באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא בתרא
דף ב.
השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע וכו' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. והקשו בתוס' מאי אריא לפי דבונים הכותל בע"כ בלאו הכי הוה של שניהם אפי' נפל לרשות דחד מינייהו כיון דאין חזית לזה ולזה כדפריך לקמן גבי בקעה לא יעשה חזית לא זה ולא זה משום כיון דאם היו באים לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקים בשוה אפי' לרבנן דסומכוס כיון דאין חזקה לזה יותר מזה ואיכא דררא דממונא והילכך אפי' נפל לרשות דחד מינייהו לא יפסיד האחר כחו. ותירצו דמיירי דנפל לרשות דחד מינייהו ושהו הרבה ברשותו ובטענת לקוח היה נאמן דאע"ג דאמרינן דשותפין לא קפדי אהדדי אבל בשהו יותר מן הרגילות שפיר קפדי וקמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר דעשה הכל במיגו דלקוח דהוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא עשאוה לבדו וכו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ב מהל' שכנים הל' י"ח והואיל ומקום הכותל משל שניהם אם נפל הכותל הרי המקום והאבנים של שניהם ואפי' נפל לרשות של אחד מהם או שפנה אחד מהם את כל האבנים לרשותו וטען שמכר לו חבירו חלקו או נתנו לו במתנה אינו נאמן אלא הרי הן ברשות של שניהם עד שיביא ראיה. וא"כ סבר רבינו דלא כדעת התוס' דהא כתב דמיירי בטוען לקוח היה בידו ואין נאמן. וכן דעת הרי"ף ורש"י ור"ח ור"י מיגש דכולם כתבו דאינו נאמן משום דשותפים לא קפדי אהדדי א"כ לא סברי כדעת התוס' דאיירי בשהו הרבה וליכא טעמא דשותפים לא קפדי. וכן כתב הרא"ש ז"ל בכאן דטעמא דשותפים לא קפדי אהדדי אפי' נשתהו הרבה ואין לו ראיה אלא בעדים. וצ"ל לפ"ז דאם לא היה ידוע דהכותל הוא של שניהם הוה נאמן לטעון מי שהוא מוחזק דשלו הוא. ואע"ג דאם היו באים לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקים בשוה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מטוען ונטען ובש"ע סי' קל"ח בשנים שהם יושבים בצד ערימה בסימטא דחולקים. בכ"ז אם תפס קודם החלוקה ואמר דשלו הוא או אפי' לאחר שפסקו להם חלוקה ואמר דחבירו אודי ליה או מכר לו או נתן לו מהימן כיון דלא היה הדבר מוחזק בשותפות. ואדרבה מחולקים עליו של מי הוא א"כ לאו שותפים הם דלא קפדי אלא אדרבה מקפד קפדי דהא מכחשי אהדדי
ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' טוען ובש"ע סי' קל"ח בשנים אוחזים בטלית ופסקו להם חלוקה ואח"ר יצא הטלית מתחת יד אחד מהם וטען אודי' אודי לי או מכר לי נאמן ולא מהימן זה לומר דחטף מידו אלא מהני חזקת המוחזק. והא דהצריך הגמ' בב"מ (דף ז') לומר דלא מהימן המערער לומר דאוגיר ניהליה משום דעד השתא חשדת ליה בגזלן והשתא מוגרת ליה בלא סהדי תי' הריטב"א דמשום דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אמר האי טעמא דכאן אין נאמן בזה. אבל בכל הדברים ובשאר טענות אזלינן בתר חזקה ונאמן המוחזק לומר דשלו הוא. אף דפסקנו להם חלוקה לא הוו כשותפים דל קפדי אלא ודאי מקפד קפדי. והתוס' ס"ל התם דהמערער נאמן לומר שחטפה מידו. ונראה דלהתוס' דה"ה בשאר טענות ממכירה או נתינה אין נאמן המוחזק אלא דוקא באוגיר ניהליה אין נאמן המערער מטעמא דאמרי' שם בב"מ. ואזלי לטעמייהו דהכא דס"ל דכיון דפסקנו להם חלוקה עומד הדבר בחזקת שניהם ואין נאמן האחד לומר ששלו הוא אף ביוצא מתחת ידו:
ולשיטת הרמב"ם והמפרשים דבארנו דבאין ידוע דשל שותפות היה נאמן המוחזק לומר דשלו הוא הא דפריך הגמ' לקמן ולא יעשו חזית לא זה ולא זה ה"פ דיתקנו דסי' דשל שניהם הוא היינו בדתרווייהו לא יעשו חזית וזה יהיה הסימן דשל שותפות הוא ולמה לתקוני בעשית שני חזיתים ולהוי התקנה דבליכא חזית היא הסימן דידוע דשל שותפות הוא:
ובמה שבארתי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהל' שכנים הל' ח' מי שהחזיק בכותל בקורה אחת אינו יכול להחזיק בקורה שניה במה דברים אמורים בשהודה שאין הכותל זה שלו אלא חבירו מחל לו על הכנסת קורה זו אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה הואיל והשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן ועיין בכ"מ שהביא דברי הריב"ש שהקשה דמה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן האחר ובחזקת שניהם הוא אע"פ שהאחד סמך כמה קורות ותקראות והאחר לא סמך עדיין מה ראיה הוא שהכותל לאחד וכו' ע"ש. וזה הוא כשיטת התוס'. אבל במה שבארתי לדעת הרמב"ם ניחא דכיון שלא היה נודע חזקת שיתוף אף דנצרוך לפסוק להם חלוקה מהני תפיסת האחד לומר שלו הוא וע"כ אם רק האחד סמך קורה נאמן לומר דשלו הוא דהוה כתפס בה ודו"ק:
דף ב:
פריך על מאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק ממתני' דקתני וכן בגינה וכו' מחייבים אותו ודחי גינה שאני כדר' אבא דאמר ר"א אמר ר"ה אסור לו לאדם שיעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמתה ופירש"י משום עינא בישא. ופריך והא וכן קתני. ומשני אגויל וגזית. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שכנים הל' ט"ז כתב וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוה י' טפחים והשיגו עליו המפרשים מסוגיא דהכא דמשמע דהמחיצה הוא משום היזיק ראיה ואדרבה דהיזיק ראיה דגנה עוד נפישא מדחצר וא"כ בעי ד' אמות. והנראה בזה לדעת רבינו דהא דמשני גינה שאני כדר' אבא ה"פ דדחי דגדר דגינה הוא משום דר"א דאמר דאסור לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמתה וטעמא שלא יחשדהו דלגנוב בא ומשום האי טעמא הוא גדר הגנה ולא משום היזק ראיה כדקס"ד וא"כ לפ"ז סגי בעשרה טפחים דכל דלא לתפוס כגנב סגי בעשרה טפחים כדאמרינן לקמן. ופריך והא וכן קתני דמשמע גדר גבוה כמו בחצר ומשום היזק ראיה ומשני דוכן קאי אגויל וגזית אבל לא לענין גובה. וכן אמרו בפ"ג דשביעית דשיעור גדר י"ט. ופירש רש"י דחוק הכא דמאי פריך והא וכן קתני דאטו משום דאלים היזק ראיה דגנה לא שייך למתני וכן. ומה שבארתי קרוב למה שהעתיק הנ"י תשובת הרמב"ם ומה שהעתיק בזה המגדול עוז ודאי יש איזה טעות וחסר ועיין בל"מ מה שהשיג על דבריו ודו"ק:
דף י.
שאל טרונסרופוס את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם. א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל אדרבה זו שמחייבתם לגיהנם משל למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו לא כועס הוא עליו ואתם קרויין עבדים וכו' אמר לו ר"ע דהדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וכו' והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו כששמע המלך לא דורן משגר לו ואנן קרויים בנים. אמר לו הא בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרוים עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום. א"ל הרי הוא אומר הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תבא בית אימתי עניים מרודים תבוא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך. האגדה הזאת צריכה ביאור דמה תשובה השיב ר"ע דהקב"ה אינו מפרנס העניים כדי שניצול אנו מדינה של גיהנם אדרבה הוסיף בקושיתו דמייסר העניים לזכות העשירים להנצל מדינה של גיהנם ויהיה טוב להם בעולם הזה ובעולם הבא ואיזה אהבה היא לעניים. ועוד מה משיב לו טרונסרופוס משל למלך שחבש עבדו וצוה עליו שלא לפרנסו הלא ר"ע השיב לו דאינו שונא כלל העניים אלא כדי שניצול אנו מדינה של גהינם א"כ אדרבה צוה לפרנסם. ומה השיב ר"ע באחרונה מהפסוק הלא פרוס לרעב לחמך דהא טרונסרופוס טען לו בדרך הפילוסופיא על טעם וסברה דהאי ענינא ומה משיב לו מן הפסוק האם לא ידע דהתורה צונו על הצדקה בכל זמן ועדן:
והנה אמרינן במדרש פ' משפטים יושב עולם לפני אלהים אמר דוד רבש"ע יושב עולמך ובתנחומא הוסיף תתיישב עולמך בשוה העניים והעשירים א"ל הקב"ה אם אעשה עולמי בשוה חסד ואמת מן ינצרוהו. והמאמר הזה צריך ביאור כי מה היה חסר אם לא היה חסד אם העולם לא הצטרכה לחסד האם מצוה היא לענות חבירו כדי ליתן לו צדקה:
והנראה בביאור זה דהנה אמר החכם וראיתי את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו וכו'. והביאור בזה אם נחזה ונתבונן אם היה העולם בשוה לא העדיף המרבה ולא החסיר הממעיט והיתה פרנסתם מזומנת אז נמצא שהיה העולם משומם. כי תרדמה ועצלות היה שוכן על האדם. כל אחד היה לעם בפני עצמו לעשות כל הישר בעיניו וכל קשר ואגודה וחברה לא היה במין האדם:
והנה חסרונות האדם והקנאה הוא הגלגל והמעורר אשר תנוע את מעשה בני האדם תנועה עצומה לעלות בגרם המעלות ולרכוש לו חלק בחלקי העולם בחכמה ומדע והשכלה. וע"כ כל בני האדם תלויים אלה באלה ויחדיו ידובקו. כי המלאכה לפני כל אחד רבה היא וגדולה ותלויים הם זה בזה. והעשירים והגדולים בעם הם השרים והסגנים אשר העם יעלו אחריהם אם לשבט אם לחסד. ואם הם עומדים בגרם המעלות היראה והתורה ומדות יקרות המה כמו מחזה לאלפי רבבות אנשים אשר הם תלויים בם וחפצי קרבתם לרדוף אחרי הטוב כמוהם לעלות על בדרכי התורה והיראה. והם יאגדו חיי החברה ויניעו אותם תנועה חזקה לנטוע הטוב והצדק היראה והחכמה:
ובזה ניחא המדרש על הפסוק נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וכו' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לאמר פתח תפתח וכו'. והאי כי לא יחדל אביון אין לו התקשרות לא למעלה ולא למטה דמה טעם הוא נותן בזה ובמדרש אמרו על בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם והנראה דהמדרש מפרש דכי לא יחדל אביון מתקשר עם בגלל הדבר הזה. ובגלל הדבר הזה קאי על תרווייהו דבעבור הדבר הזה יברכך ובעבור הדבר הזה לא יחדל אביון כי הבורא יתברך עשה לזה עני ולזה עשיר בגלל הדבר הזה בשביל הגלגל הזה החוזר בעולם לנוע תנועת מעשה האדם ועשה דזה יתן וזה יקבל שיהיו כפופים זה לזה ויהיו תלויים אלה באלה. וע"כ לא ירע לבבך בתתך לו כי לא משלך תתן כי רק גזבר אתה על מעות הקדש לפרנס האומללים האלה. והבורא יתברך יכול להפוך הסדר:
וע"כ אמרו לקמן דחסד לאומים חטאת שאין עושים אלא להתגאות בהם. כי באמת מעשה הצדקה לקנות בהם מדות יקרות. דבידיעתו מצב העניים יבוא בלבו החמלה והחנינה רכות הלב והענוה אם יתבונן כי הכל מיד ה' היא. לא כן אם מתגאה לאמר כי רב לי החסד שעשיתי וכי קניתי לי שני עולמות ויהי להיפוך כי לעומת מדות הטובות אשר הצטרך לצמוח ממעשה הצדקה קנה לו עוד מדות רעות בנות הגאוה האבירות והאכזריות וירפס העני שגדול ממנו וע"כ חסד לאומים חטאת דמרבה חטא ופשע. וחד אמר בזה שאין עושים אלא לחרף אותנו וקנה בזה שנאת הבריות ואין עושים אלא להתפאר ולהמריד העולם על הקב"ה. כי יאמרו אך שוא עבוד אלהים ראו הלאומים שאינם עובדים את ה' כמה נאים מעשיהם ויבעטו במי שנתן להם העשר ולי הכסף והזהב אמר ה' צבאות. ומשל למלך שנתן לאוהבו ממון הרבה וצוה לו לבזבז חלק ממנו על חיליו והעם להדריכם בעבדותו. ומה עשה האיש הזה מרד בהמלך וביזבז הממון הזה להמריד העם אל המלך ומה יענה להמלך בבקשו ממנו דין על כל אלה:
ובמה שביארתי ניחא התשובה שהשיב ר"ע לטרונסרופוס דהקב"ה עשה העניים כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם. כי זה הגלגל המניע העולם לצעוד צעד בדרכי התורה והיראה הטוב והיושר החכמה והמדע. ושאל לו טרונסרופוס דאדרבה זו המחייבתם לגיהנם כיון דאתם כעת במעלה אשר תקראו עבדים ואין עושים רצונו של מקום וא"כ החסד והצדק מועלים להרבות הרעה כדבארתי בחסד לאומים חטאת. וא"כ העניות דעכשיו רק בדרך הייסור ומשל למלך שכעס על עבדו וצוה עליו שלא לפרנסו וכו'. והשיב לו ר"ע מן הפסוק דאף עתה דעניים מרודים תבא בית מצוה לפרוס לרעב לחמך כי העניים המרודים יחזירנו למיטב ולא נוכל להיות בגדר הרע. והשיב לו הכל ברמיזה כחכמת הלאגיקע אשר שלטה אז לאמר די לחכימא ברמיזה:
ובזה ניחא מאמר המדרש דמשיב הקב"ה דאם יהיו כולם בשוה חסד ואמת מן ינצרהו פי' התורה דנקרא חסד ואמת מן ינצרהו כדבארתי. והיינו דאמרינן בעירובין דרבי מכבד עשירים משום הפסוק יושב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו. פי' דהעשירים הם מנהיגי העם בדרך התורה והיראה והמצוה כדבארתי:
ובזה ניחא דאמרינן בסוכה (דף מ"ט.) שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וזה כדבארתי דעיקר קיום תועלת הצדקה הוא לפרסם האמונה והיראה כהצדקה של אברהם אבינו כי הוא היה גזבר נאמן על של הקדש והיו ידיו אמונה ואמר בפה מלא להאורחים אשר השיבו תודות לו. כי יברכו למי שאמר והיה העולם כי כל העשר אינו שלו והוא רק גזבר ונאמן. וע"כ רק ירא שמים יבוא את התכלית הנרצה במעשה הצדקה. ולעומת זה כמה מגונה הירא דבר ה' ומונע עצמו מן הצדקה ומה הבריות אומרים עליו. וע"ז נאמר גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית דגוזל הקב"ה וכנסת ישראל דהעושר ניתן לו לא עבורו לבדו אלא בשביל הקב"ה וכנסת ישראל וע"כ חבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים ועיין בברכות (דף ל"ה.) וע"כ אמרו דהמעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים והיינו כדבארתי דמסיר העם מעבודת ה' אשר בידו להשיבם ומחלו שם שמים ודו"ק:
דף כו.
רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף אתו ציפרי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. א"ל זיל קוץ. א"ל והא ארחיקי לי. א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי. והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן. א"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' שכנים הל' ח' דצריך הרחקה בין האילנות ארבע אמות בד"א בא"י אבל בחוץ לארץ מרחיק בין גפנים לגפנים שתי אמות ובין גפנים לשאר אילנות או בין אילנות לאילנות ארבע אמות בכל מקום. ועיין במ"מ שפי' אליביה דרבינו דרבא לא הרחיק רק שתי אמות ואמר לו ר"י דבין אילן לגפנים בעינן טפי דהיינו ארבע אמות. וכתב דט"ס מה שכתב רבינו דבין אילן לאילן בעינן ארבע אמות בכ"מ דהא בפי' אמרו בגמרא דבין אילן לאילן ובין גפנים לגפנים שוים. והקשה הל"מ דא"כ מאי מקשה ממתני' דאחד גפנים ואחד כל אילן דהא תנא בא"י קמיירי ושם וודאי השיעור שוה ארבע אמות. ועיין בדבריו שהאריך ודחק בזה. ועוד קשה דהא משמע מהגמ' דהא דבעי טפי בין אילן לגפנים הוא משום ציפרי וא"כ איך סגי בד' אמות וכתב הסמ"ע בזה בסי' קנ"ה סעיף כ"ה דלהרמב"ם ע"כ טעם אחר הוא לההרחקה ולא משום צפרי. ותמיהני דמנלן לרבינו טעם הנעלם דלא הוזכר בגמ'. והנראה בזה דבאמת דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשים הסוגיא כפירש רש"י אלא דסברי דאין הלכה כהאי סוגיא דע"כ דר"י דאמר להרחיק משום ציפרי אזיל אליבא דרבנן כדהקשו התוס' דהא לאו גיריה דיליה הוא ודחקו בזה דמיירי בנטע אילן גדול והוה כסולם דלעיל ובאמת אין הנידון דומה לראיה דהתם אין הנמיה יכולה לעלות לשובך אלא ע"י הסולם וע"כ הוה גירי דיליה אם קפצה בהדי דמנחי אבל הכא הציפרי יוכלו לעלות בפרדיסא בלא האילני ולא שייך כלל האי טעמא דקפצי ע"י האילני וליכא אלא גרמא דע"י דיתבי באילני יתרבו העופות. והרא"ש כתב בזה דגירי דיליה הוא משום דיפריח העופות בידים מתוך אילנותיו וילכו לפרדיסא ותמיהני דאטו דאסור להבריח ארי מתוך עדרו משום שילך לעדר אחר. ולא דמי להא דכתב הנ"י בפ' השותפים מתוך הירושלמי דאסור לשלוח הנזק על של חבירו אם כבר בא בתוך שלו דהתם מיירי במשלח להדיא על חבירו כמו במים שפוטר משדהו על של חבירו אבל הכא לעלמא משלח ובעצמו יולך על חבירו. ולא דמי לאפיקו קורקר דרב יוסף דלעיל דהתם המזיק הוא דמו של חבירו אלא דהעופות מוליכים אותם דהוו כרוח מצויה או דהעופות דעומדים בשל חבירו מזיקים בקולם. אבל הכא רק גרמא בעלמא הוא דע"י דמתרבים העופות בשל חבירו יתרבו נמי בשלו וודאי לאו גיריה דיליה הוא. וע"כ דהא דר"י אמר להרחיק אליבא דרבנן הוא דעדיין לא נתפשטה ההוראה כר' יוסי. וע"כ רבא בר רב חנן לא אמר ליה דהא קי"ל כר' יוסי אלא דחי ליה משום דאסור לקצות אילן מאכל וע"כ אי אפשר ליה למקציה ולהחמיר כרבנן. אבל אם באמת מדינא היה לו להרחיק לא היה מועיל במה שאילן מאכל הוא כדהקשו בתוס'. וע"כ השמיט הרי"ף האי דינא דאסור למקציה אילן מאכל אם מזיק הוא:
והנה הא דכתב רבינו דבין אילן לאילן ובין אילן לגפנים בעי ארבע אמות בכ"מ הוא מטעמא אחרינא וממקום אחר לקח זה. והיינו משום דאמרינן לקמן (דף פג) דעובדא הוה בדורא דרעותיה דאתו לקמיה דרב יהודה וא"ל זיל הב ליה כמלא בקר כליו ומסיק שם דהאי שיעורא הוא ארבע אמות ועיין בתוס' שהקשו דהא בבבל עבודת האילן הוא שתי אמות. ורבינו מתרץ בזה דבין אילן לאילן ובין גפנים לאילן שיעור עבודת האילן הוא ארבע אמות בכ"מ אף בבבל. ודאי רבא בר חנן הרחיק נמי הכא ארבע אמות דמסתמא ידע מנהג מקומו בכ"ז הצריכו ר"י להרחיק טפי משום היזק צפרי ולית הילכתא כותיה כדבארתי. וע"כ השמיט הרי"ף האי סוגיא:
ובזה ניחא הא דכתב רבינו פכ"ד מהל' מכירה בשני אחים שחלקו ואחד נטל פרדס דיש לבעל הפרדס ארבע אמות בשדה הלבן ולא קאמר דבבבל הוא שתי אמות משום דבשדה אילן שיעור עבודתו הוא ארבע אמות בכל מקום. וע"כ שינה רבינו בזה וכתב פרדס ולא כרם כלשון הגמרא ודו"ק:
דף כו:
אמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו ביכורים. ופירש רש"י דבעינן אשר תביא מארצך. והתוס' כתבו בשם ר"ח משום דאין מביאים גזל על המזבח. והקשו ע"ז דפריך לקמן על עולא מהקונה אילן וקרקעו מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן. וע"כ הסכימו לפירש רש"י. ויש לדקדק לכל הפי' דבפ"א בבכורים משנה ב' איתא דמאיזה טעם אין מביאים בנוטע בשאין שלו משום דבעינן ראשית בכורי אדמתך. ועוד יש להקשות דלקמן מקשינן לעולא מאילן מקצתו בארץ ומקצתו בח"ל דגדל בפטור פטור ואמאי פטור לעולא הא יונק נמי מארץ ישראל אדרבה דהכא אמר עולא דבעינן כל הגידולים יהיה בחיוב ועל הגידול בחיוב הוה ליה לאקשויי ולפי' ר"ח ניחא. עוד הקשה הר"ש ז"ל שם בביכורים דר"י סבר דהמבריך ברה"ר מביא משום שיש לו רשות ואיך פטר עולא אף ביש לו רשות ולפירוש ר"ח זה נמי ניחא. ועוד הקשה המהרש"א לקמן דפרכינן לעולא ודייקינן מהא דהקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואמאי לא מקשה משנים גופה דמביא הא לעולא כיון דאין לו יניקה ט"ז אמות אינו מביא. והנראה בזה לפרש דמאדמתך לא ממעטינן אלא גזלן וכל אלה אם כל הקרקע אינו שלהם. אבל מקצתו שלו שפיר מחייבינן להביא דהא יש כאן מקצת אדמתך ואזלינן לחומרא אלא דאין קורא דאפשר דבעינן כולו אדמתך. אבל בגזל אפי' מקצתו בגזל אסור להביא מספק דאני ד' שונא גזל בעולה כפי' ר"ח. וע"כ אמר עולא דאין מביא באילן הנטוע בתוך ט"ז דאסור לו ליטע בתוך ט"ז סמוך למיצר וגזלן הוה ובגזל אפי' מקצתו בגזל אין להביא. ולא דמי לדר"י במבריך ברשות הרבים דס"ל דאית ליה רשות ולא הוה גזל כדמפרש שם בירושלמי. וע"כ מקשה לקמן שפיר מהקונה אילן וקרקעו דמביא וקורא דנהי דלא הוה גזלן אבל לענין קריאה הא בעינן כולו אדמתך וכאן ליכא כולו אדמתך לעולא דבעי שיעור יניקה בתוך שלו על ט"ז אמה. וכן מקשה שפיר מהגידול בפטור דמשמע דפטור אף מלהביא ואמאי כיון דמקצתו יונק בחיוב הוה לן למיזל לחומרא ולהביא דיש כאן מקצת אדמתך לעולא דאזיל בתר יניקה כדבארתי. ובזה ניחא דמקשה רק על הא דקורא בג' אף דאין לו ט"ז אמה אבל הא דמביא בשנים ניחא ודו"ק:
דף לא.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה. א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא. והקשו בתוס' דהא רבא אית ליה דמכאן ולהבא הוא נפסל ולא מפסל אלא משעה דאיתכחש ואית לן למימר אאכילה דאיתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא אתכחוש דהכי אמרינן במרובה (דף עג) לרבא דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע"ג דתוך כדי דיבור העידו על הגניבה ועל הטביחה אטביחה דאיתזם איתזם על הגניבה דלא איתזם לא איתזם וכו' ודחקו והאריכו בזה. ותמיהני על דבריהם דהתם נהי דעדות של גניבה וטביחה היה בבת אחת אבל ההזמה וההכחשה היה אחר זמן וע"כ אמרינן כיון דמכאן ולהבא נפסל ובעת שהעידו היו כשרים וא"כ במאי דלא אתכחשו מהני שפיר עדותם אבל הכא אם השני כיתי עדים העידו בבת אחת או בתוך כדי דיבור א"כ ההכחשה נמי היה בעת שהעידו ובעת שהעידו היו פסולים. וכ"ש דאפשר כאן לומר דעדי חזקה העידו מקודם ואח"כ העידו עדי אבהתא וחזקה לזה וא"כ בעת שהעידו עדי אבהתא וחזקה כבר נתכחשו והוו פסולין. וא"כ לא שייך כלל בזה מאי דמכאן ולהבא נפסלו אלא דהכא הוה הדין כמו למ"ד התם דלמפרע נפסלו דאמרינן דעל תרווייהו נתכחשו ודו"ק
דף לז.
