אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע › כלל ח

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע · כלל ח

כלל ז

סעיף א

פסקה א

(א) אשה וכו' קרוב וכו'. כל זה נלמד ממעשה דיוסף וממעשה דמרים שהיתה אחותו. ומ״ש דלפי דעתו וכו', כי ז״ל הספרי פיסקא ער״ה והרי דברים ק״ו ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה ולהנייתו של משה וכו' ולכאורה מה כוונת הספרי בזה ונוכל לומר בפשיטות דידוע שכונתם כדיבורם לא היה ח״ו לגנותו למשה רבנו ע״ה רק שלפי דעתם עשה שלא כדין במה שפירש מצפורה, וסברת הספרי דמה שדיברו ביניהם בזה הוא משום דנחלט בעיניהם דשלא כדין עשה שחשבו דאין קדושת נבואתו גדולה משאר נביאים שיצטרך עי״ז לפרוש ממנה כמו שנאמר הרק אך במשה וכו' על כן הוסכם ביניהם שיראו להוכיחו עבור זה, ואף דכל זה הדיבור היה להנייתו של משה לשם שמים כדי להוכיחו אחר זה במה שפירש ממנה, ומבואר לקמן בכלל י' שאם נתברר לו שאחד עשה עולה לחבירו מותר לספר הדברים לבני אדם אם כונתו לתועלת עי״ש היטב, וא״כ מותרים היו לדבר ביניהם בענין זה אעפ״כ נענשו משום לשון הרע משום ההחלטה שנחלט בעיניהם שעשה שלא כדין כמו שאמרו הרק אך וגו' דלא היה להם להחליט לעת עתה כל זמן שלא דרשו מאתו טעם הדבר *.

(ב) שלא יקפיד. הוא ג״כ ממעשה דמרים הנ״ל שמשה רבנו ע״ה לא הקפיד על זה כמ״ש והאיש משה עניו מאוד וכמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות טומאת צרעת ואעפ״כ נענשה מרים בצרעת.

(ג) אם טעה בדמיונו. מה דתלינן באם טעה היינו דוקא בבין אדם לחבירו וכונתו לקנא לאמת וכמ״ש בפנים, ועיין היטב לקמן בכלל י' הדין הזה בכל פרטיו, אבל בלא זה בכל גווני אסור כמש״כ לעיל בכלל ד' עי״ש.

סעיף ב

פסקה א

(ד) בין אשתו לאשה אחרת. דכלל כללה לנו התורה לא תלך רכיל בעמיך מי שהוא בכלל עמיך ולשון הרע גם כן נכלל בלאו זה כמו שכתוב הרמב״ם בפ״ז מהלכות דעות ה״ב, ועוד ראיה מכתובות (מ״ו ע״א) אזהרה למוציא שם רע מנין תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך הרי דלאו זה קאי גם על אשתו, וזה ידוע הוא דלאו זה כולל אפילו על אמת כמש״כ הרמב״ם בהלכה הנ״ל.

סעיף ג

פסקה א

(ה) שייך וכו'. מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן משום דאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן ע״י מה שמספרין גנותו, ואין הכי נמי אם הוא רואה שע״י דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום.

(ו) ולהדריך כו'. כ״כ הרמב״ם בפ״ו מהל' דעות הלכה י'.

(ז) גם צריך. כי פעמים יזדמן שע״י שיגרש אותו המחזיקו יבוא לסכנת נפשות או יצא לתרבות רעה ח״ו.

סעיף ה

פסקה א

(ח) מצוה. ועיין לעיל בכלל ד' בס״ז ויתבאר לך הכל, ובזה הדין א״צ להפרטים המבוארים לקמן בכלל י'.

(ט) או ששומע. דאין עליהם איסור קבלת לשון הרע וכמו שביארנו לעיל בכלל ז' ס״ה עי״ש.

(י) אשנא. וז״ל אדר״נ פרק ט״ז ושנאת הבריות כיצד מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים וכו' ושנא את עמי הארץ אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין ומסיתים ומדיחין וכו' וכן אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא כו'.

(יא) נקרא כו'. כ״ז מבואר בגמרא בפרק חלק וביו״ד סי' קנ״ח וברמב״ם בהלכותיו.

סעיף ו

פסקה א

(יב) וגם להזהיר. מבואר הוא ברא״ש בגדה (דף ס״א) דכשם שצריך לחוש לעצמו כך צריך לחוש לאחרים ועי״ש במעי״ט.

(יג) מוחזקין וכו'. עיין לעיל בכלל ז' בס״ה ובבמ״ח שם בסק״ח מבואר שם מקור דין זה.

סעיף ז

פסקה א

(יד) מפני שאר עניני עבירות. דהיינו דברים שהם ידועים לכל שהוא אסור דאל״ה אסור לגנותו עבור זה פן לא ידע שהוא אסור וכמו שביארנו לעיל בכלל ד'.

(טו) ג״כ דיינא הכי. אך צריך שיכוין לתועלת דהיינו כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און וגם אולי הוא בעצמו ישוב עי״ז מדרכיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, אבל לא יתכוין המספר להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו ולא מצד שנאה שיש לו עליו רק מצד האמת. גם לא יגדיל המספר את העולה יותר ממה שהיא. וגם לא יטמין את עצמו לגנותו בצנעה ובפניו יחניף לו רק כשיספר יספר בפרהסיא, אם לא שיש לו ממנו אימה שיש לאל ידו להרע עמו, או מפני חשש מחלוקת מותר לגנותו בצנעה בפני כל אחד ואחד, והכל יתכוין לשם שמים כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו, וכל אלו הדברים מקורן מעליות ר״י המובא בש״מ לב״ב ל״ט ועיין לקמן בכלל יו״ד.
ומ״ש וכי״ב דברים שנתפשט וכו' פי' אפילו אם הם מעונות הקלים, רק שנתפשט איסורן בישראל, וכענין שאמרו בשבת (דף מ') משרבו עוברי עבירה וכו' אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן וכו' וכמו שכתבנו לעיל בכלל ד' ס״ק ז' ע״ש.

סעיף ח

פסקה א

(טז) דמותר וכו'. כן הוא בירושלמי דפאה פ״א והביאו הסמ״ג במצותיו והגהת מיימוני בפ״ז מהלכות דיעות. ומה שכתבתי בשם י״א, הוא משום דהרי״ף והרא״ש בסוף פרק במה מדליקין שהביאו כל עניני לשון הרע לא הביאו להירושלמי זה וגם הרמב״ם השמיטו מכלל דלא סבירא להו וכן כתב הגאון ר' רפאל ז״ל בספרו מרפא לשון דהרמב״ם לא סבירא ליה להיתר זה *.

(יז) דוקא וכו'. כ״כ בגליון הש״ס ירושלמי וז״ל לשון הרע על בעלי מחלוקת, עיין מ״א סימן קנ״ו, והטעם בזה כדי להשקיט המחלוקת כמו התם דהגידו לדוד ענין אדוניהו שסיבב מחלוקת על מלכותו של שלמה וכשנודע לדוד נשקט הריב וכו', ובזה נתיישב מה ששמעתי מקשים מהא דאמרינן במ״ק (דף ט״ז) וקיי״ל כן בשו״ע חו״מ דשליח ב״ד יכול להגיד לב״ד כל החירופין ובזיונות שאמר לו הבעל דין ואין בזה משום לשון הרע, והש״ס יליף לה מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש״י דאי לאו דשליח אמרו למשה מנא הוי ידע, ואיך מוכח משם דשאני דתן ואבירם שהיו בעלי מחלוקת של משה, ולפמ״ש אתי שפיר דשם פשיטא שלא היה לו להגיד דהרי מגדיל המדורה ועל כרחך דשליח בית דין מותר עכ״ל.

פסקה ב

(יח) שנתברר לו כו'. היינו באופן שנתבאר לעיל בכלל ז' שמותר לקבל לשון הרע ועי״ש במקור החיים סעיף י״ב ובבאר מים חיים ס״ק כ״ח כ״ט ל' ועי״ש היטב כי כל הדינים הנזכרים שם שייכים גם כן כאן.

פסקה ג

(יט) שיכוין לתועלת. מקור לדין זה עיין לקמן בכלל י' ס״ק י' בבאר מים חיים.

פסקה ד

(כ) באופן אחר. עיין לקמן כלל י' ס״ק י״א.

(כא) הוכחה. עיין לקמן כלל י' ס״ק ז'.
ומה שכתבתי שב ואל תעשה, כי על פי הרוב אנו רואין מי שמערב את עצמו בענינים כאלו ואינו מדקדק היטב להזהר בכל הפרטים, אפילו אם לא יחסר כי אם פרט אחד מכל מה שכתבנו, לבד מה שנשאר עליו עון לשה״ר, עוד הוא מעורר מדנים עי״ז יותר ויותר, ומגדיל התבערה של המחלוקת. ואם הוא אדם חשוב בא עי״ז גם כן לחילול השם.

סעיף ט

פסקה א

(כב) לבזות ולחרף וכו'. הוא מדברי המרדכי ריש פרק החובל עי״ש. ומ״ש דיש תקנה וכו', כן כתב המרדכי שם באותו הפרק והובא דין זה באו״ח סימן תר״ו.

(כג) וכל שכן וכו'. ומה שנמצא לפעמים בדברי הגאונים בדורות שלפנינו שאחד מקנטר לחבירו, היינו רק בויכוחים שהיה ביניהם בדברי תורה וכונתם היתה לשם שמים, לפי שראו שהדבר אינו מוסכם להלכה וכדי שלא יסמכו העולם על זה ויצא מכשול מזה על כן כתבו מה שכתבו, אבל לא נתכוונו ח״ו מעולם להלעיג ולהתלוצץ אחד מחבירו, כי אפילו אם הלעג ההוא היה אמת, הלא ידוע הוא דאסור לגנות אפילו על אמת.

סעיף י

פסקה א

(כד) בביהמ״ד או בשוק וכו'. וכזה ממש איתא באדר״נ ספ״ז וז״ל אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד, בזמן שאדם בא לביהמ״ד ולא היו נוהגין בו כבוד, או שערער עם חבירו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חבירי וכו', מפני שבוזה את עצמו ובוזה את חבירו, ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו וכו' ואין להתיר זה מפני דכבר נתפרסם בפני שלשה, דידוע הוא דדרך של המספר ענין כזה להטעים את הדבר ולהראות שהעולה היא עם פלוני, וידוע הוא דבזה לא מהני באפי תלתא, ועי' לעיל בכלל ב' ס״ט. ולבד זה הלא הוא מרבה מחלוקת בזה כמ״ש בפנים.

סעיף יא

פסקה א

(כה) כדי שקרוביו יוכיחוהו. ממה שכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וכונת יוסף היתה כדי שיעקב אביהם יוכיחם כמו שכתבו המפרשים, ואעפ״כ נענש מדה במדה כמו דאיתא במדרש *.

סעיף יג

פסקה א

(כו) שום אדם מישראל. ואפשר דאפילו על בעלי המחלוקת שיש אומרים שמותר לספר עליו לשון הרע וכנ״ל בס״ח, ג״כ אין לקבל לשון הרע, דהלא אין יוצא מכלל עמיתך בשביל זה, אף דהוא איסור גדול עד מאוד, הלא יש לו מקום לטעות בזה, וכמו שביארנו כמה פעמים בכיוצא בזה. ובשלמא לענין סיפור התירו, כדי להשקיט בזה המריבה וכנ״ל, משא״כ לענין קבלה. אם לא שהלשון הרע שנשמע עליו הוא מעין המחלוקת, ומהמחלוקת שלו ניכר שלשה״ר הזו היא אמת, ועיין לעיל בכלל ז' סעיף י' שהארכנו בענין דברים ניכרים.

סעיף יד

פסקה א

(כז) מצינו. שז״ל התד״א פכ״א: ולא יראה אדם את אביו ואמו כשהם מדברים דברים יתרים ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם עי״ש. אך יזהר שלא לומר להם שעברו על דברי תורה, וכמו דאיתא בקידושין דף ל״ב, אלא יאמר להם בלשון רכה ובדרך כבוד: אפילו אם הוא אמת, כתוב בתורה שאין לדבר דברי לשון הרע על חברו בכל גווני, וגם עוד שאר עניני זכות על פלוני, עד שימנע אותם מזה.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה