באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת גיטין
דף ח:
ת"ר עבד שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסין לא קנה. אבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו וכו'. אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו וכו'. אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה. א"ל רב אדא בר מתנא לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבוריה דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד שברבוא שבהם. ופירש רש"י מדקאמר ר"ש לעול הוא בן חורין משמע דל"ש היכי דקנה שאר נכסים כגון שפי' השיור ול"ש היכי דלא קנה כגון שלא הזכיר קרקע ששייר דכתב לו חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הוא ששייר אלמא פלגינן דבוריה דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו. והקשו בתוס' דאע"ג דלא הזכיר שם הקרקע דשייר קנה העבד המותר אלא שידו על התחתונה והאדון יקח מהעדיות כדאמרינן פ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך משמנים ביניהם ולוקח נוטל כחוש. והנה אף הרי"ף ז"ל מפרש בזה כפירוש רש"י וז"ל דת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול העבד לברורי לההוא כל שהוא דלקני שאר נכסים הילכך לא קנה בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דבוריה. וכתב המ"מ והר"ן בשם הר"י מיגש דדקדק מזו הסוגיא דכל היכי דלא סיים לא קנה ושמיע לה מינה דמאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ד' אמות דאי לא סיים ליה ד' אמות בפי' לא קנה ואע"ג דאמרינן חצי שדה אני מוכר לך משמנים ביניהם ונוטל חצי שדהו התם משום דסיים לו השדה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' זו"מ הל' ד' כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שבארנו כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונים לך או שכתב לו כל נכסי קנויים לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסים עד שסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן פחות שבנכסיו ע"כ. ועיין בהש"ג ומ"מ ור"נ שהשיגו את רבינו מהא דפ' שני דייני גזירות בההוא דאמר דיקלא לברת דאמרינן דקנתה הדקל אע"ג דלא מסיים וכן פסקה רבינו פ"י מהל' נחלות מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחים וכו' ועוד דכתב שם בפ"י דבאמר שדה מנכסים שקנה. וכן אמרינן במנחות ופסקה רבינו פכ"א מהל' מכירה דבית בביתי אני מוכר לך או שור בשורי מראהו גרוע נפל הבית או מת השור מראהו נפול או המת. ועיין בדבריהם מה שהאריכו בזה:
והנראה לפרש דברי רבותינו הרי"ף ורש"י ור"י מיגש והרמב"ם ז"ל ולהביא ראיה לדבריהם דאמרינן בע"ז (דף ס"ג) וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' א"מ לענין אתנן באמר לזונה כותית הבעלי לי בטלה סתם אין איסור אתנן חל עליו אלא דוקא באמר לה הבעלי לי בטלה זו. והיינו טעמא כיון דלא ייחד הטלה לא קנתה אותו. ולא אמרינן דקנתה טלה אחד מעדרו ותאסר כל העדר כמו במחיר כלב בשותפים שחלקו ואחד לקח עשרה טלאים ואחד לקח תשעה וכלב דנאסרו כולם. אלא כיון דלא בירר אותו אמרינן אין ברירה ולא קנה כלום. והא דבהקדש חל אסור הקדש באמר שור בשורי התם לא בעי קנין אלא בדבורו ונדרו יאסור חפצו. ויכול לאסור אותם בתערובות בלא בירור כמו שיכול לאסור כולם ולא שייך זה לברירה דלא אמר מה שאברור. אבל בדבר דבעי קנין בעינן דבר המבורר דתחול עליו הקנין. וכן ניחא באמר אחת מבנותי מקודשת לך דמהני דבורו דלהקדש דמי. דבאמת הבעל לא קני מידי כדבארתי בחיד' לקדושין (דף ז) אלא האב יאסור ויקדיש את בתו בקבלת כסף לסימן. וע"כ יכול לאסור אף בתערובות ולא הוברר ואין שייך זה לדיני ברירה דלא אמר אחת מבנותיך שאברור ושפיר חל ההקדש והאיסור בתערובות. אבל קנין לא יקנה בתערובות. ובזה ניחא ההיא דפ' שני דייני גזירות בההוא דאמר דיקלא לברת דהתם כיון דבדבורו מקנה לה וכירושה שויה רבנן וע"כ חל שפיר אף בתערובות ובלא הוברר כירושה:
והא דאמרינן במנחות דשור בשורי מראהו גרוע. התם באמת דאי בעי המוכר להחזיר הוה יכול. אלא רבותא קאמר דיכול ליתן בעל כרחו של לוקח הגרוע והלוקח לא יכול לחזור בו כמו שבארתי לעיל בחיד' לכתובות (דף צ"א ע"ב) בענין דבר שלא בא לעולם דאין הלוקח יכול לחזור כיון דהתפיס מעותיו להמוכר אמרינן מחילה בטעות הוה מחילה ונתייאש מהם. וכמו בהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי דלקמן (דף ל) דאין בעל הבית יכול לחזור אף דהכהן והלוי יוכלו לחזור. וע"כ משום הכי הוא דאי לאו הכי מ"ט דמראהו נפל הא פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה והמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה ועיין לעיל בחידושי לכתובות (דף ע"ו). ועוד דהא קי"ל אין ברירה לומר דהוברר הדבר דהמת מכר. ועוד דאין שייך לומר הלך אחר פחות שבלשונות בספק שנתחדש אחר כך. אלא ע"כ משום יאוש נגע בה דקיבל עליו הלוקח לקבל כל מה שיברר לו המוכר אף מת או נפיל:
ומסתייע לזה שבארתי דפסק רבינו פכ"א מהל' מכירה דהאומר לחבירו כל מה שיש בבית אני מוכר לך בכך וכך ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין שלא סמכה דעתו של לוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקוביא. ונראה בזה דהא דהלוקח יכול לחזור משום דלא נתן עדנה המעות אבל אם נתן המעות לא יכול לחזור דהא מדמה לה למשחק בקוביא והתם אם כבר נתן המעות אין יכול לחזור כמו שבארתי לעיל בכתובות:
והא דהקשה הל"מ מהא דפסק רבינו שם שדות אני מוכר לך שנותן לו שתים התם מיירי דסיים לו שדות בבקעה דבזה מיירי שם וע"כ קנה כדכתב רבינו בחצי שדה:
ובזה ניחא דברי רבינו דפסק בפ"ד מהל' איסורי מזבח בשותפים שחלקו ואחד לקח י' טלאים ואחד לקח ט' וכלב דאם היה באלה שכנגד הכלב אחד מהם כדמי הכלב או יותר מוציא מן הי' את זה ויהיה מחיר הכלב והשאר מותרין. והקשה היש"ש בדיני ברירה שלו הא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ובמה שבארתי ניחא דמן התורה הוה ליה להיות כולם מותרין כיון דאין ברירה אין איסור מחיר חל כלל דהא אם החליף כלב בעד טלה אחד שבטלאיו לא חל כלל איסור מחיר דלא קנה בתערובות כמו באתנן וכמו שבארתי. וה"נ בהחליף ט' וכלב כנגד י' לא חל איסור מחיר כיון דלא ידוע איזהו ואין ברירה. ורק מדרבנן חל בזה איסור מחיר לחומרא דמדרבנן יש ברירה וע"כ שפיר יכול לברור אחד כנגד הכלב דבדרבנן יש ברירה:
ובזה ניחא דבסנהדרין (דף קי"ב) אמרינן אמר ר"ח בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה לא פליגא ועיסה כמאן דפליגא. והביא הרמב"ם ז"ל זה להלכה בע"ז פ"ד. והקשה השאגת אריה בסי' פ"ט על זה הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ואיסורא דעיר הנדחת היא דאורייתא וא"כ אמאי כאן עיסה מותרת. ובדברינו ניחא כיון דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה אדרבה מן התורה אין חל עליהם גמר דין כלל דגמר דין אין חל אלא על הדבר המבורר ורק מדרבנן אסור משום דמדרבנן אמרינן יש ברירה ושפיר אמרינן נמי יש ברירה על ההיתר. ובהמה איסורה משום דינקי מהדדי כדאמרינן בביצה (דף ל"ז) וכדכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' יו"ט דאף דנחשוב אותו כמחולק בשעת גמר דין הדר נתערבו דינקי מהדדי:
ובזה ניחא קושית הים של שלמה על הא דפסק רבינו בפ"ג מהל' גירושין באמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש דהוה ספק גירושין. ותמה דהא בדאורייתא אין ברירה ואף לקולא פסק אין ברירה באחים שחלקו דמחזירים זה לזה ביובל וכן פסק בחלקו גדיים כנגד גדיים י' כנגד י' דפטורין מן המעשר כרבי ותמה על המ"מ והר"ן שכתבו דלחומרא אמרינן ברירה וכו' ע"ש. והנראה דבאמת דלחומרא אמרינן ברירה אך לא מטעם ספיקא כאשר הבין הים של שלמה אלא כיון דבדרבנן אמרינן ברירה א"כ ע"כ נצטרך לומר לחומרא דהוברר האיסור מדרבנן. וע"כ ניחא הא דפסק דאחים שחלקו מחזירים זה לזה ביובל דבדיני ממונות לא שייך לומר לחומרא. וכן ניחא הא דאחים שחלקו פטורים מן המעשר דלא מחמירינן במעשר דהא אף ספק פטור מן המעשר:
ובזה ניחא דפסק בפ"ט מהל' תרומות הל' ב' באומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתו דאסורה לאכול בתרומה מיד. והיינו משום דלחומרא אמרינן ברירה. וכן פסק בשדה חציה של עובד כוכבים וחציה של ישראל חייב חלק הישראל בעוללות והיינו דלחומרא אמרינן ברירה:
ובזה נראה לי ליישב הא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אישות הל' ח' הנכנס לבית חבירו ולקח כלי או אוכל וקידש בו את האשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר שהוא טוב מזה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר שאין בע"ה מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת בספק. ועיין בפ"ת סי' כ"ח ס"ק כ"ו כ"ז כ"ח שהאחרונים הקשו על זה דאטו בדבר שאין בע"ה מקפיד לא הוה גזל ועוד דע"כ מיירי נמי דשוה פרוטה. ונראה דסיפא מיירי נמי בבא בע"ה ואמר לו למה לא נתת דבר שהוא טוב מזה כדברישא. וע"כ ניחא דבדבר שאין בעל הבית מקפיד אמרינן דבאמת ניחא ליה ולחומרא אמרינן בזה ברירה שהוברר הדבר שהיה מתחלה שלו ומשום ברירה כתב מקודשת בספק כדפסק פ"ג מהל' גירושין שהעתקתי בזה. והאחרונים דחקו בטעמים למה מקודשת מספק ועיין בפ"ת שם. ובזה ניחא קושית התוס' והל"מ דבתרומה לא מהני כלך אצל יפות אלא בשויו שליח. ותמיהני על דבריהם דהתם בתרומה בעינן שליח ואחר לא יכול להפריש בלא שליחות אף אם היה ניחא ליה. אבל כאן הוא בעצמו הלא קידש וניחותא דבעל הבית הוא רק דלהוי שלו ולא תהיה גזל ודו"ק:
דף ט:
האומר תנו שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. ופירש רש"י ז"ל ואפי' לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה דלא מצי למהדר ביה מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטו גיטא לידיה לא הוה משוחרר וכיון דמית בטל השיחרור וכו'. וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' עבדים ומחלק דאם אמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע גט לידו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו. ותמהו ע"ז התוס' והרא"ש ז"ל דהלא החזרה והחירות דברים אחדים הם ואין זכיה לחצאים דאם זכה דלא מצי למיהדר ביה ע"כ חשבינן ליה שלוחו וכאילו בא לידו דמי א"כ יצא לחירות ואם לא יצא לחירות ע"כ דלא מחשיב כשלוחו וכאילו בא לידו א"כ ליהדר ביה. והנראה בזה לדעת רבותינו הרי"ף ורש"י והרמב"ם ז"ל דטעמם בזה דתן לו ודאי משמע דימטיה גיטא לידו דעבד כדאמרינן בב"מ משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה וכו' אלא הא דאמרינן תן כזכי היינו דנתן להזוכה וזכה לו אותו כח שיש לו לשחררו וזכה אותו להמקבל לשחררו בע"כ וזכה בשטר השיחרור ליתנו להעבד והוה כמאן דאמר לו קני ע"מ להקנות. והנה הקשה הרא"ש לדעת רבותינו דהא ר"מ פליג ואמר חוב הוא לעבד שמפסידו לאכול בתרומה ולדברי רבותינו מדוע אינו אוכל. והנראה בזה דר"מ בזכי קאמר. ואף בתנו ס"ל כיון דחוב הוא לו לא אמרינן תן כזכי. ועוד דאם הזוכה הוא ישראל שפיר מפסידו לפי מה שבארתי:
והנה לפי מה שבארתי יצא לנו דין חדש דהמקבל יכול להחזיר להנותן ואין לו עליו כלום כיון דלא חפץ להקנותו בטל המתנה. ובזה עדיפא הולך היכי דהוה כזכי כגון בחוב ופקדון דהוה כזכי ממש ולא מצי למיהדר למלוה. כמו שפסק הרמב"ם פי"ו מהל' מ"ול בהולך מנה שאני חייב לפלוני אם החזיר להנותן חייב באחריות דכבר זכה המלוה בקבלתו של זה. ולפי מה שבארתי אם היה אומר תן מנה לפלוני שאני חייב לו היה פטור אם החזיר להנותן דהוה כאומר קני על מנת להקנות וכל זמן שלא נתן יכול להחזיר. וע"כ ניחא דלא כלל רבינו תן לו בהדי הולך כלישנא דברייתא דמכילתין (דף י"ד) משום סיפא דהאי דינא לענין חיוב אחריות דלא מצי איירי בתן:
ובזה ניחא קושית הל"מ בפ"ו מהל' גירושין על הא דפסק רבינו פ"ד מהל' זו"מ במתנה דהולך לא הוה כזכי ותן הוה כזכי. והקשה דבמכילתין לקמן (דף ס"ב) פשיט דהולך כזכי דמי מהולך ותן לה ומאי ראיה מייתי מהולך ותן על הולך גרידא דילמא דהכא עדיפא משום דאמר אף תן ותן הלא עדיפא כדכתב במתנה וכו' וע"ש. ולפי מה שבארתי ניחא דתן גריעה הכא דהא אמרינן דתן הוה כקני ע"מ להקנות ובגט אשה לא שייך זה דאין יכול להקנות האשה והכח שיש לו לגרש אשתו וע"כ תן ודאי לא מהני. והא דהוה מהני הכא משום דאמר נמי הולך ועקר בזה משמעות דתן לה דמשמע עד דימטה גיטא לידה כיון דאמר מקודם הולך דמשמע זכה לה מיד א"כ הא דמסיק תן לה לא מגרעה כחה אלא דאמר תן דלהוי לה לראיה כמאן דאמר זכי ותן לה. ושפיר פשט התם דהולך הוה כזכי דרק משום הולך מהני התם אף בהולך ותן לה ודו"ק:
דף יז:
אתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו. ר"ל אמר משום פירות וכו'. א"ל אביי לרב יוסף ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן. ומשני אהנו דלכתחילה לא תנשא. ופריך גזיא לזמן ויהביה ניהלה מאי א"ל לרמאי לא חיישינן. והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' גירושין הל' כ"ו כתב חתך ממנו הזמן ונתן לה וכו' כשר. וכן הביא הר"ן בשם ר"ח. ותמהו עליהם המפרשים מ"ש מאין בו זמן כלל והנראה בזה דהר"ח והרמב"ם ז"ל מפרשי כפירוש רש"י בפרק ארבעה אחים והובא כאן בהתוס' דאמרינן התם דבקדושין לא תקנו זמן משום דמחקה ליה אבל בגירושין לא חיישינן לזה משום דלהצלה דידה קאתי ופירש רש"י דאי מחקה ליה קטלינן לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש אע"ג דאי לא תיקון זמן מצי לחפויי עלה דמספיקא לא קטלינן לה השתא דתיקון זמן אי מחקה ליה מוקמינן בחזקת אשת איש כיון דאיכא ריעותא וחזקה דמחקה ליה משום זנות עיין בתוס'. וא"כ למאי דקי"ל כר' יוחנן לא שייך למפרך כלל דגזיא לזמן. אלא ע"כ אליביה דר"ל פריך דגזיא לזמן ויהביה ניהלה ותפסיד הפירות שלא כדין כיון דאיכא ריעותא. ואף לר"ל נראה דלא מפסל הגט כדהוכיחו הפוסקים מדלא משני כדלעיל דאהני דלכתחילה לא תנשא. ולא דמיא לאין בו זמן דהכא כיון דהיה כתוב בו זמן הרבה פעמים יוכל לבא לידי בירור ותמצא עדים אימתי נכתב הגט. אלא דפריך מאי תקנה נעשה בזה ומשני דלרמאי לא חיישינן ומלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בזה ואין צריך כאן לתקנה ודו"ק:
דף כא.
אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. אמר אביי מכדי חצר איתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצירה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כרחה והא מתנה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא. מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בעל כרחך ליתא וקא הוי שליח לקבלה. ואביי אטו שליחות מידה איתרבי מושלח ושלחה איתרבי. ואי בעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה. והקשו בתוספות דמשמע דקאמר כיון דאשכחן שליחות בעל כרחך ע"י אב אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה וא"כ אף בחצר אשכחן בע"כ בחצר שהיה לה קודם לכן ואם כן תהני אף בחצר שנתן לה במתנה, ומתרצי דיכולה להפקיר החצר אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב. ודבריהם תמוהים דהא אביי מודה דמתגרשת בחצר שהיה לה מקודם וסוף סוף איכא האי הואיל דאשכחן חצר בעל כרחך בחצר שהיה לה מקודם וא"כ מהני אף בחצר שנתן לה במתנה ומה לנו אם בעל כרחך של אב עדיף. ובאמת כתבו על תי' שהוא דוחק ומה לעיסה שהנחתום מעיד עליה. והנראה בפי' הסוגי' דסברת אביי דבעינן בגט נתינה אלימתא דומיא דידה דיהא תלוי רק בהבעל ולא ברצון האשה. ומתקיף לה ר"ש בר אשי והא שליחות לקבלה בעי דעתה דהיא יכולה לבטל השליחות וכן השליח וקרינן שפיר ונתן בידה. ותירץ דהתם הכתוב ריבה זה מושלחה. ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב וכו' פי' דחזינן דבשליחות שעשאה התורה כמו באב לבתו איתא אף בע"כ א"כ הא דבעינן בשליחות דעתה ורצונה הוא משום דבטליה לשליחות ולאו שליח מקרי והחסרון הוא בשליחות אבל לא משום דבעי דעתה בנתינה וכן בהפקירה החצר משום דלאו חצירה הוא ולא משום דבעינן דעתה. ובזה א"ש כל דוחקי התו':
ובמה שבארתי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהל' גירושין הל' ט' וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליחות קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעת גמורה. וכתב המ"מ שאין זה מוכרח שי"ל דחצירה משום ידה איתרבי פי' וע"כ איתא בע"כ ולא איכפת לן במה שאין לה דעת אבל שליחות דמדעתה בעינן דעת. והראב"ד ז"ל השיגו דהא אף בתרומה לא תעשה שליחות אף דלא בעי עדים ועיין עוד בל"מ. ולפי מה שבארתי ניחא דרבינו אזיל בזה להמסקנא דהכא דאף שליחות הוא בע"כ כמו ידה ולתי' הזה מרבינן מושלחה דהשליח הוה כמו ידה ועיין בדברי רבינו פ"ה. וע"כ הוקשה לרבינו כיון דשליחות הוא כמו ידה וכמו חצירה דאיתא בע"כ ולא בעינן דעתה וא"כ למה קטנה לא תוכל לעשותו דמ"ש מחצירה דאית לה חצר. ולא דמי לתרומה ולשאר דברים דבעינן דעתו וע"כ קטן דלית ביה דעת אין עושה שליח. אבל הכא דלא בעינן דעתה גילוי מלתא בעלמא הוא דנתנה רשות לקבל בעדה. וע"ז תירץ דבעשית שליחות בעינן עדים וא"כ הוה מעשה גדולה דבעי דעת. ולא דמי למסירת הגט דבעי עדים. דהתם על מעשה דידיה מעידים שהוא בן דעת משא"כ הכא דעל מעשה דידה מעידים שאינה בת דעת ודו"ק:
דף כב.
אין כותבים לא על הנייר המחוק וכו' מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירים. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גירושין הל' י"ח וכמה ירחיקו העדים מן הכתב פחות משני שיטים כדי שיהיו נקראים עמו ואם הרחיקו העדים מן הכתב מלא שני שיטים פסול ואם מסרו לה בפני עדים אע"פ שהם מרוחקים הרבה ואין נקראים עמו ואע"פ שאין חתום עליו עדים כלל ה"ז כשר. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא הוה כמזוייף מתוכו דהא יכול להוסיף תנאי בשני שיטים ותוציא הגט בעידי חתימה. ותמיהני איזה פסול יש כאן אם יוסיף תנאי קודם נתינת הגט דהא יכול להוסיף תנאים כמה שירצה בעל פה ומה לנו אם הוסיף כן בגט. וכן לא שייך לגזור דהיא תוסיף דבר מה דהלא לא תוכל לחייב אותו בכלום בגטה. ואם תפסול את גטה זה לא איכפת לן דמזוייף מתוכו לא מקרי אלא אם תקיים את גיטה שלא כדין. ואף דיכולה לעשות שטר בשני שיטים והעדים חתומים עליו זה לא שייך להגט דגט אינו שטר העומד לראיה אלא דגזירת הכתוב הוא דגירושין הוא ע"י כתיבת ספר כריתות וע"כ לא איכפת לן על מה הוא כתוב אלא כיון דאיכא עדים שכתב ונתן לה ספר כריתות ה"ז מגורשת והגט תוכל לאבדו וע"כ כשר אף על דבר שיכול להזדייף ועין בחיד' בכתובות בדף י"ט. ומזוייף מתוכו לא הוה בגט אלא בדאיכא חששא שמא תתגרש שלא כדין. וטעמא דהפסול בהרחקת שני שיטים משום שאין העדים נקראים עמו כיון דרחוקים שני שיטים שהוא שיעור שטר הוה כמו אין עליו עדים וע"כ בדאיכא עדי מסירה כשר ובזה ניחא סיום דברי רבינו ואע"פ שאין עליו עדים כלל כשר שתמהו המפרשים מאי רבותא בסיפא דהלא ברישא שמרוחקים העדים יותר יש לפסול דהוה כמזוייף או יכול להזדייף. ולדברינו ניחא דליכא כאן זיוף ולא יכול להזדייף אלא משום דהוה כמו שאין עליו עדים ודו"ק:
דף כד:
א"ל אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור"א היא. והקשו בתו' דבפ' ג"פ אמרינן דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשיהם אלא זה בפני זה ולר"א הא עדי מסירה ידעי שפיר אם זו היא אשתו אם לאו. ואומר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים לראות אם זו היא אשתו אלא כיון שמכירים שמה הכתוב בגט וכו' וע"כ בעי נמי שיהי' זה בפני זה ואז ב"ד ישאלו להם אם היה זה בפני זה ודבריהם דחוקים דאיך יתכן לחשוש דהעדי מסירה לא יכירו אותה דודאי צריכים להכיר שזו אשתו וכן משמע מכל הפוסקים. ועיין בר"ן בשם הרמב"ן שדחה כל דבריהם ומשמע מדבריו דלפי התקנה שאין מגרשין אלא זה בפני זה שפיר סומכים על גיטה בעידי חתימה לבד כמו בכל הגיטין ולא בעי שתביא נמי עדי מסירה.. וכן משמע מהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהל' גירושין וכותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהי' העדים מכירים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית ואם היה באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויליכנו לאשת חבירו ויגרשנה עמו. ומשמע מדבריו דאם יוליכנה לאשת חבירו תהני כאן עדי חתימה ולא תבעי לעידי מסירה. וכן כתב בפכ"ד מהל' מו"ל הל' ח' דשני יוסף בן שמעון אין מוציאים מעליהם שטר חוב אלא אם כן באו עדי השטר והעידו שזה השטר וזה הלוה וכן אין מגרשים נשיהם אלא זה בפני זה. משמע מלשונו דזה בלא זה דכותבים בהלואה סגי בעידי מסירה לבד ובגט סגי בתקנה דאין מגרשין אלא זה בפני זה אבל לא צריכה שתביא עדים שזו היא שנתגרשה אלא סומכים שפיר לפי התקנה על גיטה בעדי חתימה לבד כמו בכל הגיטין. ולדבריהם הקושיא דמקשה הכא היא הקושיא דמקשה בב"ב. והא דלא מתרץ הכא דאין מגרשים אלא זה בפני זה. תי' הרמב"ן דניחא ליה לאוקמי כר"א דרישא אוקמינן כוותיה. ועוד נראה דאפשר לומר דהתקנה דאין מגרשין אלא זה בפני זה נתקנה בימי האמוראים וע"כ לא יכול לתרץ על המשנה כן. והב"י בסי' קל"ו וכן הרמ"א בהג' שם העתיקו דברי רבינו ירוחם שכתב על הא דאין מגרשין אלא זה בפני זה שבעי שתביא עדים שנתגרשה זה בפני זה או עדי מסירה. ונראה שר"י בא נמי לתרץ קושית הראשונים מדוע לא מתרץ כאן כמו בב"ב וע"ז מתרץ ר"י דאף לפי התקנה צריכה בירור שנתגרשה זה בפני זה וע"כ מתרץ באופן פשוט בעידי מסירה ור"א היא. ותמיהני על הב"י ורמ"א שהביאו להלכה דברי ר"י ולא הרגישו כלל שהרמב"ם והרמב"ן והר"ן מקילין בזה דלא צריך בירור כלל שנתגרשה אלא זה בפני זה וסומכים שפיר על עדי חתימה לבד. ובאמת כדבריהם נראה דלמה לנו לחוש שלא נעשה כתקנת חכמים וע"כ במקום עיגון ודאי שפיר נוכל לסמוך על דבריהם:
ובזה ניחא דביבמות קי"ט במת יצחק אמר רבא התם דלא חיישינן לתרי יצחק ומייתי ראי' בחבי בר נאני דשכיחא טובא במחוזא ואגבי בהו רבה בר אבוהו זוזי ולא חיישינן לנפילה ומסירה וה"נ לא ניחוש לתרי יצחק. והקשו בתו' דמאי ראי' מייתי לאיסורא מממונא. ולמה שבארתי ניחא דרבא ס"ל דאף באיסורא כדהכא הדין כן:
והנה הרא"ש סי' ג' הכא מקשה דהתם מסיק רבא דלא חיישינן לתרי יצחק ומ"ש מגט הנמצא דחיישינן לתרי יצחק. ותירץ דבגט אפשר לתקן. ודבריו תמוהין דהא אף בגט היכי דלא אבד לא חיישינן ומאי ראי' מייתי התם מחבי בר נאני דהתם לאו בשטר הנמצא מיירי. והנראה בזה היכא דהספק אחר שכבר נעשה מעשה היתר דהיינו התם במוחזקת בגט דכבר נעשה מעשה הגירושין וכן במת יצחק דכבר נעשה ההיתר ע"כ לא מחזיקינן אסיר לחוש לחששות. משא"כ בגט הנמצא דלקמן (דף כ"ז) דעדנה לא נתגרשה וע"כ מעמידים אותה בחזקת איסור וחיישינן לתרי יוסף בן שמעון במקום שהשירות מצויות ואין מגרשין בו לכתחילה עד שתביא ראיה לדבריה ודו"ק:
דף כט.
אמר לג' כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא וכו'. רבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרי לשליח ופרש"י דאין בדברים כח לחזור ולמוסרם לאחר. והדברים צריכים ביאור מ"ש שליח ראשון משליח שני ומ"ש דברים מכל מילי ולולא דמסתפי' מהפוסקים הייתי אומר דבר חדש דטעמא בזה דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דהדיבור משתנה לפי התנועה ויש הן שהיא כלאו וכמה פסולים והכשירים תליא באמירתו ואם יחליף השליח יכשיר הפסול ויפסול הכשר. כמו שפרש"י לקמן בטול הימנה חפץ דחיישינן שמא כשימסור ראשון לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן. ובזה מיושב קושית הרמב"ן עיין בר"ן פ' האומר דמקשה למה לא מהני אומר אמרו דהוה כמו העושה שליח שלא בפניו. ולמה שבארתי ניחא דבעינן שהסופר והעדים ישמעו מפיו דידעו מה לכתוב דחיישינן שמא לא ימסור השליח להם דבורו יפה יפה:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' גירושין אמר לג' אמרו לסופר ויכתוב גט ולעדים ויחתמו וכו' או שאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ה"ז גט פסול וכו'. ובפ"ד מהל' זו"מ הל' י' כתב המתנה כגט ואם אמר לג' אמרו לעדים שיכתבו ויחתמו שטר מתנה אין זה כלום ואם אמרו להעדים וכתבו ונתנו לא קנה וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו שטר מתנה לא יכלו לאמר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבים כמו בגט. משמע מדבריו דבסיפא דקפיד דהם עצמם יכתבו לא יכלו למסור הכתיבה לסופר אבל ברישא באומר אמרו יכולים למסור הכתיבה לסופר אלא דהעדות והחתימה לא מהני באומר אמרו ושני בזה מתנה מגט והדברים צריכים ביאור דמ"ש והנראה דלטעמיה דרבינו דהא דמילי לא ממסרי לשליח ופסול באומר אמרו משום דהוה כעד מפי עד וע"כ בגט אף הסופר דינו כעד ולא יכול למסור לו ע"י אחרים דהא בעינן לשמה וכתב סופר ועד לא תצא משא"כ במתנה דהסופר לאו כלום הוא אין צריך שישמע מפי הנותן ומהני אף מפי אחרים באומר אמרו. ועיין בתו' לקמן (דף ס"ז) שכתבו טעם למה לא חשיב עד מפי עד למאן דמכשיר באומר אמרו אבל רבינו סבר דר"י דפוסל באומר אמרו משום דסבר דמחשיב כעד מפי עד ודו"ק:
דף לב:
בתו' ד"ה דיבור ודיבור הוא וכתבו דאם ביטל הגט בפירוש מודה ר"נ דבטל משום דגט לא חשיב מעשה כ"ז שלא הגיע ליד האשה וגמר הגירושין וכו'. ונראה מכאן תשובה להמנחת חינוך שפשט ליה כביעיתא בכותחא בהל' מילה דגר שמל ולא טבל או טבל ולא מל וחזר בו דמהני הך מילה או טבילה באם יתרצה עוד הפעם להתגייר ואין צריך להטפת דם ברית או לטבילה אחרת וכו' ע"ש. ולפי דברי התו' וכן הסכימו כל הפוסקים דמהני ביטול בגט והיינו כיון דלא ניגמר כל מעשה הגירושין אתא חזרה ומבטל ליה אף דהיה כאן מעשה כיון דהמעשה לא עשתה שום פעולה שתועיל לא מקרי מעשה וה"נ כיון דלא ניגמר מעשה הגירות לא מקרי מעשה דהא לא עשתה שום פעולה ותועלת ואתא חזרה ומבטל מעשה כזה וא"כ צריך להטפת דם ברית או לטבילה אחרת ודו"ק:
דף מב.
חצי עבד וחצי בן חורין נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי נימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כלי' קרנא ואלא ה"ד דלא קא כלי' קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור. הניחא לאביי דאמר נותן שבת גדולה ושבת קטנה שפיר אלא לרבא דאמר נותן שבתו שבכל יום ויום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק ומשני כשהכהו אדם. ופרש"י דהא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו מיירי כשהכהו אדם. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חו"מ כתב חציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או שנגחו שור אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. ועיין בל"מ שהשיגו שזה נגד הסוגיא. ותי' הל"מ דחוק דאיך יהיה נזק בלא פחיתת כסף ולא כליא קרנא דהא שמין אותו כעבד ועיין בב"ק (דף פ"ו). והא דכתב רבינו שם בהל' י"ד נזק שאינו פוחתו מכספא האי נזק פי' היזק וכגון כואו בשפוד אבל דין נזק ליכא כלל כיון דלא נפחתה מכספו. והנראה לתרץ דברי רבינו דהכי פי' הגמ' לדעתו דהא דאוקים שהכהו אדם קאי אדברי רבא דהא דאמר בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום מיירי בהכהו אדם דכיון דמשלם שבת למה ישומו שבת גדולה וקטנה דממילא כיון דמשלם שבתו שבכל יום מאדם בריא הכל בכלל. אבל כשהכהו שור דלא משלם שבת מודה רבא לאביי דשבת גדולה שמין לנזק מה שפחתו אם בא למוכרו עכשיו ויזולו דמיו בשביל השבת והרפוי כמו שכתבו התו' הכא בשור שהוזק. אלא דהתו' מחלקים בין שור ובין אדם שהוזקו ולמה שבארתי יש חילוק אף בין המזיקים דאדם שהזיק אדם כיון דמשלם שבת אפי' היכי דהדקיה באידרונא וע"כ אין שמין חליו בכלל הנזק. אבל בשור שהזיק אדם ואדם שהזיק שור כיון דאינם משלמים ארבע דברים ודאי שמין לפי שעת חליו דקי"ל דכל השומות לפי מקומו ושעתו. וכן מדויק לשון רבינו פ"ז מהל' נ"מ שכתב שארבע דברים האלו לא חייבה תורה אלא באדם בחבירו אבל בהמה שחבלה באדם ה"ז כמו שהזיקה ממונו ואינו משלם אלא נזק. משמע דדינו כמו שהזיקה שורו דשמין כשעת הנזק כמו שפי' התו' ולא כמו שיבריא. ומסיק לפיכך שורו שבייש פטור. דבאמת אין נ"מ כ"כ רק בבושת אבל רפוי ושבת וצער הוא בכלל הנזק דהלוקח יתן עיניו במקחו בכל אלה:
ובזה ניחא דברי רבינו שכתב כאן בהל' א' דהנוגף אשה ויצאו ילדיה דמשלם נזק וצער לאשה ותמהו עליו דהא פסק שם דין ט"ו כר"י ב"ב דכתובות דיש חלק לבעל בנזק דבגלוי לו שני חלקים וכו' ובסתר לו חלק אחד. והנראה דהכא מיירי בשסופה לחזור דכן דרך הנזק של הפלה וע"כ אין לבעל חלק בזה כיון דתחזור לאיתנה אין לו פגם. ולא אמרינן דשבת הוא וכולו לבעל לרבא אלא מודה רבא דשמין כאן שבת גדולה וקטנה כיון דיש נ"מ לאשה בזה דהגדולה יהיה לאשה. ובזה ניחא מאד סברת רבינו ודקדוק לשונו דכתב חציו עבד וחציו ב"ח שביישו אדם או צערו יום של רבו לרבו. אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אין נ"מ מתי היזיקו אלא חולקין ביניהם מספר הימים דשבתו וחושבים כמה ימים מגיע לכל אחד ואחד. אבל בשור דאין משלם שבת אלא כולו נזק הוא וכיון דלא מכליא קרנא לאיזה מהם שמגיע היום דקרה המעשה זכה בכולו. ולזה הוה כמו הרוחה ופירות ולזה הוה כמו חלה מחמת מלאכה ודו"ק:
דף מב:
בגמ' איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא ביה. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו מאי לאו כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה. והרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' נ"מ הל' ב' המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליטול ואין מי שיקחנו. וכתב עליו המ"מ דברי רבינו קימין בשפחה שחציה בת חורין אבל בעבד הלא קי"ל כמשנה אחרונה ומעוכב גט שחרור פסק רבינו לעיל בהל' א' דאין לו קנס וכן תמהו על רבינו בזה פ"ד מהל' חו"מ בדין שהעתקנו לעיל. והנה מה שכתב המ"מ דדברי רבינו קימין בשפחה לא יתכן לפרש כן דברי רבינו דהא כתב רבינו בזה דחצי כופר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו וזה רק בחצי עבד וחציו בן חורין אוקמא לה לקמן (דף מ"ג) בהאבעיא אם תופס קדושין בחציו עבד וחציו ב"ח ופשט ליה מדקתני דנותן חצי כופר ליורשיו מכלל דאית ליה יורשים וכיון דאית ליה יורשים אית ליה קדושין ודחי בזה דראוי ליטול ואין לו. וזה לא שייך רק בחצי עבד וחצי בן חורין כדפסק רבינו פ"ד מהל' אשות דספק אם תופס קדושין אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין פסק רבינו בהל' ט"ז דגמרו קדושיה וכדנבאר לקמן וא"כ יש לה יורשים. והנראה בזה דרבינו מפרש הא דלמשנה אחרונה מחשיבי כמעוכב גט שיחרור היינו רק אחרי העמדה בדין כדמשמע לשון המשנה שכופין אותו ועושה בן חורין אבל קודם העמדה בדין עובד לזה יום אחד וכו. וה"פ הגמ' מאי לאו כמשנה אחרונה היינו אחרי העמדתו בדין דסתמא קתני וסתמא דמלתא כן הוא דהעבד יעמידנו תיכף בדין. וע"ז תירץ לא כמשנה ראשונה פי' קודם העמדה בדין דאז הדין כמשנה ראשונה:
ובזה ניחא קושית התו' שהקשו דאיך יכול האי גברא לעיל להקנותו לבנו קטן דהא מיד דשחרריה אידך לפלגיה זכה בעצמו ואיך יכול להקנות מה שאין לו. ותירצו דהקנה לבנו קטן קודם ששיחררו. אבל מסתימת דברי רבינו פ"ז מהל' עבדים הל' ז' לא משמע כן ולמה שבארתי ניחא ודו"ק:
דף מג.
דרש רבה בר ר"ה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת. א"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וכו'. ור"ש פליג ואמר כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה אינה מקודשת ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי אלמא בת איתרוסי היא כלך אצל ר' ישמעאל שהוא אומר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי ושפחה כנענית בת איתרוסי היא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת וכו'. אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין. אתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ר' זירא אמר ר"נ גמרו קדושי ראשון. ור"י בר חמא אמר פקעי קדושי ראשון. אמר ר' זירא כוותיה דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו. א"ל אביי ולתנא דבי ר"י דאמר בשפחה כנענית המאורסת לע"ע ה"נ דכי חופשה יומתו אלא מאי אית לך למימר שחופשה וחזר' ונתקדשה וכו'. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אשות הל' ט"ז כתב המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרי קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושים אחרים. בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קדושין לשניהם. ודחקו המפרשים בדבריו דסיפא סותרת לרישא. ועיין במ"מ ובר"ן וכ"מ ולדברי כולם רבינו לא פסק כר' זירא. ובאמת מלשון רבינו דהכא נראה דפסק כר' זירא דגמרי קדושיה. וכן משמע ומדברי רבינו פ"ג מהל' א"ב שכתב שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין המקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבים עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שבארנו בהלכות אשות. והיינו כלישנא דר"ז. וכן כתב בפ"ז מהל' עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר ותעשה אשת איש גמורה ה"ז משחרר וכו'. ומשמע מכל אלה דס"ל דגמרי קדושי ראשון. וראיתי בבה"ט סי' מ"ד דבר נפלא דאם לא בא אחר וקדשה גמרי קדושי ראשון וחייב מיתה הבא עליה ואם בא אחר וקדשה פקעי הקדושין. והדבר תמוה איזה סברה היא. ועוד מאי מייתא ר"ז ראי' דגמרי קדושי ראשון מלא יומתו. והנראה בזה דבאמת רבינו פסק כר' זירא דגמרי קדושי ראשון אך מפרש דגמרי רק לחציה והשקלא וטרי' דהסוגי' אם גמרי או פקעי היינו רק בחציה שקידש. ובזה אף ר"ח סבר לה כר' זירא דהא הוא דחה לעיל דברי רבה בר ר"ה ומשמע דס"ל דהפסוק מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע וס"ל דתפסי בה קדושין ועל כרחך דדייק הא אם חופשה יומתו דאי לאו הכי מנא ליה דתפסי בה קדושין. והא דקאמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו דמתייבמת ללוי משום ממ"נ משמע דמספקא ליה איזה קדושין יתפוס היינו בחציו השני דמספקא לו אם תפסי הקדושין דהשני אם הוה כמו מקדש חצי אשה או דלמא כיון דגמרי קדושי ראשון רק על חציה הוה כמו אין לה אלא עתה חציה ולא שייר בקנינו. וע"ז פסק דאין אני קורא בה אשת שני מתים כיון דבכל חציה רק קדושי האחד שולטים ובמקום שתופס זה לא יתפוס זה וע"כ אין אני קורא בה אשת שני מתים דבכל חציה רק קדושי האחד תופסים בה ועל חציה השני קאמר הממ"נ. וע"כ הביא רבינו המימרא דר"ח להלכה פ"ו מהל' יבום הל' ל"א. אבל בחציה הראשון גמרי קדושי ראשון. והא דכתב רבינו דהוה כקדושי קטנה שגדלה היינו דהוה כי התם דגמרי ועדיפה מיניה דהתם מדרבנן והכא מדאורייתא כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ודו"ק:
דף נ.
דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העדית שפאי עדיות גובה מן הבינונית ועיין בתו' בשם ר"ת שמפרש שפאי עדיות היינו קצה וסוף השדות הטובות שאצל הנהר דעומד למרעה בהמות ואם הזיק שפאי עדיות שהעמיד שם בהמותיו לרעות גובה מן הבינונית דלא חשיב נזקין דלהכי קיימי והוה כבעל חוב אף שהעמיד שלא מדעת הבעלים. ונראה דהא דקאמרי דלהכי קימי מיירי דעומד להשכיר לרועים למרעה ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וע"כ כיון דעומד ליתנם באשראי הוה כבע"ח וגובה מן הבינונית אף דכאן העמיד שלא מדעת אבל היכי דעומד למכור במזומנים דהוה כמיטב או דבע"ה בעצמו הוה מרעה בהמתו משלם ממיטב דמה לנו אם למרעה או לאכול. וכן אמרינן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ומסתמא ממיטב אף דעומדים הפירות למכור ודו"ק:
דף נו.
במעשה דבר קמצא דהמלך שדר בידיה קרבן ושדא ביה מומא בניב שפתים דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא. סבר רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו ר' זכרי' בן אבקולוס יאמרו בעלי מומים קרובים לגבי מזבח. סבור למקטליה וכו' אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר ר"י ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו וכו'. הגמ' הזה אומר פרשני דתימה אם מדינא משום שלום מלכות דחינן הלאוין דאסור להקריב בעלי מומים ומשום שמא יאמרו לא משגיחנן אשלום מלכות. ועוד איזה גזירה ומכשול יוכל לבוא בזה דאטו משום מעשה חדא דשלום מלכות יבואו לעקור הכתובים והלאוים דבעלי מומים וביותר תמוה המימרא האחרת דסברי למקטליה ואמר להם יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג דאיזה מכשול יהיה כאן הלא קטלא לב"ד מסורה ומשום מעשה חדא דדנו לפי שעה יבואו תמיד לטעות בדין הלא בזה אנו מכחישים כל הקבלה וכן אמרינן ביבמות דב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה והכל לפי השעה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת ובא לב"ד וסקלוהו ולא חשו שמא יאמרו דרוכב על סוס בשבת חייב מיתה. והנראה דהכי פי' דיאמרו בעלי מומים קרובים לגבי מזבח פי' דיאמרו לפני המלך דבעלי מומים הקריבו לגבי מזבח כדי שלא יהיה לרצון ויהי' לו עוד חטא על זה אבל קרבן טוב לא יקרבו בעדו. וע"כ סברי למקטליה ויסבירו לפני שרי המלך אשר באו עם בר קמצא בשם המלך להקריב הקרבן כדאיתא במדרש איכה דלא הקריבו משום דבעל מום הוא ועבור זה קטלוהו לזה משום דשדא מומא בקרבן המלך. וע"ז השיב להם ר' זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג בתמי' פי' דיאמרו לפני המלך דהלא מטיל מום בקדשים אין דינו שיהרג אע"כ דהא דקטלוהו משום דאכל קורצא עליהם וגלה מסתוריהם, וע"כ אמר ר"י דענותנותו של ר' זכריה דדיקדק הרבה והעמיק בזה בטעמים וחשב את המלך ששלח להקריב הקרבן דלעשות מצוה ולעבוד את הבורא בא וע"כ ידקדק בזה שיעלה לרצון. ועזב ר' זכריה ההוה ולא הביט לפניו שבאמת המשלח הזה למלאות רצונו וגאותו שלח הקרבן ולא איכפת ליה כלל אם יעלה לרצון. ומבסוף מעשיו ניכר התחלתו דהא לבסוף החריב הבית ושרף ההיכל ולא ירא מאלהים ודו"ק:
דף עד.
הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן. ומפרש הגמ' מאי ותתן. רב הונא אמר והיא תתן. רב יהודא אמר לכשתתן. ומפרש הגמ' דאיכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ר"ה אמר והיא תתן ואינה צריכה הימנו גט שני דסבר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. רב יהודא אמר לכשתתן צריכה הימנו גט שני דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. וכתב בזה הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' גירושין הל' א' שהמגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות על תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי אע"פ שהגיע הגט לידה ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת ולכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא אא"כ לא נשאר בידה לקיימו וכו'. ובמעכשיו ומהיום וע"מ היא מגורשת משעת נתינת הגט לידה ואינו יכול לבטל הגט ולהוסיף על תנאו ואם מת הבעל או אבד או נשרף הגט מקימת התנאי אחר מתו דכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה ויש לה להנשא לכתחילה אע"פ שלא נתקיים התנאי. והנה רבינו פסק כר"ה ומודה ר"ה בשלא אמר ע"מ אלא אתני באם דאינה מגורשת אלא כשתתן ואם נתקרע הגט או אבד בטל הגט. ועיין בר"ן ומ"מ ונשארו בתימה על רבינו מדוע כתב ברישא דאם נשאת לא תצא כיון דאינה מגורשת אלא לכשתתן וא"כ ודאי הוה כא"א לכל דבריה עד שתתן. ועוד יש לדקדק כיון דבתנאי אין חלין הגירושין אלא לאחר שיתקיים התנאי היך קאמר ר"ש לעיל ד' כ"ה ע"ב בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דאם רצה האב מקודשת ומוקמינן לה לעיל אליביה דרב יהודא ורב יהודא לית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וא"כ לא חלו הקדושין אלא בעת קיום התנאי ואז כבר הבעילה איננה והוה כמו אבד הגט או נשרף דהכא דבטל הגט וה"נ בטלו הקדושין. ועיין בנה"מ לח"מ סי' ס"א. ועוד דלעיל מוכיח דר"ש אית ליה ברירה הא כיון דאין הקדושין חלין אלא בשעת קיום התנאי ואז כבר נתברר הענין וחל שפיר אף למ"ד דלית ליה ברירה כמו שהוכיח המהרי"ט מההיא דב"ק דף ס"ט דכל הנלקט חל שפיר אף למאן דלית ליה ברירה. ועיין בקצה"ח סי' ס"א והנראה בזה דהא דאין מתגרשת אלא בשעת קיום התנאי היינו משום דאין ברירה דבאמת הלא גרשה עכשיו אלא כיון דתלה הגירושין בתנאי דלא יחולו הגירושין אלא בקיום התנאי וע"כ אין ברירה לומר דבקיום התנאי יתקיים הגירושין למפרע. ולא דמי לאומר מעכשיו או מהיום דהתם לא תלה הגירושין בתנאי אלא דאתנה דביטל התנאי יבטל מעשה הגירושין. אבל באם ואם תלה המעשה בקיום התנאי וע"כ אין ברירה לומר דהוברר דנתקיים התנאי למפרע וחלו הגירושין למפרע. בכ"ז לא שייר בהני גירושין אלא כח הביטול והסמפון דהא גרשה סתם וחפץ דיחולו הגירושין לכל דבר לירושתה ולהפרת נדריה ולהנשא לאחר אלא חפץ שיהי' בו תנאי ולא שייר אלא כח הביטול כמו תנאי ולשאר הדברים לא גרע מאילו נתן לה בשתיקה בהיו עסוקים באותו ענין. ואזלינן בזה בתר אומדן דעתו כדכתב רבינו בפ"ט הל' י' דכל התנאים שתלויים ברצונה אם מחלה אותם לבעלה בטל הגט ועיין בזה בר"ן דיכולה לומר כלום אמרת אלא להנאתי זהו רצוני. וכן כתב רבינו באמר ע"מ שתתני מאתים זוז דאינו יכול למחול אבל לבטל התנאי יכול. והיינו דלמחול לא הוה בדעתו בעת התנאי אבל לבטל התנאי ודאי היה בדעתו. וכן אמרינן לעיל דף ל"ד מכדי האי גברא לבטולי גיטא בעי התם לקיומי תנאה קא בעי. וה"נ אמרינן דהאי גברא לשדי ביה תנאי קא בעי ולבטולי גיטא אבל לא שלא יחולו הגירושין. והוה כמאן דאמר הרי את מגורשת ממנו חוץ מכח ביטול הגט כשארצה וזיכה לה כל הזכיות מגירושין לבד כח הביטול. וכן אבד או נשרף מקרי ביטול וכן מת הבעל דכולהו מכח בעל קאתי. וגירושין גמורין דלא יתבטלו חלין בשעת קיום התנאי דמתברר הדבר ואז אין צריך לברירה כמו שכתב המהרי"ט:
ובזה מבואר דברי רבינו שכתב בפ"ט שם הל' ה' ומה בין המגרש על תנאי לזה שקבע זמן לגירושין או תלאן במעשה שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואין גומרין עד שיתקיים התנאי לפיכך כשנתקיים התנאי נתגרשה אם אם היה הגט קיים אע"פ שאינו ברשותה ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיות ברשותה, אחר שנתקיים התנאי שהרי הגיע לידה תחילה בתורת גירושין ואם נשאת קודם שיתקיים התנאי לא תצא כמו שבארנו אבל התולה גירושין בזמן או במעשה לא הגיע הגט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון לפיכך כשהגיע הזמן צריכה להיות הגט ברשותה או שיהי' במקום שיחדה אותו בו וכו'. והיינו כדבארתי דבתנאי חלין הגירושין עכשיו וע"כ לא בעינן שיהי' ברשותה ומה שאינה ברשותה לא הוה כאבד או נשרף דאבד או נשרף הוה כביטל וכח הביטל שייר לו. ולא דמי לאחר זמן דהתם לא הוה גירושין כלל וע"כ בעינן שתהיה ברשותה כמו שבארתי לעיל בחי' לכתובות דף פ"ו. וכן משמע מדברי רבינו שם הל' י"ט שכתב ובכל אלו התנאים כל הימים שמנתינת הגט עד שימות ויתקיים התנאי הרי היא מגורשת לכל דבר ומשמע מדבריו דאף בתנאים דאם ואם. וכן משמע מדבריו בפי' המשניות. והיינו דפסק כגי' הרי"ף דחכמים אומרים דהרי היא מגורשת לכל דבר. ונראה דמזה לקח רבינו דינו כאן דאם נשאת לא תצא:
ובזה ניחא הסוגי' דלעיל דף כ"ה דמוכיח דאית ליה לר"ש ברירה מדמהני הקדושין בהרני בועליך ע"מ שירצה אבא דאליביה דר"י אזלה הסוגי' דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וא"כ לא מהני רציית האב לקיים הקדושין דהקדושין כבר איננו ונתבטלו. ועיין בנה"מ סי' ס"א. אע"כ דאמרינן ברירה וע"כ שפיר בקיום התנאי חלו הקדושין למפרע והוה בזה הדין כמו שביאר רבינו באומר מעכשיו דחלו הגירושין לגמרי מעכשיו ודו"ק:
ה"ז גיטך ע"מ שתיתני לי מאתים זוז ומת נתנה בחייו אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם ומפרש הגמ' דסבר לי ולא ליורשי. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' גירושין הל' כ"ב אמר לה זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ולא קבע זמן, ומת, קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן לפיכך אע"פ שאבד הגט וכו' לא תנשא עד שתחלוץ. ופי' המ"מ טעמא דרבינו דבעינן שיהא התנאי מבוטל בפועל דהיינו בקבע זמן לקיום התנאי ועבר הזמן והביא ראיה לזה מדאמרינן לקמן באם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב ח' דמספקא לגמ' לקמן דף ע"ו אם יכולה להנשא בתוך י"ב חודש אף דהתנאי מבוטל ואין יכול עוד להתקיים כיון דלא עבר זמנו לא נתבטל בפועל. ואף כי דברי גאון הם עורר בזה הב"ש בסי' קמ"ג ס"ק י"ד קושיא עצומה מהא דכתב רבינו בהל' י"ט שם בע"מ שתשמשי את אבא ומת האב קודם שתשמשנו דאינו גט והרי שם לא קבע זמן ולא נתבטל בפועל התנאי ודחק בחילוקים. וכן יש לדקדק מהא דכתב רבינו הל' כ"ג בה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד הכלי או הבגד או נגנב דאינו גט והרי לא נתבטל שם בפועל דהא לא קבע זמן. והנראה בזה דטעמא דרבינו כיון דנתבטל התנאי בסיבת מיתת הבעל לא אמרינן בזה דהוה כלא נתקיים התנאי ואינו גט אלא אדרבה אמרינן דנתבטל התנאי דהא לי אמר ולא התנה אלא ליתן לו ואדעתא דמתה לא אתניה וא"כ הוה גט אף בלא קיום התנאי. ולא דמי לכל מקום היכי דנתבטל דבר התנאי ואינו יכולה לקיימו דהתם לאו בסבת הבעל הוה אבל הכא כיון דבסבת מיתתו היה אדרבה אמרינן לא ניחא ליה דתפול קמיה יבם וכיון דלא קבע זמן ניחא ליה דיהי' גט בכל ענין אלא דישאר עליה חוב התנאי הזה ואדעתא דמיתתו לא אתני. ודייק זה רבינו מדקתני זקוקה ליבם ולא קתני מתיבמת או אינו גט מכלל דרק לחומרא חשו לה. אבל בקבע זמן דעתו ודאי לבטולי גיטא באם יעבור הזמן ולא תקיים התנאי ולצעורי קמכוון. וכהאי גונא מחלקים התו' לקמן בע"מ שתשמשי את אבא בין קבע זמן ללא קבע. ולפי זה הכא בקבע זמן ומת הבעל תוך הזמן אינו גט ותוכל להתייבם תיכף אף שלא עבר הזמן כמו בכל הני שהבאתי. ולא דמי לאם לא באתי תוך י"ב חודש ומת בתוך י"ב ח' דבעינן שיעבור הזמן כדפי' הר"ן דהתם אדעתא דמיתה לא אסיק ומשמעות לשונו שתחכה י"ב חודש:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ח מהל' גירושין הל' י"ג ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני וכו' נשאת לאחר קודם שתנשא לפלוני בטל הגט ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני. והיינו כדבארתי כיון שנשאת לאחר ונעשית במעמד שאינה יכולה לקיים התנאי אנן אמדינן דעתו של הבעל דזה הוה כביטלה התנאי ולא נתקיים. אף שלא נבטל לגמרי התנאי דהא אפשר שתתגרש מזה ותנשא לאותו פלוני וכ"ז מקרי בטל התנאי כמו בע"מ שתתני איצטלתי ואבדה אף שאפשר שתמצא עוד בכ"ז אמרינן דאינו גט כיון שנעשית במעמד שאינה יכולה לקיים התנאי. והמ"מ כתב דע"מ שתנשא לפלוני תחילה משמע ומדברי הגמ' דלקמן דף פ"ד לא משמע כן ודו"ק:
הרא"ש פ' מי שאחזו סי' ט' הביא מגמרת ירושלמי בפלוגתא דר"מ ורבנן לענין תנאי כפול וקאמר הכל מודים באם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת פי' דלא בעינן בזה תנאי כפול. רבי חגי בעי קומי רבי אסי והא אם לאו כלאחר הוא א"ל שניא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ופי' הרא"ש דמשום הכי צריך תנאי חזק וכפול. וכתב דמשמע מזה דאם ולאחר לא בעי תנאי כפול ותמה על הרמב"ם ז"ל דכתב דבלאחר לא בעי תנאי כפול כיון דתלה במעשה ובאם מצריך לכופלו. והנראה בזה לדעת הרמב"ם דהכי פי' הירושלמי דר' חגי בעי קומי ר"א דהא אם כלאחר הוא פי' כמו דאמרינן לעיל ד' ע"ב דאם מתי כלאחר הוא והוה כמו דתלי במעשה ומדוע בעינן באם תנאי כפול ואם לא כפליה קיי"ל דבטל התנאי. וע"ז משני שניא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. פי' כיון דבא להוציא מחבירו ממון לא אמרינן דאם כלאחר הוא ותלי במעשה אלא אמרינן דתנאי בעלמא הוא דחפץ להוציא ממון וע"כ בעי תנאי כפול ואם לא כפליה בטל התנאי. דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דבממון צריך לפרש דבריו ולא אמרינן דאם כלאחר אלא בדבר שאינו להוציא ממנה ואינו דבר ממון כמו אם מתי או אם תצא חמה או אם ירדו גשמים דאינו בא להוציא דבר מחבירו ובזה משמעות דבריו לאחר שיהי' דבר זה ודוקא דלא כפל תנאו אבל אם כפל תנאו אפי' בדבר המתהוה מאליו אמרינן דתנאי עשה ולא הוה כלאחר:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ט מהל' גירושין הל' כ' חולה שרוצה לגרש אשתו על תנאי כשימות וכו' ולא רצה לגרש מעכשיו וכו' אומר לה כשנותן הגט אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהי' גט ואם לא מתי לא יהיה גט כדי שיהיה תנאי כפול והן קודם ללאו וכו' ואם מת תהיה מגורשת כשימות והוא שיגיע גט לידה קודם מיתה. והיינו כיון דכפליה לתנאי תנאי הוא ולא הוה כלאחר וחל הגט עכשיו ונגמר בשעת מיתה כדבארתי לעיל דאז מתברר הדבר ובשעת מיתה הגירושין שפיר יוכלו לחול כדאמרינן בב"ב ד' קל"ז. והמפרשים השיגו עליו בזה ודו"ק:
דף עז:
ההוא גברא דזרק גט לדביתהו הוה קיימא בחצר אזל גיטא נפל בפיסלא אמר רב יוסף חזינא אי הויא ד' אמות על ד' אמות פלג ליה רשותא לנפשיה ואי לא חדא רשותא היא. ומסיק דמיירי דאושלא מקום דחד מקום מושלי אנשי תרי מקומות לא מושלי אנשי ולא אמרן אלא דלא גבוה י' אבל גבוה י' אע"ג דלא היה ד' אמות ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי אבל אית ליה שם לווי אע"ג דלא גבוה י' ואע"ג דלא הוה ד' אמות. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"ה מהל' גירושין הל' ט' השאיל לה הבעל מקום בחצירו ולא יחדו לה וזרק לה הגט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהן ה"ז מגורשת נתגלגל ונפל ע"ג קורה או על גבי סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל עליו אין בו ד' אמות על ד' אמות ואין גבוה י' ואין לו שם לווי ה"ז לא חלק רשות לעצמו וכאילו הוא והיא במקום אחד ואם יש שם אחד מג' דברים חלק רשות לעצמו ומקום אחד השאיל לה שני מקומות לא השאיל לה ואינה מגורשת. ועיין במ"מ שהשיג עליו דמדוע בעי שיהיה הגט בד' אמות שלה ומנין לרבינו זה ונדחק בפי' דהיה רחוק ממנה דקאמר רבינו ופי' בזה דמיירי דנפל בתוך ד' אמות ואח"כ נתגלגל חוץ לד' אמות. והקשה הב"ש בסי' קל"ט דאם נח בתוך ד' אמות מיד היתה מגורשת ומה לי שנתגלגל אח"כ. והנראה דטעמא דרבינו בזה דקשיא ליה דאם מיירי דהשאיל לה כל החצר ודאי הפיסלא בכלל אע"כ מיירי דשאל לה מקום שיפול בו הגט וא"כ אם נפל בהפיסלא הלא רק בחד מקום זכתה ומאי קאמר תרי מקומות לא השאיל לה. ועוד קשיא לו לרבינו כיון דלא יחד לה המקום א"כ הוה חצר השותפים וחצר השותפים אין קונה זה מזה. ועוד נראה דהא דחצר המושכר או השאול מהני לקנות דוקא מאחר אבל מהמשאיל או המשכיר לא קנה דהא כתב רבינו פ"ו מהל' שכירות הל' ה' שחצירו של אדם קונה לו דבר הפקר אע"פ שהיא שכורה ביד אחר וכן כתב בפ"ג מהל' מכירה שאם היה חצר של לוקח מושכר למוכר חצירו קונה להלוקח. ועיין במ"מ. וא"כ חזינן דעומד ברשות משכיר לזכיה והוה ידו או שלוחו דמשכיר. והא דמהני להשוכר לזכות מאחרים היינו דהוה כמו ידו דמשכיר זוכה לו אבל ממשכיר גופיה אין יכול לזכות דאין אדם זוכה משלו לאחר. והא דכתב שם בהל' ז' דשאלה ושכירות מקום קונים היינו מטעם אגב ועיין בזה בחיד' לב"מ ד' ק"ב. וכן נראה מלשון רבינו הל' י"ח דכתב שם מכר או נתן ולא כתב שאל או השכיר דשאלה ושכירות לא מהני בחצר הבעל. וע"כ הוצרך רבינו לפרש הכי דמיירי דנפל בתוך ד' אמות שלה דד' אמות זוכה לה אף בחצר מושכרת ומושאלת כמו כלים דזוכים להשוכר אף בחצר המושכר ועיין בזה בחיד' לב"מ. וקאמר אבל אם נפל ע"ג קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה פי' דאינה עומדת ע"ג קורה או סמוכה ותכופה להקורה אלא היא רחוקה מעט ממנה והגט נפל ע"ג הקורה אף דנפל בתוך ד' אמותיה אם יש להקורה אחד מג' דברים חלק רשות לעצמו דכיון דהיא עומדת מלתחת חלוק מהקורה זכתה הד' אמות מלתחת וע"כ לא תוכל לזכות מלעיל אף דהוא בתוך הד' אמות דתרי מקומות לא מושלי אבל אם היתה עומדת סמוכה להקורה זכתה הד' אמות ע"ג הקורה במקום שנפל בו הגט וליכא כאן תרי מקומות דמתחת לא תחפוץ לקנות ודו"ק: