באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת שבועות
דף כה:
אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור. רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתה בלהבא. ופריך בשלמא לשמואל דאמר מלתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי ופרש"י דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא. אלא לרב למאי הילכתא אפקה רחמנא. אמרוה רבנן קמיה דאביי לאי חיובי עליה תרתי. אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים. ולאביי למאי הילכתא אפקה רחמנא לכדתניא בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי. אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי. רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו כלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות ופרש"י מכלל דאביי סבר איתה לשבועה בעולם כגון בפסולין או שלא בב"ד דליכא למפטרא מלאחת מיחייב משום שבועת ביטוי והאמר אביי דליתה שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד. ומשני דהדר ביה אביי מההיא:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ט מהל' שבועות הל' י"ד כל מקום שאמרנו דפטור משבועת העדות אבל חייב על שבועת ביטוי וכו' אבל המחויב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד. אינו חייב משום שבועת בטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת בטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני השבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייב בשני מינים עד שיהי' חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי. והשיגו הל"מ מדוע פסק כאביי ולא כרבא. ועוד לקמן בדין י"ח כתב דהנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות ה"ז פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בה לאו והן. ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת בטוי אלא שבועת העדות והואיל ולאו שיש בה אינה שבועת בטוי כך הן שבה אינה שבועת ביטוי:
והנה זה והך דלעיל הוה כתרתי דסתרי דהא משום זה אמרו דהדר ביה אביי. ועוד דאביי רק על שוגג יליף ורבינו לכאורה יליף מהכתוב מזיד דלא מחייב מלקות. ועוד דבשבועת הפקדון פסק רבינו דאינו חייב אלא אחת משום דיצא מן הכלל לדונו באשם והיינו כרבא דהא התם לא כתוב מיעט דלאחת:
והנראה בזה לדעת רבינו דאביי ורבא פליגי בזה דהנה אביי דיליף מלאחת מאלה דאינו חייב שתים ס"ל דרק בשוגג אין חייב שתי קרבנות דבזה מיירי הכתוב וכדקאמר ואי במזיד מי איכא תרתי אבל במזיד דעל העדות מייתי קרבן ועל הביטוי מלקות שפיר עבדינן ביה זה וזה דלא מקרי תרתי. ורבא פליג עליה כיון דיצא מזיד לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושי ואף במזיד לא מחייבינן תרתי אבל בשוגג דלא מחייב שתי קרבנות מודה דילפינן זה מלאחת מאלה דבשוגג הלא לא יצא בדבר חדש וע"כ צריך למילף מלאחת מאלה דליכא ביה משום שבועת ביטוי וע"כ רבינו פתח בדבריו כרבא דמטעם דיצא מן הכלל לא עבדינן ביה תרתי ללקות ולהביא קרבן וסיים בדרשת אביי כלומר דאף בשוגג אין מביא שתי קרבנות מטעמא דאביי דרבא מודה לו בזה. וניחא דפריך הגמ' על אביי מכלל דסבר איתה לשבועה בעולם פי' במזיד דלא מיעט ביה קרא והאמר אביי מודה רב בשבועה שאני יודע לך עדות דפטור משום דליתה באינו יודע לך עדות והלא איתה באינו יודע לך עדות במזיד דחייב במלקות משום ביטוי. ומתרץ דהדר ביה אביי:
ובזה ניחא דבשבועת הפקדון כתב רבינו דאינו חייב מלקות משום דיצא מן הכלל לאשם אחד שוגג ואחד מזיד דהתם בין שוגג ובין מזיד יצא מן הכלל דאף שוגג יצא מחטאת לאשם. והל"מ השיג על זה דהא לקמן דף ל"ז איבעיא להו בפקדון היכי דאתרו בו ורבינו כתב דלא לקי משום דיצא מן הכלל משמע דפשוט דלא לקי כדרבא דהכי:
והנראה בזה לדעת רבינו דהא דמבעיא לה לקמן היינו על לאו דלא תשקרו דבבא קמא דף ק"ו אמרינן דאתא לאזהרה על שבועת הפקדון והאי לאו לא יצא מן הכלל דהא לאו בפני עצמו הוא על שבועת הפקדון ומבעיא ליה להגמ' התם דכמו דלא לקי על שבועת ביטוי ושקר כיון דיצא לידון בדבר החדש ה"ה דלא לקי על הלאו דכתיב בגופו או דלמא דעל לאו הזה לקי שפיר. ופסק רבינו בזה לקולא דלא לקי וא"כ ניחא דברי רבינו דעיקר הטעם משום דיצא לידון בדבר החדש:
ונראה דמזה לקח רבינו ז"ל הדין שכתב בפ"ד מהל' חו"מ הל' ט' דהחובל בחבירו ביום הכפורים דפטור משום דגלי רחמנא בחובל דמשלם ואינו לוקה. דאף דעל לאו דיוהכ"פ לא גלי. אלא כיון דחובל בחבירו יצא לדונו בתשלומים ה"נ לא לקי אף על לאו האחר דנתוסף בו. כמו דמבעיא לן הכא בלאו דלא תשקרו דנתוסף בשבועת הפקדון דאמרינן דכמו דגלי רחמנא דלא לקי אלאו דלא תשבעו בשמו לשקר ה"ה דלא לקי אלא תשקרו דנתוסף בו. והמ"ח מצוה מ"ט הקשה ע"ז מאונס ומפתה דאמרינן דבחייבי לאוין או כריתות דמלקי לקי ולא משלם דהא בבושת ופגם גלי רחמנא דמשלם ואינו לוקה משום חובל בחבירו וה"נ אף דנתוסף בו לאו מביאה אסורה ומ"ש מחובל בחבירו ביוהכ"פ. ונראה דהתם אינו עובר כלל על לאו דפן יוסיף דליכא כאן הכאה וחבלה דדרכה דאשה להבעל ולא יצא מן הכלל בדבר חדש משאר לאוים וע"כ בחייבי לאוים שפיר מלקי לקיא ממונא לא משלם ודו"ק:
דף כח.
אמר רבא שבועה שלא אוכל כיכר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשני' במזיד פטור ור"ח גריס חייב. ראשונה במזיד ושני' בשוגג חייב ור"ח גריס פטור. שתיהם בשוגג פטור שתיהם במזיד אכליה לתנאי והדר אכליה לאסורא חייב אכליה לאסורא והדר אכיל לתנאי פלוגתא דר"י ור"ל למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ"ד לאו שמה התראה פטור. תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור. זו בשגגת עצמה וזדון חברתה וזו בשגגת עצמה וזדון חברתה חייב ועיין בזה בפרש"י ותו'. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ד מהל' שבועות הל' ט"ז שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה ושכח התנאי בעת שאכל הקטנה ואכל אחר כך הגדולה במזיד חייב. אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי ויודע שבאכילתה תאסר הגדולה ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור. שתיהם בשוגג פטור. שתיהם במזיד בין שאכל הגדולה בתחילה או באחרונה חייב:
והנה רבינו גריס בזה כגיר' ר"ח ומפרש ראשונה היינו התנאי כפרש"י ז"ל וחיוב ופטור מפרש לענין מלקות. והנה דברי רבינו צריכים ביאור והמפרשים דחקו בזה. ונראה מדבריו דברישא באכל התנאי בשוגג והאסור במזיד דחייב דוקא מיירי שאכל התנאי בתחילה ואחר כך אכל האסור במזיד ואז חייב מלקות. אבל אם אכל בתחילה האסור במזיד ואחר כך אכל התנאי בשוגג פטור דלא כהכ"מ. וכן כתב בפי' בדין י"ח אם תלאן זו בזו ונשבע ואמר שלא אוכל אחת מהם אם אכלתי האחרת ושכח התנאי ואכל אחת מהם ואכל השניה בזדון חייב אכל הראשונה בזדון והשניה בשגגה פטור. ובזה הלא בתרווייהו איכא אסורא בכ"ז בעינן שיהי' המזיד באחרונה ועיין בל"מ:
והנראה בטעמא דההיא שמעתתא לדעת רבינו דבנשבע על כיכר ותלה אותו בתנאי הלאו יעבור באכילת האיסור ובהתנאי מתקן הלאו כמו בלאו הניתק לעשה למ"ד קיימו ולא קיימו שביארתי בחיד' למכות ד' ט"ו ע"ש. וע"כ אם אכל התנאי בתחילה בשגגה ואח"כ אכל האסור במזיד שידע שכבר אכל התנאי ודאי לכ"ע חייב דהא כבר נתבטל הדבר שיוכל לתקן בו האסור. כמו דאמרינן לקמן בשתיהם במזיד ואכליה לתנאי והדר אכיל לאסורא דהתראת ודאי היא. אבל אם אכל בתחילה האסור במזיד ואחרי כן אכל התנאי בשוגג פטור. אף דבלאו הניתק לעשה מחוייב אם נתבטלה העשה דמתקן הלאו אחרי כן אפי' ע"י אונס לר' יוחנן דס"ל קיימו ולא קיימו וקי"ל כוותיה. וכן אמרינן בפסחים ד' פ"ג למ"ד בפסח שני דהשני מתקן הראשון דאם נתבטל המתקן אפי' ע"י אונס חייב על הראשון. הכא שאני דבעינן האדם בשבועה וע"כ אם שגג בהתנאי אחר כך פטור. אבל שניהם במזיד אף שאכל התנאי באחרונה חייב לפי מה שקי"ל כר"י דהתראת ספק שמה התראה כיון דעבר אחרי כן התנאי ג"כ במזיד דליכא למיפטרא משום אונס בשבועה. אבל למ"ד התראת ספק לאו שמה התראה פטור אם אכליה לאסורא והדר אכיל לתנאיה אף דשתיהם היו במזיד אף שביטל המתקן בידים. ולא דמי לביטלו ולא ביטלו בלאו הניתק לעשה דמודה דחייב דהתם אמרינן דבעת ביטול העשה יעבור הלאו ויעשה האסור כדבארתי שם במכות. אבל הכא לכ"ע האסור יעבור בעת אכילת האסור והתנאי יבוא רק לתקן האסור כמו למ"ד קיימו ולא קיימו שם וע"כ לא מהני הכא אף אי ביטל בידים אחרי כן:
ואם אכל הקטנה דהוא התנאי במזיד והאסור בשוגג אפי' אם אכל התנאי במזיד באחרונה פטור. דבעינן מזיד באכילת האסור דהתנאי יבוא רק לתקן הלאו:
ואם תלאן זו בזו וא"כ שניהם הם אסור ותנאי וע"כ איזה שאכל במזיד באחרונה חייב. אבל ראשונה במזיד והשניה בשגגה פטור כדבארתי וה"פ הגמ' אכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה פי' דראשונה אכל בזדון וחברתה אכל אח"כ בשגגה ששכח מאכילת הראשונה או איפכא דזו בזדון וזו בשגגה כיון דהשניה היתה בשוגג פטור ממלקות משום דבעינן האדם בשבועה כדבארתי ואין חייב אא"כ האחרונה היתה במזיד ודו"ק:
דף מא.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי ק' זוזי דאוזיפתך א"ל להד"ם אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והקשה בנה"מ סי' כ' ע"ז דהא המלוה בעצמו מכחיש העדים ומודה דעידי שקר הם דמעידים בפרעון ואיך יגבה על פיהם דהא בכתובות דף מ"ד בשני שטרות היוצאים בזה אחר זה פסלינן סהדי לבעל דבר המוכחשים ע"י לתי' חד בתו' ע"ש:
והנראה דכאן אין המלוה פוסל העדים ע"י הכחשתו דאפשר דאיזה טעות היה בהפרעון או נאמר דהמלוה שכח הפרעון בכ"ז גובה ע"י הלוה דהודאתו עדיפא מק' עדים משא"כ התם בחתמו על שטר בשקר דלא שייך זה וזה:
ובבבא בתרא ד' קכ"ח דהלוה טוען דפרע מחצה והביא עדים דפרע כולו דמהימן הלוה אף דמעצמו מכחישם התם נאמן משום מיגו ודו"ק:
דף מב:
אין נשבעים אלא על דבר שבמשקל ובמנין כיצד בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה טטול. ואמר ע"ז רבא איני חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ומשקל ויודה לו בדבר שבמדה ומשקל. ועיין בזה בהרא"ש שהקשה להרמב"ם ורבותיו שכתבו באם תבעו הלויתיך מנה וזה משיב אמת הלוייתני ואיני יודע כמה דמסתמא אין בהודאתו פחות משוה פרוטה והוה מחויב שבועה ואיני יכול לשבע ומשלם והא התם אינו מודה לו בדבר שבמנין וע"ש מה שתי' בזה. והנה הסמ"ע סי' פ"ח ס"ק מ"ד חילק בזה דהתם דעל תביעתו שהיה דבר שבמשקל ומנין השיב לו אמת הלויתני ומניתי מידך לידי אותו דבר במנין ובמשקל אלא שאינו זוכר עתה כמה היו משא"כ הכא דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו יחד בלא משקל ומנין משום הכי פטור:
והשיג עליו הש"ך דמה יעשה בהך דמלוה על המשכון ואינו ידוע כמה היה שוה דבסי' ע"ב סעי' י"ב ובהך דהפקיד אצלו פירות שאונם מדודים וערבן עם פירותיו דבסי' רצ"ב סעי' י"ד וכתב דאישתמיטתיה דברי הרא"ש ז"ל וכו' ע"ש. אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' טוען מדוייקים מאד כהסמ"ע שכתב ק' דינרים מסרתי לך לא מסרת לי אלא צרור של דינרים ולא מנית אותם בפני ואינו יודע מה היה בו ומה שהנחתה אתה נוטל. וכן כתב י' כורים מסרתי לך והלה אומר איני יודע כמה הם שהרי לא מדדתם בפני אלא מה שהנחת אתה נוטל:
והנראה לתרץ דברי הסמ"ע והרמב"ם דטעמם בזה דכיון דלא מסר לו במנין וטענותם אחרי כן כמה הוה פטור משבועה דלא הוה ליה למידע. כדעת כל גדולי המפרשים דבדבר דלא הוה ליה למידע פטור משבועה ואין אומרים בזה מתוך שאין יכול לשבע משלם. דלא כהש"ך לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' נ"מ דדקדק וכתב שם דטוען התובע הניזק אתה יודע בודאי ועיין בחי' לב"ק לד' ל"ה מה שפרשתי בדברי הרמב"ם האלה. ולא דמי למשכון דסי' ע"ב באינו ידוע כמה היה שוה דהתם טענותם באו ע"י שפשע ונאבד וע"כ אמרינן דה"ל למידע מה שהזיק מחבירו ולא מהני ליה מה שמסר לו בלא סכום. אבל הכא דאיתא לפקדון אלא מחולקים על הסכום כמה היה בעת המסירה וע"כ כיון דלא מסר לו במנין אף המפקיד פשע דהוה ליה למסור במנין, וע"כ פטור משבועה. ובזה ניחא נמי ההוא דהפקיד אצל חבירו פירות שאיני מדודים וערבו עם פירותיו דמזיק ופושע הוא והוה ליה למידע. וכן בהפקיד אצל חבירו שק צרור זה אומר מרגליות הוה וזה אומר איני יודע אולי חול הוה התם נמי מחולקים על הסכום ע"י שנאבד ופשע. אבל הכא שזה טוען מסרתי לך כך וכך. ועתה חסר מן המדה וזה משיב שאינו יודע אם חסר אם לאו כיון שלא מסרת לי במדה וע"כ כיון שהתובע בעצמו פשע לא ברירה טענתו ואינו יכול להשביעו וכן הטעם בתובע בית מלא והלה טוען לא מסרת לי אלא י' כורין דלא ברירה טענת התובע:
וכן נראה לפרש תי' הרא"ש ז"ל בזה שכתב דטענת הנתבע אינו כשמא שאומר מה שאמרת שבית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי את לבי לידע אם היה ממש מלא וטענת התובע אינו בריאה שכן מורגל בלשון שבית שהוא קרוב להיות מלא קורין אותו מלא והיינו כמו שבארתי דטעם משנתינו משום דאין טענת התובע ברירה. והש"ך כתב והבין בסברת הרא"ש משום דבפירות סתם אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה. אבל באמת אין זה במשמע בתי' הזה ובאמת הרא"ש כתב זה כחילק בפני עצמו לקמן בסי' אחר ומסברה:
וה"פ הגמרא עד שיודה לו בדבר שבמשקל ומנין פי' שיודה לו שקיבל ממנו במנין ודו"ק:
דף מד.
שומר אבידה רב יוסף אמר כש"ש דמי והקשו בתוס' דהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני לרב יוסף דחשיב בהני כש"ש. ותירצו דשאני שומר אבידה דכמה פעמים שיתעסק בה יפטור מליתן לעני אבל התם יכול לכוון לתקוע ולטבול בשעה שלא יבוא עני באותה שעה. והנה כהאי גוונא אמרינן בנדרים דמחזיר לו אבידתו משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ומשמע מדברי התוס' שאם יבוא עני באותו שעה יצטרך ליזהר שלא ליתן לו דלא ליתהני מהאבידה כמו שכתבו דיכוון במקום שלא יבוא עני באותה שעה:
ויש לדקדק דמה אסור הוא זה שהאבידה מצילו מליתן פרוטה לעני. דהא אמרינן דפורע לו חובו משום דהמציל מן ההפסד לא חשיב הנאה אלא כמבריח ארי ואיך יהיה עדיף פרוטה דעני מחוב. והתוס' בנדרים הקשו כן אך תיר' דחוק דודאי רק גרם הוא ולא יתן לו מדעם דהאם אסור להבריח ארי מנכסי המודר במקלו של המדיר ולא יהא ממונו חמור מגופו. אלא הנראה בזה דהיינו טעמא דכיון דכמה פעמים מצילו מן ההפסד ודבר דשכיח הוא שוה לכל אדם לשכור האבידה בפרוטה להנצל מלתן לעני ומקרי נהנה מממונו דהוה דבר שמשכירים כמוהו כיון דיכול לקבל ע"ז שכר ומאן דשרי להחזיר אבידתו במודר הנאה דסבר פרוטה דר"י לא שכיח ואינו שוה לאדם ליתן ע"ז שכר אף דמצילו לפעמים מליתן פרוטה זה לא מקרי הנאה דמצילו מן ההפסד ומבריח ארי הוא. ועיין בזה עוד בחיד' לב"מ דף פ"ב ודו"ק:
דף מה:
והשכיר בזמנו נשבע ונוטל. אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לאמר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא. א"ל רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו וכו'. ומסיק דאפקיד ליה בשטר. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' שכירות הל' ח' אחד המשאיל או המשכיר בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו וכו' ה"ז נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם וכו' ואין אחד מהשומרים צריך להודייה במקצת. ועיין בהר"ן מזה שהביא דברי הראשונים שדחו דברי רמי בר חמא מהלכה:
והנראה בזה דרמי בר חמא אזיל לטעמיה דאית ליה מיגו לפטור משבועה דתני בבבא מציעא דף ה' דארבעה שומרים צריכים הודאה במקצת והיינו דאי לאו הכי אמרינן מיגו דהחזרתיו או להד"ם. והכא קאמר דאפקיד ליה בשטר מחייבו שבועה וחד מתרי טעמא נקיט וה"ה דמצי לתרוצי דמיירי במודה מקצת. והיינו דקאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא דפטרינן לבע"ה אף משבועה משום מיגו דהא עיקר תקנת השבועה היה צריך להיות על בע"ה כדאמרינן עקרוה לשבועה מבע"ה ושדיוהו אשכיר אלא ע"כ דאמרינן מיגו אף לאפטורי משבועה והיינו כשיטתו ועיין בזה בר"ן משם ר' יהוסף הלוי. ורבא קאמר דמאי מעליותא דע"כ לא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה דאל"כ שבועת שומרים היכי משכחת לה והכא מיגו דלשלם הוא דמעולם לא נתקנה שבועה על בע"ה אלא תשלומים:
והא דפריך רבא בב"מ מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע היינו דקשיא דהא הוה משיב אבידה כפרש"י ודו"ק: