באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת כתובות · דף צא:
ההוא גברא דזבין לכתובתה דאימא בטובת הנאה ופירש"י בלשון אחד שהיתה נשואה לאחר ומכר כתובתה אם יירשנה וא"ל אם אתיא אימא ומעררה לא מפצינא לך שכיבה אימא ולא איערערא אתא איהו וקא מערער אמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל. והקשה רש"י ז"ל הא דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ דלעולם יכול לחזור אך השקלא וטריא לענין החזרת המעות. ומאד קשה מאי מתרץ דלהדר בו הלוקח וממילא מחויב להחזיר המעות. והנראה בזה לפירש רש"י דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דבדבר שלא בא לעולם אי שמיט ואכל אין מוציאים מידו וס"ל ע"כ רק המוכר יכול לחזור לא הלוקח דהמוכר הלא לעולם תפוס הוא כן נראה לדעת רש"י ז"ל. ובזה ניחא דבגיטין (ד' ל') אמרינן דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם מחלקן דכהן יכול לחזור בו ולא בע"ה וקשה דמדוע לא יכול בע"ה לחזור דהא קנה דבר שלא בא לעולם ולדברינו ניחא דהלוקח אין יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם משום דהמוכר תפוס. ומצאתי חברים לרש"י ז"ל דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאמרינן פ' המוכר את הבית (דף פ') האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי וכתב ע"ז הרי"ף לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן ליה תרי דיקלי דאי א"ל זבנינא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כד זבין ליה תרי דיקלי מחייב לקבולה לההיא ארעא ואע"ג דלית בה תרי דיקלי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' מכירה הל' י"ג האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם ירצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים. והשיגו עליו המפרשים דהא בדבר שלא בא לעולם תרוייהו יכולים לחזור וא"כ הלוקח מבלי טענתו יכול לחזור ודחקו בחילוקים שלא נזכר בגמ'. ולדברינו ניחא דבדבר שלא בא לעולם רק המוכר יכול לחזור ולא הלוקח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהמוכר עבדו לקנס דאבעיא להו גיטין (דף מ"ב) אם הוה כדקל לפירותיו או הוה כדבר שלא בא לעולם וכתב הרמב"ם דאם תפס הקנס אין מוציאים מידו ולא כתב דאם תפס הלוקח הדמים מהמוכר דאין מוציאים מידו אלא דבדבר שלא בא לעולם אין הלוקח יכול לחזור דמחילה בטעות הוה מחילה. והא דכתב פכ"ב מהל' מכירה במוכר דבר שלא בא לעולם ונתן רק מעות כל החוזר משניהם אין חייב לקבל מי שפרע התם הלוקח יכול לחזור דקנין מעות לאו קנין הוא ולענין מי שפרע מקרי לוקח מוחזק אבל בקנין גמור אין הלוקח יכול לחזור. ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מכירה הל' ד' דהנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בו ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר אכפול לך ערבונך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא ואסמכתא לא קניא. ועיין במפרשיו שפי' דרבינו מיירי במחול לך ורבינו לא מיירי באופן הגמ' דמיירי באומר קנוי לך. אבל באמת אין דרכו של רבינו בכך לכתוב דינים בהיפוך הגמ' ועיין עוד בר"ן בנדרים ד' כ"ז מה שהשיג על האי טעמא. ולפי מה שבארתי ניחא דאין חילוק בין קנוי לך ובין מחול לך אלא משום דהמוכר תפוס וכדאמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן הן באסמכתא והן בדבר שלא בא לעולם דמחילה בטעות הוה מחילה וכפרש"י התם זביני והכא הלואה והוה ריבית וכן הסכימו כל המפרשים. והגמ' דמיירי בדבר שלא בא לעולם ובאסמכתא דלא קנה מיירי רק לענין המוכר דיכול לחזור. ובזה ניחא נמי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' סנהדרין בההוא דנאמן עלי אבא ואביך וכתב רבינו בזה דדוקא בנגמר הדין והוציאו הממון בדין זה הפסול או בעדותו אין יכול לחזור בו ותמהו עליו מפרשיו מאין לקח דבעינן דהוציאו כבר הממון דבגמ' לא נזכר רק נגמר הדין. ועוד דהא כתב בדור לי בחיי ראשך ונגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם. ולפי מה שבארתי אתי הכל שפיר דרבינו לקח זה דבעינן דכבר הוציאו הממון משום דהוה קשה לו דהא הוה אסמכתא דהא קאמר דאי אתחייב לך אתן לך וכל דאי הוה אסמכתא ומה מועיל הגמר דין וע"כ פסק דבעינן דהוציאו כבר הממון וע"כ אינו יכול לחזור כדקאמרינן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. ולא דמי לדור לי בחיי ראשך ונשבע דהתם קני זה הממון בעת דקיבל זה השבועה ונתחייב לו אז שלא בדאי ואף דעל דבורו והבטחתו הראשון קסמיך הוה כאתן לך אחר הוצאות הממון דמחילה בטעות הוה מחילה וע"כ מדמה לה הגמ' בבבא ובתרא ד' קכ"ח לאתן לך:
וכן נראה דהיינו טעמא דשמואל דאמר בסנהדרין ד' כ"ד על ההיא פלוגתא דר"מ וחכמים בנאמן עלי אבא ואביך דאמרו חכמים אינו יכול לחזור דמחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור והיינו אפי' אחר גמר דין והוציאו הממון לפי הרמב"ם ז"ל. ונראה דהיינו טעמא דשמואל דמחול לך משמע מעכשיו קאמר וע"כ ליכא כאן אסמכתא אבל באתן לך דהוה אסמכתא לא מהני אפי' בהוציאו כבר הממון דלית ליה הא דר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה אלא סבר דמחילה בטעות לא הוה מחילה והא דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי דאין בע"ה יכול לחזור. התם נמי כיון דמעכשיו נותן המעות גמר ומקני ומצינו בסנהדרין ד' כ"ד דכן רמי בר חמא פליג על הא דר"נ דמפרש דפסול דמשחק בקוביא לעדות משום דהוה אסמכתא וגזלן הוה וקשה דהא אי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הוה מחילה וא"כ לא הוה גזלן אע"כ דס"ל דמחילה בטעות לא הוה מחילה. ונראה להביא ראיה דע"כ אף שמואל סבר כרמי בר חמא דמפרש התם דטעמא דרמי בר חמא דסבר הא דאמר ר"י התם אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא בא לחלוק על דברי חכמים ופליג שם על ריב"ל וכן סבר שמואל פ' בכל מערבין ופליג על ריב"ל:
וכן נראה דרב כהנא פליג על הא דר"נ דאמרינן ב"מ ד' ק"ד ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי סבר רב כהנא למימר דמנכה ליה כחשא דארעא א"ל רב אשי אמרי אינשי לכחוש ארעא ולא לכחוש מריה. ויש לדקדק בזה דמ"ש מהיורד שלא ברשות דמשלם ליה שבחיה וה"נ השביח הקרקע והרמב"ם ז"ל פסק דאף אם עבדו חיטים בפחות אין מנכים ליה כחשא דארעא ומ"ט. ועוד מאי ראיה מייתי מדאמרי אינשי אם דינא הוא דמנכים ליה כחשא דארעא והנראה דה"ק מדאמרי אינשי וכו' א"כ עליה דידיה רמיא לגלויי ואם לא מסתמא מחיל ואף דמחילה בטעות הוה דהא לא ידע דיניה הוה מחילה. ורב כהנא דפליג וסבר דמנכין ליה כחשא דארעא ע"כ סבר דמחילה בטעות לא הוה מחילה.
והנה לר"נ דסבר דמחילה בטעות הוה מחילה ע"כ יסבור דטעמא דפסולי משחקי בקוביא לעדות הוא משום שאין עוסקים בישובו של עולם כר"י וכרב ששת דר"י לא פליג על חכמים אלא לפרש בא כריב"ל. ובזה ניחא פסקי הרמב"ם ז"ל דלא סתרי אהדדי דבפ"י מהל' עדות פסק כרב ששת דפסולי משחקי בקוביא שאין עוסקים בישובו של עולם וכר"י ובפ"ו מהל' גזילה כתב דאסר לשחק בקוביא משום גזל ולדברינו ניחא דבאמת לכתחילה אסור כיון דלא קניא ואסמכתא הוה אלא דבדיעבד לא נוכל לפוסלו כיון דמחל ליה ולא פסלוהו אלא כשאין לו אומנות אלא הוא אבל לכתחילה אסור ליקח ממון חבירו בטעות אף דימחול לו אחרי כן. וכן משמע מדר"נ דאי שמיט ואכל לא מפקינן משמע רק בדיעבד אבל לפי' רש"י והמפרשים דחלקו דין אסמכתא דהכא משאר אסמכתות אף לכתחילה מותר. ואנן לא קיי"ל כשמואל ורמי בר חמא ורב כהנא בכולהו וקיי"ל כהנהו אמוראי דפליגי עלייהו וכר"נ דמחילה בטעות הוה מחילה ושפיר אתא דברי רבותינו שבארתי לעיל ועיין בחי' לקמן דף ק"א ובחידושי לגיטין דף ח' ודו"ק: