באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת מכות
דף ח.
מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"ה מהל' רוצח הל' ו' שליח ב"ד שהכה בע"ד המסרב לבוא בדין והמיתו. והשיגו הראב"ד ז"ל דזה לא שמענו מעולם והא דעבדינן הרדפה היינו לבעלי עבירות אלא דהכא מיירי שהלקוהו יותר ממה שאמדוהו ותמיהני פה קדוש איך יאמר דבר זה דהא אמרינן בבבא קמא (דף ל"ב) דהוסיף לו רצועה חייב גלות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' סנהדרין הלכה י"ב ומיירי בין טעה דיינא או טעה שליח ב"ד ללישנא בתרא שם דפסקינן כוותיה וע"כ סתים לה הרמב"ם שם. ודוחק לחלק דהתם מיירי במלקה יותר ממ' והכא מיירי במלקה יותר ממה שאמדוהו דמ"ש. ועוד דאיזה מצוה היא כאן במלקה יותר על האומד. ומדברי רש"י משמע כאן דמיירי בשליח ב"ד המכה כדינו בלא הוספה. אך א"כ פשיטא דמאי הוה ליה למעבד ובזה אמרו דמלקות תחת מיתה עומדת ועוד הא תנינא לה לקמן בסוף אלו הן הלוקים וע"כ באמת אין דרך אחר אלא כפי' רבינו ודו"ק:
דף ט.
כסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב רבא אמר חייב אומר מותר קרוב למזיד הוא. רב חסדא אמר פטור אומר מותר אנוס הוא. איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת מאי לאו בידי אדם. ופירש רש"י וזה אומר מותר דסבר דאחות אברהם היא ויש להקשות דאיך מדמה לה לאומר מותר דהתם באומר מותר טעות הוא והוה ליה לשאול ליודעי דת ודין וכן כסבור בהמה דהוה ליה לעיוני אבל הכא הלא באמת מותרת אפי' בישראל דהא כל אשה הבאה ממדינת הים מהימנא לומר פנויה אני אם לא הוחזקה בא"א וכ"ש בבן נח דנראה דמהימנא אפי' הוחזקה בא"א דהא יוצאה במיאון כמבואר ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' ח' וכיון דהכא שניהם אמרו דאחותי היא אין לך מיאון גדול מזה. והנראה בזה דבאמת משום א"א היתה שרה מותרת כיון דבת נח אינה צריכה גירושין וכיון דשניהם אמרו דאינה אשתו היינו המיאון כדבארתי. ובזה ניחא דאיך אברהם גדול הדור הפקיר אשתו בשביל איזה חששא. ועיין בפ"ת אה"ע סי' ו' ס"ק י"א שכתב בזה בשם הנ"ב לאסור דכמו דאין מתרפאים בגלוי עריות ה"נ אין מצילין ודברים של טעם הם. אע"כ כדבארתי דאין לך מיאון גדול מזה. וחטא אבימלך היה רק מה שלקחה בע"כ כדאיתא במדרש שלקחה בע"כ והרמב"ם ז"ל פסק דעובד כוכבים הבא על הפנויה שלא ברצונה דהוה גזל. ובזה טעה אבימלך דסבר דאין זה גזל והייינו טעות דאומר מותר:
והיינו דקאמר אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או אם אשתך היא או אחותך היא. פי' דאין נ"מ מזה דבין כך ובין כך אין דרך ליקח בע"כ דאין דרך העולם לגזול וליקח בע"כ וכיון דיצא מגדר וממדת העולם גזל הוא:
ובזה ניחא נמי במעשה דיהודה ותמר דכאשר אמרה צדקה ממני נפטרה מן דינה דדנה במיתה ואמאי הלא יחדה לשלה בנו ואמרינן בסנהדרין (דף נח) דבן נח המיחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב משום א"א וכ"ש באב לבנו. אלא היינו טעמא כיון דתמר הסירה בגדי אלמנותה ולבשה בגדי פנויה הוה כמו פרע ראשה בשוק דמבואר בסנהדרין (דף נח) דהוה מיאון וכן אמרינן בסוטה דאמרה לו פנויה אני. וע"כ במסרה הסימנים ליהודה ונזכר המעשה דכבר מיאנה אמר כי צדקה ממני דלא היתה אשת איש אלא דכבר מיאנה ודו"ק:
דף יב.
אמר ר"י אמר רב שתי טעות טעה יואב דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח וכו' ואינו קולט אלא גגו ומזבח בית עולמים והוא תפס בקרנותיו ובמזבח של במה. אביי אמר בהא נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה:
וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות רוצח הלכה י"ב המזבח קולט למי שהרג בשגגה שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח וכו' ואין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד וכו' אינו נקלט בד"א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה"ז ניצול. ועיין בכ"מ שהשיג ע"ז מסוגיא דהכא דהא אמרינן דטעה יואב ובמאי טעה והלא נתדנה מדין המלכות וא"כ שפיר עביד. והנה בסנהדרין (דף מח:) אמרינן בשלמא למ"ד נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא כי פה אמות:
ופי' רש"י לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסיו למלך. והקשו בתוס' דהא אמרינן כאן דברח לפי שהיה סבר שהמזבח קולט. והנראה בזה דשם אמרינן דיואב נתדנה על שהרג לאבנר ולעמשא וכן נמי שהיה מורד במלכות. וע"כ ניחא דהא דפריך התם הגמ' ודייק דאחז בקרנות המזבח דינצל נכסיו היינו דינצל מדין מורד במלכות. אבל מדין דהרג לאבנר ועמשא לא היה בורח כדאמר הכא דע"ז לא מהני הברחה וכדאמר בירושלמי וע"ש בתוס' דמי שהיה כתוב יושב בשבת תחכמוני לא היה טועה. ואמר דמוטב שיתדנה בסנהדרין היינו על מיתת אבנר ועמשא וירשו בניו נכסיו. אבל סוגיא דהכא סבר כמ"ד בירושלמי דטעה וברח להנצל מדין דהרג עמשא ואבנר דשוגג הוה דסבר דמותר להורגו. אף דאומר מותר פטור מגלות המזבח מציל אותו מגואל הדם. דגואל הדם היה מותר להורגו בזה כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו. ושלמה הוה גואל הדם דעמשא דקרובו הוה וע"כ אמרינן הכא דיואב טעה בזה. וא"כ כל דברי רבינו לקוחים מהסוגיות הנ"ל ולא מלבו הוציא החילוקים האלה ודו"ק:
דף טו.
אמר רבב"ח אמר ר"י כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. ופי' רש"י ולא הוה כמו לאו הניתק לעשה דשם העשה באה לתקן הלאו אבל עשה שקדמה ללאו ואתה יכול לקיימו קודם עברת הלאו אין העשה באה לתקן הלאו וע"כ לא מקרי לאו הניתק לעשה. ופריך מאונס שגירש דאם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אף דעשה קדמה הלאו. ומשני רבא דהא דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ופריך הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר. ופי' רש"י דביטל היינו שיבטל העשה בידים וע"כ נוכל לאמר כל ימיו בעמוד והחזיר קאי כ"ז שלא ביטל בידים אלא למ"ד קיימו ולא קיים צריך לקיים תיכף בשעת אזהרת ב"ד לקיים העשה א"כ לא נוכל לאמר כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ומשני מידי הוא טעמא לר"י הא אמר ר"י לתנא תני ביטלו חייב ולא ביטלו פטור. ואזדו לטעמייהו דר"י תני ביטלו ולא ביטל ור"ל אומר קיימו ולא קיימו. ומפרש דקא מיפלגי בהתראת ספק דר"י סבר התראת ספק שמיה התראה. ופי' רש"י דלדברי ר"י כל לאו הניתק לעשה התראת ספק היא דשמא לא יבטל העשה וליכא למימר דיתרו בו בשעת ביטול העשה דבעינן התראה בשעה שעובר על האזהרה כדאמרינן בשבועות (דף כ"ח) באכליה לאיסורא והדר אכיל לתנאי דהתראת ספק היא אלמא התראה בשעת איסור בעינן ואע"פ שאין עובר ונגמר הלאו עד שיאכל התנאי. ור"ל סבר התראת ספק לאו שמיה התראה וע"כ סבר קיימו ולא קיים דצריך לקיים העשה תיכף בשעת אזהרת ב"ד וכו'. וקאמר דתרווייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לאמר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה. ר' יוחנן דייק טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקה אלמא התראת ספק שמה התראה. ור"ל סבר כאידך דר' יהודה דתניא הכה את זה וחזר והכה את זה קילל זה וחזר וקילל את זה או הכה או קילל שניהם בבת אחת חייב ופי' רש"י דקאי על ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ר' יהודה אומר בבת אחת חייב ובזה אחר זה פטור. ופריך לר"ל קשיא דר"י אר"י. ומשני דלר"ל תרי תנאי ואליבא דר' יהודה וכו':
תנן התם הנוטל האם על הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצוות ל"ת שיש בה קום עשה אין חייבין עליה. אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. א"ל ר"א היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. ופריך הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו היכא משכחת לה אי דקטלה קם לה בדרבה מיניה. ומסיק דמיירי היכא דהדירה על דעת רבים. ופריך והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט בבא השמש ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו. ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם. ופריך ממשכונו של גר ומת הגר. ומשני התם גברא בר תשלומין ושיעבודא דגר הוא דפקע. ופריך והא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו וכו'. ומוקי דהא דאמר ר' יוחנן זאת ועוד אחרת אהא אבל באונס לא וכו':
והנה ברי"ף כאן ע"ש כתב גירסא להיפוך דר"י תני קיימו ולא קיימו. ומפרש כלומר אע"פ שלא ביטל העשה אלא כיון דלא קיימו לוקה על לא תעשה. ולפי' הנה לא קיימו היינו כגון שנתבטל העשה מאליה כגון מתה עד שלא שלחה בשילוח הקן. וכן באונס. ובטלו היינו ביטול העשה בידים כגון הרגה בשילוח הקו. וכן באונס וכן נראה מדברי הרמב"ם בשילוח הקן ובפי"ו מהל' סנהדרין ובפי"ח שם דגרס כהרי"ף ז"ל וע"ש בל"מ שנדחק ליישב הסוגיא אליבא דרבינו:
עוד כתב רבינו פ"ג מהל' מו"ל בלקח משכון שלא ברשות או מדברים שאין ממשכינים או ממי שאין ממשכינים דאם אבד המשכון או נשרף לוקה. והשיגו עליו מסוגיין דאמרינן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת אבל בהשבת העבוט כיון דחייב בתשלומים אין לוקה ומשלם ורבינו כתב שלוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. וכן כתב בספר המצות שלוקה ומשלם דמי המשכון ובגזילה כתב שם כיון דמשלם אין לוקה:
והנראה לפרש הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלמ"ד קיימו ולא קיימו ס"ל דהלאו יעבור מיד ובהעשה רק יתקן הלאו וע"כ אם לא יכול עוד לתקן אף ע"י אונס אשר נהיה ממילא לוקה דהא עבר על הלאו ואין יכול עוד לתקנו. וע"כ מיקרי התראת ספק דהא בעת עשית האיסור ספק לו והוה כמו אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאי שהביא רש"י ז"ל משבועות (דף כ"ט), אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו סבר דאזהרת הלאו נאמר על ביטול העשה דכאשר יבטל העשה בידים אז עובר הלאו וע"ז באה האזהרה ואז מתרינן בו ומלקין אותו וע"כ בעי שיבטל בידים דאם יתבטל מאליו העשה לא עבר כלום. ולא יכול לומר קיימו ולא קיימו כר"י דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה. אלא ע"כ דהאזהרה היא על ביטול העשה בידים דאז שפיר נוכל להתרות בו:
ובזה ניחא דלא דמי להא דאמרינן בשבועות אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאי דהוה התראת ספק. דהתם יעבור הלאו בעת אכליה לאיסורא והתנאי יבוא רק לתקן העשה והוה כמו למ"ד קיימו ולא קיימו הכא. אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו בלאו הניתק לעשה האזהרה אתא על ביטול העשה ובעת ביטול העשה יעבור הלאו ועיין בחידושי לשבועות מה שפירשתי עוד שם:
ופריך הכא הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אז נוכל לאמר דהכתוב אמר דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי והכתוב נתקו לעשה לתקן הלאו ואין לוקין עד שלא יוכל לקיים עוד העשה. אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו איך נוכל לאמר דהכתוב נתקו לעשה והאזהרה בא אם יבטל העשה בידים דאיך שייך כאן בידים דאם קטל מקטיל הא קלב"מ והיינו כמו שפריך לקמן (דף ט"ז) ומתרץ דר"י לטעמיה דסבר קיימו ולא קיימו:
ובזה ניחא דבחולין (דף קמ"א) קאמר הא דאיצטרך קרא לאסור ליקח האם על הבנים לדבר מצוה אף דאיכא כאן עשה ול"ת כגון דעבר ושקליה דלאו עבריה עשה הוא דאיכא והוה אמינא דאתא עשה ודחי עשה וכו'. ופריך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבר ללאו. וע"ש בפי' רש"י. ופי' לא יתכן לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמו שכתבו המפרשים. ולמה שבארתי אתי שפיר דלמאן דאמר קיימו ולא קיימו הלאו כבר עבר והעשה תבוא רק לתקן הלאו וע"כ ליכא רק עשה בעבר ושקליה. אבל למ"ד בטלו ולא בטלו האזהרה תבא רק על בטילת העשה וא"כ אף אם עבר ושקליה לאו ועשה הוא דאיכא בשחיטה:
והנה בפ"ה דשבועות כתב הרמב"ם ז"ל דהנשבע שיעשו אחרים או שלא יעשו לוקה מכת מרדות משום שגורם לשבועות שוא וכתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין עליה אלא א"כ היה הלאו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין. וכתב הכ"מ דלא מצא בזה בהלכות סנהדרין דבר ואדרבה הא פסק בסנהדרין פי"ו ופי"ח דהתראת ספק, שמה התראה וכן פסק בשבועות באכליה לאיסורא והדר אכיל לתנאי. והנראה בזה למה שבארתי בלאו הניתק לעשה דהלאו יעבור מיד והעשה תבוא רק לתקן הלאו וכן באכליה לאיסורא בשבועות והדר אכל לתנאי דהאסור דעליה נשבע עבר כבר ובהתנאי רק יתקן האיסור וע"כ לא נצטרך לברירה דהאיסור כבר הוברר. אבל הכא מתחילה עבד ספק איסור ועיקר האיסור יעבור בעת חבירו לא קיים דברו ואמרינן בזה אין ברירה. ודמי למי שאכל ספק חלב ואחר כך הוברר לו דהיה ודאי חלב דהנראה דודאי איו לוקין דאין ברירה והתראת ספק דקאמר רבינו פי' דעושה ספק אסור. ואינו לוקה אלא א"כ הלאו מפורש בתורה כמו שנתבאר בהל' סנהדרין והיינו בלאו הניתק לעשה דהלאו מפורש ויעבור אותו מיד אף דיכול עוד לתקנו בקיום העשה בזה אמרינן התראת ספק שמה התראה דהתורה אסרה הספק הזה ועשה אותו כודאי. וכן בנותר כיון דהלאו מפורש בתורה והתורה אסרה הספק הזה ועברת הלאו תבוא תמיד בספק:
ובזה ניחא דלא מקשה הגמ' לר' יוחנן הכא דדייק מר' יהודה דמחייב על התראת ספק א"ר יהודה דפוטר בהכה את זה וחזר והכה את זה. דשאני בהכה את זה וחזר והכה את זה דספק אסור עושה ומודה ר' יוחנן דהתראת ספק כזה לאו שמיה התראה דאין ברירה כדבארתי אבל ר"ל אין מחלק בכך ולדידיה ע"כ צריך לאוקמי דתרי תנאי אליבא דר' יהודה והאי תנא דפוטר בהכה את זה וחזר והכה את זה פוטר בכ"מ בהתראת ספק:
והנה יש לדקדק בסוגיא דילן דר"ל דייק מר' יהודה דאמר בנותר דאין לוקה משום דבא הכתוב ונתקו לעשה הא לא בא הכתוב לוקה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולכאורה קשה הא בבא הכתוב ונתקו לעשה ביארתי דהלאו קאי על ביטול העשה בידים שהזהירה התורה שלא יבטל העשה כמו שלא יזרקנו לים או שלא יאכלנו א"כ לאו שיש בו מעשה הוא ונמצא קולו דניתק לעשה חומרא הוא דשויו לאו שיש בו מעשה וא"כ מנלן למידק דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו הא איכא נ"מ במאי דבא הכתוב דלוקין אם עבר העשה בידים:
וכן יש לדקדק על הרמב"ם ז"ל דכתב פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין דנותר אין לוקה משום דהוה לאו הניתק לעשה ולא כתב דבלא קיימו דהיינו אם נאבד דילקה כדרכו תמיד בכל לאו הניתק לעשה. ובמל"מ תמה בזה על רבינו מדוע לא כתב משום לאו שאין בו מעשה דהא לטעמא משום לאו הניתק לעשה לוקה בלא קיימו או ביטלו והכא אין לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה ע"ש. והנראה בזה לפרש לדעת רבינו דהאי ניתק הכתוב לעשה לאו היינו כהני תרתי דאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דשם בהעשה יתקן הלאו ויבטל מעשיו הרעים, אבל הכא לא יתקן מידי אלא מצוה אחרת היא דגזרה התורה לשרוף הנותר אלא דהפירוש בזה כמו שפי' התוספות בפסחים (דף ס"ז) ובחולין (דף פ') דנתקו מלאו ואוקמיה אעשה. והנראה דהיינו טעמא דמשמעות הכתוב דהעשה באה לענוש על הלאו כמו כאן דאם תותיר באש תשרף ועקרו מעונש דכל לאוים דלוקה וכן בחולין במחוסר זמן משמע דבא העשה לענשו בלא ירצה וכן בפסחים משמע דהעשה קנס הוא דבדד יושב. ובפי' הזה יתישבו כל הדחוקים שהרבו להקשות בתו' פסחים וא"כ לא שייך בזה ביטלו או לא קיימו דנימא אי ביטל או לא קיים ע"ז קאי הלאו. דאין הלאו תלוי בהעשה כיון דבהעשה אין מתקן הלאו אלא דהעשה הוא עונש על הלאו שענש הכתוב לשרוף ולאסור הנותר ולא שייך ביטלו או לא קיימו בזה. אבל בהני תרתי לא נוכל לאמר דהעשה עונש ללאו הוא דהא העשה קדמו. וטעמא דלא לקי בזה משום דבהעשה יתקן הלאו ויבטל מעשיו הרעים וע"כ היכי דלא מתקן בלא קיימו או ביטלו לקי שפיר:
וה"פ הגמ' דלעיל דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי ובהעשה דהחזרה יתקן הלאו מכל וכל וע"כ לא לקי אף דקדמו עשה ואין במשמע דנתקו לעונש עשה אך כיון דהעשה יתקן הלאו ומבטל מעשיו הרעים א"כ לא עביד מדעם:
ועתה נבאר הסוגיא דלקמן אמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת פי' דאין לנו דפטורין משום לאו הניתק לעשה כזה דהעשה באמת קדמו ללאו ואינה עונש על הלאו אלא דפטור משום דבהעשה יתקן הלאו וע"כ אם לא תיקן חייב ואין לנו אלא זאת בשילוח הקן ועוד אחרת. ומוקי האחרת באונס. ופריך הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו אלא למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו דסבירא ליה כיון דצותה התורה לתקן הלאו א"כ האזהרה של הלאו שלא יבטל העשה בידים א"כ היכי משכחת לה הכא שלא יבטל בידים דאי קטל מיקטל א"כ קם ליה בדרבה מיניה. ומשני דאדרה על דעת רבים. ופריך והאיכא גזל והשבת העבוט דבהם נמי בהעשה יתקן הלאוים ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו. ומשני דהתם כיון דחייב בתשלומים אין לוקה ומשלם פי' דהתם נמי לאו משום דבהעשה יתקן הלאו אלא דהעשה הוא עונש על הלאו דענשיה רחמנא על הלאו הזה בממון ועקרו ממלקות ועל כן אפילו היכא דאין מתקן בהעשה הלאו מכל וכל פטריה רחמנא בממון. דהא בגזל אפילו אבדו או שינה דאין יכול להחזיר החפץ עצמו דחביבה לבעליו ואין יכול לתקן הלאו מכל וכל פטור בדמים אלא כיון דענשיה רחמנא על הלאו הזה בעונש ממון פטור ממלקות. וכן בהשבת העבוט לא יתקן בהעשה מכל וכל דאין מחזיר אלא לעת הצריך ואהנו מעשיו הרעים דקני לו כדרבי יצחק אלא על כרחך דהעשה עונש הוא דכיון דהתורה קנסה אותו בהחזרת העבוט לעת הצורך ואיכא עליה עונש דממון לא עבדינן ביה תרתי:. ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פרק ג' מהלכות מלוה ולוה במשכנו שלא ברשות ואבד או נשרף המשכון דלקי אף דמחוייב בדמי המשכון דעונש דנתקיה הכתוב על הלאו הזה הוא החזרת המשכון בעת הצריך וכיון דלא יכול לקיים זה לוקה אף דמחוייב בדמי המשכון זהו משום טעמא אחרינא דקיבל עליו אחריות כשומר שכר משום דנהנה דאית ליה צדקה כדפירשתי בחידושי לב"מ ואין שייך להעשה דנתקיה על הלאו דעונש הזה דנתקיה אין יכול לקיימו:
ופריך והאיכא משכנו של גר ומת הגר ומדוע אין לוקה שם כיון דאין יכולים לקיומי ביה העונש דענשיה רחמנא. ומשני התם שיעבודא דגר הוא דפקע והוה כמאן דקיבל תשלומין דנכסיו הלא הפקר הם וזה זכה בהם:
ופריך והרי פאה דפטור דידה נמי משום דמתקן הלאו בהעשה. דהא שם נמי עשה שקדמה ללאו הוא. ואם כן על כרחך דטעמא דהתם משום דמתקן הלאו בהעשה ומשכחת לה בביטלו ולא ביטלו וקיימו ולא קיימו. אלא זאת ועוד אחרת דאמר ר' יוחנן אהא אבל באונס לא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו וכו' ור' יוחנן אליבא דכולי עלמא אמר דאין לנו אלא זאת ועוד אחרת אף לבר פלוגתיה:
ויש לדקדק על הרמב"ם ז"ל דכתב פי"ח מהלכות סנהדרין בלאו הניתק לעשה רק שילוח הקן ופאה הא כיון דפסק כר"י קיימו ולא קיימו א"כ אף באונס משכחת לה. והנראה בזה דסבר כיון דר' יוחנן אמר דאין לנו אלא בתרתי א"כ ע"כ ס"ל טעמא דאונס דעונש הוא דענשיה רחמנא בעמוד והחזיר דלא כסוגיא דלעיל. ולא פליג בזה על ר"ל דלדידיה ע"כ צ"ל דעונש הוא דהא אין שייך לומר בזה ביטלו והלאו קאי על ביטול העשה כדפריך לעיל וכמו שבארתי. וכיון דעונש הוא אף ריש לקיש סבירא ליה בלא קיימו ומתה דמלקינן ליה ולא הוה כהתראת ספק אפי' לריש לקיש דהלאו עבר בודאי ואין הלאו תלויה בעשה דהעשה רק עונש על הלאו ואין נ"מ בהעונש לעברת הלאו אם מענשינן ליה בזה או בזה משא"כ בלאו הניתק לעשה בטעמא דהעשה מתקן הלאו דהלאו תלוי בעשה והוה ספק עבירה:
ובזה ניחא הא דכתב הרמב"ם ז"ל דאם העידו על שורו שהמית והוזמו לוקים ואין משלמים הכפר. והקשו האחרונים הא עכ"פ צריכים לשלם דמי שור לבעליו וכיון דמשלמים אין לוקים. ולמה שבארתי ניחא דהטעם הוא הא דמשלם אין לוקה דנתקיה הכתוב מעונש מלקות ואוקמיה בעונש ממון ואין עושים ביה תרתי והעונש על הלאו הזה דחייבו אותו התורה הוא כאשר זמם וא"כ כיון דליכא לקיומי ביה כל אשר זמם דהא אין משלמים הכופר וליכא לקיומי העונש דקנסיה רחמנא וא"כ ממילא לוקים: