אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת תענית

מסכת סוכה

דף כ.

תניא אמר רבי אליעזר בר' צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו הוא. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' כלי המקדש כתב ומהו קרבן העצים זמן קבוע היו למשפחות וכו' להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה להביא העצים היו מקריבים עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשית מלאכה ודבר זה מנהג. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים אסור באותו היום בהספד ותענית ועשית מלאכה ודבר זה מנהג. והקשה המ"ל דמשמע מדברי רבינו דהיו"ט אינו רק מנהג ואפי' איסורא דרבנן ליכא ורבינו פ"ח מהל' יו"ט כתב שהעושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות היו מנדים אותו וכו' מפני שיש בו שחיטת קרבן לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשית מלאכה מדברי סופרים וכו' ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. וקשה ולמה מנדים אותו אם עשה מלאכה אחר חצות דהא אין מנדים על מנהג כמו דאין מנדים אם עשה מלאכה קודם חצות במקום שנהגו לאסור ולדברי רבינו הלא אף אחר חצות אינו אלא מנהג. ועוד מקשה דאיך דחינן תשעה באב שהוא תקנת חכמים מפני מנהג ועוד יש לדקדק בהאי מנהגא דבנדרים דף ט"ו אמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור איכא בל יחל מדרבנן וטעמא נראה דמדאורייתא בעינן עד שיוציא בשפתיו ורבנן גזרו בנהג ושנה בזה איזה פעמים דהוה כמו הוציא בשפתיו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. והנה בנדר אם נדר אדם לאכול ולשתות ולשמוח ולא להתענות ביום ידוע שנעשה לו נס או ביום שיעשה בו מצוה ידועה ודאי אין זה נדר דלאסיר איסר אמר רחמנא אבל לא לשמוח ושלא להתענות וא"כ מה מועיל מנהג דיו"ט ושלא להתענות דלא יהא מנהגו ומחשבתו הניכרת מתוך מעשיו גדולה מהוצאת פיו דהא בפיו אין יכול לקבל בנדר שמחה ושלא להתענות:

והנראה בזה דהאי מנהג שכתב רבינו לא מנהג שנהגו מעצמן אלא מנהג שהנהיגו סנהדרין הגדול כדאמרינן בסוכה ערבה חד אמר יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים. וס"ל לרבינו דעל מנהג כזה דהנהיגו סנהדרין הגדול איכא נמי בל תסור דלא כרש"י ותוס' בסוכה דף מ"ד כמו שכתב רבינו פ"א מהלכות ממרים כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל וכו' ואחד דברים שעשאום סיג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות וכו' העובר על כל אחד מהם עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר ע"פ התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכו'. ועיין עוד בדבריו שם פ"ב הל' ב'. וע"כ א"ש הא דכתב רבינו דמנדים מי שעושה מלאכה בערב פסח אחר חצות דמנהג כזה נמי תקנת חכמים ואיכא ביה בל תסור והא דאמרינן בסוכה דאמנהגא לא מברכינן לא כפירש"י משום דבמנהג ליכא בל תסור אלא היינו טעמא דהיכא דעשו זאת בתקנה חשיבה ומברכינן אבל היכא דהנהיגו בתורת מנהג משום דלא חשיבה וקילה ולא מברכינן אף דבתרווייהו איכא בל תסור. והיינו שכתב רבינו הכא דיו"ט הזה הוא מנהג ונ"מ דאין מברכים עליו ולא דמיא לחנוכה ופורים דהם תקנת חכמים וע"כ מברכים עליהם ומזכירים אותם בתפלה וברכת המזון אבל יו"ט הזה קאמר רבינו דאינו אלא מנהג חכמים וע"כ אין מברכים עליו ואין מזכירים אותו בברכת המזון ותפלה:

וכן נראה לי דכל המנהגים ששנינו בפרק מקום שנהגו נתיסד ע"פ חכמי הדורות מסנהדרין הגדול ונבאר זה אחד לאחד הנה בערב הפסח מחצות היום ודאי אסור בעשית מלאכה משום מנהג קדמון דיו"ט הוא משום הקרבן כדבארתי. ובקודם חצות נחלקו בו חכמי הדורות אם לנהוג בו יו"ט או לא וב"ש אסר אף הלילה והסנהדרין לא עמדו למנין בזה. וע"כ בקצת מקומות קבלו ונהגו ע"פ דעת האחת ובקצת מקומות נהגו ע"פ דעת אחרת כפי דיעות החכמים אשר היו שם. ועל מנהג כזה איכא ספק בל תסור דאין ידוע על איזה צד היה הרוב. ואפי' אם תאמר כיון דלא עמדו למנין בזה ליכא בל תסור מדאורייתא אבל מדרבנן אסור לשנות המנהג כיון דנתיסד ע"פ דיעות חכמי סנהדרי הגדול אשר מהם יצאה תורה לכל ישראל ועליהם נזהרו בבל תסור. אבל היכי דנהגו העם עפ"י דעת יחיד ורוב החכמים לא ס"ל כותיה בזה אמרינן לקמן דנהגו אבל אורויי לא מורינן ולא משגחינן על המנהג. אבל היכי דרוב החכמים ס"ל כדעה הזה בזה אמרינן מנהג כדעה ההיא דאף לכתחילה עושין כדעה ההיא כיון דסוגיא דעלמא כוותיה אבל לא דרשינן לה בפירקא כיון דלא עמדו למנין בזה ואולי כשיבואו למנין המיעוט ינצח את הרוב. אבל הלכה היא אשר עמדו במנין ונפסק הלכה כפלוני וע"כ דרשינן לה נמי בפירקא:

והנה נחלקו חכמי ישראל אם לאכול צלי בלילי פסחים. דגדי מקולס אסרו. אבל צלי לבד נחלקו בו חכמי הזמן ומקצת מקומות קבלו דעת האחת וקצתם קבלו דעת האחרת. וכן בהדלקת הנר ביום הכפורים נחלקו בו חכמי הדורות ולא עמדו למנין בזה ועל כן נהגו בקצת מקומות כדעה האחת ובקצת מקומות כדעה האחרת ואסור לשנות מנהגם כדבארתי משום בל תסור. אבל משום בל יחל לא שייך בהני מנהגים דאין אדם יכול לנדור להדליק נר או לאכול צלי:

ובזה נראה לתרץ קושית התוס' פסחים דף נ"א דמוקמינן דהא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דאי אתה רשאי להתירו בפניהם בכותאי אבל בפני תלמיד חכם מותר והקשו התוס' מדוע לא אמרינן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. ולפי מה שבארתי ניחא דלא אמרינן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם אלא במנהגי המשנה דאיכא בל תסור אבל זה דאסור משום בל יחל מה לו ולנדרם:

מוגרמת דרב ושמואל חולין דף י"ח נחלקו בזה חכמי המשנה דהם חכמי הדורות מסנהדרין הגדול ונהגו בבבל בדעת האחת לחומרא. ואף דאנן בתר בני בבל גרירי קי"ל דמותר משום דרוב החכמים והמקומות נקטו בזה לקולא ונתבטל המנהג דבני בבל. אבל בחלב דאיתרא דנחלקו בו חכמי המשנה ובבבל נהגו לאסור אנן אסרינן לה דאנן בתר בני בבל גרירי:

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דאי אתה רשאי להתיר בפניהם. ונראה טעמיה בזה דבפסחים מוקמינן לה בכותאי משום דמסרכי מלתא. וס"ל דלא כהב"י דפי' דמיירי למי שאינו מבני מקומם לענין לנהוג היתר בפניהם דאסור בכותאי ומותר לפני בני תורה אבל להם בעצמן אין מתירים אף לתלמיד חכם, אלא ס"ל לרבינו דלבני תורה מתירים להם בעצמם ולאינו בני תורה מחמירים עלייהו דלא ינהגו קלות ראש באיסורין דהם אינם יודעים אלא מה שירשו מאבותיהם ושוה להם המנהגים הקלים לאיסורי תורה וכן פסק רבינו פ"ג מהל' נדרים בדברים שאין בהם ממש דמדמה להו הסוגיא דנדרים דף ט"ו לדברים המותרים ואחרים נהגו בהם אסור שאין הנדר חל בזה אלא דאין מורין לע"ה שינהוג בו היתר הואיל שבדעתו שהנדר חל עליו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

וה"פ הירושלמי דפסחים ר' יוסי בר' בון אמר כ"ד שאין ידוע שהוא מותר והוא טועה בו איסור נשאל ומתירים לו. פי' היכי דמשום ספק החמיר עליו ונהג בו איסור מתירין לו דלא ינהוג קלות ראש באיסורין כיון דמשום ספק נהג בו איסור. אבל דבר שידוע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו דכיון דידוע שהוא מותר ונוהג בו איסור מחמת שקיבל מאבותיו אתי לזלזל באסורי' ודוקא בכותאי אבל לבני תורה מתירין:

ועכשיו ליכא כותאי ובני מדינת הים בני תורה הם וע"כ מתירים להם דאיכא בל תתגודדו לעשות לעיר או מדינה מנהג בפני עצמם. כמו שפי' רש"י בסוכה דף מ"ד גבי כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי כדי שלא לעשות אגודות ונראה כשתי תורות. וכן פירש רב האי בר"ה גבי הא דאתקין ר' אבוהו קש"ק קר"ק קשר"ק דבאמת יוצאים מחד מהני ועד ר"א מנהג מקומות היה אלא ר' אבוהו ראה לתקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד שלא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה:

והא דאמרינן יבמות דף י"ד דכי אמרינן לא תתגודדו אלא בב"ד אחת אבל בשני בתי דינים לא. היינו טעמא דבב"ד אחת מחויבים לעמוד למנין ולילך אחר הרוב אבל בשני בתי דינים אין מחויב ב"ד אחד לשמוע דברי ב"ד חבירו והוה כמאן דאניסי וכן פי' בספר החינוך. וע"כ מדמה לזה מגילה דבני הכפרים דאניסי ולא יוכלו לקראת אלא ביום הכניסה וב"ד הוה אניסי דאי אפשר לתקן להם מנהג אחד. וכן מדמה לזה מחלוקת דב"ש וב"ה דלכל צד היו חכמים לאלפים ולרבבות ולא יכלו סנהדרין הגדול לעמוד למנין ולפסוק הלכה אלא במשך הזמן עד אשר התברר כל דבר לאשורו:

ולפ"ז ע"כ צ"ל דמנהגים דפרק מקום שנהגו שאני כדבארתי משום דנשתרבבו ע"פ דיעות חלוקות דסנהדרין הגדול דהוה כמאן דאניסו:

וכן מנהגי המשנה דסוכה לענין קריאת ההלל אם לברך אחריו או לכפול נתהוו ע"פ דיעות חלוקות מחכמי הסנהדרין:

ולקמן דף כ"ח אמרינן דרב איקלע לבבל חזנהו דקא קרי הלילא בריש ירחא סבר לאפסקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהה בידיהם. וכתב המ"מ דלא היתה קריאת ההלל בר"ח מנהג פשוט בכל ישראל ואפילו בדילוג לא היו קורין בא"י שבא ממנה רב דאל"כ מאי סבר רב לאפסקינהו. ולכאורה זה סתירה למה שבארתי דהא איכא בל תתגודדו. והנראה בזה דאי אפשר לפרש כפי' המ"מ דא"כ מדוע רק בדחזה דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם דהא כמו שאפשר ומותר לקרות בדילוג משום מנהגא כן אפשר לנהוג על כל ההלל ומאי שנא וא"כ מ"ט לא סבר מקודם דמנהגא הוא. ועוד קשה קושית התוס' דהא חזא דלא ברכו על קריאתה ורבינו ס"ל דאין מברכים על הלל דר"ח אף בצבור. והנראה בזה דמנהג קדמון היה מחכמי הדורות לקרות הלל בר"ח בדילוג בצבור. וכן מוכח מהברייתא דאמר אלו ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ומשמע דיש ימים שאין גומרין ואף שניא בהו יחיד מצבור דאין היחיד קורא כלל. ורב איקלע לבבל וחזא דלא היו מדלגים במקומות שהיו מדלגים בו בארץ ישראל וע"כ בר לאפסקינהו כיון דחזא דאחרי כן דילגו אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. דהחכמים שתיקנו המנהג לא פרשו באיזה מקום לדלוג ונשתרבב מזה חלוקי מנהגות ובאמת לאי חלוקה היא דמה לי אם יאמרו בשבח הזה או בזה:

וראיה לפירשנו דרבינו פ"ג מהל' חנוכה הביא המנהג דכיצד מדלגים וסיים ויש מדלגים דילוג אחר והיינו כמו שבארתי דחד מינייהו מנהג א"י והאחר מנהג בבל:

ונראה דמנהג שהתקינו הגאונים ונתפשט בכל המקומות הרי הוא כתקנה שהתקינו סנהדרין הגדול ואיכא בזה בל תסור דכל חכמי ישראל בזמן הזה הרי הם לסנהדרין הגדול:

והא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סנהדרין שאם הסכימו כל חכמי א"י לסמוך דינים הרי אלו סמוכים. נראה דבעי נמי הסכם חכמי ח"ל לזה שיסכימו שחכמי א"י יסמכו. והא דכתב חכמי א"י היינו דבעינן שיהיה הסמיכה בא"י או דמיירי דחכמי א"י הם רוב בנין ורוב מנין מכל חכמי שאר הארצות. וכן נראה מסוף דבריו שסיים דלמה היו החכמים מצטערים על הסמיכה לפי שישראל מפוזרים הם וא"א שיסכימו כולם ואי לא בעי אלא חכמי א"י מה לנו דישראל מפוזרים הם:

ואם נתפשט מנהג הגאונים רק ברוב ישראל אין מחויב המיעוט לילך אחר הרוב דדלמא אלו היו דנים אלו כנגד אלו היה המיעוט מנצח הרוב. וכן יכלו חכמי עיר אחת דקיבלו המנהג לבטלו כיון דלא נתפשט בכל ישראל ליכא בל תסור ולא דמי למנהג דנשתרבב ע"פ סנהדרין הגדול דהתם אם היה הרוב מצד אחד איכא ביה בל תסור מדאורייתא:

והנה הרמב"ם ז"ל מביא בהלכותיו מנהגים ודקדק לכתוב בהו נהגו כל ישראל או נהגו בכל המקומות. והיינו משום דבזה איכא בל תסור ואסור לשנותו:. ובהל' חנוכה פ"ג הל' י"ד כתב אחרי שהביא מנהג הגמרא בענין קריאת ההלל מסיים זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך אבל בזמנים אלו ראיתי מנהגות משונות בקריאתו ובענית העם ואין אחד מהם דומה לאחד. והיינו כדבארתי לפי שראה מנהגות משונות דאיכא בל תתגודדו וע"כ כתב לבטל זה ולתפוש מנהג הגמ':

ובזה נראה דכתב רבינו פ"ד מהל' תפלה הל' ה' ו' וכבר בטלה גם תקנה זו של טבילת תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח לצבור לעמוד בה. מנהג פשוט בשנער וספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלקיך ישראל. ולכאורה דבריו תמוהין דלמה לו לבדות טעם חדש לימא דשם נתפשט התקנה לענין טבילה לפני תפילה ולא נתבטלה. ולפי מה שבארתי ניחא דאי משום תקנה הראשונה היה ראוי לבטלו דכיון דלא נתפשטה בכל ישראל איכא בל תתגודדו. וע"כ כתב הטעם משום הכון דלא שייך בזה אגודות דאין שיעור לזה וכל אד יכול לעשות הכנה לזה כמו שירצה. וכל אדם באמת יכול לשנות זה המנהג אלא דלא קיים הכנה כמו שעשו חבריו ודאי צריך לזהר שלא יאחר בזה זמן התפלה דמשום הכנה יתירה אין לבטל העיקר כמו שאמרינן שמא ידקדקו בו ויביאהו לידי פסול ולא יהא הטפל חמור מן העיקר. והארכתי בזה להוציא מלב המשימים את הטפול חמור מן העיקר:

והא דכתב רבינו פ"ז מהל' תפילה הל' י"ג דיש מקומות שנהגו בהם לקרות בכל יום אחר שמברכים ישתבח שירת הים ואחר כך מברכים על שמע. ויש מקומות שקורין שירת האזינו. ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג. נראה דליכא בזה בל תתגודדו דכל אדם יכול לאמר שירות ותשבחות כמו שירצה. כמו אם אחד יאמר אחר התפילה י' מזמורים של תהילים ואחר יאמר ה' ואחד ילמוד שני דפים גמ' ואחד ה' וכל יחיד יכול לעשות בזה כמו שירצה. תדע דהא הביא דיש יחידים אומרים שתי השירות ובל תתגודדו ליכא אלא אם בדה יחיד או צבור אסור חדש או מצוה חדשה או סדר חדש באיזה מצוה:

והיינו טעמא דכתב פ"ב מהל' תפלה דיש מקומת שנהגו להוסיף בי' ימי תשובה זכרנו לחיים וכו' מי כמוך וכו' וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בברכה שלישית ובכן תן פחדך. דליכא בזה אגודות דכל יחיד יכול להוסיף בתפלתו כמו שירצה ובלבד שיהי' בשלש ראשונות ואחרונות צרכי צבור:

עוד כתב רבינו בעניני המנהגות פ' י"ג מהל' תפלה הל' א'. המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת ויש מי שמשלימים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט. וכן כתב שם פי"ב דימים שיש בהם מפטר ומוסף נהגו לאמר קדיש קודם שיעלה המפטיר ויש מקומות שנהגו לומר קדיש אחר המפטיר. ובפי"ג כתב בזה הל' ט"ו וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש ואח"כ מפטירים. ונראה הא דכתב בזה מנהג פשוט ובזה אינו פשוט הנ"מ לבטולי הא מקמי הא אף דאין אנו יכולים לכוף המיעוט:

כיון דלא נעשה במנין ולא היו דנים אלו כנגד אלו:

וכ"ז הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל אבל להמפרשים שיטה אחרת בזה שהעריצו והקדישו המנהגים יותר מדברי תורה ודו"ק.

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה