אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק שני: הלכות איסורי רכילות › כלל א

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק שני: הלכות איסורי רכילות · כלל א

חלק שני: הלכות איסורי רכילות

סעיף א

פסקה א

(א) המרגל. לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות, והסמ״ג לאוין ט'. ועין במה שכתבתי לעיל בהלכות לה״ר כלל א' בבמ״ח סק״ג לישב דלא יקשה עליהם מכתובות (מ״ו ע״א) עי״ש.

סעיף ב

פסקה א

(ב) שטוען. גם זה לשון הספרא פ' קדושים והרמב״ם שם.

(ג) עליך וכו'. הוא לשון הכ״מ שם. וכן כתב הסמ״ג לאוין ט' איזהו רכיל המגלה לחברו דברים שדבר ממנו אדם בסתר וכו' עי״ש. וכן כתב החנוך במצוה רל״ו וז״ל שנמנע מן הרכילות שנאמר לא תלך רכיל, והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך ע״ש. וכן משמע בש״ת לר״י דעקרו דהאי לאו קאי על זה. ומ״ש בפנים פלוני עשה וכו' או רוצה וכו' היינו בענין שהדין עם פלוני, או שלא יצמח לחברו מידיעתו תועלת להסיר ממנו נזק, ועין בב״ק (צ״ט ע״ב) במעשה דמגרומתא, דאל״ה יש הרבה אפגים דמותר וכמו שיבאר אי״ה לקמן בכלל ט' בארכה.

(ד) ואלו. כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד, ואלו היו שואלין לו בעצמו לא היה מכחישו כמו שהתנצל הוא בעצמו לשאל אחר כך, דאדרבה חשב שעושה בזה עבודה לשאול כמ״ש ומי כדוד נכבד בביתך וחתן המלך, אפ״ה כיון דידע דואג את לב שאול רכיל מקרי, כן כתב הכ״מ.

(ה) או משום שהאמת. וראיה ממ״ש בסנהדרין (כ״ט) מנין לדיין שלא יצא וכו'.

(ו) או משום. וראיה מהלשנת דואג על אחימלך וכנ״ל.

סעיף ג

פסקה א

(ז) אפילו אם אין. וראיה ממה שכתב ר״י במאמר ע״ד דנענשין על הפשיעה בלשה״ר אעפ״י שלא נתכוין להבזות בעליהן. וכן ארז״ל בספרי ומה מרים שלא נתכונה לגנותו וכו'. וכן כתב הרמב״ן בחמש פ' תצא דאסור לשה״ר הוא אע״פ שאינו מתכוין להזיק כלל, ונראה דהוא הדין ברכילות.
וראיה גמורה לזה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב וכו', ואף דשם בעת שכותבים הדינים הפסק אינם מכונים לרגל בזה, ואינו דומה למה שנזכר במשנה בלשון אבל מה אעשה כמ״ש הפני משה בירושלמי שם, ואפ״ה סבירא ליה לר' יוחנן דהלכה כותיה נגד ריש לקיש דהוא בכלל רכילות.
ועוד ראיה מפרשת ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (ל״ג ע״ב) שהלך וספר דברים וכו' עין ברש״י שם, והרי שם לא נתכוין ח״ו לבזות בזה את ר' שמעון בן יוחאי, דאדם גדול היה כמו שפרשו התוספות שם, ועין במהרש״א שם שגם ר' יהודה ב״ר אילעאי לא פליג ארשב״י, ור' יוסי משמע נמי שס״ל כוותיה, אך משום יראה לא רצה לדבר בם. וא״כ שכלם סוברים כן, בודאי יהודה בן גרים ג״כ לא פליג עליהו, דאף דאדם גדול היה מ״מ נראה דתלמידם היה, ואפ״ה יהודה בן גרים רכיל מקרי עבור זה ממה שהענישו אח״כ רשב״י ועשהו גל של עצמות. ולא תדחה דמעשה זו דיהודה בן גרים אין שיך ללשה״ר, דזה אינו, דגם הרמב״ם למד ממעשה זו לענין לשה״ר במה שכתב בהלכה ה' ונשמעו איש מפי איש וכו' להצר לו או להפחידו וכתב בכ״מ שזה יצא לו ממעשה דיהודה בן גרים הנ״ל, הרי דרכיל מקרי בכל האפנים, וזה ראיה לכל מה שכתבנו בזה הסעיף.

סעיף ד

פסקה א

(ח) אמת וכו'. ומפני שרגילין העולם לטעות בזה אאריך קצת מהגמרא והפוסקים. א. דגרסינן במו״ק (ט״ז) ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא וכו' ועי' בגירסת הרא״ש ובפירוש הר״ן שם שהכונה שחרף את הבית דין לפני השליח, והביאה הגמרא ראיה על זה דשרי ממה שכתוב העיני האנשים ההם תנקר, שכונתם הרעה היתה על משה רבנו ע״ה, ואפ״ה הגיד השליח למשה רבנו ע״ה, אלמא דאע״פ שהשליח היה יודע שהוא אמת, אפ״ה רכיל מקרי אי לאו שלוחא דבי דינא. ב. מסנהדרין (כ״ט ע״א) מנין לדין וכו', ואף דהוא אמת, רכיל מקרי. ג. מב״ק (צ״ט ע״ב) במעשה דההוא מגרומתא דטרפיה רב ופטריה לטבח מלשלומי דמי. ופגעו ביה רב כהנא ורב אסי בבעל הבהמה ואמרו לו עביד בך רב תרתי, וקמקשי עליהם הגמרא והתניא מנין לדין כו', אלמא דאע' פ שהם יודעין שהאמת אתם שרב שלא כדין עבד, אפ״ה לא היה להם לספר זה לבעל הבהמה מטעם רכילות.
ועוד יש הרבה ראיות אך קצרה היריעה מהכילם. וגם בדברי הרמב״ם ובהסמ״ג לאוין ט' ובחינוך הנ״ל איתא בהדיא דאפילו על אמת רכיל מקרי. וכן משמע מדברי ר״י בש״ת במאמר רכ״ב ובשארי מאמרים דהולכי רכיל גם הם בכלל מספרי לה״ר, וכבר באר ר״י במאמר רי״ד דהכוונה אפילו על אמת.

(ט) שונאים. וראיה מגמרא הנ״ל במו״ק, והרי בודאי היו שונאים זה לזה, דדתן ואבירם בודאי היו שונאים למשה רבנו ע״ה מכבר כמ״ש כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך משמע דהם עדיין מבקשים, וגם עתה היו שונאים לו כדמוכחי קראי בפ' קרח בכל הסיפור, ומשה רבנו ע״ה בודאי היה ג״כ שונאם כמ״ש הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והם בודאי בכלל שונאי ה' הם שרצו להדיח את כל ישראל מתורת ה' שהכחישו את נבואתו הקדושה ויציאת מצרים שהיה על ידי ה' והפכו את הקערה על פיה שאמרו מדוע תתנשאו וגו'.
ועוד נ״ל פשוט שעליהם יש לאו מן התורה שלא לאוהבם, ממה דצוותה התורה במסית לא תאבה לו ופירש רש״י והוא מהספרי וכן פסק הרמב״ם בהלכותיו דהצווי הוא מן התורה שלא לאוהבו. ואין לומר דהצווי הוא רק למסית לעבודת גילולים. דזה אינו, דזיל בתר טעמא כי ביקש להדיחך מעל ה' אלהיך וכו', ואחד מדיח את היחיד או את הרבים כדאיתא בסנהדרין (דף ס״ז), על אחת כמה וכמה היכא שמחזיק מחלוקת על אדון הנביאים בעצמו, ומושך אחריו כמה מאות מבני ישראל להסיתם בפתויים וחלקלקות שלא להאמין בתורת משה רבנו ע״ה, על אחת כמה וכמה דמצווין אנו מן התורה שלא לאוהבם.

סעיף ה

פסקה א

(י) ועמד עליו. ממעשה דדואג שכתוב בקרא דשאול הפצירם מאוד בזה, כמו שכתוב כולכם קשרתם עלי וגו' בכרת בני עם בן ישי וגו'. ואף דהיה להם יראה גדולה ממנו, אעפ״כ נחשב דואג בכל מקום לרוכל עבור זה. ובלאו הכי הדבר פשוט, דאטו אם אחד יסיתנו לאכול בשר חזיר יהא מותר לאכול עבור זה. ואם יהיה בהגילוי תועלת להסיר הנזק, עיין לקמן בכלל ט' ס״ג.

(יא) ואפילו. כבר ביארתי לעיל בעז״ה בהלכות לשה״ר כלל א' בסק״ח בבמ״ח בראיות מפורשות לזה ע״ש.

סעיף ו

פסקה א

(יב) הפסד. ולא תשיג על זה דהלא אפילו במלשין גמור שבודאי חמור מזה ואפ״ה פסק הש״ך בח״מ בסימן שפ״ח ס״ק כ״ב דאפילו לא היה לו להמלשין רק אונס ממון אפ״ה יכול לומר קים לי כהני פוסקים דפטרי בו מלשלם. דזה אינו, חדא דאפילו באונס נפשות דלכ״ע מיקרי אונס ופטור מלשלם כמבואר שם בח״מ, אפ״ה כתב הסמ״ע שם בס״ק י״ב דרק מתשלומין פטרוהו מטעם אונס נפשות, אבל איסור יש עליו משום דהיה לו ליתן ממון עצמו והיה ניצול מהסכנת מות ולא להראות על אחרים, ואפילו להט״ז שכתב שם בד״ה הרי זה פטור, דאפילו לכתחלה מותר, היינו דוקא שם דאיכא סכנת נפשות, אבל באונס ממון בודאי לכ״ע איסור גדול עשה ורשע מיקרי עבור זה, אפילו להני פוסקים דפטרי אונס ממון, כדמפורש בביאור הגר״א שם בס״ק כ״ח שהביא שם ראיה ע״ז מכתובות (דף י״ח ע״ב) דאנוסים היינו מחמת ממון דהוי מחמת זה רשעים. ונחזור לעניננו דכי היכי דשם הוו רשעים משום דלא הוו להו לחתום בשקר ולעבור עי״ז על הלאו דלא תענה כו' בשביל ממון, דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב״ד, הכי נמי בודאי הלאו דלא תלך רכיל לא גרע מניה. ובלא״ה בכל מקום משוה להו הגמרא בפסחים (קי״ח ע״א) המספר לשון הרע וכו' והמעיד עדות שקר וכו'. ועוד דאפילו בלעבור על איסור דרבנן כתבו הפוסקים דמחוייב ליתן ג״כ כל אשר לו ולא לעבור, וכל שכן בעון החמור הזה.

(יג) במה לפרנס. דבר פשוט הוא לכל יודעי דת ודין שדבר זה אינו נכנס בכלל סכנת נפשות שיהא מותר לעבור עבור זה על לאו דאורייתא.

סעיף ח

פסקה א

(יד) אם יש לו עצה. מקורו מסנהדרין (ל'.) בגמרא מכתב היכי כתבי (פי' כשנחלקו הדיינין והלכו בתר רובא האיך יכתבו לשון הפסק דין) ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל, ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום דמחזי כשיקרא, ור' אלעזר אמר מדבריהן נזדכה פלוני, משום דאית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי מדבריהם כו', ופסקו הפוסקים כר' אלעזר, הרי דיש לומר לכתחלה בלשון שלא יהיה מחזי כשיקרא.
ומ״ש בפנים דאם הוא מבין וכו', הוא משום דבודאי ר' אלעזר גופיה הוה ג״כ מסכים לר' יוחנן רבו, רק משום דיש לו עצה אחרת האיך להמלט מן השקר, אבל בלאו הכי בודאי הלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש. ועוד דהלא כבר פסקה הגמרא ביבמות (דף ס״ה ע״ב) דמצוה לשנות מפני השלום ופסקו שם כן הרי״ף והרא״ש ובפ״ב דב״מ. ועוד נ״ל פשוט דגם ריש לקיש אית ליה האי דינא דמימרא דתנאי הוא ביבמות, וגם בית הלל אית להו הכי בכתובות (י״ז ע״א) בשמעתא דכיצד מרקדין דפירש שם הריטב״א דהיתירא דב״ה הוא מפני השלום, רק טעמא דריש לקיש הוא דדוקא כשאומר בפיו בלשון אני מזכה וכו', אבל מה אעשה וכו' משמע שעדין עומד בדעתו שהדין עם זה החייב, ועי״ז תכנס שנאה בלב זה החייב על חבריו הדינים, אבל כשכותב כן בכתב דמתחלה היה ביניהם התחלקות ואח״כ הושוו בדין זה לחייבו, לא יהיה עי״ז שנאה בלבו על האחרים וזה הוא כונת התוספות במה שכתבו ומשום לא תלך רכיל אין כאן. וכעין זה ראיתי בפני משה בירושלמי, אבל בעניננו כולי עלמא מודים דמותר לשנות מפני השלום.
ואין להקשות לפי מה שכתבנו בפנים דאם יש לו עצה וכו', א״כ האיך הוכיחה הגמרא הנ״ל ביבמות, גדול השלום שאף הקב״ה שנה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי, אימא דכונת הכתוב בזה רק להעתיק מאמרה דאחרי בלותי היתה לי עדנה, ולא לשנות מן ואדוני זקן לאני זקנתי, דכך יפה לנו לומר דלא הוציא מפיו דבר שקר אחרי שסוף כל סוף לא העתיק הקב״ה רק דבר עולה אחת מדבריה אשר צחוק היה לה מעצמה, ולא אמר לאברהם העולה השניה מה שלפלא היה לה ג״כ על אברהם שגם הוא זקן. די״ל דאין הכי נמי דכונת הכתוב כך הוא, וכן ראיתי אח״כ בפי' הרמב״ן בחמש עי״ש, רק דסברת הגמרא דגם זה מקרי שנוי בדברי ה' יתברך במה שהעתיק רק מחצה מדבריה ולא אמר המחצה השניה ואדוני זקן. וזה היה כונתנו בפנים במה שכתבנו שלא יהיה שקר גמור, היינו שפעמים הרבה יוכל לספר לו מה שאמר לו חברו, רק ידלג לו מה שהוא נגד רצונו, וכמעשה דאברהם.

(טו) אבל לא ישבע. דע״פ רב יכול לאשתמוטי מיניה בזה אפילו כשחברו עומד עליו שישבע לו, לומר שאינו נשבע אפילו על אמת, ואפילו אם לא יוכל לאשתמוטי מיניה בזה, שאינו רוצה להאמינו אם לא שישבע לו, והוא רואה שבזה שישבע לו יפייס לו את כעסו, אם אינו רואה הפסד ברור שיצא לחברו בזה נלע״ד דבודאי אסור, דעל כרחך לא אמרו רק דמותר לשנות מפני השלום אבל לא שישבע לשקר ח״ו עבור זה, ועין בתשובת רמ״א סימן (לג) [יא] ואפילו אם רואה הפסד ברור של ממון שיגיע לחברו מזה ג״כ צע״ג לענ״ד אם זה מקרי שבועת אונסין, ועין ביו״ד בסימן רל״ב סי״ב בהגה״ה ע״ש.

סעיף ט

פסקה א

(טז) שרגל עליו. וה״ה בכל מה שכתבנו לעיל בס״ג.

(יז) מספר וכו'. מקור לדין זה עיין לעיל בהלכות לשה״ר בכלל ג' בבמ״ח ס״ק ג' מההיא דירושלמי עי״ש.

(יח) בדרך רמז. עיין לעיל בחלק א' כלל א' סקי״ג ותראה מקור לזה.

סעיף י

פסקה א

(יט) דרך רמאות. הוא מדברי הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות ה״ד במה שכתב וכן המספר לה״ר דרך רמאות וכו' או שאלו מעשיו של פלוני, רק שביארתי דבר זה גופיה לענין רכילות, כמ״ש כמה פעמים דמה שקורא הרמב״ם לשה״ר כוונתו ג״כ על רכילות.

סעיף יא

פסקה א

(כ) מכתב. מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה