באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת יבמות
דף כה
והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' סוטה הל' ט"ו דעד טומאה דסוטה אפי' עבד ואפי' שפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים וכו' נאמן וכו' ותאסר על בעלה לעולם. משמע אבל הפסולין בעבירה דאורייתא אין נאמנים להעידה שנטמאה. ותמה המ"ח מצוה ל"ז דמ"ש אשה וקרוב מפסולין בעבירה דאורייתא דהא כולם פסולין מדאורייתא לעדות ועוד דמ"ש מכל איסורין שבתורה דמבואר בדברי רבינו פי"א מהל' עדות דעד אחד נאמן ונאמן בזה אף פסול בעבירה דאורייתא. וכן בפ"ט מהל' רוצח לענין עגלה ערופה דפוטר ע"א מע"ע בראית הרוצח פסק רבינו דהן קרוב והן פסול בעבירה דאורייתא כשר בעדות זה ומ"ש בעד טומאה דסוטה דחלק רבינו בין פסולין בעבירה ובין שאר הפסולין:
והנראה טעמא דרבינו בזה דפסולי עדות בעבירה ילפינן מאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס דכללה התורה דכל היכא דבעי עד לא יהי' רשע ובסוטה עד כתיב ועד אין בה. ולא דמי לקרובים דהתם מלא יומתו אבות על בנים דד"נ ילפינן ועדי ממון הוקשו לד"נ ממשפט אחד וע"כ רק לדיני נפשות וממונות ילפינן מזה אבל לא עד טומאה דסוטה דלאו משפט הוא וסגי בעד אחד. וכן לא דמי לפסולי נשים ועבדים דהתם מועמדו שני האנשים נפקא דזה רק בעדות ממון ונפשות מיירי ולא ילפינן מיניה עד טומאה דסוטה כדבארתי. ובעגלה ערופה דכשרים אף פסולין בעבירה התם לא כתיב עד אלא לא נודע כתיב וע"כ אם נודע דפטור מע"ע לא מחלקינן בין אם נודע מפסול בעבירה או משאר פסולין:
והא דבשאר איסורין נאמן עד אחד אפי' הפסול בעבירה מדאורייתא התם לאו מטעם עדות קאתינן עלה. דהא לא בעי שיעידו בפני ב"ד אלא נאמן מטעם חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדכתב רבינו פי"א מהל' עדות לפיכך החשוד על דבר יש לו לדון בו להעיד בו לאחרים חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים לפי שאימת האסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהם:
וכן נראה דבאמר לו ע"א אכלת חלב או נטמאו טהרותיך והוא שותק דקדושין ד' ס"ו נאמן בזה אף פסול בעבירה מדאורייתא דהתם נמי מטעם חזקה דהוא שותק אסרינן ליה ומה לנו בהעד אם הוא פסול או כשר דהא העד בלאו שתיקותיה דזה לא מעלה ולא מוריד. והא דאמרינן התם באמר לו עד אשתך זנתה דאין גזלן נאמן אפי' לאביי דעד אחד נאמן התם מסוטה ילפינן דלא תהא עדיפה שתיקותיה מקנוי וסתירה בכ"ז עד פסול בעבירה דאורייתא לא מהימן. וכן נראה דטעמיה דאביי דלא חשיב ליה התם דבר שבערוה דמסוטה יליף דשתיקותיה הוה רגלים לדבר כמו קינוי וסתירה דסוטה וע"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דפסול בעבירה מדאורייתא לא מהימן בזה אבל בשאר איסורין דלאו דבר שבערוה נאמן בהם אפי' הפסול בעבירה מדאורייתא דבכל האיסורין אזלינן בתר חזקה ואומדנא:
ודברי הר"ן שם תמוהים דכתב דמאו הודע אליו שמעינן דבעינן שכשר יודיעהו. ותימה דמ"ש מלא נודע מי הכהו דאמרינן דסגי ההודעה אף מפסול. ועוד דמוכח מהגמ' וכתב הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות דאף אשה מהימנא בשותק ומנלן מדאורייתא לחלק בין הפסולין:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' עדות הל' ז' עד אחד ש נאמן באיסורין וכו' שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. אבל החשוד על דבר נאמן על של אחרים ואין נאמן על שלו. ומדהביא ראיה משחיטה ס"ל אף היכא דאיתחזק איסורא ע"א נאמן. וכן לא מפליג בין שהיה בידו או לא דאל"כ מאי ראיה מביא. וכן אמרו בסוכה ד' מ"ב דשחיטת קטן כשרה אם גדול עומד על גביו משמע דגדול אחד נאמן בעדותו להכשיר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה דחרש שוטה וקטן ששחט אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה וא"כ חד נמי מהימן אפי' אין בידו ואיתחזק איסורא. והיינו כדעת הרשב"א יבמות ד' פ"ח דלפי המסקנא דשם אפי' איתחזק אסורא ע"א מהימן. וכן אמרינן בכתובות ד' י"ג דאשה נאמנת להכשיר בתה אף ברוב פסולין וא"כ נראה דכ"ש במקום חזקה דהא רוב עדיף מחזקה. והא דאמרינן בהנזקין דוקא דבר שבידו נאמן וכן הכא דבעינן שותק. נראה דהיינו טעמא דאין ע"א נאמן לאסור אלא דבר של הפקר או להתיר מה שביד חבירו אבל אין ע"א נאמן לאסור דבר של חבירו ולהפסידו אא"כ היה בידו דהימוניה הימנא או בשותק דכיון דבעלים שותקים הוה כמו דהמנוהו. וכן בארתי בזה לעיל בחידושי בפסחים דעת הרמב"ם ז"ל שכתב דהשוחט הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן דפסיל הוא דאם רוצים יכולים להביא פסח שני על פיו. ולא אמרינן דחולין בעזרה הוא דע"א נאמן באסורין אלא דאין יכול לחייבם בע"כ. וכן בארתי בזה דעת הרמב"ם שכתב פט"ו מהל' א"ב שאשה נאמנת להכשיר בתה ולא לפוסלה ועיין בזה בחי' לכתובות ד' י"ג. וא"כ לפ"ז בשותק ודאי נאמן אף הפסול בעבירה מד"ת דכיון דשותק הוה כנסתלקו הבעלים ונאמן בזה בכל האסורין אף פסול בעבירה מד"ת. וה"ה בנסתפקו הבעלים דהוה כשותקים כמו שכתב רבינו פ"ט מהל' נזירות הל' י"ז דאם שותק בעת שאומר לו העד שנטמא או דנסתפק דמביא קרבן ע"פ העד והיינו כמו שבארנו דכיון דשותק או נסתפק וחושש לדברי העד דמחזי כמאמין לו הוה כנסתלקו הבעלים והדרינן לכללא דע"א נאמן באסורין והוה כמעיד על דבר של הפקר:
ובזה ניחא דכתב רבינו פ"ג מהל' שגגות הל' ב' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב וכו' והוא שותק חייב אמר לו אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חטאת ואם התרו בו לוקה. ובפט"ז מהל' סנהדרין כתב אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל גוף האיסור בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר העדות בע"א. בד"א כשלא הכחיש העד בעת שקבע האסור אבל אם אמר אין זה חלב ואין זו גרושה ואכל ובעל אחר שהכחישו אינו לוקה. משמע דוקא שהכחישו אבל אם לא הי' שם בעת שהעיד העד הוקבע האיסור ע"פ העד ואם אכלו זה אחרי כן לוקה ואילו בפ"ג מהל' שגגות בעי דוקא שישתוק. ולפי מה שביארנו ניחא דבפ"ג מהל' שגגות מיירי בדבר שיש לו בעלים וע"כ בעי שיאמר בפני בעליו וישתוק או יסתפק אבל ההיא דפט"ז מהל' סנהדרין מיירי בדבר של הפקר דומי' דמעיד על אשה שגרושה וזונה היא דאינה של הנאסר. והא דנאמן עליה ע"א נראה דמיירי נמי בשותקת דכיון דשותקת נאמן עליה ע"א ככל האסורין שבתורה וזה לא מקרי דבר שבערוה דדבר שבערוה לא מקרי אלא להוציא אשה מתחת בעלה אבל לא במעיד על פנויה שהיא זונה:
וכן כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אסורי ביאה הל' ל"ב נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסן:
והיינו כיון דלא הוחזק הוה כשותק וכדבר שאין לו בעלים כיון שאין לבעליו חזקה מה הוא. משא"כ בפנויה שנתעברה דכ"ז שלא נבדקה אמו הוה בחזקת שתוקי וע"כ הוה כדבר שיש לו בעלים דהא ידוע לבעליו בחזקת מה הוא וע"כ אין נאמנת אמו להעיד עליו שממזר הוא כמו שבארתי בכתובות ד' י"ג דאין ע"א נאמן באסורין להוציא מחזקתו מבעליו וע"ש ודו"ק
דף לח.
שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכו'. ופריך הגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי. אמר עולא רישא דנפלו כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו כשהיא נשואה וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה מדקתני מודים שמוכרת ונותנת וקיים והתנן נפלו לה נכסים משנתארסה ב"ה אומרים לא תמכור אלא ש"מ זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ספק נשואה מדקתני ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה נכסים משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות אלא ש"מ זיקת נשואה עושה ספק נשואה. א"ל רבה אדמפלגי בגופה לאחר מתה ליפלוגי בחייה ולפירות. אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלו כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיהי קיימא הוה ליה איהי ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמתה הללו באים לירש והללו באים לירש ויחלוקו וכו'. אביי אמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה. ופרש"י מדאוקי אביי סיפא בנפלו לה כשהיא תחתיו ואפי' הכי לב"ה נכסים בחזקתן דקסבר אביי ידו כידה וכשמת ואין לו בה אלא זיקה ידו גריעה מידה וע"כ הנכסים בחזקתה. א"ל רבא אי כשנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע דידו עדיפה מידה. ופרש"י ואפ' ב"ה מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים וסיפא דעבד בה מאמר. אמר רב פפא דייקא דמתני' כותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה וכו' אדמפלגי בגופה לאחר מתה ליפלוגי בחייה ולפירות ועיין בתו' שכתבו דלרבא ניחא. והנה בכתובות בהכותב פליגי נמי אביי ורבא דאביי אמר ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפה מידה ואמרינן התם נ"מ לשומרת יבם. ופסק הרי"ף ז"ל שם כרבא וכאן הביא המשנה כצורתה ותמהו המפרשים דהוה ליה לפרש כאוקימתא דרבא דמיירי רק בדעבד בה מאמר אבל נפלו כשהיא תחתיו דבעל שקלי נמי יורשי הבעל בנכסים:
והרמב"ם ז"ל כתב פכ"ב מהל' אשות הל' י' שומרת יבם יש לה למכור וליתן נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות אפי' בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס. מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשים בנכסי מלוג שלה וחצי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשים כתובתה וחצי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבים בקבורתה:
ומשמע דהך בבא דסיפא מיירי אפי' מנכסים שנפלו כשהיא תחתיו וכן הבינו כל המפרשים רק לענין מוכרת לכתחילה כתב דנפלו כשהיא שומרת יבם. ועיין בזה בר"ן פ' הכותב מה שהביא לתרץ הסוגי' אליביה דרבינו ודבריו דחוקים ואף נשאר בתימה מדוע אין ליבם פירות אף בנכסי צאן ברזל שהם בחזקתו דהא הש"ס משוה לה אהדדי כדמקשי לפלוגי בחייה ולפירות. ועוד כיון דרבינו פסק דאף בנכסים דנפלו כשהיא תחתיו דבעל בחזקתה מדוע לא תוכל למוכרם לכתחילה דכתב רק בנכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם שמוכרת לכתחילה והש"ס הלא משוה דין דירושה ופירות ומוכרת לכתחילה. ועוד נתקשו הראשונים בהסוגי' דאיך מוקי הסיפא דמיירי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם ובדעבד בה מאמר הא קתני צאן ברזל וצ"ב הוא שהכניסה לבעלה הראשון ובאופן הזה ודאי מיירי הנכסי מלוג. והנראה לענ"ד לפר הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהכי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דברישא קתני דמודים דמוכרת לכתחילה מכלל דיש מקום דפליגי לענין למכור לכתחילה והיינו מסתמא במאי דפליגי בסיפא לעניין ירושה במתה וה"ה לענין מוכרת לכתחילה. דמשום שני דברים אין מוכרת לכתחילה. או משום ירושה דמפקעת מבעלה או משום פירות וע"כ במאי דפליגי בסיפא לענין ירושה מוכח דלמ"ד דיש לו חלק בירושה ה"נ אין מוכרת לכתחילה. ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ושני עולא דרישא מיירי דנפלה מן הארוסין ובזה מוכרת לכתחילה דהא אין להבעל שום זכות לע"ע בנכסיה. וסיפא דנפלה מן הנשואים ופליגי בזה במתה וע"כ למ"ד דיש לו חלק בירושה אין רשאה למכור. ופריך עליה רבה כיון דבסיפא לב"ה דאין יורשה אמרת דמוכרת לכתחילה וא"כ ע"כ סברי נמי דהפירות שלה דאם לא הוה לה פירות הוה אסור למכור לכתחילה וא"כ לפלוגי בחייה ולפירות. ומחלק רבה דבחייה דאיהי ודאי מוכרת לכתחילה וכ"ש דפירות שלה וסיפא מן הספק פליגי בירושה דאין שם מוחזקים והיינו דמודים בחייה אף דפליגי לאחר מתה ואביי יתרץ דרישא מיירי דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם ובזה מודים דמוכרת לכתחילה וסיפא דדייקינן דפליגי בלמכור לכתחילה מיירי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וסבר אביי דידה כידו וע"כ לב"ש חולקין ולב"ה נכסים בחזקתן ומוכרת נמי לכתחילה ואף הפירות שלה דכיון דמת הבעל נשאר רק ידה כדביארו המפרשים. וע"כ פריך ע"ז האוקימתא לפלוגי בחייה ולפירות. ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפה מידה וע"כ במת וזקוקה ליבום אין לה פירות וכן לא תוכל למכור לכתחילה. אף דלענין ירושה סברי ב"ה דנכסים בחזקתה היינו דאין היבם יורש שומרת יבם שלו דלא עדיף מארוס ולאו שארו היא ובבעל אמרו דירית לה ולא יבם. דרק לענין למכור או דלא תאכל הפירות אמרינן כיון דזכה בזה הבעל וידו עדיפה מידה ועדיין לא נפקע כחו וזקוקה ליבום וע"כ לא זכתה בהו איהי אבל בירושה עדיין לא זכה הבעל כיון דמת מקודם לא שייך בזה ידו עדיפה מידה. וכן בנפל הבית עליו ועל אשתו אמרינן דנכסים ברשותה קיימין דלא זכה בהם הבעל מחיים. והא דדייקינן מרישא דיש אופן דפליגי לענין מוכרת לכתחילה מוקי רבא דסיפא דמתני מיירי נמי בדעבד בה רק מאמר דהא שמעינן לב"ש לעיל דסברי דמאמר עושה ודאי ארוסה וספק נשואה לחלוק בנכסים וא"כ ב"ש במאמר נמי איירו דחולקים יורשי הבעל עם יורשי האב וכן כ"ש דאין מוכרת לכתחילה אף בנכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם. ובזה פליגי ב"ה דמוכרת לכתחילה דהא אף כארוסה לא משוו לה. אבל ודאי מיירי סיפא דמתני' אף בנכסים שהיו לה בעודה תחת בעלה כדדייק ר"פ וסתומי סתים מתני' דמתה פליגי בנכסים ומשמע בכל הנכסים שיש לה. משא"כ רישא דפריש שומרת יבם שנפלו לה נכסים משמע דנפלו בעת שהיתה שומרת יבם. אבל סיפא משמע אף בנכסים שהיו לה אף תחת בעלה דסברי ב"ה דנכסים בחזקתה ולא ירית להו יורשי הבעל. בכ"ז לא תוכל למוכרם דרק איסור גמרינן מירושה דלב"ש דחולקים כ"ש דאין מוכרת לכתחילה אבל לא היתר דתוכל למכור משום דאמרי ב"ה נכסים בחזקתה לענין ירושה. דטעמא רבה איכא לחלק בינייהו דידו עדיפה מידה וע"כ בדברים דזכה בהו הבעל לא נפקע כחו ולא דמי לירושה כדבארתי:
וא"ש הא דכתב רבינו דליבם לית ליה פירי דכל האי שקלא וטריא דאמוראי דליפלוגי בפירות היינו אי הוה הפירות להיבמה אבל להיבם ודאי אין לו פירות דהא לא זכה בשום דבר לא בשל אשה ולא בשל אחיו עד דמייבם וכן אין מחויב בפרקונה כדאמרינן בכתובות:
ומסתייע להדין סברה דפריך הגמ' בכתובות על המשנה דהניח פירות מחוברין שלו. ופרי אמאי ומשני תני שלה וילקח בהם קרקע ויאכל פירות ואם יש לו פירות ודאי פירות מחוברים שלו. ולפ"ז יתורץ הרבה מה שנדחקו התו' בזה הסוגיא:
וניחא דדייק לעיל דזיקת נשואה עושה ספק נשואה מדתנן ב"ש אומרים יחלוקו וכו והתנן נפלו לה נכסים משנשאת דמכרה בטל. ופי' התו' דמכמה משניות מירושה גופה דהבעל יורש את אשתו הוה מצי לאתויי. ולפ"ז א"ש דבאמת אין ראיה מירושה דאיכא למימר דזיקת נשואה כנשואה היא בכ"ז לענין ירושה ספוקי מספקא להו דהיבם לא ירית ויחלוקו משום דהללו באים לירש ונכסי בחזקת תרווייהו קיימא. וע"כ יביא ראיה דהתם תנן מכרה בטל א"כ הנכסים בחזקת הבעל קימי וא"כ למה חולקין דהא הבעל מוחזק היה והיבם עומד במקומו דזיקת נשואה כנשאוה. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דהתם נהי דבחזקת הבעל הוה קיימי אבל לא בחזקת היורשים דהא כיון דמתו נפקע השארות והללו באים לירש והללו באים לירש אבל הכא עדיין לא נפקע כח השארות דהא זיקת נשואה כנשואה ולמה חולקים אלא ע"כ דזיקת נשואה כספק נשואה ודו"ק:
דף לט:
תנן התם מצות יבום קודם למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. ויש לדקדק בזה דילמדו לו לכוון למצוה ולמה ביטלו עבור זה מצות יבום. והנראה בזה דטעם המצוה הזאת דהתורה חסה על האשה דתצא מן הבית אשר נתנה בה עלומיה בלא שם ושארית ומשום דרוב אחים דומים להדדי אמרה תורה דיקים אחיו להעלובה הזאת שם ושארית. וע"כ משונה המצוה הזאת דיקראו לו זקני עירו ומשיאים לו עצה ההוגנת לו. דעיקר המצוה משום תקנה דידה וע"כ מיטל על הזקנים להשתדל בתקנתה. בכ"ז גזרה התורה המצוה בכל האופנים בלא פלוג. וע"כ קאמר בראשונה היה מצות יבום קודם דמתכוונים לשם מצוה פי' דכל ישראל היו זהירים במצוות ויורדים לכוונתם הטוב שהיו בעלי מדות טובות ונתקיים טעם התורה לתקנה דידה. אבל עכשיו שאין מתכוונים העולם לשם מצוה וע"כ לא יקויים טעם המצוה בתקנה דידה. דהצריכים להתקנה הזאת לא ישיגו התכלית ובני אדם שאינם מהוגנים יטו אותה לטובתם לכנוס לשם נוי ולשם אשות וממון. וע"כ ראו החכמים לבטל מצות יבום כיון דלא תתקיים התקנה בכלל אשר עבור זה הפקיעה התורה אסור אשת אח וע"כ קרוב הדבר להיות פוגע בערוה. וחכמים פליגי ע"ז דאין לנו לבטל תקנת התורה דדור הולך ודור בא ואולי דור הבא יהי' זהירים במצות כמו בראשונה ואין לנו לדרוש טעמי התורה דהם חוקים וגזירות ומסתמא בעל התקנה מצא דטובים הם לעולמי עולמים. ובזה ניחא דלא מהני הלימוד להתכוון דלאו בכוונת היחיד הדבר תלוי אלא בכלל ובפרט ודו"ק:
דף סד.
ת"ר נשא אשה ושהה עמה י"ש ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. ופריך בגמ' ודילמא איהי דלא זכיא ומשני איהי כיון דלא מפקדא אפריה ורביה לא מיענשה. ולקמן (דף ס"ה) אמרינן הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה נאמנת. וטעמא מאי היא קיימא לה ביורה כחץ הוא לא קיים ליה ביורה כחץ. ועיין בתו' והמפרשים שהקשו בזה דבמאי מיירי אי בשהתה י' שנים למה לי טעמא דאין יורה כחץ תיפוק ליה אפי' יורה כחץ דלא זכה להבנות ממנה. ועיין בדבריהם מה שדחקו לאוקמי בהרבה אופנים:
והרמב"ם ז"ל כתב פט"ו מהל' אשות הל' ח' שהתה עמו י' שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה וסובר רבינו דעל משנתינו קאי. דהא דשהתה י' שנים דאית לה כתובה דוקא בדטענה דאינו יורה כחץ. וכן כתב בהל' ט' דאין לה כתובה עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ:
ועיין בל"מ מה שהשיג עליו מהסוגי' דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה. ומהא דפריך שמא איהי לא זכה. והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דקאמר אינו יורה כחץ לאו משום חולי וחולשה הוא אלא אף בבריא אולם בכ"ז אינו יורה כחץ משום טבעם ומזגם דאינו שוה ולא כל האצבעות ולא כל הנשים שוות ותתקלקל הזרע ואינו יורה כחץ. והיינו דלא זכה להבנות ממנה בטבע ומזלו הרע גרם דנשא אשה דאינה שוה לו וע"כ פריך שמא איהי לא זכתה דנשאת לאיש שאינו שוה לה ומשני כיון דלא מפקדא אפריה ורביה לא מיענשה ומזלו גרם. ולא אמרינן זה אלא היכי דהחסרון בהתשמיש שתתקלקל הזרע דאינו יורה כחץ אבל היכא דהתשמיש טוב ויורה כחץ א"כ החסרון באשה דלא תקלוט הזרע או שאינה מזרעת לא אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה דהא אין כאן אונס דנאמר מזלו גרם אלא בעלת מום היא דאינה מקבלת הריון. והא דקאמר לקמן דטען איזול ואנסוב אתתא ואבדוק נפשאי לאו דליבדוק נפשיה לענין חולי ולענין כתובה דבזה אין מועיל טענתו כדבארתי דאף דיוליד מאשה אחרת בכ"ז לא זכה להבנות ממנה. אלא לענין ב"ד מיירי דכופין אותו להוציא ויטעון להם דישא אשה אחרת ואולי יהי' עתה מזלו טוב דיזכה להבנות וכן פי' רבינו בהל' ז' דכופין אותו להוציא או ישא אשה הראויה לילד. וכן נוטין דברי הרי"ף ז"ל והמפרשים דחקו בו באוקימתות שונות ודו"ק:
דף עה.
ת"ר איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפי' אחת מהם וכו' אמר ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ועיין בזה בתו' והרא"ש. אמר ר"י אמר שמואל פצוע דכה בידי שמים כשר. ופרש"י ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו. ודייק בזה הרא"ש ז"ל בסי' ב' אבל אם ע"י חולי נסתרס פסול וכן משמע בירושלמי ועיין בזה בק"נ. וז"ל הירושלמי פצוע דכה אית תנויי תני בידי אדם פסולה בידי שמים כשר וכו' ואית תנויי תני בין בידי אדם ובין בידי שמים פסול וכו'. מ"ד דבידי שמים כשר ר' ישמעאל בשר"י ב"ב ומ"ד דבידי שמים פסול דרבנן. אמר ר' אחא בר פפא קומי דרבי זעירה כולה דרבנן והרי שעלתה חטטים מי מחיך או מסיית בה והרי הוא בידי אדם כמו בידי שמים. ופי' המפרשים דר' אחא בר פפא תי' דכולה דרבנן והא דפסלי וכן הברייתא דפסלי בידי שמים מיירי דהיתה ע"י שחין ומכה דבידי אדם כמו בידי שמים ופסול. והשיגו על הרמב"ם ז"ל שכתב פט"ז מהל' א"ב הל' ט' דנולד בהם שחין והמסה אותם או כרתן כשר לבוא בקהל שכל אלה בידי שמים הוא:
והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דרב אחא בר פפא מלתא באפי נפשיה הוא דרב אחי בר פפא אמר קומי רבי זעירה כולה דרבנן פי' ולפני כל בני הישיבה דהרי שהיה בו שחין והמסה אותן הרי הוא בידי אדם כמו בידי שמים וכשר והמפרשים הבינו דכולה דרבנן תי' הוא דאתיא כרבנן והאמת יורה דרכו דכולה דרבנן פי' במעמד כל החבורה וכן תמצא הרבה ודו"ק:
דף קיד:
הדר אמר רבא דרעבון גריעה ממלחמה דאילו במלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין דבמלחמה אף דאמרה קברתיו לא מהימנא. ותמהו המפרשים דהא אף ברעבון דגריעה ממלחמה מהני קברתיו וכ"ש במלחמה. ועוד מ"ט דרבינו דכיון דאמרה קברתיו לא שייך בדדמי ועיין בכ"מ והאחרונים שהאריכו בזה בתירוצים:
והנראה לע"ד בזה דהנה לקמן בהאבעי' אם עד אחד נאמן במלחמה דחי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים. חזינן דאף בהכרת נטבע חיישינן דיאמר בדדמי כיון דידעו דנטבע במים שאין להם סוף דהוה כמלחמה יאמרו בדדמי כי הוא זה. וה"נ במלחמה אחרי גמר היום יאספו החללים לקבור אותם ויכירו מי הוא הנהרג וחיישינן שמתוך שהרבה נהרגו ואפשר נמי דראתה מקודם את בעלה מתגולל בדמיו ומתוך בהלה אמרה בדדמי להכיר אחד הנהרג לבעלה. ואפשר דאחר הוא ומתוך דלבה ידמה דודאי נהרג ידמה לה דהוא זה ובאמת לבעלה עבדו סתמרי וברח וע"כ לא מהני קברתיו. ואף דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פשטו לקמן בעד אחד במלחמה דמהני קברתיו ולא חיישינן דיאמר בדדמי לענין הכרה מההיא דלקמן (דף קכ"א) דטבעה בדגלת ואנסיב רבא לדביתהו אפומיה דשושביניה. לענין עדות דהאשה בעצמה דאמרינן במתני' דחיישינן דתאמר לבדדמי חיישינן אף בקברתיו דחיישינן אולי לא הכירה אותו בטוב אחרי כן. דהא חזינן דסברת הגמ' דחיישינן לבדדמי אף בהכרה וא"כ מאי מהני קברתיו כיון דלא הכירה אותו ודו"ק:
דף קטז.
עד אחד בקטטה מהו מאי טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא ומינסבה והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבה. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה דחיישינן שמא שכרה אותו. ותמהו המפרשים מניין לו לבדות טעם שלא נזכר בגמ'. ועוד דרבינו פסק פי"ב הל' ט"ו ובפי"ג הל' כ"ט דטעמא דע"א משום מלתא דעבידא לגלויי וא"כ איך פסק בכל הני האבעיות דלא נפשטו ועיין בהמפרשים שהאריכו בזה והנראה לפרש אליביה דרבינו דיש לדקדק בטעמא דרש"י דמפרש דאשה דייקא ומינסבה דהיא תבדוק ומניין לה לבדוק במת אחד במדינת הים או במדבר וע"כ מפרש רבינו דבאמת הנאמנות דע"א משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא כמו שכתב פי"ג הל' כ"ט. והא דאמרינן נמי טעמא דדייקא ומינסבה היינו דלא ניחוש שמא שכרה אותו וע"כ אמרינן דאשה דייקא ומינסבה ודאי לא תשכור עד ולא תבקש להעיד אותה על שקר. וע"כ ממילא מהימן העד משום דאין אדם חוטא ולא לו ומלתא דעבידא לגלויי הוא וירא לשקר כמו שביאר רבינו פי"ג הל' כ"ט. אבל בקטטה חיישינן שמא שכרתו דהיא לא דייקא וא"כ טעמא דרבינו מבואר בגמ':
וכן נראה לפרש האבעי' דע"א במלחמה דבאמת קשה דאמאי ניחוש דהעד יאמר בדדמי דהא בתרי לא חיישינן לזה. אלא דהיינו דמספקא להגמ' דטעמא דלא חיישינן שמא שכרתו דדייקא ומינסבה אבל הכא כיון דמדמה לה דודאי מת וע"כ חיישינן שמא תשכור אותו או תבקש ממנו להעיד לה ויאמר העד בדדמי. ופשיט בזה הרי"ף מההיא עובדא דדגלת דאם אמר מת וקברתיו דהחששא שמא יאמר בדדמי על ההכרה דלא חיישינן בזה בעד דודאי הכיר שפיר ולא חיישינן שמא תשכור אותו להעיד בלא הכיר שהכיר. אבל במת במלחמה לבדו בלא קברתיו נשאר האבעי' דחיישינן שמא שמעה מהעד דמחו ליה בגירא או ברומחא ומתגולל בדמיו ותשכור אותו או תבקש ממנו להעיד שנהרג בודאי. ובזה ניחא כל הדוחקים מהמפרשים שנתקשו בדברי רבינו ע"ש ודו"ק:
דף קיז:
עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא. ע"א אומר מת ושניים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. ופריך פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. ומשני לא צריכה בפסולי עדות וכדר' נחמיה וכו' ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואבעית אימא כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כעד אחד דמיין. ופרש"י ואמרינן דעד הכשר דבא מעיקרא כשנים הוה ואין דברי של מאה נשים במקום שנים כשרים אלא הכא מיירי דאתא אשה מעיקרא וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פי"ב מהל' גירושין דין י"ח בא ע"א והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא ע"א והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זה לא תצא מהיתרה ותינשא שע"א נאמן בעדות אשה כב' עדים וכו' ואין דבריו של אחד במקום שנים. דין י"ט באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק. ואם נשאת להעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת ה"ז לא תצא. ועיין במ"מ שהביא מקור לדין הזה דמהני ברי דידה מהירושלמי. דין כ' באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא בד"א כשהי' הע"א שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת ע"פ איש ובאו שנים ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה או ע"פ עצמה ובאו שתי נשים או פסולין של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אומרים לא מת ה"ז כמחצה על מחצה ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ודאי מת ה"ז לא תצא. ופירשו הרמב"ן והרשב"א דברי רבינו דמיירי אף בבאו בזה אחר זה והתירוה ע"פ העד בכ"ז בעי רבינו ברי ונשאת לאחד מעדיה. וכן באמת משמע לשון רבינו דהא כל הבבא מיירי דנשאת או התירוה ע"פ העד. ועוד דמסיק ואם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי משמע דכבר נשאת בהיתר ודלא כה"ה. והשיגו על רבינו מפרשיו בסתירות חבילות מדברי עצמו דבפ"ט מהל' רוצח דין ט"ו כתב בע"א אמר ראיתי ההורג וב' נשים או פסולין אומרים לא ראית לא היו עורפין וע"כ לכל הפחות דמיירי בזה אחר זה ואמרינן דהראשון נאמן כב' ואין שני פסולין יכולים להכחישו ומדוע כאן בעי רבינו בזה דתנשא להעד ותאמר ברי לה. עוד דקדק הל"מ מדברי רבינו דבאשה ואשה בזו אחר זו הראשונה מהימנא ולא תצא מהיתרא הראשון מדכתב רבינו הכא בדנשאת ע"פ אשה או ע"פ עצמה דבעי דתרי נשים יכחישו אותה. וכן מבואר בדברי רבינו דין כ"א דכתב דדוקא עד כשר יכול להכחיש האשה שבאת מקודם והתירוה לינשא. משמע אבל אשה או פסול אין יכול להכחיש להאשה שבאתה בתחילה והתירוה לנשא על פיה. ואילו בהל' רוצח דין י"ד כתב אשה אומרת ראיתי ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין בין שבאו כאחת בין שבאו זו אחר זו. וא"כ לא אמרינן באשה דמהימנא כתרי היכי שבאת בתחילה וכן כתב שם בהל' ט"ז דלא מהני באשה מה שבאתה מקודם וכאן משמע דמהני. עוד השיגו על רבינו דכתב בדין כ' דאשה אומרת מת ושתי נשים מכחישות אותה דתצא אף שתאמר ברי דודאי מת דהא לעיל בסוגי' (דף פ"ח: ) אמר שמואל דבמכחשת דהיינו באומרת ברי היא נאמנת וכ"ש היכא שבא עד כשר מעיקרא ושתי נשים מכחישות אותו והיא תאמר ברי דנאמנת ומדוע בעי בזה שנשאת לאחר מעדיה ועיין בל"מ, ועוד תמהו על רבינו דמאין לקח כל החילוקים והכללים אשר כלל בהל' רוצח והכא ואין דרכו של רבינו להביא דינים מסברא מבלי שיאמר יראה לי. ועוד כתב בדין כ"א אשה אומרת מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא וכתבו המפרשים דמסברא קאמר זה רבינו וכמה דחוק לאמר כן:
והנראה לבאר הסוגיות אליביה דרבינו דהנה בסוטה (דף מ"ז:) פריך ולר' חייא דתני דבחד וחד היו עורפין קשיא דעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומשני כאן שבאו בבת אחת וכאן בזה אחר זה. ופריך תנן אחד אומר ראיתי ההורג ושנים אומרים לא ראית היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין ומשמע ליה דמתני' מיירי בין בבת אחת ובין בזה אחר זה וקשיא לר' חייא מבת אחת. ופריך ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ואחד אומר לא ראיתם לא היו עורפים הא חד וחד היו עורפים אפי' בזה אחר זה. אלא מתני' כולה בפסולי עדות כדר' נחמיה דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. וה"פ הסוגי' לדברי רבינו דהשנים המכחישים הם פסולי עדות דמכחישים עד כשר וע"כ ברישא בחד כשר מעיד דראה ושני פסולים מכחישים אותו דלא ראה היו עורפין. אבל אי חד פסול הוה מכחיש ליה לא היו עורפין אפי' באו בבת אחת כסברת המקשה דמתני' סתמא קתני ומיירי בכל גוני בין בבת אחת ובין בזה אחר זה. וא"כ אפי' להאי לישנא דשני פסולין יכולים להכחיש חד כשר אבל חד כשר עדיף מחד פסול. וסיפא מיירי דשני פסולים אומרים ראינו וחד כשר אומר לא ראיתם לא היו עורפים. אבל אי בראשונה היה חד פסול וכשר מכחיש ליה אפי' בזה אחר זה היו עורפין דאפי' להאי לישנא עדות דכשר עדיף ויכול להכחיש עדות דחד פסול אפי' בא בראשונה. ולפי זה א"ש דיוקי דרישא וסיפא לדברי המתרץ. ואב"א כל היכי דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כאחד דמיא. וא"כ לא נוכל לאוקמי המשנה כדאוק' דמיירי דשנים פסולים מכחשי לעד כשר דלא אתא לא הרישא ולא הסיפא. דברישא היכא דעד כשר בא מעיקרא ואמר ראיתי דהוה כשנים אפי' מאה פסולין לא יוכלו להכחישו ואין עורפין. וכן בסיפא אם באו שנים פסולין מעיקרא ואמרו ראינו ההורג כיון דבפסולין לא אמרינן דהיה כשנים לא מהני בהו הקדמה וע"כ אם בא עד כשר אח"כ הוה כמחצה על מחצה ועורפין ומזה לקח רבינו הדין שכתב שם בהל' ט"ז דאם שני פסולין באו בראשונה ואח"כ בא חד כשר ומכחיש להו היו עורפין. ומסיק דלפ"ז ע"כ מתני' מיירי בדאתא אשה מעיקרא והכל מיירי בעדות שוה דהשנים כמו החד דבא בראשונה אם אנשים או נשים והדיוק מחד וחד מרישא לסיפא לא קשיא. דהא דדייקינן דחד וחד אין עורפין מיירי באיש ואיש דאית ביה דין קדימה דהראשון חשוב כשנים והא דדייקינן דחד וחד עורפין מיירי בפסול ופסול דלית ביה דין קדימה ולא חשיב הראשון כשנים. וא"כ לפ"ז כל כללי וחילוקי רבינו דפ"ט מהל' רוצח מבוארים בהסוגי' והסוגי' מתפרשת שפיר בדיוק נמרץ:
ועתה נבאר הסוגיא דמכילתין (דף פ"ח:) אליביה דרבינו אמר שמואל לא שנו אלא שלא מכחישתו אבל מכחישתו לא תצא. במאי עסקינן אלימא בבי תרי כי מכחשת להו מאי הוה. אלא בחד טעמא דמכחשתו הא שתקא תצא והאמר עול כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכו'. הב"ע בפסולי עדות וכדר"נ דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד:
ומיירי כאן דשתי נשים מכחשי לחד כשר דאתא מעיקרא ואף דשתי נשים עדיפי ומהימני לגביה דחד הראשון בכ"ז כיון דכבר התירוה והיא מכחשת וטוענת ברי וכן ע"כ דמי שנשאת לו יטעון ברי דאי לאו הכי באשם תלוי קאי דהא השתי נשים עדיפי מחד הכשר. וכיון דיטענו ברי והיה להם חזקת היתר דכבר הותרו לא יוכלו פסולין להפקיעם מחזקתייהו. ודלא כפרש"י דהיא מצטרפת לעדות. דהיא בעל דבר ונוגע כמו הבעל דלא יצטרף לעדות. ואב"א כל היכי דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמיין. פי' והיינו טעמא דשמואל דמהני מכחשתן היכא דשתי נשים מכחשי לחד כשר דבא מעיקרא והתירוה. דכיון דשתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמיא וע"כ מהני בזה ברי דידה ודידיה של מי שנשאת לו דלא תצא מהיתרה הראשון. ודברי ר' נחמיה דהלך אחר רוב דיעות ולא מהני כלל ברי דידהו מיירי בדאתא אשה מעיקרא וכיון דשתיים מכחשי לחדא הוה כמו שני אנשים דמכחשי לחד ולא מהני ברי דידהו וא"כ דברי רבינו שכתב בדין כ"א מבוארים בסוגי' הזה דדוקא במחצה על מחצה מהני הברי דידה ושל בעלה ודלא כהג' רמ"א בסי' י"ז סעי' ל"ז:
ועתה נבאר סוגיא דידן. ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא. ופריך פשיטא. והכא לא פריך כמו בסוטה דיוקא דרישא אסיפא מחד וחד דבמתני' מבואר החילוק דרישא מיירי בזה אחר זה דקאמר אע"פ שנשאת ועל כן בחד וחד לא תצא. ובסיפא משמע דאיירי בבת אחת דקאמר אע"פ שלא נשאת תנשא וע"כ בחד וחד לא מהני. ומשני לא צריכה בפסולי עדות וכדר"נ. וברישא מיירי בעד כשר אומר מת ושנים פסולים מכחישים אותו אפי' בזה אחר זה תצא. ובסיפא דשנים פסולים אומרים מת וחד כשר מכחישם אפי' בבת אחת תנשא לכתחילה. ואב"א כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כעד אחד דמיא. וא"כ לא מתוקמא מתני' דהשנים הם פסולים והע"א כשר דא"כ ברישא דעד כשר בא מתחילה אמאי תצא באומרת ברי לה ונשאת לאחד מעדיה כדבארנו וכדמוכח הסוגיא לעיל (דף פ"ח) וכן בסיפא היכא דבאו בבת אחת לא תנשא. אלא מתני' ור' נחמי' מיירי כגון דאתא אשה מעיקרא וע"כ ברישא דאשה אומרת מת ושני נשים מכחישות אותה תצא אפי' בזה אחר זה אבל באשה ואשה לא תצא בזה אחר זה כדבארתי וכן משמע מתני' דלקמן דאשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא ובאשה עד מיירי לר' יוחנן ודוקא בבת אחת אבל בזו אחר זו לא תצא מהיתרא הראשון. ואף דבעגלה ערופה הוכחנו דלית דין קדימה באשה ולא אמרינן בה דהוה כשנים. הכא שאני דהימנותא דע"א הוא משום חזקה דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי כדביאר רבינו פי"ג הל' כ"ט וע"כ אף באשה הוה כשנים בהתירוה דזיל בתר טעמא. ומזה הטעם בעד כשר ושתי נשים מכחישות אותו בזה אחר זה דבעגלה ערופה אמרו דהעד הכשר הבא מקודם הוה כשנים ועדיף מהשני פסולים דבאו באחרונה אבל הכא אמרינן דהוה כמחצה על מחצה ובעינן דתטעון ברי ובעלה יטעון ברי ואי לאו הכי תצא משום דאתרע החזקה דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי כיון דשתי פסולין מכחישים אותו. אבל באשה אומרת מת ועד כשר מכחישה אף בזה אחר זה כיון דאית עדיפות בעד כשר לנגד אשה אף ללישנא קמא דשתי נשים עדיפי מעד כשר בכ"ז אמרינן דעד כשר מכחיש עד פסול אף דאתא מתחילה וע"כ פסק בזה רבינו בדין כ"א דתצא. ולפ"ז כל דברי רבינו דהכא ודפ"ט מהל' רוצח מבואר באר היטב בהסוגיות ודו"ק:
דף קיח:
בעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיין דזימנין דמרחמה ליה חוב הוא לה. א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. ופרש"י דדייק מדחוששין לדבריה היכא דמוחזקת לשוק והיא תאמר ליבום מוכח דלא מחזיקנן לה דמרחמה ליה. וכן היכא דמוחזקת ליבום והיא תאמר לשוק מוכח דלא מחזקינן דסניא ליה מדחוששין לדבריה. ועיין בתו' שהקשו דאולי הטעם משום דשויתה לנפשה חד"א וכו' ותי' דחוק. ועוד יש לדקדק לפרש"י היכי דייק דלא סניא ליה מדחוששין לדבריה דאומרת דניתן לה בן ולא אמרינן דסניא ליה ומשקרה וניקום אחזקת יבום ותימה דהא אף בלא דבורה נצטרך לחשוש אולי ניתן לה בן כמו לקמן בהלכה צרתה דחוששין אולי נולד לה בן. והא דמהימנא במת בני ואח"כ בעלי משום דאוקי אחזקה ולא ניחוש לרובא דמתעברות הוא רק משום ברי דידה כדנבאר. אבל היכי דתאמר דנולד לה בן ודאי דניחוש לה. והנראה בזה לפרש הסוגיא ע"פ פסק הרי"ף ז"ל דעד אחד ביבמה מהני ודייק דלא סניא מדהא דאינה נאמנת היכא דמוחזקת לשוק והיא מחזקת עצמה ליבום וא"ת דסניא ליה מדוע לא מהימנא משום עדות דנוגע כשר לעדות במעיד לחובתו ועיין בנה"מ הל' עדות דנוגע לרעתו נאמן. וכן מוכח דלא מרחמה ליה מדאינה נאמנת במחזקת עצמה לשוק. ורש"י נאיד מזה הפי' ע"כ או דס"ל דעד אחד ביבמה לא מהני או דנוגע פסול לחובתו ולא דמי להודאת בע"ד משום דרצה להזיק בנכסיו אבל הכא בעינן עדות וה"נ חוששין אבל לא מהימנא ודו"ק:
דף קיט.
האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לא תנשא ולא תתיבם שמא מעוברת היא צרתה. ופריך לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים וילדה צרתה. והקשו בתו' מדוע לעיל אין נאמנת בניתן לי בן במדה"י ומת בעלי ואח"כ בני במגוי שהבן עדנה קיים וסמכינן ארוב נשים שמתעברות ויולדות. ותירצו דמיירי כגון שיש עדים ששניהם מתו אך אין יודעים מי מקודם וע"כ אין לה מגוי. והקשה המהרש"א א"כ אמאי נאמנת ברישא במת בני ואח"כ בעלה כיון דאין לה מגוי דלא היה לה בן. ולפי דבריו יש לדקדק אמאי נאמנת להתייבם ברישא אף בדליכא עדים כלל אף באמרה דלא היה לה בן כלל דהא הלך אחר רוב נשים אף דיש חזקה ליבום הא רובא עדיף מחזקה:
והנראה בזה דבכתובות (דף י"ג) אמרינן דנאמנת האשה דלכשר נבעלה משום דמסייע לה חזקה אף דאיכא רוב כנגדה ואף ר' יהושע דפליג התם היינו משום חומרא דיוחסין. ובזה א"ש דנאמנת להתייבם היכי דמסייע לה חזקה אף כי רוב כנגדה משום דטוענת ברי. וע"כ מקשו התו' דהיכא דאמרה עדיין בני קיים ודאי מהימנא כיון דרובא מסייע לה אף דמפקא נפשה מחזקה כיון דאיכא ברי ורובא וכיון דברי וחזקה מהני אף כנגד רוב מכ"ש דברי ורובא מהני כנגד חזקה וא"כ אף במת בנה ליהימנה משום מיגו כדאמרינן התם דמיגו וברי מהני כנגד חזקה. וע"ז יתרצו דאיכא עדים דשניהם מתו וליכא מיגו וע"כ לא מהימנא לאפוקי נפשה מחזקה משא"כ ברישא במת בני ואח"כ בעלה דמסייע לה חזקה מהני הברי דידה אף בלא מיגו. והרמב"ם ז"ל והפוסקים דלא כתבו כתי' התוספות נראה דס"ל דוקא התם מהני הברי דידה כדנבאר שם דאשה בודקת ומזנה והוה כמו בכל האסורין דנאמנת היכא שבידה אבל הכא הוה דבר שבערוה ולא מהימנא אלא היכי דלא מפקעה נפשה מחזקה ואפשר דאף היכי דרוב מסייע לה דהיינו בדתאמר דעדיין הבן קיים מהימנא אבל מיגו לא יועיל לה לאפוקי נפשה מחזקה ודו"ק:
דף קכב.
מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך ובא העובד כוכבים ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו והשיאו אשתו ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכי ובא עובד כוכבים ואמר חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. ופסק הרמב"ם ז"ל בשני המעשים האלה פי"ג מהל' גירושין הל' כ"ה וכ"ו דבעינן דוקא שיאמר קברתיו. ותמהו המפרשים בטעמא דרבינו. ועוד דהא לעיל לא הזכיר רבינו קבורה. וכן כתב בטבע במים שאין להם סוף ועובד כוכבים סיפר זה לפי תומו ונשאת על פיו לא תצא. וכן בגמ' לעיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסביה רב יוסף לדביתהו ולא נזכר שם קברתיו:
והנראה דהא דכתב רבינו בשני המעשים האלה דבעינן דוקא קברתיו היינו משום שהיו מהלכים בדרך והמהלך ימהר ויחיש לדרכו ופעמים יניח את חבירו מתעלף או גוסס או מפרפר בדמו והיא ילך לדרכו ויאמר בדדמי דודאי מת וע"כ בעינן בזה קברתיו משא"כ במעיד במת בביתו ודאי דליכא בדדמי. וזה שדקדק רבינו בהל' י"א שהיה מסיח העובד כוכבים נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמיהני לדבר זה כיצד מת פתאום משמע שדקדק שראה מת ודאי וע"כ לא בעינן קברתיו. והמ"מ כתב הטעם לקברתיו משום דלא הכיר את שמו ודברי נביאות הוא דמאי מהני קברתיו להכרת שמו ודו"ק: