באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת נדרים
דף ט"ו ע"א שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וכו' ומסיק דאם הלכה אסורה ולוקה. וכתב הר"ן דלוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"י מהל' נדרים דהיא אסורה בהנייתו ואם נמצא מהנה אותה הרי זה לוקה. והשיג ע"ז הר"ן דאמרינן לקמן דף ל"ה כיכרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסרה עליה. אלמא אין האוסר עובר כלל אבל המודר עובר דלא יחל דברו אדבור קאי. ועוד דאמרינן בפ' יוצא דופן ד' מ"ו דאם הקדיש קטן ואכלו אחרים דלוקים משום בל יחל אלמא המודר לוקה. והנה הא דהקשה הר"ן מכיכרי עליך ומפ' יוצא דופן אף הרמב"ם ז"ל הביאם לפסק הלכה. והנה בפ"ה מהל' נדרים כתב רבינו ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום וכאן לא כתב שראובן ילקה אם הנהנהו. והנראה בזה דעת רבינו דיש חילוק בין מה שאת נהנית לי ובין כיכרי עליך דכיכרי עליך הוה הכיכר כהקדש וחל האיסור על חפצו שעושה אותו על חבירו כהקדש וע"כ לוקה חבירו. ואפי' בשבועה כתב בפ"ה מהל' שבועות דאם נשבע ראובן שלא יכנוס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו עכ"ל. א"כ סבר דיכול לאסור חפצו על חבירו בין בנדר ובין בשבועה וחבירו לוקה ע"ז. אבל הכא בקונם שאין את נהנית לי או הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי כיון דרק הנאה אסר על חבירו ולא הזכיר נכסיו והנאה הוא בגופו של חבירו ואין יכול לאסור גופו של חבירו וע"כ חבירו אינו לוקה, כיון דלא נדר ורק אסור הוא דעל ידי גרמת המדיר הוא נהנה. אבל באוסר על עצמו הנאה לוקה כדכתב רבינו בכמה מקומות דהנאה מקרי דבר שיש בו ממש דהוא בגופו של הנהנה וכל האיסורים שבתורה חייב על הנאה. אף דבכל איסורין אין לוקים על הנאה לדעת רבינו היינו משום דליכא שיעור אבל בנדרים דמפרש חייב חייב על כל מה שפי'. והא דכתב רבינו דלוקה המדיר במהנה אותה בקונם שאין את נהנית לי נראה דטעמא דהא מילתא דסבר רבינו דלישנא שאין את נהנית לי משמע דקיבל והדיר איסור על שניהם דהיינו דאסרה בהנייתו וקיבל איסור על עצמו מלהנות אותה: וכן נראה דמפרש דהא דקאמר לעיל ד' ה' ר"י ב"ר חנינא דמודר אני לך שניהם אסורים היינו נמי דהמודר אסור לקבל הנאה והמדיר אסור מלהנה אותו. אבל איסור הנאה ודאי אף על המודר חל דהא לך אמר אלא דמשמע דהנודר נמי אסור מלהנה מדקאמר מודר אני משמע דעל עצמו קיבל נדר. וה"נ מדקאמר שאין את נהנית לי ולא קאמר ממני משמע דעל עצמו קיבל נדר מלהנות. ואע"ג דלמאי דאוקמיה מעיקרא דברי ר"י ב"ר חנינא במודרני הימך משמע מהגמ' דמפרשינן דשניהם אסורים להנות זה מזה. התם כטעמיה והכא כטעמיה דמודרני הימך משמע שמובדל ממנו כדפרש"י וע"כ נכלל בלשונו שאסורים תרווייהו להנות זה מזה אבל במודר אני לך לא נוכל לפרש דאסר על עצמו הנאה מחבירו דהא לך קאמר וע"כ מפרש רבינו דהא דקאמר ר"י ב"ר חנינא דשניהם אסורים היינו דזה אסור מלהנות וזה להנות:
ובזה ניחא דהשמיט רבינו הא דר"י ב"ר חנינא דנכלל זה במה שביאר כאן באת נהנית לי דהיכי דקאמר לישנא דמשמע דעל עצמו קיבל הנדר דשניהם אסורים. ולישנא דמודר אני לך יותר מבואר דעל עצמו קיבל הנדר מלישנא דאת נהנית לי וע"כ השמיט זה רבינו:
ודייק רבינו הכא דתרווייהו אסורים מדאמרינן לוקה והיא אינה לוקה לדעת רבינו כדבאר פ"ה שם וע"כ מפרש דלוקה דקאמר היינו הנודר אם מהנה אותה דהאיסור חל על תרווייהו. והר"ן פי' לעיל דמודר אני לך דשניהם אסורים להנות זה מזה דלך משמע על חבירו ומשמע משלך. ולקמן ד' כ"ד פי' בקונם שאני נהנה לך משלך ואסר על עצמו. ותמיהני לדבריו דבקונם שאני נהנה לך יאסרו שניהם כמו הכא דהא שאני נהנה שייך נמי לאסור חבירו. וכן בשאני נהנה לזרע אברהם ולערלים דלקמן ד' ל"א וכן בקונם שאתה נהנה לי יאסרו שניהם. ועוד דלא מצינו דלך יהיה משלך ומצינו לך שלך או אצלך כמי שאני אוכל לך. וכן מה שהביא ראיה הגרע"א מאשר לוקח לך התם נמי היינו אצלך אבל לא משלך. ובקונם שאני נהנה אין לשון למדבר לומר אצלך ומדברי הרמב"ם ז"ל בזה פ"ח מהל' נדרים משמע דמפרש הא דקונם שאני נהנה לך פי' דאוסר על חבירו. והיינו כמו שבארתי דלך רק על חבירו קאמר. ואין חילוק בין קונם שאני נהנה לך ובין קונם שאתה נהנית לי. והא דברישא קאמר שאני נהנה לך ובסיפא קאמר שאין אתה נהנית לי משום דברישא חפץ שיהנה ממנו חבירו ואוסר הנאתו על חבירו אם לא יהנה ממנו וע"כ מיסב הדבור אליו. ובסיפא חפץ שחבירו יתן לו ואם לא יאסור חבירו בהנאתו וע"כ מיסב הדיבור כלפי חבירו. וכן משמע לקמן ד' כ"ו בקונם שאני נהנה לכולכם דלהם אוסר וכן לקמן ד' מ"ז באמר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובע"ח באים ונפרעים ומשמע דעליה אוסר. והר"ן כתב שם קונם שאני מהנה לך אבל גי' הספרים כמו שכתבתי. ולרבינו ז"ל הגי' בד' ל"א קונם שאני נהנה מישראל וכן איתא בכל הספרים והר"ן כתב לישראל. ועיין מ"ש לקמן בדף פ"ג ומה שבארתי שם:
ובמה שבארתי בזה ניחא דבכתובות דף ע' אמרינן דהמדיר אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס. והקשה שם הגמ' והא משועבד לה והתנן קונם שאני עושה על פיך אין צריך להפר אלמא כיון דמשועבד לאו כל כמיניה דמפקע לשיעבודיה. ומתרץ דמיירי באמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ורגילה בהן בבי נשא וקא מגלגלה בהדיה דאמרה ליה עד האידנא קא מגלגלינא בהדך השתא דאדרתן לא מצינו דאגלגל בהדך ואיכא דמוקי לה דאדרה כשהיא ארוסה וע"ש בהסוגיא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ב מהל' אשות הל' כ"ג דהמדיר אשתו מלהנות לו דעד ל' יום יעמיד פרנס ויפרנס אותה בדברים הצריכים יותר על מעשה ידיה וכו'. ועיין בר"ן שתמה עליו דהא בגמ' בהדי' אמרינן דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה. וכן השמיט הסוגי' דמיירי במספקת לדברים גדולים ובמגלגלה בהדיה בקטנים ועיין שם במה שהאריך. ותי' הר"ן דהאי סוגי' אזלה למ"ד דקונמות אין מפקיע מידי שיעבוד כדמייתא עלה מההיא דקונמות שאני עושה על פיך אבל למאי דקיי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אין צריכים לכל זה ושפיר מצי מדיר לה ולא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה וכו'. והקשה ע"ז הל"מ דהא בפי"ד הל' ו' כתב רבינו דהמדיר אשתו מתשמיש דכיצד מדירה דאם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה והא קונמות מפקיע מידי שיעבוד אע"כ דאלמוה לשיעבודה דאשה. ולמה שבארתי ניחא דבאומר הנאת תשמישי עליך לא שייך בזה לומר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד דהנאה היא בגוף שלה ודוקא באוסר הנכסים שייך דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. אבל הנאה הבאה לגוף שלה אין נתפס בהקדש. והיא לא מקרי נהנת כלל מהמדיר כיון דמשועבד לה משלה נהנית וקנתה ההנאה. אבל התם בכתובות בהמדיר אשתו מלהנות ע"כ מיירי באוסר נכסיו כדכתב המ"מ בשם הרמב"ן מדאין הנדר כולל שם תשמיש. ועוד אי באוסר הנאה ודאי לא חייל דלא תהנה ממנו כלל אלא שלה היא נוטלת בדין אע"כ דמיירי באוסר הנכסים. וא"ש דברי הר"ן דהאי סוגיא אזלה למ"ד דקונמות אין מפקיע מידי שיעבוד מדמייתא ראיה מקונם שאין אני עושה על פיך ושם נמי אוסר חפצא. וע"כ השמיט הרמב"ם ז"ל האי סוגי' דלאו אליביה דהילכתא היא. אבל בקונם הנאת תשמישי פריך שפיר וה משועבד לה דלא שייך בזה קונמות מפקיע מידי שיעבוד כדבארתי. ומשני בזה דאמר הנאת תשמישך עלי דאסר גופו מלהנות. ולא הוה דבר שאין בו ממש כדהקשה הר"ן הכא ע"ב. דהנאה הוא דבר שיש בו ממש כדבארתי. והר"ן תירץ בזה דכיון דמדרבנן איכא איסור בל יחל העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. ולא יתכן זה לדרך הרמב"ם ז"ל בזה דס"ל דבדבר שאין בו ממש ליכא איסור כלל אף מדרבנן ות"ח מותר אלא דמחמרינן לע"ה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:
ובזה נראה לבאר הסוגיא דלקמן ד' מ"ה שעממו בה הראשונים דפסקינן התם כראב"י דהשותפים שנדרו הנאה מותר לכנוס לחצר ובגמ' ב"ק מוקמינן להא דראב"י דס"ל דיש ברירה והלא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וא"כ איך פסקינן כראב"י. ועיין בזה בר"ן לקמן מה שהאריך בחילוקים ולקמן ד' מ"ו תמה הר"ן על הרמב"ם ז"ל דפסק כראב"י דמותר לכנוס לחצר שאין בו דין חלוקה בכ"ז פסק דאסורים בבהכ"נ ובדברים דאותה העיר ובגמ' קרי להם אין בו דין חלוקה. והנראה בזה דהא דפסקינן כראב"י בחצר שאין בו דין חלוקה כיון דמשועבד לו החצר לא מקרי נהנה דמשלו הוא נהנה כדבארתי. ולא אמרינן בזה קונמות מפקיע מידי שיעבוד כדכתב שם הר"ן דלא אמרינן בזה אלא באוסר נכסיו ולא באוסר הנאה כדבארתי. והא דמוקמינן בב"ק לדראב"י דמטעם ברירה הוא. היינו לרבה דמוקי לדראב"י אף בחצר שיש בו דין חלוקה דהא נהנה משל, חבירו דאין משועבד לו דיכולים לתבוע חלוקה ובזה אין לו היתר אלא מטעם ברירה. ובזה ניחא דחצר השותפים לא דמי לדברים של בני העיר אף דהתם נמי אין בו דין חלוקה דהכא בחצר השותפים משועבד לו ויכול לתבוע זכותו בדין ולכוף חבירו להניחו להשתמש ואם ממלא חבירו חצירו בכלים יכול לפנותם בע"כ של חבירו אבל בדבר של בני העיר כל התופס זכה ואם תפס אחד מהם התשמיש בבהכ"נ או ברחבה או בס"ת לא יכול חבירו להוציא ממנו בדין וא"כ ע"כ ויתור הוא ולא שיעבוד דויתרו חלקיהם לכל מי שיתפוס וא"כ נהנה בשל חבירו ולא בשלו דהא אין יכול לתבוע זכותו בדין. והגמ' בדף מ"ו דפריך לרבה דמוקי פלוגתייהו דרבנן וראב"י ביש בו דין חלוקה מבהכ"נ. היינו משום דמשמע ליה דבסיפא בבהכ"נ מודה ראב"י ואי כרבה דפליגי ביש בו דין חלוקה א"כ ע"כ מטעם ברירה מתיר ראב"י וא"כ אף בדברים של אותה העיר לשתרי ומשמע דמודה בזה ראב"י והא דקאמר בזה והלא. בהכ"נ אין בו דין חלוקה לאלומי פירכא קאמר:
ובזה ניחא דלקמן ד' מ"ו אמרינן המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר בעיר אם אין לו בהן תפיסת יד מותר ובפ"ו מהל' ערכין הל' ל' פסק רבינו דהמשכיר בית לחבירו והקדישו נפקע השכירות ועיין בזה בר"ן וברא"ש שהאריכו בזה. ולמה שבארתי ניחא דדוקא באוסר הנכסים ההקדש מפקיע מידי שיעבוד אבל לא באוסר הנאה מהטעם שבארתי דע"כ אין נהנה כלל מהמדיר ודו"ק:
דף מו.
איבעיא להו בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו רבנן לראב"י דכי אנוסים דמי או דילמא אפי' בהדירו זה את זה פליגי. ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן. ופי' הר"ן וסתם מודר היינו מחבירו. ודחי תני נדור מחבירו. וה"נ מסתברא דקתני סיפא כופין הנודר למכור חלקו אא"ב דנדר הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. ופי' הר"ן דאי אמרינן דנדר על עצמו ניחא דכופין דאיכא למיחוש שמא יכשל אא"א דחבירו הדירו אמאי כופין המודר הא מינס אניס. והשיג על הרמב"ם ז"ל שכתב דבהדירו חבירו מיירי ולהמדיר כופין דאין זה דרך הגמ' שלנו אע"פ שהוא דרך הירושלמי. והנראה בזה דהרמב"ם ז"ל מפרש דטעמא דכופין הנודר למכור חלקו דכיון דאסר לחבירו להשתמש בחצר מזיק שיעבודיה הוא וכופין אותו למכור מדיני דגרמי ואף מאן דפטר בגרמי מודה בלכתחילה דאסור והכא הוה כלכתחילה וטעם הר"ן דשמא יכשל הוא דחוק:
וה"פ הסוגי' אליביה דה"נ מסתברא כדברי הפשטן דמיירי בהדירו חבירו מדקתני וכופין הנודר למכור חלקו אא"ב דנדר הוא פי' דמיירי דהנודר נדר ואסר חבירו שלא יהנה בו היינו דכופין דאזיק שיעבודיה דחבירו אלא אי אמרת דאדריה פי' דאדריה חבירו שלא יהנה אותו ונודר דקאמר היינו נידר (בחיריק) דחבירו אסר שלא יהנה ממנו אמאי כופין הא מינס אניס ומאי יכול למעבד אם חבירו אסר שלא להנות ממנו. וכן כתב רבינו בפי' המשניות דכ"ז שאחד מן השותפים נשבע הוא בעצמו שלא יהנה בו חבירו הרי זה כופין אותו למכור אבל אם הדירו חבירו והוא שנשבע ראובן שלא יהנה בשמעון ה"ז אין כופין שמעון למכור לפי שהוא אנוס והוא אינו אותו שנדר והיינו כדבארתי ודו"ק:
דף מו:
אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור. וכתב הר"ן בשם הרשב"א דאף לאחר שחלקו אסורים דהוה כלקחו דאסור כדאמרינן לעיל גבי כיכרי עליך ונתנה לו במתנה וה"ה מכרה וכן אמרינן בקונם ביתך דדוקא במכרו לאחר מותר אבל מכרו לו אסור. והשיג על הרמב"ם ז"ל דמשמע מדבריו דלאחר חלוקה מותר. ותמיהני על גדולי הפוסקים האלה דאיך מדמי כיכרי וביתך דאסר עליו נכסיו של חבירו וע"כ אסורים שלא יבואו מיד חבירו לידו כדאמרינן לעיל. משא"כ באסר הנאה דהנכסים אינם אסורים וע"כ מותר בזבינא דרמי על אפיה כדמחלק הר"ן לעיל בד' ל"א והא דמותרים לחלוק. צריך לומר דהוה כזבינא דרמי על אפיה דהא המודר בע"כ צריך החלוקה. או הא דבזבינא מציעא דאסר שוה בשוה היינו מדרבנן וע"כ אמרינן בזה ברירה ומותרין לחלוק ודו"ק:
בהרא"ש סי' ב' אם יכול להקדיש בית המושכר וכתב דבירושלמי מחלק בין הקדים שכרו ללא הקדים שכרו דבהקדים שכרו אינו ברשות המשכיר כלל. ותמה בזה מה תלוי בהקדמת השכירות הא שכירות קרקע נקנית בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה. והנראה דטעמא בזה דאף דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו והשוכר כבר קנה בחזקה בכ"ז צריך ליתן השכירות בהקדם. דהתורה גזרה דרשות הגבוה בכסף והקדש אין מתחלל אלא בכסף ואין יכול לדור עד שיתן הכסף ואם לאו במעילה קאי. ולא אמרינן דהשכירות הוה כחוב בעלמא וזוזי מסיק ביה והדירה זכה בו בפני עצמו. דהא אם נשרף הבית או נפל לא נתחייב בשכירות וא"כ חיוב השכירות יבוא כל יומא בהנאת הדירה וע"כ אין יכול להנות מהקדש אלא בהקדם הכסף. ואין זה הפקעת שיעבוד כיון דזה חייב דמי שכירות. והרמב"ם ז"ל דפסק פ"ו מהל' ערכין דהקדש מפקיע השכירות. סבר דלא קי"ל כהירושלמי דבתלמודא דידן פליגא עליה דאמרינן בב"ק ד' צ' דעבדי נ"מ יוצאים בשן ועין לאשה משום דשחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא גרע בעל משוכר ואפשר דהירושלמי סבר כר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל אנן דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וע"כ כיון דהקדיש הגוף נפקע השכירות. ולא דמי להא דפסק בשדה ממושכנת דאינה יכול להקדישה אלא לכשתפדה מטעם דבידו לפדותה, דהתם להממשכן יש לו קנין הגוף וע"כ אין יכול להקדישה ודו"ק:
דף נג:
גריס שאיני טועם אסור לבשל ומותר לכוס גריסין שאיני טועם אסור לכוס ומותר לבשל. והרמב"ם ז"ל השמיט זה. ונראה דסבר דמתני' פליגא ע"ז דאמרינן מן הגריסין אסור במקפה ומקפה היינו מבושל. והרא"ש ז"ל בפי' באמת העתיק, בהמשנה מן הגריס אסור במקפה. אבל בכל הספרים איתא מן הגריסין וכן בפסקיו העתיק הרא"ש מן הגריסין. ותמהני על הש"ע דבסי' רי"ז סעי' י' העתיק מן הגריסין אסור במקפה ובסעי' כ"א כתב החילוק בין גריס לגריסין ודו"ק:
דף ג"ו ע"א הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכמים אומרים עליה בכלל בית ופריך בגמ' אלא הא דאמר ר"ה בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה טעמא דאמר ליה בית בביתי אבל בית סתם אינו מראהו עליה לימא ר"מ היא. אפי' תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים. ופי' המפרשים דבבית שבביתי לעדופי קאמר. והקשה הר"ן דבמנחות מסקינן דלגרוע קאמר דיד בעל השטר על התחתונה. ופי' בשם הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם ר"ה אתא כרבנן ולרבותא קאמר דבית מביתו מראהו עליה וה"ה לבית סתם ע"ש וכתב וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל באמת מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"א מהל' מכירה משמע דוקא בית מביתי נותן לו הגרוע אבל בבית סתם אינו יכול ליתן לו עליה וכן כתב בפכ"ה מהל' מכירה הל' א' דהמוכר בית מכר העליה שעל גבי הבית הפתוחה לתוכה כארובה בבית. וא"כ תרווייהו מכר ולכאורה הוא היפוך מסוגיין. והנראה בזה דה"פ הסוגי' דס"ד, דמקשה דהא דנודר מן הבית אסור בעליה משום דעליה לבדה נמי מקרי בית וכיון דלא בירר איזה בית אסר אסור בעליה דמקרי נמי בית כמו דאסור בכל בתיו היכי דנדר סתם. ופריך הא דאמר ר"ה בית מביתי מראהו עליה אבל בית סתם אין מראהו עליה וא"כ ר"מ היא. ומסיק מאי עליה מעולה שבבתים פי' דהא דאסרו רבנן הכא בעליה משום דבית סתם הוא מעולה שבבתים דבית שיש בו עליה מקרי הכל בית וכיון דנדר סתם הכל בכלל דהכל בית אחד מקרי אבל עליה לבדה לא מקרי בית וע"כ רק בבית מביתי דמשמע דלגרועי אתא מראהו עליה. אבל בית סתם נותן לו שניהם כדפסק רבינו פכ"ה מהלכות מכירה דהמוכר בית מכר העליה הפתוחה לתוכה. והא דבעי פתוחה משום דקשה לו מ"ש ממעקה שיש לו ד' אמות דאין מכור וע"כ מחלק בין פתוח לבית או לא דזה תשמישו עם הבית וזה לא. אבל הכא בנדרים אין מחלק בהכי כיון דעליה בכלל בית תרווייהו אסר דתרווייהו הם שלו ומה לנו אם פתוחה או לא. והל"מ נשאר בזה הכא בקושיא:
והנראה דהא דאמרינן בית מביתי מראהו עליה היינו בעומדת ע"ג עמודים או אם הבית שתחתיה שבור אבל לא יכול ליתן לו עליה בלא בית התחתון דזה לא מקרי בית כלל לפי המסקנה. ובבית סתם לא יכול ליתן לו כזה. וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל בזה פכ"א מהל' מכירה דבית מביתי מראהו הגרוע. והיינו כל שנקרא בית באותו מקום אלא דהוא גרוע ולא כתב כלשון הגמ' דמראהו עליה ודו"ק:
דף נח.
ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירים וכו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירים כגון וכו' נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירים ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. וכתב הר"ן ז"ל לביעור היינו לאוכלם קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלם הוה כדבר שיש לו מתירים אבל לאכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור אוסרים תערובתם בנ"ט כיון דלא שרו באכילה. אבל הרמב"ם ז"ל לא כתב כן וז"ל פ"ז מהל' שמיטה הל' כ"ב חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שטעם פירי שביעית בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרים מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם משמע דלעינן חיוב ביעור קאמר. וכן כתב בפי' המשניות פ"ז דשביעית. וכן פי' שם הרע"ב והר"ש והם כתבו דקודם זמן הביעור הוא בנ"ט. ונראה דמפרשי דהא דקאמר כאן לאכילה היינו לאוכלם בקדושת שביעית והוא בנ"ט. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' ט' לא נראה כן שכתב שם פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינם בכל שהוא ושלא במינם בנ"ט אינם בכלל כל אסורי תורה שאין אותה תערובות אסורה אלא חייב לאכול הכל בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו. וא"כ סבר דאף לענין לאכול בקדושת שביעית במינו במשהו. והנראה בזה לפרש לדעת רבינו. דהנה בפירות שביעית לאחר הביעור פסק רבינו דאסר באכילה ומצוה לבער ולכלות ולהאביד כדכתיב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וה"פ הסוגיא אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו למצות ביעור כיון דיכול לקיים העשה בשיבער הכל אין ביטול אצל מצוות וכיון דנבלע במינו חשבינן דהאיסור עודנו עומד ומחויב לקיים מצות ביעור עד חומש ממונו לדעת התוס' והרא"ש שעד זה חייב לבזבז במצוה אבל אם נתערב שלא במינו חשבינן דהאיסור כלה ונאבד דהא פנים חדשות חזינן. אבל לאכילה כלומר לענין איסור אכילה לאחר הביעור לדעת רבינו דפסק דבין עניים ובין עשירים אין אוכלים אחר הביעור הוא בנ"ט דכיון דיש בו שיעור הביטול הלא לא יאכל האיסור. אבל לקיים מצות ביעור כיון דיכול לקיים המצות עשה אף בתערובות אין ביטול מועיל בזה א ובזה ניחא דפסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נ"מ דשור הנסקל שנתערב אפי' אחד באלף כולם נסקלין דלכאורה קשה דהא מדאורייתא בעלי חיים בטלים. ולמה שבארתי ניחא דכיון דנוכל לקיים העשה דהשור יסקל אף בתערובות נצטרך לקיים ואין ביטול מועיל בזה:
ובזה ניחא דכתב רבינו בהל' מעה"ק אם נתערב שאור או דבש כ"ש בקטורת נפסלה ואם הקטיר בהיכל לוקה. והיינו משום דכל היכא דאיתא הלא הקטיר ואין שייך ביטול אלא בדבר אכילה משום דאין גרונו נהנה ולא יטעום מהאיסור כיון דיש בו שיעור ביטול משא"כ הכא בהקטרה. ואף דשלא במינו הוא לא אמרינן דהאיסור כלה ונאבד כיון דיבש ביבש הוא וכל חד לחודא קאי וכל היכא דאיתא הלא הקטיר:
ובזה ניחא דבגד של כלאים אפי' חוט אחד אוסר כל הבגד דהתם כיון דאסור בלבישה ובהעלאה והרי מכ"מ לבוש כלאים. ולא דמי לארג בבגד שער נזיר או בגד שצבעו בערלה דבעינן בהו שיעור מלא הסיט. דהתם האיסור משום הנאה וכיון דיש בו שיעור ביטול וליכא בהו שיעור הנאה אין כאן איסור. והא דנתערב דם חיה ועוף בדם בהמה לענין כסוי דבטלים. היינו התם כיון דנתערב בדם בהמה בכדי שיעור ביטול לא נוכל לקיים העשה דכסוי דדם בהמה יכסה ודמי לאכילה דהכא. והא דמסקינן הכא דגדולי שמינית מעלים את האיסור ולא אמרינן דהלא יכול לקיים מצות ביעור אף בתערובית. נראה דביטול דעל ידי זריעה עדיף דהוה כמו האיסור כלה ונאבד אפי' בדבר שאין זרעו כלה. וכן זרעים שנזרעו נטהרו ופרחה מהם הטומאה וא"כ חשבינן הזריעה לכלה ונאבד:
ובזה נראה לפרש הסוגי' דלא כהמפרשים ויתורץ בזה הרבה סתירות וקושיות בהסוגי' ובפסקי דרבינו הרמב"ם ז"ל וה"פ כי סליק ר' ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עקרו וקמבעיא ליה גדולי היתר מעלין את האיסור או לא. וה"פ אף כי תערובות לא בטיל אחר הביעור כדבארתי גדולין עדיף טפי מטעמא שפרשתי דהוה כמו גוף האיסור כלה ונאבד. ופשיט ליה מבצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עקרו מותר דאף דתרומה בעלמא בעי מאה לבטלו גדולין עדיפי וסגי ברביה כמו שפרשתי ופריך ליה מילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפו מאתים אסור וכן בזרע בכרם ונעקר הכרם דאסור וא"כ גדולים גריעי מתערובות כדפריש הר"ן. ור' אמי פשיט ליה מדאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה וא"כ חשבינן להעיקר כמו כלה ונאבד דהא בתערובות אין מתעשרין אלא לפי חשבון. ודחי דלחומרא שאני. ופריך מר' שמעון דקאמר דלביעור בתערובות מין במינו לא בטיל. ומשני ודילמא הא נמי לחומרא שאני. פי' דבתערובות מחמירינן כיון דיכול לקיים מצות ביעור כדבארתי. אבל בגדולין לא שייך להחמיר דעדיף טפי דהאיסור כבר איננו ופנים חדשות באו לכאן. ומסיק דשביעית כיון דאיסורו ע"י קרקע בטילתו ע"י קרקע ומהני בה ביטול דזריעה ועדיף מע"י תערובות. ופריך והרי ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ושביעית ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון ואיסורה ע"י קרקע הוא בכ"ז אמרינן דאותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר וא"כ לא אמרינן דהוה העיקר ככלה ונאבד אלא הוה כע"י תערובות. ומשני שאני מעשר דדיגון גרם לו פי' דאין איסורו ע"י קרקע אלא נטע איסור דהוה ליה לתקנו קודם זריעה וע"כ החמירו עליו. וכן פי' נמי של הסוגי' דלקמן (דף נ"ט ע"ב) דמשני בזה שאני מעשר דאמר קרא עשר תעשר וגו' והתירא זרעי אנשי איסורא לא זרעי אינשי. פי' דילפינן מעשר תעשר את כל תבואת זרעיך דצריך לעשר קודם שיזרע ואסור לזרוע טבל וע"כ החמירו עליו וקנסו אותו דזרע איסור. והר"ן דחק שם והניח בצ"ע. ופריך הכא ממתני' דקונם פירות אלו עלי וכו' דבדבר שאין זרעו כלה אף גדולי גדולין אסורים והתם לא נטע איסור ומדוע החמירו עליו דנהי דאין בטילתו ע"י קרקע להוי כתערובות. ומשני שאני קונמות דהוה כדבר שיש לו מתירים ולא בטיל ואף בתערובות לא בטיל והר"ן פי' דקושיא זאת פריך לר' ינאי דאמר לעיל בצל של תרומה שרבו גידוליו על עקרו מותר ואין זה דרך הש"ס דהוה ליה למימר גופא. ובזה ניחא כל פסקי הרמב"ם ז"ל דפסק בילדה שסבכה בזקינה ובה פירות ובבצל שנטע בכרם דאין גדולי היתר מעלין האסור. ובנדרים פ"ה הל' ט' כתב ולמה לא יבטל העיקור האסור בגדולין שרבו עליו משום דדבר שיש לו מתירין הוא. ולפי' הר"ן תרתי דסתרי הוא דכיון דפסק דאין גדולי היתר מעלין האיסור למה צריך לומר בנדרים משום דדבר שיש לו מתירים הוא. ולמה שבארתי ניחא דהא דפסק דאין גדולי היתר מעלין האיסור משום חומרא שנטע איסור כדאמרינן הכא ולקמן בזרע טבל אבל בנדרים הלא לא נטע איסור:
והנה יש לדקדק לפי' הר"ן דאי גדולין אין מעלין העיקר משום דהוה הגדולין כעיקר וזה בזה תליא א"כ מאי משני שאני מעשר דדיגון גרם לה וע"כ אין גדולין מעלין האיסור א"כ להוי הגדולין כעיקר ותהוי כולו מעשר ומדוע מעשר רק לפי חשבון הליטרא שזרע. והנראה לתרץ כיון דחל עלייהו איסור שביעית דבטילתו ע"י קרקע וע"כ ממילא פטורין ממעשר דתרתי דסתרי נינהו. עוד יש לדקדק דהא דבר שיש לו מתירין הוא כמו שכתב הר"ן ומאי מקשה. והנראה דלמאי דמשני בטילתו ע"י קרקע ס"ד דיבטל אף דבר שיש לו מתירין דהא בכל האיסורין גדולין אין מבטלין העיקר והכא מבטלין וס"ד דמבטלין אף דבר שיש לו מתירין. עוד יש לדקדק מאי פריך לקמן (דף נ"ט ע"ב) והרי ליטרא מעשר טבל דקטרח ליבטל ברובה הלא דבר שיש לו מתירין הוא. והנראה בזה דחומרא קולא היא דא"כ לענין שביעית לא יתפוס דמיה אלא לפי חשבון דאל"כ הוה תרי חומרי דסתרי אהדדי וע"כ פריך דליבטול באיסור שביעית. ולמאי שפרשתי אתי הכל שפיר דגדולין מעלין את האיסור אף בדבר שיש לו מתירין היכי דמועיל ביטול הגדולין את העיקר דהוה ככלה ונאבד וכמין בשאינו מינו ודו"ק:
דף נט.
גופא אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה. ומקשה ר"ח לרבה היתר שבהם להיכן הלך. א"ל מי לא תנן בצלים שירד עליהם גשמים וצמחו אם היו עלים שלהם שחורים אסורים ואמאי אסורין לימא היתר שבהן היכן הלך. ופי' הר"ן למה סתם דאסורין דהא אין תופסין דמיהם אלא לפי חשבון. ופי' הר"ן תמוה דהא מסיק לעיל דשניא שביעית דבטילתו ע"י קרקע ומדוע לא תתפוס דמיה אלא לפי חשבון. ומסיק דמי סברת אעיקר קאי אתוספות קאי והני מילי דלא טרח אבל היכא דקא טרח בטל ברובה וכו'. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שמיטה הל' כ' כתב בזה הבצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו וכו' אם השחירו הרי הם כנטועים בארץ ואותן העלין אסורים משום ספיחים ובין כך ובין כך הבצלים בהיתרן עומדים. וכתב הכ"מ דפשוט הוא. ובאמת דברים בגו דרבינו נראה דפסק כמו דמסיק הכא דהא דקאמר אסורים אתו' קאי והיינו העלים אבל הבצלים מותרין ומיירי בין רבו הגדולין ובין לא רבו דמסתם לה סתומי. ומסיק דהיינו טעמא משום דלא קא טרח וע"כ לא מחשיבי כזריעה דלבטלו בקרקע וע"כ נשארו הבצלים בהיתרן אבל טרח בטלי ברובה דכיון דזרען בטלי בקרקע ופנים חדשות באו לכאן כדבארתי לעיל. וכן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה בין רבו ובין לא רבו דמסתם לה סתומי דכיון דזרען ונתגדלו והשרישו בקרקע מתבטלי ע"י זריעה כיון דטרח וחשב הכל כפנים חדשות ודוקא לקולא בעינן רביי' ולעיל דמייתי מינה דהגדולין מבטלין עיקר היינו מר' חנינא בן אנטיגנוס דסבר דכנגדן למוצאי שביעית מותרין ופליג על רשב"ג וסבר דאף דלא טרח הגדולין מבטלין עיקר. ופסק רבינו דהלכה כרשב"ג מדטרח לאוקמי המשנה כותיה ודו"ק:
דף ס.
בעי רבה קיים ומופר לכי בבת אחת מהו. ופשיט מדאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ופי' הר"ן דליכא כאן הקמה ולא הפרה. והרמב"ם ז"ל כתב דה"ז קיים. וכתב הר"ן דלא נתחוורו לו דבריו וכן הכ"מ העלה בקושיא. והנראה בזה דרבינו מפרש כפי' ראשון דהר"ן דאמר לה קיים ומופר לכי דכללם בבת אחת אבל לא דאמר בפירוש בבת אחת. ופשט מדרבה דכל שאינו בזה אחר זה לזמן מרובה אפי' בבת אחת אינו והוה הדין דהאחרון אינו כלום כמו בזה אחר זה. וכן נראה בשני אחיות אם אמר להם הרי את ואת מקודשות לי דהראשונה מקודשת והאחרונה אינה כלום ולא שייך בזה תפוס לשון ראשון או אחרון דהתם לשון אחרון סותר הראשון ואמרינן אולי חזר מהראשון אבל הכא לא חזר אלא תרווייהו בעי לקדושי אלא דהאחרונה אינו יכול. ולא דמי לכולכם דהתם כיון דכללם במלה אחת לא ידעינן דהי ניהי ראשון והי ניהי אחרון וע"כ תרווייהו אינם מקודשות אבל באת ואת הראשונה מקודשת. ודוקא בדגלי דלא מקפיד על תרווייהו וניחא ליה אף באחת מהם דלא להוי את וחמור כדבארתי בקדושין. ונראה דהכא אם פי' בבת אחת כפי' השני דהר"ן אז הוה כמו כולכם דהתם ואז שניהם אינם חלים ודו"ק:
דף עא.
שמע אביה והיפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' ק' פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. שמע בעלה והיפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. אמר ר' נתן הן הן דברי ב"ש אבל ב"ה אומרים אין יכול להפר. במאי פליגי ב"ש סברי נדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב ומיגז גייז. וב"ה סברי אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ולא מיגז גייז. ועיין בהר"ן שהאריך בזה ודחק מאד במאי דקאמר נדרים נמי שנראו לארוס ומאי שייך לזה מיגז גייז. ולכל הפירושין דאי ליכא ארוס אחרון בבבא דסיפא דהיפר הארוס ומת אף ב"ה מודו דהאב לבדו יכול להפר אבל הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נדרים הל' י"ט כתב שמע ארוס והיפר לה ומת ואח"כ שמע האב או שמע האב והיפר לה ומת הבעל קודם ששמע אין האב יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס אחרון אם נתארסה בו ביום וכו'. משמע מדבריו דאף בבבא דרישא במת הארוס אין האב יכול להפר כלל בדליכא ארוס אחרון. והדברים האלה סותרים למ"ש בהל' ט"ז בשמע האב ושמע הארוס והיפר ומת דנתרוקנה רשות לאב ומאי שנא דאם לא שמע האב ושמע ארוס והיפר דלא נתרוקנה רשות לאב. וכן דבריו צריכים ביאור שכתב דמשום דניראו לארוס אין האב יכול להפר דמשמע מדבריו דמשום דנראו שייכו הטעם אם מקלש קליש או מיגז גייז ומאי שייכות הם זה לזה. וכן צריך ביאור בבבא דסיפא דלא שמע הארוס מאי נראו שייך כאן. והנראה בזה דרבינו מפרש דניראו לארוס מקרי היינו דהתחילו בהפרת שותפות ובין התחיל האב להפר או התחיל הבעל להפר מקרי נראו לארוס דהתחילו להפר אדעתא דשותפות. והיינו טעמא כיון דהתחיל האחד להפר ואהני מעשיו דמקליש קליש שוב אינם יכולים להפר אלא בשותפות כמו שזכתה לו התורה. וע"כ היכי דהתחיל האב להפר ומת הארוס ולא שמע לא יכול עוד האב להפר לבדו דכיון דהותחל הפרת שותפות ואהני מעשיו דאיקלש הנדר לא יכול עוד להפר אלא בשותפות והיינו אלא א"כ יהיה עוד ארוס אחרון בו ביום. וכן היכי דשמע ארוס והיפר דאהני מעשיו דאיקלש הנדר והאב לא שמע עד שמת הארוס לא יכול האב להיפר לבדו דכבר זכה הארוס בהפרת שותפות ואהני מעשיו לקלוש הנדר. וכן לשותפות לא יכול האב להצטרף ולהפר חלקו כיון דלא שמע עד שמת הארוס לא היה ראוי להפר בשותפות. והוה כמו דלא שמעו תרווייהו ביום אחד דמבואר ברבינו פרק י"ב הל' י"ז דאינם יכולים להפר. וה"נ כיון דמת ארוס ואח"כ שמע וליכא ארוס דיכול להצטרף בהדיה מקרי לא שמעו תרוייהו ביום אחד כיון דבעת הפרתו לא היה ראוי להצטרף. וכן פסק דהיכי שהפיר האחד והקים השני ונשאל על הקמתו דאין יכולים עוד להפר כלל. והיינו כדבארתי דכיון דהותחל הפרת שותפות ומקליש קליש הנדר ואז השני לא יכול להצטרף עמו שוב אף אחרי דנשאל על ההיקם לא יכול עוד השני להצטרף עמו דבעינן בעת הפרה יכולים להצטרף. וכן הראשון כיון דהתחיל בהפרה ואהני מעשיו ונסתלק שוב אינם יכולים עוד הנפרדים להצטרף ולהשתתף אבל היכי דשמע האב בעת שמיעת הארוס והיינו רישא דברייתא דלעיל וכתבה רבינו בהל' ט"ז שמע האב ולא שמע הארוס ומת הארוס או ששמע גם הארוס והיפר או שתק נתרוקנה רשות לאב. כיון דהפרת הבעל היתה ראויה להצטרף והיתה טובה וכח האב לא ניגרע כשמת הארוס אלא אדרבה נתחזקה וע"כ מצטרף הפרת האב אף אחרי דמת הארוס כיון דתרווייהו שמעו בבת אחת והיו ראויים להצטרף וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדמסקינן לקמן דשמע לאו דוקא אלא דיהי' ראויים לשמוע. ולב"ש דמיגז גייז ה"פ דס"ל דהפרת האב והבעל כל אחד בפני עצמו קאי ולא ע"י צירוף אלא דהתורה גזרה שני הפרות וכל אחד לא שייך אחבירו והיכי דהיפר האחד עדיין הנדר בתקפו. וע"כ בהיפר האב ומת הבעל הפרת האב עומדת בתקפה דלא שייכה כלל להפרת הבעל ואמרינן דנתרוקנה רשות לאב וקמה הפרתו. וכן בהיפר הבעל ומת יכול האב להפר דלא שייך כלל הפרתו לדבעל ולא בעינן שישמעו בבת אחת ויהי' ראויים להצטרף. ובמה שבארתי א"ש הא דכתב רבינו בהל' י"ח שמע האב והיפר ומת האב ואח"כ שמע הארוס ואפי' אם שמע הארוס קודם שמת האב. והיינו רבותא דרבינו דאפי' שמע הארוס קודם שמת האב דאז היתה הפרת האב טובה וראוי לה להצטרף הפרת הבעל. דבכי האי גוונא נתרוקנה רשות לאב ומצטרפת הפרת האב דהשתא לדבעל כדבארתי. אבל לבעל לא נתרוקנה רשות בהאי גוונא ולא יכול להצטרף הפרתו לדאב דנתגרע עתה כחו דלא זכתה לו תורה עתה שום הפרה וע"כ לא יכול להצטרף אף להפרה קמייתא דאב. ולא דמי למיתת הבעל דמצטרף ליה הפרת האב אם שמעו תרווייהו מקודם. דהתם נתחזק כח האב ויש לו עתה כח ההפרה וע"כ כ"ש דיכול להצטרף לדבעל:
והשתא מהדין סוגי' מסתייע להא דכתב רבינו פי"ב הל' י"ז דבעינן שמיעת והפרת תרווייהו ביום אחד. ועוד נראה להביא ראי' לזה דלקמן (דף ע"ב) מוקי הא דקתני במתני' נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום דאביה ובעל האחרון מפירים נדריה דמיירי דשמע האב ולא שמע הארוס דבו ביום הוא דמצי מיפר ומכאן ואילך לא מצי מיפר. וא"כ ע"כ בעינן שמיעת והפרת תרווייהו ביום אחד והרמב"ן ז"ל כתב בזה דאם לא נתארסה בו ביום כיון דנתרוקנה רשות לאב אין שייך כלל הארוס האחרון ביום של אחריו דאם היפר האב הפרתו לבד מועיל ואם לא היפר ע"כ נתקיים. ותמיהני דנתגרשה בו ביום למה למימר דאם הגירושין הוה למחר ונתארסה בו ביום ג"כ זכה הארוס האחרון לפירושו:
והנה הטור בסי' רל"ד כתב בשם הרמב"ם ז"ל דאין הארוס אחרון זוכה בנדרים אא"כ לא שמע הארוס ראשון קודם שמת. ועיין בב"י שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל בזה שכתב פי"א מהל' נדרים הל' י"א כל נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון וכו'. וכן כתב בהל' י"ג נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים אפי' אחר כמה ימים כשישמע האב והבעל האחרון מפירים נדריה שנדרה אותם בפני ארוס ראשון הואיל ולא שמע אותם ארוס ראשון. וכתב הב"י דאין ראי' מדברי רבינו אלה דהא דבעי כאן דלא שמע אותם הארוס הראשון הוא משום גירושין דאם שמע הארוס הראשון וגרשה ולא היפר ספק דהוה כהקמה. ובאמת כדבריו מוכח בדין י"ז דכתב דאם גרשה ארוס ראשון אחר ששמע אין האב יכול להפר עם הבעל האחרון דספק הוא אם גירושין הוה כהקמה. א"כ אפי' אם שמע ארוס ראשון מיפר אחרון אי לאו דהוה כהקמה. וכן כתב שם בדין ט"ו שמע ארוס ראשון והיפר ומת ואח"כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה וארוס אחרון מפירין נדריה. אלא דיש לדייק בדברי רבינו למה דקדק לכתוב דלא שמע האב עד אחר מיתת הארוס דאז בעלה האחרון זכה בנדריה. וכן יש לדייק דשם בהל' י"ד כתב נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה לבדו והיפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם ששמע. ואף בכאן דקדק דשמע האב לבדו והארוס לא שמע. ואי משום לאשמועינן דבזה לא נתרוקנה רשות לאב ובעי ארוס אחרון כדבארתי. כבר כתב זה מפורש בהל' י"ט. והכא אשמועינן רק דארוס אחרון מיפר ובזה אדרבה רבותא הי' לאשמועינן בשמעו תרווייהו דנתרוקנה רשות לאב בכ"ז בדאיכא ארוס אחרון בעי צירופי. והנראה בזה למה שבארתי דאם שמע האב והיפר והבעל שמע ג"כ דנתרוקנה רשות לאב משום דהפרת האב היתה טובה וראויה היתה להצטרף לדבעל וע"כ ס"ל במת הארוס ממילא הוה הפרה ומהני הפרה ראשונה דהאב ולא צריך להפרה אחרת דנתחזקה הפרה ראשונה שלו. והא דאמרינן לעיל לב"ש בנתרוקנה רשות לאב דצריך להפר עוד הפעם חלקו של בעל. דהתם חלק הבעל לא הופר כלל דמיגז גייז אבל לב"ה דמקליש קליש ותרווייהו מצטרפים ושייכים אהדדי בנתרוקנה רשות לאב מהני הפרתו ראשונה שלו וע"כ אם נתארסה בו ביום לא זכה הארוס האחרון דהא כבר הופר הנדר. וכן בשמע בעלה והיפר לה אם אז אף האב שמע. כיון דקי"ל בזה דנתרוקנה רשות לאב ויכול להצטרף הפרה דידיה לדבעל דמת וא"כ מה לנו להפרת הארוס האחרון דהא חלק הארוס כבר הופר והפרת האב ראויה לצרף להארוס הראשון אף דכבר מת. הכלל בזה דלא בעי ארוס אחרון אלא היכי דלא הפירו כלל או היכי דלא מהני ההפרה הראשונה דהיינו הדין המבואר בהל' י"ט כדבארתי:
ולמה שבארתי ה"פ הגמ' דלעיל (דף ע') דפריך דמנלן דהאב מיפר אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון והיינו אפי' היכי דהותחל הפרת שותפות דהיפר האב או הבעל אך תרווייהו שמעו מקודם מיתת האחד דראויים היו להצטרף. ומשני דמקיש קודמי הוייה שניה לראשונה ולא איצטרך קרא אלא להיכי דנראו אבל אם לא נראו ולא הותחל כלל הפרת שותפות זה לא איצטרך דמבנעוריה בית אביה נפקא וקרא לא אתא אלא דזכה האב אפי' בנראו דהותחל אדעתא דשותפות ואפי' איכא ארוס אחרון דהוא לא זכה בזה כלל והוה כמו שאינו דכבר זכה הראשון:
ובזה א"ש נמי הסוגי' (דף ע"א) דדייק ממתני' דקתני נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום דאביה ובעלה האחרון מפירים נדריה דמנלן דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון דע"כ מדבעי בו ביום וקתני דזכה ארוס אחרון ע"כ מיירי דשמע אחד מהם או האב או הבעל והתחיל בהפרה והשני לא שמע דאי לאו הכי לא זכה ארוס אחרון ובעי דמנלן דהיכי דהותחל בהפרה אדעתא דהראשון אך דלא מהני לצרופי הראשון עם האב כיון דלא שמעו תרוייהו דמצרפינן בזה הארוס האחרון. ומשני דעליה קרא יתירא הוא דלא איצטרך אלא באופן הזה דאי לא נראו כלל פשיטא ואם נראו וזכה הראשון לאב נתרוקן:
ולפ"ז שמואל דמשני הכי מצי שפיר לאוקמי מתני' בשמע האב ולא הבעל כדדחי לקמן (דף ע"ב) דאף זה מקרי נראו לארוס ראשון כדבארתי. ודלא כהרשב"א דכתב דשמואל מוקי למתני' בדשמע הבעל ולא האב ודחק הר"ן לפרושי דהא דבעי מנלן הכל מדברי שמואל הוא וסוגי' דלקמן דלא כשמואל. ובזה ניחא דפסק רבינו דאבעי' דלקמן אם גירושין כהקמה דמי' או כהפרה דמי דלא נפשטה והיינו כדדחי לקמן דמיירי בדשמע האב ולא הבעל. וכאוקימתא הזה הביא בחבורו מתני' בהל' י"ג כדבארתי. ופסק נמי כדשמואל דס"ל דשמואל מוקי למתני' נמי כדדחי הגמ' לקמן כדבארתי ודו"ק:
דף פג:
קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ופי' הר"ן דמה שאני נהנה מהבריות אסרה עליה ופריך הגמ' אלמא דאפשר דמתזנא מדיליה מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא אימא סיפא ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה אבל מדבעל לא אלמא בעל בכלל בריות הוא וכו'. ומשני ר"נ לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קתני נתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה. ופי' הר"ן דבנתגרשה יהי' הבעל בכלל בריות. ויש לדקדק דהלא פי' דאם בעל בכלל בריות הוה כמו חנוני דאין פרנסתו אלא ממנו וענוי נפש הוה וא"כ אף אם לא חל הנדר על הבעל אלא אחר שנתגרשה מדוע לא יפר דהא פסקינן כר"ע דלענין הפרה בתר זמן הנדר אזלינן ובנדרה לאחר שתתגרש יפר. והנראה לתרץ דהא דכתב דאם בעל בכלל בריות הוה כמו חנוני דאין פרנסתו אלא ממנו היינו משום דהבעל חייב במזונותיה ודוקא בעל הוה כמו חנוני דאין פרנסתו אלא ממנו. ולאלומי מלתא כתב לעיל וכי בעל ובריות גרע מחנוני דאין פרנסתו אלא ממנו. והעיקר תלוי בבעל. משא"כ אחר דגרשה דהבריות והבעל אין מחוייבים במזונותיה לא הוה כחנוני דאין פרנסתו אלא ממנו. דהתם קשה לה להשיג מזונות ממקום אחר אבל הכא תוכל ליקח ביותר ולמכור בפחות וכן יכולה להנות בלקט שכחה ופאה:
והרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' נדרים הל' ח' כתב וכן אם נדרה שלא להנות לבריות אע"פ שאין הבעל בכלל בריות יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד. וכן אם אסרה הנאתה על אומה כגון כל היהודים או כל הישמעאלים הרי זה יפר. ומשמע מלשונו דמוקי לה דאסרה הנאתה על הבריות דכן הוא משמעות לשונו הזהב באופן הזה בכל פירקן דנדרים. ודלא ככ"מ. והיינו כפי שבארתי לעיל בחיד' לד' ט"ו. ואף באסרה הנאתה על הבריות מקרי דברים שבינה לבינו דהבריות בדלים ממנה ותצטרך למכור ביותר וליקח בפחות ואין שומעין לה. והיינו דכתב שלא יהא זקוק להאכילה משלו משום דאי אפשר לה ליקח מהבריות. וכן אסור לה לקבל מתנה מהבריות דהנותן נהנה ממה שמקבלים ממנו כדאמרינן ב"מ (דף מ"ז) בההיא הנאה דמקבל ממנו. וע"כ מסיים דיכולה להנות בלקט שכחה ופאה דזה לא הוה מתנה וע"כ אף בעניה אין כאן עינוי נפש. ובזה ניחא דלא יכול להקשות לעיל (דף פ"ב) מכאן לשמואל דסבר דהנאת פלוני עלי יפר ודלא כהמפרשים. וכן פי' רבינו בהא דלקמן (דף צ') בקונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו דעליהם אוסר ודו"ק:
דף פד:
קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים ולוים אלו יטלו אחרים אלמא טובת הנאה ממון. ומשני רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתיא למיסרא עלייהו שוי' כעפרא בעלמא. ופי' הר"ן דלעולם טובת הנאה ממון וטעמא דרישא דהוה כאפקריה לההיא טובת הנאה. והשיגו המפרשים על הרמב"ם ז"ל דפסק כמשנתינו ובפ"ה מהל' אשות ובפ"ב מהל' גניבה פסק דטובת הנאה אינה ממון. וכן קשיא דרבא אדרבא דהכא מסיק דטובת הנאה ממון ובב"מ ס"ל דטובת הנאה אינה ממון. והנראה בזה דה"פ הסוגיא דרבא בא לאפוקי מסברת המקשה דטעמא דרישא משום דטובת הנאה אינה ממון דס"ד דיטלו ע"כ היינו דמחלק להם ואינו אסר משום נדרו דט"ה אינה ממון. וקאמר דהיינו טעמא דשרי משום דשוי' כעפרא בעלמא ואפקריה לההיא ט"ה ויטלו בע"כ היינו בעצמן נוטלין אבל לחלק אסור. ולפי זה נוכל לומר דאפי' אם ט"ה אינה ממון ואין לזה הפסד ממונו מ"מ אסור לחלק להם דהא אסור לזכות להמודר אף דבר של הפקר ודו"ק: