אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת מועד קטן

מסכת ביצה

דף י:

ר"א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וחכמים מתירים אמר רב יהודא אם היתה שדה מטוננת מותר. ומסיק תניא נמי הכי וכו' ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין. אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחוה"מ. ועיין בתו' מפי' ר"ח דמדר"א ב"י מוכח לה. ופריך שדה גריד מ"ט דאפלא משוי חרפא ה"נ אפלא משוי לה חרפא וא"כ ליכא פסידא ומ"ט מותר כן פי' האלפסי ור"ח דקושי' הוא. והסוגי' לדבריהם תמוה דהמקשה ורבינא פליגי במציאות דרבינא מדמי לה לבית השלחין דאיכא פסידא והמקשה קאמר דליכא פסידא אלא הרווחה. וקאמרינן עוד ת"ר אין מרביצין שדה לבן במועד. ופריך והתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית. אר"ה לא קשיא הא ראב"י הא רבנן. ופסק הרי"ף דהלכה כראב"י:

והרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' יו"ט הל' ג' כתב מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה. ומרביצים את השדה במועד שכל אלו הדברים אין בהם טורח יותר. והשיגו עליו דאיך מזכה שטרא לבי תרי דפסק כראב"י ופסק דמרביצים דמוקי לה ר"ה דלא כראב"י והמ"מ תירץ דרבינו מיירי בבית השלחין ואדלעיל קאי ומרביצים לפי שהוא דבר האבד אפי' קודם זריעה. ונראה דבא לתרץ הא לעיל מתיר אפי' השקאה בבית השלחים ומדוע כאן לא מתיר רבינו אלא הרבצה. וע"כ מתרץ דכאן מיירי קודם זריעה והוה דבר האבד בלא הרבצה אפי' קודם זריעה. אכן דברי נביאות הוא דקודם זריעה יהי' יותר דבר האבד משדה בית הבעל וקודם זריעה די רק בהרבצה. ועוד דרבינו כתב הטעם משום דאין בו טורח ולא משום דבר האבוד. ועוד דפשטות דברי רבינו דמיירי בשדה בעל דבזה מיירי בהלכה זו. ורבותא למיקם דברי רבינו באוקימתות ורבינו דרכו לפרש דבריו:

והנראה בזה דה"פ הסוגיא לרבינו אמר רבינא ש"מ פי' מדקאמר ואם היתה שדה מטוננת מותר משום דבמעט דיה להשקותה ולית בה טורח כן פי' רבינו לזה בפי' המשנה ה"נ האי תרביצא שרי לתרבוצי דלהרבצה די במעט מים ואין בה טורח ופסק כרבינא אף דבגמ' מקשינן עליה כיון דלא נשאר בתיובתא הלכה כן. ובאמת לא דמי לשדה גריד דאיכא הרבה טירחא אף דהפעולה היוצא משניהם שוה דאפלא משוי לה חרפא. ואף הרי"ף סבר כרבינא והא דהביא קושית הגמ' על רבינא היינו לסייע דהלכה כראב"י מדמקשה סתמא דגמ' מראב"י ולענין זה מייתי לה. והא ברייתא דאין מרביצין שדה לבן במועד ואוקמא לה ר"ה כראב"י דוקא בשדה לבן אסרינן לראב"י אף הרבצה דפי' שדה לבן דאין זרוע כלל או דלא צמחו הזרעים עדנה כן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה דליכא פסידא כלל וגריעה משדה בית הבעל דאף דאין בה טורח בהרבצה אלא מעט לא התירו:

ובזה ניחא דקאמר לקמן דבשדה הלבן אין צדין את האשות אפי' שלא כדרכה אלא בסמוכה לשדה האילן כן מפרש לזה רבינו. והיינו כדפרשתי דכיון דאין בה זרעים או דלא צמחו אין בה הפסד כלל מהאשות וע"כ לא טרחינן בזה במועד אף ע"י שינוי דאין בזה מלאכה ודו"ק.

דף יא:

מריון בריה דרבין ומר בריה דר"א בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי אתרעא מלתא במר בריה דראב"ר ופסקיה לגמליה. אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש אדאחרים לא חייש. והא תניא אם היה מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו. והוא סבר אדם חשוב שאני:

הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי סוגיא והביאו מירושלמי דשותפים נועלים חנותם ונראה מדבריהם דדחו סוגיא דידן משום דהירושלמי ותמהו המפרשים מדוע פסקו כהירושלמי ולא כגמרא דידן. ועוד הקשו מאי מדמה רב אשי הא דשותף למוחכרין ומושכרין דהא חוכר ושוכר בדידיה קעביד ואין להאבל שום טובה בזה דבין יעבוד או לא יעבוד מחויב ליתן שכרו אבל שותף לתרווייהו עביד והוה כמו פועל שלו עובד באינו דבר האבד דאסור:

והנראה בזה דרב אשי לטעמיה דמיקל באבל במקום פסידא וסבר כרשב"ג ומסתמא סבר נמי כאידך דרשב"ג דאמר אם היה ספר או בלן לרבים והגיע שעת הרגל הרי אלו יעשו והיינו טעמא דרשב"ג דסבר כיון דשעת הרגל ספר או בלן לרבים לא יכול לחזור דהוה כדבר האבד דקי"ל בב"מ דאין יכול לחזור וע"כ כופין אותו לעשות דמה להו לאחרים לאבילתו ולא הוה כחלה ואנוס. וע"כ ה"נ בשותפים יוכלו האחרים לעשות דמה להם לאבילתו ובדידהו קעבדי אף אם מתעלה חלק האבל בזה האחרים לא יצטרכו לחוש לזה דמה להם ולאבילתו. אבל אנן דקי"ל כרב שישא בריה דרב אידי דאית ליה כת"ק דהא ברייתא ולא קי"ל כרשב"ג. אלא חוששין לאיסורא דאבילות ואע"ג דאיכא פסידא דאחריני דאף עליהם מוטל האי איסורא כמו כל האיסורים דאין כופין את האדם בדבר האסור לו. וה"נ אסור להשותף לעשות במלאכת השותפין כיון דע"י זה מתעלה חלק השותף האבל דאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אף דאין השותף יכול לחזור איסורא שאני דאף על השותף השני מוטל האיסור ודו"ק:

דף יט:

הקובר מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים. וכתבו התוס' ע"ז וז"ל אפי' בביתו אע"ג דאמר לעיל דף י"א היתה מלאכתו ביד אחרים בתוך ביתו אסור לעשות בתוך בתיהם מותר וי"ל דהכא מיירי בדבר האבד. והקשה ע"ז הגרע"א דהא הכא מקילין רק אחר ששלמו ז' ימים מתחילת אבילות. ועוד י"ל דבדבר האבוד בכל אבילות מותר ע"י אחרים ואף ע"י עצמו בדליכא אחרים לדברי התוס' דלעיל:

והנראה להגי' בדברי התוס' במקום וי"ל דהכא מיירי צ"ל ועוי"ל דהכא לא מיירי בדבר האבוד. ותוכן דבריהם דבאו לאמר דהכא מקילינן מכל אבילות דאפי' בביתו יעשו ועוד יש לומר דאף בדבר דלא הוה אבוד מותר לאחרים להתחיל לעשות ודו"ק.

דף כא:

אמר מר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם. ופריך מונה עמהם והתניא מונה לעצמו. ומשני הא דאתא בתוך ג' והא דלא אתא בתוך ג' ועיין בתוס'. והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האיבעיא והאי אוקימתא ולכל הדיעות הלכתא גברותא מישמע מהאי סוגיא. וכן לא נוכל לפרש כהב"י. דמשמעות הסוגיא דקתני מונה עמהם לא משמע כדבריו:

והנראה לפרש הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמונה עמהם בסיומא דדברי ר' יוחנן לאו מדברי ר' יוחנן הוא אלא פיסקא הוא ועל דברי הברייתא דלעיל קאי וה"פ דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לבית הקברות חד דינא הוא ונחשב כאיננו וכמו הלך לעלמא וניחא האי אפי' דקאמר. ואחרי כן מפרש הברייתא דלעיל דאיתא בה מונה עמהם ופריך מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ומשני הא דאתא בתוך ג' הא לאחר ג' וניחא דמחלק בין תוך ג' ולאחר ג' משום דלת"ק דהברייתא קמקשה. וניחא דברי רבותינו דהשמיטו האי סוגיא דהכל נכלל בסתימת דבריהם דבעו שיהיה גדול הבית יושב עמהם ודו"ק:

בהרא"ש פרק אלו מגלחין סי' ל"ו בהרי שמת אביו של חתן או אמו של כלה מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבילות והביא בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמר דהיא ישנה בין הנשים והוא בין אנשים דוקא בלילה אבל ביום מותר ביחוד ומותר במיני פרישות במזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו ומותר אפי' בחיבוק ונישוק. וכתב ע"ז הרא"ש דהפליג מאד להתיר יחוד ביום. ומסיק דהלכך יחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות אין צריך להרחיק. והקשו ע"ז כל האחרונים וכן הש"ך בסי' שמ"ב דבכתובות פ"א סי' ט' כתב רבינו וכיון דהאי אבילות קילה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו: והנראה בזה דהכא ע"כ מיירי רבינו בשבעת ימי המשתה. דבשבעת ימי אבילות איך יתיר הראב"ד ז"ל חיבוק ונישוק דהא אסור אף בטיול ושחוק וכ"ד שמחה וקלות ראש. ובשבעת ימי המשתה קאמר רבינו שפיר דאין להרחיק במיני פרישות דהוי דברים שבפרהסיא דאלו הדברים אין דרך להשתמש רק ע"י אשתו כדכתב הג"א פ' אע"פ בשם הירושלמי. אבל דברי רבינו דבכתובות בפי' מיירי בשבעת ימי אבילות וע"כ שפיר אסור במיני פרישות דכיון דהאי אבילות קילה ראוי להחמיר בה כדפריש רבינו שם ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה