אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת כתובות

מסכת יבמות

דף ט.

אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן או באשת ישראל דקיבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים דליכא אלא חדא ספיקא:

וכתב הרא"ש ז"ל בסי' י"ח דוקא במכחישתו או בשותקת אבל בטוענת שתחתיו נאנסה מהני ברי דידה ומותרת כן מצא כתוב בשם ה"ר יונה ודחה דבריו דהא דקי"ל לקמן כר"ג דמהני ברי דידה דוקא היכא דאיכא מיגו או חזקה והכא ליכא מיגו וכן חזקה ליכא דהא ודאי תחתיו נבעלה ואי משום חזקת היתר וצדקת הא איכא רוב כנגדה דאונס לא שכיח ויש קול לאונס ורצון הוה רוב ורובא עדיף מחזקה. ודבריו תמוהין דהא ודאי המשנה דלקמן דמשארסתני נאנסתי מיירי בכל אנפי אף בקיבל בה אביה קדושין פחות משלש שנים בכ"ז אמר ר"ג דהיא נאמנת דמצרפינן ברי דידה לחזקת היתר ומאמינים לה לאפוקי מרובא ועוד דאפי' בקדשה לאחר שלש שנים הא דלא חיישינן לרצון ע"כ דמהימנא אף כנגד רוב ומוקמינן לה בחזקת היתר וצדקת. והנה רבינו הרא"ש שוב קיים דברי הר"י והביא ראיה מהא דנאמנת לר"ג להכשיר העובר אף ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסיע לרוב דרצון אפילו הכי אלים ליה. ברי ומהימנא. ותמהו האחרונים דהא כתב מקודם דלא דמי לההיא דמשארסתני נאנסתי משום דהכא ליכא מיגו וחזקה ועיין בקרבן נתנאל:

והנראה בזה דתוקן דברי רבינו הרא"ש כך הוא. דמתחילה כתב דלא יועיל הברי דידה ולא אזלינן כאן בתר חזקה כיון דאיכא רוב כנגדה ולא דמי למשארסתני נאנסתי דממונא הוא ואין הולכים בממון אחר הרוב וע"כ מהני הברי עם החזקה אבל לענין איסורא לא מהני חזקה כנגד רוב ושוב דחה זה דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו אם הרוב כנגד חזקת ממון משא"כ אם הרוב מסייע לחזקת ממון ודאי דעדיפה מחזקת הגוף בכ"ז נאמנת משום דאלים ברי דידה ותקיים החזקה בברי והרוב הוא בשמא א"כ אף באיסורא נאמנת אף דרוב כנגד חזקתה ודו"ק:

דף יג.

ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וחוששין לבעילת נתין או ממזר. ומסקינן בגמ' דמאן דמכשיר מכשיר אפי' בבתה ורוב פסולין אצלה. וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אסורי ביאה הל' י"א וי"ב וי"ד פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני הוא כשר הרי הבן כשר. ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה אלא יהיה ספק ממזר. וכתב הרב המגיד הטעם בזה שאין האשה נאמנת לפסול אלא האב והא דנאמנת להכשיר משום כיון דמדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר מן התורה לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליו והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול דמדאורייתא אסור בממזרת ואם היו מאמינים לה היו מקילין בשל תורה עכ"ל בק"ל. והקשו על המ"מ דהא אף לעצמה נאמנת להכשיר לכהונה וזה ספק תורה. ועוד דכמו דספק ממזר מותר בקהל מותר נמי בממזרת ודאית. ועיין בזה בב"ש ובש"ש ש"ב שהאריך בזה. ועוד דהא נאמנת אף ברוב פסולין אצלה:

והנראה בזה בטעמא דהרמב"ם ז"ל דהא דנאמנת לעצמה כיון דאשה בודקת ומזנה והיה בידה האיסור נאמנת ע"ז ככל האיסורים שבתורה דכל שבידה נאמנת אפי' אשה. אף כי רוב בשר דמקולין טרפה נאמנת להכשיר מה שבידה דמן הכשרה לקחה מלבד בחשוד. והיא לא מקרי חשודה אף דנחשדה על הזנות לא נחשדה לחלל כהונה ובודקת ומזנה. ועל בתה נאמנת מטעם עדות דנהי דלא מקרי בידה נאמנת להכשיר דעד אחד נאמן באיסורין אף היכא דאיתחזק איסורא כדבארתי זה ביבמות לד' כ"ה לדעת הרמב"ם ז"ל. וה"נ אף דאיתחזק איסורא דשתוקי נאמנת להכשיר. אבל לפסול ולעשות אותו ממזר ודאי אין נאמנת כדבארתי ביבמות שם דאין עד אחד נאמן לחוב על של חבירו דק"ו מממון הוא וה"נ אין נאמנת לעשות פסול דרבנן לפסול דאורייתא. והא דכתב רבינו שם הל' ל"ב נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסן עכ"ל. ביארתי ביבמות כיון שלא נודע לבעלים נוה הוא ואין לו שום חזקה הוה כדבר שאין לו בעלים. משא"כ כאן בפנויה שנתעברה דעד שלא נבדקה אמו היה הולד בחזקת שתוקי ונודע יחוסו וע"כ אין נאמנת אמו לעשות אותו פסול דאורייתא דאין נאמן ע"א לחוב לאחרים. והמ"מ מחלק בזה משום דהתם קרובה היא ותמיהני מנלן ומ"ט קרוב לא ועוד כתב דאין אדם משים עצמו רשע ותמיהני מאי רשעה איכא יותר בזנות דממזר מזנות דכשר לדברי הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על ביאה לחוד.

ולמה שבארתי ניחא הא דאמרינן בבא בתרא ד' קכ"ח באומר בני וחזר ואמר עבדי הוא דמשמע דנאמן לומר על הבן שאין ידוע דעבד הוא התם נמי לא נודע מי הוא ולא נודע יחוסו א"כ הוה דבר דלית ליה בעלים ונאמן ע"א. והסמ"ע כתב בזה בסי' רע"ט דמיירי בבן שפחתו אבל פשטות הסוגיא והרמב"ם לא נראה כן אלא דמיירי בבן שאין ידוע. ועוד דבזה נראה דאינו נאמן דרבינו כתב שם בהל' ט"ו וי"ז דאין נאמנות לאב אלא בהוחזק שהוא בנו. ועיין עוד בדבריו פ"ד מהל' נחלות הל' ו' דמשמע שם בבן שפחתו אין נאמן והוא פלוגתת הגאונים וכן אמרינן לקמן דף י"ד ופסקה רבינו פי"ט מהל' א"ב הל' כ"ב כל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו. א"כ ס"ל דמהני שתיקה בזה כמו בכל האסורין ושתיקה הוה כמו נסתלקו הבעלים כדפרשתי ביבמות שם וע"כ נאמן ע"א ולא הוה כדבר שבערוה. ולמשפחתו דקאמר רבינו נראה דהיינו בניו דנאמן עליהם. ואם יש לו בני בנים נראה נמי דחוששין להם. ולא דמי למה שכתב פט"ו שם הל' ט"ז דאין נאמן על בני הבנים דהכא ע"כ מיירי באיש שלא נודע יחוסו וע"כ נאמן ומהני השתיקה אף על בני הבנים. והמפרשים פירשו דמיירי במשפחה שנתערב בה פסול אבל מדברי רבינו לא משמע כן. מכל אלה מוכח דלענין פסולי קהל לא מקרי דבר שבערוה וע"א נאמן בזה ככל האסורין שבתורה והא דמפרש רבא בקדושין דף ס"ו דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים בדשתיק. התם שאני כיון דהוחזק לגבי מזבח ואמרינן שם דף ע"ו ששם היו יושבים מייחסי כהונה ולויה ואי לאו דבדקוה לא הוו מסקי ליה וע"כ הוה כהוחזק ע"י בי תרי דחד לא מהימן להכחישם והא דע"א נאמן בדשתיק דוקא במכחיש חזקה בעלמא:

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פט"ו מהל' א"ב הל' כ"ז יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו הרי היא ספק א"א שאין קדושין תופסין בעריות ומנין אני אומר שאין השתוקי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו שהרי הכשר שנבדקה אמו אינו אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו ולכאורה דבריו תמוהים דהתם הלא מהימנא וסומכים על פיה ומאי ראיה היא לשתוקי. אע"כ דאף דסומכים על פיה לענין דלכשר נבעלה דזה לא מקרי דבר שבערוה אבל להעיד שאין האשה קרובה וערוה עליו אינה נאמנת דהוה דבר שבעריות וע"כ מביא דע"כ אין חוששין לזה כלל כמו שנבאר לקמן:

ובזה ניחא דהוצרך רבינו לומר בהל' י"ד דפנויה שזנתה דאינה נאמנת לומר להיות זה בן של פלוני וכתב ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק. והיינו דקמ"ל רבינו דלכאורה הוה לנו לא להאמינה כיון דהוה דבר שבערוה כמו שאינה נאמנת לומר שבתה נתקדשה לפלוני ובתה מותרת בקרוביו שם וקמ"ל רבינו דהכא חוששין לדבריה מספק כיון דלא איתחזק היתר ברור. ולפי מה שבארתי הא דאין נאמנת אמו לפסול את בנה היינו במעידה אחר שהוחזק יחוסו כדבארתי אבל במעידה על עצמה דזונה היא או גרושה קודם שנתעברה ונשאת לכהן הילד חלל הוא דנאמנת אמו בזה כמו החיה. וכן כתב רבינו פט"ז מהל' סנהדרין אין צריך ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א גרושה או זונה אשה זו ובעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה ובארתי ביבמות שם דמיירי בשותקת וא"כ כ"ש דנאמנת להחזיק עצמה בפירוש. והב"ש לא כתב כן בסי' ו' סעיף י"ג ס"ק ל"ב. והא דכתב רבינו ואשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים. התם דבר שבערוה היא ובעי שני עדים אבל אלו אין מקרי דבר, שבערוה כמו שהוכחתי. והא דאמרינן גבי ינאי מלכא אילימא דתרי חמרי אישתבאי ובעינן דתרי יעידו ע"ז. התם ע"כ מיירי במכחשת או אומרת טהורה אני. ועוד דהתם כבר נשאת ולהוציא מבעלה בעי שני עדים דהוה דבר שבערוה ודו"ק:

דף טו.

מצא בה תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל אם רוב עובד כוכבים עובד כוכבים מחצה על מחצה ישראל. אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא. וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' א"ב הל' כ"ה האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובד כוכבים בין שהיה רוב עובד כוכבים או רוב ישראל ה"ז ספק עובד כוכבים לענין יוחסין קדש אשה צריכה גט מספק מי שהרגו אינו נהרג עליו. וכתב בזה המ"מ והטעם משום דאיכא מקצת עובד כוכבים או מקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ובהל' כ"ז כתב רבינו יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עובד כוכבים הואיל והנמצא שם ספק עובד כוכבים או עבד כשישא הגיורת ה"ז ספק א"א והבא עליה פטור שאין הורגים על הספק ופי' המ"מ דלא אזלינן בתר רובא להרוג עליו או להרוג על קדושיו דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב כ"ש בדיני נפשות והא דבהל' כ"ה הוצרך המ"מ לכתוב משום דהוה קבוע נראה דמשום רוב עובר כוכבים הוצרך לאמר דבעי גט מספק ולמה בעי גט וע"כ כתב משום דהוה קבוע. והכא דכתב דאין נהרגין על הקדושין היינו אף דפריש בשעת הקדושין ממקום קביעתו והנה הטעם דקבוע דכתב המ"מ צ"ע. דהנה רבינו כתב בהל' כ"ז וכ"ח יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו הרי היא ספק א"א שאין קדושין תופסין בעריות. ומניין אני אומר שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו שהרי הכשר שנבדקה אמו אינו אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו והרי נאמר בתורה אל תחלל את בתן להזנותה ואמרו חכמים שאם עשה זה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואלו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו לא היינו באים למדה הזאת ולא תהיה הארץ מלאה זמה הא למדת שאין אוסרין עריות ומחזיקים אותם בשאר בשר בספק עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו שאם אתה אומר כן היתומים שלא הכירו אבותיהם היו אסורים להנשא שמא יפגעו בערוה. וא"כ ע"כ ס"ל דלא מקרי הולד אסור קבוע וטעמא דעתה בעת שקידש כבר פי' ממקום קביעתו ואזלינן בתר רובא. דנהי דאם היו מדיינים על הולד אם כשר או פסול נצטרך לדון על השעה שנוצר ואם היו קבועים אז כשרים ופסולים נצטרך לדון כמחצה על מחצה. אבל בזה אנו דנים על הקדושין ואז כבר פרש מהפסולין והכשרים ובפרט באסופי שודאי מקרי פירש כמו בתשע חנויות שנמצא בשוק ועוד דאם תחשוב זה לקבוע א"כ תמיד הוה מחצה על מחצה ובמה אמרו דאם רוב עובד כוכבים עובד כוכבים ואם רוב ישראל ישראל. אלא הנראה בזה דלענין קדושין לא אזלינן בתר רובא כמו בזרק לה קדושין או גט ספק קרוב לו וספק קרוב לה דלא מוקמינן לה אחזקה. והנראה מדברי רבינו שאף בשתוקי שכשר לקהל דהיינו שנבדקה אמו או אסופי שלא הושלך למתה בכ"ז אשתו הוה ספק א"א שהרי מביא ראיה מהם דאף דהקדושין הם בספק והיא ספק א"א בכ"ז מותרת לו ואין חוששין שמא היא ערוה עליו וכדפי' המ"מ הטעם בזה בהל' כ"ז:

וכתב רבינו דאף במחצה על מחצה מצוה להחיותו ולפקח עליו את הגל. ונראה דמפרש הא דקאמר רב ל"ש אלא להחיותו על שני הבבות קאי על הא דרוב ישראל ישראל וע"מ ע"מ ישראל קאי דלהחיותו ולפקח את הגל כיון דמצוה דאורייתא הוא משום לא תעמוד על דם רעך או וחי אחיך עמך ודאי מחמירינן בספיקא כמו כל מצוה דאורייתא דספיקא לחומרא ולא דמי להחזרת אבידה דהתם המצוה דדין ממון ואין מחויב להפסיד ממונו עבור זה ושלו קודם וע"כ בספק אמרינן הממע"ה. משא"כ במצוה דלא תעמוד על דם רעך או וחי אחיך עמך דמצוה שבגופו הוא ומחויב להפסיד ממונו ערו זה כדאמרינן בסנהדרין דף ע"ג ודאי בספיקא מחמירינן כבכל המצות. ונראה דאף רש"י ותוס' ס"ל כן דהא פי' ביומא דף פ"ה דלשמואל דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב כ"ש להחיותו. וא"כ נהי דפליגי רב ור"י על שמואל ברוב עובד כוכבים אבל במחצה על מחצה ודאי מודו דמפקחים וא"כ כ"ש להחיותו דאף במחצה על מחצה מצווין. ותמיהני על הפוסקים שהשמיטו דברי התוס' הנ"ל ודו"ק:

דף יט:

בעא מיניה רבא מר"נ תנאי היו דברינו מהו וכו'. אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. ופי' התוס' דמיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עדות דבתנאי אין נאמנים בכתב ידם יוצא ממקום אחר והקשה התומים דהא בגט אין כותבים תנאי בגט ומהני התנאי דעל פה. ותי' בחילוקים אשר לא משמע כן מסתימת הראשונים ועיין בנה"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ו שהאריך ודחק בזה. והנראה דשאני שטרות דמדינא מלוה ע"פ גובה מן המשועבדים וחכמים תקנו שטר משום פסידא דלקוחות דאין קול לכל הפרטים והתנאים בעל פה וע"כ תקנו דיהיה הכל בכתב. וע"כ אם השטר הוא בעידי מסירה בעינן דהשטר יהיה על דבר שאין יכול להזדייף אבל אם כתב על דבר שיכול להזדייף פסול כיון דיכול למחוק ולהוסיף בו הוה כמו שאינו והוה רק עדות בעל פה אבל בדבר שאין יכול להזדייף יכולים העדים להכירו בטביעת עין כמו שכתבו התוס' בגיטין דף כ"ג. וע"כ כמו כן אין יכולים להוסיף תנאי על פה על השטר דתנאי פרט ואופן מן השטר ואם אמרו דתנאי על פה היה עוקרין ופוסלין את השטר דהוה כמו אמרו דחצי שטר על פה הוא וחכמים פסלו שטר ע"פ משום פסידא דלקוחות וע"כ אין נאמנים בכתב ידם יוצא ממקום אחר דעקירת השטר הוא. אבל בגטין הא דבעי שטר גזירת הכתוב הוא דבעי דכתב לה ספר כריתות והיינו עיקר הגט אבל לא התנאים דאינם שייכים לספר הכריתות ויכול לעשותם בעל פה דלאו משום קלא בעינן הכתב דהספר כריתות. וע"כ כשר אף ע"ד שיכול להזדייף דהא איכא וכתב לה ספר כריתות ועל אמתת הדבר יעידו עדי מסירה בע"פ. וכן בשטרי קנין דשדי מכורה לך או נתונה לך דהכתיבה בזה מגזירת הכתוב ולא לראיה והתנאים הפרטים של אלו יכולים למוסרם ע"פ. וכן כשרים ע"ד שיכול להזדייף. והנה להתוס' והמפרשים דשטרי קנין אף דעומדים לרמיה כשרים בדבר שיכול להזדייף אף לגבות ממשעבדי וה"נ יכול להוסיף עליהם תנאים על פה כדבארתי. וצדקו דברי מהרש"ל שהובא בנה"מ שם שמה שמעידין שלא מכר כי אם לעלות לא"י עדותם זה בשטר לא מקרי חוזר ומגיד פי' העדות האלו שהעידו מקודם בשטר לא מקרי חוזר ומגיד והיינו כדבארתי דבשטרי מכר יכול להוסיף בתנאים בעל פה. אבל להרמב"ם ז"ל פכ"ז מהל' מו"ל כל שטרי ראיה אף שטרי קנין דעומדין לראיה פסולין ע"ד שיכול להזדייף לגבות ממשעבדי וגרע ממכר ע"פ עדים דכולי מלתא בע"פ ואף שטרות שאין בהם אחריות פסולין ע"ד שיכול להזדייף דראיה שבהם כמו שאינו אלא כולי מלתא צריכים העדים להעיד בע"פ וע"כ כמו כן אין יכולים להוסיף בהם דברים בע"פ דאולי נסמוך ע"ז השטר וישכח הדברים שבעל פה והוה כדבר שיכול להזדייף דבעינן או כולי מלתא בשטרא או כולי מלתא בע"פ. וע"כ סתם רבינו וכתב דבכל השטרות לא יכלו לומר תנאי היה דברינו דהוה עקירת השטר וכחוזר ומגיד וכ"ש להפוסקים דאין הלכה כר"ש בשאר שטרות ולא מהני בהו עדי מסירה דלא יוכל להתנות תנאי ע"פ בשטר וע"כ לא מהימני עדים לומר תנאי היו דברינו ודו"ק:

דף כא:

שלשה שישבו לקיים השטר וקראו ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם. ופרי ערעור דמאי אי עירעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו. ופי' רש"י והרי"ף והר"ח ולא מתכשר. ואי ערעור דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא ופי' הרי"ף ור"ח ואף משחתמו מעידים עליו וחותם דנתגלה הדבר דכשר הוה ולא בטל וועד המושב ולא הוה החתימה בשקר ומסיק לעולם ערעור דגזלנותא וקאמרי הני דידעינן ביה דעבד תשובה ופי' הרי"ף ור"ח דבעבד תשובה פסול הוא עד שיעידו בב"ד שעשה תשובה וא"כ פסול היה בשעה שישבו לחתום ונמצא חתימתן בשקר. ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו שהקשה על הרי"ף דמדוע לא מתכשר אלא משעה דהעידו עליו בב"ד דעבד תשובה דהא לפסול קי"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל כ"ש לענין הכשר דלמפרע מתכשר ודחה בזה דברי הראשונים. והנראה בזה דלא דמי דלפסול נפסל ממילא משעה שעבר על דברי תורה דנעשה תיכף רשע אבל ליתכשר ע"י תשובה צריך דקדוק אם תשובה אמתה והגונה היא דהרבה פעמים עירומי קמערים והצריכו חכמים חומרות הרבה בתשובה לפרוש בזה אף מן המותר כמבואר בסנהדרין דף כ"ו ובהרבה מקומות בש"ס וע"כ בעי ודאי ישיבת ב"ד אם יכול להתכשר ע"י תשובה הלזו וכ"ז דלא התכשר בב"ד ודקדקו בו לא יחזור ממילא להכשרו וצדקו דברי רבותינו ואין כדאי בזה לדחות דבריהם הקדושים ודו"ק:

דף כב:

אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא. ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר אביי תרגמא בעד אחד ע"א אומר מת הימנוהו רבנן כתרי וכדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שנים והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. אי הכי אפי' לכתחלה. משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. והרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' גירושין השמיט זה דלכתחילה לא תנשא. ובאמת כן משמע נמי פשטות הסוגיא דיבמות. וכן תמוה נמי סברת ר"א דבא להחמיר מעצמו על של תורה ואיזה לזות שפתים הוא כיון דמדינא זה מהימן וכבר התירו ב"ד על פיו וזה הבא אחריו לא מהימן. ואדרבה יאמרו קמו רבנן במלתא דאין ממש בדברי השני:

והנראה בזה דהרמב"ם ז"ל מפרש דמיירי בשני העדים באו בבת אחת ומיירי בטוענת ברי לה ונשאת להעד שהעיד לה. והיינו הדין דמבואר ברבינו הל' י"ט שם וז"ל באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת להעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת ה"ז לא תצא. ומזה הסוגיא לקח רבינו דינו ולכתחילה לא תנשא להעד כדאמרינן במשנה יבמות דף כ"ה שהעד שהעיד שמת לא ישא את האשה והיינו דרב אסי שמביא ע"ז הפסוק הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים. והא דקאמר אפי' לכתחילה נמי היינו משום דכאן היא נמי טוענת ברי. ומשני דבכל זה איכא נמי טעמא דרב אסי דיהיה בזה לזות. ואל תתמה דלא מפרש הגמרא בזה בטוענת ברי ונשאת להעד. דסמך בזה אסוגיא דלעיל דמוקי בהכי פלוגתא דר' מנחם בר' יוסי ורבנן. דהא למאי דמוקי לה בשנים ע"כ נמי דבהכי מיירי וכ"ש בע"א דבע"כ צריך לאוקמי בהכי. ומייתי מדעולא דמהני העד דאומר מת כשנים לאפוקי מחזקת א"א אף בבת אחת כיון דהוא והיא אומרים ברי להם ודו"ק:

ת"ר שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לח נתקדשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא. ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר אביי תרגמא בע"א ע"א אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קמסהדי והאי דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והקשו בתוס' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה ליה לאוקמי אחזקה. ועיין בהר"ן שכתב דאפי' בדליכא עד מכחיש לא מהימן העד דאומר מקודשת אפי' היא שותקת או אינה יודעת כגון דעד מעיד שקדשה אביה דאין דבר שבערוה פחות משנים ומביא ראיה מסוגיא דקדושין (דף סו) באמר לו אשתך זנתה והוא שותק דאמר רבא אין דבר שבערוה פחות משנים. וכן נראה להוכיח מהמשנה שם (דף סה) דאינה נאמנת לאמר על בתה שמקודשת היא. וכן אמרו דוקא לאב אית ליה נאמנות ודוקא עד שתבגור משום דבידו לקדשה כמבואר ברבינו פ"ט מה"א הל' י'. והנה התוס' והר"ן תירצו דסוגיותנו מיירי בזרק לה קדושין ספק קרוב לו וספק קרוב לה וע"כ חוששין בזה. ותמה הר"ן על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ט מהל' אישות הל' ל"א אמר ע"א מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת. אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. ותמהו עליו דמשמע מדבריו דבאינה יודעת נאמן ע"א אפי' בהכחשה וכבר הוכחתי מההיא דקדושין דאינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד תמהו דמ"ש בסיפא בהכחשה כתב דלכתחילה לא תנשא אף דהיא נמי מכחשת העד וברישא דאין עד מכחיש העד ורק בעצמה מכחשת אותו תנשא לכתחילה. ותי' המ"מ דעד מסייע גרע משום דהיא מעיזה. ודבריו תמוהין דאטו משום דאין אשה מעיזה נאמנת דהא דוקא בבעלה אמרו דאינה מעיזה ולא בפני העד. וכאן מדינא אין העד נאמן אפי' בכל האסורים וכ"ש בדבר שבערוה וא"כ כ"ש בעד מסייע לה:

והנראה בזה דכאן מיירי באשה שאין ידועה לנו דלא הוה לה חזקת פנויה ובזה ע"א נאמן לעשות ספק אם היא שותקת או אינה יודעת אפי' בדבר שבערוה כדמבואר בדברי רבינו פט"ו מהל' א"ב הל' י"ד דפנויה שזנתה דאף דאינה נאמנת לומר דהבן של פלוני חוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני. וכן משמע מהסוגיא דמיירי באשה שאין ידועה לנו כדקאמר תרוייהו בפנויה קמסהדי. וכן מדוייק לשון רבינו שכתב שאמר ע"א מקודשת היא זו דמשמע שמעיד על האשה שבאת ואינה ידועה לנו שמקודשת היא דעל אשה הידועה לנו הוה ל"ל ראיתי שנתקדשה כדאמר שם בדינים הקודמים. וע"כ אם היא תכחיש להעד דברי העד לאו כלום הוא דאדם נאמן על עצמו ואין ע"א יכול לאוסרה אבל בשותקת העד נאמן לעשות אותה ספק ערוה כדבארתי כיון דאין לה חזקת פנויה. וכן אם עד אחר הכחיש העד הזה והיא שתקה בזה נמי הוה ספק ערוה כמו ע"א מעיד דחלב הוא ואחד אומר דשומן הוא. וקאמר דאם שני עדים מכחישים זה את זה והיא שתקה כדבארתי ואח"כ נשאת ואומרת דלא נתקדשה לח תצא דכיון דהא דהוחזקה בספק הוה בהכחשה עד כנגד עד מהני ברי דידה דעתה אף, דמקודם שתקה דלא תצא. והיינו דקאמר שהרי היא אומרת לא נתקדשתי פי' דעתה אומרת לא נתקדשתי ואפשר דהיא תוכל לסמוך עצמה על המתיר דהא היא לעצמה יודעת שהיתה בחזקת פנויה והא דכתב רבינו שהרי היא אומרת לא נתקדשתי פי' שאומרת שסומכת ומאמינה להעד שלא נתקדשה ולא להשני ודו"ק:

דף לד:

אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסין. כסבורין של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא וכ"ש אסיפא ופליגא דרב פפא. ופירש"י מתני לה ארישא להאי דהניח להם אביהם אחריות נכסים אמתה ואמרינן דחייבין באונסין דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים משעת שאלה ופליגא דר"פ דאמר לעיל ההיא שעתא דמטי לה אונסין הוא דאתא חיובא עליה ולא משעת שאלה. ואיכא דמתני לה אסיפא ופירש רש"י היכא דטבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים משלמין תשו תשלומין מעליה ולא בזול משום דפשע אביהם שלא הודיעם אבל ארישא אם מתה לא מחייבי לשלומי ולא אמרינן דאישתעבוד נכסי דאבהון משעת שאלה. והיינו דרב פפא דאמר לעיל דמשעת אונסין ואילך רמו תשלומין עליה וההיא שעתה ליתא לשואל דלחייב. והרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' גניבה פסק כרב פפא וא"כ סבר דלא מחייב משעת שאלה אלא משעת אונסין ובפ"א מהל' שאלה כתב ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה ואכלוה משלמין את דמיה מנכסיו ועיין במ"מ ובל"מ שהניחו בתימה דברי רבינו כיון דפסק כר"פ מדוע חייבים במתה בהניח להם אחריות נכסים דהוא נגד הסוגיא:

והנראה לפרש אליביה דרבינו דהכי פי' הגמרא איכא דמתני לה ארישא פי' האי בבא דאמרינן מתה אין חייבין באונסה מתני לה ארישא על מותרים להשתמש דקאמר ברישא דס"ל דאף אם נשתמשו פטורין מאונסין משום דהחיוב אונסין נתחייב משעת שאלה ופליגא דרב פפא דלרב פפא דהחיוב תבא בשעת אונסין הוה ליה לחייבינהו דכיון דנשתמשו וגלו דעתם דניחא להו בהשאלה חל עליהם אף האחריות האונסין דעבור ההנאה דשימוש תבא חיוב האונסין. ואיכא דמתני לה אסיפא פי' דמתנו להאי דמתה בבא באנפי נפשה ולא קאי אהשתמשו דרישא ומילי מילי קתני וע"כ פטורין אם מתה אבל בהשתמשו חייבין והיינו דרב פפא דחיוב אונסין חל בשעת האונס וכיון דנשתמשו ונהנו חל עליהם אף האחריות והחיוב דתבא משום השאלה. ובזה מדוייק לשון רבינו שחלקן לשתי בבות דבתחילה כתב הניח להם אביהם פרה שאולה דמותר להשתמש. ואחרי כן כתב עוד הפעם הניח להם פרה שאולה מתה אין חייבין באונסין ושינה מלשון הגמ' להורות דלא מיירי בנשתמש ובבא באנפי נפשה היא. אבל בהניח אחריות נכסים בכל ענין מחוייבין דהא ודאי אישתעבדו נכסיו ונתערבו דאם יהיה אונס דיגבה מהם ומה לנו דהחיוב חל משעת אונסין ולא שייך כלל לדרב פפא:

ולפ"ז א"ש דברי רבינו שכתב בפ"ב מהל' שאלה הל' י"א דבעל לוקח הוה בנכסי אשתו וע"כ אם היתה לה בהמה שאולה ומתה הבעל פטור אף שהיא משתמש מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה וכו'. והיינו כדבארתי דכיון דידע שהיא שאולה ונשתמש בה קיבל עליו את האחריות והחיובין דבא לו משום הנאת השימוש דאטו הטוב יקבל והרע לא יקבל. וה"ה כתב דלא מצא מבואר זה בגמ' וחילק בין יורשין ובין בעל. ולדברינו אין כאן חילוק וחילק רבינו מבואר בגמרא אף ביורשין ודו"ק:

דף לח:

יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי. והקשו בתוס' דהא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמרינן לקמן (דף מב:) ובסמוך נמי אמר יש בגר בקבר ופקע אב ואי אדם מוריש קנס מדוע פקע אב דיהא לו מתורת ירושה. ועוד הקשו דבמרובה (דף עא) אמרינן דגנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' אע"ג דבלא עמד בדין מיירי כדמוכח הסוגיא. והנה התוס' דחקו בזה וקיימו דאין אדם מוריש קנס לבניו אבל הרמב"ם ז"ל פסק פ"ב מהל' גגיבה דגנב משל אביו וטבח ומכר ואא"כ מת אביו דמשלם ד' וה'. ומשמע מדבריו דבלא עמד בדין מיירי א"כ ע"כ סבר דבקנס אדם מוריש לבניו. וראיתי מפרשים שעשו בזה פלוגתא בירושלמי ובאמת מהירושלמי לא מוכח מידי כדנבאר. והנראה בזה דהכי פי' הסוגיא דלקמן אליביה דרבינו כי קאמר רבה ממון הוה להורישו לבניו פי' דהוה דאחין ולא שלה כיון דעמד בדין וכן פרש"י בזה. ופריך עלה ממתני' דאמרינן לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הוא של עצמה. ופירקה רב יוסף דכי קאמר רבה ממונא הוה להורישו לבניו בשאר קנסות פי' בשאר קנסות דזכתה תורה לאב משל בתו כגון שפצעה בפניה דהנזק בזה הוה קנס כדכתב רבינו בהל' חו"מ פ"ה הל' ו' וכדנבאר אי"ה בב"ק ובקנס הזה משעת העמדה בדין הוה ממון להורישו לאחין ולא הוה לעצמה ולא דמי לקנס דאונס ומפתה דאזלינן בתר שעת גיבויו דהתם שאני דכתיב ונתן האיש וכו' דלא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. וא"כ לא איירי כלל הסוגיא דלא יכול להוריש קנס לבניו אלא דוקא בקנסות הבאים מכח בתו משום דלבתו הוה. והא דאמרינן בסוגיותנו לקמן דפקע אב היינו כדפי' התוס' דפקע זכות האב ובע"ח שלה יכול לגבות א"נ משום דכתיב אבי נערה והאב לא יכול לזכות בתורת ירושה דהיא נמי עדנה לא זכתה דהא מעיקרא של אב הוי ובקבר לא תוכל לזכות:

ועתה נבאר הירושלמי שהביאו המפרשים דחד אמר דקנס מתחייב משעה ראשונה פי' משנעשית ההיזק וחד אמר בתר בסוף פי' משעת העמדה בדין ונ"מ לדין דהכא אי לעצמה או לאביה הוה ומקשה דהא הכא בפי' אמרו דהוה לעצמה אי לא עמדו בדין עד שמת האב ושניא שאני הכא משום דכתיב ונתן וקאמר דנ"מ לענין גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו דלמ"ד בתר בסוף אזלינן בזה פטור כיון דבשעת העמדה בדין יש לו חלק בו הוה כלא טבחו כולו באיסור. והמפרשים פי' משום דאין אדם מוריש קנס לבניו פטור וקשה מדוע פטור על הטביחה וחייב בכפל דהוה ליה לפטורי אף מכפל ודו"ק:

דף מד.

אמר ר"נ שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון. אמר ר"פ ומודה ר"נ דאי אוסיף ביה דיקלא לתו' כתביה פשיטא ראשון במכר ני במתנה ליפות כחו הוא דכתב משום דינא דבר מצרא וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח הוא דכתב כן. וכתב ע"ז הרא"ש בסי' ז' דיראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבוא בע"ח לטרוף ממנו שאם יראה שניהם השני אינו כלום דליפות כחו הוא דכתב. ועיין בתפארת שמואל שהקשה דס"ס הוסיף בהשני אחריות ונהי דהראשון לא בטיל והוי מתנה אך אף השני לא בטיל והוה כמתנה שקיבל עליה אחריות. והנראה דטעמא דרבינו בזה דלא יוכל לקבל עליו אחריות אחרי גמר הקנין דהמכר והמתנה ואף קנין לא מהני בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דערבות בדאי הוא דהוה אסמכתא. אבל בשעת הקניה הוה כמו ערב בשעת מתן מעות דקבלת האחריות הוה משום ערבות ולא הוה אסמכתא דבלא הערבות לא הוה קא קני וגמיר ומשעבד כדאמרינן בבבא בתרא ועיין ברמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' מו"ל הל' ז' דכתב דאין לוי יכול לקבל עליו אחריות על שדה שמכר ראובן לשמעון ואפי' קנין לא מהני. והראב"ד השיגו דשבוש הוא זה שאם קיבל לוי אחריות בשעת מתן מעות משתעבד. ונראה שאף רבינו מודה לו בזה כמו שכתב בלשונו הזהב ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקיבל עליו אחריות משמע דקיבל אחרי המכירה וטעמיה מבואר דאחריות ערבות על דאי הוא ולא מהני בזה קנין כמו שביאר המ"מ. וכמו שכתב בהל' ח' אחרי כן וכן הערב וקבלן שחייבו עצמן על תנאי אע"פ שקנו מידם לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא. ומיירי נמי בערב וקבלן אחר מתן מעות דבעי קנין וכתב בזה דלא מהני אבל בשעת מתן מעות אין בזה משום אסמנתא אף בלא קנין. ובזה הולך דברי רבינו הרא"ש ז"ל דיצטרך להצניע המתנה הראשונה משום דלא יוכל לשעבד עליו אחריות אחרי גמר הקנין דמה לי הוא ומה לי אחר.

והנראה דזה טעמא דהרמב"ם ז"ל והגאונים דכתובת ארוסה גביא מבני חרי אפי' כתב לה אחריות ועיין בזה ברא"ש פ"ד ס"ד וברמב"ם ס"י מהל' אשות והביאו הרא"ש בפ' אע"פ סי' ה' והשיגוך למה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי כו'. ונראה דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל והגאונים דבכתובה מתחייב אף דדאי הוא דמתחייב מעכשיו על תנאי ולא הוה אסמכתא. אבל אחריות ערבות הוא דנכסי דאינש ערבין ביה ואין ערב מתחייב היכא דהחוב בדאי ועל תנאי כמו שכתב רבינו פכ"ה מהל' מו"ל הל' ח' שהעתקנו בזה. אבל בשעת נשואים שפיר מתחייב דהוה כערב בשעת מתן מעות דבארתי דמתחייב אף בדאי:

ורבינו הרא"ש אף דבארתי דסובר בזה כשיטת הרמב"ם דאין יכול לקבל עליו אחריות בדאי אם לא בשעת מתן מעות סבר דבארוסה שכתב לה כתובה כיון דבעת שמתחייב קיבל עליו האחריות הוה כמו בשעת מתן מעות דלכ"ע משתעבד:

והנראה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שבארתי הני אמוראי דפליגי לעיל בזה אם כתובת ארוסה גביא ממשעבדי אזלי לטעמייהו דרב הונא דסבר הכא דגביא ממשעבדי אזיל לטעמיה דסבר בב"מ ד' ס"ו בשעת מתן מעות קנה הכל וא"כ סבר דאסמכתא קניא וע"כ ה"נ יכול לשעבד ולקבל עליו אחריות בדאי אף דהוה אסמכתא. ולפי' המפרשים דהא דס"ל לר"ה דקניא התם משום דעדיפי הך אסמכתא משאר אסמכתות אפשר דהכי נמי איכא עדיפות בההיא הנאה דמחתני אהדדי והיה כמו בשעת מתן מעות דהתם. ורב אסי סבר כהני אמוראי דהתם דפליגי אר"ה ולא מחלקינן באסמכתא ולא קנה וה"נ לא משתעבד ודו"ק

דף נג.

יתיב ר"נ ועולא ואבימי בר רב פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו. אתא ההוא גברא דשכיבה ארוסתו. אמרי ליה זיל קבר או הב לה כתובתה. אמר להו רב חייא תנינא אשתו ארוסה וכו' מתה אינה יורשה מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה. מאי טעמא. אמר רב אשי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי. ופי' התו' והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונית כתובתה והיינו דוקא נשואה שהוא יורש נדונייתה. ומצינו שנקראת נדוניא כתובה דהא אמר לעיל נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה וכו'. ונראה דדבריהם לא שייכו אלא לסברת התו' והמפרשים דתקנו כתובה לארוסה וקשיא להו שפיר מדוע קבורה אין לה תחת הכתובה והוכרח לתרץ דקבורתה היא תחת הנדוניא אבל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא תיקנו כתובה כלל לארוסה ודאי לא שייך להקשות מדוע אין לה קבורה דהא אף כתובה לא תיקנו ואף היכא דכתב לה אין מכתיבה שלו במשמע כלל על הקבורה אם חכמים לא תיקנו. וא"ש בפשיטות דברי הגמ' מאי טעמא אמר רב אשי שאין אני קורא בה שכתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי פי' דמשמעות הכתיבה רק בדתצא ממנו להנשא לאחר אבל לא במתה היא שיהי' לה קבורה וחכמים לא תיקנו בזה:

ולפי' התו' קשיא דהוה ליה לר"א לומר בפשיטות דהא אין יורש נדונייתא. ועוד קשה לדבריהם מאי הוה סברי הני אמוראי דהוה מחייבי ליה בקבורתה דהא אין יורש נדונייתה. ומאי משיב להו ר"ח ב"א מהברייתא דוקא דמת הוא גובה כתובתה ולא מתה היא דהא בברייתא מיירי ממנה ומאתים וממתה אינה יורשה הוה ליה לאתויי. וע"כ צריך לדחוק לפי' דהני אמוראי הוה סברי בקבורתה תחת מנה ומאתים ור' חייא ב"א מדייק להו דקבורתה היינו תחת הנדוניא. וזה מאד דוחק דעיקר הדבר חסר מהספר:

וע"כ צ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל כדבארתי דקבורתה תחת כתובתה היינו כתובת מנה ומאתים דרבינו סתם פי"ב מהל' אשות הל' ד' דתיקנו חכמים קבורתה תחת ירושת כתובתה. ובפירוש כתב בפ"י הל' ז' לפיכך כ"מ שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתו' וכן כתב פי"ו מהל' אשות הל' א' הנכסים שמכנסת האשה לבעלה אע"פ שהם כתובים בשטר הכתובה אין נקראים כתובה אלא נדוניא שמם ואין נקראים כתובה אלא מנה ומאתים עם התוספות בלבד. וכן משמע מדבריו פכ"ב מהל' אשות הל' י"ח האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין בין שדה שייחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו. ומפרש שייחד בכתובתה וכתב בכתובתה הכל תחת מנה ומאתים כפי' רשב"ם בב"ב דף נ' דלא כפי' התו' שם דהא נכסי צ"ב כבר הזכיר וא"כ נראה דמפרש דכל היכא דנזכר כתובה הוא רק מנה ומאתים. וא"כ הנראה לפרש דאף הא דקאמר הגמ' לעיל אף שכתובתה בבית בעלה או בבית אביה היינו הכתובה ממש היינו השטר שכתוב בו מנה או מאתים ואפשר שהיו רגילין למסור לה הכתובה בעת הנשואים שמקודם היתה הכתובה של אב ומן הנשואים הי' שלה וקאמר דאם מסר לשלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית אביה שעדיין לא מסר לה הכתובה בכ"ז דינה כבר כנשואה ובעלה יורשה ובסיפא קמ"ל בהלכו שלוחי האב עם שליחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה דהיינו דמסר כבר האב שטר, הכתובה לה וכבר מונח בבית בעלה בכ"ז דינה כארוסה ואין בעלה יורשה כמו שכתב רבינו פ"י הל' י"א שאין הכתובה עושה נשואים:

ובזה א"ש הסוגי' דלקמן ד' פ"א בפשיטות דקאמר בשומרת יבם דיורשי הבעל קברו לה משום דיורשים כתובתה. והקשו התו' לרש"י ז"ל דמפרש דאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא למ"ד בחזקת יורשי האב ומדוע חייבין בקבורתה. והנה אף רבינו מפרש כפרש"י דנכסים, בחזקתם דש"י תלויים בפלוגתא דבב"ב ולפי מה שבארתי ניחא דבאמת קבורה הוא תחת מנה ומאתים:

והינו דפריך התם לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה גבות מחיים וה"פ דהוא אף דיורש אחיו אבל תנאי כתיבה עוד לא נתחייב ואף אחיו עוד לא נתחייב בכתוב' דל ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ לא יריש כתובתה. ומשני דבאים עליו משני צדדים:

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פי"ח מהל' אשות דאם מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה ואם נשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשי כתובתה הם חייבים בקבורתה. ולדברי המפרשים דנדוניא תחת קבורתה קשה דהא כתב רבינו לקמן בהל' ט' דהנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שביעה יורשיה יורשים נדונייתה. ואף אם תאמר דאם הנדוניא אינה בעין ולא דברים הבאים מחמתן צריכים שבועה כדעת המ"מ שם הוה ליה לרבינו לפרש בזה דהא על הרוב אין צריכין שבועה. וכן בסיפא לא הוה לסתום דאם נשבעה שבועת אלמנה דיורשיה חייבים בקבורת' דהה ליה לפרש דנשבעה על הנדוניא דסתם שבועת אלמנה הוא רק על העיקר ותו' כדאמרינן בפ' אע"פ (דף נ"ה) לשבועה. א"כ מכל זה מוכח דס"ל לרבינו דכתובת מנה ומאתים הוא תחת קבורתה:

והראב"ד השיגו וכתב דעתא קלישתא קחזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי. והנה מה שהשיג דלא מקרי יורשים משום דחיישינן לצררי תמוה דהא אף שומרת יבם צריכה שבועה על הכתובה אחר חליצה בכ"ז חייבים בקבורתה ולא אמרינן דכבר נפרעה אלא ודאי אמרינן בזה הבו דלא ליסוף עלה על הא דרב ושמואל:

ונ"מ בדברינו אלו לענין מורדת מאיס עלי דהפסידה כתובתה לדברי רבינו או מורדת אחרי ד' שבועות ולא נדונייתה וכתבו האחרונים דהבעל חייב בקבורתה כיון דיורש נדונייתה ולדברינו אלה דהוכחנו דקבורתה הם תחת מנה או מאתים א"כ כיון דהפסידה כתובתה לא מחייב בקבורתה. וכן נ"מ בספק מגורשת אם מתה דהבעל יורש כתובתה מנה ומאתים ותו' אבל אין יורש נדונייתה כדמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' נחלות וע"כ לפי מה שבארתי לרבינו ז"ל הבעל חייב בקבורתה דהא יורש כתובתה מנה ומאתים אבל לדברי המפרשים אין הבעל חייב בקבורתה דהא אין יורש נדונייתה ודו"ק:

דף נז:

אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה ורב שמואל בר רב יהודא אמר משום סמפון. ומסיק דאיכא בינייהו קבל מסר והלך ופרש"י מסר האב לשלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דמשום שמא ימזגו ליכא ומשום סמפון איכא. ואף דמסקינן לעיל דבמסר אינה אוכלת בתרומה וכ"ש בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ואפי' לר"א דאמר התם דמסר מהני לתרומה ופרש"י התם דסבר הטעם משום שמא ימזגו מכ"מ משמע דבהלך אינה אוכלת היינו למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה תאכל לעולא אף בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל וכ"ש במסרו. והנה בגמ' מסקינן דטעם דמשנה אחרונה משום סמפון ועיין בתו' לעיל ד' מ"ח. אבל הרמב"ם פי' דאף למשנה אחרונה הטעם משום שמא ימזגו ותשקה לאחיה ולאחותיה וצ"ל לדידיה דאף במסר האב לשלוחי הבעל חיישינן שמא תשקה כפי' התו' דלעיל ונראה דשמה תשקה לאו דוקא אלא דלא בקיאה ואינה זהירה בשמירת תרומה כדבעי וע"כ חיישינן שמא תבא לידי מכשול וע"כ אף במסר איכא האי גזירה וכ"ש בהלך. ולמ"ד משום סמפון לא חיישינן למשנה ראשונה כמו בהגעת זמן דבדיקת חוץ שמה בדיקה וכן בהלכו שלוחי הבעל עם שלוחי האב לא חיישינן לסמפון למשנה ראשונה כיון דשלח שלוחים להכניסה לרשותו מבדק בדיק לה קודם כמו בהגעת זמן. והראב"ד ז"ל מפרש דמסר והלך חדא מלתא היא דמסר האב והלך לו. והלשון אינו משמע כן דלישנא יתירא הוא דמסר לבד משמע דהלך לו כמו לעיל ומה שקשה לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיותנו דמשמע דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון עיין לקמן בחי' ד' ע"ו ודו"ק:

דף נט.

אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופריך והא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי דאמר בקונם שאני עושה לפיך דצריך להפר שמא יגרשנה ותהי אסורה לחזור עליו. ומשני ר"ה בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' נדרים הל' י' אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שמשועבדים לו אע"פ שאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים עשו חיזוק לשעבודה דבעל ועין בכ"מ ול"מ שתמהו באמרה קונם שלא יהנה ממ"י תיפוק ליה דהא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובפ"ו מהל' ערכין כתב בהקדיש מעשה ידיה דדוקא בדאמר יקדשו ידיה לעושיהם:

והכ"מ תי' דבקונם יכול לאסור אף דבר שלא בא לעולם. אבל באמת מדברי רבינו פ"ו מהל' ערכין ופכ"ב מהל' מכירה והובא בח"מ סי' רי"ב סעי' ז' משמע דאין יכול לאסור אפי' עליו דבר שלא בא לעולם. ואף דמסוגיתנו משמע דיכול לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם כמו שיכול לאסור פירות חבירו עליו. סובר רבינו דבדרך דחי' קאמר אבל לפי האמת אף עליו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם אף דיכול לאסור פירות חבירו עליו ואפשר משום דדבר שאין בו ממש הוא כמו קונם שלא אישן וה"נ אין חל הקונם כיון שאינו בעולם. וכן סברתו תמוה דמשום דקונמות מפקיע מידי שעבוד יכול להקדיש נמי דבר שלא בא לעולם ומה ענין זה לזה. והא דכתב רבינו פ"ה מהל' תמורה דיכיל להקדיש עובר וכן כתב פ"ד מהל' פסולי המוקד' במפריש חטאת מעוברת דהוה כמפריש שני חטאות לאחריות. עובר בהמה שאני דלא חשיב כדבר שלא בא לעולם דלא מחשיב העובר כמו שאינו כלל אלא דמחשיב כאבר האם ולא גרע ממקדיש אבר בהמה כמו אם אמר רגל של בהמה תהא עולה דקדוש האבר כמו שפסק רבינו פט"ו מהל' מעה"ק ואף במכר להדיוט חל המכר כמו שהביאו המפרשים ראיי' מהא דקאמר בשבת ד' קל"ה כשלקח זה שפחה וזה עוברה. וא"ש כפשטא סוגי' דבכורות ד' ג' וי"ג דרב מרי הוה מקנה אודניי' דעוברי בכורות לעכו"ם ולא נצטרך לדחוק כפי התו' דהוה מקנה להאם שיקנה אזן דהעובר דאין זה במשמע. משא"כ במקנה לעובר דאדם מחשיב בב"ב עובר דבר שלא בא לעולם כיון דעובר ירך אמו אין לו זכיה. והא דיכול לקדש בתו נבאר אי"ה בקדושין:

והנראה בביאור דברי רבינו דחל הקונם באמרה שלא יהנה ממעשה ידיה. דבנדרים ד' י"ג אמרינן קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת אסור. ופריך והא דבר שאין בו ממש הוא. ומשני ר' יהודא באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם. ופי' הר"ן כלומר נעשה כאומר כיון דאמר פי מדבר משמע דקאי אפה ומשמע דקאי אדבור ואמרינן סתם נדרים להחמיר ואפה קאי וה"נ בקונם שלא יהנה ממעשה ידיה נוכל לפרש דקאמר קונם שלא יהנה מידיה ואמרינן סתם נדרים להחמיר ואסרה עליו ידיה שלא יהנה מהם. אבל במקדיש מעשה ידי או בקונם מעשה ידי אין ההקדש והקונם חל דאם נפרש דיאמר דמקדיש היד או קונם היד אין ההקדש והקונם חל דאין היד נתפס בהקדש וקרבן אלא אם פי' דמקדיש אותה להמעשה או שלא יהנה ממנה. וע"כ פריך לעיל לר"ל שאמר דנעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהם והא לא אמר הכי:

וכן קונם דבור פי עליך לפי זה לא חל הנדר ודלא כהג' רמ"א בסי' רי"ג ביו"ד דקונם פיו לא חל הנדר אם לא יפרש פי לדבורו וכן פי' הגר"א שם דלדברי הר"ן בקונם דיבור פי לא חל הדר:

משא"כ במרחיב הדבור ואמר קונם שלא יהנה ממעשה ידיה דנוכל לפרש דשלא יהנה מידיה קאמר דחל הנדר דתאסור היד שלא יהנה ממנה ואמרינן בזה סתם נדרים להחמיר ועל היד קאי כמו דאמרינן בפה מדבר עמך ידי עושות עמך:

וכן כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהל' מכירה והובא בש"ע סי' רי"ג דהאומר פירות שובך או פירות כוורת הוה כאומר כוורת לפירותיו ושובך לפירותיו והיינו כדבארתי דמפרשים לשונו דמכירה קאי נמי על הכוורת כמו שכתב הסמ"ע מדלא אמר פירות שיולדו בהכוורת:

וכן משמע מרבינו פכ"ב בהל' מכירה דביאר דפירות דקל הוה דבר שלא בא לעולם באמר מה שיוציא אילן זה מכור לך. ולפ"ז באמר פירות אילן אמרינן דאילן לפירותיו קאמר. והא דאמר שם בהל' ב' המוכר פירות דקל לא שיאמר בלשון הזה דהלשון כבר ביאר למעלה בהל' א' אלא לישנא דגמ' נקיט. והמ"מ מחלק בין פירות כוורת לפירות אילן. ודבריו דחוקים ולא נמצא בגמ' טעמים וחילוקים כאלה וע"כ יהי' הקושי' על רבינו מנין לו זה ולפי מה שבארתי מבואר הכל בגמ' ודו"ק:

דף סח:

בגרה אין צריכה למחות נשאת אין צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות ומוקי לה בדמיתזנא מינייהו. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"כ מהל' אשות הל' י"ג נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה בגרה וכו' אם נסקו האחים מלתת מזונותיה שהרי אין לה מזונות ושתקה ולא תבעה פרנסה אבדה פרנסתה לא פסקו האחים מזונותיה אע"פ שלא מחתה לא אבדה פרנסתה. ותמהו המפרשים על רבינו דמשוה נערה לבוגרת בנשאת דמגמ'. משמע דבנשאת בנערות אם מיתזנא לא אבדה ובנשאת בבוגרת אף אם מיתזנא אבדה כדקאמר בגרה ונשאת צריכה למחות ומוקי לה בדמיתזנא ורבינו מחלק בין מיתזנא ללא מיתזנא אלא בבגר ולא נשאת. והנראה דרבינו מפרש דהא דקאמר רבא הכא נשאת אין צריכה למחות היינו בקטנותה כדמיירי במתני' וכדמפרש רבינו בהל' י"ב שהקטנה אינה בת מחאה ובגרה ונשאת דקאמר רבא צריכה למחות מפרש רבינו דלאו דוקא בגרה אלא היינו נתגדלה אפי' בנערות דמ"ש נערה מבוגרת. ואל תתמה על לשון הגמ' דקרי לנתגדלה בגרה אף בנערה דהא בעולה סוגי' בגרה ממש. דזה כטעמיה וזה כטעמיה דהתם בגרה אתא לומר דאין לה מזונות מן הדין וע"כ על כרחך בבגר קאמר אבל הכא דהטעם משום דיש לה דעת למחול וכיון דלא תבעה בשעת נשואים מחלה מה לי נערה ומה לי בוגרת. וכן אין שייך לחלק בין מיתזנא ללא מיתזנא לאחר נשואים דהא הבעל חייב במזונותיה וא"כ ע"כ בגרה נתגדלה וכן נוטין דברי הר"י מיגש בש"מ ודו"ק:

דף עא.

המדיר את אשתו שלא תתקשט באחר מכל המינים יוציא ויתן כתובה. ר"י אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום. הא מתני' אוקמינה בנדרה סתם אליביה דרב או בנדרה איהי אליביה דשמואל ופליגי בזה דלת"ק כיון דנדרה סתם אליביה דרב או איהי אליביה דשמואל לא צריכה להמתין כלל וע"כ יוציא לאלתר ויתן כתובה ולר"י אף בזה צריכה להמתין עד השיעור. ולפ"ז ע"כ ה"פ דברי ר"י בעניות שלא נתן קצבה פי' דכבר עבר הקצבה ודלא כהמפרשים דלאלתר יוציא דמ"ש מעשירה. ובזה ניחא דפריך הגמ' על הא דבעשירות ל' יום מ"ט ולא ניחא ליה למימר דתסבול כמו כל אינך דמתני' משום כיון דנדר סתם אליביה דרב ואיהי אליביה דשמואל לא תוכל לסבול כלל כמו כל אינך דמתני' וע"ז יתרץ דאשה עשירה נהנית מריח קשוטיה ל' יום ולא תסבול כלל וכן בעניות דלא הורגלה לא תסבול כלל עד זמן הקצבה וע"כ צריכה להמתין אף בנדר סתם אליביה דרב או נדרה איהי אליביה דשמואל. אבל בנדר הוא במפרש אליביה דרב ולשמואל אף בסתם נראה דאף ת"ק מודה לר"י בהאי שיעור וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אשות בנדר הוא כהאי שיעורה דכ"ע מודו בזה והמפרשים כתבו דפסק כר"י ותמהו דאיך שבק רבנן ופסק כר"י ותמיהני על דבריהם ודו"ק:

דף עה.

היו בה מומים ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומים הללו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומים הללו ומקחו מקח טעות דברי ר"מ. ופריך רישא ר' יהושע וסיפא ר"ג. ואמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו. ורבא משני רישא כאן נמצא וכאן היה וסיפא כאן נמצא וכאן היה. איתיביה אביי נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומים אלו והיה מקחו מ"ט עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ואמאי לימא כאן נמצאו וכאן היו. ושני רבא משנתארסה משום דאיכא תרתי חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה ונפייס מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס במומים הוה חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן. עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונפייס אדרבה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו. וכתבו התו' רישא כאן נמצאו וכאן היו ולא מצי למימר השתא העמד רשות האב על חזקתו דהא איתרע ליה שנמצאו ברשותו הילכך אזלינן בתר חזקת ממון והיא אומרת משארסתני נאנסתי התם נמצא ריעותי' ברשות הבעל שנשאת וכו' דלא אתרע חזקת רשות האב ולכך נאמנת לר"ג. ונראה בכוונת דבריהם דקשיא להו דהא במשארסתני נאנסתי הלא איכא עוד ספק דאולי ברצון הוה וא"כ בכאן נמצא לא אתרע רשות הבעל דאף דכאן היו אולי הוה ברצון ומפסדת כתובתה וע"ז יתרצו דכאן נמצא לא צריך אלא דלתרע רשות האב וע"כ היכא דלא איתרע חזקת ורשות האב אף דהבעל נמי לא אתרע נאמנת לר"ג וע"כ נאמנת לענין ספק רצון וכן בטענת מוכת עץ כיון דלא אתרע רשות האב. ובזה א"ש דלא חילק הגמ' לעיל ד' י"ב על הקושיא לימא דרב יהודא דשמואל היא משום כאן נמצא משום דלא מגרע כלל רשות הבעל בספק דרצון ובטענת מוכת עץ וע"כ קאמר הא דמהימנא בזה הוא משום ברי ושמא. ורב אשי משני דרישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך. ואיתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמודו חכמים לר"מ במומים הראויים לבא עמה מבית אביה לבית בעלה שעל האב להביא ראיה ואמאי מנה לי בידך. ומשני הב"ע ביתרת. והנה הרי"ף ז"ל השמיט כל הסוגיא הזאת והביא המשנה כצורתה וכתב עליה רק מימרא דרב יהודא אמר שמואל דהמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור דבעל החמור צריך להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ותנא תונא כלה. ותמהו המפרשים דמדוע השמיט הרי"ף האי סוגי' דכמה הילכתא גברותא וכמה חילוקים איכא בין תירוצא דרבא ורב אשי דבבוגרת לר"א מנה לי בידך ועל הבעל להביא ראיה ולרבא כאן נמצא וכאן היה. ותירץ הרא"ש דאף רבא מודה בבוגרת ואין חילוק ביניהם. ותמהני דבכ"ז היה לו להרי"ף להביא האי סוגיא לילף מינה דבוגרת על הבעל להביא ראיה. ועוד דסברת הרא"ש דבוגרת ברשות הבעל מקרי לא שייך אלא לפרש"י דפי' דלמסקנת הש"ס בהמחליף פרה בחמור ומת החמור דעל בעל הפרה הראיה אבל לשיטת הרי"ף דבעל החמור צריך להביא ראיה א"כ הכא ודאי בוגרת לאו ברשותיה דבעל קיימא. ועוד איכא חילוק בין רבא ור"א דלרבא בההיא דמשארסתני נאנסתי בעינן שיהא בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה כמו שכתבו התו' דהתם ליכא למימר אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דלא יכול לידע מזה וע"כ בעינן דלא לתרע חזקת האב מכאן נמצא וכאן היה ולרב אשי אין חילוק אף בכנס ובעל לאלתר. וכן יהי' נ"מ לענין קדושין דלרבא אין צריך להחזיר האב הקדושין דחדא במקום תרתי הוא חזקת הגוף וחזקת ממון ולר"א צריך דחזקת דידה לא מהני לאב וכן כתבו התו' לקמן. ועוד הביאו האחרונים הרבה חילוקים ונ"מ עיין בב"ש. וכן הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' אשות הביא המשנה כצורתה ולא חילק בין נערה לבוגרת. וכן לא חילק בההיא דמשארסתני נאנסתי בין שהיה הות לאונסה או אם כנס ובעל לאלתר. ועוד יש לדקדק דנראה דהני תרתי חזקות דרבא לא שייכי אלא אליביה דר"מ אבל לרבנן כל היכא דיכול לבודקו אמרינן דראה ונתפייס ולא אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין וא"כ לרבנן אליביה דרבא היכא דאיכא הך חזקה דאין שותה בכוס אא"כ בודקו אין יכול לטעון כלל והיכא דליכא הך חזקה לרבא סגי שיביא הבעל ראיה שהיה קודם שנשאת דכאן נמצא וכאן היה וא"כ איך פסקו רבותינו הרי"ף והרמב"ם כמשנתנו שצריך להביא ראיה דקודם שנתארסה היו בה המומין:

ובזה ניחא לי דכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' אשות הל' ו' בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפי' היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונפייס. וזה להיפוך מדברי רבא דלרבא אם הביא ראיה שעד שלא נתארסה היה המום אמרינן אדרבה אין אדם מתפייס במומין. אלא רבא אליביה דר"מ קאמר אבל לחכמים דמומים הנבדקים ע"י מרחץ אין יכול לטעון א"כ כ"ש בשתה בכוס שחזקה שבדקו דאין יכול לטעון ולא אמרינן דאין אדם מתפייס במומין אלא אמרינן דראה ונפייס. והמ"מ כתב דלקח רבינו זה הדין מדאינו יכול לטעון טענת בתולים אחר כמה ימים. ולא נהיר ולא צהיר דהתם בדטען אחר כמה ימים מיירי במכחשתו והיינו משום דליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואמרינן שנאה נולד בינייהו במשך הזמן אבל אם יבוא עדים שנבעלה קודם שנתארסה ודאי דיכול לטעון והכא מיירי אף בידוע שהיה לה מקודם שנתארסה:

ונראה מדברי רבינו הרמב"ם דמפרש דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דבבעל מיירי כדאמ' בא על אשתו וכן כתב פט"ו מהל' מכירה דאם מצא הלוקח מום במקח ונשתמש בו מחל. וכתב המ"מ דלקח זה מסוגי' דכאן ולפרש"י אין כאן ראיה דהא מפרש דבדק קודם שנשאה אבל מנלן דמחל לאחר מכאן. אלא רבינו סבר דבבעל איירי. וכן התם דוקא נשתמש. וא"כ בלא בעיל לדברי רבא סגי שיביא ראיה דקודם שנשאת היו בה מומים האלו דכיון דליכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וא"כ איך פסק רבינו דצריך להביא ראיה שעד שלא נתארס היו בה המומים אף דאיירי בלא בעל. והמפרשים פי' דהרי"ף דפסק בהמחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראיה משום דרבא דכאן נמצא וא"כ ה"נ תסגי שיביא הבעל ראיה שהיה המום קודם שנשאת ואז צריך האב להביא ראיה כמו בעל החמור דהתם:

והנראה בביאור הסוגיא אליביה דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דהנה לעיל (דף י"ב) במשארסתני נאנסתי בפלוגתא דר"ג ור"י אמרינן דמהימנא מנא לר"ג משום חזקה דחזקת הגוף דאחרי כן נבעלה. ולענין ספק דרצון איכא חזקה נמי משום דמוקמינן בחזקת היתר וצדקת. והאחרונים כתבו דלא חיישינן לרצון דהוה כמו ספק מפרעתי:

ולענ"ד נראה דכל ספק סמפון ומקח טעות דבא לבטל דבר הידוע והנגמר בטענת סמפון הוה כמו ספק מפרעתי אם ספק בהסמפון. וכן משמע מהתו' חולין (דף נ"א) על הא דאמרינן לקמן במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ובעל הטבח שנולד ספק ברשותו עליו הראיה והקשה הר' י"ט דבנדה תניא בדקה חלוקה והשאילתה לחבירתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה כמו גבי בהמה וגבי מומים. ותירצו דכדי לקיים המקח מהני סברה זו שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי. והחילוק דזה הוה כמו ספק מפרעתי. וכן כתב הריב"ש בסי' שע"ג הובא בש"ש ש"ב פ"י בהסבר דברי התו' לקמן בסוגי' דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' ומפרשי דעל בעל הפרה להביא ראיה והקשו דבפרק השואל פריך גבי המחליף פרה בחמור וילדה ונחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה ואמאי הא אחר שמשך בעל הפרה את החמור נולד הספק ונולד הספק ברשות בעל החמור. ותירצו דצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא. וכתב הריב"ש הטעם בזה דכל שנולד הספק לגריעותא מפני ספק זה הוא בא לבטל קנין שהיינו מוחזקים בקנינו וע"כ צריך להביא ראיה אבל בהא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין דנים אלא על הולד וע"כ הממע"ה. וע"כ ההסבר הוא דהוה כספק מפרעתי דאל"כ מנלן לחלק בכך. וכן אמרינן בחנוני על פנקסו שאמר לתן דינר להפועלים דכיון דנתחייב בע"ה ודאי מדין ערב לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי אף דהספק אם נתן ונתחייב כלל כיון דאחרי ההתחייבות נולד הספק אמרינן דהוה כספק מפרעתי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שאלה ופקדון הל' ח' על האבעי' דשאל מן השותפין ונשאל לאחד מהם וכ' דה"ז ספק אם הוא שאלה בבעלים אם אינה לפיכך אם מתה אינו משל ואם תפסו הבעלים אין מוציאים מידו פשע בה ה"ז משלם. והטעם בזה דפושע חשיב כמזיק וחיובו ברור ושאלה בבעלים מחשיב כטענת סמפון דמצד אחר בא לפטור וע"כ לא אתי סמפון ספק ומוציא מידי ודאי התחייבות אף דאם הסמפון היה אמת לא נתחייב לו כלל. אבל אם מתה פטור דלא נתחייב ודאי דאולי בבעלים הוה ואין דינו כלל כשואל והוה כספק מנתחייב. מכל הלין מבואר דספק סמפון ומקח טעות הוה כספק מפרעתי:

והא דמהני טענתו בלא מצא לה בתולין או במומין משום דשור שחוט לפניך וש"ש לא מקרי טענת ספק כמו בסוטה דמפסדת כתובתה אף דספק מפרעתי הוא כיון דש"ש דקינא לה ונסתרה. וכן אמרינן בשור שנגח הפרה ונמצא עוברה בצדה דאמר סומכוס דחולקין ולא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו בנפל הבית עליו ועל אביו בב"ב (דף קנ"ז) אלא כיון דשור שחוט לפניך לא מקרי טענת ספק:

וע"כ ניחא בההיא דמשארסתני נאנסתי דפליגי בהא ר"י ור"ג. דר' יהושע סובר כיון דיבוא בטענת ש"ש לא מקרי ספק מפרעתי וע"כ היא צריכה להביא ראיה. ור"ג סובר כיון דאית לה חזקת הגוף אתרע הש"ש והוה כמו ספק מפרעתי. וכן אמרינן בב"ק דלסומכוס היכא דחזקת הגוף מסייע לחזקת ממון המע"ה והיינו כיון דנתרעה הש"ש משום חזקת הגוף אין ספק מוציא מידי ודאי. והא דבעי ר"ג שתטעון ברי משום דאף ספק מפרעתי בעינן שיטעון בעל השטר ברי ועוד דאיכא רוב כנגדה טענת רצון וקודם שנתארסה אבל בחרשת ושוטה דליכא טענת רצון ולא הוה לה לטעון חזקת הגוף לבדה מרעה הש"ש. וכן התם בנשתטה המלוה גובה שטרו עיין בפ"ת ח"מ סי' נ"ט ס"ק ב':

ובזה ניחא דבב"ק אמרינן דאף בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא וחזקת הגוף מסייע להניזק המע"ה ולכאורה הוא סתירה לדברי ר"ג דהכא ועין בש"ש ש"ב פ"ו. ולדברינו ניחא דהכא הוה ספק מפרעתי והתם הוה ספק מנתחייבתי:

ולפ"ז נראה לפרש סוגיותינו דה"פ אליביה דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרב יהודא אמר שמואל אתא לומר דבמקח יקרא ניגמר המקח רק אחרי שנכנסה לרשותו ואחרי כן יחשב ספק סמפון כספק מפרעתי. דכיון דכבר נתודע מכר ונעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון לא אתי סמפון ספק ומוציא מידי ודאי מכר. אבל אם החפץ שבו נמצא הסמפון לא נכנסה לרשות הלוקח ולא נתודע בו מכר אף דנעשה בו קנין אם נמצא בו סמפון לא חל הקנין והוה כמו ספק אם נתחייבתי וע"כ במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה. דכיון דהחפץ אשר נמצא בו הסמפון עדיין לא נכנס לרשות הלוקח אף דנעשה בו קנין המועיל לא מקרי עדנה ניגמר המקח והוה הספק כמו ספק דנתחייבתי. ומייתא תנא תונא מרישא וסיפא דלפ"ז טעמא דהרישא כיון דלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לא מקרי ניגמר המקח וע"כ בנמצא ספק סמפון הוה כספק נתחייב וע"כ על האב להביא ראיה ואף הקדושין מחזיר האב דתפיסתו לאו כלום הוא. ובסיפא כיון דנכנסה לרשות הבעל מקרי ניגמר המקח דכבר נעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון וע"כ לא אתא סמפון ספק ומבטל לו והוה כמו ספק מפרעתי:

ומעיקרא בלישנא קמא הוה סבר רב יהודא דתמיד על בעל החמור להביא ראיה אף אם היה נעשה בו משיכה ואח"כ נמצא איזה סמפון משום דמוקמינן בחזקת מ"ק וכר' יהושע. ומסיק רמי בר יחזקל דהיינו טעמא דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה דבעינן דהחפץ אשר נמצא עליו הסמפון יכנס לרשות הקונה. ואז נקרא נגמר המקח וספק סמפון יחשב כספק מפרעתי. וע"כ במחט שנמצאת בבית הכוסות כיון דכבר יצאת הפרה לרשות הקונה וניגמר המקח עליו הראיה דלא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. וא"כ להמסקנא הזאת א"ש רישא וסיפא דמשנתינו ולא נצטרך להחילוקים והטעמים דאמרו בזה רבא ורב אשי. וסבר הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דנקבע בהגמ' דברי ר"י אמר שמואל לבסוף הילכתא כותיה ואתי המשנה כפשוטא וע"כ השמיטו דברי רבא ורב אשי בזה:

ורבא ורב אשי סברי כיון דניגמר הדבר בקנין לבד אף דלא נכנס לרשות הלוקח מקרי ניגמר המקח ולא אתא סמפון ספק ומבטל ליה וע"כ יחלוקו בחילוקים אחרים:

ונראה דרבא אזיל בזה לטעמיה דפסק בב"ב (דף קנ"ג) בשטר דהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית כר' נתן דעליו להביא ראיה כיון דנעשה שטר וא"כ נעשה הקנין לא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. ורבא גריס התם הרי"ף ז"ל דרבה אמר התם ראיה בעדים ורבנן פליגי התם על ר"נ וסברי כיון דלא החזיק הקונה בהקרקע ברשות הנותן נולד הספק ועליהם להביא ראיה. וכן רבי זירא דפליג על הא דשמואל דהכא סבר התם ראיה בקיום השטר. והרי"ף פסק התם כר"ה דראיה בעדים כדפסק הכא כשמואל:

ובזה נראה לפרש הסוגיא דקדושין (דף ע"ט) דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו. ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם, וקאמר לימא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"נ דרב דאמר כר"נ דאזיל בתר השתא ושמואל דאמר כר' יעקב דכיון דלא נתודע דבר ברור בהקנין חושב אותו לספק. ודחי דרב יכול לסבור כר' יעקב דעד כאן לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וה"פ דעד כאן לא קאמר ר"י התם דחזקת ממון עודנו עומד ברשות מריה קמיה ודבר הנקנה עדנה לא בא לרשות הלוקח אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו דהאב הלא אין מוחזק בה ואדרבה היא מוחזקת בגופה והוה כמו דבר הנקנה בא לרשות הלוקח והספק נולד ברשותיה וע"כ על האב להביא ראיה. ושמואל סבר דכל זמן שלא נתודע חזקתה לא מקרי מוחזקת והוה ספק. והמפרשים דחקו בזה עין בש"ש ש"ג:

והנה לעיל הוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דפכ"ה מהל' אשות דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו היינו בבעל ואם לא בעל לרבא תמיד על האב להביא ראיה דליכא חזקה דאין אדם שותה בכוס וליכא הני תרי חזקות דרבא. אם לא באותן מומין שהיו יכולין לבא אחרי שנשאת. אבל במומין שניכרים שהיו ברשות אביה או שהביא הבעל ראיה שהיו בה קודם שנשאת אף דלא ידעינן אם היו קודם אירוסין על האב להביא ראיה דאמרינן כאן נמצא וכאן היו. וא"ש לפ"ז דמקשה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמודים חכמים לר"מ במומין הראויים לבא מבית אביה פי' דניכרים דלא נתהוו בעת הקצר אחרי הנשואים דעל האב להביא ראיה. דלרבא ניחא דבזה אמרינן כאן נמצאו וכאן היה דהכא ליכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון דלא בעיל דבבעיל לא יכול לטעון כלל לרבנן כדבארתי לעיל דאמרינן ראה ונפייס. אבל לרב אשי קשיא. ומוקי לה באצבע יתירה. ובזה ניחא דאף הרמב"ם ז"ל מוקי לה באצבע יתירה דכן נצטרך להעמידה אליביה דשמואל דסבר כיון דנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה שהיה בה קודם שנתארסה אף דניכרים שהיו בה קודם שנשאת:

ובזה נראה לפרש הסוגיא דלעיל (דף מ"ח) דרב אמר לעיל מסירתה לכל חוץ מתרומה ואמוראי פליגי עליה וסברי אף לתרומה. ונראה דסברי כעולא ורב שמואל בר יהודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון וסברי נמי כשמואל דהכא דמשמסר האב לשלוחי הבעל ליכא משום סמפון דעל הבעל להביא ראיה. ור"א דהתם אזיל לטעמיה דסבר בב"ב ראיה בעדים והיינו כשמואל. ומקשה שם מברייתא לכולהו דאמרינן דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אבל במסר אין אוכלת ולשמואל ע"כ טעמא דברייתא משום שמא ימזגו דלסמפון אף במסר לא חיישינן. ובזה ניחא דפסק הרמב"ם דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה משום שמא ימזגו לה כוס לא כסוגי' דלעיל (דף נ"ח) דמפרש משום סמפון דלשמואל דהילכתא כוותיה ע"כ צ"ל כן:

והנה בספק אבעיות דלא נפשטו בש"ס או שנשארו בתיקו מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל מבוכה גדולה ודברים סותרים בהרבה מקומות ועל הרוב כתב המע"ה ויועיל תפיסה להשני כמו בכל הניזקין. ובספק קנין פסק על הרוב דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה לבד באחדים מהם. והם אם ס"ת בכלל נכסים פי"א מהל' זו"מ פסק דאם תפס אין מוציאים מידו. בשתי עליות זו על גב זו פ"ה מהל' שכירות הל' ח' באם נפחתה התחתונה ה"ז ספק ואם דר בעליונה אין מוציאים אותו בפ"ח מהל' מכירה כתב מכר שוה ק' בר' והמוכר יוצא ונכנס אזוזי ה"ז ספק אם הוה כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שמכר ביותר או משום שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאים מידו עכ"ל. ובפ"ג שם הל' י' כתב הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחד אע"פ שאמר קנה המטלטלין אגב הקרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה הב' המטלטלין ואם תפסם אחר שחזר בו המקנה אין מוציאים מידו שהרי תפסם אחר שהחזיק וקנה חבירו הקרקע שיקנו אלו על גבו עכ"ל. באבעיא דבת ארוסה ובת אנוסה ובת שניה ובת יבמה דלעיל (דף נ"ד) כתב דאין להם מזונות ולא כתב דיועיל תפיסה. באבעיא אם אלמנה וב"ח ימעטו בנכסים מועטים בב"ב ק"מ ובאבעיא בבריא היך בכתב לאשתו קרקע כ"ש פסק דמספיקא לא מפקינן מן היורשים ולא כתב דיועיל תפיסה. ובאבעי' דכליו של מוכר ברשות לוקח וכן להיפוך בב"ב (פה ע"ב) פסק רבינו דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה. בפי"א מהל' נ"מ כתב כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ל' של עבד הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות ותמה המ"מ מפני מה לא כתב ואם תפס לא מפקינן מיניה בפ"ד מהל' חו"מ כתב כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא לעצמו שעדיין לא גמר שחררו ולא האדון יכול להוציא שהרי לא נשאר בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו וסימא עינו יוציא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו משמע רק בבבא דסיפא אין מוציאים בתפס ולא בשני בבות הראשונות וכמו שמשמע מדבריו בפי"א מהל' נ"מ שהעתקנו. ותימא דמ"ש:

והנה בש"ס נמצא ג"כ פסקי דינים בספיקא דדינא שסותרים אלו את אלו בגיטין (ד' ס':) אמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא כל דאלים גבר. וכן לעיל במורדת (דף ס"ד) השתא דלא אתמר הלכתא הכי והכי אי תפסה לא מפקינן ואי לא תפסה לא יהבינן לה. במצר ג' מצרים בב"ב (דף ס"א) פסק הגמ' שודא. במכר שני אלנות דמספקא לן אי קנה קרקע אמרינן דלא קנה. ובספק תפוס לשון ראשון או אחרון דג"כ ספיקא דדינא דפלוגתא דתנאי הוא ולא כמו שדחקו האחרונים להדמותו לספק שבשטר והרבו בקושיות על הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן כתבו התו' והרא"ש בב"ב דמיקרי ספיקא דדינא פסק הגמ' הלך אחר פחות שבלשונות. וכן בב"מ באחד ששכר מרחץ מדינר זהב לחודש וי"ב לשנה פסק ר"נ קרקע בחזקתה עומדת ולא מהני תפיסה. וכן כור בל' סאה בסלע פסק שמואל דראשון ראשון קנה ולא מהני תפיסה וכן כתב בזה הרמב"ם ז"ל ולא כתב דיועיל תפיסה. ובמשוך בהמה לקנות כלים שעליה דנשאר באבעיא ולא איפשיטא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מכירה דלא קנה ומשמע דאף תפיסה אין מועלת והוא תמוה מ"ש מכור בל' סאה בסלע דמוקמינן בחזקת הלוקח. ועיין בספ' ת"כ סי' נ"ט שהביא בשם הר"ן דמשוה להו אהדדי. ומ"ט אין מועיל תפיסה. ובבעי' דספל מלמעלה וקפל מלמטה ובאיסתרי מאה מעי פסק הרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה והנראה בביאור הדברים האלה לפי מה שבארתי דשור שחוט לא מקרי ספק מוציא מידי ודאי וע"כ בש"ש מהני תפיסה בספיקא דדינא כיון דב"ד לא ידעו איך לדון עביד זה דין לנפשיה כיון דש"ש לפניך ולא מקרי ספק מוציא מידי ודאי. ודוקא בספיקא דדינא אבל לא בספק ממעשה דבזה פסק הרמב"ם ז"ל דלא יועיל תפיסה לבד בספק בכור ותקפו כהן כדנבאר. וע"כ בכל האבעיות מנזקים ש"ש הוא דהא ודאי אזקיה ונתחייב לו אלא דיש סברות בדין לפוטרו וע"כ מועיל תפיסה. וכן באבעיא דקרקע לא' ומטלטלין לאחד דיקדק רבינו לבאר והוסיף בלשונו דלכך מהני תפיסה שהרי תפסם אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנו אלו על גבו פי' דכיון דנתקיים הקנין בהקרקע והספק רק על המקצת מקרי ש"ש. וכן באבעיא אם ס"ת בכלל נכסים כיון דנתקיים הקנין בכל הנכסים והספק רק על הס"ת מקרי ש"ש לענין המקצת דמספקא לן. וכן במוכר שוה ק' בר' והמוכר יוצא ונכנס הוה כש"ש. ובספל מלמעלה וקפל מלמטה וכן באיסתרי מאה מעי הוה ש"ש דהא כתוב ביה תרי לישני ועוד דטוען ברי. וכן בנמסר כיון דטוען ברי יכול לתפוס דאין כאן ספק מוציא מידי ודאי דהא טוען ברי דאזקיה. משא"כ באבעיא דשכירו ולקיטו לענין תקנת נגזל שטוען ספק וע"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ואין מועיל תפיסה. וכל האבעיות מספק קנין כיון דאין ש"ש ולית ליה טענה ברורה להוציא אין ספק מוציא מידי ודאי. וכן פסק באבעי' דלעיל (דף נ"ו) בפרסה נדה בחופה דלא קנה דספק קנין הוא ועיין באה"ע סי' ס"א בפ"ת ס"ק ה' שהאחרונים תמהו בזה על רבינו דלא כתב דמועיל תפיסה בזה. ובאבעיא בבריא דכתב לאשתו קרקע כ"ש פסק דאבדה כתובתה אף דספק מחילה הוא משום דהוה כש"ש והא דלא מהני לה תפיסה נראה כיון דגביא מקרקעי לא מהני תפיסה בקרקע ונראה דאף לאחר תקנת הגאונים בזה לא תיקנו. וכן היינו טעמא דבת ארוסה ואנוסה וכו' וכן באלמנה וב"ח אם ממעטים בנכסים דפסק רבינו בכל אלה דלא מהני תפיסה משום דשיעבודם רק על הקרקע. ובאבעיא דשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם כיון דפשע ונתחייב ודאי ופטור דבעלים הוא משום גזירת הכתוב הוה כספק מפרעתי כדבארתי ותפיסה לא מהני לזה דפטור דבעלים לא מחשיב כש"ש. אבל באבעיא ב"ק (דף ק"ח) נגנבה באונס והחזיר הגנב לבית שומר ומת בפשיעתו פסק הרמב"ם ז"ל דפטור כיון דהחזיר מחשיב כש"ש וטענה ברורה ומהני תפיסתו ולא הוה כספק מפרעתי. וע"כ מהני נמי תפיסת בע"ה דפטורו של זה רק משום תפיסה הוא וע"כ יכול לחזור ולתפוס:

ובמעוכב גט שחרור דפסק דאין לו קנס ולא מהני תפיסה אף דש"ש הוא וכן בחבלו ביה אחריני היינו טעמא כיון דלא ידיע דמאן הוא אם של עצמו הוא או דבעליו הוה כשני יוסף בן שמעון דאין יכולים להוציא שטר חוב על אחרים והרשאה לא מהני בזה כיון דקנס הוא ואין מתחייב עד העמדה בדין אין יכול להקנות זה בהרשאה. אבל באזקיה בעליו בעינו ושינו מהני תפיס' כמו שהעתקתי לעיל מפ"ד מהל' חו"מ משום דהוה ש"ש:

ובשלמו בנים לבנים פסק דיחלוקו בכפל כיון דשניהם אין מוחזקים ואיכא דררא דממוניה להאי ולהאי חולקים. ולא דמי למעוכב גט שחרור בחבלו ביה אחריני דהתם כיון דאפסדיה ממונא ואי דהאי לאו דהאי לא מקרי דררא דממונא. משא"כ בכפילא דהכא דרווח מעלמא קאתו להו ושניהם שייכו ביה חולקים דמקרי דררא דממוניה להאי ולהאי וכן תפיסה מהני כיון דשניהם אין מוחזקים ביה. וכן באבעי' דמוכר עבדו לקנס גיטין (דף מ"ב) פסק הרמב"ם דקנס של מוכר הוא דספק קנין הוא ומוקמינן בחזקת מוכר ואין חולקים כמו בכפל. והיינו כיון דאפסדיה ממונא ליכא דררא דממונא להאי ולהאי ולא דמי לכפילא דרווח דאתא מעלמא הוא כדבארתי. אבל תפיסה מהני משום דלאו מרשות מוכר יתפוס אלא מיד המזיק ומרשות שאינה של שניהם יתפוס:

ובאבעיא דמלוה שעמו בבכור אי מקרי ראוי פסקינן בבבא בתרא (דף קכ"ו) דיחלוקו ולא מהני ליה תפיסתו דהא הוא טוען דלאו מוחזק הוא דלא להוי ראוי והוה כמו כל ספק ירושה דחולקים:

ובמצר ג' מצרים בב"ב (דף ס"א) דאמרינן שודא דדייני דהתם כיון דהמכירה נתקיימה לכל השדה ויצאה השדה מרשות מוכר ואף הלוקח לא מקרי מוחזק דהתלם עומד בפני עצמו וחזינן כמו דאין שניהם מוחזקים בהתלם וכיון דליכא דררא דממוניה וליכא למיקם עלה דמלתא שודא דדייני כדמבואר בב"ב (דף ל"ה). ודינא היא ולא פשרה דלא כמו שכתבו התו' וע"כ פסק שם רבינו בכל האבעיות מהמצרים שודא והאחרונים תמהו בזה:

והא דפסקינן בכור בל' סאה בסלע דראשון ראשון קנה היינו כיון שהתפיסו המוכר ברשות בתורת קנין אזלינן בתר חזקה דהשתא כמו שאמר ר"ע בבכורות פ"ח אם נתן לא יתן. ולא דמי למשוך בהמה זאת וקני כלים שעליה דהתם הכלים על בהמת של המוכר וע"כ בחזקת המוכר הם ולא יצאו בהמשיכה מרשות מוכר וע"כ פסק רבינו דלא קנה כמו בכל האבעיות מקנין ואף תפיסה אין מועיל כדבארתי וכן מכר שוה ק' בר' ועייל ונפק אזוזי דפסק פ"ח מהל' מכירה שזכרנו לעיל דעומד ברשות הלוקח דכיון דאחזקיה ברשות אזלינן בתר חזקה דהשתא ולא מוקמינן בחזקת מ"ק אף דקרקע הוא:

וכן פסק פכ"ח מהל' זכיה הל' י"א מדה בחבל הן חסר או יתר או להיפוך הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין הן חסר או יתר עכ"ל ומשמע אף ביתר אין יכול להוציא מיד הלוקח ולא אמרינן בזו קרקע בחזקת בעליה עומדת. כיון דנתקיים המכירה לכל השדה השדה ברשות הלוקח עומדת דאזלינן בתר חזקה דהשתא. ולא דמי למצר ג' מצרים דהתם התלם של מצר רביעי עומד בפני עצמו דאיכא עליה ריכבא דדיקלא או לא מובלע אבל הכא היתר הוא מובלע בכל השדה דהלוקח ואף תפיסה לא מהני דתפיסה לא מהני בקרקע. ובזה ניחא הא דפריך בב"מ (דף ק') במחליף פרה בחמור וילדה ולחזי ברשותא דמאן קיימא דקשה דהא גודרות אין להם חזקה והוה כמו קרקע והוה ליה למוקמינן בחזקת מ"ק. וכן בבבא בתרא (דף ל"ג) בההוא דשטרא זייפי אמרינן דהילכתא כוותיה דרבה בארעא דהיכי דקיימא ארעא תיקום והקשו בתו' מדוע לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת. ולדברינו ניחא כיון דיצאה השדה לרשות הלוקח וברשותו נולד הספק אזלינן בתר חזקה דהשתא הן בקרקע והן במטלטלין:

וכן באבעיא ב"ב (דף ק"ד) דהיו מובלעים רובם במיעוטה או שהיו, מחולקים כמו חוט או דרך עקלתון פסק הרמב"ם פכ"ח מהל' מכירה המע"ה. ומשמע דאם הלוקח מוחזק על המוכר להביא ראיה. כיון דהשדה כבר יצאת לרשות הלוקח וברשות הלוקח נולד הספק אזלינן בתר חזקה דהשתא ואף תפיסה לא מהני להמוכר דתפיסה לא מהני בקרקע:

וכן ביתומים אמרו אנו השבחנו אמרינן דארעא כיון דלמגבי קיימא על היתומים להביא ראיה. והיינו כדפרשתי כיון דגוף הקרקע נגבה הספק נולד ברשות הב"ח ועל היתומים להביא ראיה. והתוס' דחקו שם ואוקמו דמיירי באפותיקי ומשמעות הגמרא לא משמע כן. מכל הלין מוכח דאזלינן בתר חזקה דהשתא בין בקרקע בין במטלטלין. והא דפסק ר"נ בההיא דשכר מרחץ בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש דקרקע בחזקת בעליה עומדת התם כיון דהתפיסו בעליו רק לשכירות וע"כ עומד בחזקת בעליו ומקרי דנולד הספק ברשות משכיר ואף דהשוכר תפוס תפיסה לא מהני בקרקע:

וכן מדה בחבל בסימניו ובמצריו ב"ב (דף קו) דהקרקע בחזקת המוכר לא מהני תפיסה בקרקע. והא דמהני תפיסה בקרקע באבעיא דעייל ונפק אזוזי ב"מ (דף ע"ח) שזכרנו לעיל משום כיון דהמוכר עייל ונפק אזוזי לא מקרי חזקה בריאה ומתחילת חזקתו נולד הספק וע"כ יכול לתפוס בעל חזקת מריה קמא דלא יצא עדנה מרשותו לגמרי. וכן בשני עליות זו על גב זו כיון דיש לו ודאי פירות דחד עליה ואית ליה חזקה בהאי ביתא לא מקרי תפס מרשות אחר אם נפחתה התחתונה ותפס העליונה ולא נוכל להוציא מידו. וכן במורדת תוכל לתפום הקרקע דצאן ברזל דלא יצאה הקרקע עדנה לגמרי מרשותה ועיין לקמן בחידושי לקדושין (דף מ"ה):

ודע בכ"ז דמהני תפיסה להרמב"ם ז"ל דורא בספיקא דדינא מהטעם שבארתי אבל בספק דמעשה אף דש"ש וטוען ברי ואיכא דררא דממוניה לא מהני תפיסה להרמב"ם כמו שפסק בשור שנגח את הפרה אפי' ניזק טוען ברי ומזיק שמא. וכן פסק בתרי ותרי פ"ז מהל' עדות דמוקמינן הממון בחזקת מי שהוא ולא כתב דיועיל תפיסה לבד בספק בכור שפסק בפ"ה מהל' בכורות דתקפו כהן אין מוציאים מידו. ועיין בהמפרשים שהשיגו עליו דמסוגיא דבב"מ (דף ו) משמע דתקפו כהן מוציאים מידו. והנראה בביאור הסוגיא דשם לדברי רבינו דהכי איתא התם דמבעיא להו בשנים אוחזים בטלית ותקפה אחד בפנינו והאחר שתק ולבסוף צוח מהו וכו' וקאמר את"ל תקפה בפנינו מוציאים מידו הקדישה אינה מקודשת. ואת"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאים מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמרתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דלמא השתא מיהא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ת"ש דההיא מסותא דהוה מנצי עליה בי תרי קם חד מינייהו אקדשיה ופרשו מיניה רב חנינא ור' אושעיה וכולהו רבנן ופשיט רב המנונא ממתני' ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים ובין טמאים המע"ה. ותני עלה אסורים בגזה ועבודה והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאים מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפה אסורים בגיזה ועבודה. א"ל רבה קדושת בכור קאמרת לעול אימא לך תקפו כהן מוציאים אותה מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה דקדושה הבא מאליה שאני א"ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפה כהן אין מוציאים אותו מידו אמאי נכנסים לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. ופירש"י דהספיקות הם ספק פדיון פטר חמור כדמוקי לה לקמן. והנה יש לדקדק הרבה בזה הסוגיא דאיך מוכיח רב המנונא מהמשנה דקתני המע"ה דתקפו כהן אין מוציאים מידו דהא בהרבה מקומות אמרו המע"ה ולא מהני תפיסה. ועוד דלענין ספק בכור אדם ובכור בהמה טמאה ודאי לא מהני תפיסה ובפי' אמרו בכורות (דף ט') זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. ועוד דרבה דחי דהא דאסורים בגיזה ועבודה משום דקדושה הבא מאליה שאני הא ודאי קי"ל ספק הקדש לחומרא אפי' בקדושת פיו כמו כל ספק איסורין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות באבעיות דהקדש עיין בדבריו פ"ב מהל' ערכין ובפ"ה. וכן אמרינן שור בשורי דלמעלה מן הקטן כולם הקדש. וכן אמרינן ספק נדרים להחמיר וא"כ אף בלאו קדושה הבא מאליה ספק הקדש לחומרא והוה ליה לומר דלא ילפינן איסורא מממונא. ועוד דלמה ליה לרב חנניא לסיועי לרבה דתקפה כהן אין מוציאים מהברייתא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר ליתי מהמשנה דבכורות שהבאתי דאמרו שם דבספק פדיון פטר חמור פודה פעמים הרבה ונכנסים לדיר להתעשר. ועיין בתוס' מה שדחקו עוד בזו הסוגיא דהא תקפה אחד בפנינו מיירי בשתק ולבסוף צוח ובהקדיש ובכל הסוגיא לא מיירי כלל בזה:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה