אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת נזיר

מסכת נדרים

דף יז.

בעי רבא נזר והוא בבית הקברות מהו בעי שהיי' למלקות או לא. ופריך ה"ד אלימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי ביה ה"נ קא מתרי ביה. ומסיק כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירין שהי' בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא ל"ש. וכתב בזה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' נזירות הל' ט' נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה ונטמא אע"פ ששהה שם אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות. ונראה דמפרש הבעי' אם לוקים על השהי' כיון דנטמא באונס דרק במקדש גמירי שהייה אפי' נטמא באונס אבל אבראי רק על טומאת מזיד חייב אבל נטמא באונס אפי' שהה פטור. והשיגו עליו עיין בל"מ דרבינו בעצמו כתב בפ"ה הל' י"ט נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא ששהה שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש. א"כ סבר דאף אבראי לוקין על השהיי" וכן כתב שם בפ"ו הל' ח' מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. ונראה דביאור דברי רבינו כך הם דלוקה בשהייתו שם או אם התרו בו שלא יזיר שם דבזה לוקה אפי' בלא שהיי'. והאי ויו דואם התרו בו ו' מחלקת היא והינו כסוגיין דאם התרו בו שלא יזיר לוקה אפי' בלא שהיי'. והא דכתב דאינו מגלח כשיצא משם הוא דבר בפני עצמו מסוגי' דלקמן בעי' דרב אשי ונפשטה. והכ"מ הגיה בדברי רבינו אך אין דברי רבינו עולה כפי' הגהתו לפי סוגיתנו ועין בל"מ. בכ"ז נשמע מיניה דלוקין על השהיי' וא"כ גמירי שהיי' אפי' אבראי. והנראה בזה לדעת רבינו דהנה בשבועות (דף י"ז) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ. וכתבו המפרשים דהיינו הך אבעי' דבעי לה הכא רבא אבל אין זה דרך הש"ס, והתו' הביאו שם בשם ר"ת דהגיה הכא רב אשי אבל בכל הספרים כתוב רבא. ומחלק רבינו הרמב"ם ז"ל דבאמת תרתי אבעיות הם דהתם רב אשי מבעיא ליה אם צריך שהייה בחוץ או אין צריך ולאלתר מחייב. והיינו היכי דנכנס באסור כגון בשוגג או בנזר בבית הקברות בלא התראה ומספקא לו כיון דנכנס באסור לחייב אפי' בפחות מכדי שהייה כמו בכל האסורין דאם שגג בכלאים דתיכף משנודע לו והתרו בו ואין פושטם מחוייב. או דלמא באונס גמירי שהייה דנכנס בהיתר אבל בנכנס באסור אפי' פחות מכדי שהייה מחייב. ותרתי אנפי קאמר דלחייב הכא אפי' בפחות מכדי שהייה. ובזה ניחא דהזכיר בבעיא שלו אונס דלכאורה הוא למותר והוה ליה רק לומר דאפי' בחוץ גמירי שהיי'. וכן אבעיא דרב אשי שם בטימא עצמו במזיד הולך באופן הזה אם מחייב אפי' בפחות מכדי שהיי' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שגגות. וע"כ פסק בזה רבינו דבכדי שהיי' דאי מחוייב. אבל האבעי' דרבא דהכא הוא בנכנס בהיתר ונטמא אחר כך באונס ומספקא ליה אם מהני שהיי' ללקות כיון דנכנס בהיתר דדוקא בבית המקדש גמירי שהייה אפי' נכנס בהיתר אבל בעלמא היכי דנכנס בהיתר אין לוקין כלל. וכן בשבועות דמבעיא ליה לרבא אם גמירי שהייה למלקות הולך באופן הזה בנטמא באונס אם מהני שהיי' למלקות ודו"ק:

דף ג"ז ע"א ששני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואינו יודע איזה מכם מגלחים ומביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה ומתנין וכו'. ופריך ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף ספק טומאה ברה"י דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירין והך דקאי גבייהו הא תלתא והוה ספק טומאה ברה"ר וספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ומוקי רבה בר ר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. ופי' הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נזירות שלא היה העד בחצר עמהם אלא ראה מחלון שנזרקה טומאה ביניהם. והקשו בתו' דיביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דהא ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה. ותירצו דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא סבר כחילוק הזה דכתב פי"ט מהל' אבות הטומאה הל' ב' שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם נשאלו זה אחר זה טהורים ואם נשאלו שניהם כאחד או עליו ועל חבירו ואמרו שניים היינו ובשני השבילין הלכנו ושני טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות. א"כ לא סבר כסברת התו' דהא הכא אי אפשר להיות שניהם טמאים בכל זה מטמא להם כודאי ושורפים תרומה ואפי' דהספק טומאה ברשות הרבים הוא. ולדברי התו' דמדמו שריפת תרומה להבאת קרבן טומאה קשה דהא הכא בשני נזירים כיון דנזרקה ביניהם טומאה הוה כמו באו לשאול בבת אחת וא"כ יביאו קרבן טומאה אפי' ברה"ר.

ונקדים בזה דהנה רבינו כתב פט"ז מהל' א"ה הל' א' וז"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברשות הרבים שהרי הצבור עושים פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאסור כל הספיקות מדבריהם כמו שביארנו בהל' ביאות אסורות ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד שהרי סוטה שנסתרה אע"פ שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה. וכתב המהרי"ט ז"ל דהא דספק מותר מן התורה במחלוקות שנויה דלמ"ד דבאשם תלוי בעינן חתיכה משני חתיכות דבעי איקבע אסורא ס"ל דהיכא דלא איקבע אסורא מותר מן התורה ומש"ה ליכא בחתיכה אחת אשם תלוי ולמ"ד דמביאים אשם תלוי על חתיכה אחת ספק אסורא או דהיתירא על כרחיך ס"ל דספק אסור מן התורה. והשב שמעתתא ש"א פ"ט הקשה על זה מהא דתנן השרץ והצפרדע ברה"ר ונגע באחד מהם וכו' דספיקו טהור וכיון דספק טומאה ברה"ר אינו אלא משום דהספיקות מדבריהם והא התם איקבע איסורא כמו חתיכה משתי חתיכות. ותי' דהא דטהור התם משום דמוקמינן אחזקה ומוקמינן לגברא בחזקת טהור. ותמיהני דאף לענין אשם תלוי נוקי לגברא בחזקת שלא אכל איסור ולא מחויב באשם תלוי אלא ע"כ דלאו חזקה היא כיון דודאי אכל אחד מהם איתרע החזקה ומאי חזית לתלות בהיתר יותר מבאיסור וה"נ דכותיה. והנראה בזה דרבינו כתב דהספיקות מותרים כמו שביאר בהל' ביאות אסורות. ונראה דרבינו למד זה מספק ממזר דאמרינן כיון דכתוב בתורה ממזר לא יבא אמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק דאין למדים קל מחמור להחמיר עליו. ואף דאיקבע איסורא בהאבות דהא חיישינן דילמא אזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע וכן בנתגרשה ס"ג איקבע איסורא בכ"ז אמרינן דנהי דבאם איקבע איסורא אבל בוולד לא איקבע. וה"נ דנהי דאיקבע איסורא בהשרץ וצפרדע ואסור להכניסם למקדש אבל באדם הנוגע לא איקבע ושפיר אמרינן דהוא ספק טומאה ברשות הרבים וספק כזה אינה רק מדבריהם. ובזה ניחא דברי רבינו בשני שבילין שהעתקתי בזה דבהשבילין איקבע איסורא ואם הלכו בהם שני אנשים ושניהם עשו טהרות ובאו לשאול בבת אחת נקבע אסור בהאנשים וכן בהטהרות כמו בשני חתיכות של שני בני אדם דמונחים ביחד אחד של חלב ואחד של שומן דבזה הספק אסור מן התורה וע"כ כתב רבינו דהם טמאים והטהרות ישרפו אף דספק טומאה ברה"ר הוא כיון דאיקבע איסורא דמדאורייתא אסורות. ולא דמי להא דכתב שם בהל' א' דאם הלך אדם אחד בהשני שבילין וטהור בינתיים ועשה טהרות דהטהרות תלויות אם קיימות הראשונות התם נהי דבהטהרות איקבע איסורא אבל כיון דבהאדם אשר באו מכחו לא איקבע איסור דהא טהור בינתיים וע"כ אמרו בזה דהטהרות תלויות ולא נשרוף תרומה בזה:

ובזה ניחא דאמרינן ב"ב (דף קנ"ג) דבקעה בימות הגשמים רשות היחיד ובימות החמה רשות הרבים ואמר רבא עלה לא שנו אלא שלא עבר עליה ימות הגשמים אבל עבר עליה ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. וע"ש בתוס' שהביאו בשם ר"ח דפי' דאם עבר על הטומאה זו ימות הגשמים אפי' נכנסו בימות החמה ובאו לשאול בימות החמה הוה רה"י. ותמהו התוס' דלמה יחשב רה"י כיון דנכנס בימות החמה ובאו לשאול בימות החמה וכפי' ר"ח כן משמע אף מדברי רבינו. ולמה שביארתי ניחא דכיון דעברו עליה ימות הגשמים איתחזק ואיקבע איסורא וטמא אף ברשות הרבים והוה כמו באו לשאול בבת אחת. ולא דמי להא דאמרינן פ"ו דטהרות מ"א המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור. התם לא נתגלה הספק אלא ברה"י האחרון שמצאוהו מת אבל כשהיה ברה"י הראשון היה עומד להתברר דאולי יחיה וע"כ לא איקבע איסורא:

ולפ"ז יש לדקדק כאן דמאי פריך הכא דספק טומאה ברה"ר הוא הא איקבע איסורא דאחד מהם ודאי טמא והוה כמו בא לשאול עליו ועל חבירו ובזה לא אמרו ספק טומאה ברשות הרבים טהור לדעת רבינו. והנראה בזה דהכא בהשני נזירים דנהי נמי דאיקבע איסורא דאחד מהם ודאי טמא ובאו לשאול בבת אחת היינו לענין דאסורים ליכנוס למקדש ולאכול קדש. אבל להביא קרבן טומאה ולסתור הקודמים זה לא אמרינן דהא אף בחתיכה אחת משתי חתיכות לא מחייבינן רק באשם תלוי ולא בחטאת קבועה דרק בודאי גזרה התורה ובאילו דאין מביאים אשם תלוי כמו עשה ול"ת שבמקדש פטורים מכל וכל וה"נ להביא קרבן טומאה ולסתור הקודמים רק בודאי גזרה התורה ולא בספק ואין למדים קל מחמור להחמיר עליו. כמו בממזר דאמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק. וכן אמרו בפ"ה דנגעים מ"ד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהם פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. אף דכאן איקבע איסורא דבאו לשאול בבת אחת ואחד מהם ודאי טמא אלא כיון דטומאתו כאן בחידוש דצריך להביא קרבן ואין טמא אלא בדבורו של כהן אמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק אף דאיקבע איסורא. וע"כ הכא השני נזירים מן התורה יכולים להשלים נזירתם בטהרה ולהביא רק קרבן טהרה כמו שבארתי ואפי' ברה"י דמדברי רבינו נראה דאף ספק טומאה ברה"י רק מדרבנן טמא כדכתב שם בפ' ט"ז שהעתקנו לעיל ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד משמע דחומרא מדרבנן הוא כמו לעיל ברה"ר. וטעמא דגזרו בזה רבנן נראה דהוה כמו איקבע איסורא כיון דהטהרות הוא אצל הטומאה ועיין בזה לעיל בחיד' לפסחים (דף ט') אבל ברה"ר לא רצו לגזור כמו שביאר רבינו טעמא בזה. והילפותא מסוטה לדברי רבינו אסמכתא בעלמא דבאמת אינו דמי כלל לסוטה כמו שהקשו המפרשים דהתם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. והא בכל האיסורים לא מחלקינן בין רשות הרבים לרשות היחיד. אלא דחכמים כיון דגזרו טומאה על רה"י החמירו נמי כאן בשני הנזירים אף דמדאוריי' יכולים שניהם להשלים נזירותם בטהרה החמירו עליהם חכמים להביא קרבן טומאה ולהתנות. דלא הוה חולין לעזרה כיון דיבררו הטומאה בתנאם כמו היכי שנתבטל טמאה בשחוטה דלענין משא מטמא כיון דנתבררה הטומאה. וכן במת אחד מהם החמירו להביא חטאת העוף הבא על הספק. אבל ברה"ר כיון דבעלמא לא החמירו בה חכמים ה"נ לא החמירו אף דאיקבע איסורא דכיון דמדאורייתא לא סותר ויכולים להשלים נזירותם בטהרה חכמים לא החמירו בזה ואוקמוה אדין תורה:

ונראה דהא דהחמירו בנזיר בספק טומאה ברה"י דוקא כדהכא דאיקבע איסורא דאחד מהם ודאי נטמא אבל בלא איקבע איסורא לא גזרו בנזיר ספק טומאה ברה"י. ובזה ניחא דברי רבינו שכתב בפ"ו מהל' נזירות הל' כ' בנמצא מת מושקע בקרקעית המערה וירד להקר ה"ז טהור עד שידע ודאי שנגע. ומשמע דמיירי בלא הביא עדיין הקרבנות דליכא לטהורי משום טומאת התהום כדכתב שם בהל' ט"ז. דאי טהור משום טומאת התהום א"כ אפי' ידע ודאי שנטמא טהור כדכתב שם בהל' ט"ז. והלא לכאורה קשה דהא ספק טומאה ברה"י הוא. אע"כ דלא אמרינן ספק טומאה ברה"י בנזיר וכן כתב שם היה המת צף במים טמא שהחזקה שהצף נוגע בו בשעת טבילתו. והיינו כסברת ר' יהודה בפ"ד דטהרות משנה ח' דספק ירידתו טמא שהחזקה שכל דבר שבמים תבא עליו מחמת ההיסט. ולא כתב משום דספק רה"י טמא כדכתבו התוס' בזה לקמן (דף סג.) משום דספק רה"י לא מהני בנזיר כדבארתי:

ואף דהכא פסק כסברת ר' יהודה דחזקה דצף ודאי נגע בשעת ירידתו ומביא קרבן טומאה. בכ"ז בשרץ צף פסק כר' יוסי בפ"ד דטהרות דטהור דלא אזלינן בשרץ בתר חזקה אלא ילפינן מקרא דטהור כדאמרינן לקמן (דף ס"ד). וכן כתב רבינו פי"ד מהל' א"ה דלא אמרינן צף טהור אלא בטומאת השרץ בלבד:

ובזה ניחא דלקמן (דף ס"ג:) איתא ת"ר המוצא מת מוטל לרחבו של דרך לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור וכו'. בד"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים וכו'. והנה רבינו פ"ט מהל' נזירות הל' י"ח כתב מת שהיה מושכב לרוחב הדרך אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ואע"פ שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר ה"ז טהור הואיל וספק ברה"ר טהור, והשיגו עליו דהוא כנגד הסוגיא דבפי' אמרינן דדוקא בטומאת התהום ולא בטומאה ידועה ואיך כתב רבינו אף בטומאה ידועה כיון שהוא ברה"ר. ועוד דבפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח ואע"פ שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא. וא"כ הכא בפסח כתב דדוקא בטומאת התהום טהרו אותו ובגמ' משוינן אהדדי נזיר לעושה פסח ומדוע כתב דבנזיר אפי' טומאה ידועה טהור. ולמה שבארתי ניחא דהא דלתרומה טמא היינו משום דאיקבע איסורא כיון דהמת מושכב לכל רוחב הדרך וטמא אפי' ברה"ר כדבארתי. וכבר ביארתי דבנזיר לא מהני איקבע איסורא לטמאתו ברה"ר וע"כ כתב דאף בטומאה ידועה טהור בנזיר כיון דהספק ברה"ר. וא"כ ע"כ האי בד"א בטומאת התהום דקאמר לקמן קאי רק על עושה פסח דהחמירו התם בספק רה"י וכן באיקבע איסורא אף ברה"ר וע"כ רק בטומאת התהום הקילו בזה. ועוד דע"כ האי בד"א רק על עושה פסח קאי דטומאת התהום לא מהני בנזיר אלא אם נודע לו לאחר זריקה כדכתב רבינו בפ"ו שם הל' ט"ז וכדמוכח מהמשנה והגמרא לקמן (דף ס"ג) ועיין בזה בתוספות ובל"מ שם הל' ט"ז והתם בברייתא מוכח דטהור להבא קאמר כדדייקינן בפסחים ע"ז (דף פא) וכן כתב רבינו דעושה לכתחלה פסחו אלא ע"כ דעל עושה פסח קאי. אבל בנזיר אפי' בטומאה ידועה טהור דטומאת התהום לא מהני בנזיר מידי כיון דנודע לו קודם הבאת קרבנותיו אלא אעושה פסח קאי דהציץ מרצה על טומאת התהום אפי' אם זרק במזיד כדכתב רבינו פ"ד מהל' ביאת מקדש והכא דטומאתו בספק מהני אפי' לכתחילה. והכ"מ פ"ד מהל' ב"מ דחק בזה:

ובזה נראה לבאר דברי רבינו ז"ל שכתב פי"ד מהל' א"ה הל' י' זילף משקין טהורים וטמאים בתוך הבית ונמצאו אח"כ משקין על ככר של תרומה נטלה ונשאל עליה ה"ז טהורה שספק המשקין לטמא טהור אף ברשות היחיד הניח הככר עד שנגבו המים שעליה ה"ז טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמאה כמו שיתבאר והרי אין כאן משקין אלא ככר שהיא ספק טמאה ספק טהורה. והוא מהתוספתא. והדברים צריכים ביאור מ"ש ניגבו משלא ניגבו. והראב"ד ז"ל בהשגות כתב דטמא בניגבו משום מראית העין. אבל רבינו שכתב הטעם דאין כאן אלא ככר וכו' דבריו צריכים הבנה. והנראה בזה דרישא דלא נגבו ולא נבלעו עוד בהככר וטומאתם רק משום נגיעה ובזה אמרו ספק משקין לטמא טהור אף דבהמשקין איקבע איסורא לא מהני זה להככר כדבארתי. אבל בסיפא דניגבו א"כ נבלעו בו המשקין טמאים והספק על הככר לאו משום נגיעה אלא משום בליעה ליכא כאן טעמא ספק משקין לטמא טהור אלא כיון דאיקבע איסורא בהמשקין ספיקו לחומרא אף בטומאה דרבנן כמו שבארתי בפסחים (לדף ט') דלא אמרינן שאני אומר היכי דאיקבע איסורא. וזה שקאמר רבינו דאין כאן משקין אלא ככר שהוא ספק טמאה וספק טהורה פי' כיון דלאו משום ספק נגיעה תבא הטומאה לא נאמר בזה ספק משקין לטמא טהור דבעצם הככר נולד הספק. אבל ברשות הרבים טהור דאמרינן בזה שאני אומר אף דאיקבע איסורא בהמשקין דהקילו בטומאת רה"ר ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה