אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע › כלל ט

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע · כלל ט

כלל ח

סעיף א

פסקה א

(א) יש דברים וכו' שיספרו בגנותו. כל זה הוא לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות ה״ד. ולכאורה מאין הוציא הרמב״ם את מין אבק זה, בשלמא הא דקחשיב המספר בטובת חבירו וכו' בכלל אבק, אף דבערכין (ט״ז ע״א) נוכל לפרש המימרא זו דקאי על מה דאמר שם מעיקרא מברך רעהו בקול גדול עי״ש בגמרא אבל מב״ב (קס״ד ע״ב) מוכח בהדיא דשייך בזה לשון הרע, דלכך אמר שם רבי לר' שמעון בריה כלך מלשון הרע הזה עי״ש. אבל מה שכתב הרמב״ם מי יאמר לפלוני וכו' לא נזכר בגמרא כלל. ע״כ נראה דמה שסיים הרמב״ם שזה גורם להם שיספרו בגנותו אדבריו הראשונים נמי קאי, וזה טעם האיסור. והשתא ניחא, דהוציא דין זה ממה שאמרו דאפילו בטובתו של חבירו אל יספר בפני שונאיו שמתוך זה בא לבסוף לידי גנותו, ועל אחת כמה וכמה היכי דהתחיל במאמרים שממשיכין הגנות עליו, דאסור אפילו שלא בפני שונאיו. וכדבריו כתב ר' יונה בש״ת במאמר רכ״ו וז״ל: וענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשה״ר *.

(ב) איני רוצה להודיע. וזה אינו סותר למה שכתבנו לעיל בכלל א' ס״ח דלשה״ר בדרך רמז היא לשה״ר גמורה, ועי״ש בבמ״ח שכן כתב רש״י. דנוכל לומר דשם איירי שמספר לו המעשה כאשר הוא, רק הוא מספר לו דרך רמז שלא יבינו שאר השומעים, מה שאין כן בעניננו, לכן אינו אסור רק מטעם אבק, ועכ״פ איסור יש בו. וכל שכן אם שאלוהו אודות אחד, דאסור להשיב איני רוצה לדבר עליו לשון הרע, דזה בודאי מוכח ענין גנות עליו.

(ג) בשבחו של חבירו. בגמרא איתא בטובתו והכוונה ג״כ בשבחו, וברי״ף פ״ב דשבת איתא בשבחו.
ומש״כ בפני שונאיו כן כתב הרמב״ם והסמ״ג בלאוין ט', וכתב הסמ״ג על זה דאי לאו הכי הלא מצינו באבות בר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן.

(ד) ויבוא עי״ז לגנותו. על כן אם הוא יודע ומכיר לאיש אחד שאיננו בשלמות עם הרב או הבית דין שבעיר, ואיש הזה יש לו דין תורה עם אחד אצל הבית דין הזה, לא ישאלנו אח״כ מה נעשה בדינך, שמא יצא חייב מבית דין וקרוב הוא מאוד שיצאו מפיו דברי גידופים על הבית דין הזה. ואז אפילו אם לא יתקבלו דבריו באזניו, עכ״פ גורם הוא שיספר האיש הזה בגנות הב״ד. (לפי מש״כ בהגה״ה הקודמת עבר בזה על לפני עור ג״כ, שעל ידו בא חבירו לאיסור לשה״ר. שאם לא היה שואלו לא היה מדבר אל הקיר, לבד איסור האבק של לשה״ר).
וחרוצה לצאת ידי שמים בענין זה, יזהר מלשאלו בעת יציאתו מבית דין, אפילו אם אינו יודע אותו מכבר, איך הוא עם הדין תורה הזה, כי אנו רואין בעו״ה פעמים הרבה שעל ידי פעם אחד שיוצא חייב מב״ד יש לו שנאה על הרב והב״ד שבעיר, ועל כן עלול הוא מאוד ששאלתו תגרום לו שיספר בגנות הב״ד ויכשילו בעון לשה״ר וכנ״ל, אם לא שמוכרח הוא בשאלתו בזה מפני שגם לו נוגע דין תורה הזה מאיזה טעם.

פסקה ב

(ה) הוא מרבה וכו' עד סוף הסעיף. כן פירש רש״י בערכין (ט״ו ע״א) המימרא דאל יספר אדם וכו' הנ״ל, וכן פירש הרשב״ם ב״ב (קס״ד ע״ב) ד״ה בא וכן כתב הרי״ף פ״ב דשבת, וכולם כוונו ליישב דלא תיקשי מהא דתנן באבות הוא היה מונה שבחן, וכן בב״ק (דף מ'.) משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא.
ודע' דלפעמים אפילו אם אינו מרבה בשבחו אסור, כגון שמשבחו באיזה מעלות, ומתוך שבחיו ניכר שהוא חסר משאר מעלות שראוי לפי האיש ההוא ועיין תוספות כתובות (י״ז ע״א) ד״ה כלה.

סעיף ב

פסקה א

(ו) בכל גווני. כן כתב הרמב״ם בפ״א דאבות. וביאר שם שעבור זה גער רבי על ר' שמעון בריה כששיבח את ר' יהודא חייטא ואמר לו כלך מלשון הרע הזה, וכן כתב ר' יונה בש״ת במאמר רכ״ו עי״ש.

(ז) יבואו לספר בגנותו. ומזה נוכל לידע דמאוד יש למנוע מלישב באסיפת אנשים כשהם מספרים אפילו בשבחי גדולי הדור, דכמעט לא ימלט שלא יבואו לבסוף עי״ז ללשה״ר. וידוע הוא דלשה״ר על אנשים כאלו הוא חמור הרבה יותר מעל סתם איש ישראל, כדאמרינן ברכות (י״ט) דקודשא בריך הוא תבע ביקרייהו. ומ״ש ואם יחפוץ וכו', הוא מלשון ר' יונה בשערי תשובה.

סעיף ג

פסקה א

ח כענין האורח וכו'. בגמרא בערכין (ט"ז) ור' יונה בשערי תשובה בעניני האבק.

ט שלא יחשד בדבריו. הוא לשון ר' יונה הנ"ל, וכלומר אף במקום שמותר לספר מן הדין, רק שיחשדוהו השומעים שאין הדברים כנים ומלבו הוא בודאם, או יאמרו מדוע לא גילה את אוזן החוטא למוסר בתחלה, מוכח מזה שאין כונת המספר בשביל הצדק והאמת, רק שנהנה לדבר באשמת העם ובקלונם יתכבד וכמו שביאר כל זה הר"י במאמר רכ"ח עי"ש. (באר מים חיים)

סעיף ד

פסקה א

(י) בשכונת בעלי לשה״ר. הוא לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות הלכה ו' וכדתנן באבות, ואמרו אוי לרשע ואוי לשכנו.

פסקה ב

(יא) באחד מתלמידיו. סנהדרין (ל״א ע״א) בתלמידו של ר״א עי״ש.

פסקה ג

(יב) שתוכחתו תועיל להם להפסיקם. ואפילו אם תוכחתו לא תועיל להם, ויש לו עצה אחרת איך להשיא את לבם לענין אחר, צריך הוא לעשות כן, כמו בכל שאר איסורים שצריך לעשות בכל טצדקי להפריש את חבירו מאיסור, (וכן מוכח בספר יראים להרא״ם במצוה ל״ז). וכמו דאמרינן בברכות (י״ט ע״ב) המוצא כלאים וכו' מ״ט במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וכפי מה שפסק הרמב״ם וביו״ד בסימן ש״ג ס״א (ועי״ש בבאר הגולה) דאפילו מצא כלאים בבגד רבו צריך לפושטו מעליו כדי להפרישו מאיסור עי״ש, ועל אחת כמה וכמה בעניננו שאינו מביישם כלל רק שמשיא את לבם לענין אחר, דודאי מחוייב הוא לעשות כן.

(יג) לא יקלקל ג״כ עי״ז. דאם עי״ז יוסיפו לדבר עליו יותר ויותר, אין לו להשיבם כלל בענין זה, כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר, הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו'. ולענין איך יתנהג אז לצאת ידי שמים עיין לעיל בכלל ו' ס״ה.

(יד) לענות ולגעור בהם. כל זה הוא לשון ר' יונה בש״ת במאמר קצ״ז עי״ש.

סעיף ו

פסקה א

(טו) איזה דבר וכו'. גמרא דיומא (דף ד':) מנין לאומר לחבירו דבר וכו' ועיין לעיל בכלל ב' בבמ״ח ס״ק כ״ז. ומ״ש ודוקא וכו' הוא פשוט.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה