אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת קידושין

מסכת כתובות

דף ח.

תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי. ומסיק דהברייתא מיירי דלא שוי. וכגון דקיבל כהן עליו כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי ה' סלעים. אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעיא ליה סודרא ארישא אבל כולי עלמא לא וכו'. והרמב"ם ז"ל פי"א מהל' בכורים כתב נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן הרי זה בנו פדוי, ועיין בר"ן ובהמפרשים שתמהו בזה מדוע השמיט הא דרב אשי ועיין בט"ז ביו"ד סי' ש"ה שהאריך בזה. והנראה לפרש לדברי רבינו דרב אשי לא קאי אברייתא דהברייתא סתמא קתני ודינא לכולי עלמא קאמר ולא לכהן כרב כהנא. אלא דברייתא מיירי בשמאה האב חפצו בחמש סלעים ואם לא רצה הכהן היה נותן לו מעות מזומנים והכהן קיבל החפץ ואין כאן חשש וזה לכולי עלמא שרי. והא דרב אשי ארב כהנא קאי שמשמע דרב כהנא ביקש הסודר והעלה בדמיו וא"כ מחזי ככהן שמסייע בבית הגרנות וע"ז קאמר דוקא רב כהנא דלפעמים יעלה בסודר היכי דצריך לו דאין דרכו לחזור כי הא דמר בר רב אשי וכו'. אבל לכולי עלמא אסור לפתוח ולהעלות בדמיו דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות וע"כ לא הביא זה רבינו דלית לן כיוצא בו ודו"ק:

דף יח.

מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה והתניא בגניבתו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למוכרו. אמר רבא לא קשיא כאן בגניבה אחת כאן בשתי גגיבות. ופירש רש"י דבגניבה אחת אינו חוזר ונמכר ובשתי גניבות חוזר ונמכר וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות גניבה הלכה י"ד. והקשו בתוס' דהא לא הוה לא כר"א ולא כרבנן דבסמוך דקאמר ת"ר היה גניבה אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר ור"א קאמר אם היה גניבה כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר וכו'. והנראה בזה לפרש אליבא דרבותינו רש"י והרמב"ם ז"ל דהא דאמר ר"א אם היה גניבה כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר פי' דאינו נמכר פעם שנית להשתלם היתרון. וכן הא דאמר רבא דבהא זכינהו ר"א לרבנן דמ"ש גניבה חמשה מאות ושוה אלף דאינו נמכר דנמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו ה"נ בגניבתו אמר רחמנא ולא בחצי גניבתו פי' כיון דכבר שלם חצי האחד מהמכירה הראשונה ולא נשאר אלא חצי גניבתו אבל בפעם הראשון ודאי בגניבתו קרינן כיון דחייב לו כל גניבתו ואטו משום דגגב יותר איתגורי איתגר ועוד דבע"ה ימחול היתרון. ופסק רבינו כר"א כדאמר רבא דבהא זכינהו ר"א לרבנן וכן אזלה הסוגיא כוותיה כדבארתי. והמ"מ כתב דפסק כרבנן ותמיהני ודו"ק:

דף כו.

באבעיא אם בעינן צבורים ופשט ממעשה באדם אחד בירושלים וכו' ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וכו' ואי אמרת בעינן צבורים טפח על טפח למאי חזי. ומשני הב"ע לדמי הכי נמי מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו ניהליה בחליפין. אלא מאי לדמי ניקנינהו נהליה במשיכה אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה. ועיין בתוס' שמכאן מדקדק ר' שמעי' דאין מועיל קנין סודר ע"י אחר והקשה ריב"ן שמעשים בכל יום שקונים בסודר דאחרים ועיין בדבריהם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מכירה הל' ז' הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח. ותמיהני לפי מה שהוכחתי לעיל לד' ז' דהקונה צריך שיתן משלו וכספו של אחר לא מהני לקנות עבורו ומדוע מהני בכאן בקנין סודר. והנראה בזה דשאני קנין סודר דבאמת לאו חליפין הוא עבור הממכר דהא לא שוי כדי הממכר וקונים אפי' בפחות משוה פרוטה ועוד דהדר סודר למריה. אלא דנהגו לעשות בזה סימן הקניה והגמר והוה כמו סיטומתא באתרא דנהגו לקנות בו. וע"כ ניחא ללוי דאמר בכליו של מקנה דאמרינן הטעם משום הנאה דמקבל מיניה מקנה ליה ולעיל שם בארתי דבהנאה לא יכול לקנות. ועוד דאף בקדושין לא מהני אלא באדם חשוב. ועוד דהנאה לאו כלי הוא ואנן כלי בעינן. אלא דמנהגא הוא ומודה לוי דבעי כלי דכן הוא המנהג אלא דהסבר הקניה מפרש דמקנה עבור הנאה דמקבל מיניה. וכן על כן מהני במטבע למ"ד דמטבע נעשה חליפין אף דכסף לא קנה אם נתנו בתורת חליפין עדיף והיינו כדבארתי דמנהגא הוא כמו סיטומתא. ובזה ניחא דמהני נמי ע"י אחרים דכן נהגו ואמרינן בזה דהמקנה קונה הכלי עבור הקונה ואח"כ חוזר וזוכה בו כסברת, הירושלמי דבארתי לעיל. ואפשר דבזמן האמוראים נהגו כן אבל לפנים בישראל היה נותן דוקא הקונה כדינא דבעינן דוקא הקונה יתן משלו. ובזה ניחא הסוגיא. דלפנים בירושלים היכי דליתא למקבל מתנה לא יכול לזכות בחליפין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם בהל' ה' ועיקר הדרך הזה שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קני כלי זה חלף החצר. ומשמע דעיקר התקנה שהקונה יתן משלו והיינו לפנים בישראל ומה שכתב בדין ז' שזכרנו לעיל היינו הדין שנוהג עכשיו ודו"ק:

דף כט.

רשות הגבוה בכסף פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה. ופריך הגמרא נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ומשני אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' מכירה הל' ב' הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקירו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה ואם הוקר החפץ חוזר שהרי לא לקח הגזבר דמים וההקדש אין נקנה אלא בכסף. ועיין בה"ה שהשיג על בבא דרישא מדוע בהוזלו חוזר ההקדש דלא גרע מהדיוט דהא בסוגיא מסקינן דלא אמרינן הכי כיון דהדיוט בעי לקבולי מי שפרע. ועוד דבפ"ז מהל' ערכין כתב רבינו ז"ל פדה במנה ונתן הדמים ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן יותר משום דהדיוט בעי לקבולי מי שפרע והיינו כסוגיא דהכא. והמ"מ נשאר בתימה. והנראה בזה דכאשר נדקדק בדברי רבינו דבהל' מכירה כתב מכר הגזבר ובעירוכין כתב פדה והחילוק בזה דפודה מקרי בחפץ שהוא לפנינו והוא יחללו על מעות או חפץ אחר דזה יוצא לחולין וחפץ האחר נתפס בקדושתו וע"כ אמרינן כיון דמן התורה כבר יצא לחולין אין צריך להוסיף דמים בהוקר כיון דאף הדיוט אם חוזר בעי לקבולי מי שפרע לא שייך בזה לומר לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש. אבל הא דבהל' מכירה בקנה הגזבר תבואה או פירות סתם והמוכר יכול ליתן לו איזה פירות שירצה ולא נתפסו הפירות בקדושה עד שלא מסרן לגזבר וע"כ מדין תורה עדנה לא קנה וע"כ יכול לחזור בו הגזבר. ורבינו למד זה מסוגיא דבב"מ (דף נ"ז) במקבל לספק מג' ועמדו מד' שיד הקדש על העליונה. ואף הראב"ד ז"ל הרגיש בזה וע"כ השיגו מדוע לא כתב דיתן כשער הזול כדאמרינן שם בב"מ ומדוע חוזר. והנראה בזה דלא דמי דהתם בב"מ מיירי בסוחר מספיק כל השנה וירויח תמיד ובעת הזול יקנה בזול וע"כ ניחא ליה ליתן כשער הזול אבל הכא מיירי בבע"ה מוכר סכום ידוע מפירותיו ובזול לא ניחא ליה למכור וע"כ ההקדש רק חוזר

ובדברינו אלה נראה נמי לתרץ מה שהקשו על רבינו דלמה לי נתן מעות דהא בדין א' כתב שהמוכר להקדש בי' אפי' היה שוה ק' כיון שאמר י' אינו יכול לחזור שאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכן אמרינן (בב"ב קל"ג). ולמה שבארתי ניחא דלא אמרינן זה אלא בחפץ ידוע דבאמירתו נתפס להקדש אבל לא במכר סתם דהפירות הא לא נתפסו להקדש והוא לא קיבל עליו בנדר בהרי הוא עלי וע"כ דוקא מעות בעינן ודו"ק:

דף מה:

נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבוא אביה וימחה וכו' ומודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' נחלות הל' ט' הבעל יורש נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדוניתא בין נכסים שלא הכניסה לו ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. וכתב בזה המ"מ דלא מצא לדין זה ראיה גמורה אלא מסוגיין דאמרינן אם מתה אינה יורשה והביא בשם העיטור דכתב דמסתברא מהכא דכל ספק קידושין וספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. והשיג המ"מ דאין לדמות ספק נשואים לספק גירושין דבספק נשואים מוקמינן הנכסים בחזקת האב אבל בספק גירושין הוה לן לאוקמא הנכסים בחזקת הבעל. ועיין במ"מ שהביא עוד ראיה לדברי רבינו מסוגיא דגיטין (דף עג). והנראה דטעמא דרבינו בזה דס"ל דהנכסים בחזקתה כדאמרינן ביבמות (דף ל"ח:) בשומרת יבם דזיקת נשואה עושה ספק נשואה ואמרי ב"ה שם דהנכסים בחזקתה ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם אפי' בנכסים שנפלו לה כשהיתה נשואה. ורבא דאמר התם דידו עדיפה מידה הוא רק לענין שלא תוכל למוכרם לכתחלה ואינה אוכלת פירות אבל לענין ירושה מודה דהנכסים בחזקתה כדבארתי בחידושי ליבמות (דף ל"ח.) וודאי דהא דאמרינן התם דידו עדיפא מידה היינו דוקא בשומרת יבם דאגידה ביה ועומדת להתייבם וע"כ לא תוכל למוכרם לכתחילה ואין לה פירות אבל בנתגרשה ספק גירושין הפירות נמי שלה וכן תוכל למוכרם דלא אגידה ביה. וכן נכסי צאן ברזל בחזקתה קיימים כדפסקינן ביבמות (דף סו) דהלכה כרב יהודה דהדין עמה. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דפסק רבינו בפ"ה מהל' נחלות דחולקים בנכסי צאן ברזל דהתם עד דמתה נכסי בחזקת תרווייהו הוה קיימי אבל הכא כיון דנתגרשה ספק גירושין נכסי בחזקתה קיימי דעומדים לצאת לרשותה דהדין עמה ושטרו וקנין שלו דאית ליה על הני נכסי נתבטל ולא מוקמינן אחזקה דא"א דש"ש לפניך לא מוקמינן אחזקה כדבארתי בחי' לכתובות (דף עו.) וכן לא דמי לשומרת יבם דחולקים בנכסי צ"ב. דהתם כיון דאגידה ביה ועומדת להתייבם לא נתבטל שטרו וקנינו דאית ליה על הני נכסי ואמרינן דנכסי עוד בחזקת תרווייהו קיימי. והא דפסק הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות ופ"ל מהל' מכירה דבקרקע צאן ברזל אם מכרן הבעל מכרו בטל ובמטלטלי דצאן ברזל מכרו קיים. לאו משום דמטלטלים בחזקתו קיימים כדכתבו המפרשים משום דבידו לכלותם. אלא טעמא דרבינו בזה משום דהרי"ף כתב ביבמות (דף סו) דמספקא ליה אם הדין כרשב"ג דמכרו בטל וע"כ פסק בזה רבינו דבקרקע מכרו בטל דלא מהני תפיסה בקרקעות בספיקא דדינא ובמטלטלין מכרו קיים דמהני ליה תפיסה בספיקא דדינא כדבארתי בחי' לכתובות (דף עו) לדעת רבינו ז"ל. אבל לעולם הנכסים בחזקת תרווייהו קיימי כל זמן שעומדת תחתיו ובעומדת לצאת הנכסים בחזקתה קיימי הן בקרקע והן במטלטלין. ובנתגרשה ספק גירושין הנכסים דצאן ברזל בחזקתה קאי ולא יכול למוכרם ותפיסה לא מהני ליה דלא מהני תפיסה בספק דמעשה אלא בספק דדינא כדבארתי לעיל לכתובות (דף עו):

ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' אישות הל' י"ג לענין מורדת דנכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. והיינו דאף הבעל לא יזכה בהם אלא בתפיסה ככל דין בספיקא דדינא דהנכסים בחזקת תרווייהו קיימי ותרווייהו אין זוכים אלא בתפיסה. והכ"מ הביא שם בשם הריב"ש דהבעל לא צריך תפיסה ומה שכתב רבינו דאם תפס הבעל לא דק ע"ש. אבל באמת הוא לא דק ורבינו בדקדוק גדול כתב דהבעל לא יזכה בהם אלא בתפיסה כדבארתי דהנכסים בחזקת תרווייהו הם:

ונראה דהכא בספק גירושין דוקא בנכסי צאן ברזל הקיימין אין הבעל יורשה דהנהו שם נכסים עליהם אבל בנכסים שאין קיימים הנהו לאו נכסים מקרי אלא חוב ולא עדיפי מכתובה דאינה גובה מספק. וכן בנפל הבית עליו ועל אשתו אינם חולקים בנכסים שבלו ולאבדו והוו ככתובה ודו"ק:

דף נא.

אימא סיפא מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות ה"ד אי דאמר ליה כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' אישות פסק כן דבאמר כולכם מקודשת והיה בהם שתי אחיות או איזה ערוה אין אחת מכולם מקודשות. ותמהו עליו המפרשים דבפ' כ"ב מהל' מכירה פסק כר"נ דבבבא בתרא (דף קמ"ג) דבאמר את וחמור קנה מחצה. ותי' המ"מ דשאני הכא דכלל אותם במלה אחת ואמר כולכם וע"כ אין לחלק דבורו אבל התם חלקם בשני מלות ופלגינן דבורו ויש לדקדק על תי' הזה הא רבינו פסק פכ"ד מהל' מכירה הל' י"ג והובא בח"מ סי' רט"ז סעיף ח' דהאומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אם רצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר ומשמע דבטל המקח ואף דבשני מלות אמר לא אמרינן דקנה מחצה. והר"ן מחלק דההיא דבבבא בתרא במקנה לאת וחמור המקנה אין מקפיד שמפני שזה שאין לו יד לא קנה ולמה לא יקנה זה שיש לו יד אבל הלוקח שקנה רע ויפה ביחד כוונתו לזכות בכולם ואם לאו לא יקנה כלל והכי נמי המקדש מקרי קונה וע"כ לא קנה וכתב שאינו מחוור. ובאמת זה תמוה דמדוע נאמר דהלוקח מקפיד דוקא על כולם והמוכר לא איכפת ליה נימא דאף המוכר חפץ רק בכולם. וכן אמרינן בכתובות באומר זבין לי כורא וזבין ליתכא דמעביר על דבריו הוה. והנראה לענ"ד בזה דשאני מכר ממתנה דההיא דבבא בתרא באת וחמור דקנה מחצה מיירי במתנת שכיב מרע ואמרינן בזה דהן המקבל והן הנותן לא קפדי ודעתו להקנות לאחד אף בלא חבירו. אבל במוכר ולוקח קפדי דרק בכולו יחפוץ לקנות וכן המוכר רק כולו חפץ להקנות דצריך לדמי כולם. ולא מבעיא לשיטת הפוסקים דכל דבר שבמדה חוזר היינו ביטול מקח והיינו דאמרינן דקפיד על כולו. ואפי' להרמב"ם ז"ל דמפרש חוזר האונאה אבל המקח קיים וכור בשלשים סאה בסלע מוקים לה במילי אוחרי עיין בזה פ"ד מהל' מכירה. התם משום דמכר במדה ונחשב כך וכך המדה אבל בדבר הנמכר אכסרה ודאי קפדי ולא קנה זה בלא זה. וכן אמרינן בב"מ (דף מז) במכר לו חמור בפרה וטלה דלא קנה עד שימשוך שניהם. ולפי' רבינו א"ש דרתח התם בב"ב רב אשי על רב אוי' דמתיב מכאן תיובתא למ"ד דאת וחמור לא קנה דהכא כ"ע מודים דלא קנה ואף לר"נ צריך לאוקמי בדאמר הראויה מכם לביאה ועיין בח"מ ס"ס ר"ג בהאחרונים ודו"ק:

דף נה.

בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומוקי להא דזכרים עולות בבן שנה וממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומחלל אותה על עולה ושלמים בתנאי. ופריך דילמא תודה היא. ומשני דמייתי תודה. ופריך והא בעיא לחם ומשני דמייתי נמי לחם. וכן בנקבות זבחי שלמים פריך דילמא תודה היא ומשני דמייתי תודה ולחם כדלעיל. ועיין בתוס' שהקשו דלמה צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה לשלמים יתנה נמי בתודה דהא שוים במתן דמים ואי משום דלא שוי באכילתם דשלמים נאכלים לשני ימים ותודה ליום ולילה ואין מביאים קדשים לבית הפסול הא האי תנא סבר דמביאים מדמשני לקמן פסח שלא בזמנו שלמים ואע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים לשני ימים אלא לא חייש מן האכילה. וי"ל משום דתודה בעי לחם ולא יוכל להביא לחם בתנאי דאין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן פ' התודה (דף פ:) והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ו מהל' פסולי המוקדשים היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחה שמא תודה היא וכו'. מצא זכר בן שנה ימתין עד שיומם וכו' ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו וכו' ומקריב השלמים עם הלחם שמא תודה היה וכו'. והנה רבינו ז"ל מפרש דהא דקאמר דמייתי תודה היינו דמייתי בתודה ומתנה כקושית התוס' וכדבריו באמת נראה מן הגמרא דהא נקבה זבחי שלמים משמע מהגמרא דיקריבנה בעצמה וא"כ איך יוכל לחללה על תודה דהא תמימה היא. ועיין בל"מ שהקשה הא אין מביאים קדשים לבית הפסול כמו שפסק רבינו בעצמו לעיל ובכמה מקומות. והנראה לתרץ דלא דמי להא דאמרינן בפסחים (דף פט) דלא יוכל להתנות במותר הפסח משום דמביא קדשים לבית הפסול דהתם יקבע שם חדש על בהמה שלו ויפסול אותה בהשם דיקרא עליה שני מיני זבחים שאין אכילתם שוה וע"כ ודאי אסור לעשות כן לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול. אבל הכא לא מבעיא בבבא דרישא דמקריב הנמצאת בעצמה דלא מביא אותה כלל לבית הפסול דממילא באתה לבית הפסול מעת שנבדאה וחל עליה כל הספיקות והמקריב אותה יתקננה שיביא עליה נמי לחם. וכן בבבא דסיפא דמחלל הנמצאת לא יביא לבית הפסול אלא דמחלל הבעלת מום על כל מה שהוא וממילא באתה לבית הפסול והוא רק מתקנה בהחילול דעושה אותה ראוי להקרבה וממילא חל עליה שני שמות מזבחים דאין אכילתן שוה. ולא דמי לעולה ושלמים דלא יוכל להתנות הכא בנמצא. דהתם בהשחיטה ובהקרבה מביא בודאי לידי פסול לעבור על לא ילין ובל תותיר ופסיק רישא הוה. אבל הכא דממעט רק בזמן אכילתה ודבר שאין מתכוון הוא ולאו פסיק רישא דיוכל היות שלא תבא לידי פסול וע"כ בהקרבה רק מתקן לה דממילא באתה לבית הפסול ובדיעבד הוא וע"כ יכול להקריבה ומצוה קעביד. ומה שהקשה הל"מ דאיך יביא לחם מספיקא הא מביא חולין לעזרה כדכתבו התוס'. ונראה דלא דמי לה ההיא דפרק התודה דהתם מביא מספיקא על תודה שלו והלחם צריך להיות שלו וע"כ אם לאו תודה היא הלחם חולין בעזרה. אבל הכא דמביא על הנמצאת והלחם הוא מקדיש לבהמה ולצבור לאו חולין בעזרה הוא. כדאמרינן בבבא בתרא (דף פא) גבי ביכורים דמקדיש להו דלא להוי חולין בעזרה. אבל בההיא דפרק התודה לא מצי מקדיש דצריך להביא משלו ודו"ק:

דף נט:

מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם דמספקא ליה אי תנאה הוא אי חזרה הואי. ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום לאחר שלשים פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון דפשיטא ליה דתנאה הוה וכו'. אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים והשני מעכשיו ולאחר כ' והשלישי מעכשיו ולאחר י' מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט דממ"נ אי תנאה הוה דקמא קדושין דבתראי לא הוה קדושין אי חזרה הוה דבתרא הוה קדושין דקמאי לא הוה קדושין. עולא אמר ר"י אפי' מאה תופסין בה וכו'. ומסיק דטעמא דר' יוחנן דשוו נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רוחא לחבירו שבק. ומתיב ר' חנינא לר"י מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט וכו' בשלמא לרב מסייעא ליה וכו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוה כל גיטא דמשייר בה ולאו כלום הוא וכו'. והרי"ף ז"ל הביא פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב והשמיט להא דאביי ותמה הרא"ש והר"ן בזה. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ז מהל' אישות הל' י"ב דאם קדשה אחד מעכשיו ולאחר שלשים יום והשני מעכשיו ולאחר כ' יום והשלישי מעכשיו ולאחר י' יום אפי' הם מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסין בה וכו' מפני שהיא ספק מקודשת לכולן ותמהו המפרשים דכמאן פסק דלר"י לאו ספק הוא. ועוד דבפ"ט מהל' גירושין כתב אמר ה"ז גיטך מעכשיו ולאחר מיתה ה"ז ספק שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכא דעתו על לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה והיינו כרב דהא מיניה פריך לר' יוחנן. והמ"מ כתב דחשש לחומרת כולם וקשה דא"כ למה כתב רק בסדר הזה דהא אפשר דשל הראשון חזרה הוה א"כ אפי' אם השני או השלישי הוסיף בזמן ואמרו מעכשיו ולאחר מ' יום או נ' יום ליהניא. ועיין בר"ן וכ"מ שדחקו בזה. והנראה לפרש הסוגיא אליביה דרבינו דהפירוש מעכשיו ולאחר שלשים יום היינו דשייר לה ל' יום. ואמר רב בזה דמקודשת ואינה מקודשת לעולם דמספקא ליה לרב אי תנאה הוה ואי חזרה הוה והכי פי' דמספקא ליה אי הני שלשים יום דמשייר בתורת תנאי משייר כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דהוה כאומר מעכשיו אם יבואו שלשים יום וע"כ רק קדושי ראשון חלו דכיון דבאו שלשים יום נתקיים התנאי וחלו קדושי ראשון למפרע או דלמא חזרה הוה דמשייר לה הני שלשים יום בתורת חוץ והוה כמו דאמר מעכשיו חוץ משלשים יום. ובשייר לה בחוץ סבר רב כמו ר' אבא בגיטין (דף פב:) דמויצאה והיתה ילפינן דכמו דלא מהני שיורא בגט ה"נ לא מהני בקדושין וע"כ מעכשיו לא יכלו הקדושין לחול כיון דשייר לה שלשים יום ולא מהני שיורא בקדושין ולא חלו אלא לאחר שלשים יום דלא גרע מלאחר ל' גרידא בלא מעכשיו וזה הפי' מדחזרה הוה. ושמואל סבר דבתורת תנאי שייר לה הני שלשים יום. וקאמר אביי דלטעמא דרב פי' דס"ל דשיורא לא מהני בקדושין וע"כ הוה חזרה בשייר לה שלשים יום וע"כ אם בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר ל' יום והשני מעכשיו ולאחר כ' יום והשלישי מעכשיו ולאחר י' יום מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה דממ"נ אי תנאה הוה דקמא קדושין דבתרא לא הוה קידושין אי חזרה הוה דבתרא הוה קדושין דקמאי לא הוה קדושין. ור"י פליג וסבר דאפי' מאה תופסין בה דשוו אנפשיה כי שרגא דליבני דכל חד רוחא לחבירו שבק. וסבר ר"י דבאמת משייר לה הני שלשים יום בתורת חוץ בכ"ז מהני בקדושין ולא דמי לגט דהתם כריתות בעינן אבל בקדושין מהני שיורא. וכן פי' המ"מ דלר"י מהני שיורא בקדושין. וע"כ חלו הקדושין דהראשון מעכשיו אלא דשייר לה שלשים יום. וכיון דשייר לה שלשים יום בתורת חוץ מהני נמי קדושי השני על הזמן דשייר לה וכיון דחלו ע"ז הזמן תו לא פקעי בכדי כדאמרינן בירושלמי הובא בר"ן פרק זה באומר הרי את מקודשת לשלשים יום דקדושין לא פקעי בכדי ואין א"א יוצאה בלא גט. וכן אמרינן בנדרים (דף כט) בהאומר היום את אשתי ולא למחר דצריכה גט. ודוקא כסדר הזה אבל אם השני נמי שייר לה כל הזמן דשייר הראשון דהיינו אם אמר מעכשיו ולאחר מ' לא חלו קדושי שני דאז כבר היא אשת הראשון ובאמת לא יוכל לקדשה אלא על הזמן דשייר הראשון. ומקשה לר"י מהמתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט וכיון דסבר דמשייר לה הל' יום בתורת חוץ לא יכול הגט לחול מעכשיו דשיורא בגט לא מהני וא"כ הוה חזרה וכלאחר גרידא וכדבארתי לעיל וא"כ הוה גט לאחר מיתה. ואנן קי"ל כרב כדפסק הרי"ף דמספקא לן אי תנאה או חזרה הוה דסוגיא דעלמא אזלה אליביה כדהביאו המפרשים. אלא דזה הוה בגיטין אבל בקדושין לא הוה חזרה דבהא לא קי"ל כרב דשיורא לא מהני בקדושין. ואנן קי"ל דשיורא מהני בקדושין כדאמר אביי בגיטין שם את"ל כדר' אבא וכדפסק רבינו פ"ז מהל' אישות דאם אמר לה חוץ מפלוני ה"ז ספק מקודשת. וא"כ ממילא קי"ל כר"י דאפי' מאה תופסין בה דאף דשייר לה הני שלשים יום בתורת חוץ לא הוה חזרה וקדושי כולם תופסין בה כדבארתי. ונמצא כל פסקי הגאונים עולים בסגנון חדא דפסקו כרב וכר"י וניחא הא דהרי"ף השמיט הא דאביי:

ובזה ניחא דאמרינן בבבא בתרא (דף קל"ו) לענין ממון דמהני באומר מעכשיו ולאחר מיתה ולא דמי לגירושין דמספקא לן אי תנאה הוה או חזרה דבממון אמרינן דגופא קני מהיום ופירות לאחר מיתה. ולכאורה הדבר תמוה דמ"ש ממונא מגירושין דהא בגירושין נמי נוכל לאמר דתנאה הוה בכ"ז מספקא לן אולי חזרה הוה ומדוע לא נאמר שם דחזרה הוה. ולפי מה שבארתי ניחא דטעמא דהוה חזרה משום דמשייר לה הזמן בתורת חוץ ובגירושין לא מהני שיורא ובטל מעכשיו וא"כ ממילא הוה חזרה אבל בממון מהני שיורא אף בתורת חוץ וא"כ לא הוה חזרה אלא אמרינן דשייר הזמן עד לאחר מיתה וע"כ גופיה קני מהיום ופירות לאחר מיתה ודו"ק:

דף סב:

יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהיה תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיבאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים. ומוקי לה דוקא בשחת אבל לא באגם כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כשהוכר עוברה ופירש רש"י דבעינן הוכר עוברה דומיא דשחת. ומסיק דהא דראב"י בשיטה אמרו דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ותמהו על הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ז מהל' אישות דאם אמר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה וכו' אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. דהא הכא מסקינן דאליביה דראב"י נאמר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבינו פסק פ"ה מהל' תרומות דלא כראב"י ורבה ור"י. ועוד דבהל' מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה ולא כתב שם דאם הוכר העובר קנה. והנראה בביאור זה דהנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דאין לעובר זכיה אפי' בירושה הבא מאליה ובבבא בתרא (דף קמ"ג) אמר ר"י דאף דמזכה לעובר לא קנה במזכה לבנו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ופסקו כן כל הפוסקים. והקשה הראב"ד ז"ל כיון דאית לעובר זכיה היכי דאביו מקנה לו וכ"ש בירושה הבא מאליה. ועיין בזה בהרא"ש פרק אלמנה לכ"ג מה שהביא בזה בשם הרמב"ן ז"ל ובש"ך סי' ר"י בח"מ ס"ק א' ובהאחרונים. והנראה בזה דליכא כאן ק"ו מירושה דהתורה אמרה גזירת הכתוב דרק אחר הלידה זכה בירושה דוילדו לו בנים אמר רחמנא וכן ביבום ילפינן בירושלמי דאין העובר פוטר מלהקים לאחיו שם. אבל ודאי נפש הוא אף במעי אמו ולא הוה כחתיכת בשר בעלמא וכן אמרינן דמאיש כי יכה כל נפש הוה אמינא אפי' עובר. וכן משמע לעיל (דף כ"ד) דהעובר יוצא בראשי אברים שאינם חוזרים וקרינן ביה שפיר עבדו או אמתו. וע"כ ודאי מדינא אית ליה זכיה. ואינו ענין לעובר ירך אמו דכיון דאית ליה חיות בפני עצמו מצי קני במקנה לו לבדו כמו דאית זכיה להאם לבדה ולא אמרינן דיקנה העובר בהדה. והא דמזכה לעובר לא קני היינו משום דהוה אסמכתא דלא סמכה דעתו להקנות לו. ובזה ניחא דבבנו כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וסמכא דעתו להקנות לו מצי שפיר קני כשהוכר העובר. ובזה ניחא דברי רבינו דה"נ שפיר מצי לקדש את בתו כשהיא עוברה דלא הוה כחתיכת בשר בעלמא ושפיר קרינן את בתי נתתי לאיש דלא שייך אסמכתא בקדושין דהא קנה בודאי. ועוד דבקדושין לא מקרי קונה דבר שלא בא לעולם דהבעל לא קנה מידי כדבארתי לעיל בחידו' לדף ז' אלא דהאב יאסור את בתו דזכתה לו תורה והאב הלא יש לו יד. והא דמדמינן הכא עובר לדראב"י הכי מדמינן כמו דאמרו לראב"י דדוקא בשחת יכול לתרום אבל לא באגם דהוה כמו שאינו כלל דלא יכול לחול עליו שם תרומה ה"נ הכא בעובר דכ"ז שלא הוכר העובר הוה כמו שאינו כלל. אבל באמת עובר עדיף מדראב"י דהתם תבואת זרעך בעינן שתהא זורע אותו ומצמיח וע"כ לא קי"ל כראב"י ומחשיב אף שחת לדבר שלא בא לעולם אבל הכא כיון דאית ליה לעובר חיות ונפש ואדם קרינן ביה אית ליה זכיה:

והא דכתב רבינו פ"ז מהל' עבדים הכותב לשפחה מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמו שמשחרר חציה. וע"ש בהשגות ובל"מ ומשמע מדבריו דעובר אין לו זכיה וחציו דהאם מקרי. אבל באמת לא קשה מזה כלל למה שבארתי. דהתם שאני דבשחרור כריתות בעינן ומזה הטעם לא יכול לשחרר חציה וע"כ כיון דהולד תלוי בחיות האם ואגיד באמו לא יכול לשחררו דאנן כריתות בעינן והכא הולד עוד אגיד בהאם ולא הוה כריתות. ותדע דהא בראשי אברים יוצא שפיר כדבארתי. משא"כ ברישא דהאם אין חיותה תלוי בהולד וע"כ שפיר מקרי כריתות ויכול לשחררה בלא הולד. אבל הכא בקדושין כמו דיכול לקדש האם ולא אמרינן דמקדש חציה ה"נ יכול לקדש הולד ולא הוה כמקדש חציה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה