אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק שני: הלכות איסורי רכילות › כלל ו

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק שני: הלכות איסורי רכילות · כלל ו

כלל ה

סעיף א

פסקה א

(א) לפני כמה אנשים. עיין לעיל בהלכות לשה״ר כלל ב' בבמ״ח סק״ב שהבאנו על זה כמה כתובים מפורשים.

(ב) אם נוגע לו זה וכו'. פירוש, כגון שסיפר לו שעשה לו פלוני היזק, או שסיפר לו שהוא גינה אותו בפני פלוני, צריך לידע לפעמים האמת, כדי לידע איך לשמור את עצמו מכאן ואילך ממנו.
אבל אם אין נוגע לו הדבר על להבא, אין לו לדרוש כלל מאנשים מה דיבר פלוני אודותי, כי בודאי יהיה נכשל על ידי זה בכמה איסורים, ובפרט באיסור לפני עור, כי המשיב לו יקרא הולך רכיל על זה, ועיין לעיל בכלל הסמוך לזה בסעיף ה'.

סעיף ב

פסקה א

(ג) בפניו וכו' ואפילו אם שותק עתה וכו'. עיין לעיל בח״א בכלל הנ״ל שכל הראיות המפורשות שהובאו לשם הוא סובב והולך על שניהן.

פסקה ב

(ד) וכ״ז אפילו וכו' עד סוף הסעיף. ונזכר זה ג״כ לעיל בבמ״ח, אלא שם כתבתי זה הדין מכח לשה״ר וכאן מכח רכילות.

סעיף ג

פסקה ב

(ה) מ״מ פן ראה וכו'. ואפילו אם יצא עליו קול שהוא עשה לו את הדבר הזה, אעפ״כ אסור להחליט בלבו שהדבר אמת ולהיות לו שונא עבור זה, כל זמן שלא העידו עליו בבית דין, וכמו שנכתוב בסעיף שאחר זה, (וכ״ש שאסור לגמול לו כמעשהו משום זה ועיין לקמן בסעיף י'), רק לחוש בלבד מותר.

(ו) ואינן משיבין. וכמ״ש חז״ל בחולין (פ״ט) על מי העולם קיים על מי שבולם את פיו בשעת מריבה.

סעיף ד

פסקה א

(ז) משנים ויותר וכו' או שיצא עליו קול וכו'. אם תרצה לידע שורש הדברים, עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' בסעיף ג' וד' ובבמ״ח שם ותמצא שהם מימרות חז״ל ופסוקים מפורשים על לשה״ר ועל רכילות עי״ש. וכל הדינים שנזכרים שם באלו הסעיפים לענין לשה״ר שייכים ג״כ לענין רכילות.
ודע עוד, דאם נתחזק בעיר לאדם רשע מכבר, נלענ״ד דאפשר דמותר לקבל עליו רכילות, כמ״ש לעיל בחלק א' [כלל ז' ס״ה] לענין לשה״ר עי״ש.

סעיף ה

פסקה א

(ח) שום צד זכות עליו. דהיינו על מי שסיפר לו שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, וטעם לזה הוא כמו שביארנו לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ״ח ס״ק כ״א [בהג״ה שם] בשם היד הקטנה, דכלל הדבר, כל שיש איסור על המספר מצד סיפורו, יש איסור על המקבל מצד שמיעתו את הדבר הזה. ולבד זה יש ג״כ איסור לפני עור וכו'.

(ט) יש לו מזה תועלת. כמו שכתבתי בתחלת כלל ה' בחלק זה דבענין זה מותר לשמוע רכילות ולחוש עי״ש, לכך אם הוא מהימן ליה כבי תרי מותר ג״כ להאמין בהחלטה.
וראיה לזה ממה דאיתא בפסחים (קי״ג ע״ב) גבי מעשה דטוביה מהו למימר ליה לרביה למיסנייה, א״ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה וכו', אלמא דמותר לו לרבו לקבל דבר זה ממנו בהחלטה מחמת דהוא מהימן ליה בכל דבר כבי תרי, ולא אסרה התורה בזה משום קבלת לשה״ר, וראיה מדמתירה הגמרא לרבו לשנוא אותו עבור זה, וידוע הוא מה שכתב מהרי״ק (הובא לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ״ח ס״ק ל״א עי״ש) דבסתם לשה״ר שאסור לקבל, רק לחוש בעלמא, שאסור ח״ו לשנוא אותו עבור זה, א״כ פשוט הוא דהכא אפילו ההחלטה מותרת. ואף דאיירי במעשה דטוביה לענין לשה״ר, פשוט הוא דה״ה לענין רכילות.
ועם כל זה אם יש בענין ההוא לשופטו לצד זכות, יזהר שלא יתגנה בעיניו עבור זה.

(י) לא יגלה וכו'. דלא עדיף מאם חרפו אחד בפניו בינו לבין עצמו, שביררנו לעיל שאסור לו לילך אח״כ ולספר דבר זה לאחרים, אם לא שיש לו מזה תועלת על להבא.
ומ״ש ואפילו לאנשי ביתו, הוא כמו שנכתוב לקמן בפשיטות דאיסור לשה״ר ורכילות אין חילוק בין אם לספר לאיש דעלמא ובין לספר לאשתו.

(יא) שמע מאיש אחר. פשוט הוא כיון שגם הוא בעצמו אסור לו לקבל ולהאמין ביה.

סעיף ו

פסקה א

(יב) שמכיר היטב וכו'. פירוש לאפוקי אם אינו מכיר בעצם את טבעו, רק הוא מאמינו כבי תרי מצד שהוא מוחזק אצלו בחסידות, זה לא מהני לזה. וכמו דאיתא להדיא בתשובת מהרי״ק סימן פ״ב בענין מעשה שהיה שם באשת איש אחת שסיפר עד אחד עליה שהודית לפניו שזינתה, והיא מכחשת שלא הודית בשום פעם, כתב מהרי״ק על זה וזה לשונו: ועוד נלענ״ד דאפילו להאסר על בעלה לא מהימן אלא אם כן קים ליה בגוויה דלא משקר, כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה בגוויה טובא, אבל אדם אחר דלא קים ליה בגוויה, לא, ואע״ג שהוא מוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וראיה מפרק הכותב (פ״ה ע״א) מדלא הימניה רבא לרב פפא לאורועי לההוא שטרא ואע״ג דהימניה לבת רב חסדא, ועל הברור שרב פפא היה כשר והגון מאד בעיני רבא וגם היה תדיר אצלו הרבה כדמוכח בכולי תלמודא, ואפ״ה לא הימניה ליה ולא סמך עליו כבי תרי, ואמר, מר לא קים לי בגויה כדאיתא התם. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב״א דבעינן קים ליה בגוויה טובא וכו'. וא״כ פשיטא שאין כח לבעל להאמין אלא עד אחד דקים ליה בגוויה טובא, ואפילו נאמן עליו כר' חנינא בן תרדיון, וכמו שהוכחתי לעיל מפרק הכותב דלא הימניה רבא לרב פפא עכ״ל המהרי״ק. והובא דין זה באה״ע בסימן קט״ו בס״ז בהגה״ה ובב״ש שם עי״ש.
וא״כ הוא הדין בעניננו דקאמרה הגמרא אי מהימן לרבו כבי תרי, בעינן ג״כ שיהיו נאמנים אצלו דברי המספר מאד מאד. דזה אין לדחות דהתם לענין לאסור אשתו עליו אין כח בית דין לאוסרה עליו כל זמן שאינו נאמן אצלו מאד מאד. חדא, דהתם הלא לא איירינן לענין דינא רק לענין לצאת ידי שמים כמבואר בדברי הראשונים, ואפ״ה אמרינן דאין לו לקבל את דבריו כל זמן שאינו מכיר את טבעו שאינו משקר בשום אופן. ועוד, דמנא לן להקל בעניננו בקבלת לשה״ר שגם זה הוא איסורא דאורייתא, ולבדות קולא מדעתנו ולומר שמה שאמרה הגמרא בפסחים (דף קי״ג ע״ב) כבי תרי פירושו משונה ממה שאמרו בקדושין (דף ס״ו ע״א). ולבד כל זה הלא הבאנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח סק״ז בשם הרבינו יונה שכתב בפירוש דבעינן שיאמין דבריו כדברי שני עדים ולא כדברי שני אנשים סתם עי״ש, ודבר זה נוטה ג״כ לדברי מהרי״ק ולדברי הרשב״א הנ״ל. ומעתה יתברר לך היטב כל דברי שבפנים בסעיף ו'.

(יג) בזה וג״כ בשאר דברים וכו'. כן משמע בתשובת הרשב״א שהובא במהרי״ק הנ״ל. ומ״ש כדברי שני עדים, הוא מדברי רבינו יונה הנ״ל.

פסקה ב

(יד) להפסידו וכו' לגנותו בדברים וכו'. שורש הדברים תמצא לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ״ח בס״ק ט״ו ובס״ק כ' עי״ש.

סעיף ז

פסקה א

(טו) שהסכימו הפוסקים וכו'. הוצאתי ממה שהובא ברי״ף וברא״ש בפרק הכותב סימן ו' בא״ד וז״ל: וחזינן לגאון דקאמר והאידנא לית ליה לדיין לומר קים ליה בגוויה, דלא ברירא לן קים ליה בגוויה היכי הוי, והובא דבר זה בח״מ סימן ט״ו סעיף ה' לפסק הלכה.
ואע״ג דבאהע״ז בסימן קט״ו הנ״ל לא הובא דבר זה, התם משום דלאפרושי מאיסורא החמירו בדבר, אבל הכא אם לא נקבל לשה״ר ורכילות להחליט מה בכך, והלא לחוש לשמור את עצמו בלא״ה מותר.
ובלא״ה אינו מצוי אפילו כמעט אחד מאלף שנוכל לומר עליו בענינים כאלו (שהרבה אנשים בעו״ה אינם חושבים זה כמעט לאיסור) שדבריו יהיו נאמנים אצלו כבי תרי, שלא לגרע ושלא להוסיף אפילו תיבה אחת, ושלא יהיה שום צד זכות בדבר, ויהיה תועלת על להבא.

(טז) אין חילוק בזה. כי מה יאמר שהן נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואין שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבריהן בצמצום אמיתי כדברי שני עדים המעידים בבית דין, ועוד דאנו צריכין שיהיו דברי המספר נאמנים לו בכל שאר דברים ג״כ כדברי שני עדים, ולא דוקא בזה, וזה אינו מצוי כלל. ואחר כל ההיתרים צריך שלא יהיה בו שום צד זכות, ושיהיה בהגילוי תועלת על להבא וכנ״ל, וכל התנאים אינו מצוי כמעט במציאות.

סעיף ח

פסקה א

(יז) אפילו ממסיח לפ״ת. עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' ס״ט ובבמ״ח שם, כי כל הדינים וכל הסברות אשר נזכרו שם לענין לשה״ר שייכים גם ברכילות.

סעיף ט

פסקה ב

(יח) שהענין שהדברים וכו' שיהא דבר הניכר ממש וכו'. הרוצה לידע מקור הדברים יעיין בחלק א' בכלל ז' מסעיף י' ולהלן ובבמ״ח שם ויראה ראיות מפורשות לזה.

פסקה ו

(יט) אבל לא לילך וכו'. דלא יהא עדיף מאם שמע בעצמו שאחד ביזה אותו שאסור לספר אח״כ דבר זה לאנשים וכמ״ש בכמה מקומות, אם לא שיש תועלת בזה על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, דבאופן זה גם בכאן אפשר דמותר.

(כ) ובכל אופן. פירוש אפילו במקום שכוונתו בזה לתועלת על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, ואפילו אם הוא דבר שאם היה אמת שפלוני עשה לו זאת היה מותר זה ג״כ להפסידו בענין זה וכענין מה שציירתי אח״כ בפנים, אפ״ה כיון דעתה לא נתברר לו דבר זה על פי עדים בבית דין רק ע״י דברים הניכרים, אסור לו להפסידו בענין זה, ואין חילוק בין אם מהיזק חבירו לא יגיע לו הנאת ממון, ובין אם הוא רוצה לתפוס ממנו ממון אפילו תפיסה שלא בעדים עבור זה, הכל אסור.
וראיה לזה מדגרסינן בב״ב (דף צ״ג) שור שהיה מנוגח ושור שמועד ליגח עומד בצדו, אין אומרים בידוע שזה נגחו, ונפסק כן בח״מ בסימן ת״ח דאין הניזקין משתלמין אלא בראיה גמורה ע״ש.
וכתב מהרי״ק בשורש קכ״ט דאפילו אומדנא רבה כי האי דסנהדרין (ל״ז ע״ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף, דאמרינן שם דלא מחייבינן ליה מיתה עבור זה, כן הוא הדין בדיני ממונות, אפילו אם יהיה אומדנא רבה על עצם המעשה כי האי דסנהדרין ג״כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, ע״כ דבריו.
וממילא פשוט בעניננו, דהיינו בעצמו ג״כ לא יוכל לתפוס ממנו אפילו תפיסה שלא בעדים מטעם זה, דמאי נפקא מיניה אם העידו עדים על אלו הדברים הניכרים לפני בית דין או שהוא בעצמו יודע את הדברים הניכרים.
והנה בפנים ציירתי דברים הניכרים לענין מלשינות. ואצייר עוד ציור קטן במה שמצוי, כגון שנגנבו מעות מבית שמעון, וראובן לן באותו הלילה בביתו, ובדק שמעון תיבתו ומצאה פרוצה וכל כה״ג דברים שמראים לעין שחבירו הפסידו, אפילו הכי אסור לתפסו אפילו תפיסה שלא בעדים, רק לתבעו שילך עמו לדין ושם ישביעהו היסת על זה *.
ולא תשיג על דברינו ממ״ש בשבת (נ״ו ע״ב) לא קיבל דוד לשה״ר מאי טעמא דברים הניכרים חזא ביה, ושם הפסיד דוד עי״ז למפיבושת, שגזר דוד משום זה שהוא וציבא יחלקו את השדה, דלא קשיא מידי כמו שכתבתי לעיל בחלק א' בכלל ז' ס״ק כ״ב עי״ש.
ולענין לגנותו בדברים מחמת דברים הניכרים צ״ע גדול.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה