באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת ביצה
דף ד:
אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. ופריך דהא דבר שיש לו מתירים לא בטיל. ומשני דהכא בטיל כיון דמקלי קלי איסורא. ופריך והא קא מהפיך באיסורא ומשני כיון דרובה דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהתירא קא מהפך. והקשה הפ"מ ביו"ד סי' צ"ט במשבוצות דהא דבר שיש לו מתירים הם ומאי מהני דרובא דהיתירא והא מטלטל ומהפך בעודו בעין דעדנה לא קלי איסורא. והנראה לתרץ בזה דטילטול מן הצד הוא דכיון דרובה דהיתרא כי קא מהפך בהיתירא מהפך והאיסור מיטלטל מן הצד. והא דדבר שיש לו מתירים לא בטיל היינו דהאיסור לא יתהפך להיתר אבל לא דמחשיב כולו איסור. וזה כוונת רש"י דכתב דבטל ברובה כלומר דרובה דהיתירא נשאר בהיתירא ומותר להפכו והאיסור מתהפך ע"י טילטול מן הצד:
עוד הקשה הפ"מ על התו' דכתבו בע"ז (דף ס"ו) ובפסחים דאין שבח עצי מוקצה בפת כיון דמוקצה לא אסור בהנאה דהא הכא אסרינן עצים דמוקצה לאפות בהם. והנראה דודאי לכתחילה אסור לאפות ולבשל בעצי מוקצה דהא דאיתקצאי מהם היינו מאפיה ובישול איתקצאי כדאמרינן בסוכה בהדם דכי איתקצאי מריחא איתקצאי אבל בשאר הנאות דלא איתקצאי מהם מותר. וע"כ קאמרי התו' דבדיעבד הפת מותרת דשבח עצים דהפת הוה כשאר הנאות אבל ההנאה דמיניה איתקצאי ודאי אסורה כמו ריחא דהדס וע"כ אסור לאפות ולבשל בעצי מוקצה. ובזה ניחא נמי קושית המ"א בסי' שכ"ה סק"ט ובזה ניחא דכתבו התו' לקמן (דף ח') דמוקצה מותר לטלטל משום אוכל נפש בי"ט וקשה לכאורה דבאוכלים גופיה הלא אסור מוקצה אלא כדפרשנו דמוקצה דמיניה איתקצאי חמור ודו"ק:
דף יב.
אין מוציאין את הקטן והלולב וס"ת לרה"ר וב"ה מתירים. תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט פליגי מ"ס עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט כדכתיב ולא תוציא משא ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ומ"ס עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט. מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב מלקות. כן הוא גי' הספרים עיין בתוס'. וקאמר הגמ' דאף ר' יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי דתני תנא קמיה המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש. וא"ר ר"י פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דלא אמרינן מתוך וכו' דאי ב"ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ועין בפרש"י ותו' בזאת הסוגי'. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' יו"ט הל' ד' כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשאה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציא ס"ת וקטן ומפתח וכיוצא בזה וכן מותר להבעיר אף שלא לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ובישול וכיוצא בהם. ודברי רבינו תמוהין דפסק דרק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בשאר מלאכות והוא כנגד סוגיתינו ועוד הרבה סוגיות מהש"ס דבכל מלאכות אמרינן מתוך ומנין לו לחלק בזה. ועוד דכאן כתב דמטעם מתוך שרי בהוצאה והבערה ובפ"ח מהל' עירובין פסק דאין עירוב והוצאה ליו"ט והוא כתרתי דסתרי לפום הסוגיא דילן. ועוד קשה דמשמע מדברי רבינו דפסק כרבה ומדוע לא פסק כרב יוסף ור' יוחנן דפליגי עליה ומסקנא דשמעתתא אליבייהו. והמפרשים כתבו דלרבינו בהוצאה והבערה אף שלא לצורך כלל אמרינן מתוך דלא כהתו' ומתוך קושית רב יוסף משמע דעל הוצאת אבנים סברה פשוטה דלוקה לכ"ע. והנראה בזה לדעת רבינו דסבר דבהוצאה והבערה דאמרינן מתוך בעינן צורך היום כקטן ולולב וס"ת שהביא רבינו וכדעת התו' והגאונים. אבל בהוצאת אבנים או המבעיר מיו"ט לחול באין שהות ביום לאוכלו דליכא למימר הואיל או מדליק ביתו של חבירו לוקה כדמוכח מהסוגי' והירושלמי. וכן משמע בדברי רבינו עיין בל"מ. וטעמא דמלתא דהוצאה והבערה שאני משאר מלאכות דרבינו סבר דמלאכת יו"ט לא הותרה אלא בגוף המאכל ותיקונו והבערה מצינו דהותרה ביו"ט אף דאינה בגוף המאכל אלא מכשיריו ורבינו פסק דאין הלכה כר' יהודא במכשירין כדמבואר בדבריו פ"ד הל' ט' וע"כ דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכן בהוצאה אינו מתקן המאכל ואנן בעינן שיתקן המאכל בכ"ז התורה התירתו כדדרשינן ביום השבת הא ביו"ט שרי וע"כ דאמרינן מתוך והותרו לכל דבר הנאה. אבל שאר מלאכות לא הותרו אלא בגוף המאכל לתקנו דכן משמע אך אשר יאכל לכל נפש. ומדינא מותר אף טחינה וקצירה אלא דחכמים אסרוהו כדכתב רבינו לקמן:
וה"פ של הסוגיא דתני תנא קמיה דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. ור"י בר אבדימי סבר דבכל מלאכות אמרינן מתוך וכן סבר דאף שלא לצורך היום כלל אמרינן מתוך וע"כ קאמר דמני ב"ש היא אבל לב"ה אין לוקה דאמרינן מתוך אף בשחיטה ואף דאינה לצורך כלל כיון דאינה מצות היום. ורבה מתקיף על דבריו דלמא רק בהוצאה אמרינן מתוך מטעמא דפרישית וע"כ אין עירוב והוצאה ליו"ט ומשום מתוך. ומתקיף לה רב יוסף וקושיתו ג"כ על ר"י בר אבדימי ולא על רבה כפרש"י אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב מלקות לר"י בר אבדימי דפטר בעולת נדבה דה"נ כיון דאינה מצות היום חשיב כלא צריך כלל וכהוצאת אבנים. וקאמר דאף ר' יוחנן סבר כהא דרבה דרק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך דקאמר לתנא דתני קמיה דעל בישול והבערה חייב שתים ביו"ט דפוק תני לברא דאינה משנה דליכא לחיובי שתים במלאכות יו"ט כדאמר בפסחים (דף מ"ז) דאין חלוק מלאכות ביו"ט. ואת"ל משנה דיש חילוק מלאכות ליו"ט הא דהבערה מני ב"ש היא דס"ל דלא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרינן מתוך אהבערה ליכא לחיובי. ומוכח מדר' יוחנן מדאמר מתוך רק בהבערה וקא מפיק בישול דע"כ בשאר מלאכות ס"ל דלא אמרינן מתוך כרבה. וא"כ כל דברי רבינו לקוחים מהסוגיא כמסקנה דשמעתין:
ובזה ניחא הא דכתב רבינו בהל' ט' דרחיצה וסיכה הרי הוא בכלל אכילה ושתיה ומנ"ל הא דלמא מטעם מתוך הותרא ויהי' ב"ש לטעמייהו וב"ה לטעמייהו אלא דס"ל דלא אמרינן מתוך בבישול:
וכן נראה דפלוגתא דרבה ור"ח בפסחים (דף מ"ו) דלרבה הא דאופין מיו"ט לשבת הוא משום הואיל ולר"ח הוא משום דצרכי שבת נעשים ביו"ט. דלטעמייהו אזלי דרבה לטעמיה דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה מטעמא דפרשינן וע"כ משום מתוך ליכא להתיר לאפות מיו"ט לשבת וע"כ הוצרך לאמר הא דאופין מיו"ט לשבת הוא משום הואיל. ור"ח סבר דצרכי שבת נעשים ביו"ט דסבר דאמרינן מתוך בכל המלאכות ואזיל לטעמיה דפסק כר' יהודא במכשירין לקמן (דף כ"ח) וא"כ ליכא לחלק בין הוצאה והבערה לשאר מלאכות דליכא חידוש בהוצאה והבערה דהוי כמכשירי אוכל נפש דהותרו בכל המלאכות וא"כ ע"כ סבר דלב"ה בכ"מ אמרינן מתוך ולכל דבר הצריך הותרו המלאכות. וכן סבר דאף משום מצוה דאינה צורך היום הותרו המלאכות כדעת ר"י בר אבדימי וע"כ צרכי שבת נעשים ביו"ט:
ובזה ניחא דמקשה שם לר"ח משתי הלחם ולחם הפנים דאין אופין ביו"ט דמקשו שם התו' דאף לרבה תקשה. ולדברינו ניחא דלרבה לא אמרינן מתוך בשאר מלאכות וע"כ אין אפיתן דוחין יו"ט אבל לר"ח דסבר דאמרינן מתוך בכל המלאכות ואף לצורך מצוה מותר ביו"ט משום מתוך א"כ יהא מותר לאפות לחם הפנים ושתי הלחם ביו"ט:
וכן נראה לפרש הסוגיא דכתובות (דף ז') דרב פפא משמיה דרבא אמר התם דביו"ט לכ"ע מותר לבעול בתחילה דאמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ורב פפי מקשה שם על דבריו דאלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט. ונראה דרב פפא משמיה דרבא דסבר דאמרינן מתוך אף בחבורה ס"ל דרבא אזיל לטעמיה דדרש לקמן (דף כ"ח) משמיה דר"ח דהלכה כר"י במכשירין וע"כ סובר נמי כר"ח דאמרינן מתוך אף בשאר מלאכות כדבארתי. ורב פפי מקשה על דבריו ממוגמר דאסורא ביו"ט אע"כ דלא אמרינן מתוך בכל המלאכות אלא בהוצאה והבערה כדבארנו ובמוגמר איכא כיבוי דלא אמרינן בה מתוך. ויתרץ דמוגמר אסור דבעינן דבר הצריך לכל נפש:
וע"כ השמיט רבינו דבר זה דבעינן דבר הצריך לכל נפש דפסק כרב פפי דלא אמרינן מתוך בכל המלאכות ושפיר מוגמר אסור מפני שמכבה. כמו שכתב רבינו שם פ"ד הל' ו' דאין מעשנים בקטורת ביו"ט מפני שהוא מכבה:
ובדברינו ניחא דברי רבינו שכתב שם ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש וממתקים את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה. והנה מאי דכתב דמותר לעשן הפירות דפסק כרבא לקמן (דף כ"ג) ודלא כר"ה ומאי דפסק דאין ממתקין החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה הוא עפ"י גי' הרי"ף בשבת קל"ד הובא ברא"ש לקמן סי' כ"ג פ"ב. דפריך התם על ההיא דאין ממתקים החרדל בגחלת של עץ דלהוי כבשרא אגומרי. ומשני דהתם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי. והיינו דבשרא אגומרי ליכא כיבוי גמור דתחילתו מכבה וסופו מבעיר כדאמרינן לקמן (דף כ"ב) וע"כ מותר לעשן תחת הפירות דלא החמירו באו"נ בכיבוי כזה אבל לגמר את הבית לא התירו אף בכיבוי כזה והקשה הרז"ה מדוע אף כיבוי גמור לא הותרה באוכל נפש דמ"ש משאר המלאכות ועיין בזה בט"ז סי' ק"י. ולדברינו ניחא דזה לא מקרי כיבוי באוכל נפש כיון דאין הכיבוי בגוף האוכל ולא מקרי כיבוי באו"נ אלא אם מכבה אוכלים אשר היו נשרפות אבל כאן הכיבוי בהגחלת אשר הוא מכשיר האו"נ והוה כמו הוצאה והבערה שבארנו דהוו מכשירי או"נ וזה הטעם דאסור בלא תתעשן הקדירה:
וה"פ הסוגי' לקמן (דף כ"ב) דר"ה אוסר לעשן הפירות מפני שמכבה ובמכבה לא אמרינן מתוך. א"ל ר"נ ולימא מר מפני שמבעיר פי' דהלא אין כאן מכבה אלא מבעיר וא"כ מדוע תאסור. ותירץ לו דתחילתו מכבה וסופו מבעיר וס"ל דאף כיבוי כזה דאינה מלאכת מחשבת כיון דלא תשאר כן אסור ביו"ט אפי' באו"נ כיון דהוא רק מכשירי או"נ ואין הלכה כמותו כדבארתי והל"מ דחק בזה:
ובזה ניחא דאמר רבא בשבת (דף כ"ד ובדף קל"ג) דמלבדו ממעטינן מילה שלא בזמנה דאתיא מכח ק"ו והקשו התו' מדוע לא קאמר משום דיו"ט עשה ול"ת כרב אשי. ורבא בעצמו סבר דיו"ט עשה ול"ת. ולדברינו ניחא דרבא אזיל לטעמיה דאית ליה דאמרינן מתוך אף בחבורה וכל המלאכות דסבר כר"ח. וסבר נמי כר"ח דאף לצורך מצוה הותרה וע"כ לא יכול לומר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת דכיון דאמרינן מתוך ליכא כאן עשה ול"ת כלל וע"כ הוצרך לומר דגמרינן מלבדו דאין דוחה והנה בפסחים (דף ה') דייק רבא מר"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה ולכאורה קשה דאיך יפלוג ר"ע על ב"ה. ולדברי רבינו ניחא דר"ע סבר כיון דשריפת חמץ הוא משום מצוה ואינה צורך היום דהוה אפשר לשורפה מעי"ט וע"כ לא אמרינן בה מתוך כסברת רב יוסף דהכא. והל"מ דחק בזה:
ולענין מכשירי אוכל נפש אימא בה מלתא. דאיתא בסוגיא דלקמן (דף כ"ח) אין משחיזין את הסכין ביו"ט אבל משיאה ע"ג חבירתה. וקאמר הגמ' מאן תנא דבמשחזת אסור אמר ר"ח דלא כר' יהודא דר' יהודא מתיר במכשירי אוכל נפש א"ל רבא לר"ח דרשינן משמך הלכה כר"י וכו'. אמר רב נחמיה בריה דר"י הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר סכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן. ופרש"י הלכה כר"י ואין מורין כן לרבים שמא יבואו לזלזל במכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט. ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קמעבר סכינא אשפתא דריחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנינותה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן וכו'. ואמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא. וכתב הרי"ף ז"ל דוקא אגב ריחיא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. ודבריו תמוהין דכיון דפסקינן כר"י אף במשחזה מותר דהא אמתני' דאין משחיזין ואוקמא ר"ה במשחזת אמר ר"ח דלא כר"י וליכא מאן דפליג עליה ומנליה להרי"ף לפלוגי עליה. והר"ן ז"ל כתב בזה דהא דהרי"ף אסר במשחזת בשל אבן מיירי ובזה מודה ר' יהודא דאסור. ותמיהני דהא ר"ה מוקי למתני' דבשל אבן מיירי וע"ז קאמר ר"ח דמתני' דלא כר' יהודא וכן הקשה הרא"ש ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל לא מפליג בין אבן לשל עץ אלא בין משחזת לאבן בעלמא. וז"ל שם פ"ד הל' ט' אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת בד"א בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפי' על העץ שמא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ:
וא"כ דברי רבותינו הרי"ף והרמב"ם צריכים טעם דאם יפסקו כר"י אף במשחזת יתירו ואם ס"ל דלא כר"י מנלן להתיר בהלכה ואין מורין כן לחדדה שלא במשחזת דהא הני אמוראי ס"ל כר' יהודה והוכיחו המפרשים מדברי הרמב"ם שפסק דלא כר' יהודא מהא דפסק דשפוד שנרצם אסור לתקנו ובגמ' קאמר בזה דפליגי בזה ר' יהודא ורבנן. וכן פסק דלכבות בשביל שלא תדלק הבית או שלא תתעשן הקדירה אסור ובגמ' (דף כ"ב) קאמר בזה דלא כר' יהודא ולר"י מותר ולפי מה שבארתי ניחא מאד טעמא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דקשיא להו דהא הוכחנו דרבה לא ס"ל כר"י במכשירין ובפירוש קאמר בדף כ"ב דאין מכבין הדליקה ודלא כר' יהודא ואיך פסק כאן דמותר לחדדה דהלכה כר' יהודא ואין מורין כן. וע"ז מתרץ לה הרי"ף דבמשחזת מודה רבה דאסור כסתם מתני' ודלא כר' יהודא אלא בלחדדה שלא במשחזת בזה מתיר רבה בהלכה שמותר ואין מורין כן דכל דעביד שלא כדרכה ע"י שינוי קי"ל בשבת פטור אבל אסור כמו הכותב בשמאלו וע"כ מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש דכדאי הוא ר' יהודא לסמוך עליו להתיר במכשירין בדבר שאיסורו מדרבנן. וכן נראה מדברי רבינו טעם הזה בבקיעת עצים וכן ביארתי במכבה שסופו להבעיר. וע"כ פסק רבינו ז"ל בגריפת תנור פ"ג מהל' יו"ט דמותר ובגמ' קאמר בזה דפליגי ר"י ורבנן משום דגריפת תנור מלאכה דרבנן הוא ובזה סמכינן אדר' יהודא ודוקא בשאי אפשר לאפות או לצלות בו אלא אם כן גרף כדאמרינן לקמן דף ל"ב ודו"ק:
בהג"א סוף הפרק כתב דחלב שחלבו עכו"ם וישראל רואה והביאו דורן לישראל בשני יו"ט של גליות מותר לערב כביצה. משמע אבל ביו"ט ראשון אסור וכן כתב בתחילת הפרק דחלב שנחלב ביו"ט אפי' ממילא אסור ל"ש נחל לתוך הקדרה ול"ש לתוך הקערה בבהמה שעומדת לחליבה וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה ולא לתוך הקערה מיירי בבהמה שעומדת לאכילה ואפ"ה לתוך הקערה אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה הביאו הב"י בסי' תק"ה מה שאמרת בעכו"ם החולב בפני ישראל ביו"ט שהיא מותר באכילה והחלב אינו מוקצה כדין אמרת שהרי מוכן הוא שאפי' ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך הקדרה שיש בה אוכל. ומשמע שמתיר אפי' בחולב לתוך הקערה ריקנית מדתלה הטעם דלא אקציה דעתיה מיניה שאפי' ישראל היה יכיל לחלוב לתוך המאכל ועיין ביד אפרים ופסק הב"י ורמ"א לקולא. ותמיהני דבשבת (דף י"ט) אמרינן שמן של בדדין רב אוסר ופי' שם בתו' דמיירי בשמן היוצא מקורת בית הבד דהוה נולד אע"ג דע"מ כן הניחו וסמך שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא כיון דהוה נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא ומעינות הנובעים דכבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו ולא דמי לזיתים וענבים שרסקם דהתם חזו מבערב אבל הכא דלא חזיא מבערב לאכילה מחמת הקורה והעיגול שעליו והמשקה שאינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב עכ"ל. וא"כ נראה דכ"ש החלב שלא היה כלל בעולם ולא הוה חזיא כלל בין השמשות ודאי דהוה נולד גמור. וגדולה מזו דאפי' להשמנונית דמתוסף בבהמה קרי ליה לקמן (דף ל"ז ע"ב) אסור מוקצה אלא דלא חששו משום דמתבטל בבהמה. וכן הא דמותר החלב בחולב לתוך אוכלין נמי משום דנתבטל לבהמה ואוכלא דאיפרת מחשיב. אבל בחולב לתוך הקערה דמשקה הוא ודאי דמחשיב נולד כמו שמן של בדדין ולא מהני הא דישראל היה יכול לחלוב לתוך האוכל דזה לא עדיף מדהוה סמיך עליה וכבר ביארתי דסמיכה לא מהני בזה כמו שהוכיחו התו' דהא לאו משום איסור החליבה אתינן עלה אלא משום דהוה נולד דמבערב לא היה כלל בעולם וכן הרא"ש והרמב"ם ז"ל פ' כ"ו מהל' שבת מפרשים כהתו' דשמן של בדדים היוצא מטעינת בית הבד וא"כ ע"כ ס"ל כחילוקי התו'. ותמיהני על הפוסקים בסי' תק"ה שלא הביאו כלל משמן של בדדין לסייע להג"א וכן הגר"א ז"ל השיג על הג"א ממשקין היוצא מזיתים וענבים ולא זכר דברי התוס' האלו ודו"ק:
דף לג:
אמר רב יהודא אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. ופרש"י ומותר לקטום ולתקן קש של שבלים לחצוץ בו שיניו. איתיביה רב כהנא לר"י עצי בשמים וכו' לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעי אלא כי תניא ההיא בקשים. תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו. אמר ר"ז אמר ר"ח לא קשיא הא ברכים והא בקשים. מתקיף לה רב אחא ב"י מ"ש מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנו גרוגרות. ועוד הא בי רב יהודא הוה מפשחי אלותא אלותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני. ומשני לא קשיא הא ר"א והא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו. וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו ופרש"י אקיסם קאי. ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משים שבות. ופרש"י דקטימה תיקון כלאחר יד הוא ולא תיקון מעליא הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין. ומפרש הגמ' ר"א דקאמר התם חייב חטאת הכא פטור אבל אסור ורבנן דקאמרי התם פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה. ופריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי. אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי:
והרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"א מהל' שבת הל' ז' ח' הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו הדלת חייב. כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בהם מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם אע"פ שהם קשים ויבשים ומפשח מהם כל מה שירצה בין שפשח עץ גדול ובין שפשח עץ קטן עכ"ל:
ודבריו תמוהים דלכאורה פסק כר"א וסוגיא דשמעתין דלא כותיה. ועוד דפסק כר"י דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ומותר לפשח עצי בשמים אף בקשים והוא כתרתי דסתרי לפום הסוגיא. ועוד נראה מדברי רבינו דמפרש דאוכלי בהמה אין בהם תיקון כלי ומותר לקטום אותם ומשמע לקטום אותם למאכל בהמה או להריח מדלא כתב לחצוץ שיניו. וכן נראה מדברי הרי"ף דכתב דמותר ליטול מהם לחצוץ שיניו ולא כתב לקטום ולקטום דמותר כתב רק בלהריח. וא"כ איך יפרנסו הסוגי'. והמ"מ כתב על דברי רבינו דחפש בכל צדדי הסוגיא ולא מצא דבר אשר ישען עליו רבינו. והנראה לדעת רבינו דה"פ הסוגי' אמר ר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ומותר לקטום אותם למאכל בהמה ולא הוה כמתקן כלי ור"י לטעמיה דאית ליה (שבת קנ"ה) דשויי אוכלא משוינן ומזה הטעם מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם. ופריך ר"כ לר"י והא תניא דעצי בשמים אם קטמם להריח בהם פטור אבל אסור ולחצוץ בו שיניו חייב חטאת. א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי דהא סובר דלהריח מותר לכתחילה חייב חטאת מבעי דר"י סבר דאף אם עשה מהם כלי אינו חייב חטאת וליכא רק איסור בעלמא דאין דרך לעשות מהם כלים וכן בעצי בשמים אפי' בקשים אין סילוים קשה כמו עץ בעלמא ואינם ראויים לחקוק מהם כלים. והא דאמרינן דחזיא לקתתא דנגרי היינו משום עבים ואית להו עילויא אחרינא להריח בהם. וכן אם תיקנו לחצוץ בו שיניו עתיד למוללי ולקוטמו להריח בו והוה כמו כתב במשקין ובדבר שאין מתקיים דכיון דאין מתקיים לאו מלאכת מחשבת הוא ולפי דבריו לא ס"ל כהברייתא. ור"נ מקיים הברייתא ומוקי לה בקשים. וכן מביא הגמ' עוד שני ברייתות דסותרות זו את זו דבחדא תני דמותר לקטום להריח ובאידך תניא דאסור לקטום להריח ומתרץ בזה ר"ז אמר ר"ח הא ברכים והא בקשים ור"ח לטעמיה דאית ליה (שבת קנ"ה) כר"ה דשויי אוכלא לא משוינן דהוה כמתקן כלי וה"נ בקשים דאין ראויים להריח בלא קטימה אסור לשויי אוכלא. ומתקיף לה ראב"י מ"ש משובר אדם את החבית ליטול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי ועוד בי ר"י מפשחי אלותא אלותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני. ומשני לא קשיא הא ר"א והא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוים שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. האי ושוים שלא יקטמנו ופלוגתא דר"א ורבנן אאבוס של בהמה קאי וכן איתא בתוספתא הובא ברא"ש ומשכחת לה לפתוח הדלת באוכלי בהמה בעבים וקשים ולהאכילם לבהמה צריכים לקוטמם דר"א סבר דיש בהם משום תיקון כלי וע"כ מחייב חטאת בתיקנם לכלים. וא"כ הברייתא דלעיל דמחייב חטאת אתיא כותיה וה"נ דבלהריח דאמרינן התם דפטור אבל אסור כותיה אתיא. אבל רבנן דאמרי התם דאינה אלא משום שבות דסברי דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ה"נ מקילי דלהריח בהם מותר לכתחילה כרב יהודא. ודוקא באוכלי בהמה אבל עץ בעלמא אם קטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח הדלת מודו רבנן לר"א דמחייב חטאת. וא"ש הא דפסק רבינו בהל' ז' דקוטם עץ לחצוץ בו שיניו דמחייב חטאת:
ובזה ניחא קושית הר"ן שהקשה דהא אסור ליתן טרפא דאסא בחביתא אף דאוכלי בהמה הוא ולדברינו דבתיקון כלי מודה ר"י ורבנן דפטור אבל אסור ניחא:
ופריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית ליטול הימנה גרוגרות. אבל לרבנן ניחא דבאין מתכוון לעשות כלי רק ליטול הגרוגרות מותר ואפי' כאן דאי מתקן המנא חייב חטאת לא גזרו בזה רבנן כיון דדרך שבירה עביד ליטול הפירות:
והא דקאמר דרבנן דאמרי פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה לאו דזה בזה תליא ומשום גזירה אלא דקאמר דרבנן מקילי שני קולות משום דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. דאחד דחיוב חטאת לית להו כלל אף במתקן לכלי ועוד סברי דלהריח מותר לכתחילה אף דהוה נמי כמתקן ושוי אוכלא בכ"ז לא גזרו אטו תיקן כלי דעלמא. אבל ר"א גזר וע"כ מוקי לה במוסתקי וע"כ הביא הרמב"ם פכ"ג מהל' שבת הא דשובר את החבית ליטול הימנה גרוגרות סתמא ולא מוקי לה במוסתקי ודלא כהתו' בעירובין ועוד בכמה מקומות ודו"ק:
דף לד.
אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים כולם חייבים. ופריך בשלימא כולהו עבדי מעשה אלא שופות הקדרה מאי קעביד. אמר רשב"ל הכא בקדירה חדשה ומשום לבון רעפים נגעו בה:
והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' שבת הל' ד' כתב דכולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל. והשמיט האוקימתא דמוקמי לה בקדרה חדשה. ותמהו עליו המפרשים מדוע השמיט האי אוקימתא. ועוד מהאי אוקימתא משמע דכל אחד מחויב משום מלאכתו המיוחד למעשה ההיא. ועוד הקשו מ"ש שופת הקדרה קודם האש משופות אחרי האש דהא תרווייהו לא עבדו שום מעשה אלא דהכינו הקדרה לבשל בו:
והנראה בזה לדעת רבינו דבמלאכת שבת הולכין אחרי התועלת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואם עשה אחת מהמלאכות דהיא מהמלאכות דחייב עליה בשבת לתועלת מלאכה אחרת חייב עליה משום מלאכת המחשבת ובשיעור מלאכת המחשבת. וע"כ הקוצר וצריך רק ליפות הקרקע מחייב משום חורש ואם בשביל שתחזור ותצמיח חייב משום נוטע. ודוקא דעביד מלאכה גמורה דמחייב עליה דהיינו מהאבות או התולדות אך כיון דמחשבתו היתה לתועלת מלאכה אחרת מחויב משום אותה מלאכה דחשיב עליה. אבל אם טלטל עצים לבשל כיון דלא עביד מלאכה דמחויב עליה פטור משום מבשל נמי. והיינו דפריך שופת הקדרה מאי קעביד דהא אינה מהמלאכות דמחויב עליה משום שבת. ומשני רשב"ל דבקדרה חדשה אם עבד לליבון חייב א"כ מקרי מלאכה וע"כ הכא דעביד לתועלת הבישול חייב אף בקדרה ישנה דהא דפטור בקדרה ישנה משום ליבון משום דאין מתקן מידי אבל בדעביד לבשל שפיר מביא תועלת במה דמתלבן הקדרה וכיון דמלאכה הוא מחויב שפיר משום מבשל. אבל בשופת הקדרה קודם האש ודאי לאו מידי הוא:
והנה בזה חדא מחויב ולא תרתי אפי' למ"ד מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה דהולכין בזה רק אחרי התועלת והפעולה כדבארתי בשבת דלא כהאחרונים בזה והבאתי ראי' ממ"ק דף ד' מהמנכש ומשקה לזרעים דאמרינן התם דאין חייב אלא אחת ומקשה התם מדרב כהנא דהזומר וצריך לעצים חייב שתים ונשאר בקושיא וכל היכא דנשאר בקושיא ולא בתיובתא פסקו הפוסקים כותיה וכן פסק רבינו בהלכותיו דאין חייב אלא אחת. והיינו טעמא דהולכים אחרי התועלת והפעולה וכיון דלא יביא אלא תועלת אחת אין מחויב אלא חדא ולא דמי למלאכה שאין צריכה לגופה דהתם לחיובי חדא. כיון דעביד מלאכה שפיר מחויב אף דעביד לתועלת שאין בה מלאכה. אבל לחיובי תרתי משום חדא מעשה הולכין אחרי התועלת והפעולה ואם חדא תועלת מביא אינו חייב אלא אחת וכיון דמחייבינן הכא להמביא את העצים משום מבשל משום דהולכים בזה אחרי התועלת והפעולה ואיך נוכל לחייבו נמי על המעשה הזה משום מבעיר:
ובזה ניחא דלא משכח לר"ש מבעיר וצריכה לגופה בשבת ובב"ק אלא בצריך לאפרו אבל בצריך לבשל חיובו משום מבשל. ורש"י והתו' דחקו בזה:
ובזה ניחא דבשוחט כתב רבינו דחייב רק משום נטילת נשמה ולא כתב משום מפרק אף דלא צריך לדם הא פסק רבינו דחייב במלאכה שאין צריכה לגופה. וכן כתב רבינו בהל' שגגות דהשוחט חטאת בשבת של עוף בחוץ חייב ג' חטאות ולא חשב נמי מפרק אנא כדבארתי דנלך בזה אחרי הפעולות. והמ"ח העלה זה בקושיא:
ובזה ניחא דאמרינן בשבת דף ע"ה דרב מחייב בשוחט אף משום צובע דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה. והקשו האחרונים הא רב כרבי יהודא ס"ל דמחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה ולמה בעי דניחא ליה. וכאשר ביארתי ניחא דלחייב שתים גרע טפי ובעי דניחא ליה דלהוי שתי פעולות:
ובשבת דף ק"ג דאמרינן בהתולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות הקרקע כל שהוא. ופריך אטו כולהו לאו ליפות הקרקע ה"פ דהלא ודאי ניחא ליה ביפוי הקרקע וא"כ מקרי שתי פעולות ולחייב שתים. ומשני בדעביד בקרקע דחבריה וה"ה בכל כיוצא בו בזה דאין טובה לו ודאי ולא ניחא ליה בהיפוי הקרקע וע"כ סתים לה הרמב"ם והשמיט האי אוקימתא:
ולפי דברי רבינו הא דאמרינן בפסחים דף מ"ז ע"ב ובמכות דף כ"א דהמבשל גיד בי"ט וכו' לוקה משום מבעיר ומשום מבשל צ"ל דמיירי דהבערה בעי נמי לתועלת הגחלים דאי לאו הכי לא הוה חייב משום מבעיר ודו"ק: