באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת עבודה זרה
דף ג.
דלעתיד לבא ידון הקב"ה את העמים אשר לא קבלו התורה. ויאמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה וכו' אמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' ואמאי קרו ליה מצוה קלה משום דלית בה חסרון כיס. מיד כל אחד עושה לו סוכה והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה. ומשני נהי דפטור בעוטי מי מבעט:
המאמר הזה אומר פרשני דאם. נבואה הוא זה. ומדוע בחר להם מצות סוכה דודאי יש מצוות קלות יותר כמו ציצית. ומאי שייך סוכה לעכו"ם דזכרון לבני ישראל הוא כי בסוכות הושבתי אותם כאשר יצאו ממצרים. ומדוע היקל להם ולא נתן להם כל התרי"ג מצות. והנראה בזה דמצות סוכה הוא ענין על השגחת והנהגת ד' את העולם. כי זכרון הוא אשר הוליך ד' אומה גדולה במדבר ולא חסר להם דבר. שמלתם לא בלתה מעליהם ומן השמים כלכלם בלחם ומים. אף כי אדם לעמל יולד וצריך לחרוש ולזרוע אדמתו ולאסוף דגנו ותירשו בכ"ז צריך לידע כי הכל בהשגחת ד' הוא ומידו הכל. וע"כ יצטרך לעסוק באיזה דבר אשר יראה שכר טוב בעמלו ויתפלל למי שהעושר שלו לברך מעשה ידיו. אבל לחשוב מחשבות ולעשות הכנות לעתים רחוקות לאחר כמה שנים הוא כנגד האמונה. כי מי יודע מה יולד יום ויבוא קדים רוח ד' וכל מעשיו ישא רוח:
וזה מליצת הגמ' בחולין דף ס' בדאמר ליה קיסר לר' יהושע דבעי דאיצבת נהמא לאלהיכו ואתא זיקה וכנשיה לימא. והמליצה היא כנגד ממלכת רומי אשר חשבו מחשבות לעתים רחוקות והזמן תבוא רוח ד' וכל מחשבותיהם יהיו לאפס ואין:
וזה הטעם דמצטער פטור מן הסוכה. מה שאין כן בכל המצות. כיון שהמצוה הזאת חוק וזכרון לבטחון בד' וזה הוא רק כנגד שלא יחשבו ויעשו הכנות לעתים רחוקות אבל בעת שמצטער וצריך להדבר אדם לעמל יולד:
וזה כוונת המאמר דלעתיד לבוא יצוה הקב"ה ויתן להאומות מצות סוכה. פי' ענין הבטחון שלא יעשו עוד הכנות לעתים רחוקות וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמורות:
והקב"ה מקדיר עליהם חמה ומקצה הארץ תצא הבערה ללהב ותאכל ארץ ומלאה. כי אז יתנשא ארץ המגוג וכענן יחשיך ארץ ויבלע עמים וכגשם שוטף ישחית ויכלה ארץ ומלאה. ואז יבעטו כל הגוים במצות הבטחון לאמר כי היו פתאים אשר לא למדו ידיהם למלחמה ולא עשו הכנות לקרב ואין להם ללמוד מן היהודים האומללים. ופריך ע"ז הא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ובעת צרה לשמע מלחמה הלא יכלו לעשות הכנות. ומשני דבאמת מותרים היו אז לעשות הכנות אבל הם יבעטו בהעבר וישחקו על ד' ועל משיחו. ובזה א"ש דמביא ראיה דהקב"ה יושב ומשחק עליהם מהפסוק יושב בשמים ישחק וזה הפסוק בפרשה למה רגשו גוים והיינו כדבארתי ודו"ק:
דף יג:
ואם הקדיש והעריך והחרים בזמן הזה בהמה תעקר ואיזה עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ופריך ונשחטיה משחט. ומשני רבא דנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוה. ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. ופריך ולהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור. ומשני בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' א"מ דהמטיל מום אינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי הוא ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. והשיגו עליו דהא מסוגיא דהכא מוכח דאין כאן אלא אסור דרבנן. ועוד אף מטיל מום בבעל מום אינו עובר בל"ת והכא עוד קילה מבעל מום כדמוכח מהסוגיא ואיך כתב רבינו דעובר, ע"ז בל"ת ועיין בל"מ ועוד דאם עבר בל"ת מדוע אינו לוקה כדפרכינן בנדה ד' מ"ו ע"ש. ועוד יש לדקדק על דברי רבינו דבפי"ט מהל' מעשה הקרבנות כתב מי ששחט בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וקשה דמדוע לענין הטלת מום פטרינן בזמן שאין מקדש ולא מחייבינן משום שמקריבים אע"פ שאין בית:
והנה התו' ביומא דף ס"ג הקשו דאמאי המעלה בזמן הזה חייב הא אינו ראוי אל פתח אהל מועד כיון דנהרס המזבח דהא אפי' מחוסר פתיחת דלתות ההיכל פטרינן בשחוטי חוץ כ"ש מחוסר מעשה גדול כזה. ותירצו דמיירי בהעלאת קטורת דאמרינן בזבחים מזבח שנעקר מקטיר במקומו. א"נ דמיירי במנחה דדוקא בזבחים אמרינן מזבח שנפגם פסולים משום שנאמר וזבחת עליו כשהוא שלם. א"נ מיירי דבנה מזבח במקומו דס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. וכן כתבו עוד התו' בזבחים ובכמה מקומות דהא דאמרינן מקריבים אע"פ שאין בית דוקא בשבנה מזבח אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שהעתקתי בזה אין נראה כן דבפי' כתב בשוחט בזמן הזה שחייב משום שמקריבים אע"פ שאין בית ומשמע נמי אע"פ שאין מזבח וכן משמע מדבריו פ"ו מהל' בית הבחירה הל' ט"ו וקשה עליו קושית התו' דמ"ש משלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל:
והנראה בזה לדעת רבינו דהא דפסולים הקרבנות בלא מזבח דוקא ביש בית דהמזבח הוא חלק מחלקי הבנין המוכרחים ואם חסר פסול וע"כ אם הקדיש למזבח וחסר המזבח פסולין. משא"כ מזבח הזהב דכלי מקרי וע"כ אם חסר כשר. אבל בזמן הזה שאין בית מדינא הוה לן להיות מותרים הבמות אלא דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דרק במקום הזה כשר וקדוש ליקרב בכ"ז אף מזבח לא בעי כיון דליכא בית דהוא חלק מחלקי הבנין. וא"כ כשר נמי במה במקום הקדוש הזה. דנהי דבשאר מקומות איפסל במה משום דנשארה הקדושה על המקום הזה אבל במקום הזה חזרה הבמה להיתרה הראשון ויכול לעשות במה ולהקריב. ובזה ניחא דברי רבינו דהשוחט והמעלה בחוץ בזמן הזה מחוייב דנתקדשה קדושה ראשונה לפסול שאר מקומות אף בזמן הזה. ועשית במה לא מקרי מחוסר מעשה דהא בידו לעשות ולא דמי לפתיחת דלתות ההיכל דאין בידו. ואפשר עוד דיכול לעשות במה אף לאחר השחיטה וכשר. אבל לענין הטלת מום בקדשים אינו חייב אלא בהטיל מום בקדשי מזבח שפסלן מעל גבי מזבח וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעה"ק אבל בבמה כיון דאין חייב כרת על הקרבה במום איני מחוייב נמי על הטלת מום. וה"פ דברי רבינו שכתב ואינו לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הוא ראוי לקרבן פי' למזבח ופסלו. אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה פי' על הקרבת בעל מום בבמה כדאמרינן בבכורות דף י"ד וא"כ פסלו מלהקריבו עכשיו בבמה שבמקדש בכ"ז אינו לוקה על הטלת מום כיון דאינו ראוי למזבח דרק אם פסלו למזבח חייב על הטלת מום, וא"כ אין סתירה מסוגיא דילן לרבינו דאף רבינו מודה דליכא אסורא דאורייתא בזמן הזה על הטל מום בקדשים. וכן בספר המצות שלו לא כתב שעובר בל"ת בזמן הזה:
ובזה נראה ליישב דברי רבינו שכתב דהצורם אוזן בכור אסור משום קנסה כדמשמע מסוגיא דבכורות דף ל"ד ומסוגיא דגיטין ומ"ק ובספר המצות של רבינו מצות ל"ת ק"מ וכן בהלכותיו כתב דלוקה משום לא תאכל כל תועבה ובמה שבארתי ניחא דהא דכתב רבינו דאינו אסור אלא משום קנסא מיירי בבכור בזמן הזה דעל הטלת מום שלו ליכא רק אסור דרבנן והא דאסור משום לא תאכל כל תועבה מיירי בזמן המקדש דהטלת מום שלו אסור מדאורייתא. והתו' בבכורות דף ל"ד מחלקים בין בכור לפסולי המוקדשים והביאו ראי' מספרי דר"א מוקי להאי קרא בבכור ואחרים מוקי לה בשאר קדשים ופי' דאחרים פליגי על ר"א והסוגיא דבכורות דאינה אסור אלא משום קנסא אתיא כאחרים אבל הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו מצות ל"ת ק"מ הביא להלכה דברי ר"א ואחרים א"כ סבר דלא פליגי ודו"ק:
דף לא.
המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה. ופריך והתנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם וכו'. ומשני כגון שייחד לו קרן זוית. והקשו בתו' אי חייש לזיוף אף בהנאה ליתסר ואי לא חייש לזיוף אף בשתיה לשתרי. ותירצו דר"י ב"ב לטעמיה דס"ל דמגע עובד כוכבים מותר בהנאה. אבל הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מ"א הל' ט' כתב ואם הפקיד ביד עכו"ם בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זויות. וכן פסק עוד בהחששות בשהה ביד עכו"ם כדי שיפתח ותיגוף ותיגוב דאסור בשתיה ומותר בהנאה אף דפסק במגע עכו"ם דאסור בהנאה. והנראה להביא סייעתא לדעת רבינו דאמרינן לקמן ד' ל"ח על ההיא דכבשים שדרכן לתת לתוכן יין דאינן אסורים בהנאה דאמר חזקיה דוקא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה דכיון דלמתוקי טעמא עביד חשיב כמו בעין. בכ"ז באין ידוע מתיר בהנאה א"כ חזינן דספק יי"נ מותר בהנאה ואסור בשתיה. ור"י לא פליג על חזקיה בסברה זו דמשום חששא לא אסרינן בהנאה אלא דסבר דאף ידוע מותר בהנאה משום דלא חשיב ליה כמו בעין בכ"ז מודה להאי סברה דמשום חששא לא אסרינן בהנאה. וע"כ היכי דייחד לו קרן זוית והפקידו בחותם אחד דהעובד כוכבים ירא לזייף שמא יכיר בו ישראל וע"כ לא הוה רק ספיקא ומותר בהנאה. וכן בהניח עובד כוכבים אצל יינו ושהה כדי שיפתח ותיגוף ותיגוב דהעובד כוכבים מרתע לזייף ולא הוה רק ספיקא וע"כ מותר בהנאה. משא"כ בהפקיד ולא ייחד לו העובד כוכבים מקום דהעובד כוכבים יכול להטמין מעשיו שלא יכיר בו ישראל כלל לאו ספק מקרי אלא ודאי נסך כדאמרינן בבכורות דף י"א דלרבנן המפקיד פירותיו אצל העובד כוכבים דהרי הן כפירותיו לשביעית ולמעשר דודאי מחליף ודו"ק:
בהרא"ש סי' כ' נודות העובדי כוכבים ויין של ישראל כנוס בהם אסור בהנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסור בהנאה. וכתב הרא"ש דכמה ישהה היין בהטד ויאסור רש"י ז"ל כתב שהכניס בו יין לקיום וכו' וכתב הרא"ש דבנודות דאין מכניסים בהם לקיום צריך שישהה מע"ל דצונן בצונן פולט או בולע במע"ל וכן כתב אבי העזרי ומסיק דמדברי רש"י שפי' שהיין כנוס בהן לקיום משמע שאם אין כנוס בהם לקיום לרבנן מותר אפי' בשתיה כענין דלעיל העיד ר"ש בן גודע ששתה ר"ג יין הבא ברוקבאות של עובדי כוכבים. והא דמחמירינן בכסי דרבנן לא הודו לו. ולכאורה דבריו מוקשים מרישא לסיפא שבתחלה מסיק דבשעה מועטת לא תאסור ומסיים דאסור דרבנן לא הודו לו. ועין בפ"ח שהקשה עוד דהא טעמא אחרינא בכסי כמו שכתב הרא"ש לקמן או משום דכ"ח חדשים שאני או משום גרגישתא דההוא אתרא וע"ש שמסיק דאיזה תלמיד טועה הגיה זה וט"ס הוא שנכתב בפנים:
והנראה בזה דבאמת דברי רבינו הרא"ש ברור מללו. וה"פ דמרש"י משמע שאם אין כנוס לקיום מותר אפי' בשתיה וכענין דהעיד ר"ש בן גודע על ר"ג ששתה ברוקבאות של עובדי כוכבים. פי' דניחא בזה טעמא דר"ש בן גודע שהתיר היין הבא ברוקבאות של עובדי כוכבים דרוקבאות הם קנקנים או נודות קטנים ששופכים בהם מהחביות ליתן על השולחן וא"כ לא ישהה בהם היין אלא שעה מועטת ובשעה מועטת לא תאסר צונן בצונן. ורבנן דלא הודו משום דמשמע דר"ג התיר לשפוך בהם לכתחילה והיינו לישנא דשתה דהורה ליתן בהם על השולחן וע"כ צריך לעדותו דלענין בדיעבד פשיטא דצונן בצונן הוא וזה שמסיק והא דמחמירינן בכסי. פי' דנהי דהכסי נאסרו כמו שכתב הרא"ש לקמן וכדבארתי אבל היין הכשר שניתן בהם אחרי כן מדוע יאסור דהלא בשעה מועטת לא יפלוטו וע"ז תירץ משום דרבנן לא הודו לו פי' ואוסרים לכתחלה להשתמש בהם אבל בדיעבד אם נתן בהם היין בשעה מועטת לא תאסור כדפריש וכדבארתי ודו"ק:
דף מא.
המוצא שברי צורות הרי אלו מותרים מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד. אמר שמואל אפי' שברי עבודת כוכבים. ופריך והאנן שברי צורות תנן. ומשני ה"ה אפי' שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי צורות משום דקבעי למיתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד פי' דרבותא היא דאפי' מצורות אבר שלם אסור. ופריך דבאמת אפילו אבר שלם אמאי אסור בסיפא והא שברים נינהו. תרגמא שמואל בעומדים על בסיסן. איתמר ע"ז שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה דהא לא בטלה. ור"ל אמר מותרת מסתמא בטולי מבטל לה מימר אמר איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה. מיתיבי המוצא שברי צורות הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורים. ומשני אימא הא צורות עצמן אסורים וסתמא כר"מ. וכתבו התוס' דשמואל ור"ל אזלו בחדא שיטתיה. אבל הרי"ף הביא לפסק הלכה הא דר' יוחנן דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והביא נמי הא דשמואל דאפי' מצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו מותרין. ותירץ הר"ן דס"ל דאף דע"ז שנשתברה מאליה אסורה בכ"ז במצא תלינן להקל ואמרינן דמסתמא העובד כוכבים שברה במתכוון. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' עבודת כוכבים הלכה י"א כתב עבודת כוכבים שנשברה מאליה שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוציא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלוה העובד כוכבים. וכתב הר"ן דרבינו סבר כשיטת התוס' דשמואל ור"ל קיימי בחדא שיטתא ורבינו פסק כר"י דלא כשמואל ור"ל וכו' וע"ש. והנה רבינו ז"ל פ"ז מהל' עבודת כוכבים הל' ז' כתב צלמי עבודת כוכבים הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרים ואין צ"ל שברי צלמיהם אבל המוצא יד מצורת כוכב או מזל או רגלה או אבר מאבריה מושלך ה"ז אסור בהנאה הואיל וידע בודאי שזה האבר מצורת העבודת כוכבים הנעבדת הרי היא באיסורה עד שיודע לו שעובדיה בטלוה. ולכאורה דבריו שבכאן סותרים למה שכתב פ"ח. ועוד דמ"ש רישא ומ"ש סיפא. ופי' הכ"מ דהרישא מיירי בצורות וסיפא בעבודת כוכבים עצמה וכשיטת הר"ן דפסק דלא כשמואל. וכמה דחוק האי תירוצא לפרש דברי רבינו באוקימתות ורישא בגונא חדא וסיפא בענין אחר. ועוד דמרבינו נראה דמפרש ומעתיק דברי המשנה ואין משמע כן מהסוגיא. ועוד למה כתב רבינו תבנית יד הא אפי' שבר בעלמא אסור. ועוד מאי נ"מ בין צורה לעבודת כוכבים כיון דפסק כרבנן א"כ ע"כ מיירי בצורת הכפרים או דיש דבר מה בידה וא"כ ודאי עבדוה וע"ז היא. והכ"מ כתב דמיירי בצורה המותרת ואינו במשמע דברי רבינו דכבר ביאר זה:
והנראה בזה דהנה רבינו לא יחלוק על רבותיו הרי"ף ז"ל ופסק נמי כשמואל אלא דמפרש דבריו באנפא אחרינא מהמפרשים כדאבאר. וה"פ דברי רבינו צלמי עבודת כוכבים הנמצאים בשוקים או בגרוטאות מותרים והיינו ע"ז עצמה דלרבינו דפסק כרבנן ע"כ מיירי בצורות דכפרים או דיש בידה מקל וכו' וא"כ אין חילוק בין צורה לעבודה זרה. ואין חילוק בין שברים לשלמים כיון דפסק כר' יוחנן דעבודה זרה שנשתברה מאליה אסורה וטעם ההיתר נראה מדקדוק לשון רבינו משום דנמצאו מושלכים בשוקים או בתוך גרוטאות והיינו במקום בזיון וניכר דמדעת הושלכו שם ובדרך ביטול והוה כעבודת כוכבים שהניחו עובדיה בשעת שלום דמותרת וכמכר לצורף ישראל דאמרינן דמסתמא בטלה. אבל בסיפא במצא תבנית יד או אבר מאבריה מעבודת כוכבים הנעבדת וכל העבודת כוכבים עומדת על מקומה לא אמרינן דמסתמא ביטל האבר אף דנמצא מושלך כיון דהעבודה זרה עצמה עומדת במקומה מסתמא עדיין לא ביטל האבר ממנה וזה שכתב רבינו הואיל וידע בודאי דזה האבר מצורת עבודת כוכבים הנעבדת פי' שהעבודת כוכבים עומדת על מקומה ועדיין עובדים אותה וע"כ הרי האבר באיסורה עד שיודע לו שעובדי כוכבים בטלוה. ודוקא באבר שלם אמרינן דמסתמא ודאי עתידים עוד להחזירה אבל שבר בעלמא כיון דנמצא מושלך אמרינן דמסתמא בטלוה אף דהעבודה זרה בעצמה עומדת על כנה:
וה"פ הסוגיין אמר שמואל אפי' שברי עבודת כוכבים. ושמואל סבר כר' יוחנן דעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה אסורה וא"כ ע"כ טעם ההיתר דמתני' משום דמצא בענין דניכר דמדעת הושלך ובטלוה וא"כ אפי' שברי עבודת כוכבים ואפי' עבודת כוכבים שלמה דהכל אחד כדבארתי. וכן מוקי למתני' כרבנן וא"כ ע"כ מיירי בצלמים דעובדים אותם דהיינו דכפרים או דיש בידה מקל וא"כ היינו עבודה זרה עצמה. ופריך דלמה אסור בסיפא תבנית יד או רגל והא שברים נינהו. פי' דהלא שברים נינהו העבודה זרה וניכר דבטלוה כיון דמצא ממנה מושלך בבזיון ומסתמא בטלוה וא"כ נתבטלה כל העבודת כוכבים דכן סבר שמואל לקמן (דף מ"ט) בשברי עבודת כוכבים כיון דביטל אבר אחד נתבטלה כולה כן מפרש רבינו לקמן בהל' י"א פלוגתא דרב ושמואל. והיינו דפריך והא כל העבודה זרה היא משברים וא"כ מ"ט דתבנית יד דאסורה משום דעתיד להחזירה אדרבה נאמר כיון דביטל התבנית יד דהא השליכה וא"כ כולה נתבטלה. ומשני דמיירי בעומדת על בסיסה פי' דהעבודה זרה בעצמה מיירי דעדיין עומדת על הבסיס ולא נו לומר דביטלה וא"כ אמרינן דאף האבר המושלך עדיין לא ביטלו אף דמצא אותו מושלך במקום בזיון. ועומדת על בסיסה על העבודה זרה עצמה קאי:
ור"ל סבר דעבודה זרה שנשתברה מאליה מותרת וס"ל דטעמא דמתני' משום דנשברה מסתמא בטלוה. ופריך הגמרא עליו מסיפא דמ"ט תבנית יד אסורה הא שברים נינהו וס"ד דלא נוכל לתרץ כשמואל משום דהעבודה זרה נשארה על בסיסה דמה בכך ואכתי איכא האי סברה כיון דהיא עצמה לא מצלה נפשה לההוא גברא מצלה וא"כ מסתמא ביטלה. ומשני דאף לריש לקיש שייך תירץ שמואל כיון דהעבודה זרה עומדת על בסיסה ונשתברה ממנה אבר שלם דבנקל להחזירו לא אמרינן בזה דביטלה משום דהיא עצמה לא מצלה נפשה ולא דמי לנשתברה דר"ל ודו"ק:
דף סג.
בא עליה ואחר כך נתן לה אפי' עד ג' שנים אתננה אסור ומוקי לה בדאמר התבעלי לי בטלה זה. ופריך וכי אמר לה בטלה זה מאי הוה הא מחסרה משיכה ומוקי לה כגון דקאי בחצירה ול"צ דשויה ניהלה אפותיקי דאמר לה אי מייתינא לה זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואי לא שקלית באתנניך. ויש לדקדק בזה הא קי"ל כרבא דב"ח מכאן ולהבא גובה אף במשכון וא"כ מאי מהני דשויה אפותיקי סוף סוף לא קנתה עד דתבוא לגוביינא וא"כ הוה בא עליה ואח"כ נתן לה דלא חל אסור אתנן. והנראה בזה דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אסורי מזבח הל' י"ג לא זכר לשון אפותיקי דמשמעו שיעבוד וחוב אלא כתב דאמר לה אם לא אתן לך מעות עד יום פלוני יהיה הטלה זה שלך וא"כ לאו משכון ושיעבוד הוה הטלה אלא מכר היא ותלה בתנאי אם לא יתן מעות עד יום פלוני. ולאו דוקא קאמר הגמ' הכא לישנא דאפותיקי דמשמע דבעי שומא וגוביינא אלא מתנה נתן לה בתנאי דאם לא יתן מעות לזמן פלוני ובהגעת הזמן נחלט לה בלא שומא וגוביינא וקנתה למפרע. ואע"ג דאסמכתא היא ומכאן מוכח ומסייע לרבינו שכתב בההיא דאכפול לך ערבונך דכל שהוא תפוס ליכא דין אסמכתא וע"כ קני שם המוכר הערבון וה"נ קנתה היא האתנן היכא דקאי בחצירה כיון דתפסה ליה ליכא כאן אסמכתא ועיין בזה בחידושי לכתובות (דף צ"א) ודו"ק:
דף סו.
חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מקרי והאי חלא מקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין שלש אסורין ומצטרפין ופי' רש"י ג' שמות והן מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפול ארוך או מין ג' וג' שמות מצטרפין לתבל הקדרה. ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהם את הקדירה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולי חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד. ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר"מ מניין לכל אסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל:
וכתוב בש"ע י"ד סי' צ"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר ספיקו להקל. והגי' ע"ז הרמ"א דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא. והשיג בזה הש"ך דמה בכך אם הוא שוה בשמא כיון דמשונה בטעמא ועכ"פ נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא והא דאזלינן בתר שמא הוא דוקא לענין אסורין שאסורין במשהו במין במינו ובזה אזלינן בתר שמא כיון דהטעם נתבטל. וקשה לדבריו הסוגיא דמאי מקשה מתבלין שהם שני שמות ומצטרפין לאסור הקדרה דהא התם שפיר מצטרפין לאסור בנ"ט ובזה מודה רבא דאזלינן בתר טעמא לפי דברי הש"ך ז"ל ומצאתי ביאור חדש להסוגיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ו מהל' מ"א הל' י"ד תבלין שהם שנים או ג' שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ כיצד שאור של חיטין ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינם כמין ושאינו מינו אלא הרי הן כמין אחד ומצטרף לשער בה כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהם טעם חיטין או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים. ונראה פי' דבעינן דבעיסה לא ישמע רק טעם מינו והיינו טעמא כיון דשוים בשמם וגבר כח מינו בהעיסה שטעם האחר אינו נשמע וע"כ אזלינן בתר שמא. ובזה יתיישב מה שהקשינו להש"ך ז"ל והנה מדברי הרמב"ם הזה נראה דמין בשאינו מינו אין אוסר אף דמחמץ ומתבל וכן כתב שם בהל ב' כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדירת חולין ויש בה כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע ואע"פ שהשאור או תבלין אחד מאלף. הרי ס"ל דשאור או תבלין מין שאינו מינו אינו אוסר. ונראה טעמו בזה דהא דשאר אוסר במחמץ העיסה לאו משום דאיכא נתינת טעם החמוץ דהא כל עיסה אם יניחוה זמן רב מעצמה תחמיץ והשאור יפעיל בה רק כח ההתעוררות דמעורר כח החמוץ בהעיסה אבל אין בו כדי ליתן טעם ואלא הא דלא בטיל רק משום לתא דדבר חשוב הוא וע"כ בעי מין במינו כמו בדבר חשוב. וכן התבלין לא ישמע בקדרה עצם טעם של התבלין דהא לא ישמע בקדרה מליחת המלח או חדות הפלפלין אם ינתנו שלמים בקדרה אלא התבלין בהצטרפם בקדרה גורמים ומולידים טעם חדש לשבח בהתבשיל והוה כמו זה וזה גורם. ואלא הא דאוסרים במשהו משום לתא דדבר חשוב וכן אמרינן בהמוציא דשיעור תבלין כל שהוא וע"כ בעי בהו מין במינו כדין דבר חשוב וע"כ מזווגם רבינו בלשונו הזהב עם דבר חשוב שכתב שם בהל' א' אבל אם היה מחמץ או מתבל או דבר חשוב אוסר בכל שהוא:
והנה רבינו מפרש שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל והשיג עליו הראב"ד דאיך חשב רבינו לשלשה שמות כרפס של גינה ושל נהר ואפר הא אפי' חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיב ליה רבא שם אחד דמשונה בטעמם ובמינם כמו שכתב רבינו לעיל מזה וכ"ש אם הם מין אחד. ועוד יש לדקדק דמאי מייתי אביי לסיועי מהרישא דשלשה שמות ממין אחד מצטרפין ומוכח שלא אזלינן בתר שמא הא מהסיפא מוכח להיפוך דשלשה מינים משם אחד מצטרפים ורבינו מפרש דהיינו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלמא דאזלינן בתר שמא והיינו כרבא וכדמפרש רבינו הטעם בזה. והנראה בזה דאביי דמייתי ראיה מפרש הסיפא דברייתא כפירש רש"י דהסיפא דשלשה מינים קאי על רישא דמיירי בשמות מחולקים ורק מסיפא מקשה לרבא דמיירי בג' שמות והם שלשה מינים דמצטרפים מדחזקיה כיון דכולם הם ממיני מתיקה וטעם אחד להם הא רבא לא אזיל בתר טעמא אלא בתר שמא. אבל מג' שמות והם מין אחד דהרישא לא מקשה כלל לרבא דבאמת אין כאן חילוק השם ולא דמי לפלוגתא דרבא כדהשיג הראב"ד ז"ל ורבא באמת מודה לזה. ודחי רבא דהברייתא אתיא כר"מ וג' שמות מג' מינים דקתני בסיפא לאו בשמות דמינים מיירי אלא שמות דאסורים הם כגון תרומה וערלה ומצטרפים כולם לאסור הקדירה משום דעל כולם איכא לאו אחד דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ואף דאין לוקין בזה משום דלאו שבכללות הוא כדאיתא בספר החינוך בכ"ז מצטרפין לאסור הקדירה ק וקי"ל בזה כר"מ כדפסק רבינו שם דין י"ג דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם מצטרפין לאסור לישראל. אבל שמות דמינים משונים לא מצטרף כרבא דקי"ל כוותיה. ורבינו דסידר דבריו שלש מינים משם אחד ומפרש היינו חמירא דחיטי ודשערי לקח זה מהמשנה דערלה פ"ב דשם גריס תבלין ב' וג' שמות ממין אחד או מין שלש משם אחד ומפרש רבינו דהיינו חמירא דחיטי ודשעורי כרבא דקי"ל כוותיה ולאביי יהיה הפי' משם אחד היינו דשוים בטעמם שכולם שכול מיני מתיקה והיינו שם המעלה ולא שם הנקרא. אבל מין שלש דהברייתא דסוגיא דילן מיירי באנפי אחריני כדבארתי דקאי על רישא דמיירי בשלשה שמות ודו"ק:
דף פט:
עכברא ועכברא בחלא פסקינן בששים וכתבו התוס' והרא"ש דשיעור כבישה לאסור הוא מע"ל. והשיגו מכאן הש"ך על הב"י שפסק בסי' ק"ה סעיף א' דכבוש בתוך ציר וחומץ שיעורו כדי שיתנו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל והקשה הש"ך דהרא"ש לא כתב זה רק בכבוש תוך ציר דהתם טעמא אחרינא איכא משום דמליח הרי הוא כרותח אבל בחומץ צריך מע"ל כדמוכח מכאן וכו'. והנראה בזה לקיים פסק הש"ע דהנה בנמלח בכלי שאינו מנוקב לאסור הכלי להשתמש בו רותח אמרינן דשיעור המליחה יהיה כדי שיתנו על האור וירתיח בכ"ז כתוב לעיל בסי' ס"ט סי' ט"ז בהג' וכן כתב הש"ך שם דאין מליחה לכלים ואם נמלח היתר בתוך הכלי בעי מע"ל לאסור משום דשאני להבליע מלהפליט דלהבליע ע"י כח חוזק הציר בוקע ומבליע בתוך שיעור קטן אבל להפליט אמרינן דאין כח להציר להפליט מהתפל ובעי ע"ז כבישת מע"ל. ובזה ניחא נמי הכא דכבוש בציר וחומץ דכתב הב"י והג"מ השיעור כדי שיתנו על האור וירתיח מיירי בחומץ אסור ואמרינן בזה דכח החריפות דהאסור בוקע ומבליע בשיעור קטן. משא"כ בעכברא דכבוש בציר וחומץ דהיתר לאסור החומץ והציר אמרינן דהעכברא הלא אינו חריף וע"כ בעי מע"ל, וזה שהגיה הרמ"א הכא ועיין לעיל בסי' ע' מדין בשר שנפל לציר. פי' דמיירי כאן בציר וחומץ אסור כדלעיל בסי' ע':. וכן אמרו לעיל דיי"נ בכלים מזופפים או בכלי חרס חדשים אוסר מיד אבל אם נתנו להכלים יין כשר לאסור היין ע"י פליטת הכלים כתב הרא"ש ז"ל לעיל דבעי מע"ל והיינו כדבארתי ודו"ק. ועיין מ"ש בפסחים (דף קטו):