אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת סנהדרין

מסכת בבא בתרא

דף ג.

רבא אמר דיני ממונות בג' הדיוטות ובדין הוא דאפי' דיני ממונות בעינן שלשה מומחים דעירוב פרשיות כתיב כאן אלא משום דר' חנינא וכו' דהיינו משום נעילת דלת בפני לוים הקילו והכשירו ג' הדיוטות ור' אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר דצדק תשפוט עמיתך ומדרבנן הצריכו שלשה משום יושבי קרנות מאי בינייהו איכא בינייהו דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין לרבא לית ליה לשמואל לרב אחא אית ליה דשמואל:

ולקמן מקשינן לר' אבוהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין מהא דמתני' דקתני דן את הדין וטעה דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו ומשני דמיירי דקיבלוה עלייהו. ופריך אי הכי אמאי משלם מביתו ומשני דאמרו ליה דיינית לן דין תורה וקתני התם ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' סנהדרין הל' י' אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס עד שיהיה ג' ושנים שדנו אין דיניהם דין. אחד שהוא מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב ב"ד. ועיין בכ"מ ובל"מ ובש"ך סי' ב' שהראשונים השיגו על רבינו דאיך מזכה שטרי לבי תרי דפסק כרב אחא בדר"א דמן התורה חד כשר ופסק כרבא ור' אבוהו דשנים שדנו אין דיניהם דין. וכן צריכין דברי רבינו ביאור דקאמר אע"פ דלא הוה ב"ד פחות מג' מותר לאחד לדון מן התורה דלמאי לא הוה ב"ד ולמאי מותר לדון מן התורה וכן במומחה לרבים כתב דמותר לו לדון אבל אינו חשוב ב"ד וצריך ביאור דבמאי מותר לדון ולמאי לא חשוב ב"ד. והנראה בביאור דברי רבינו דה"ק דאע"פ שאין ב"ד פחות מג' היינו לכוף דב"ד של כפיה מן התורה אין פחות משלשה דעירוב פרשיות כתיב כאן ותלתא אלהים כתיב. בכ"ז מותר לאחד לדון מן התורה היינו בבאו מעצמן ברצונם לדון לפניו וע"כ קאמר לשון מותר ומד"ס אסור עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין אפי' באו מעצמן:

ולא דמי לקבלו אותו דלקמן (דף ו') דאף באינו מומחה דינו דין כמבואר ברמב"ם פ"ו. התם מיירי בקבלו אותו בפי' לדון ביחידות. ואם לדין תורה מחויב לשלם כיון דאינו מומחה ואם אף לטעות פטור מלשלם. דכיון דקבלו אותו בפי' לדון ביחידות לא גרע מנאמן עלי אבא ואביך:

אבל הכא מיירי שבאו לפניו לדון סתם ודן אותם ביחידות. ובזה מיירי הא דמחלק לקמן (דף ה') בין פשרה לדין וניחא בזה קושית התוס'. וע"כ בזה מד"ת כשר דתלתא אלקים דכתובים בפרשה מיירי בב"ד של כפיה. אבל מד"ס אף בזה אין דינו דין עד שיהא מומחה לרבים או שנטל רשות כדמוכח מהברייתא דלקמן (דף ה:) והשנים אלו מותרים לכתחילה לדון ביחידות אם באו לפניהם מעצמן אבל אין חשוב ב"ד לדון בכפיה ולנדות ולזמן פחות מג'. כמו דאמרינן לקמן (דף ח') דזימון בג' ושליח ב"ד אם אמר משמיה דחד לא אמר כלום ומשמע אפי' הוא מומחה דלא מחלק. וכן מסתבר דאיך ידון אחד בכפיה דהא אין לו נאמנות אף לעדות ואיך יהא נאמן לכתוב פ"ד דזה חייב לזה ולכופו ולהוציא ממנו ממון ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן כתב רבינו לקמן דהודאה דלפני יחיד מומחה אין חשובה הודאה. אלא ע"כ הא דאכשר קרא בחד היינו בבאו מרצונם וצייתי ליה ונ"מ לשודא או בדבר דקם דיניה. אבל לדון בכפיה אין כשר אלא ב"ד של שלשה. ונראה מדברי רבינו דבעי נמי דנקטי רשותא כדכתב שם פ"ד הל' י"ד וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות יש לו רשות לדון בכל א"י וכו' אע"פ שלא רצו בעלי דינים אבל בח"ל אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינים אע"פ שיש לו לדון דיני קנסות בח"ל אינו דן אלא אל מי שרוצה לדון אצלו אבל לכוף את בעלי דינים ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גולה ע"כ. ומיירי נמי במצרף עמו עוד ב' דבפחות מג' אין לו רשות לדון בכפיה כדבארתי:

והנה רבא ורב אחא בדר"א בהא פליגי דרב אחא סבר כיון דחד כשר בבאו לפניו מעצמן כמו שנאמר בצדק תשפוט עמיתך א"כ שנים דיש להם תורת נאמנות יכולים לדון אף בכפיה וב"ד הוה לכל דבר ואית ליה דשמואל אלא לכתחילה בעינן שלשה דלא לירבו יושבי קרנות. ורבא ס"ל נהי דהכשירה התורה חד בבאו לפניו ברצונם הטוב אבל לדון בכפיה נלמוד משלשה אלקים דכתובים בפרשה דדוקא שלשה בעינן ועירוב פרשיות כתיב כאן ושנים שדנו בכפיה אין דינם דין. וכן ס"ל דבפחות משלשה לא מהני אפי' בבאו לפניו מעצמן אם לא אלא במומחה לרבים או נטל רשות ואף בדיעבד פסול כיון דבאו לפניו לדון סתמא וסתם דין הוא בג' וזה מוכח מהברייתא דלקמן ומדברי ר' אבוהו. וע"כ פסק דרבינו עולה יפה דבאמת פסק כרבא דסוגית הש"ס אליבא כדהוכיחו המפרשים וחד נמי מודה דכשר, מן התורה ודו"ק:

דף ג:

א"כ בסנהדרי קטנה לבעי מ"ה. לכאורה קשה דהא ושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין קמיירי וא"כ בסנהדרי קטנה בגמר דין הוא דאיתא דהוה כ"ג. והנראה בזה דלפי מאי דס"ד אף לרבי תחילת הדין הוא רק בשלשה ואם כולם מזכים או מחייבים אף רבי מודה דלא בעי יותר ופלוגתא דרבי ורבנן רק בנחלקו הדיינים ולא באו לדעת שוה דלרבי בעי הוספה שנים כדי שיהא הגמר דין נמי בשלשה כמו שהיו בתחילה וע"כ פריך דאם כן בסנהדרי כשהיה עדה שופטת ועדה מצלת א"כ מוכח שהיו בתחילה כ' וא"כ ליסופי עד כדי שיהא הגמר דין בכ"ג כמו שהיו בתחילה ומדוע אין מוסיפין רק ב'. ובזה שפיר מקשו התוס' דעד ל"ט סגי דמהמקרא מוכיח שהיו רק כ' בתחילה וע"כ אם נחלקו סגי להוסיף עד שיהא כ' בגמר דין וא"כ בל"ט סגי ודו"ק:

דף ה.

ת"ש דמר זוטרא בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דר"י א"ל אם קבלוך עלייהו לא תשלם ואם לאו זיל שלים. ופירש רש"י ואם לאו דלא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינית לן דין תורה זיל שלים וכו' והקשו בתוס' דא"כ מאי דייק מהכא דגמיר וסביר דיניה דין דהא אפי' לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי ומשלם כדמוכח לקמן (דף ו) דמוקי הא דדן את הדין דמשלם בשקבלו עליהם ואמרו ליה דיינית לן ד"ת ובשאינו מומחה מיירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור. והנראה לתרץ לפירוש רש"י דהא דקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים היינו דנקיט רשותא וע"כ מקרי מומחה לרבים ובזה פטור מלשלם כדאמר רב לקמן דהאי מאן דבעי למידן דינא וליפטור לשקול רשותא ודוקא נמי בשקבלו עליהם ואמרו ליה דיינית לן דין תורה דלכוף אין לו רשות אף בדנקיט רשותא ביחידות ופטור מלשלם כיון דנקיט רשותא אף דאמרו ליה דיינית לן דין תורה. אבל בלא נקיט רשותא אף שהוא מומחה חייב לשלם כיון שאמרו לו דיינית לן דין תורה ובזה מיירי רישא דדן את הדין. אבל בשאינו מומחה לא מהני כלל מעשיו ודיניו בטלים:

ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה כבר ביארתי לעיל והעתקתי מה שכתב רבינו פ"ד מהל' סנהדרין דאפי' מומחה וסמוך אין יכול לדון בכפיה אם לא שנטל רשות מראש גולה. וכן סבר בפ"ו דבקבלו אותו אף לדון בדין תורה מהני למומחה דגמיר וסבר לפטור אותו אף בלא נטל רשות וא"כ הא דאמר ר"י למר זוטרא ואם לא זיל שלים ע"כ צ"ל לפי' דבאו לפניו מעצמן לדון סתם ולא הוה כקיבלו אותו בפ"ו דהתם קבלו אותו בפי' לדון ביחידות. ובזה היכי דבאו לפניו לדון בסתם ודן אותם ביחידות מחויב לשלם אף מומחה דגמיר וסבר כיון דלא נקט רשותא כדבארתי לעיל וזה דלא כדעת הש"ך בסי' ג' ס"ק ט' ובסי' כ"ה והב"ח והט"ז שכתבו דבאו לפניו בסתמא הוה כקבלוהו. ומה שהביא הש"ך ראיה לזה מהירושלמי אין ראיה דהירושלמי מיירי אלא לענין זה דבאו לפניו מעצמן מותר ליחיד מומחה לדון וזה ודאי שריר וקים כדבארתי לעיל אבל לא הוה כקבלוהו לפטור מלשלם. ועיין בתוס' (דף ה:) ד"ה פשרה ביחיד וברא"ש ז"ל סי' ג' ודו"ק:

דף לג.

דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ומשני רב ששת כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת דבדבר משנה חוזר ובשיקול הדעת אינו חוזר וכו'. איתיביה רב המנונא לרב ששת מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו וכו' אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון אמר לו ר"ע פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור ואם איתא לימא ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר וכו'. אמר ר"נ ב"י לרבא מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה פרה הרי האכילה לכלבים וליתא דתיהדר. ומשני דהכי קאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דיניה היינו דקמפחד ר"ט וקאמר ליה איהו מומחה לב"ד אתה ואתה פטור מלשלם אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת. רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד. וכתב הרי"ף דהלכתא כרב חסדא ורב ששת דהא דרב חסדא מפליג בין נשא ונתן ביד או לא היינו דוקא בטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה לעולם חוזר וכתב עוד דטעמא דהא מלתא משום הפסד ממונו של בעל דין דנשא ונתן ביד כיון דחייב לשלם וליכא הפסד לבעל דין ע"כ אמרינן מה שעשה עשוי. והיכא דאית ליה לבעל דין פסידא כגון שלא נשא ונתן ביד דאינו חייב לשלם לא אמרינן מה שעשה עשוי ומחזירין הדין והדין הוא טעמא דר"ח. וכתב הרי"ף עוד דמומחה דלא קבילו עליה או הדיוט דקבילו עלייהו דטעה בשיקול הדעת וליכא למהדר דעת הגאון דמחוייב משום דינא דגרמי דהא דאוקימנא למתני' בשנשא ונתן ביד הוא דלא כר"מ אבל למאי דקי"ל כר"מ אפי' בשלא נשא ונתן ביד אם אי אפשר למהדר מחוייב משום דיני דגרמי. והרי"ף כתב ע"ז דליתא. דרב חסדא לכ"ע אמר דגבי דיינא ליכא דיני דגרמי דאין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד דא"כ אפי' טעה בדבר משנה נמי אם אי אפשר להחזיר ישלם. והשיגו המפרשים על הרי"ף דהא בסוגיין אמרינן דטעה בדבר משנה פטור מלשלם משום דהדר דיניה והוא כתב להיפוך דמשום דפטור מלשלם הוא הדר דיניה. ועוד מאי מקשה דאפי' בטעה בדבר משנה נמי ישלם אם אי אפשר להחזיר הא בפירוש אמרו כיון דהדר דינא בטעה בדבר משנה לאו כלום עבד. וכן תימה על הרמב"ם שכתב דטעה בדבר משנה פטור משום דלא נתכוון להזיק והוא כנגד הסוגיא דמפרש משום דהדר דינא. ועוד הקשו על הרי"ף דסוגיא דבב"ק ודבכורות בפי' הוה בעי לאוקמי המשנה דדן את הדין כר"מ ודחה ליה דמיירי בשנשא ונתן ביד ואיך כתב הרי"ף דאוקימתא דרב חסדא אזלא לכ"ע דליכא דיני דגרמי בדיינא. ועיין עוד מה שדחקו בפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והנראה בזה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכבר בארתי בב"ק לדעת הרמב"ם דלא מחייב משום גרמי אלא בנתכוון ופושע וע"כ כתב הרי"ף דלא מחייב משום גרמי אלא בדין הה' דליתא מומחה ולא קבילו עלייהו דדינו לאו דין הוא ואם אי אפשר למהדר מחייב לשלם דהוא נקרא מתכוון ופושע כמו במראה דינר לשולחני שאינו בקי דבב"ק (דף ק'). אבל במומחה ולא קבילו עלייהו או בהדיוט דקבילו עלייהו כיון דאית להו רשות למידן ליכא משום דינא דגרמי כדביאר הרי"ף ז"ל דלאו פושע הוא. אבל בנשא ונתן ביד חייב דזה לאו גרמי הוא אלא מזיק בידים דמחוייב אא"כ הוה אנוס. ואם הוא מומחה דקבילו עליה דפטור אפי' נשא ונתן ביד משום דהוה כאנוס גמור. וכן בטעה בדבר משנה דפטור מלשלם טעמא הוא משום דאנוס הוה דבדבר משנה כ"ע מומחים הם ומש"ה חוזר דזיל קרי בי רב הוא וע"כ היה כמו מומחה דקבילו עלייהו. דע"כ האי אינו מומחה דרישא דדן את הדין מיירי בדגמיר ולא סבר כמו שכתב בעל המאור והרא"ש ז"ל דאי לאו הכי הרי הוא בכלל רועי בקר וכמו מראה דינר להדיוט דמזיק ופושע הוא אלא ע"כ מיירי בדגמיר ולא סבר וע"כ בטעה בדבר משנה אף בשנשא ונתן ביד פטור כמו מומחה דקבילו עלייהו וכן הוכיח הסמ"ע והע"ש ודלא כהש"ך בסי' כ"ה:

וה"פ הסוגיא אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא א"כ שפיר מחוייב נמי לשלם וע"כ מפחיד ר"ט וקאמר ליה איהו דמומחה לב"ד אתה ופטור מלשלם דהוה אונס ואף בטעה בשיקול הדעת. אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר ודינו לאו דין דזיל קרי בי רב וא"כ אנוס הוא ופטור מלשלם ולימא ליה כיון דאילו הוה פרה קמן דינך לאו דין ואינו מקרי דין כלל א"כ אף עתה דליתא לפרה לאו כלום עבד דאין לך אונס גדול מזה. ולא דמי לשאינו מומחה ולא קבילו אותו דכתבו הרי"ף והרמב"ם דדינו לא דינו בכ"ז מחוייב לשלם אם טעה דהתם משום גריעותיה דדיין דינו לאו דין וא"כ כ"ש דפושע הוה אבל הכא דינו לאו דין משום דדבר פשוט הוא וא"כ אונס הוה. ובזה ניחא קושית התוס' והפוסקים מטיהר את הטמא דדינו לאו דינו וחוזר בכ"ז מחויב לשלם אם עירב בע"ה עם פירותיו דהתם נמי משום גריעותיה דדיין דינו אין דין משום דאינו יכול לטהר את הטמא וע"כ לא מהני לפוטרו מן התשלומים הא דהדר דינא:

והנה רב ששת דמחלק בין טעה בדבר משנה לטעה בשיקול הדעת. דס"ל דבדבר משנה לאו פושע הוא כיון דבזה הוה מומחה אבל בשיקול הדעת פושע הוה כיון דלא סבר וע"כ מחוייב משום דיני דגרמי כדבארתי בחידושי לב"ק (דף צ"ח) בכ"ז מה שעשה עשוי כיון דקיבלו אותו דינו דין. אבל רב חסדא פליג עליה בהא דכיון דקיבלו אותו ויש לו רשות למידן לאו פושע הוא ופטור משום דיני דגרמי אלא א"כ נשא ונתן ביד דמחוייב משום אדם המזיק וע"כ הדר נמי דינו בלא נשא ונתן ביד משום פסידא דבעל דין אף בטעה בשיקול הדעת. ומזה מוכיח הרי"ף כיון דלר"ח דאית ליה דליכא כאן דיני דגרמי בדיינא כיון דאיר ליה רשות למידן לאו פושע הוא וא"כ אם אי אפשר למהדר נמי פטור כיון דלאו פושע הוא וליכא דינא דגרמי בדיין. ועוד דא"כ אף בדבר משנה לחייב בדאי אפשר למהדר דהא אף בשיקול הדעת נמי לאו פושע הוא:

אבל הרמב"ם ז"ל הסכים לפי' הגאון דבמומחה דלא קבילו עלייהו או בשאינו מומחה וקבילו עלייהו וטעה בשיקול הדעת ואי אפשר להחזיר מחויב משום דיני דגרמי דנהי דאית ליה רשות למידן בכ"ז פושע הוא דהוה ליה למידק בדיניה ולשאול מן מומחה. אבל אם נוכל לחזור הדין הדר דינו כיון דלא נשא ונתן ביד ולא מחויב מדינא לא דיינינן ביה דיני דגרמי כיון דאפשר למהדר ולא גרם עוד ההיזק:

וכן במי שאינו מומחה ולא קבלו אותו דדיינינן לכ"ע דיני דגרמי אף להרי"ף היינו דוקא בדלא אפשר למהדר אבל באפשר למהדר לא דיינינן דיני דגרמי דדינו מעיקרא בטל ולא דמי לדרב ששת דס"ל דדינו דין הוה:

ולהרי"ף ז"ל סוגיא דב"ק ודבכורות דס"ד דמתני' דדן את הדין דמחויב לשלם אתיא כר"מ משום דיני דגרמי אזלה אליבא דרב ששת או דס"ד דמיירי בלא קבילו אותו עלייהו וע"כ מחויב שפיר מדיני דגרמי כדכתב הרי"ף בדין הה'. אבל לר' אבהו דאוקימנא לעיל דמיירי בדקבילו אותו עלייהו וא"כ אית ליה רשותא למידן ליכא כאן דיני דגרמי כמו מראה דינר לבקי דלא מחייב משום דיני דגרמי. וצדקו דברי הרי"ף דר"ח לכ"ע איצטרך לאוקמי בשנשא ונתן ביד דאף ר"מ מודה בלא נשא ונתן ביד דליכא כאן דיני דגרמי בדיינא. ובזה ניחא כל הקושיות שהקשה הש"ך בסי' כ"ה על הרי"ף ז"ל ע"ש:

והנה בחולין (דף מ"ג:) אמרינן דההוא תורא דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט ורמא עלה רבא חומרא דרב ודשמואל ואמר שם ר' אבא דלשלם רבא דמי תור למריה וכתבו שם בתוס' דאע"ג דטעה בדבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים ולכאורה דבריהם תמוהים הא במומחה אף בנשא ונתן ביד פטור וכ"ש טועה בדבר משנה. ונראה דהכי קאמרי דלאו טעות הוה התם דהא ידע דרב ושמואל וחומרא בעלמא אחמיר וע"כ מזיק בידים הוה דהא תורא בין לרב ובין לשמואל משרי שרי ואין רשאי להחמיר בדבר שאין שלו ודוקא בטעות אמרינן דפטור דשכח הטעם אבל לא בדאחמיר. והיינו פי' דבידים פי' בלא טעמא ומזיק בכוונה הוא וכן אמרינן התם (דף נ') שקול גלימא דטרפאי פי' דאין טעם להחמיר וחומרא בעלמא מחמרי ואין אדם רשאי להחמיר בדבר שאינו שלו ודו"ק:

דף לו:

אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות. מיתיבי הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וקידוש החדש ועיבור שנה האב ובנו הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד. והנה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' סנהדרין הלכה ז' כתב גירסא אחרת וצירף דיני ממונות עם הטומאות והטהרות וכתב שאף בדיני ממינות מונים לאב ובנו שנים וכתב אח"כ בהל' ח' וט' דדוקא בשעת משא ומתן נושאים ונותנים עמו ונימנים עמו אבל בשעת גמר דין אין גומרין הדין בקרובים שהדיינים הקרובים פסולים לדין. והשיגו הראב"ד ז"ל דלמשא ומתן מאי מנין איכא. ועוד קשה בדברי רבינו מ"ש דיני ממונות מקידוש החדש ועיבור שנה ועיין בכ"מ שדחק בזה והנראה לתרץ דברי רבינו דבדיני ממונות איכא שני דברים ידיעת עצם הדין כמו אם הולכים בממון אחר הרוב או הודאה אחר הלואה אם מצטרפין וצריך לזה מנין לפסוק הדין. וכן יש לדון בענין המעשה לדמות מלתא למלתא ואם דומה המעשה לזה הדין ובזה קאמר רבינו דלמשא ומתן דעצם הדין מונים להם שנים ופוסקין הדין דזה הוה כמו הטומאות והטהרות דאין שייך כלל פסקי הדין לשאלת המעשה אשר באו לדין תורה. וכן מדויק לישנא דרב דשונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות משמע דשונה לתלמידו בעצם הדין ופוסקים הדין ואח"כ דן ע"ז דיני נפשות דהיינו השאלה והמעשה אשר בא לפניהם לדין. וקאמר רבינו דבשעת גמר דין דהיינו לענין השאלה ודמיון המעשה להדין בזה אין נימנים אלא לאחד דאין גומרים הדין בקרובים אבל בדיני נפשות ומכות כיון דחמירי וע"כ אף בהמנין דעצם הדין דהיינו בשעת משא ומתן אין מונים להם אלא אחד. וכן בקידוש החדש ועיבור השנה דשם הענין רק בענין המעשה והשאלה אם החודש ראוי להתקדש והשנה להתעבר וע"כ אין מונים להם אלא לאחד וצדקו דברי רבינו ודו"ק:

דף לח:

אמר ההוא צדוקי לרב אידית כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מבעיא ליה א"ל זהו מטטרון ששמו כשם רבו וכו' אי הכי נפלחו ליה. כתיב אל תמר בו אל תמירני בו. א"כ לא ישא לפשעכם למה לי א"ל הימנותא בידן דאפי' בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים. נראה פי' הגמ' דה"ק א"כ דאל תמר בו לשון תמורה הוא אין שייך לומר דלא ישא לפשעכם והוה ליה למימר בזה ולא אשא לפשעכם אלא ע"כ דלאו לשון תמורה הוא אלא לשון המראה. ומשני ליה בטעם אחר דגמירי דאפי' בפרוונקא לא קבילניה וא"כ לא נפלח ליה ודו"ק:

דף סא:

איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב דהא פלחיה רבא אמר פטור אי קיבליה באלוה אין אי לא לא. ופירש רש"י מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם. והקשו בתוס' דהא בע"ז יהרג ואל יעבור. ועיין בתוס' שבת (דף עב) שהקשו עוד דהא באונס בעינן סכנת נפשות ולא שייך זה במאהבת אדם. ועוד הקשו דהא הפוער עצמו לפעור מחויב אע"ג דמכוון לבזויי ותי' שם בשבת דהכא מיירי דפי' דעובדה מאהבה ומיראה ועוד תי' דמיירי בעבודה זרה שהכל עובדים אותה מאהבה ומיראה דהוה כפי' ולאו עבודה זרה היא כלל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ג מהל' עבודה זרה העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהיא נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה ומיראה פטור וכו'. וקשה לפ"ז כל קושיות התוס'. וכן נראה מדבריו שם לעיל דהפוער עצמו לפעור שחייב אע"ג דמכוון לבזויי ולא לעבדה כלל ומ"ש מדהכא שפטר. וכן קשה בדבריו שפי' ביראה דירא שמא תריע לו א"כ אין לך קבל באלוה גדול מזה דהיינו יראת העונש ומאי כתב בזה אם קיבל באלוה דאיזה קבלה צריך עוד. והנראה בזה לפרש דבריו ע"פ מה שכתב בפי' המשנה פסחים פרק מקום שנהגו בהא דגנז חזקיהו ספר הרפואות וכו' דהוא ספר מדברי רפואות שחשבו בעלי הצורות כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים ואומר כי הצורה שהיא נעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכו'. והנה זאת האמונה לאו משום אלוה שיחשבו בצורה הזאת אלא דיחשבו דיש בהצורה סגולה נפלאה טבעית כמו שיש איזה כוחות משונות בהדומם והצומח. ודומה לזה מולך למ"ד דחוק הוא. והצורות אשר יאמינו באלקות הוא ע"פ כללים וסימנים אלקיים אשר כהניהם אמרו דשרתה בצורה הזאת אסרו דאלקות והוא המנהיג העולם בחכמה וכח ותבונה. וע"כ ע"ז מצורה ידועה אף אלה דאין מאמינים באסרו דאלהים אשר עליה בכ"ז מאמינים בסגולה הטבעית אשר יש בהצורה ממין הזה וזה הפי' העובד מאהבה או מיראה שעושה מעשים להצורה דיאמינו בעלי הסגולה דבמעשים כאלה תבטל כחה וסגולתה דלהרע או שיועיל להיטיב אבל לא יעבוד ולא יאמין באסרו דאלקות שעליה. ודומה לזה אמרינן לקמן (דף ס"ה.) דפריך התם רבא מקטר לשד עובד ע"ז הוא ומסיק רבא במקטר לחבר ופי' רש"י דאינו מקטיר לשם אלקות אלא ע"י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן וה"נ מאמינים בעלי הסגולה דע"י המעשים האלה תועיל לבטל הסגולה אשר יש בהצורה זו לעורר כחה והכל הוא מעשה טבעי אבל לא יאמינו בה באלהות:

וכיוצא בזה פי' הרמב"ם הא דאמרינן בחולין (דף מ') דלהר לא הוה זבחי מתים שלא נתכוון לעובדם אלא לרפואה וכיוצא בהם מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים. והיינו כדבארתי דאומרים דבעבודה הזאת תועיל שלא יזיק וסגולה טבעית הוא להם ולא יאמינו בה באלהות ואינו אסור משום זבחי מתים אלא באומר לגדא דהר דאז עובד משום אלהות:

וסבר רבא הכא דהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ולא קבלה באלוה אלא עושה לה מעשים משום סגולה דפטור. דהא לאו משום אלהות עביד מאי דעביד אלא משום סגולה טבעית ולכל הצורות מזה המין אף דאין עובדים אותה היה עושה כן. ולא דמי לפוער עצמו לפעור ולזורק אבן למרקוליס דהתם רק משום אסרו דאלהות עושים זאת אבל בצורה אחרת כזו אין פוערים כלל לשם סגולה ואין זורקים אבנים כלל לצורת מרקוליס דאין עובדים אותה לשם סגולה וע"כ כיון דהעבודה מיוחדת רק לאלהות מחייב אף אם כיוון לבזויי. משא"כ כאן דאין העבודה הזאת מיוחדת לצורה דעובדים אותה אלא לכל הצורות מזה המין אף דאין עובדים אותה עושין כן לסגולה וע"כ סבר רבא דאף אם עשה הסגולה לצורה דעובדים אותה כיון דלשם סגולה עביד ולא קיבלה באלוה פטור. ואביי סבר כיון דעשה לפני ע"ז דעובדים אותה בכך אף דלא כוון אלא לסגולה דאית בה חייב אף דאם היה עושה כן לצורה אחרת מזה המין שאין עובדים אותה היה פטור. וכן באנדרטא אם לא קבלה באלוה לכ"ע פטור דאין עובדים אותה אלא משתחוים לכבוד השלטון. ומקשה מהמן דאית ביה נמי הגולה דגדול במלכות היה ולכל גדולי ושרי המלוכה משתחוים אך מאמיניו ומעריציו היו אומרים דשרתה בו נמי אסרו דאלוה ואמרינן דחייב כיון דמאמיניו עובדים לו וע"ז הוא אף אם כוון להשתחוות לו משום סגולתו דגדול במלכות הוא ולא לשם אלוה. ותירץ כהמן ולא כהמן כהמן דעבודה זרה הוה ולא כהמן דהיה שר וגדול במלוכה אלא מיירי באדם פשוט דלא היה גדול במלוכה ומשתחוים לו רק משום אסרו דאלהות דהאמינו בו מקדישיו ולא הזכיר המן אלא משום שהיו עובדים אותו ולא משום מעלתו שהיה נמי שר וגדול במלוכה:

ולדברי רבינו ניחא דלקמן (דף סב) מוקמינן לאביי דחומר בשאר מצות משבת הוא בעבודה זרה דבעבודה זהה שגג בלא מתכוון אלא מאהבה ומיראה חייב משא"כ בשבת. ולכאורה קשה דהא בשבת ודאי מחוייב אם עשה משום אהבת אדם או מיראת אדם אם לא שנאנס בסכנת נפשות. ולדברי רבינו ניחא דבעבודה זרה עשה לסגולה ולא כוון כלל מה שהוא עבודה זרה וכוותיה בשבת במתכוון להגביה תלוש והגביה מחובר דלא צריך ולא כוון כלל מה שהוא מחובר:

והנה התוס' הקשו לרבא דפוטר במאהבה ומיראה מדוע לא השתחוה מרדכי להמן. ותירצו דצורות היו חקוקים על בגדו. ותמיהני דהא אם משתחוה לשר גדול וצורות חקוקים על בגדיו ודאי דאינו אסור אלא משום מראית העין ומי עדיף זה מהעובד מאהבה ומיראה. וכן הביא הרמ"א בי"ד סי' ק"נ דאינו חייב למסור נפשו בזה. ועיין שם בהגר"א. והנראה בזה בענין מרדכי שלא השתחוה להמן דהיה בזה ענין פאליטיקי עמוק דהוא ידע את המן הרע ושנאתו ליהודים וידע שישים עלילות דברים ליהודים ויתגולל עליהם להפילם למשואות. וע"כ שם עצות בנפשו להקדים הרעה ולהציל היהודים ולפרוס מצודה על המן הרע הזה. ונשאר בדעתו למסור נפשו על היהודים ולהתגרות את המן בדברים קטנים מכבוד וידע את הגאה הזה אשר יקפיד ע"ז מאד ויתגולל עליו ויהרגהו ובזה ימצאו עלילה להפיל אותו משאתו טרם תצמח הרעה על כל היהודים לאמר כי הרג את אוהב המלך אשר הציל את המלך משערי מות:

אך המן הרע טכס אף הוא עצות בנפשו ושקל בפלס דרכו ויבז בעיניו לאמר להרוג את מרדכי משום כבודו כי לא השתחוה לו כי היה לשחוק בעיני המלך והשרים והסגנים וצעד כזה יפילוהו למשואות. וכל עילה ושחיתה לא יכול למצוא על מרדכי הצדיק והישר. כי באמת טוב היה האיש וגדול שם מרדכי בעיני השרים והסגנים כי ידיו רב לו בכל חכמה ותבונה וידע כל לשונות העמים כדמבואר בשקלים והוא היה נמנה בין זקני הסינאט יושבי שער המלך. וע"כ עלתה בדעתו לגמור שנאתו למרדכי עם כל היהודים בפעם אחת. ואמר לפני המלך להשמיד את כל היהודים. כי טעמים שנאה על הכלל בנקל לו להאריך לפני המלך כי דתיהם שונות מכל עם ולא יתבוללו בין העמים ושבטי יה עדות לישראל על צניעות נשיהם ובנותיהם:

ואחרי אשר הדת הזה נחרת ונחתם בטבעת המלך מצא מקום נכון לפניו לאמר להרוג את מרדכי אף טרם הגעת זמן השמדת כל היהודים. כי מרדכי כקוץ מונד היה בעיניו כי היה אדונו מלפנים וידע את כל יחוסו כי ספר דכפר קמצר היה ונמכר למרדכי בעד ככר לחם ופתאום כל עניני מלכות נחתכים על פיו:

והנה באמת לב האדם יחשוב דרכו ועצת ה' היא תקום כי האדם לא יכול לחשוב אשר יעשה הזמן ואשר חרת מלכו של עולם בנשתווניו וע"כ לא קמה לא עצת מרדכי אשר מסר נפשו על הכלל ולא מחשבות אותו רשע המן הרע הזה. ומלכו של עולם סיבב מזה ומזה עד אשר שבו ישראל לאביהם שבשמים ותהי מעשה פורים לנס לישראל עד סוף כל הדורות ודו"ק:

דף פח:

אמר ר"א אמר ר' אושעיה אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופי' מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה. ופירש רש"י דאמר לעיל עד דאיכא תורה ויורוך. ופריך והאיכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופי' מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. ומשני בלולב מאי ס"ל אי ס"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי. ואי ס"ל דצריך אגד גרוע ועומד הוא. ופריך והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופי' מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ומשני בציצית מאי ס"ל אי ס"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי. ופירש רש"י כיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמו שאינו ואי ס"ל דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא. ופריך אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא. ומשני האמר ר' זירא בית חצון שאינו רואה את האויר פסול. וכתבו בתוס' ומיהו תימא אמאי לא משכח לולב לר"י בכי האי גוונא שאגד ג' מינים בפני עצמן דנעשה בכשרות ואח"כ אגד עמהם מין אחר דהוה ליה מוסיף גורע. ותירצו דכיון דקודם נטילתו נפסל הוה ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחם בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעוד בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפיק ביה. ויש להקשות לדבריהם מציצית דמשכחת שפיר דאחרי הקשירה והלבישה הוסיף חוץ לקשר ציצה אחרת דפסול כמו בלולב ומבטל מצותו. ונראה לדבריהם דבציצית אם הוסיף ציצה אחרת חוץ לקשר כשר לכ"ע. וכן משמע מדבריהם ומפירוש רש"י במנחות (דף מ') וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"א מהלכות ציצית והיינו טעמא דהא דפוסל אם הוסיף אם קשר העליון דאורייתא היינו משום חציצה דחוט היתר חוצץ בין חוטין העיקרין בהקשר משא"כ אם היה הקשירה כתיקנה והוסיף חוץ לקשר האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וע"ש. אבל בלולב שפיר מפסיל אף אם קשר חוץ לקשר משום דהוה חציצה בנטילתו משא"כ בציצית דלא שייך זה. ובסוכה כתבו התוס' דאף בלולב לא מפסל באגדו חוץ לקשר וכן דעת הראב"ד ז"ל:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' ציצית הל' ט"ו דבציצית אם עשה עוד ציצית חוץ לקשר פסול אם נתכוון להוסיף. אבל בהוסיף במנין החוטין משמע מדבריו דכשר דכתב שם בהל' א' דאין לחוטי הענף מנין מן התורה. וא"כ ע"כ הסוגיא דהכא לדבריו בהוסיף ציצית אחרים חוץ לקשר ודברי הכ"מ בזה דחוקים. והשיגו הראב"ד ז"ל דאם הוסיף חוץ לקשר הלא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי כמו למ"ד דקשר העליון לאו דאורייתא. ועוד יש לדקדק דמאיזה טעם פסלינן הכא אם קשר העליון דאורייתא כיון דמיירי דאגדו חוץ לקשר ועוד קשה לדבריו דפסק בפ"ד מהל' ממרים דהאי מוסיף גורע לא משכחת לה אלא בתפילין דהא אף בציצית משכחת שפיר דאם הוסיף גורע בהוסיף חוץ לקשר לדבריו. ועוד הקשו מאי טעמא ומאי גרע בגרוע ועומד ועשאו לכתחלה בפסול דפוטר רבינו שם בזקן ממרא ועיין בל"מ. והנראה בזה בטעמא דרבינו דהא דמפסיל בהוספה ותלוי אם קשר העליון דאורייתא דטעמא בזה כיון דבעי קשירה ובהקשירה נעשה המצוה והציצית מחוברים ע"י כנפי הטלית א"כ כל הד' ציצית הם מצוה אחת שלימה מחוברת ע"י הטלית שהקפידה תורה שעל ד' כנפי הטלית יהיו מחוברים ציצית וע"כ הוסיף בו ציצה שלימה פסול דכל המוסיף גורע וכל יתר כחסר הוא. וכל מצוה דנעשה מפרטים הרבה אם הפרטים בגוף המצוה מסברא ידעינן דחסר פסול דאין כאן השלימות וחסר הגוף כמו אם חסר תפילין מד' פרשיות או אם אינו אוכל הפסח בצלי אש או אם לא הוה זכר תמים ואין חילוק בזה בין עשה ול"ת בין מיוחד למצוה הזאת או כולל לכל המצוות כמו בל תוסיף דהכא דלא כמנחת חינוך בזה מצוה ז'. וכיון דשינה תואר המצוה מה שהוא בגוף וענין המצוה שצותה התורה חסר העיקר ופסולה. אבל בשחט הפסח על החמץ זה ענין ומצוה בפני עצמה היא ולא שייך בגוף המצוה דהוא חוץ למצוה וכן אם הקטיר הקרבן בלא מלח כיון דלאו מחובר הוא לא מקרי בגוף המצוה דאין כאן שלימות וכל חדא וחדא לחודא קאי ותרתי מצוות נינהו ולא פסל חסר אחת את חבירו. וכן הכא אי קשר העליון לאו דאורייתא כל חדא לחודא קאי ולא מפסלי בחסר ויתר כיון דאינם בגוף אחד:

ובזה ניחא דבמנחה אם לא בלל כשר משום דמצוה בפני עצמה היא והבלילה אינה שייכה לגוף המנחה דע"י הבלילה אינה משתנה גוף המנחה דהבלילה לא משום דבעי דתעבור השמן בכל חלקי המנחה בשוה דאין בזה קפידא כל אלא דמצוה בבלילה:

ובזה ניחא דבעי קרא על אבני מזבח שנגע בהם ברזל דפסולין מחרבך הנפת עליה ותחלליה משום דאינו בגוף הענין דמהנגיעה לא ישתנה האבן. וכן בארבע מינים שבלולב דקי"ל דלא בעי אגידה וכל חדא לחודא קאי בעי קרא ולקחתם שתהא לקיחה תמה דמעכבי ודרשינן מולקחתם דקאי על כל ישראל וקאי על הד' מינים והוה כמאן דכתיב ולקחתם אותם:

וה"פ סוגיין דילן אי ס"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וכשר כיון דבהוספה אין שינוי בגוף המצוה ואי ס"ל דצריך אגד גרוע ועומד הוא פי' כיון דמגרע גוף המצוה וישתנה גוף המצוה ע"י ההוספה א"כ הא המרה בדבר המפורש בתורה בבל תוסיף ופטור בזה זקן ממרא וכן בציצית:

ופריך אי הכי תפילין נמי אי דעביד ארבעה בתים מעור אחד ואנח האי גבייהו האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דבההוספה לא שינה גוף המצוה כיון דאינם עמו בעור אחד ולא מפסיל משום בל תוסיף. ואי עביד חמשה בתים מעור אחד גרוע ועומד הוא כיון דע"י ההוספה נשתנה גוף המצוה א"כ ליכא כאן פי' מדברי סופרים דהא נפסל בדבר המפורש. ומתרץ דלעולם דעביד הארבע בתים בפני עצמן בכ"ז מפסיל באנח חד גבייהו משום דאין החצון רואה את האויר ודבר זה פי' רק מדברי סופרים דלפי סברת התורה משום הוספה לא מפסיל:

והסוגיא דמנחות (דף מ') ה"פ לדברי רבינו אמר רבא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. ופריך מי אמרינן תעשה ולמה"ע והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה וא"כ אין קפידה בעשית הציצית אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה פי' דרבא בא לדחות דברי ר' זירא דמקשינן מיניה על דבריו וה"פ דע"כ דברי ר' זירא דחוים כיון דבבל תוסיף קאי מעשה לא הוה בתמיה דע"כ איכא כאן מעשה לפסול כיון דעבר בבל תוסיף ובההוספה נשתנה גוף המצוה כיון דאיכא כאן שמונה ציצית מחוברים וא"כ ודאי פסול ואף אי לא חיישית למימרא דידי משום תעשה ולא מה"ע ע"כ דברי ר' זירא דחויים הם דהא ר' זירא מכשיר אף בעודנו לא חתך וזה ודאי פסול משום בל תוסיף כדבארתי. ומתקיף לה רב פפא לרבא דדחי הא דר' זירא ממאי דהאי גברא לאסופי אתא וע"כ פסול מטעם שבארתי דגרע והוסיף והשתנה גוף המצוה דלמא לבטולי קאתי וא"כ לא מפסלי משום בל תוסיף דאין כאן הוספה דהראשונים חזינן לחוטין מחוברים בעלמא. בכ"ז אף לדברי ר"פ דקיים להא דר' זירא ומוקי לה בדאתא לבטולי הראשונים ממילא אין כאן קושיא מהא דר' זירא לדברי רבא דפוסל בציצית תעשה ולא מן העשוי דבהא דר' זירא כיון דלבטולי הראשונים בא ליכא כלל משום תעשה ולא מן העשוי:

ובזה ניחא הא דכתב רבינו דאם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר את הראשונה או חותכה וכשרה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספות נמצא השאר נעשה מן העשוי בפסול שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. פי' דאף הראשונות מקרי נעשו בפסול כיון דכבר נפסלו והכל כמו שבארתי ואתי שפיר דברי רבינו כפירוש הגמרא ודברי הכ"מ דחוקים בזה ודו"ק:

דף צד.

למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' אמר ר' תנחום דרש בר קפרא מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומר לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו' אמר שר העולם לפניו רבש"ע צביונו עשה לצדיק זה. יצתה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי. אמר נביא אוי לי אוי לי עד מתי. יצתה בת קול ואמרה בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו ואמר רבא ואיתימא ר' יצחק עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי:

המאמר הזה באמת הוא סתום כמ"ם דלמרבה ואומר פרשני. דיש לדקדק וכי לתהילתינו הוא מצפה. ואם היה יכול להיות חזקיה למשיח האם בעבור איזה שיר יחרב ביתו ויקטול צדיקי, ואתא עלן מאי דאתא תמיהני. ואם חכמתו ומדת הדין גזרה לעשות חזקיה למשיח בעינן דיאמר שירה. מאי מהני בזה שירת הארץ הא כמה רבבות מלאכים אומרים שירה לפניו בכל יום. ועוד תמוה דמשמע דכל הגאולה נבטלה משום ק"ו דלא עשה דוד למשיח דאטו דמשום דנעשה חסרון למפרע נחזור לעשות חסרון ומשום איזה קושיא יתבטל הגאולה ומדוע באמת לא עשה דוד למשיח שאמר כמה שירות ותשבחות אם הדבר תלוי רק בשירה:

והנראה לבאר זה דהנה ידוע מהנביאים כי מלך המשיח יהיה מופלא שבישראל בחכמה ודעת ויראת ה' ויישר הדורים וינקה התורה מכל סיג ובחכמתו הגדולה ישיב את ישראל להתורה והמצוה וינטע בלבם יראת ה' כמו שכתוב ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ומקטנם ועד גדולם ידעו את אדון העולם וכן כתוב והריחו ביראת ה'. ועוד כתוב ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם אותם:

ומלך המשיח ינטע בלבם כל מדות היקרות עד כי חמס ושוד לא ישמע בארצם ואין פרץ וצוחה ויוצאה ברחובותיהם כמו שכתוב וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ:

כל עושה עול יהיה מרוחק ומנודה ולקלס וחרפה כמו שכתוב ונקוטתם בפניכם על עונותיכם ועל תועבותיכם. קהל הגולה יבדלו ממנו ומכל משפחתו ואביו ואמו מתבל ינידהו כמו שכתוב בזכריה ודקרוהו אביו ואמו:

ויהיו ישראל למחזה ולנס לכל העמים כמו שכתוב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואת בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:

וכן ירחיקו בני ישראל כל תאוות הגוף וחמדות ותענוגות בני האדם כי כל הכבוד וכל הרגש יהיה רק מדעת ויראת ה' כמו שכתוב והיה במקום אשר יהיה אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה. ופי' הגמ' שאע"פ שאלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה. כי העשירות לא יחשב למאומה ויסתפקו במדת ההסתפקות כמו שכתוב ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן:

והנה המדות היקרות והחכמה והמדע יהיה להם למקור מים חיים ולמעין אשר לא יכזבו מימיו ויורישו זאת לבניהם ובני בניהם עד עולם כמו שכתוב וכרתי את בית ישראל ובית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיק' בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו וכו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. וכן מבואר עוד הרבה בכזה בכל דברי הנביאים ועיין בזה ברמב"ם פי"א וי"ב מהל' מלכים ובפי' המשניות לרבינו פרק זה:

הכלל בזה כי בזמן הגאולה כלל ישראל יגיע אל תכלית השלימות ומלחמות גוג ומגוג הוא לשבור זרוע רמה ואז יבחרו כל העמים מלך המשיח להיות השופט ומתווך ביניהם כמו שכתוב ושפט בין הגוים וכתתו חרבותם לאתים וכו':

ונעביר אגב זה דורות ישראל עד כמה הגיעו אל תכלית הזה:

כי הנה דורו של משה לא יכלו להיות לאבן בוחן וליסוד מוסד לבניהם אחריהם ללכת בדרכי ה' בסבת התנועה הגדולה אשר היה להם לעבור מעבדים לאוכלי מן ולהשיג דעת ה' עד תכלית השלימות ואחרי כן פתאום נהפכו מאוכלי מן לכורמים ואכרים ונפל לפניהם ארץ ברוכה עם כל שכיות החמדה והתנועות הגדולות האלה מנע ממנהיגי העם לטעת החכמה והדעת עד תכלית השלימות. וע"כ בדורות הבאים התפרצו זה בכה וזה בכה והלכו ישראל מעלה ומטה לפי רוח הזמן. עד אשר קם למשול ולנהג את ישראל המלך דוד הוא זכה בשש מעלות מופלאות מכל העם והיה בתכלית השלימות בחכמה ומדע וענוה. הוא הרביץ תורה בישראל והיה לנס ומחזה לעמו כי נדד שנתו ועסק בתורה והגביה מעלות התורה וכבד את החכמים. וחיבר הרבה שירי תפארה לרומם התורה והיראה וכל מדות יקרות. ורגשי השיר פעלו פעולה עזה על כל עמו כי עיני העם נשואות אל מלכם. אך בכ"ז לא יכול להביא את העם לתכלית השלימות כי מלחמות רבות היו לו. והיו לו שונאים הרבה אשר הפריעו עצתו וחפצו להפוך קערה על פיה כדבארתי בחידושי לשבת. אך הזריעה הטובה אשר זרע עשו פרי בימי בנו שלמה אשר ישב על כסא אביו והגדיל מאד בחכמה ומדע וינח לו ד' מכל אויביו וישראל עלה מעלה בחכמה ומדע ובמדות יקרות כי לב המלך נובע חכמה על כל סביביו. ובבנין המקדש אשר בנה נתאגד ונתחזק עם ישראל בתורה ויראת ה'. וציון נהיתה מקום המרכז ומעין אשר לא יכזב לתורה ולתעודה. לב כל ישראל נתאחד ועיניהם נשואות אל מקום מקדשינו:

ישראל עמד לנס לכל העמים. כל העמים באו לשמוע חכמת שלמה ולראות המחזה הנורא איך עם גדול יושב בשלוה והשקט איש תחת גפנו ותחת תאנתו חמס ושוד לא ישמע על פניהם אין קול שוטר ואין קול נוגש אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותיהם:

אך טעות גדול טעה המלך הגדול הזה כי חפץ לחבר שני נפרדים התורה והמדע עם חמדות ותענוגות בני האדם. כסף וזהב ועשירות עם המדות היקרות וסמך על חכמתו כי חכמתו תעמוד לו לעצור החכמה והמדע והמדות היקרות עם הנפרדים האלה:

ובאמת הוא עשה לגברת את החכמה והמדע והכסף והזהב עשה לה לשפחה. ואין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. וחבר ע"ז ספר קהלת לגנות החמדות ותענוגות בני האדם כי הכל הבל:

אך השפחה הזאת חתרה מחתרת גדולה בבית גבירתה והפילה אותה למשואות. כי קם דור אחרון אשר מצא כל החמדות ותענוגות בני האדם. ועזב את התורה והחכמה והמדע:

ובדורות האחרים עלו וירדו ישראל מעלה ומטה לפי רוח הזמן. עד אשר קם בישראל מלך חכם מופלא במעלות כאשר ביארתי לעיל וכדנבא עליו ישעיה ויצא חוטר מגזע ישי וגו'. הוא הגביה מעלת התורה וריבץ תורה בישראל אשר אמרו כי בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה. וחזקיה וסיעתו הפיצו וחברו ואספו כל דברי שלמה וישעיה למען ילמדו אותם בקרב ישראל. והיה מחבב ומכבד מאד חכמי ישראל וכשבא לפניו תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו ומכבדו. והיה מעוטר במדות יקרות וחיה בתכלית מדת ההסתפקות אשר אמרו עליו שהיה אוכל בסעודתו ליטרא ירק בכל יום:

וכן ישראל עלו מעלה במדות ועזבו גפניהם וכרמיהם לשמיר ושית וחיו חיי ההסתפקות וכל עמלם היה בתורה ובמדע ובימיו הגיע ישראל לתכלית השלימות:

ובמלחמת סנחריב הגיע לתכלית גוג ומגוג. אשר אימה ופחד נפל אז על כל העמים. ועמי המזרח אשר שאפו אז למלחמות ולבוז בז ולשלול שלל. חרדו מפני יד ה'. והארץ נחה שקטה וכל העמים שלחו ידם לחזקיה להיות לשופט ומתווך בין דברי ריבותם:

והיה יכול חזקיה להגיע לתכלית המשיח לולי צעד קדימה בדרכו אשר הלך מלפנים לרומם רגשי יראת ה' בקרב ישראל. ולהשריש אותם בהם עד אשר יהיו למעין אשר לא יכזיב מימיו. ולרשת מדותיהם והנהגותיהם לבניהם אחריהם עד עולם:

אך התנועה הזאת והתמורה אשר התנשא חזקיה לעיני העמים פעלו עליו לרע. ונגבה לבו בדרכי ה' לאמר כי רב עשה לבית ישראל. ועמד מלצעוד קדימה אשר ע"י הנס הזה הנקל היה לו לרומם רגשי קדושים בקרב נפשות ישראל ולהגיע אותם לתכלית השלימות ביראת ה'. והיינו השירה אשר כנה בעל המאמר הזה. ואמר בעל המאמר שהיה לו ללמוד זה מדוד אבי המשפחה אשר ע"י שירות התנוססו רגשי נפשות ישראל ונטעו והשרישו בלבם מדות יקרות. וכן היה יכול חזקיה ע"י רוח השירה לרומם ולהשריש המדות הטובות אשר לא יזניחו אותם ישראל עד עולם. והיינו הק"ו שזכר בזה בעל האגדה:

ואמר כי מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. כי באמת בקרב העם התנוססה בעצמה רוח השירה לזמר ממעשי ה' ורגשי קדושים נתעורר בעצמם מפועל ה' כי אין כצורנו:

אך החסרון אשר עשה חזקיה נשאר חסרון לא יכול להמלאות. כי רק הלב יכול ליתן רוח חיים ורפואות תעלה להגוף אבל מה יכלו לעזור בזה אברים החצונים אף אם יהיו בריא אולם אם הלב לא תעזור בזה. וכן ברוח הלאומי רק המלך יכול לפחת רוח חיים ולעורר רגשות הלאומי. אך מה יכלו לעשות אנשים פרטים אשר דבריהם מעט נשמעים:

וע"כ עלתה מזה כי בני חזקיה בעצמן פרצו ראשונה דרך ה' וברוח זדון העבירו ישראל מהתורה והמצוה. וזה בא ע"י התרשלות חזקיה בסוף ימיו להעביר רוח הטומאה מהארץ ולהשיב על הטענות המתנגדות לדרך ה' לפי רוח הזמן ומנשה לא היה עוזב דרכי אביו אם אביו הרים כל המכשולים אשר התעו עיני מנשה וטענות גדולות טען בעל האגדה בזה על חזקיה וסיעתו ודו"ק:

דף קה:

ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע וכו' אלא שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס. והיינו דקאמר נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'. אמר להם הקב"ה לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר מרשעיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. ת"ר אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו וגו' וכו'. והקשו בתוס' בע"ז (דף ד:) דמה היה יכול בלעם לאמר ברגע אחת. ותירצו דהיה אומר כלם וכו' ור' אליהו מפרש שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע:

דברי המאמר הזה מרפסין איגרא לדעת התוס' דלפי דבריהם אם הקב"ה היה כועס באותן הימים ובלעם הרשע היה מקללם היה ח"ו הקב"ה איבד בחירתו והיה מוכרח במעשיו לאבד ישראל והיה נאבד יציאת מצרים ונסי המדבר ומתן תורה וברית אבות. וישתוק הדבר ולא נאמר כדברים האלה על מלך המלכים. וכעסו הוא רק דין כדמבואר בע"ז שם וכל מדותיו הוא בדין ובודאי לא יכול בלעם לשנות מגזירת המקום אף קוצו של יו"ד אף אם היה הקב"ה כועס כל אותן הימים. וכן נראה פשטות הפסוקים שאמר בלעם לשלוחי בלק שישיב להם דבר כאשר ידבר ה' אליו ולא יכול לעבור את פי ה' קטנה או גדולה והנראה לפרש האגדה וענין קללתו של אותו הרשע דודאי דבורו בזה לא היה מעלה ולא מוריד כאשר גזר שלמה בחכמתו כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא. אלא כוונה אחרת היה לבלעם בזה דבאמת נסע להשיאם עצה רעה וסוף המעשה יוכיח אל תחילתו. והיה חפץ לירד במראות הנבואה לסוף מעשיהם ולראות לאן לבן של ישראל נוטה ולאיזה דברים הנקל לפתותם ולהעבירם על דת ולהכשילם אשר יסור כחם מעליהם כמעשה דדלילה ושמשון:

ורגע שהקב"ה כועס היינו רגע הדין אשר יעברו לפניו כל העמים וכל האדם בצד הטוב וצד הרע לראות באיזה מעמד הם נמצאים ולאן לבם נוטה אם רובם נוטה לזכות זכאי דאם רובם נוטה לחוב חייב. וע"כ אם היה הקב"ה כועס ויושב בדין באותן הימים. וישראל היו עוברים לפניו לדון בצד הטוב והרע שלהם היה יכול בלעם לראות צד הרע של ישראל ולהתבונן במה הם חלושים והנקל להכשילם. ואם היה מגלה בלעם זה להאומות ברבות הימים לא היה נשתייר מרשעיהם של ישראל שריד ופליט. וזה כוונת בעל האגדה דהכא:

ובזה נראה לבאר ברכותיו של אותו רשע בפרשת בלעם ומברכותיו נראה מה שהיה דעתו לקללם. כי ראשית מחשבתו היה להכשילם בזימה והיה חפץ לראות מעמד ולבות בנות ישראל בזה. והתבונן על ישוב ישראל במצרים אשר היה ישראל בשפל המצב לחרפה ולקלסה ועבדו אותם בפרך בכ"ז שמרו בנות ישראל את צניעותיהם ושבטי יה עדות לישראל ולא עגבו למצרים הפחות והסגנים תהלת חכמי בני הקדם ואמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו היינו אבות ואמהות כפי' רש"י אשר אבותיהם ואמותיהם הנחילו להם והשרישו אותם במדות יקרות. הן עם לבדד ישכון במצרים ובגוים לא יתחשב ולא התבולל בהם אלא היו שם לעם בפני עצמו. ובנותיהם שמרו ללכת במלבושיהם אשר הורישו אותם אמותיהם להתכסות בצעיף ולא למדו ממצרים בנות הזמה אשר הלכו ערום ידיהם וזרועותיהם עד חדיהם כבגדי יון הקודמים וידוע כי אנשי יון לקחו חכמתן והלכו בדרך מצרים. וזה מאמר המדרש שלא שינו את בגדיהם:

וכן יחשוב במדרש שלא שינו את שמותיהם כי שמותיהם היו רובם סופן בשם אל לזכרון בשם ישראל ושמרו מלהחליף שמותיהם כשמות הקדושים מעצבים ואלילים. וכן שמות תפארתיהם היה מדות יקרות וחכמה ומדע איזהו גבור הכובש את יצרו ואיזהו עשיר השמח בחלקו ובאלה הניחו שמות לכבוד ותפארת לא המצרים אשר שמות כבודם היה גבורת הגוף משוד וחמס ורצח ועריצות ואכזריות ועשירות חשבו כסף וזהב ומשכיות החמדה ותענוגות בני האדם:

וכן יחשוב המדרש שלא שינו את לשונם והיינו כי למדו לשונם וינאמו נאום בלשון נקיה ולא נשמע בהם ניבול פה ושירי עגבים:

וכן יחשוב המדרש כי מנו להם זקנים אשר שפטו את העם משפט צדק ע"פ החוקים אשר הנחילו וחקקו להם אבותיהם גדולי החכמה והמדע אברהם יצחק ויעקב אשר החוקים האלה היו בתכלית השלימות היושר והצדק. ושופטיהם כולם צדיקים אשר האמת היה אזור חלצם. לא כשופטי מצרים מקבלי השוחד ובעבור בצע כסף הצדיקו הרשע והרשיעו הצדיק ואשר חוקיהם נעשו במסוה אשר יכולו לעלם ולכסות בהם השוד והחמס:

ומה מאד התפלא על רוח הקדוש הזה איך בני ישראל עמדו נאמנים בבריתם אשר הנחילו להם אבותיהם. והכירו גועל נפש מצרים אדוניהם תהלת חכמי הקדם. ובחרו בסבלות וכל רעת הגוף אשר הושמו כעפר לדוש עבור טוב הנפש ומדות יקרות. ובנות ישראל עזבו כל טוב מצרים ותענוגות בני האדם והחליפו זה עבור מדותיהם החמודות והקדושות. ובני מצרים באמת עגבו לנשיהם וחפצו קרבתם כמו שכתוב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון וכן כתוב שובי שובי השולמית נחזה בך. ואמר עוד מי מנה עפר יעקב שיצאו מהם עם כעפר הארץ ומספר את רובע ישראל ועיין בזה בפי' רש"י. והנה התבונן ונתפעל מאושר חיי משפחות וקדושת ישראל איך יתדבקו ע"י נשואים ואירוסין ודרכי צניעותם איך הם נאמנים בבריתם כמעין אשר לא יסבו מימיו וינובו דשנים ורעננים עד זקנה ושיבה:

והתקנא בזה כי הוא היה משחת המדות אשר בא על אתונו וכן ידע את דרכי דורו בזה ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כי שאף ותאב לחיי אושר כזה:

ואחרי כן אמר כי חפץ לראותם ממקום אחר. לראות אולי תאותם לכסף וזהב וחמדתם לשלול שלל ולבוז בז ע"י שוד וחמס וישא משלו ויאמר לא הביט און ביעקב ואף עין חודרת לא תביט און ביעקב. ולא ראה עמל בישראל כי לא נראה בהם כלל איש עושה עולה כי ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו וזה יעכבם מלעשות הרע. לא ככל העמים אשר יעצרו הרע ע"י שוטרים ונוגשים וע"י קנסות רבות מעינויים ויסורים ובתי כלאים. אשר זה יעצור מעשה הרע רק בפרסום וגלוי אבל במחשך או ע"י און ומרמה יעשו זר מעשיהם. לא כן חלק ישראל כי עולה לא יעשו מיראת אלהים ואהבת ה' וע"כ לא נראה כלל עמל בישראל:

ואגב זה התפעל מתוקף האמונה שלהם ואמר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כלומר כי אמונתם נוסדה על תוקף ועז אשר לא ינכרו אותותם. לא ככל העמים אשר יתנו אותותם ויספרו נפלאות מאשר ראה איש פרטי איזה מחזה נפלא לא כן עם ישראל אשר נפלאותיהם נעשה בפועל לעיני כל העם ועומד כתועפות ראם לעד ולעולמי עולמים. כי הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות ובאותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה אשר נהפכו כל הנהרות ממדינה גדולה לדם ושלח עליהם חושך ולכל ישראל היה אור במושבותם והיה דבר רק מבכורות ומתו לאלפים ורבבות ברגע אחד ומבני ישראל לא מת אחד ועם גדול נפדו מעבדות לחרות על פי ה' והוליכם במדבר בעמוד ענן ואש. והשיגו כולם מעלת הנבואה ושמעו עשרת הדברים אשר יצא מפי אלהי יעקב בכל כבודו וגדלו. וקבלו עליהם תורה גדולה בהרבה מצות וחוקים והתורה עם כללותיה ופרטיה תעיד בעצמה כי רק מעשי ה' היא והמכתב מכתב אלהים הוא אם נתבונן ונדמה תורתינו לתורת כל העמים אשר בהאחרונה יד השכל והחשק חודר בכל פרטיה. לא כן תורתינו בכל חוקיה ממאכלות אסורות וטומאה וטהרה ומילה והלבשת כלאים וציצית עם כל המשא מדקדוקיהם ופרטיהם אשר זה תעיד כי לא יד אדם עשתה זאת ולא קבלו עליהם דקדוקיהם וחומרותיהם אם לא דור אשר ראו את מעשי ה' הגדול והנורא. ולכל הניסים יעמדו עדים נאמנים מצוות הזכרונות אשר יעשה בכל דור ודור בכל שנה ושנה ובכל יום ויום וכל הדורות מעת יצאו ממצרים עד היום יעמדו לפנינו כספר הגלוי עם מנהיגיהם וחכמיהם וסופריהם עם חבוריהם ותקנותיהם. ואמר עוד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. פי' כי נפלאותיהם לא כדברים הנעשים ע"י נחש וקסם אשר יראו מחזות ומראות נפלאות אבל נפלאותיהם הם תשועות אשר נעשו בפועל. וכעת כן יאמר תמיד בכל הדורות מה פעל אל כי יעמדו תמיד חיים וקיימים כעת אשר נעשו וכל מתבונן בהם רואה מה פעל אל. ואמר הן עם כלביא יקום שיעמוד בדיעותיו ואמונתו כלביא ולא יחת מפני כל וכארי יתנשא לעלות מעלה ברוחו ונפשו ולא ישכב עד יאכל טרף היינו עד אשר ישיג המית רוחו בחכמה ומדע:

והנה אגב זה נבאר ברכות אבינו יצחק ליעקב כי אף בזה יש לדון אם בפיו ורצונו היה הדבר תלוי. וח"ו אם לא בא יעקב במרמה היה נתברך עשו בברכת יעקב והיה ישראל עבדים לאדום. והיה נתבטל נבואת שם ורב יעבוד צעיר. וכן היה נתבטל כל גלגולי הסבות אשר נעשה ע"י יעקב במתן תורה והכרת אלהי עולם. ועוד קשה אם ברוח פיו ורצונו של יצחק יצאו הברכות איך בירך הצדיק הזה את בנו עשו אשר יחיה על חרבו ויהיה כלי חמס מכורותיו. ועוד קשה דאם בדבר שבממון קי"ל דמקח טעות חוזר כ"ש בענינים אלהיים ומאי מהני בזה במרמה:

והנראה בזה דודאי הברכות היו בנבואה והוצרך למטעמים להרויח לבו להיות מוכן לנבואה כידוע. ויצחק לא טעה כלל כי באמת נתברך האיש העומד לפניו יהיה מי שיהיה ואין השם וטעותו של יצחק מעכב בזה כלל כי ברוח קודש על פי ה' יצאו הדברים. וכן באמת לא ברך אותם בשמם אלא הכל בנוכח ויתן לך וכו'. ופעולת יעקב לא אהני רק להתעוררת הנבואה כי אם לא היה רצון יצחק לברך לא היה רואה את הנבואה הזאת:

ונבאר בזה הברכות האלה דהתחיל ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' היינו דריח בנו אשר ישיג שלימות נפשו בחכמה ודעת ובמדות יקרות ישיג זה ע"י חיי ברכות שדה כמו שהיה בימי שלמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא ע"י רבוי כסף וזהב ומשכיות החמדה. ואמר כי אז אשר ישיג שלימות נפשו יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים דהיינו כי יקבלו עליהם בעצמן עול מלכותך ע"י הרוממות אשר יראו בך כמו שהיה בימי שלמה. ואמר והיה גביר לאחיך דעל אחיך תצטרך לפשוט ממשלתך ולשבור זרוע רמה ביד חזקה. וכן היה בימי שלמה כי הדד בן בדד מזרע אדום הרים יד ראשונה במלך שלמה ולא נכנע מרוממת חכמתו וישתחוו לך בני אמך היינו משפחת אמם זרע ארם ישתחוו לך מעצמן אחרי כאשר יראו כי נפל זרע אדום:

והנה ע"י הנבואה הזאת נתגלה לו כל שפלות האח המתברך וע"כ כאשר בא עשו חרד חרדה גדולה. והיינו מאמר המדרש שראה גיהנם פתוח מתחתיו והבין טעותו אשר אהב עד כה את עשו. וזה שאמר לו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך פי' שאין במה לברכו כי ראה שפלתו:

ועשו לא הבין זה וענה הלא אצלת לי ברכה דהלא יש לברך שנינו:

וענה לו ופי' לו דהן גביר שמתיו לך וא"כ אראה כי אתה שפל מאד בתכונתך וע"כ לך איפה מה אעשה בני:

אך עשו לא הבין אף בזה ואמר הברכה אחת היא לך אבי:

ונכמרו נחומיו על הבכיות של בנו והתלבש עצמו ברוח הקודש לראות הפרטים של בנו עשו ואמר כי על חרבו יחיה דהיינו דישיג שלימות נפשו חכמה ומדע ע"י מלחמות דהיינו כי יקבל החכמה והמדע מהעמים הנכבשים כדאמרינן בע"ז בזוי אתה מאד שאין להם כתב ולשון וספרותם חכמתם קבלו מעמים אחרים כמו שידוע דברי הימים ממלכות רומי ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה