייב השני כמו הראשון, כיון דע״י חבילתו לבד היה בא ג״כ ההיזק, הא לאו הכי דומה להשלים לי״א, והרא״ש והנמוקי יוסף סבירא להו דהשני פטור לגמרי.
והוא הדין בעניננו, לדעת התוספות והרמב״ם והרשב״א כיון שע״י סיפורו של השני לבד ג״כ היתה נכנסת שנאה בלבו של שמעון על אותו פלוני כמו ע״י הראשון, גם עליו יש לאו זה.
ומכל מקום יש לדחות דאינו דומה לזה, דשם הלא איירי שבעת שהשני הניח החבילה עדיין לא נשרף ע״י חבילתו של הראשון, רק שאנו משערים שלבסוף היה נשרף על ידו, ובשעת עצם שריפת הגדיש הלא שתי החבילות שרפוה, לכך חייב השני כמו הראשון, משום דנוכל לומר מאי חזית דנחייב הראשון דעל ידו לבד היה יכול הגדיש לישרף, נחייב השני דעל ידו היה יכול ג״כ הגדיש לישרף. אבל הכא בעת שמספר השני, הלא כבר נודע לשמעון מהמרגל הראשון, ונכנסה שנאה בלבו על אותו פלוני עבור זה, ואינו עושה שום דבר בסיפורו. ודומה לכאורה כמו שנשרף הגדיש ע״י חבילת הראשון קודם שהניח השני חבילתו, וא״כ לכל הדעות אין איסור בזה.
אך כאשר נדייק היטב בזה נמצא שכל זה אינו דומה לעניננו, וכל הדעות יהיו שוין בזה לאיסור, דשם הלא איירי בדיעבד, שהשני הניח כבר את החבילה ואנו רואין שלא נשרף על ידו יותר משאם היה נשרף ע״י הראשון לבד, אבל לכתחלה בודאי אסור להוסיף על חבילת חבירו פן יסובב עי״ז יותר היזק, ובזה בודאי האחרון חייב כמו שמבואר בסימן תי״ח [ס״י] עי״ש. ובעניננו הלא איירינן לענין לכתחלה אם השני מותר לילך ולספר דבר זה, ובודאי אינו רשאי, כי צריך לו לחוש פן יכנס על ידו יותר שנאה בלבו של שמעון על אותו פלוני כי על פי הרוב מצוי שכשנודע לו הדבר על ידי שנים שסיפרו לו נכנס הדבר יותר באזניו *, וגם מצוי הוא שע״י הראשון לא היה אהני מעשיו וע״י שיספר הוא יהיה אהני מעשיו שיבואו למריבה עליו, ודבר זה חמור יותר מסתם רכילות כדאיתא בערכין (ט״ז) ועי״ש ברש״י ד״ה הא דאהני. ועל פי כל דברינו אלה כתבתי הסעיף שבפנים.
סעיף ג
פסקה א
(ד) אין לו תקנה. שז״ל הרוקח במאמר כ״ח: הרכיל אין לו רפואה אם לא יבקש מחילה ויפייס לכל אשר קבל עליהם. ויתר הדברים מבוארים לעיל בחלק א' כלל ד' סי״ב לענין לשה״ר.
אך לענין הצ״ע שכתבתי שם בבאר מים חיים, נ״ל דבכאן לענין רכילות דינא הוא דתיכף שהרגיל על ראובן לפני שמעון, שסיפר לו מה שדיבר עליו או עשה נגדו, ורואה ששמעון מאמין בזה, אף שעדיין לא נתקוטט עם ראובן עבור זה, אעפ״כ צריך לפייס אותו, דמסתמא יבוא לבסוף עי״ז לידי שום היזק או מריבה. ובזה ניחא דסתם לה הרוקח הנ״ל ולא כתב שום נפקא מיניה. או שיעשה איזה התחכמות להוציא בזה השנאה שבלב שמעון.
כלל ה
סעיף א
פסקה א
(א) אסור לקבל רכילות מן התורה. כן איתא ברמב״ם פכ״א מהלכות סנהדרין הלכה ז' דלא תשא שמע שוא כולל נמי אזהרה למקבל לשה ״ר ובודאי ארכילות ג״כ קאי דשם לשה״ר כולל לשניהן, דכן מוכח מהרמב״ם גופא בפ״ז מהלכות דיעות שכתב שם ועוד אמרו חכמים ג' לה״ר הורגתן האומרו והמקבלו וכו' ובודאי האי מימרא ארכילות קאי כמו שהבאתי לעיל בכלל ג' בבמ״ח סק ״ב מירושלמי מפורש, ומה שקראו בשם לה״ר כדי לכלול גם בזה ענין לשה״ר והכי נמי דכותיה, ומה שהגמרא בפסחים (קי״ח ע״א) נקטה האיסור על מקבל לשה״ר שאמרו שם כל המספר לשה״ר והמקבל לשה״ר וכו' ג״כ מטעם הזה הוא, וכהאי גוונא בשבת (נ״ו ע״א) דאמרינן שם קיבל דוד לה״ר וכו' ושם ארכילות קאי כמו שמוכח מהקראי שהביאה שם הגמרא, אלא על כרחך דשם לה״ר כולל לשניהן, וכן איתא להדיא בספר ש״ת לר' יונה במאמר רכ״ה וז״ל והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשה ״ר שנאמר לא תשא שמע שוא והר' יונה קאי על רכילות מתחלת מאמר רכ״ב עד סוף המאמר הזה, וזה הלאו כולל ג״כ לשה״ר כמו שמוזכר בר' יונה במאמר רי״ג בסופו עי״ש.
סעיף ב
פסקה א
(ב) ג״כ יש איסור. דבר זה ביארתי בעזה״י היטב בחלק א' בכלל ו' בבמ״ח סק״ב וג' עי״ש.
(ג) מותר לשמוע. גם דבר זה ביארנו בהנ״ל עי״ש.
סעיף ג
פסקה א
(ד) כדי לידע וכו'. וראיה ממ״ש בשבת (נ״ו ע״א) דאם חזא ביה דברים הניכרים מותר להאמין רע עליו, ואין בזה לאו דקבלת רכילות, וק״ו דמותר לדרוש לכתחלה כדי לידע היאך להשמר ממנו. ואפשר דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, רק שמע מאחר שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו, ג״כ מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים אחר זה כדי לידע איך להשמר ממנו, דאף דלענין לחוש די לו אפילו לא שמע רק מאחד, מכל מקום כשישמע מהרבה אנשים יחוש לזה יותר. אך יזהר מאוד אפילו אחר שידרוש מהרבה אנשים ויאמרו לו כמו הראשון, אפילו הכי לא יקבל דבריהם בהחלטה, וכמו שנבאר לקמן דקבלת רכילות אסור אף מהרבה בני אדם, רק ישמור את עצמו ממנו.
(ה) האיך להשמר ממנו. ויותר נ״ל דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, ולא שמע עדיין משום אדם שיש לפלוני שנאה עליו, רק ראה עליו מילתא דתמיה באופן שלא נקרא עדיין דברים הניכרים גמורים, רק דבר הניכר במקצת, אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור זה אצל אנשים לידע סיבת הדבר, אם הוא רואה שע״י שנאתו יוכל להולד לו היזק בגופו או בממונו, ואין לחוש פן יספרו בגנותו, אך יזהר שלא יקבל דבריהם בהחלטה רק ישמור את עצמו.
וקצת ראיה לזה משבת (נ״ו ע״א) בענין דוד עם ציבא דאמר שם שמואל לא קיבל דוד לשה״ר דברים הניכרים חזא ביה, הא ניחא לבסוף כשראה עליו דברים ניכרים, אבל לכתחילה היכי דרש מציבא אודותיו והלא היה לו לחוש פן יספר בגנותו, ובפרט שהיה יודע דוד מכבר שציבא אינו אוהב למפיבושת וכדאיתא שם שאמר עליו שהוא בלא דבר ודוד מצאו מלא דבר, וזה שלא בא מפיבושת עם ציבא בשעת מעשה לא מיקרי דברים ניכרים רק דבר הניכר במקצת (וכדמוכח מרש״י שם בסוף העמוד שכתב דעל תנאי אמר כן דוד, אם יראה לבסוף שיש ממש בדבריו, אלמא דזה לא מיקרי עדיין דברים הניכרים). אלא ודאי כמו שכתבנו כיון שראה עליו מילתא דתמיה במקצת דהיינו במה שלא בא ביחד עם ציבא, והוא שיער שעי״ז תוכל לבוא לו סיבת ההפסד בעניניו, כי אולי גם הוא מורד כנגדו וחושב עליו רעה, מותר לדרוש אודותיו. אף שיש לדחות דהתם משום דיכול להיות נוגע לו בעניני נפשו, אעפ״כ נלענ״ד דבעניננו ג״כ מותר.
סעיף ד
פסקה א
(ו) כן ה״ה. עיין בחלק א' שכל הסברות והראיות שנזכרים שם לענין לשה״ר שייך כאן ברכילות.
(ז) שלא לפטור. פירוש, אפילו היה לו היזק בענין ממון, וסיפרו לו שהוא עשה לו ההיזק הזה, אין לו לפטור את עצמו משום זה מהממון שהוא מחוייב להנידון.
ומה שכתבנו להיטיב עמו, היינו אפילו היה לו היזק ממלשינות, וסיפרו לו על אחד שהוא עשה לו את הדבר הזה. דאם היה מותר להאמין שדבר הזה הוא אמת, לכאורה יראה דהיה פטור עוד מלעשות לו שום טובה, ועיין ביו״ד בסימן קנ״ח ובסימן רנ״א ובאחרונים שם ובח״מ בסימן שפ״ח בש״ך סקנ״ה [נראה שצ״ל סקס״ב].
ולכך ציירתי לענין מלשינות, דאם רק גינה אותו שלא בפניו, נ״ל דאפילו אם היה נתברר לו שהדבר אמת, ג״כ מחוייב עדיין להיטיב עמו בכל הטובות, כגון להלוות לו מעות וכיו״ב כמו לשאר ישראל, דאל״ה יעבור בלא תקום ולא תטור, דלא שרינן ביומא (דף כ״ג) רק בצערא דגופא, וגנות שלא בפניו לכאורה לא מיקרי צערא דגופא, (אם לא שהוא איש אשר יהיה קשה אח״כ להוציא ההלואה מתחת ידו מחמת טבעו הרע וצריך למיקם עמו בדינא ודיינא דפטור מלהלוות לו). וכל שכן אם התרעומות שיש לו עליו הוא מחמת שלא רצה להיטיב עמו בענין ממון, בודאי עובר על לא תקום ולא תטור כשהוא נוקם אח״כ ממנו ואינו עושה לו טובה, וכמ״ש לעיל בפתיחה בלאו הזה בשם הספר יראים דמממון לממון שייך נקימה ונטירה.
סעיף ו
פסקה א
(ח) אך יש בדבר וכו'. מקור לדברים אלו תמצא בחלק א' בכלל ו' בס״ק כ' בבמ״ח עי״ש. ודע דאיירינן כאן שהכף חוב אין מכריע יותר, שעל זה קאי המצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך, כמ״ש הר' יונה בש״ת במאמר רי״ח עי״ש, (דאל״ה אף דמצוה שלא להכריעו לכף חוב וכמ״ש הר' יונה שם מכל מקום אם עבר על זה איננו בכלל לשה״ר וכנ״ל בכלל ג').
ואף דהמתעקש יוכל לדחות הראיות שהבאתי לעיל בחלק א' ויאמר דכל הני הכף זכות היה מכריע יותר, ולכך המספר או המקבל לגנות עבור זה נקרא בשם מקבל לשה״ר, מה שאין כן אם הם שוים, אולי הוא רק מצוה בעלמא. אף אני אשיב לו, א., כיון דחזינן דרצון התורה לדונו לכף זכות ולהחשיבו בגדר זכאי, והוא עושה היפך מזה שמחליטו ברעיוניו לגנאי ולבזיון עי״ז, ממילא הוא עון פלילי. ב., ועוד דמי הוא שיש לו פלס ומאזני משפט, להכריע בעניננו שהכף זכות היא שוה עם הכף חובה אולי היא מעט יותר, ואם כן ממילא נלכד ברשת של מספר לה״ר ומקבל, על כן השומר נפשו ירחק מזה מאוד.
סעיף ז
פסקה א
(ט) תיקונו. מקורו עיין לעיל בחלק א' בכלל ו' בסי״ב ובבמ״ח שם.
כלל ו
סעיף א
פסקה א
(א) לפני כמה אנשים. עיין לעיל בהלכות לשה״ר כלל ב' בבמ״ח סק״ב שהבאנו על זה כמה כתובים מפורשים.
(ב) אם נוגע לו זה וכו'. פירוש, כגון שסיפר לו שעשה לו פלוני היזק, או שסיפר לו שהוא גינה אותו בפני פלוני, צריך לידע לפעמים האמת, כדי לידע איך לשמור את עצמו מכאן ואילך ממנו.
אבל אם אין נוגע לו הדבר על להבא, אין לו לדרוש כלל מאנשים מה דיבר פלוני אודותי, כי בודאי יהיה נכשל על ידי זה בכמה איסורים, ובפרט באיסור לפני עור, כי המשיב לו יקרא הולך רכיל על זה, ועיין לעיל בכלל הסמוך לזה בסעיף ה'.
סעיף ב
פסקה א
(ג) בפניו וכו' ואפילו אם שותק עתה וכו'. עיין לעיל בח״א בכלל הנ״ל שכל הראיות המפורשות שהובאו לשם הוא סובב והולך על שניהן.
פסקה ב
(ד) וכ״ז אפילו וכו' עד סוף הסעיף. ונזכר זה ג״כ לעיל בבמ״ח, אלא שם כתבתי זה הדין מכח לשה״ר וכאן מכח רכילות.
סעיף ג
פסקה ב
(ה) מ״מ פן ראה וכו'. ואפילו אם יצא עליו קול שהוא עשה לו את הדבר הזה, אעפ״כ אסור להחליט בלבו שהדבר אמת ולהיות לו שונא עבור זה, כל זמן שלא העידו עליו בבית דין, וכמו שנכתוב בסעיף שאחר זה, (וכ״ש שאסור לגמול לו כמעשהו משום זה ועיין לקמן בסעיף י'), רק לחוש בלבד מותר.
(ו) ואינן משיבין. וכמ״ש חז״ל בחולין (פ״ט) על מי העולם קיים על מי שבולם את פיו בשעת מריבה.
סעיף ד
פסקה א
(ז) משנים ויותר וכו' או שיצא עליו קול וכו'. אם תרצה לידע שורש הדברים, עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' בסעיף ג' וד' ובבמ״ח שם ותמצא שהם מימרות חז״ל ופסוקים מפורשים על לשה״ר ועל רכילות עי״ש. וכל הדינים שנזכרים שם באלו הסעיפים לענין לשה״ר שייכים ג״כ לענין רכילות.
ודע עוד, דאם נתחזק בעיר לאדם רשע מכבר, נלענ״ד דאפשר דמותר לקבל עליו רכילות, כמ״ש לעיל בחלק א' [כלל ז' ס״ה] לענין לשה״ר עי״ש.
סעיף ה
פסקה א
(ח) שום צד זכות עליו. דהיינו על מי שסיפר לו שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, וטעם לזה הוא כמו שביארנו לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ״ח ס״ק כ״א [בהג״ה שם] בשם היד הקטנה, דכלל הדבר, כל שיש איסור על המספר מצד סיפורו, יש איסור על המקבל מצד שמיעתו את הדבר הזה. ולבד זה יש ג״כ איסור לפני עור וכו'.
(ט) יש לו מזה תועלת. כמו שכתבתי בתחלת כלל ה' בחלק זה דבענין זה מותר לשמוע רכילות ולחוש עי״ש, לכך אם הוא מהימן ליה כבי תרי מותר ג״כ להאמין בהחלטה.
וראיה לזה ממה דאיתא בפסחים (קי״ג ע״ב) גבי מעשה דטוביה מהו למימר ליה לרביה למיסנייה, א״ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה וכו', אלמא דמותר לו לרבו לקבל דבר זה ממנו בהחלטה מחמת דהוא מהימן ליה בכל דבר כבי תרי, ולא אסרה התורה בזה משום קבלת לשה״ר, וראיה מדמתירה הגמרא לרבו לשנוא אותו עבור זה, וידוע הוא מה שכתב מהרי״ק (הובא לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ״ח ס״ק ל״א עי״ש) דבסתם לשה״ר שאסור לקבל, רק לחוש בעלמא, שאסור ח״ו לשנוא אותו עבור זה, א״כ פשוט הוא דהכא אפילו ההחלטה מותרת. ואף דאיירי במעשה דטוביה לענין לשה״ר, פשוט הוא דה״ה לענין רכילות.
ועם כל זה אם יש בענין ההוא לשופטו לצד זכות, יזהר שלא יתגנה בעיניו עבור זה.
(י) לא יגלה וכו'. דלא עדיף מאם חרפו אחד בפניו בינו לבין עצמו, שביררנו לעיל שאסור לו לילך אח״כ ולספר דבר זה לאחרים, אם לא שיש לו מזה תועלת על להבא.
ומ״ש ואפילו לאנשי ביתו, הוא כמו שנכתוב לקמן בפשיטות דאיסור לשה״ר ורכילות אין חילוק בין אם לספר לאיש דעלמא ובין לספר לאשתו.
(יא) שמע מאיש אחר. פשוט הוא כיון שגם הוא בעצמו אסור לו לקבל ולהאמין ביה.
סעיף ו
פסקה א
(יב) שמכיר היטב וכו'. פירוש לאפוקי אם אינו מכיר בעצם את טבעו, רק הוא מאמינו כבי תרי מצד שהוא מוחזק אצלו בחסידות, זה לא מהני לזה. וכמו דאיתא להדיא בתשובת מהרי״ק סימן פ״ב בענין מעשה שהיה שם באשת איש אחת שסיפר עד אחד עליה שהודית לפניו שזינתה, והיא מכחשת שלא הודית בשום פעם, כתב מהרי״ק על זה וזה לשונו: ועוד נלענ״ד דאפילו להאסר על בעלה לא מהימן אלא אם כן קים ליה בגוויה דלא משקר, כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה בגוויה טובא, אבל אדם אחר דלא קים ליה בגוויה, לא, ואע״ג שהוא מוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וראיה מפרק הכותב (פ״ה ע״א) מדלא הימניה רבא לרב פפא לאורועי לההוא שטרא ואע״ג דהימניה לבת רב חסדא, ועל הברור שרב פפא היה כשר והגון מאד בעיני רבא וגם היה תדיר אצלו הרבה כדמוכח בכולי תלמודא, ואפ״ה לא הימניה ליה ולא סמך עליו כבי תרי, ואמר, מר לא קים לי בגויה כדאיתא התם. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב״א דבעינן קים ליה בגוויה טובא וכו'. וא״כ פשיטא שאין כח לבעל להאמין אלא עד אחד דקים ליה בגוויה טובא, ואפילו נאמן עליו כר' חנינא בן תרדיון, וכמו שהוכחתי לעיל מפרק הכותב דלא הימניה רבא לרב פפא עכ״ל המהרי״ק. והובא דין זה באה״ע בסימן קט״ו בס״ז בהגה״ה ובב״ש שם עי״ש.
וא״כ הוא הדין בעניננו דקאמרה הגמרא אי מהימן לרבו כבי תרי, בעינן ג״כ שיהיו נאמנים אצלו דברי המספר מאד מאד. דזה אין לדחות דהתם לענין לאסור אשתו עליו אין כח בית דין לאוסרה עליו כל זמן שאינו נאמן אצלו מאד מאד. חדא, דהתם הלא לא איירינן לענין דינא רק לענין לצאת ידי שמים כמבואר בדברי הראשונים, ואפ״ה אמרינן דאין לו לקבל את דבריו כל זמן שאינו מכיר את טבעו שאינו משקר בשום אופן. ועוד, דמנא לן להקל בעניננו בקבלת לשה״ר שגם זה הוא איסורא דאורייתא, ולבדות קולא מדעתנו ולומר שמה שאמרה הגמרא בפסחים (דף קי״ג ע״ב) כבי תרי פירושו משונה ממה שאמרו בקדושין (דף ס״ו ע״א). ולבד כל זה הלא הבאנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח סק״ז בשם הרבינו יונה שכתב בפירוש דבעינן שיאמין דבריו כדברי שני עדים ולא כדברי שני אנשים סתם עי״ש, ודבר זה נוטה ג״כ לדברי מהרי״ק ולדברי הרשב״א הנ״ל. ומעתה יתברר לך היטב כל דברי שבפנים בסעיף ו'.
(יג) בזה וג״כ בשאר דברים וכו'. כן משמע בתשובת הרשב״א שהובא במהרי״ק הנ״ל. ומ״ש כדברי שני עדים, הוא מדברי רבינו יונה הנ״ל.
פסקה ב
(יד) להפסידו וכו' לגנותו בדברים וכו'. שורש הדברים תמצא לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח בס״ק ט״ו ובס״ק כ' עי״ש.
סעיף ז
פסקה א
(טו) שהסכימו הפוסקים וכו'. הוצאתי ממה שהובא ברי״ף וברא״ש בפרק הכותב סימן ו' בא״ד וז״ל: וחזינן לגאון דקאמר והאידנא לית ליה לדיין לומר קים ליה בגוויה, דלא ברירא לן קים ליה בגוויה היכי הוי, והובא דבר זה בח״מ סימן ט״ו סעיף ה' לפסק הלכה.
ואע״ג דבאהע״ז בסימן קט״ו הנ״ל לא הובא דבר זה, התם משום דלאפרושי מאיסורא החמירו בדבר, אבל הכא אם לא נקבל לשה״ר ורכילות להחליט מה בכך, והלא לחוש לשמור את עצמו בלא״ה מותר.
ובלא״ה אינו מצוי אפילו כמעט אחד מאלף שנוכל לומר עליו בענינים כאלו (שהרבה אנשים בעו״ה אינם חושבים זה כמעט לאיסור) שדבריו יהיו נאמנים אצלו כבי תרי, שלא לגרע ושלא להוסיף אפילו תיבה אחת, ושלא יהיה שום צד זכות בדבר, ויהיה תועלת על להבא.
(טז) אין חילוק בזה. כי מה יאמר שהן נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואין שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבריהן בצמצום אמיתי כדברי שני עדים המעידים בבית דין, ועוד דאנו צריכין שיהיו דברי המספר נאמנים לו בכל שאר דברים ג״כ כדברי שני עדים, ולא דוקא בזה, וזה אינו מצוי כלל. ואחר כל ההיתרים צריך שלא יהיה בו שום צד זכות, ושיהיה בהגילוי תועלת על להבא וכנ״ל, וכל התנאים אינו מצוי כמעט במציאות.
סעיף ח
פסקה א
(יז) אפילו ממסיח לפ״ת. עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' ס״ט ובבמ״ח שם, כי כל הדינים וכל הסברות אשר נזכרו שם לענין לשה״ר שייכים גם ברכילות.
סעיף ט
פסקה ב
(יח) שהענין שהדברים וכו' שיהא דבר הניכר ממש וכו'. הרוצה לידע מקור הדברים יעיין בחלק א' בכלל ז' מסעיף י' ולהלן ובבמ״ח שם ויראה ראיות מפורשות לזה.
פסקה ו
(יט) אבל לא לילך וכו'. דלא יהא עדיף מאם שמע בעצמו שאחד ביזה אותו שאסור לספר אח״כ דבר זה לאנשים וכמ״ש בכמה מקומות, אם לא שיש תועלת בזה על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, דבאופן זה גם בכאן אפשר דמותר.
(כ) ובכל אופן. פירוש אפילו במקום שכוונתו בזה לתועלת על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, ואפילו אם הוא דבר שאם היה אמת שפלוני עשה לו זאת היה מותר זה ג״כ להפסידו בענין זה וכענין מה שציירתי אח״כ בפנים, אפ״ה כיון דעתה לא נתברר לו דבר זה על פי עדים בבית דין רק ע״י דברים הניכרים, אסור לו להפסידו בענין זה, ואין חילוק בין אם מהיזק חבירו לא יגיע לו הנאת ממון, ובין אם הוא רוצה לתפוס ממנו ממון אפילו תפיסה שלא בעדים עבור זה, הכל אסור.
וראיה לזה מדגרסינן בב״ב (דף צ״ג) שור שהיה מנוגח ושור שמועד ליגח עומד בצדו, אין אומרים בידוע שזה נגחו, ונפסק כן בח״מ בסימן ת״ח דאין הניזקין משתלמין אלא בראיה גמורה ע״ש.
וכתב מהרי״ק בשורש קכ״ט דאפילו אומדנא רבה כי האי דסנהדרין (ל״ז ע״ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף, דאמרינן שם דלא מחייבינן ליה מיתה עבור זה, כן הוא הדין בדיני ממונות, אפילו אם יהיה אומדנא רבה על עצם המעשה כי האי דסנהדרין ג״כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, ע״כ דבריו.
וממילא פשוט בעניננו, דהיינו בעצמו ג״כ לא יוכל לתפוס ממנו אפילו תפיסה שלא בעדים מטעם זה, דמאי נפקא מיניה אם העידו עדים על אלו הדברים הניכרים לפני בית דין או שהוא בעצמו יודע את הדברים הניכרים.
והנה בפנים ציירתי דברים הניכרים לענין מלשינות. ואצייר עוד ציור קטן במה שמצוי, כגון שנגנבו מעות מבית שמעון, וראובן לן באותו הלילה בביתו, ובדק שמעון תיבתו ומצאה פרוצה וכל כה״ג דברים שמראים לעין שחבירו הפסידו, אפילו הכי אסור לתפסו אפילו תפיסה שלא בעדים, רק לתבעו שילך עמו לדין ושם ישביעהו היסת על זה *.
ולא תשיג על דברינו ממ״ש בשבת (נ״ו ע״ב) לא קיבל דוד לשה״ר מאי טעמא דברים הניכרים חזא ביה, ושם הפסיד דוד עי״ז למפיבושת, שגזר דוד משום זה שהוא וציבא יחלקו את השדה, דלא קשיא מידי כמו שכתבתי לעיל בחלק א' בכלל ז' ס״ק כ״ב עי״ש.
ולענין לגנותו בדברים מחמת דברים הניכרים צ״ע גדול.
כלל ז
סעיף א
פסקה א
א איש או אשה. ממעשה דמרים שהיה בלשהר, והוא הדין ברכילות. ומש על אביו וכו', עיין לעיל בחלק א' בכלל י' בבמח סק כ' שהבאנו לזה גמרא מפורשת.
ב קטן. פשוט דגם הוא בכלל עמיך. וגם לפי הטעם שכתבו כולם על איסור הרכילות שעיז מתעורר מדנים ורגיל לבוא מזה נזקים גדולים, אכ קטן גכ בכלל הזה, דהא חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, וקטן דמכלמו ליה ומיכלם גם על בושתו חייב כדאיתא בבק (פו עב). (באר מים חיים)
סעיף ג
פסקה א
(ג) לאשת ראובן. הגם דאסור לספר אפילו לאחר, מה שפלוני דיבר על פלוני, פן יוודע עי״ז לפלוני, דחברך חברא אית ליה וכנ״ל בכלל ג' ס״ג, מכל מקום נפקא מינה אם הזהירן מלגלות לשום אדם ולא נודע מהם דבר וכמו שכתבנו בפנים, דבאחר כהאי גוונא לית ביה משום איסור רכילות. ודע עוד דזה הסעיף מיירי אפילו אם מתוך דבריו לא נשמע גנות על פלוני ועל ראובן, כגון שיש פנים לכל אחד מהם שהדין עמו, דאי לאו הכי לא נפקא דבר זה עכ״פ מכלל לשה״ר, ואסור בכל גווני אפילו באחר, ועיין לעיל בכלל ג' בס״ג ובבמ״ח שם שביארנו כל זה היטב.