זה קנה אילנות וזה קנה קרקע ופירש רשב"ם דלאו בחזקת ג' שנים איירי אלא במכר מיירי אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע. וכתב רשב"ם דלאו דוקא החצי אלא הצריך להם תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו אי נמי דוקא קאמר חצי וכגון שכל הקרקע צריך לאילנות. ועיין בתוס' שפי' והוכיחו דבחזקת ג' שנים מיירי וזה קנה אילנות וחצי קרקע פי' לא שיקנה בגוף הקרקע כלום שהרי זה החזיק בכל הקרקע אלא לענין שאם יתייבשו יטע אחרים במקומם וס"ל דה"ה במכר כדמשמע מהגמ' דלקמן ועיין בדבריהם. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פכ"ד מהלכות מכירה הל' ט' מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות והחזיק זה בקרקע זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד. ומשמע מדבריו דחצי קרקע ממש קאמר ועיין במ"מ שהשיג עליו דבפי"ב מהל' טוען ונטען כתב דזה החזיק באילנות ואכל פירותיהם וזה החזיק בקרקע ואכל פירותיה וכ"א משניהם טוען שהכל שלו ואני לקחתיו זה שהחזיק באילנות ואכלן ג' שנים. יש לו הקרקע שצריכים לו והוא כמלא אורה וסלו לכל אילן ואילן וזה שהחזיק בקרקע יש לו שאר הקרקע. והיינו כפי' הר"י מיגש הכא ודבריו סותרים זה את זה ונשאר המ"מ בצ"ע על רבינו בזה. והנראה בזה בטעמא דרבינו דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע ואין ביניהם הכחשה אלא דשניהם מודים דכך מכר להם ומדינא במכר סתם שייך הקרקע לבעל האילן כיון דנטועים כהלכתם מד' עד ט"ז אך כאן פי' הקרקע לאחר וע"כ הדין דחולקים הקרקע ככל ממון המוטל בספק ואיכא דררא דממונא להאי ולהאי ואין חזקה להאחד יותר מהאחר. ולא דמי לשני שטרות היוצאים ביום אחד דאמרינן שודא דהתם אית ביניהם הכחשה דהא מסר לכ"א בזמן חלוק לקנות כולו אבל הכא שניהם מודים דניתן להם לקנות ביחד והוה כמו כתב קרקע לשניהם. משא"כ בפי"ב מהל' טוען דאיכא הכחשה ביניהם וכל אחד אומר דבפי' לקח כל הקרקע וע"כ אזלינן בתר חזקתם במאי דהחזיק כל אחד וע"כ בעל האילנות דהחזיק במלא אורה וסלו אית ליה כן וזה הלא החזיק בשאר הקרקע והמוציא מחבירו עליו הראיה ודין זה פשוט בטעמו. והנראה דרבינו תפס בשיטת סוגיין בשני פירושין ופסק כדין וכדין דכולם עולים לדינא ודו"ק:
מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ה"מ גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל אילנות דקמכחשי בארעא שיורי שיור דאי לא שייר לימא ליה עקור אילנא וזיל. ופי' רשב"ם ואפי' בשני אילנות דעדיף מלוקח שני אילנות כדאמרינן בהדיא לקמן (דף עא) אמר ר"ה אע"ג דאמר רבנן הקונה ב' אילנות ה"ז לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר"ע וכו'. וקאמר עוד מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן דלר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה ולרבנן לית ליה. ופירש רשב"ם דבמכר שני אילנות מיירי אף דתנן לקמן דבמכר שני אילנות אין לו קרקע זה אתיא דלא כר"ע אף דרישא מוקי שם כר"ע וכן מוכח בסוף המוכר את הבית (דף עב.) דקתני הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה וכו' בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע ופריך מני אילימא ר"ע האמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש פי' ואמאי בזה אחר זה לא הקדיש הקרקע ומוכח דקנה אילן אחד נמי קנה קרקע. והתוס' הקשו על פי' רשב"ם ופי' בפנים אחרים ודחקו בפי' סוגיא דלקמן ע"ש שהאריכו בזה וכן האריכו בזה כל גדולי הראשונים. והנה הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' מכירה הל' ח' כתב המוכר קרקע ושייר אילנות לפניו הרי יש לו חצי הקרקע שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך. ופי' המ"מ דקרקע הראוי להם שקאמר בסיפא בשני אילנות היינו ביניהם ותחתיהם כמלא אורה וסלו ותמה המ"מ מדוע יש לו חצי הקרקע מטעם עקור אילנך וכו'. ועוד יש לדקדק מנין לו זה החילוק משנים או מרבים דלא נזכר בגמרא. ועוד תמיהני על פי' המ"מ דכתב דבשנים נמי יש לו ביניהם ותחתיהם כמלא אורה וסלו דהא בשייר לו הרבה אילנות דכתב דיש לו חצי קרקע ע"כ החצי ממאי דשייך לאילנות קאמר שהוא בכלל אילנות אבל בשאר הקרקע מאי לו לבעל האילן בזה וא"כ איך נוכל לאמר בתרי דיהיה להם כל הקרקע השייך להם ואיך יהיה עדיפי תרי מתלתא דאין להם אלא חצי מזה השיעור אלא ע"כ דקרקע הראוי להם דקאמר היינו כדין תרי המוזכר במכר לעיל בהל' א' וב' שם והיינו יניקה וכל הצריך להם כל זמן שיעמדו האילנות דלא כהמ"מ. ועוד כתב שם בהל' ט' דאם מכר אילנות ושייר קרקע לפניו יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שבארנו ומשמע כמו שביאר בדין הסמוך לזה בשייר אילנות דבהרבה יש לו חצי הקרקע ואם שני אילנות מכר יהיה לו קרקע הראוי להם. דאם כוונתו כמו שביאר בתחילת הפרק דהיינו ג' אית ליה ביניהם ותחתיהם כמלא אורה וסלו ובשנים אית ליה יניקה וכל הצריך להם הא כבר ביאר זה ולמה לו לחזור בזה. ותימה דמ"ש כאן מתחילת הפרק. ועוד איך יפרנס הסוגיא מכר אילנות פלוגתא דר"ע ורבנן דהא פסק כר"ע ובשנים פסק דלא קנה קרקע. ואף בהקדש דקי"ל דבעין יפה מקדיש כמו שפסק פכ"ו מהל' מכירה בכ"ז פסק פ"ד מהל' ערכין הל' ט"ז דבהקדיש שני אילנות לא הקדיש הקרקע ואיך יפרנס הסוגיא דלקמן (דף עב.). והנראה לפרש בזה לדעת רבינו דהא דתנינן לקמן דבג' אית ליה קרקע ביניהם ותחתיהם כמלא אורה וסלו ובשנים אית ליה יניקה וכל הצריך להם כל זמן שיעמדו לר"ע נאמרה ולא לרבנן ובפי' מוקמי לה לקמן הא דג' כר"ע אבל לרבנן כמו שאין לו דרך דבעין רעה מכר ה"נ אין לו אורה וסלו בג' וה"נ בשנים אין לו יניקה ויצטרך לעוקרו מיד. ואף דר"א ס"ד שם (דף פא) דמתני' רבנן היא וא"כ ס"ל לרבנן דבב' אית ליה יניקה ועדיף יניקה מדרך אבל לפי' המסקנא נאמר דמתני' כולה ר"ע היא אבל לרבנן אין לו יניקה בשנים כמו דאין לו דרך. והיינו דקאמר מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן דלר"ע אית ליה קרקע היינו כל חד כדיניה בג' ביניהם ותחתיהם כמלא אורה וסלו ובב' קרקע הראוי להם כ"ז שיעמדו ולרבנן לית להו ויכול לומר בב' עקור אילנך וזיל ובזה ניחא פסקי דרבינו דבמכר קרקע ושייר אילנות לפניו והם הרבה פסק דיש לו חצי קרקע ומיירי דכל הקרקע שייך להאילנות ואם לא שייר לעצמו קרקע יאמר לו עקור אילנך דהא לא יהיה לו אפי' יניקה דהא לעצמו בעין רעה משייר לר"ע והוה כמו לרבנן במוכר דאין לו יניקה. וע"כ אמרינן דמסתמא שייר ושייר כדרך המנהג וכדין שבארתי לעיל בשני לוקחים דיש לו חצי קרקע ואם שני אילנות שייר יש לו קרקע הראוי להם דהיינו נמי דשייר כמו המנהג במוכר שני אילנות דשייר יניקה וכל הצריך להם עד שיבשו ואילו לא שייר יאמר לו הלוקח עקור אילנך תיכף וזיל כמו שביארתי. ובמכר אילנות ושייר קרקע לפניו כתב דיש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שביארנו והיינו כמו שביאר לעיל בדין הסמוך לזה בשייר האילנות דיש לו חצי הקרקע וה"נ במכר האילנית ושייר הקרקע לעצמו כיון דכל הקרקע שייך להאילן וע"כ חולקין כמו שבארתי לעיל בהחזיק זה בקרקע וזה באילנות ואם שני אילנות מכר יהיה לו כדי יניקה והיינו כמו שבארתי:
ובזה א"ש הסוגיא דלקמן (דף עא) אמר ר"ה אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו אין לו קרקע ויצטרך לאלתר לעוקרו לרבנן דבעין רעה מכר ואין לו יניקה אבל בשייר ב' אילנות לפניו יהיה הדין להיפוך דהא בעין יפה משייר ואית ליה קרקע ליניקה. וקאמר דאפי' לר"ע דאית ליה דבעין רע משייר לעצמו בכ"ז שייר הכא יניקה ולא אמרינן דהוה כמו מכר לרבנן דא"כ יאמר לו עקור אילנך לאלתר וזיל דלא דמי לדרך דבור ודות דהתם לא מכחשי בארעא וכו'. ובתוס' דחקו מאד שם בפי' הגמ' הזה ע"ש. ומקשה שם מר' שמעון דאמר דהקדיש חרוב המורכב משום דיניק השדה הקדש ואי ס"ד דשייר יניקה כי קא יניק מדנפשיה קא יניק ומסיק דר"ש אמר כר"ע ולר"ע לא שייר יניקה ור"ה קאמר לרבנן. ופריך לרבנן פשיטא דשייר יניקה דכ"ש מדרך. ומסיק דנ"מ דאף אי נפל הדר שתיל להו ועדיף ממכר לר"ע. אבל למאי דס"ד עד השתא לא אמרינן דאי נפל הדר שתל להו והתוס' דחקו בזה. ופריך ומי מצית מוקמת לה לר"ש כר"ע והא תניא הקדיש ג' אילנות וכו' הרי הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם ופודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף וכו' ואם הקדישם בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם לפיכך פודה האילנות בשווייהם וכו'. מני אי ר"ע או רבנן דר"ש והא אמרי מקדיש בעין יפה מקדיש וכיון דאמרת דהיכי דמשייר נכלל אף ליטע אחרים במקומם א"כ כ"ש בהקדש ובנותן דיש לו היפוי כח הזה אף דבמכר לר"ע אין לו עין יפה כזו ומ"ט קתני דבזו אחר זו לא הקדיש הקרקע אלא ע"כ ר"ש כרבנן ומשייר ארעא דלא הקדיש הקרקע ליטע אחר במקומו. ופריך אלא קשיא הך דהא דקאמר הואיל ויונקים משדה הקדש דהא ודאי שייר יניקה. ומסיק אלא דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר. והדרינן לאוקימתא קמייתא דר"ה אפי' אליבא דר"ע קמ"ל ובשנים דאית ליה ומשייר ארעא היינו כדקס"ד מעיקרא דליניקה ולכל הצריך להם כ"ז שיעמדו קאמר אבל לא ליטע אחרים במקומם ודו"ק:
דף לז:
אמרי נהרדעי אכלה רצופין אין לו חזקה. מתקיף לה רבא אלא מעתה האי מישרא דאספסתא במאי קנה לה. אלא אמר רבא מכרה רצופין אין לו קרקע אמר ר' זירא כתנאי כרם שהוא נטוע על פחות מד' אמות ר"ש אומר אינו כרם וחכ"א אומרים ה"ז כרם ורואים את האמצעיים כאילו אינם. ופי' רשב"ם דמלתא דרבא דאמר מכרה רצופים אין לו קרקע אתיא כר"ש ולחכמים יש לו קרקע והיינו כתנאי וכו' והנה הרמב"ם ז"ל פסק בזה כרבא דהשיעור בזה הוא מד' אמות עד ט"ז ומשמע דבפחות אין לו קרקע בכ"ז פסק בהל' כלאים כחכמים ואף דהרא"ש כתב הכא דרבא יכול לסבור כחכמים וכתב לדחות דלא דמי כלאים למכירה. ותמיהני ע"ז דאיך נוכל לדחות סתמא דגמ' דמשווינהו אהדדי מאיזה סברה. והנה לקמן (דף פב) איתא בברייתא דמסייע לרבא דבעינן שיהא נטועים מד' אמות עד ט"ז וקנה האילנות שביניהם וכתב הנ"י דמיירי ע"כ דהני אילנות שביניהם לא ממעטי השיעור מארבע אמות ומיירי ברחוק ד' דהג' הם יותר מארבע. והטור כתב דהאילני שביניהם הם קטנים. ומסתימת דברי רבינו לא משמע החילוקים האלה דכתב דאף אם הג' היו נטיעות דקות קנה כל האילנות שביניהם. ועוד תימה בהאי סוגיא דר"ז יאמר על מלתא דרבא כתנאי והלא קשיש מיניה טובא. והנראה בזה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כרבא דהא דאמר ר' זעירא כתנאי קאי על מילתא דנהרדעי דאמרי אכלין רצופין אין לו חזקה משום דלא אכל כדאכלי אנשי ומוקי להו ר' זעירא דס"ל כר"ש דאינו כרם כלל וה"נ אכילתם אינו כלום. ולא דמי למישרא דאספסתא דחזי למלתא אבל לחכמים דהרי זה כרם והראויים לא יתבטלו דרואים את האמצעים כאילו אינם אם אכלם כולו ודאי יש חזקה. והיינו כרבא דמדמי לה למישרא דאספסתא. ומלתא דרבא דמכרה רצופים אין לו קרקע אין לו ענין כלל לדברי חכמים דאיהו לא מיירי אלא במכר שלשה וכיון דאין ביניהם ארבע לא שייך למימר רואים האמצעים כאילו אינם דאף בלא האמצעים ליכא שיעורה. אבל אם מכר לו הרבה אילנות מג' שורות דיש בין החצונים ארבע ודאי קנה וקנה האמצעים אף במכר רק החצונים לבד סתם משום דקנה כל האילנות שביניהם ודו"ק:
דף מג.
השותפים נעשים שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא. ומשני דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. וז"ל הרמב"ם פ"ב מהל' שאלה השואל מאשתו או שותפים ששאלו זה מזה ה"ז שאלה בבעלים ואם אמר השותף השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים. וכתב המ"מ הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו וע"כ הוה שאלה בבעלים כמו שביאר פ"י מהלכות שכירות דהשאילני ואשאילך מקרי שאלה בבעלים. ותמה בזה על לשון שותפים דבלא שותפים נמי הדין כן. ועיין בכ"מ שפי' דמיירי דאחד שאל אבל מיירי דנשארו שותפים עוד בדברים אחרים וע"כ הוה שאלה בבעלים והסיפא דקאמר השאילני היום ואשאילך למחר מיירי בדלית להו בשותפות אלא זה וכמה דחוקים האוקימתות האלה ואינה במשמע לשון רבינו. והנראה דבאמת דרישא וסיפא מיירי בגונא חדא דאחד שאל מחבירו דבר שהם שותפים בו בכ"ז פטור ברישא והוה שאלה בבעלים אם האחד שאל סתמא כיון דבעת השאילה והמשיכה היו שניהם מחויבים בשמירתה אבל אם אמר השאילני היום ואשאילך למחר וקבעו זמנים לבהמת השותפים א"כ חלקו השותפות לזמנים וע"כ לא הוי שאלה בבעלים ובדוקא נקט הכא דלמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר דקבעו זמנים אבל אם נשאר בשמירה האחד לפי איזה שעה מקרי שמירה בבעלים. וא"כ לפ"ז אין מכאן ראיה דס"ל לרבינו דהשאילני ואשאילך הוה שאלה בבעלים. והא דדייק המ"מ מהא דפ"י מהלכות שכירות דהשאילני ואשאילך הוה שאלה בבעלים דחה זה הכ"מ שם ע"ש והוכיח כן ממשמעות לשון רבינו דסבר רבינו שפיר כרש"י ז"ל דהשאילני ואשאילך לא הוה שאלה בבעלים וליה פלוגתא בין הפוסקים ודו"ק:
דף מה.
הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת בזמנו נשבע ונוטל ומוקי לה בדליכא עדים. והקשו בתוס' א"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא אמרינן דאם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לאמר לא שכרתיך יכול לאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואומר ר"י דהכא ליכא מיגו כיון שמודה במקצת ואי אמר לא שכרתיך הוה כופר בכל ואין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ונראה דדוקא לר' יהודה קאמרי דס"ל דאף בקציצה איכא תקנת שכיר וליכא רק מיגו דאי בעי כופר הכל דלא שכר אותו כלל ומיגו כזה לא אמרינן דאין אדם מעיז. אבל לרבנן דאית להו דבקציצה בע"ה נאמן משום דקציצה מדכר דכיר ותקנת שכיר הוא רק בטענת פרעון וע"כ אם בע"ה מודה במקצת וכופר מקצת בטענת פרעון ולא שכרו בעדים ודאי איכא מיגו טוב בלא העזה דאי בעי הוה מודה לו וכופר לו בטענת קציצה וליכא העזה דהא ממודה למודה הוא ולא מהודאה לכפירה. ותמיהני על הטור שכתב בסי' (פט) והביאו הסמ"ע שם בס"ק (ט') דבהודה במקצת בטענת פרעון ולא שכרו בעדים דלר"י לא אמרינן בזה מיגו והרמב"ם פליג. דהא הר"י לא כתב כן אלא לר' יהודה כדבארתי דהמיגו הוא מהודאה לכפירת הכל ובזה ודאי דבריו מוכרחים מסוגיא דעלמא דלא אמרינן מיגו ממודה מקצת לכופר הכל ודברי הרמב"ם ז"ל הוא למאי דקי"ל כרבנן דיש מיגו טוב דאי בעי הוה כופר ומודה בהקציצה. והנראה דהטור מיירי בליכא מיגו דקציצה דידוע דשכר פועלים הרבה ביוקר ויהיה טענתו כנגד המנהג וליכא רק מיגו דלא שכרתיך כלל. בכ"ז הסכים הטור דאמרינן אף בזה מיגו דאזיל לטעמיה דס"ל כהרא"ש הובא בש"ך סי' צ"ג ס"ק ט' דאמרינן כאן מיגו אף ממודה מקצת לכופר הכל כיון דתקנת חכמים הא דשכיר נשבע ונוטל הקילו בו אבל אין לו ראיה מהרמב"ם ז"ל דנוכל לומר דהרמב"ם מיירי באיכא מיגו דקציצה כמו שבארתי:
והנה בש"ע סי' פ"ט סעיף ה' כתב דאם הטלית ביד האומן ולית ליה מיגו דלקוח ומחולקים בקציצה דעל האומן להביא ראיה וכתב ע"ז הנה"מ דהיינו להך דיעה בסי' ע"ה סעיף י"ב בהג' דכשיש עדים שהוא ממושכן בידו ואינם יודעים כמה הלוה עליו דאינו נאמן בלא מיגו אבל למאי דקיי"ל שם כהך דיעה דנאמן בכה"ג אף בלא מיגו וא"כ ה"נ כיון דידוע דנתחייב לו ואינם יודעים כמה דנאמן בלא מיגו וע"ש שהאריך. ובאמת משמעות הגמ' והפוסקים דאינו נאמן בלא מיגו. והנראה דלא דמי למשכון דמסר לבטחון למעותיו והימוניה הימניה כיון דלא עשה שטר ואם זה יהי' נאמן איה בטחונו והוה כמו שנתן לו נאמנות עליו כיון דידוע דמשכון אותו אבל הכא באומן לתקן נתנו לו ולא למשכון עבור אגריה ומש"ה באומן אומר גמרתיו לא הוה רק ש"ח דסתם לא תפס ליה אאגריה וע"כ היכא דלית ליה מגו אינו נאמן דלא הימניה עליו ומשום דידוע דמגיע לו מקצת בזה לא עדיף כחו וכמו כן מחלק הג"א פ"ד דסנהדרין ע"ש ודו"ק:
דף מו:
נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן ישתמש בהם עד שיבוא הלה ויטול את שלו וכו'. וכתב ע"ז הרא"ש וא"ת היך ישתמש והלא יכול להחזיר הטלית לו ונמצא משתמש בטלית ראובן שלא מדעתו. ומתרץ כיון שראובן שצוה למכור טליתו להאומן ודחוק למעות אינו מקפיד אם ישתמשו אחרים בטליתו כיון שגם הוא משתמש במעות. והנה אע"ג דליכא אסור ריבית דאינו בא מיד הלוה להמלוה דהמלוה הוא הלוקח הטלית שנתן המעות ומקבל הריבית הוא המשתמש דנתחלף לו. בכ"ז צריך עיון דהא הלוקח הראשון אם משתמש בטליתו של זה מחוייב לשלם השכירות דהא משתמש בטלית של זה שלא מדעתו ומדוע לא יקפיד זה וא"כ מדוע לא יקפיד זה שנתן למכור אם משתמש הלה בטליתו דהא לאו המלוה משתמש בו שעשה עמו טובה אלא אחר ומ"ש שנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה. ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי תירץ אחר בזה שכתב דשמא כליו של האומן הוא או בעל הכלי צוה לאומן למוכרו. והנראה דמפרש דהכי קאמר דתלינן דנתן לו רשות למוכרו. דזה דבר השכיח דאין דרכו של אומן לטעות ומסתמא קצב מקח להאומן וכיון דנתחלף לו ודאי שילם לבע"ה מעותיו ומדעת נתנו לו דשלו הוא דמה לו לבע"ה בטעותו וזה שהוסיף רבינו בלשונו דשמא כליו של האומן הוא דזה הוא נכלל בטעמא דגמ' דנתן לו רשות למוכרו וע"כ של האומן הוא ומותר להשתמש בו דמדעת נתן לו את שלו ודו"ק:
דף נא.
אמר ר"נ וכו' המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום מ"ט לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי. ומשני שאני התם דלא ניחא ליה לשוויה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה. וכתבו התו' לקמן ד"ה קבל מן הקטן וכו' דמיירי הכא דוקא במעות טמונים ומשום דתקף הבעל אין מוציאים מידו וע"כ אין לה עליו כלום. ועיין במ"מ פ"ב מהל' מו"ל שהביא כן בשם הרשב"א וביאר עוד דבעינן שיטעון הבעל ברי דשלו הם. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה שם הל' ח' הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גרשה אין להם עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה. וסתם רבינו בזה ומשמע דאפי' במעות שאין טמונים מיירי ואף הם בחזקת הבעל כפי שביאר בזה וכן דייק המ"מ שם. ותמהו עליו שבפ' כ"ב מהל' אשות הל' כ"ט כתב המוכר קרקע לאשתו וכו' ואם היו מעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ובהלכה ל' כתב שם הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם וכו' עליה להביא ראייה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. א"כ ס"ל דאפי' מעות טמונים הם בחזקתה כדין נ"מ ואף דלא קנתה במעות טמונים השדה בכ"ז יצטרך להשיב לה המעות לקנות בהם קרקע ואינם בחזקתו אלא לאכילת פירות ומדוע הכא אין לה עליו כלום. ודחק המ"מ דשאני הלואה שכיון שניתן לו בהלואה יצאו מחזקתה וחוששין שמא משלו הוא אפי' במעות שאין טמונים אבל בקנתה שדה אף דטעות היתה לא יצאו מחזקתה. והקשה בזה הל"מ דא"כ מאי הקשה הגמרא מהברייתא לר"נ דסבר דקנתה דהא אמרינן דשאני הלואה. ועוד דהא רבינו ביאר טעמו שכל המעות שביד האשה הם בחזקת בעלה משמע אפי' הם ביד האשה והכא כתב דאינם בחזקת הבעל אלא לאכילת פירות וע"ש שהאריך ודחק בזה והנראה לפרש בזה לדעת רבינו דבאמת אינם בחזקת בעל אלא לאכילת פירות והא דאין לה עליו כלום היינו טעמא כיון דיש לו זכות בהם לפירות וידו עדיפה מידה וע"כ לא קנתה בהם השיעבוד מיד בעלה. דהא דקנתה השדה מיד בעלה היינו טעמא משום דאמרינן דהקנה לה ידה וידה וזכותה באים כאחד כדבארתי בחיד' לעירובין ד' ע"ט אבל הכא כיון דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה א"כ לא הקנה לה ידה וע"כ לא זכתה בהשיעבוד עבור המעות שנתנם לו דידו עדיפי מידה והלואה חשבינן ליה כמתנה דהא נתנה ליה להוציאם אלא דהמלוה יזכה בהשיעבוד וכאן דלא זכתה בהשיעבוד א"כ ממילא נפקע זכותה. וכן בארתי בחיד' לפסחים דף ל"א דהפקעת הלואת מצרי ע"כ מותר משום דאין לו זכות שיעבוד. ובזה מדוקדק מה שסיים רבינו דבעי שתביא ראיה שהם מנדונייתה. והיינו משום דמעות נדונייתה אפי' אם נתנה לו במתנה לא זכה כמו שכתב רבינו שם בהל' י"ח משום שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ועוד דכבר זכתה בהשיעבוד דיש לה מכבר על הנדוניא אחריות שיעבוד משעת הנשואים וע"כ לא נפקע כחה בההלואה. אבל מה שתביא ראיה שהם מנ"מ שלה לא מהני כדבארתי. ובזה ניחא קושית התוספות שהקשו על הא דאמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מההיא דגיטין בש"מ דבעי למיתיב גיטא ואמר רבא דלקני לה ההוא דוכתא דאית בה גיטא. ופריך שם דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה. ומאי פריך דהא אמרינן הכא דבמתנה אין לבעל אכילת פירות א"כ לא קנה בעלה. ולמה שבארתי ניחא דהא דאמרינן דבמתנה קנתה ואין לבעל אכילת פירות היינו משום דהקנה לה ידה והתם עוד לא אסיק אדעתא הך סברה דזכייתה וידה באים כאחד ע"ש:
והנה לקמן אמרינן דאין מקבלים פקדונות מן הנשים וכו' ואם קיבל מן האשה יחזיר לאשה. וכתב הב"ש בסי' פ"ו בשם המ"מ דלפי דעת רבינו דס"ל דכל ממון שביד האשה הם בחזקת נ"מ רשאי להחזיר לבעלה והא דקאמר יחזיר לאשה היינו דרשאי וה"ה לבעלה. ותמיהני דהא הוה נכסים שאין ידועים לבעל ואין לו פירות עד שיודע לו ועוד דאולי פקדון הוא בידה דבחייה נאמנת לומר של פלוני הם כמו שהביא המ"מ בשם הר"י מיגש. ובאמת המ"מ בשם הרשב"א לא כתב זה אלא לדעת ההיא דס"ל דממון שנמצא ביד האשה הם בחזקת של בעל לגמרי אבל להדעת שהם בחזקת נ"מ וכן ביארתי שהיא דעת רבינו משמע מדבריו דאדרבה דאסור להחזיר לבעל וצ"ע ודו"ק:
דף נב:
נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה ופרשב"ם היינו שקבע מנעול אבל נעילת דלת בנכסי הגר לא הוה חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי אבל במוכר ומשכיר אמרינן בפסחים דמשמסר לו מפתחות הוה בחזקת שוכר וה"ה לגבי לקנותו ודוקא במוכר ומשכיר אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דלקני. והקשו התו' דבב"ק אמרינן דלא הוה רק כאומר חזוק וקני. ועוד הביאו ראיה מגיטין דבנעילה קני כדאמרינן התם תיזיל איהי ותיחד ותפתח. והנראה דהרשב"ם נמי לא קאמר דמסירת המפתח לבד יקנה דא"כ הוו נכסים שיש להם אחריות נקנים אגב נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן כדפריך בב"מ ד' מ"ו ע"א. אלא הרשב"ם קאמר דע"י מסירת המפתח מהני קנית נעילה דאחרי כן וע"כ דוקא בנכסי חבירו מהני נעילה משום דאיכא מסירת המפתח אבל בנכסי הגר לא מהני נעילה דמאן מסר ליה דלקני. ואדרבה מהגמ' דבב"ק עוד מסייע לו דמשו"ה מסירת המפתח הוה כאומר לו לך חזוק וקני משום דמסירת המפתח מהני לקנות ע"י זה בנעילה. וא"ש נמי הגמ' דגיטין דתיזל איהי ותיחד ותפתח וכן מורה לשון הרשב"ם דהא דמחלק בין נכסי הגר ודאחר בנעילה הוא ודו"ק:
דף פב.
אמר ר"נ נקטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל דקל דכיון דלמחפר ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה מתקיף לה ר"פ והא קונה ב' אילנות דלמחפר ולמשרש קיימי וקתני דיש לו גזע. אלא אמר ר"פ אין לו גזע לבעל דקל לפי שאין מוציא גזע. ופריך ולרב זביד קשיא מתני' ומשני דזבין לה' שנים. ועיין בתו' שדחקו מאד בפי' הסוגיא וכתבו כמה פי' ועל כולם הקשו קושיות רבות. והנה התו' הקשו למאי דמוקי דזבין לה' שנים היכי אית ליה העולה מן הגזע לקוץ הא המקבל שדה לשנים מועטות אין לו בשבח שקמה וענפים לרבא בהמקבל ד' ק"ט. והנראה בזה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב פכ"ג מהל' מכירה והביאו בש"ע ח"מ סי' רי"ב דהפרש יש בין שוכר שדה דאין לו רשות לנוטעה ולזורעה כל מה שירצה משא"כ במוכר שדה לפירותיה דיש להקונה רשות לנוטעה ולזורעה כל מה שירצה ולהובירה וכן יש הפרש בין המוכר שדה לפירותיה ובין מוכר פירות שדה זו דאין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל ואין לו רק הפירות שהוציאה השדה משא"כ במוכר שדה לפירותיה דיש ללוקח להשתמש בה כחפצו וא"כ במכר שדה לפירותיה לפי מה שביאר דיש לו רשות לנוטעה ולזורעה אם נטעה או זרעה ודאי השבח שלו דאין לבעלים אלא כמו שהיתה וא"כ ודאי דיש לו נמי שבח האילנות והענפים אבל במוכר פירות שדה זו ודאי כל השבח דבעלים ואין ללוקח רק הפירות. ועל הביאור הזה נראה לפרש הסוגיא דסבר רב זביד לומר דאין גזע לבעל הדקל כיון דלמחפר ולשרש קיימי אסוחי מסח דעתיה פי' דהוה רק כמו קנה פירות קרקע דהדקל מקרי פירות כיון דלחפור ולשרש קאי ואין לו רשות לקוצצה ולנטוע וא"כ לא הוה כקרקע לפירותיו אלא כקנה פירות הקרקע וע"כ אין לו גזע דאינו בכלל פירות אלא שבח ואינו בכלל הקניה. ולאו דוקא דקל אלא כל אילן אין לו גזע בקנה אחד או ב' מטעם שבארתי ונקט דקל משום דהוה מצוי ביניהם ודקל פי' אילן. ומתקיף לה ר"פ דא"כ איך יתרץ מתני' ור"פ פליג על האי סברה וס"ל דהקנה לו האילן וכל היוצא ממנו ולא דמי לקנה פירות השדה דהכא הקנה לו האילן אף להשביחו אלא דקרקע אין לו. ומשני דרב זביד מוקי למתני' דקנה לה' שנים ולא מקרי קנה פירות קרקע אלא כקנה קרקע לזמן קצוב דמבואר שם ובש"ע דיש לו רשות אף להרוס ולבנות וכ"ש לנוטעה. וע"כ בקנה ג' אמרינן דקנה אף הקרקע לזמן ההוא דהקרקע בטל להאילנות כמו במכר חלוטין וכן אם מתו יש לו הקרקע לחזור ולנוטעס דהא אף הקרקע קנה עד תשלום הזמן אבל בקנה ב' לא שייכה ולא מתבטלת הקרקע להאילנות אבל האילנות כיון דמכר לזמן קצוב אית ליה רשות להשביחם ולקצוץ הענפים ולהרכיבם כמו שנתבאר במכר קרקע לזמן קצוב דיש לו רשות להרוס ולבנות וא"כ ודאי דיש לו נמי כל השבח כמו שבארתי וע"כ היוצא ודאי שלו הוא. והנראה דרבינו שאב חלוקי הדינים האלה מהסוגיא הזאת והמפרשים עממו בזה ודו"ק:
ד' צ"ב ע"א המוכר זרעוני גינה שאינם. נאכלין חייב באחריותן. ת"ר מהו נותן לו דמי זרע וי"א אף הוצאה. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כת"ק דפטור מן הוצאה והקשו מכאן על הרמב"ם שפסק בפ"ו מהל' זכיה והובא בש"ע אה"ע סי' נ' בחזרה בה איהי מן האירוסין דאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה לרעיו ולחלק מעות לשמשים וחזנים משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו'. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל משמעתין מהמוכר זרעוני גינה שאינם נאכלים שפטור על ההוצאה וחילק בזה המ"מ דבזרעוני גינה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר אלא להתנהג כמנהג המדינה. ותמיהני דאדרבה דבזרעוני מוכרח היה לזורעם ולעשות הוצאה דהא אינם ראויים לדבר אחר ולאו להניחם בקופסא קנאן ובאמת המ"מ סיים בצ"ע וכן האחרונים תמהו ע"ז החילוק. והנראה בזה דהכא בזרעוני גינה מיירי בדלא ידע המוכר שאינם ראויים לזריעה וע"כ פטור מהוצאה שבאה ע"י גרמתו דבדינא דגרמי בעינן מתכוון להזיק כמו שנתבאר בחיד' לב"ק וכן כתב הטור בשם הרמ"ה ובש"ע בסי' רל"ב דבידע המוכר מהמום חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני וא"כ ע"כ מיירי הכא בדלא ידע המוכר שאינם ראויים לזריעה ועיין בהגר"א. ודלא כהתו' דלעיל ד' צ"ב שכתבו דמיירי בידע המוכר דאי לאו הכי לא היה מחייב רשב"ג בהוצאה. ותמיהני על דבריהם דהא רשב"ג מחייב בדמי בושתו אם נתן לטבח ונחתום וקלקלו אם הם ש"ש וע"כ מיירי בדלא נתכוונו מדפטר ש"ח. ועוד דהאי בושת אין לו מקום בדינא דלא עדיף מביישו בדברים ועל בגדו ובפרט למה שבארתי דמיירי בלא נתכוון דאין כאן בושת אע"כ טעמו משום תקנה ומנהגא דירושלים כמו שהביא וקניס בזה משום דהיה דבר המצוי ופסידא רבה. וכן משמע הכא מדברי הרא"ש והרי"ף דמיירי הכא בלא ידע המוכר אבל התם בחזרה בה איהי מן האירוסין הוה כמו נתכוון וע"כ חייב שפיר מדיני דגרמי ודו"ק:
דף צח.
אמר רבא האי מאן דקביל חמרא אדעתא דמטי ליה לפרוותא דוול שפט אדמטי התם זל דינא הוא דלקבל מניה. אבעיא להו הוה חלא מאי ומסיק דאפי' חלא מקבל משום דר' יוסי בר"ח דס"ל דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך בדאמר ליה למקפה ופרשב"ם דמיירי במקבל בעסקא ומשו"ה זולא ברשותיה דבעל היין קאי כיון דאפי' הוקיר אין לו רשות למכור כאן היין והסברה דחוקה דהא ע"כ עשה שומא על היין ומזה מוכח דקיבל עליו זולא מעכשיו ככל סתם מקבל ומניין מהתנאי שהתנה עמו שאין לו רשות למכור הכא לבטל השומא דמעכשיו דהא כל מקבל יש עליו תנאי שלא למכור עד יום השוק בכ"ז זולא מעכשיו ברשותו. וגדולי הראשונים פי' דמיירי במכר ופי' בזה הרשב"א דדמי למאן דמכר נכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק ליה דמהני הגילוי דעתא לבטל המכר. ותמיהני ע"ז הטעם דהתם טענה גדולה ואונס דמוכח דאי לאו הכי לא היה מוכר והאונס היה קודם שמכר שטעה דמוכרח למכור והגילוי דעתא הוה כמו מתנה דהתנאי מוכח ואנן סהדי דהלוקח מתרצה ע"ז התנאי ואינו מקפיד אבל הכא הזולא היה אחר המכירה ברשותיה דלוקח וכל לוקח ודאי אדעתא דלהרויח יקנה ואם היה מתנה עם המוכר דזולא יהיה ברשותו ודאי דלא היה מתרצה וע"כ ודאי בעינן בזה תנאי כפול ואיך מהני בזה הסיפור דבעי לה למוכרה אפרוותא דזולשפט לבטל המקח אם הוזל. וכן ביארו התו' בכתובות ד' מ"ז ע"ב דלא אמרינן בלוקח חפץ ואירע בו אונס דאדעתא דהכי לא קני כיון דנהיה האונס ברשות הקונה בשלו הוא האונס ואיכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו. ועוד דבשאר אונסים הלא על הקונה הוא ולא מהני הגילוי דעת דצריך לה לפרוותא דזולשפט ומ"ש זולא משאר אונסין. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"ז מהל' מכירה הל' ה' המקבל חבית מחבירו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה ה"ז ברשות מוכר מפני שהחבית והיין שלו. ונראה מלשונו הזהב שכתב הטעם דהיין עודנו שלו דמיירי בלקח חבית במקום הזול כשער דמקום היוקר דפרוותא דזולשפט וע"כ אחריות זולא על המוכר אבל אחריות אונסים יכול להיות על המקבל כדבארתי בחיד' לב"מ ד' ע"ג לפרש"י שם ואף הרמב"ם מודה לו בזה ע"ש. ומבעיא ליה בחלא מאי דאף דשאר אונסים על המקבל הוא אבל חלא שאני מדר"י בר"ח והיינו שביאר רבינו מפני שהחבית והיין שלו וזה כמו שבארתי דעד שיגיע שם הכל שלו ולפ"ז אפשר לומר דאף הראשונים שכתבו דמיירי בלוקח עולה כסגנון הזה דמקבל כזה לוקח מקרי ודו"ק:
דף קד.
בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון מהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר. ופרשב"ם דתקנת חכמים היא שחסו על המוכר כיון שלא נשאר לו שיעור שדה ואם שייר בשדה ט' קבים ובגנה חצי קב וכו' מחזיר לו קרקע. ופריך ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כח של לוקח לא אמרינן והתניא וכו' יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. ומשני התם כגון דהוה יקרא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא. ופרשב"ם דכופין את המוכר למכור כשעת הזול בפחות מט' קבים דדי שכופין הלוקח לקנות אבל אין כופין אותו לקנות בשעת הזול כשער היוקר. ופריך והתניא שנותן לו כשער שלקח ממנו. ומשני כגון דהוה זולא מעיקרא והוקרה לה השתא. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פכ"ח מהל' מכירה בית כור עפר אני מוכר לך בין חסר בין יתר אם פיחת מן המדה אחד מכ"ד שהוא רובע לכל סחה או הותיר רובע לכל סאה הגיעו יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעין כולן שחסרו או הוסיפו וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מן הדמין וכל שהוסיף לו מחזיר לו ומה הוא מחזיר לו אם היתה התוספת פחותה מט' קבין מחזיר לו דמין כשעת המכירה ליפות כח המוכר וכו' ואם היתה התוספת יתירה על ט' קבין נותנים רובע לכל סאה והנשאר יתר על הרבעין אם יש בו ט' קבים נותן כל הרבעים כולם עם היתר מהקרקע ונותן לו כשעה שלקחה ממנו בד"א כשהיתה בזול בשעת ממכר והוקירה בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אומרים ללוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים כפי הממכר ואם רצית ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו. ועיין במ"מ והמפרשים שנשארו בתימה על רבינו דמ"ט צריך ליתן לו קרקע כזולא דעכשיו בערך דמים שהיה ביוקר בשעת המכר דהא מעולם לא נתחייב לו בדמים דהא ישיב למוכר קרקעו שנשאר ולא מכר לו. ועוד דהא אם הוקרה ברשות מוכר הוקרה וה"נ אם הוזלה. ועוד אם דינא הוא ליתן לו קרקע כשעת הזול מ"ט הברירה ביד הלוקח לסלקו בע"כ בדמים. והנראה בזה דהנה בחיד' לכתובות ד' ע"ו ביארתי לדעת הרמב"ם ז"ל שמוכח דס"ל דהלוקח מקרי מוחזק בקרקע הכא שכתב בזה בהל' י"א שהאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל בין חסר או יתר או להיפוך הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר או יתר. ומשמע דאפי' אם יתר הם ברשות הלוקח וכן פי' הסמ"ע בח"מ בסי' רי"ח דלא כהר"מ והשגות. והיינו משום דבאמת כל השדה מכר אלא דנמצא טעות באומדנא דמישחתא וצריך להחזיר האונאה ושיעור אונאה בזה א' מכ"ד משום דקרקע חשיבה כמו בסלע לת"ק ב"מ ד' נ"ד וע"כ בפחות מרובע לסאה הוה מחילה אבל ביתר מרובע צריך להחזיר. ולא אמרינן אין אונאה לקרקעות כיון דהטעות בהמדה. ואם היתר אין מגיע לט' קבים דהוא שיעור שדה מחזיר האונאה בדמים דבאמת רק דמים נתחייב אך היכי דאיכא ט' קבים דהוא שיעור שדה יכול לשלם לו בקרקע דקרקע לקח וקרקע משלם וכן המוכר יכול לבקש קרקע אבל בדליכא שיעור שדה כיון דאיכא פסידא דמוכר אין יכול לשלם בקרקע ודינא הוא ולא תקנת חכמים משום רחמנות וכן אם הוזל הקרקע עד שלא שילם ברשותו הוזלה כדין דנתאנה מוכר והוזל המקח וכדין מכר לו חיטין רעות ונמצאו יפות והוזלו וע"כ אם בעל כרחו דמוכר משלם בקרקע צריך ליתן לו כשעת הזול דעכשיו. אבל המוכר אין יכול לכוף הלוקח ליתן לו קרקע כשעת הזול דלקתה מדת הדין בזה דזה לקח קרקע ביוקר ויכוף אותו לשלם ולחשוב לו כשעת הזול. ואם יבוא לבטל המקח בהמותר א"כ ברשותו הוזלה:
והיינו דאמרינן בגמ' דכופין את המוכר למכור ואת הלוקח לקנות ומוקי לה בדהוה יקרא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא. פי' דהמוכר יכול לטעון כן להלוקח אם יחפוץ לסלקו דוקא בארעא וע"כ כופין בזה את הלוקח לקנות אף אם נשאר כאן ביותר מט' קבים וכן אם המוכר מבקש דוקא ארעא כופין אותו למכור ולקבל דמים דאינו בדין שיכריחנו ליתן לו כזולא דהשתא כמו שבארתי, אבל אם הוקרה נותן לו כשער שלקח ממנו דיד מוכר על העליונה ויכול לבטל המקח בהמותר:
והנה המ"מ הבין עוד בדברי רבינו דבעד הרבעים מחזיר לו תמיד במעות ורק אם יש בהנשאר יתר על הרבעים ט' קבים מחזיר לו קרקע ואין טעם לזה ואין מוכרח זה בלשון רבינו דבאמת רבינו בין כולם קאמר דיש ט' קבים. וכן כתבו רבותיו של רבינו והא דכפל מלת הט' קבים היינו לדקדק דפחות מרובע לסאה הוה מחילה אף אם יש לצרף ט' קבים והיינו כר"נ ולאפוקי מדעת ר"ה:
והנראה לפי מה שבארתי דהנה לקמן אמרינן במוכר חצי שדהו דמשמנים ביניהם ונותן ללוקח הגרוע והמוכר נוטל היפה דהכא במחזיר לו המותר בקרקע לא יכול המוכר לברור היפה דהתם נכנס הלוקח ע"ז התנאי דהמוכר יברור ויתן לו חצי שדהו ובדעת מוכר תליא מלתא אבל הכא הלא כל שדהו מכר אלא דנמצא טעות באומדנא דמישחתא כדבארתי וע"כ בדעת לוקח תליא מלתא ונראה דדינא דמוכר בזה כבע"ח בבינונית ודו"ק:
דף קיב.
ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכי מנין ליאיר שלא היה לשגוב מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה ועיין בתו' תימה לרשב"א אי לבאי הארץ נתחלקה אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב. והנראה בזה דהני מקשה הגמ' דשגוב היה משבט יהודה ובחלוקת הארץ לא היה לשבט יהודה מעבר לירדן וארץ הגלעד נפל לחלק מכיר בן מנשה כדאיתא בפ' מטות וע"כ פריך דמניין ליאיר בארץ גלעד שלא היו לשגוב דמשום חלוקת הארץ לא אפשר כדבארתי אלא ע"כ דירש או מצד אשתו או מצד האם כדלקמן ודו"ק.
דף קלא:
פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפטרופוס. וכתב הרא"ש בסי' ל"א דאם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון מתנה והשני אפטרופוס מדלא כתב כל נכסי לפלוני ופלוני בניי דאז הוה שניהם אפטרופסים אבל כאן הראשון במתנה דהא שייר והשני אפטרופוס דהא לא שייר. ונראה דמיירי דחצי הראשון הקנה לבנו בקניין כדין מתנה במקצת אבל אי כתב לו כמצוה מחמת מיתה או יירש א"כ לא זכה עד לאחר מיתה א"כ לא מקרי כל נכסיו גבי שני דהא שייר לירושת בנו ובזה מיירי תשובת רב האי גאון הובא בש"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף י' דאם צוה שבתו פלונית תטול נ' זהובים ופלונית נ' זהובים והשאר לאשתו והיה לו ג' בנות דהוה מתנה מאי דאמר לאשתו כיון שהעמיד ירושת התורה באחד מיורשיו. והיינו כדבארתי דכתב לבנותיו בתורת צואה וירושה ומקרי שיור לגבי אשתו ולא הוה ככותב לה כל נכסיו דלא עשאה אלא אפוטרופא דהא שייר לירושת בנותיו דלא זכו עד לאחר מיתה ולפ"ז אין כאן סתירה מדברי תשובת הגאונים להרא"ש ז"ל דהרא"ש מיירי דכתב לבנו הראשון בקנין כדין מתנה במקצת ומחיים זכה ואף אם עמד אינו חוזר וע"כ אם כתב השאר להאחר מקרי דכתב כל נכסיו ולא עשאו אלא אפוטרופא. אבל דברי רב האי מיירי בדהוריש לבנותיו מקצת והשאר נתן לאשתו דאמרינן דהירושה הוה שיור וא"כ לא כתב כל נכסיו לאשתו. ובזה ניחא דבש"ע אה"ע שם העתיק דברי רב האי ובח"מ סי' רמ"ו העתיק דברי הרא"ש ואין כאן סתירה כדבארתי. והחלקת מחוקק הניח זה בצ"ע והב"ש חילק בזה בחילוק שאין לו הכרע בדינא:
ובזה ניחא הא דכתוב שם באה"ע סעיף ז' בהגהת רמ"א דאם היה לו בן ואשה וכתב מקצת לבנו והשאר לאשתו דהוה מתנה דאם היה רוצה לעשות אפיטרופוס למה נתן מקצת לבנו שהרי הכל שלו. והקשה הח"מ דהא אף אם היה לו עוד בן אחר אמרינן בסעיף י' דהעתקנו בזה דהוה מתנה כיון דהעמיד ירושה דאורייתא באחד מבניו ולמה הוצרך רמ"א כאן לטעם אחר. ובמה שבארתי ניחא דכאן מיירי דנתן המקצת לבנו בקנין כדין מתנה במקצת דבזה לפי מה שבארתי אם היה לו בן אחר הוה אשתו אפוטרופוס כיון דבכתיבת אשתו לא שייר כלום והוה כותב כל נכסיו אבל כיון דליכא בן אחר אמרינן דבמתנה נתן לאשתו מטעם שכתב הרמ"א דאי לאו הכי למה כתב מקצת לבנו דהא הכל שלו וניכר דלמתנה גמורה איכוון. והבין כן בדברי הרשב"א וזה שכתב הרשב"א דהוה כמשייר אבל באמת לא הוה משייר כיון דנתן לבנו כדין מתנה במקצת בקנין והח"מ והב"ש תמהו בזה ודו"ק:
דף קלו:
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וכו' מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ר' יוחנן לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ופרשב"ם דיחזרו לשאר יורשי האב משום דהבן משעת מכירה סילק נפשיה וע"כ לא יכולים יורשיו לזכות אלא יורשי האב זכו ונראה דהרשב"ם אזיל לטעמיה דפי' לקמן דף קל"ח דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה בצווח מעיקרא דהוה הפקר משום דאמרינן דהנותן כי גמר להקנות סילק נפשיה אף דלא יזכה זה וע"כ הוה הפקר וה"נ הבן כיון דמכר זכותו סילק נפשיה אף דלא זכה הלוקח ואביו זוכה מן ההפקר דהוה כמו מוחזק בגוף כ"ז דאית ליה קנין הפירות. ולפי' ניחא הא דפריך לקמן ר"י לר"ל מנכסי לך ואחריך יורש פלוני ואחריו יורש פלוני דאם מת שני בחיי ראשון דיחזרו ליורשי ראשון משום דהנותן הלא הסתלק כיון דנתן לשלישי ואף דלא זכה השלישי הוה הפקר וזכו יורשי ראשון מן ההפקר דבחזקתן הוא כדבארתי אבל לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ עומד הגוף ברשות הנותן עד שתבא ליד השלישי ולא הסתלק מהנכסים וכיון דמת שני בחיי שלישי שלו הוא. אבל התו' כתבו לקמן דבאמר הלה אי אפשי וצווח מעיקרא לא הוה הפקר דאדעתא דלזכי זה נתן הנותן ואם זה לא זכה לא סילק נפשיה וע"כ פי' הכא כיון דהלוקח לא זכה דהוה ליורשי הבן ואזלי לשיטתייהו וע"כ הא דניחא בסוגין לקמן לר"י הא דאם מת שני בחיי ראשון דיחזרו ליורשי ראשון צ"ל הטעם משום דאמדינן דעתיה דאי לאו השני והשלישי היה נותן לראשון לעולם וע"כ במת שני זכה הראשון וניחא לר"י דאין צריך עתה זכיה וקנין דכבר זכה ע"י קנין פירות דאמרינן דזכה אף בגוף עד הזמן. אבל לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והגוף עדיין נשאר ברשות הנותן א"כ אין יכול לזכות בהגוף עתה בלא דעתיה דהנותן ובעינן זכיה וקנין מחדש ולא מהני מאי דאמדינן דהוה נתן לו ודו"ק:
דף קמג:
הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן. אמר רב חביבא בריה דר"י בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. ופי' רשב"ם דארישא קאי דהשבח לאמצע דזה דוקא בשהשביחו נכסים מחמת נכסים פי' דעשו השבח מנכסי אביהם אבל אם מחמת עצמן פי' שעשו השבח והוציאו משלהם ולא משל אביהם השבח לעצמן. ופריך והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להם אביהם אלא אודיינא השבח לאמצע והא אודיינא דמחמת עצמן. ומשני שאני אודייני דלנטוריתא הוא דעבידא ואפי' קטנים נמי מצו מנטרי לה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ט מהל' נחלות הל' ב' אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושים ואוכלים השבח של משביח והוא שיהי' השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע. ונתלבטו המפרשים בפי' דהוא כנגד סוגית הגמ' ולא מצאו דרך אא"כ גי' אחרת הי' לרבינו בגמ'. אכן גי' כל הספרים וכן בספרי דרבותיו של רבינו הגי' כפי' גי' ספרים שלנו. והנראה בזה דבאמת אין שום שינוי בגי' הגמ' ובנוסחת ספרי הגמ' דרבינו אלא דרבינו מפרש הגמ' בפי' אחר. וה"פ ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים פירוש שהשבח היה ע"י הוצאה ובזה מיירי בסיפא דאם אמרו ראו דהוה השבח לעצמן אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פי' מעצמן כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון השביחו לעצמן פי' לעצמן של נכסים והוה לאמצע ולא מהני מה שאמרו ראו כיון דהם לא השביחו. ופריך הגמ' מאודייני והיינו כסא של שומרים וס"ד דמקשה דיש כאן שני מיני שכירות שכר הכסא ושכר הפעולה עבור השמירה ששומרים הגדולים וס"ד דשבח הכסא הוא דקאמר ר"ח דהוה לאמצע אבל ודאי אין להם חלק להקטנים בשכר השמירה דמה להקטנים אם ישכירו עצמן הגדולים לפועלים דבגופם ודאי אין להם שותפות. ופריך דלמאי דקאמר דאם השבח מעצמו אף ראו לא מהני א"כ מאי אפי' דקאמר על שכירת הכסא דהא מעצמו הוא. ומתרץ הגמ' דר' חנינא קאמר דכל השבח לאמצע אף שכר השמירה משום דהקטנים נמי מצו מנטרי לה וא"כ כל השבח משום הכסא הוא ושייך להשותפות. וע"כ קאמר אפי' משום דהוה אמינא דשבח השמירה לאו משום שותפתם הוא אלא דבגופן יעשו הפעולה וקמ"ל דאף בזה השבח לאמצע כיון דלבעל הכסא שייך זכות השמירה והקטנים נמי מצו מנטרי לה א"כ הכל שבח השותפות הוא והכל לאמצע ודו"ק:
דף קנג:
הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית מי מוציא מיד מי הוא מוצא מידיהם בלא ראיה והן אין מוציאים מידו אלא בראיה דברי ר"י. ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה אמר ר' אלעזר ולטומאה כמחלוקת דתנן בקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. ופרשב"ם כי היכי דנחלקו ר"י ור"נ אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת הנכסים ה"נ איפלגו גבי טומאה דאם נכנס לבקעה ואינו יודע מתי נכנס אי בימות בחמה או בימות הגשמים אזלינן בתר שעת שאלה לר"נ דאזיל בתר השתא אם ימות החמה טהור הוא ואם ימות הגשמים טמא הוא ולר"י דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור וכו'. אמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. ועיין ברשב"ם ותוס' בשם ר"ח שפי' דרבא פליג על ר"א וס"ל כיון דעבר על הטומאה ימות הגשמים הוה רה"י לכאן ולכאן. ועי' בחיד' בנזיר (דף י"ב) שבארתי הטעם להרמב"ם ז"ל בזה דכיון דעבר על הטומאה ימות הגשמים ואיקבע איסורא לא מהני בזה ספק טומאה ברשות הרבים והוה כמו שנשאלו בבת אחת. והנה מוקמינן דר' מאיר דמתני' סבר כר' נתן דאזיל בתר חזקה דהשתא. ויש לדקדק דבעירובין (דף ל"ה) ובנדה (דף ד') מביא הגמרא משנה דטהרות דנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר ומ"ט מטהר והא ס"ל הכא כר"נ דאזלינן בתר השתא. והנראה לתרץ בזה דהנה בתוס' עירובין הביאו בשם התוספתא דברה"ר מטהר ר"מ. והיינו טעמא כיון דאיכא חזקה דמחיים דמעיקרא וחזקה דמיתה דהשתא אף דחזקה דהשתא עדיפי ובכל האיסורים אזלינן בתרה בכ"ז טהור ברה"ר. דמדאורייתא ספיקא הוה ואזלינן בזה לקולא כמו שביאר הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' א"ה לענין ספק טומאה ברה"ר וכמו שבארתי בחידושי לנזיר דמשום חזקה דהשתא לא מקרי איקבע איסורא כיון דאיכא כנגדה חזקת טהור וחזקת חיים וע"כ רק מדרבנן אזלינן בזה בתר חזקה דהשתא וע"כ בטומאה דרה"ר לא גזרו בזה והקילו בטומאה דרה"ר יותר מכל האיסורים. אף דבטומאת רה"י החמירו יותר מכל האיסורים דלא אזלינן כלל בתר חזקה כיון דנמצא אצל הטומאה ויכול להיות דאישתני כמו שבארתי בחידושי לנזיר שם. אבל הכא בסוגיין דהספק היה אם הלך ברה"ר או ברה"י אזלינן בזה בתר השתא כמו בכל האיסורין לר"מ ולר"נ:
והנה רבנן פליגי שם על ר"מ וס"ל דכיון דלא נמצא חי מבערב וליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא ומטמאינן אף ברה"ר דהוה כמו איקבע איסורא כיון דליכא חזקה דמעיקרא כנגדה אבל בנמצא חי מבערב מודו רבנן לר"מ דטהור ברה"ר. ודוקא ברה"ר וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' אבות הטומאה הל' י"ד דדוקא ברה"ר טהור בנמצא חי מבערב מהטעם שבארתי דלא כהתוס' בנדה (דף ד') אבל ברה"י מודו רבנן אף בנמצא חי מבערב וכן ר"מ בלא נודע דטמא. והא דמקשה בעירובין מזה לספק עירוב הגמרא מדמה ספק עירוב לטומאה ברה"ר אף דס"ל לר"מ תחומים דאורייתא בכ"ז מקילינן בספק עירוב כטומאה ברה"ר ולא דמיא לכל האסורין. ומכאן תשובה לדברי התוס' בנדה (דף ב') דכתבו דטומאה דלמפרע לא ילפינן מסוטה הא הכא חזינן דמחלקי רבנן ור"מ בין רה"י לרשות הרבים אף בטומאה דלמפרע וא"כ אף בטומאה דלמפרע ילפינן מסוטה. וכן בשרץ שנמצא במבוי דמטמאינן למפרע פי' הרמב"ם היינו משום דמבוי רה"י:
והנה הא דקי"ל דכל הטומאות כשעת מציאתן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמטמאינן אף לחולין ולתרומה דלא כהתוס' שם בנדה (דף ב'). וע"כ צ"ל לקושית התוס' שם דהא דבאשה מטהרינן לחולין ולתרומה משום דמדינא אשה מרגשת בעצמה וכבדוקה דמיא אלא דהחמירו בה בקדשים לשויה כאינה בדוקה אבל הכא מטמאינן אף לחולין ככל ספק טומאה ברה"י. וצ"ע דאיך כתבו התוס' דכל הטומאות כשעת מציאתן רק לקדשים מיירי דהא בפי' אמרו התם דבמקום מציאתן שרפינן עלייהו והנה האחרונים לא הרגישו בדברי הרמב"ם בזה עיין בש"ש ש"ג:
והנה מכאן תשובה לדברי מהרי"ט שהובא בש"ש ש"ג פ"ט דחזקה העשויה להשתנות לאו חזקה היא דהא הכא בימות החמה ובימות הגשמים דעשויה להשתנות ואמר ר"א דלר' יעקב אזלינן בתר מעיקרא ולר"נ בתר השתא:
אך לפ"ז קשה דברי התוס' ביבמות פ' אלמנה לכ"ג דאמרינן ספק בן ט' פוסל ואינו מאכיל והקשו בתוס' למה לא נעמידנו בחזקה הראשונה שהיה פחות מבן ט' ותי' דאזלינן בתר חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא איתרע דהא הכא אמרינן דלר' יעקב דהלכתא כוותיה אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא. והנראה בזה דהא דפסקינן כר' יעקב היינו משום דלא מפקינן ממונא מחזקת המוחזק אבל לענין איסורא ספיקא הוה וע"כ פוסל מספק. והא דבקדושין (דף ע"ט) פסקינן כרב דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר ביומא דמשלים שיתא דהרי היא בוגרת לפנינו ואזלינן בתר השתא בארתי בזה נמי בחי' לכתובות (דף ע"ו) דהיינו משום דהיא מוחזקת בגופה והוה כמו חזקת ממון דהכא. והיינו דקאמר שם דרב אמר אפי' כר"י דשאני התם דהעמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד הגוף על חזקתו דאדרבה היא מוחזקת בגופה אבל בכ"מ אזלינן לחומרא
וכתוב בתשובת הר"ן והובא בש"ע י"ד סי' ר"א על מקוה שהיא מוחזקת להיות מימי' מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלו נשים בתוכה ונמצא כשיעור מכוון שאין לסמוך על חזקתה הראשונה שהיה בה מ' סאה וכן על חזקה דהשתא שנמצאת שלמה כיון דאית רעיתא בהך חזקה שעשויה להשתנות. והביא ראיה מסוגיא דהכא דאמר ר' יעקב דהעמד ממון על חזקתו ולא אמרינן דהעמד אדם בחזקתו שהיה בריא מתחילה ועכשיו ג"כ בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אפי' עכשיו נמי בריא אין אומרים חזקה מבטלת חזקת ממון וה"נ במקוה זו דאית בה ריעותא דמימי' מתמעטים אין מבטלת חזקת הטמא מחזקתו. ותמיהני ע"ז דהכא לאו משום דהחולי מצוי חיישינן אלא משום דאיכא ריעותא בשטר דלא כתב ביה כדמהלך על רגלוהי בשוק כדאמרינן לקמן (דף קנ"ד) ויד בעל השטר על התחתונה. ומאי ראיה מייתי מחזקת הגוף דאין מבטלת חזקת ממון דהא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי חזקת ממון וכ"ש דלא מהני חזקת הגוף לאפוקי מחזקת ממון כדמשמע לעיל (דף צ"ג). ואף ר' נתן לאו טעמיה משום דאזיל בתר חזקת הגוף אלא דחשיב להמקבל מוחזק בממון כיון דיש לו שטר שנתן ונגמר הקנין ועכשיו נמי בריא הוא לא מהימן זה לפסול השטר בדבריו דהיה שכיב מרע דאין סמפון ספק מוציא מידי ודאי שטר. ועיין ברא"ש פרק זה סי' כ"א ובחידושי לכתובות (דף ע"ו) וכמו דאמרינן לקמן בארעא דבי בר סיסין דלא מהימן זה לומר דלאו בר סיסין הוא אלא דמתקרי בר סיסין. והיינו דאמרינן בקדושין (דף ע"ט) כיון דכ"ע בחזקת בריאים לא מהימן בדברו לאפוקי מחזקה ולפסול השטר משא"כ אם הוא עתה ש"מ כיון דש"ש לפניך מהימן לומר דהיה ש"מ. ור' יעקב סבר כיון דאיכא ריעותא בשטר ולא יצא עוד הקרקע לרשות המקבל אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כדבארתי בכתובות (לדף ע"ו) ומהימן לומר דהיה ש"מ. וניחא דר' אלעזר מדייק מזה דכמו דפליגי לענין חזקת ממון דלר' יעקב הראשון חשיב מוחזק ולר' נתן השני חשוב מוחזק ה"נ פליגי לענין טומאה דלר' יעקב אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולר' נתן בתר חזקה דהשתא. אבל לטעמא דהר"ן קשה היכי ילפינן טומאה מפלוגתא דהכא. וא"כ דברי הר"ן צ"ע דמסוגיא דילן אין כאן שום ראיה דאף אם נאמר דחזקת הגוף אלימתא היא לא נוכל להוציא מחזקת ממון. אבל במקוה אפשר לומר כיון דמעיקרא היתה בחזקת מ' סאה ואף עכשיו נמצאת כן דחזקה מעליותא היא כיון דאין כאן ריעותא ולא אמרינן דעשויה להשתנות. וראיה לזה דהא אשה דדמים מצוי בה ואם היתה בחזקת טהורה ולאחר זמן בדקה ונמצאת טהורה באשה שאין לה וסת לכ"ע ולמ"ד דוסתות מדרבנן אף אם ביני ביני היה זמן וסתה ולא בדקה דהוה טהורה. ולא גריעה הך חזקה דאורח בזמנו בא מחזקה שהיה גברא טמא אף דהשתא טבל לפניך ובהמקוה שאנו דנין עליה לא נמצא שום ריעותא ואין עשויה להשתנות כמו וסת דהתם וא"כ ק"ו הוא דאזלינן בתר חזקה וע"כ דברי הר"ן צ"ע:
והנה במרדכי הכא פרק מי שמת כתב דבע"ה ששכר מלמד והתנה עמו שילך אצל קרובו לנסותו ולא הלך ולמד עם בנו וטען זה שלא ידע ללמוד עם בנו והמלמד טוען שינסהו עתה ופסק שהדין עם המלמד והביא ראיה מדר' נתן דאמרינן אם בריא הוא עליו הראיה וכו' ומוכח דאזלינן בתר השתא ופסק הרמ"א בסי' של"ה כדברי המרדכי. והקשה השב שמעתתא דמאי ראיה מייתי מדברי ר' נתן הא אנן קי"ל כר' יעקב. ולפי מה שבארתי ניחא דטעמא דהמרדכי דס"ל דע"כ לא פליג ר' יעקב אלא משום כיון דאיכא ריעותא ופסול בשטר וע"כ לא מפקינן ממונא אפומיה ואתי סמפון ספק ומבטל ספק שטר. אבל התם דליכא ריעותא שלא ידע אף ר' יעקב מודה דאזלינן בתר השתא כיון דלמד עם בנו ונתחייב בודאי אין ספק מוציא מידי ודאי כדבארתי בחידושי לכתובות (לדף ע"ו) דהוה כספק מפרעתי ודו"ק.
דף קנט:
אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה ולא ידעינן הי מינייהו מת ברישא יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. וכתבו המפרשים דהיינו אליבא דת"ק דמתני' אבל לר"ע דקי"ל כוותיה הנכסים בחזקתן. ותמהו על הרמב"ם דפסק בזה פ"ה מהלכות נחלות דיחלוקו. והנראה לדעת רבינו דלא דמי לנפל הבית עליו ועל אמו דסבר ר"ע דהנכסים בחזקתן משום דהוחזקה נחלה באותו שבט דהתם עומד ליורשה משפחת אביה ובנה נמי מקרי ביתה ומשפחתה אבל הכא לא הוחזקה הנחלה לאותו שבט דהא הוחזק דבן בתו יורש אותו והוחזקה הנחלה לבית אחר ולמשפחה אחרת וע"כ יחלוקו ודו"ק:
דף קעג:
ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וכתב הרא"ש בסי' מ' והיכא דמת לוה והניח יתומים קטנים לא יפרע מן הערב אפי' באמר ממי שארצה אפרע דהא נכסי דאינש ערבין ביה כאילו אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה ואפי' הכי אינו גובה מנכסי יתומים קטנים. ועיין בפ"ח שהקשה דמנין לרבינו זה. והנראה דלקח רבינו זה ממה שהוכיח בסי' כ"ה דיכול לכוף ולתבע מן הלקוחות אף בלא תבע ללוה וע"כ טעמא דנכסי דאינש ערבין כדאמר לו ממי שארצה אפרע וע"כ יכול לתבוע מן המשועבדים היינו מן הערב אף כי לא תבע הלוה בדין כיון דלית נכסים ללוה. והא דמקשה הפ"ח מהא דלקמן דסלקא לדיינא דנחת למלוה לנכסי מקמי דלתבעיה ללוה התם הא אית ליה נכסים ללוה. והרמב"ם ז"ל דכתב דנפרע מן הערב אם היתומים קטנים ואע"ג דלא גבינן מהנכסים דיתומים דאינון ערבין ביה שאני התם משום דחיישינן לצררי ולגבות מן הערב צריך להביא ראיה שלא נפרע כדמבואר פכ"ו מהל' מו"ל הל' ז' וה' ודו"ק: