באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת כתובות · דף עה.
היו בה מומים ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומים הללו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומים הללו ומקחו מקח טעות דברי ר"מ. ופריך רישא ר' יהושע וסיפא ר"ג. ואמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו. ורבא משני רישא כאן נמצא וכאן היה וסיפא כאן נמצא וכאן היה. איתיביה אביי נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומים אלו והיה מקחו מ"ט עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ואמאי לימא כאן נמצאו וכאן היו. ושני רבא משנתארסה משום דאיכא תרתי חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה ונפייס מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס במומים הוה חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן. עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונפייס אדרבה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו. וכתבו התו' רישא כאן נמצאו וכאן היו ולא מצי למימר השתא העמד רשות האב על חזקתו דהא איתרע ליה שנמצאו ברשותו הילכך אזלינן בתר חזקת ממון והיא אומרת משארסתני נאנסתי התם נמצא ריעותי' ברשות הבעל שנשאת וכו' דלא אתרע חזקת רשות האב ולכך נאמנת לר"ג. ונראה בכוונת דבריהם דקשיא להו דהא במשארסתני נאנסתי הלא איכא עוד ספק דאולי ברצון הוה וא"כ בכאן נמצא לא אתרע רשות הבעל דאף דכאן היו אולי הוה ברצון ומפסדת כתובתה וע"ז יתרצו דכאן נמצא לא צריך אלא דלתרע רשות האב וע"כ היכא דלא איתרע חזקת ורשות האב אף דהבעל נמי לא אתרע נאמנת לר"ג וע"כ נאמנת לענין ספק רצון וכן בטענת מוכת עץ כיון דלא אתרע רשות האב. ובזה א"ש דלא חילק הגמ' לעיל ד' י"ב על הקושיא לימא דרב יהודא דשמואל היא משום כאן נמצא משום דלא מגרע כלל רשות הבעל בספק דרצון ובטענת מוכת עץ וע"כ קאמר הא דמהימנא בזה הוא משום ברי ושמא. ורב אשי משני דרישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך. ואיתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמודו חכמים לר"מ במומים הראויים לבא עמה מבית אביה לבית בעלה שעל האב להביא ראיה ואמאי מנה לי בידך. ומשני הב"ע ביתרת. והנה הרי"ף ז"ל השמיט כל הסוגיא הזאת והביא המשנה כצורתה וכתב עליה רק מימרא דרב יהודא אמר שמואל דהמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור דבעל החמור צריך להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ותנא תונא כלה. ותמהו המפרשים דמדוע השמיט הרי"ף האי סוגי' דכמה הילכתא גברותא וכמה חילוקים איכא בין תירוצא דרבא ורב אשי דבבוגרת לר"א מנה לי בידך ועל הבעל להביא ראיה ולרבא כאן נמצא וכאן היה. ותירץ הרא"ש דאף רבא מודה בבוגרת ואין חילוק ביניהם. ותמהני דבכ"ז היה לו להרי"ף להביא האי סוגיא לילף מינה דבוגרת על הבעל להביא ראיה. ועוד דסברת הרא"ש דבוגרת ברשות הבעל מקרי לא שייך אלא לפרש"י דפי' דלמסקנת הש"ס בהמחליף פרה בחמור ומת החמור דעל בעל הפרה הראיה אבל לשיטת הרי"ף דבעל החמור צריך להביא ראיה א"כ הכא ודאי בוגרת לאו ברשותיה דבעל קיימא. ועוד איכא חילוק בין רבא ור"א דלרבא בההיא דמשארסתני נאנסתי בעינן שיהא בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה כמו שכתבו התו' דהתם ליכא למימר אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דלא יכול לידע מזה וע"כ בעינן דלא לתרע חזקת האב מכאן נמצא וכאן היה ולרב אשי אין חילוק אף בכנס ובעל לאלתר. וכן יהי' נ"מ לענין קדושין דלרבא אין צריך להחזיר האב הקדושין דחדא במקום תרתי הוא חזקת הגוף וחזקת ממון ולר"א צריך דחזקת דידה לא מהני לאב וכן כתבו התו' לקמן. ועוד הביאו האחרונים הרבה חילוקים ונ"מ עיין בב"ש. וכן הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' אשות הביא המשנה כצורתה ולא חילק בין נערה לבוגרת. וכן לא חילק בההיא דמשארסתני נאנסתי בין שהיה הות לאונסה או אם כנס ובעל לאלתר. ועוד יש לדקדק דנראה דהני תרתי חזקות דרבא לא שייכי אלא אליביה דר"מ אבל לרבנן כל היכא דיכול לבודקו אמרינן דראה ונתפייס ולא אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין וא"כ לרבנן אליביה דרבא היכא דאיכא הך חזקה דאין שותה בכוס אא"כ בודקו אין יכול לטעון כלל והיכא דליכא הך חזקה לרבא סגי שיביא הבעל ראיה שהיה קודם שנשאת דכאן נמצא וכאן היה וא"כ איך פסקו רבותינו הרי"ף והרמב"ם כמשנתנו שצריך להביא ראיה דקודם שנתארסה היו בה המומין:
ובזה ניחא לי דכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' אשות הל' ו' בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפי' היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונפייס. וזה להיפוך מדברי רבא דלרבא אם הביא ראיה שעד שלא נתארסה היה המום אמרינן אדרבה אין אדם מתפייס במומין. אלא רבא אליביה דר"מ קאמר אבל לחכמים דמומים הנבדקים ע"י מרחץ אין יכול לטעון א"כ כ"ש בשתה בכוס שחזקה שבדקו דאין יכול לטעון ולא אמרינן דאין אדם מתפייס במומין אלא אמרינן דראה ונפייס. והמ"מ כתב דלקח רבינו זה הדין מדאינו יכול לטעון טענת בתולים אחר כמה ימים. ולא נהיר ולא צהיר דהתם בדטען אחר כמה ימים מיירי במכחשתו והיינו משום דליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואמרינן שנאה נולד בינייהו במשך הזמן אבל אם יבוא עדים שנבעלה קודם שנתארסה ודאי דיכול לטעון והכא מיירי אף בידוע שהיה לה מקודם שנתארסה:
ונראה מדברי רבינו הרמב"ם דמפרש דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דבבעל מיירי כדאמ' בא על אשתו וכן כתב פט"ו מהל' מכירה דאם מצא הלוקח מום במקח ונשתמש בו מחל. וכתב המ"מ דלקח זה מסוגי' דכאן ולפרש"י אין כאן ראיה דהא מפרש דבדק קודם שנשאה אבל מנלן דמחל לאחר מכאן. אלא רבינו סבר דבבעל איירי. וכן התם דוקא נשתמש. וא"כ בלא בעיל לדברי רבא סגי שיביא ראיה דקודם שנשאת היו בה מומים האלו דכיון דליכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וא"כ איך פסק רבינו דצריך להביא ראיה שעד שלא נתארס היו בה המומים אף דאיירי בלא בעל. והמפרשים פי' דהרי"ף דפסק בהמחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראיה משום דרבא דכאן נמצא וא"כ ה"נ תסגי שיביא הבעל ראיה שהיה המום קודם שנשאת ואז צריך האב להביא ראיה כמו בעל החמור דהתם:
והנראה בביאור הסוגיא אליביה דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דהנה לעיל (דף י"ב) במשארסתני נאנסתי בפלוגתא דר"ג ור"י אמרינן דמהימנא מנא לר"ג משום חזקה דחזקת הגוף דאחרי כן נבעלה. ולענין ספק דרצון איכא חזקה נמי משום דמוקמינן בחזקת היתר וצדקת. והאחרונים כתבו דלא חיישינן לרצון דהוה כמו ספק מפרעתי:
ולענ"ד נראה דכל ספק סמפון ומקח טעות דבא לבטל דבר הידוע והנגמר בטענת סמפון הוה כמו ספק מפרעתי אם ספק בהסמפון. וכן משמע מהתו' חולין (דף נ"א) על הא דאמרינן לקמן במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ובעל הטבח שנולד ספק ברשותו עליו הראיה והקשה הר' י"ט דבנדה תניא בדקה חלוקה והשאילתה לחבירתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה כמו גבי בהמה וגבי מומים. ותירצו דכדי לקיים המקח מהני סברה זו שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי. והחילוק דזה הוה כמו ספק מפרעתי. וכן כתב הריב"ש בסי' שע"ג הובא בש"ש ש"ב פ"י בהסבר דברי התו' לקמן בסוגי' דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' ומפרשי דעל בעל הפרה להביא ראיה והקשו דבפרק השואל פריך גבי המחליף פרה בחמור וילדה ונחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה ואמאי הא אחר שמשך בעל הפרה את החמור נולד הספק ונולד הספק ברשות בעל החמור. ותירצו דצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא. וכתב הריב"ש הטעם בזה דכל שנולד הספק לגריעותא מפני ספק זה הוא בא לבטל קנין שהיינו מוחזקים בקנינו וע"כ צריך להביא ראיה אבל בהא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין דנים אלא על הולד וע"כ הממע"ה. וע"כ ההסבר הוא דהוה כספק מפרעתי דאל"כ מנלן לחלק בכך. וכן אמרינן בחנוני על פנקסו שאמר לתן דינר להפועלים דכיון דנתחייב בע"ה ודאי מדין ערב לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי אף דהספק אם נתן ונתחייב כלל כיון דאחרי ההתחייבות נולד הספק אמרינן דהוה כספק מפרעתי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שאלה ופקדון הל' ח' על האבעי' דשאל מן השותפין ונשאל לאחד מהם וכ' דה"ז ספק אם הוא שאלה בבעלים אם אינה לפיכך אם מתה אינו משל ואם תפסו הבעלים אין מוציאים מידו פשע בה ה"ז משלם. והטעם בזה דפושע חשיב כמזיק וחיובו ברור ושאלה בבעלים מחשיב כטענת סמפון דמצד אחר בא לפטור וע"כ לא אתי סמפון ספק ומוציא מידי ודאי התחייבות אף דאם הסמפון היה אמת לא נתחייב לו כלל. אבל אם מתה פטור דלא נתחייב ודאי דאולי בבעלים הוה ואין דינו כלל כשואל והוה כספק מנתחייב. מכל הלין מבואר דספק סמפון ומקח טעות הוה כספק מפרעתי:
והא דמהני טענתו בלא מצא לה בתולין או במומין משום דשור שחוט לפניך וש"ש לא מקרי טענת ספק כמו בסוטה דמפסדת כתובתה אף דספק מפרעתי הוא כיון דש"ש דקינא לה ונסתרה. וכן אמרינן בשור שנגח הפרה ונמצא עוברה בצדה דאמר סומכוס דחולקין ולא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו בנפל הבית עליו ועל אביו בב"ב (דף קנ"ז) אלא כיון דשור שחוט לפניך לא מקרי טענת ספק:
וע"כ ניחא בההיא דמשארסתני נאנסתי דפליגי בהא ר"י ור"ג. דר' יהושע סובר כיון דיבוא בטענת ש"ש לא מקרי ספק מפרעתי וע"כ היא צריכה להביא ראיה. ור"ג סובר כיון דאית לה חזקת הגוף אתרע הש"ש והוה כמו ספק מפרעתי. וכן אמרינן בב"ק דלסומכוס היכא דחזקת הגוף מסייע לחזקת ממון המע"ה והיינו כיון דנתרעה הש"ש משום חזקת הגוף אין ספק מוציא מידי ודאי. והא דבעי ר"ג שתטעון ברי משום דאף ספק מפרעתי בעינן שיטעון בעל השטר ברי ועוד דאיכא רוב כנגדה טענת רצון וקודם שנתארסה אבל בחרשת ושוטה דליכא טענת רצון ולא הוה לה לטעון חזקת הגוף לבדה מרעה הש"ש. וכן התם בנשתטה המלוה גובה שטרו עיין בפ"ת ח"מ סי' נ"ט ס"ק ב':
ובזה ניחא דבב"ק אמרינן דאף בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא וחזקת הגוף מסייע להניזק המע"ה ולכאורה הוא סתירה לדברי ר"ג דהכא ועין בש"ש ש"ב פ"ו. ולדברינו ניחא דהכא הוה ספק מפרעתי והתם הוה ספק מנתחייבתי:
ולפ"ז נראה לפרש סוגיותינו דה"פ אליביה דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרב יהודא אמר שמואל אתא לומר דבמקח יקרא ניגמר המקח רק אחרי שנכנסה לרשותו ואחרי כן יחשב ספק סמפון כספק מפרעתי. דכיון דכבר נתודע מכר ונעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון לא אתי סמפון ספק ומוציא מידי ודאי מכר. אבל אם החפץ שבו נמצא הסמפון לא נכנסה לרשות הלוקח ולא נתודע בו מכר אף דנעשה בו קנין אם נמצא בו סמפון לא חל הקנין והוה כמו ספק אם נתחייבתי וע"כ במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה. דכיון דהחפץ אשר נמצא בו הסמפון עדיין לא נכנס לרשות הלוקח אף דנעשה בו קנין המועיל לא מקרי עדנה ניגמר המקח והוה הספק כמו ספק דנתחייבתי. ומייתא תנא תונא מרישא וסיפא דלפ"ז טעמא דהרישא כיון דלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לא מקרי ניגמר המקח וע"כ בנמצא ספק סמפון הוה כספק נתחייב וע"כ על האב להביא ראיה ואף הקדושין מחזיר האב דתפיסתו לאו כלום הוא. ובסיפא כיון דנכנסה לרשות הבעל מקרי ניגמר המקח דכבר נעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון וע"כ לא אתא סמפון ספק ומבטל לו והוה כמו ספק מפרעתי:
ומעיקרא בלישנא קמא הוה סבר רב יהודא דתמיד על בעל החמור להביא ראיה אף אם היה נעשה בו משיכה ואח"כ נמצא איזה סמפון משום דמוקמינן בחזקת מ"ק וכר' יהושע. ומסיק רמי בר יחזקל דהיינו טעמא דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה דבעינן דהחפץ אשר נמצא עליו הסמפון יכנס לרשות הקונה. ואז נקרא נגמר המקח וספק סמפון יחשב כספק מפרעתי. וע"כ במחט שנמצאת בבית הכוסות כיון דכבר יצאת הפרה לרשות הקונה וניגמר המקח עליו הראיה דלא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. וא"כ להמסקנא הזאת א"ש רישא וסיפא דמשנתינו ולא נצטרך להחילוקים והטעמים דאמרו בזה רבא ורב אשי. וסבר הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דנקבע בהגמ' דברי ר"י אמר שמואל לבסוף הילכתא כותיה ואתי המשנה כפשוטא וע"כ השמיטו דברי רבא ורב אשי בזה:
ורבא ורב אשי סברי כיון דניגמר הדבר בקנין לבד אף דלא נכנס לרשות הלוקח מקרי ניגמר המקח ולא אתא סמפון ספק ומבטל ליה וע"כ יחלוקו בחילוקים אחרים:
ונראה דרבא אזיל בזה לטעמיה דפסק בב"ב (דף קנ"ג) בשטר דהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית כר' נתן דעליו להביא ראיה כיון דנעשה שטר וא"כ נעשה הקנין לא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. ורבא גריס התם הרי"ף ז"ל דרבה אמר התם ראיה בעדים ורבנן פליגי התם על ר"נ וסברי כיון דלא החזיק הקונה בהקרקע ברשות הנותן נולד הספק ועליהם להביא ראיה. וכן רבי זירא דפליג על הא דשמואל דהכא סבר התם ראיה בקיום השטר. והרי"ף פסק התם כר"ה דראיה בעדים כדפסק הכא כשמואל:
ובזה נראה לפרש הסוגיא דקדושין (דף ע"ט) דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו. ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם, וקאמר לימא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"נ דרב דאמר כר"נ דאזיל בתר השתא ושמואל דאמר כר' יעקב דכיון דלא נתודע דבר ברור בהקנין חושב אותו לספק. ודחי דרב יכול לסבור כר' יעקב דעד כאן לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וה"פ דעד כאן לא קאמר ר"י התם דחזקת ממון עודנו עומד ברשות מריה קמיה ודבר הנקנה עדנה לא בא לרשות הלוקח אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו דהאב הלא אין מוחזק בה ואדרבה היא מוחזקת בגופה והוה כמו דבר הנקנה בא לרשות הלוקח והספק נולד ברשותיה וע"כ על האב להביא ראיה. ושמואל סבר דכל זמן שלא נתודע חזקתה לא מקרי מוחזקת והוה ספק. והמפרשים דחקו בזה עין בש"ש ש"ג:
והנה לעיל הוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דפכ"ה מהל' אשות דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו היינו בבעל ואם לא בעל לרבא תמיד על האב להביא ראיה דליכא חזקה דאין אדם שותה בכוס וליכא הני תרי חזקות דרבא. אם לא באותן מומין שהיו יכולין לבא אחרי שנשאת. אבל במומין שניכרים שהיו ברשות אביה או שהביא הבעל ראיה שהיו בה קודם שנשאת אף דלא ידעינן אם היו קודם אירוסין על האב להביא ראיה דאמרינן כאן נמצא וכאן היו. וא"ש לפ"ז דמקשה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמודים חכמים לר"מ במומין הראויים לבא מבית אביה פי' דניכרים דלא נתהוו בעת הקצר אחרי הנשואים דעל האב להביא ראיה. דלרבא ניחא דבזה אמרינן כאן נמצאו וכאן היה דהכא ליכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון דלא בעיל דבבעיל לא יכול לטעון כלל לרבנן כדבארתי לעיל דאמרינן ראה ונפייס. אבל לרב אשי קשיא. ומוקי לה באצבע יתירה. ובזה ניחא דאף הרמב"ם ז"ל מוקי לה באצבע יתירה דכן נצטרך להעמידה אליביה דשמואל דסבר כיון דנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה שהיה בה קודם שנתארסה אף דניכרים שהיו בה קודם שנשאת:
ובזה נראה לפרש הסוגיא דלעיל (דף מ"ח) דרב אמר לעיל מסירתה לכל חוץ מתרומה ואמוראי פליגי עליה וסברי אף לתרומה. ונראה דסברי כעולא ורב שמואל בר יהודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון וסברי נמי כשמואל דהכא דמשמסר האב לשלוחי הבעל ליכא משום סמפון דעל הבעל להביא ראיה. ור"א דהתם אזיל לטעמיה דסבר בב"ב ראיה בעדים והיינו כשמואל. ומקשה שם מברייתא לכולהו דאמרינן דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אבל במסר אין אוכלת ולשמואל ע"כ טעמא דברייתא משום שמא ימזגו דלסמפון אף במסר לא חיישינן. ובזה ניחא דפסק הרמב"ם דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה משום שמא ימזגו לה כוס לא כסוגי' דלעיל (דף נ"ח) דמפרש משום סמפון דלשמואל דהילכתא כוותיה ע"כ צ"ל כן:
והנה בספק אבעיות דלא נפשטו בש"ס או שנשארו בתיקו מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל מבוכה גדולה ודברים סותרים בהרבה מקומות ועל הרוב כתב המע"ה ויועיל תפיסה להשני כמו בכל הניזקין. ובספק קנין פסק על הרוב דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה לבד באחדים מהם. והם אם ס"ת בכלל נכסים פי"א מהל' זו"מ פסק דאם תפס אין מוציאים מידו. בשתי עליות זו על גב זו פ"ה מהל' שכירות הל' ח' באם נפחתה התחתונה ה"ז ספק ואם דר בעליונה אין מוציאים אותו בפ"ח מהל' מכירה כתב מכר שוה ק' בר' והמוכר יוצא ונכנס אזוזי ה"ז ספק אם הוה כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שמכר ביותר או משום שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאים מידו עכ"ל. ובפ"ג שם הל' י' כתב הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחד אע"פ שאמר קנה המטלטלין אגב הקרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה הב' המטלטלין ואם תפסם אחר שחזר בו המקנה אין מוציאים מידו שהרי תפסם אחר שהחזיק וקנה חבירו הקרקע שיקנו אלו על גבו עכ"ל. באבעיא דבת ארוסה ובת אנוסה ובת שניה ובת יבמה דלעיל (דף נ"ד) כתב דאין להם מזונות ולא כתב דיועיל תפיסה. באבעיא אם אלמנה וב"ח ימעטו בנכסים מועטים בב"ב ק"מ ובאבעיא בבריא היך בכתב לאשתו קרקע כ"ש פסק דמספיקא לא מפקינן מן היורשים ולא כתב דיועיל תפיסה. ובאבעי' דכליו של מוכר ברשות לוקח וכן להיפוך בב"ב (פה ע"ב) פסק רבינו דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה. בפי"א מהל' נ"מ כתב כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ל' של עבד הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות ותמה המ"מ מפני מה לא כתב ואם תפס לא מפקינן מיניה בפ"ד מהל' חו"מ כתב כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא לעצמו שעדיין לא גמר שחררו ולא האדון יכול להוציא שהרי לא נשאר בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו וסימא עינו יוציא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו משמע רק בבבא דסיפא אין מוציאים בתפס ולא בשני בבות הראשונות וכמו שמשמע מדבריו בפי"א מהל' נ"מ שהעתקנו. ותימא דמ"ש:
והנה בש"ס נמצא ג"כ פסקי דינים בספיקא דדינא שסותרים אלו את אלו בגיטין (ד' ס':) אמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא כל דאלים גבר. וכן לעיל במורדת (דף ס"ד) השתא דלא אתמר הלכתא הכי והכי אי תפסה לא מפקינן ואי לא תפסה לא יהבינן לה. במצר ג' מצרים בב"ב (דף ס"א) פסק הגמ' שודא. במכר שני אלנות דמספקא לן אי קנה קרקע אמרינן דלא קנה. ובספק תפוס לשון ראשון או אחרון דג"כ ספיקא דדינא דפלוגתא דתנאי הוא ולא כמו שדחקו האחרונים להדמותו לספק שבשטר והרבו בקושיות על הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן כתבו התו' והרא"ש בב"ב דמיקרי ספיקא דדינא פסק הגמ' הלך אחר פחות שבלשונות. וכן בב"מ באחד ששכר מרחץ מדינר זהב לחודש וי"ב לשנה פסק ר"נ קרקע בחזקתה עומדת ולא מהני תפיסה. וכן כור בל' סאה בסלע פסק שמואל דראשון ראשון קנה ולא מהני תפיסה וכן כתב בזה הרמב"ם ז"ל ולא כתב דיועיל תפיסה. ובמשוך בהמה לקנות כלים שעליה דנשאר באבעיא ולא איפשיטא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מכירה דלא קנה ומשמע דאף תפיסה אין מועלת והוא תמוה מ"ש מכור בל' סאה בסלע דמוקמינן בחזקת הלוקח. ועיין בספ' ת"כ סי' נ"ט שהביא בשם הר"ן דמשוה להו אהדדי. ומ"ט אין מועיל תפיסה. ובבעי' דספל מלמעלה וקפל מלמטה ובאיסתרי מאה מעי פסק הרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה והנראה בביאור הדברים האלה לפי מה שבארתי דשור שחוט לא מקרי ספק מוציא מידי ודאי וע"כ בש"ש מהני תפיסה בספיקא דדינא כיון דב"ד לא ידעו איך לדון עביד זה דין לנפשיה כיון דש"ש לפניך ולא מקרי ספק מוציא מידי ודאי. ודוקא בספיקא דדינא אבל לא בספק ממעשה דבזה פסק הרמב"ם ז"ל דלא יועיל תפיסה לבד בספק בכור ותקפו כהן כדנבאר. וע"כ בכל האבעיות מנזקים ש"ש הוא דהא ודאי אזקיה ונתחייב לו אלא דיש סברות בדין לפוטרו וע"כ מועיל תפיסה. וכן באבעיא דקרקע לא' ומטלטלין לאחד דיקדק רבינו לבאר והוסיף בלשונו דלכך מהני תפיסה שהרי תפסם אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנו אלו על גבו פי' דכיון דנתקיים הקנין בהקרקע והספק רק על המקצת מקרי ש"ש. וכן באבעיא אם ס"ת בכלל נכסים כיון דנתקיים הקנין בכל הנכסים והספק רק על הס"ת מקרי ש"ש לענין המקצת דמספקא לן. וכן במוכר שוה ק' בר' והמוכר יוצא ונכנס הוה כש"ש. ובספל מלמעלה וקפל מלמטה וכן באיסתרי מאה מעי הוה ש"ש דהא כתוב ביה תרי לישני ועוד דטוען ברי. וכן בנמסר כיון דטוען ברי יכול לתפוס דאין כאן ספק מוציא מידי ודאי דהא טוען ברי דאזקיה. משא"כ באבעיא דשכירו ולקיטו לענין תקנת נגזל שטוען ספק וע"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ואין מועיל תפיסה. וכל האבעיות מספק קנין כיון דאין ש"ש ולית ליה טענה ברורה להוציא אין ספק מוציא מידי ודאי. וכן פסק באבעי' דלעיל (דף נ"ו) בפרסה נדה בחופה דלא קנה דספק קנין הוא ועיין באה"ע סי' ס"א בפ"ת ס"ק ה' שהאחרונים תמהו בזה על רבינו דלא כתב דמועיל תפיסה בזה. ובאבעיא בבריא דכתב לאשתו קרקע כ"ש פסק דאבדה כתובתה אף דספק מחילה הוא משום דהוה כש"ש והא דלא מהני לה תפיסה נראה כיון דגביא מקרקעי לא מהני תפיסה בקרקע ונראה דאף לאחר תקנת הגאונים בזה לא תיקנו. וכן היינו טעמא דבת ארוסה ואנוסה וכו' וכן באלמנה וב"ח אם ממעטים בנכסים דפסק רבינו בכל אלה דלא מהני תפיסה משום דשיעבודם רק על הקרקע. ובאבעיא דשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם כיון דפשע ונתחייב ודאי ופטור דבעלים הוא משום גזירת הכתוב הוה כספק מפרעתי כדבארתי ותפיסה לא מהני לזה דפטור דבעלים לא מחשיב כש"ש. אבל באבעיא ב"ק (דף ק"ח) נגנבה באונס והחזיר הגנב לבית שומר ומת בפשיעתו פסק הרמב"ם ז"ל דפטור כיון דהחזיר מחשיב כש"ש וטענה ברורה ומהני תפיסתו ולא הוה כספק מפרעתי. וע"כ מהני נמי תפיסת בע"ה דפטורו של זה רק משום תפיסה הוא וע"כ יכול לחזור ולתפוס:
ובמעוכב גט שחרור דפסק דאין לו קנס ולא מהני תפיסה אף דש"ש הוא וכן בחבלו ביה אחריני היינו טעמא כיון דלא ידיע דמאן הוא אם של עצמו הוא או דבעליו הוה כשני יוסף בן שמעון דאין יכולים להוציא שטר חוב על אחרים והרשאה לא מהני בזה כיון דקנס הוא ואין מתחייב עד העמדה בדין אין יכול להקנות זה בהרשאה. אבל באזקיה בעליו בעינו ושינו מהני תפיס' כמו שהעתקתי לעיל מפ"ד מהל' חו"מ משום דהוה ש"ש:
ובשלמו בנים לבנים פסק דיחלוקו בכפל כיון דשניהם אין מוחזקים ואיכא דררא דממוניה להאי ולהאי חולקים. ולא דמי למעוכב גט שחרור בחבלו ביה אחריני דהתם כיון דאפסדיה ממונא ואי דהאי לאו דהאי לא מקרי דררא דממונא. משא"כ בכפילא דהכא דרווח מעלמא קאתו להו ושניהם שייכו ביה חולקים דמקרי דררא דממוניה להאי ולהאי וכן תפיסה מהני כיון דשניהם אין מוחזקים ביה. וכן באבעי' דמוכר עבדו לקנס גיטין (דף מ"ב) פסק הרמב"ם דקנס של מוכר הוא דספק קנין הוא ומוקמינן בחזקת מוכר ואין חולקים כמו בכפל. והיינו כיון דאפסדיה ממונא ליכא דררא דממונא להאי ולהאי ולא דמי לכפילא דרווח דאתא מעלמא הוא כדבארתי. אבל תפיסה מהני משום דלאו מרשות מוכר יתפוס אלא מיד המזיק ומרשות שאינה של שניהם יתפוס:
ובאבעיא דמלוה שעמו בבכור אי מקרי ראוי פסקינן בבבא בתרא (דף קכ"ו) דיחלוקו ולא מהני ליה תפיסתו דהא הוא טוען דלאו מוחזק הוא דלא להוי ראוי והוה כמו כל ספק ירושה דחולקים:
ובמצר ג' מצרים בב"ב (דף ס"א) דאמרינן שודא דדייני דהתם כיון דהמכירה נתקיימה לכל השדה ויצאה השדה מרשות מוכר ואף הלוקח לא מקרי מוחזק דהתלם עומד בפני עצמו וחזינן כמו דאין שניהם מוחזקים בהתלם וכיון דליכא דררא דממוניה וליכא למיקם עלה דמלתא שודא דדייני כדמבואר בב"ב (דף ל"ה). ודינא היא ולא פשרה דלא כמו שכתבו התו' וע"כ פסק שם רבינו בכל האבעיות מהמצרים שודא והאחרונים תמהו בזה:
והא דפסקינן בכור בל' סאה בסלע דראשון ראשון קנה היינו כיון שהתפיסו המוכר ברשות בתורת קנין אזלינן בתר חזקה דהשתא כמו שאמר ר"ע בבכורות פ"ח אם נתן לא יתן. ולא דמי למשוך בהמה זאת וקני כלים שעליה דהתם הכלים על בהמת של המוכר וע"כ בחזקת המוכר הם ולא יצאו בהמשיכה מרשות מוכר וע"כ פסק רבינו דלא קנה כמו בכל האבעיות מקנין ואף תפיסה אין מועיל כדבארתי וכן מכר שוה ק' בר' ועייל ונפק אזוזי דפסק פ"ח מהל' מכירה שזכרנו לעיל דעומד ברשות הלוקח דכיון דאחזקיה ברשות אזלינן בתר חזקה דהשתא ולא מוקמינן בחזקת מ"ק אף דקרקע הוא:
וכן פסק פכ"ח מהל' זכיה הל' י"א מדה בחבל הן חסר או יתר או להיפוך הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין הן חסר או יתר עכ"ל ומשמע אף ביתר אין יכול להוציא מיד הלוקח ולא אמרינן בזו קרקע בחזקת בעליה עומדת. כיון דנתקיים המכירה לכל השדה השדה ברשות הלוקח עומדת דאזלינן בתר חזקה דהשתא. ולא דמי למצר ג' מצרים דהתם התלם של מצר רביעי עומד בפני עצמו דאיכא עליה ריכבא דדיקלא או לא מובלע אבל הכא היתר הוא מובלע בכל השדה דהלוקח ואף תפיסה לא מהני דתפיסה לא מהני בקרקע. ובזה ניחא הא דפריך בב"מ (דף ק') במחליף פרה בחמור וילדה ולחזי ברשותא דמאן קיימא דקשה דהא גודרות אין להם חזקה והוה כמו קרקע והוה ליה למוקמינן בחזקת מ"ק. וכן בבבא בתרא (דף ל"ג) בההוא דשטרא זייפי אמרינן דהילכתא כוותיה דרבה בארעא דהיכי דקיימא ארעא תיקום והקשו בתו' מדוע לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת. ולדברינו ניחא כיון דיצאה השדה לרשות הלוקח וברשותו נולד הספק אזלינן בתר חזקה דהשתא הן בקרקע והן במטלטלין:
וכן באבעיא ב"ב (דף ק"ד) דהיו מובלעים רובם במיעוטה או שהיו, מחולקים כמו חוט או דרך עקלתון פסק הרמב"ם פכ"ח מהל' מכירה המע"ה. ומשמע דאם הלוקח מוחזק על המוכר להביא ראיה. כיון דהשדה כבר יצאת לרשות הלוקח וברשות הלוקח נולד הספק אזלינן בתר חזקה דהשתא ואף תפיסה לא מהני להמוכר דתפיסה לא מהני בקרקע:
וכן ביתומים אמרו אנו השבחנו אמרינן דארעא כיון דלמגבי קיימא על היתומים להביא ראיה. והיינו כדפרשתי כיון דגוף הקרקע נגבה הספק נולד ברשות הב"ח ועל היתומים להביא ראיה. והתוס' דחקו שם ואוקמו דמיירי באפותיקי ומשמעות הגמרא לא משמע כן. מכל הלין מוכח דאזלינן בתר חזקה דהשתא בין בקרקע בין במטלטלין. והא דפסק ר"נ בההיא דשכר מרחץ בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש דקרקע בחזקת בעליה עומדת התם כיון דהתפיסו בעליו רק לשכירות וע"כ עומד בחזקת בעליו ומקרי דנולד הספק ברשות משכיר ואף דהשוכר תפוס תפיסה לא מהני בקרקע:
וכן מדה בחבל בסימניו ובמצריו ב"ב (דף קו) דהקרקע בחזקת המוכר לא מהני תפיסה בקרקע. והא דמהני תפיסה בקרקע באבעיא דעייל ונפק אזוזי ב"מ (דף ע"ח) שזכרנו לעיל משום כיון דהמוכר עייל ונפק אזוזי לא מקרי חזקה בריאה ומתחילת חזקתו נולד הספק וע"כ יכול לתפוס בעל חזקת מריה קמא דלא יצא עדנה מרשותו לגמרי. וכן בשני עליות זו על גב זו כיון דיש לו ודאי פירות דחד עליה ואית ליה חזקה בהאי ביתא לא מקרי תפס מרשות אחר אם נפחתה התחתונה ותפס העליונה ולא נוכל להוציא מידו. וכן במורדת תוכל לתפום הקרקע דצאן ברזל דלא יצאה הקרקע עדנה לגמרי מרשותה ועיין לקמן בחידושי לקדושין (דף מ"ה):
ודע בכ"ז דמהני תפיסה להרמב"ם ז"ל דורא בספיקא דדינא מהטעם שבארתי אבל בספק דמעשה אף דש"ש וטוען ברי ואיכא דררא דממוניה לא מהני תפיסה להרמב"ם כמו שפסק בשור שנגח את הפרה אפי' ניזק טוען ברי ומזיק שמא. וכן פסק בתרי ותרי פ"ז מהל' עדות דמוקמינן הממון בחזקת מי שהוא ולא כתב דיועיל תפיסה לבד בספק בכור שפסק בפ"ה מהל' בכורות דתקפו כהן אין מוציאים מידו. ועיין בהמפרשים שהשיגו עליו דמסוגיא דבב"מ (דף ו) משמע דתקפו כהן מוציאים מידו. והנראה בביאור הסוגיא דשם לדברי רבינו דהכי איתא התם דמבעיא להו בשנים אוחזים בטלית ותקפה אחד בפנינו והאחר שתק ולבסוף צוח מהו וכו' וקאמר את"ל תקפה בפנינו מוציאים מידו הקדישה אינה מקודשת. ואת"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאים מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמרתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דלמא השתא מיהא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ת"ש דההיא מסותא דהוה מנצי עליה בי תרי קם חד מינייהו אקדשיה ופרשו מיניה רב חנינא ור' אושעיה וכולהו רבנן ופשיט רב המנונא ממתני' ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים ובין טמאים המע"ה. ותני עלה אסורים בגזה ועבודה והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאים מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפה אסורים בגיזה ועבודה. א"ל רבה קדושת בכור קאמרת לעול אימא לך תקפו כהן מוציאים אותה מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה דקדושה הבא מאליה שאני א"ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפה כהן אין מוציאים אותו מידו אמאי נכנסים לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. ופירש"י דהספיקות הם ספק פדיון פטר חמור כדמוקי לה לקמן. והנה יש לדקדק הרבה בזה הסוגיא דאיך מוכיח רב המנונא מהמשנה דקתני המע"ה דתקפו כהן אין מוציאים מידו דהא בהרבה מקומות אמרו המע"ה ולא מהני תפיסה. ועוד דלענין ספק בכור אדם ובכור בהמה טמאה ודאי לא מהני תפיסה ובפי' אמרו בכורות (דף ט') זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. ועוד דרבה דחי דהא דאסורים בגיזה ועבודה משום דקדושה הבא מאליה שאני הא ודאי קי"ל ספק הקדש לחומרא אפי' בקדושת פיו כמו כל ספק איסורין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות באבעיות דהקדש עיין בדבריו פ"ב מהל' ערכין ובפ"ה. וכן אמרינן שור בשורי דלמעלה מן הקטן כולם הקדש. וכן אמרינן ספק נדרים להחמיר וא"כ אף בלאו קדושה הבא מאליה ספק הקדש לחומרא והוה ליה לומר דלא ילפינן איסורא מממונא. ועוד דלמה ליה לרב חנניא לסיועי לרבה דתקפה כהן אין מוציאים מהברייתא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר ליתי מהמשנה דבכורות שהבאתי דאמרו שם דבספק פדיון פטר חמור פודה פעמים הרבה ונכנסים לדיר להתעשר. ועיין בתוס' מה שדחקו עוד בזו הסוגיא דהא תקפה אחד בפנינו מיירי בשתק ולבסוף צוח ובהקדיש ובכל הסוגיא לא מיירי כלל בזה:
והנראה בזה דה"פ הסוגיא דאת"ל תקפה מוציאים א"כ מחזיקינן דודאי של השני וע"כ ודאי לא יכול זה להקדיש דאיך יקדיש חלק של חבירו. אבל את"ל תקפו אין מוציאים א"כ חשבינן חזקת של כל אחד לספק וספיקא הוא לדידן של מי הוא ומבעיא להו מי מהני הקדישה של אחד מהם לאוסרה ונהי דלחבירו ודאי אין יכול לאסור כיון דטוען ברי אבל לדידן מהו אם אסור מספיקא. ופשיט רב המנונא דהספיקות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה בין טהורים ובין טמאים המע"ה. וס"ל דהכא ע"כ בבכורי בהמה טהורה פי' דהמוציא מחבירו עליו הראיה דאי תקפה כהן אין מוציאים דס"ל דחזקת בע"ה לא חשיב כחזקה אלא כתפיסה דכיון דנחת לה קדושה מאליה ולא מבעיא שום מעשה וקנין לצאת מרשותו ומעת שיצאה בעולם לא נודע שום חזקה לאחד מהם וחזקת הבעלים מעולם לא הוברר מקרי שנולד הספק ברשות שאינה של שניהם. וחזקת הבעלים הוה רק כתפיסה וע"כ אף הכהן יכול לתפוס כמו דינא כל דאלים גבר. וחזקת הבהמה לא מהני לולד. אף דבמעי אמו לא חלה עליו קדושת בכור פנים חדשות באו לכאן דמקודם היה חתיכת בשר בעלמא. ולא דמי להא דאמרינן בב"מ (דף ק') דאזלינן בתר חזקת מ"ק. דהתם הספק משום מעשיהם וע"כ קודם שיצאה לרשות הלוקח מקרי נולד הספק ברשות בעליו הראשון כדבארתי לעיל. אבל הכא דהספק בא מאליו וקודם שנולד. לא מקרי בע"ה מוחזק אלא כתפס כן הוא סברת רב המנונא וקתני דאסורין בגיזה ועבודה וס"ד דמשום דלא מקרי אחד מהם מוחזק וע"כ חשבינן ליה כספיקא. ודחי רבה דלעולם אימא לך תקפו כהן מוציאים מידו פי' אפי' תימא דתקפו כהן מוציאים א"ש דאסורין בגיזה ועבודה דקדושה הבא מאליה שאני פי' דהספק בא מאליה ולא בא ע"י הכחשות וטענות ואין תלוי אם תקפה מוציאים אי אין מוציאים אלא האיסור בא מאליה ואף אי מוציאים חל האי סור. משא"כ התם אי מוציאים מקרי של האחר ודאי ואין כאן ספיקא והאיסור תלוי אי מוציאים אי לא וא"ש דספק הקדש אסור אף דההקדש אין יכול לתפוס כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ערכין האומר עמדי עלי או רחבי עלי או הקיפי עלי כל אלו ספק ומביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות. והיינו דבדידיה אמרינן ספק נדרים לחומרא אבל להיורשים אין כאן נדר אלא דממון נשתעבדו נכסי דאביהם להקדש וע"כ אין אנו יכולים להוציא אלא פחות שבלשונות כדין כל חיוב ממון והכא הקדש אין יכול לתפוס כדין כל ספק שבשטר ולאו קדושה הבא מאליה בכ"ז אמרינן ספק איסורא והקדש לחומרא. והא דכתב רבינו פ"ט מהל' זכיה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום אם עמד חוזר בכל והוא איבעיא דלא נפשטא בבבא בתרא (דף קמח:) והרא"ש פסק שם לחומרא התם היינו טעמא כיון דטוען ברי דלא נתכוון להקדיש אלא משום מתה אין כאן עוד איסור דמהימן לפרש דבריו כל היכא שהיה בידו וע"כ ההקדש דבא להוציא הוה כדין ההדיוט. וכן בהקדיש שני אילנות לא הקדיש הקרקע אף דאמרינן התם דספיקא הוא כיון דטוען ברי דלא נתכוון להקדיש הקרקע:
ותמיהני על הרמ"א שכתב בח"מ סי' ר"נ דה"ה בלא עמד חוזר כמו בהדיוט. ולפי מה שבארתי לא דמי למתנת שכיב מרע דהדיוט דהתם כיון דלא קנה זה עד לאחר מתה יכול לחזור. אבל הכא נדר הוא ומה לנו לאימת נדר ודאי דאין יכול לחזור. ולא דמי לאם עמד דהתם טוען ברי שנדר אדעתא דמתה אבל הכא במאי יתבטל נדרו ובזה ניחא דבח"מ סי' רנ"ה סעיף ג' תמהו הסמ"ע והאחרונים על הרמב"ם ז"ל שפסק שש"מ שהקדיש כל נכסיו דבשעה שהקדיש נאמן לפרש שמנה לפלוני בידי משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש בשעה שהוא נוטה למות אבל אחר שהקדיש אינו נאמן והא למה שפסק ששכיב מרע שהקדיש כל נכסיו שאם עמד חוזר וא"כ בלאו הכי חוזר במתנתו ומדוע אינו נאמן. ולפי מה שבארתי ניחא דדוקא בעמד חוזר משום שטוען ברי אבל היכי דלא עמד אין יכול לחזור וע"כ אין נאמן שם אלא בשעה שהקדיש כמפרש דבריו משום חזקה דאין עושה קנוניא בשעה שנוטה למות. ואמר לו רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך דתקפו כהן מוציאים דאמרינן הספיקות נכנסים לדיר להתעשר וס"ד דמיירי בספק בכור בהמה טהורה כמו שפי' הש"ך בספרו ת"כ ומוכיח דת"כ מוציאים מידו. ומסיק דמיירי בספק בכורי בהמה טמאה ונדחה ראיתו דאין ראיה מטמאים לטהורים מטעמא שבארתי וע"כ פסק רבינו דתקפו כהן אין מוציאין כסברת רב המנונא ומטעמא שבארתי ורבה לא פליג עליה בזה אלא דקאמר דאיסור לא תלוי כאן בתפיסה. ובזה ניחא כל הסוגיא ויתורצו כל דוחקי התוס' והראשונים והאחרונים שהאריכו בזה:
והנראה דהא דכתב רבינו בפ"ה מהל' בכורות דין ה' דשנים שהפקידו אצל רועה שני זכרים אחד בכור ואחד פשוט ונתערבו ומת אחד מהם דחולקים ביניהם והוה ספק בכור בזה ודאי לא מהני תפיסה דמ"ש משני בהמות דעלמא דכתב בפ"ה מהל' שו"פ ומשמע דלא מהני תפיסה. וכן בדין ו' בהפקיד בכור אצל בע"ה ונתערב עם פשוט דבע"ה ומת אחד מהם ואין ידוע איזה מהם מת המוציא מחבירו עליו הראיה והרי הוא ספק בכור ואפי' רועה כהן שהניח בכורו בחצר בע"ה עם פשוט של בע"ה ומת אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה. ודאי לא מהני תפיסה בזה דמ"ש מבהמה פשוטה אם היה מפקיד דהוה עליו הראיה ולא היה מהני תפיסה אלא הא דכתב בזה דהוא ספק בכור הוא רק דאסור בגיזה ועבודה אע"ג דלאו קדושה הבא מאליה כדבארנו ורבינו דכתב כל בכור שהוא ספק אם תקפו כהן אין מוציאים מידו קאי רק על הדינים שהביא מקודם זה דהספק היה בשעת לידתו מטעמא שבארתי. וע"כ דקדק וכתב כל בכור שהוא ספק אם תקפו כהן אין מוציאים מידו דמשמע דעצם בכורתו הו בספק משעה שנולד ולא כתב כל ספק בכור:
ובזה ניחא דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דספק לקט לקט משום דקמה בחזקת חיובא קיימא. וקשה דהא בעוללות אמרינן בפאה (פ"ז) בספק אם יש לו כתף ונטף דהוה לעניים והא בעוללת לאו בחזקת חיוב קיימי דהכרם לאו בחזקת עוללות הוה קיים. אלא דבעוללות הוה קדושה הבא מאליה משעה שיצאו מן האילן ולא חשיב בע"ה מוחזק כדבארתי בספק בכור וע"כ ספק איסורא לחומרא אבל בקמה ע"י מעשיו יתחייב ע"י קצירה וע"כ יצטרך הגמ' לומר משום דבחזקת חיוב הוא וע"כ לא אזלינן בתר חזקת ממון משא"כ בגר שנתגייר דבחזקת פטור הוה קיים. כ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל:
ודעת התוס' והרא"ש ז"ל לענין חזקה בספק אם אזלינן בתר חזקה דהשתא או דמריה קמא כתבו לעיל (דף כ') ד"ה ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא דבמטלטלין אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכן כתבו התוס' הכא ד"ה על בעל החמור להביא ראיה והוכיחו זאת בראיות. ובמקרקעי כתבו דאזלינן בתר חזקת מריה קמא וכן כתבו התוס' בבבא בתרא (דף ל"ג:) ד"ה היכי דקיימי ארעא תיקום והקשו דהוה לן לילך בתר חזקת מריה קמא. וכן מקשו התוס' בב"מ (דף ק) גבי המחליף פרה בחמור וילדה דפריך הגמרא ולחזי ברשותא דמאן קיימא והקשו דהא גודרות אין להם חזקה כמו מקרקעי. וס"ל דלא דוקא קרקע אלא ה"ה גודרות ודברים העשוים להשאיל ולהשכיר כיון דאין להם חזקה אזלינן בתר חזקת מריה קמא בכ"ז ס"ל דתפיסה מהני בגודרות ובדברים העשויים להשאיל ולהשכיר היכי דמהני תפיסה כדתירצו בההיא דבבא מציעא דמטעם תפיסה פריך ולחזי ברשות דמאן קיימי ואף דבמקרקעי סבירא להו דלא מהני תפיסה:
ותפיסה כתבו דלא מהני הן בספק דדינא והן בספק דמעשה אלא בתפס קודם שנולד הספק או בטוען ברי עיין בזה בדבריהם פ"ק דב"מ (דף ו') ולעיל (דף כ') ובב"מ (דף ק') ועוד במקומות רבות. ונראה דתפס קודם שנולד הספק שכתבו היינו שתפס ברשות בעל החפץ אותו חפץ שדנים עליו קודם שנולד הספק כההיא דשכר מרחץ בי"ב דינרין לשנה מדינר לחודש ב"מ (ק"ב). וכן בשאל מרא למרפק ביה פרדיסי (שם ק"ג) שהתפיסו בעליו לזה החפץ שדנים עליו קודם שנולד הספק. וכן כההיא דאמר ר"ע בכורות פ"ח אם נתן לא יטול. וטעמא דהא מלתא כיון דהתפיס ברשות אותו הדבר שדנים עליו קודם שנולד הספק אמרינן דלאו תוקף מקרי אלא מוחזק דאזלינן בתר חזקה דהשתא, והראשונים דאיזה מהם כתבו בזה תפס קודם שנולד הספק ואיזה מהם תפס ברשות כולי חד מלתא היא אלא דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד דלא כש"ך בספרו תקפו כהן והאחרונים הבאים אחריו שהבינו שהם שני דברים וע"כ כתבו והקשו בזה הרבה ועשו התירץ שתפס קודם שנולד הספק כדברי נביאות. וכאשר בארתי מוכח מדברי התוס' ב"מ (דף ק) גבי המחליף פרה בחמור וילדה דפריך ולחזי ברשות דמאן קיימא דמסקי דמשום תפיסה פריך דמהני תפיסה היכא דטוען ברי ולא תירצו דהא תפיס קודם שנולד הספק אלא כיון דלא התפיסו ברשות לא מקרי תפס קודם שנולד הספק. ועוד דאם מיירי שתפס קודם שנולד הספק בתקיפות מאי עדיפות בזה שתקף קודם שנולד הספק אדרבה מגרע גרע אם תפס בלא שום טענה דודאי מקרי גזלן. וכן אם היה בידו מלוה ואח"כ נולד ספק בין הלוה והמלוה בענין אחר לא מקרי תפס קודם שנולד הספק דהא לא בענין המלוה נפל הספק דנימא לילך בזה בתר חזקה דהשתא אלא דהמלוה יתפוס ויתקוף ותפיסה הוכיחו התוס' והרא"ש דלא מהני ודלא כהש"ך בס' ת"כ. ובזה ניחא הא דכתב הרא"ש ז"ל בב"מ פ' השוכר את הפועלים סי' י' בהבעיא אם עושה בגפן זה אם אוכל בגפן אחר ולא איפשיטא וכתב הרא"ש הלכך לא אכיל ואי אכיל לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה מאגריה דהיינו אפוקי וכו'. והא דכתב דאם אכל לא מפקינן מיניה היינו משום דמקרי תפס ברשות קודם שנולד הספק דהא נותן לו רשות לאכול וסבר דדינו לאכול:
ואף בתיקו שבש"ס שייך תפס קודם שנולד הספק דלא כהש"ך דכתב דהספק נולד מחתימת הש"ס וא"כ לא מקרי תפס קודם שנולד הספק דאין זה תלוי בזה אלא כיון דהתפיסו ברשות קודם שנודע מחלוקת ע"ז הדבר אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכן בההיא דמרחץ בשכרו בי"ב דינרין לשנה מדינר לחודש דכתבו הפוסקים דמקרי תפס קודם שנולד הספק והתם נמי ספיקא דש"ס הוא לאחר איזה לשון נלך כדבארתי לעיל. וכתב דלא מנכינן ליה מאגריה והיינו כדבארתי דאין יכול לתפוס מלוה שבידו דזה לא מקרי תפס קודם שנולד הספק כיון דלא שייך בזה לילך אחר חזקה דהשתא ולא הוה אלא כתפיסה בעלמא דלא מהני לדעת הרא"ש והתוס'. והאחרונים דחקו בזה בחילוקים אשר לא נזכרו בגמ' ואין דרכו של רבינו הרא"ש בזה דאם מצד הסברא יאמר איזה חילוק הוא מבאר סברתו היטב ולא לכתוב הלכה פסוקה בזה ואין כדאי כדי לקיים דברי הש"ך לעשות להרא"ש טועה דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא:
ובתרי ותרי בשני כיתי עדים המכחישים זו את זו תפס קודם שנולד הספק מקרי שהתפיסו המלוה או ב"ד. ובזה ניחא דכתב הרא"ש פ"ב דכתובות בתרי ותרי דאי תפס לא מפקינן מיניה משום שתפס קודם שנולד הספק או משום שטוען ברי ואח"כ מביא בשם הר' יונה דתפיסה לא מהני אלא בהתפיסוהו ב"ד או המלוה ודחה זה הרא"ש ז"ל אלא דבטענת ברי נמי מהני תפיסה ולא כתב בבא השניה דבתפיס קודם שנולד הספק נמי מהני תפיסה אלא דבזה הר"י מודה דהיינו התפיסוהו ב"ד או המלוה:
ובבא לידו בתורת שאלה ונפל ספק על החפץ השאול איכא בזה שני דעות בתוס'. דבבבא בתרא (דף סא) ד"ה ארעתא תרתי משמע. כתבו דכל היכי דסופו לחזור לבעלים הוה משאיל מוחזק ולא אזלינן בזה בתר חזקה דהשתא. והביאו ראיה מההיא דמרחץ שזכרנו לעיל וכתבו דאין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין. ולדברי התוס' האלו תפס ברשות קודם שנולד הספק דוקא היכא שהתפיסו לחלוטין בתורת מקח. וזה ראיה לפי' דתפס קודם שנולד הספק היינו ברשות ומשום דאזלינן בתר חזקה דהשתא. ודעת התוס' בב"מ (דף ק"ג) בההיא דשאל מרא למרפק בה פרדיסי הביאו שני תירוצים ולתי' השני תפיסה מהני במטלטלין הם התפיסו ברשות קודם שנולד הספק ואף בתורת שאלה נלך בתר חזקה דהשתא וכן הביא הרא"ש שם שני התי':
ובזה נראה לפרש דעת תרומת הדשן הובא בס' ת"כ סי' נ"ז דהיינו דהכריע כדעת התוס' בבבא בתרא שהעתקנו דהיכי דבא לידו בתורת שאלה לא מהני תפיסתו. והביא ראיה מדברי הרא"ש מדהביא הרא"ש ז"ל בב"מ מחודש העיבור בההיא דמרחץ דלא מהני תפיסה בספק. אע"ג דהתם מקרקעי כדהקשו האחרונים אלא ע"כ ס"ל עיקר כדעת התוס' בב"ב דאין חילוק בין קרקע למטלטלין וכיון דסופו לחזור לבעלים לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ולא מהני תפיסה קודם שנולד הספק אלא היכי שהתפיסו לחלוטין כההוא דאמר ר"ע פ"ח דבכורות אם נתן לא יטול אבל לא היכי שהתפיסו בתורת שאלה ומדברי התוס' האלה הוציאו חילוקו:
והש"ך בת"כ הבין בדברי ת"ה דמיירי דתפס חפץ אחר בעד הענין שמחולקים עליו ואם בא לידו בתורת שאלה לא מקרי תפס קודם שנולד הספק וחתר למצוא ראיות לדברי תרומת הדשן והשיג עליו במקצת דברים אבל האמת יורה דרכו דדברי ת"ה לקוחים מדברי התוס' בב"ב שזכרתי ובחנם השיג עליו:
וכן הבין דברי ת"ה בתשובת ה"ר דוד בן לב הובא בת"כ סי' פ"ג שכתב אף דכ' הרא"ש בההיא דב"מ אושלן מרא למרפק בה פרדיסי דמהני בזה תפיסה קודם שנולד הספק איברא מדברי הרא"ש פ"ק דמציעא ומפרק האשה שנתארמלה לא משמע הכי. והיינו כדבארתי דבפרק השואל הביא הרא"ש ב' תי' ולתי' האחד מהני תפיסה קודם שנולד הספק אף בבא לידו בתורת שאלה. אבל בכתובות ובב"מ שהכריע הרא"ש דלא מהני תפיסה מההיא דמרחץ ע"כ ס"ל דבא לידו בתורת שאלה לא מהני תפיסה. והיינו כדעת התוס' בבבא בתרא שהבאתי אבל בבא לידו לחלוטין כתב בפי' הרא"ש בכתובות דמהני תפיסה קודם שנולד הספק. והש"ך השיג עליו ובחנם השיג:
ובזה ניחא תשובת מהר"י בן לב שהביא הש"ך בס' ת"כ סי' פ"ו בענין פשרה שהיתה בטענת אונס וגיזום וכבר שלם לו האחד להאחר כפי הפשרה ומסיק בזה דמקרי תפס קודם שנולד הספק. והשיג הש"ך עליו דדבריו סותרים למה שכתב בעצמו שם סי' מ"ז דלא מהני תפיסה דאלמנה משום דהספק נולד קודם התפיסה. ולדברינו ניחא דההיא תשובת מהריב"ל סי' צ"ז מיירי בהתפיסו ברשות וע"כ קרי ליה שתפס קודם שנולד הספק אבל ההיא דסי' מ"ז שתפסה מעצמה בשביל הטענות קרי ליה אחר שנולד הספק והיינו כדבארתי ואין כאן סתירה. ובחנם השיג עליו שם הש"ך ובסי' קי"ט בס' ת"כ:
עוד הקשו הש"ך בסי' שי"ב ובס' ת"כ על דברי הרא"ש שזכרנו שכתב דלא מהני תפיסה בשמא והביא ראיה מההיא דמרחץ ששכרו בי"ב דינרים לשנה מדינר לחודש ואמר ר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת והקשה דהא אמרינן בב"מ (קי"א) מלוה אומר שלש ולוה אמר שנים וכבר אכל המלוה הפירות דקרקע בחזקת בעלה קיימא וא"כ אף בברי לא מהני תפיסה. ותמיהני דהא כתבו התוס' בפי' בב"מ (דף ק') דדוקא בדאיכא דררא דממונא להאי ולהאי מהני תפיסה בברי אבל בדליכא דררא דממונא ודאי לא מהני תפיסה בעדים אף בברי. והא דמקשה שם מדר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא היינו דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא בקרקע. אבל בברי בדאיכא דררא דממונא כההיא דמרחץ מהני שפיר תפיסה בברי כדהוכיחו התוס' בב"מ (דף ק'):
והא דכתבו התוס' בב"ב (דף ב') ד"ה לפיכך נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם דכיון דאם היה באים לחלוק מקודם שנפל הכותל היו חולקים אף לרבנן דסומכוס כיון דתרווייהו אין מוחזקים ואיכא דררא דממונא להאי ולהאי וא"כ אפי' נפל לרשות האחד לא יפסיד כחו. וקשה דהא לדעת התוס' והרא"ש מהני תפיסה היכי דטוען ברי ואיכא דררא דממונא. והנראה בזה לחלק דהתם איכא דררא דממונא דכולו דמר וכולו דמר וע"כ מהני ברי שלו כיון דדררא דממונא מסייע לו משא"כ הכא דדררא דממונא מסייע דשותפות הוא וע"כ לא יכול לתפוס וכן בשנים אוחזים בטלית לא מהני תפיסה דדררא דממונא מסייע דתרווייהו הוא:
אבל בשור שנגח הפרה נראה דמהני תפיסה לדעת התוס' היכא דהניזק טוען ברי. והקשה התומים דהא בב"ק (דף לה) בשני שורים רודפים אחד גדול וא' קטן אחד תם ואחד מועד דהמוציא מחבירו עליו הראיה ובפי' כתבו התוס' שם דלא מהני תפיסה. והנראה בזה דהתם כיון דמחלוקתם מטעם הודאה ומחילה לדעת התוס' לא מקרי דררא דממונא כיון דע"י טענותיהם בא הספק ודו"ק: