אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת חולין

מסכת עבודה זרה

דף ג.

אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה הל' י"ד כתב בזה ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה וצריך ישראל כשר לבדוק לו הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק וכו'. ובהל' ט"ו כתב מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם. והבין הכ"מ דמה שכתב בהל' ט"ו בפסול לעדות היינו שאינו צריך בדיקת סכין וחילק דישראל מומר הוא היינו שהוא מועד לעבור על המצוה ופסול לעדות מקרי שפעם אחת עבר על אחת מהמצות ובזה אין צריך לבדיקת סכין. ובאמת החילוק הזה אין במשמע בלשון רבינו דהו"ל לפרש. וכן בגמ' ובהראשונים לא נזכר החילוק ולא נמצא מועד לאסורין. והתוס' לקמן (דף י"ד) דכתבו דבפעם אחת לא הוה מומר היינו למקרי אותו שאינו בר זביחה אבל חשוד ודאי הוה אפי' בפעם אחת והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם פליג על התוס' בזה וס"ל דבפעם אחת נמי מקרי מומר לחלל שבתות. וכן אמרינן באוכל אסור מדבר מאיס דבפעם אחת לא הוה להכעיס דאולי בעי למטעם טעמא דאיסורא אבל לענין חשוד לתיאבון ודאי אפי' בפעם אחת הוה חשוד דאפי' אם בעי רק למטעם כיון דטוב הוא למאכל ודאי אפי' בפעם שני יטעמנו. ועוד קשה מנלן דהוא בפעם הראשונה דאטו עדים והתראה בעי בשלש פעמים. ועיין בהגר"א בסי' ב' שהשיג על דין י"ד דהא אמרינן לקמן (דף ה') ובהוריות (דף י"א) דמומר לאכול חלב לא הוה מומר לענין דם ופסק כן רבינו בהל' שגגות:

והנראה דטעמא דרבינו בזה דקשה לו דהא רבא ס"ל דאף שאוכל נבילות לתיאבון שוחט בינו לבין עצמו וא"כ ס"ל דאית ליה נאמנות על השחיטה כחכמים דבכורות דהחשוד נאמן על אחרים וא"כ למה מצריך לו בדיקת סכין דהא יש לו נאמנות אלא ע"כ דטעמא הוה כיון דקל בדעת הוא לא סמכו עליו בבדיקת סכין דבעי לזה יראת שמים ודיקדוק גדול וחזקה שאין טורח וע"כ סבר דה"ה במומר באחד משאר עבירות דאף דנאמן באסורים אבל אין נאמן בבדיקת סכין דשאני בדיקת סכין כדבארתי ואין טורח. וא"ש דמומר לאכול נבילות או חלב לא הוה מומר לדם ובדיקת סכין שאני כדבארתי. ואפשר דזה טעמא דהלכות א"י דנשים לא ישחטו משום דכתבו התוס' בשם הירושלמי דבדבר של טורח אין הנשים נאמנות וע"כ אין נאמנות על בדיקת סכין. ובהל' ט"ו דכתב רבינו שהפסול בעבירה שוחט בינו לבין עצמו היינו דאתא לפרש ולבאר. דאף שהוא פסול לעדות בכ"ז נאמן על השחיטה והיינו שמסיים שהרשעים נאמנים על האיסורים ולא מיירי כלל בזה לענין בדיקת סכין דבדיקת סכין כבר ביאר דבעי ואינו בגדר נאמנות על האסורין כיון שאין טורח. ודבריו בזה הן הם דבריו שכתב בפי"א מהל' עדות ע"א נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. והיינו דבריו דהכא בדין ט"ו דבא לבאר דנאמן ששחט כראוי בינו לבין עצמו ואית ליה נאמנות דקי"ל דהחשוד נאמן על אחרים אבל בדיקת סכין ודאי בעי כדכתב בהל' י"ד דחזקה דאין טורח לבדוק סכין:

ובמה שבארתי נראה לתרץ קושית הגר"א דמקשה להרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן דאביי לא אמר כרב אשי דלא ס"ל להא דרבא והקשה דלוקמי למתני' במומר לשאר עבירות. ולפי שבארתי אפשר לפרש דלא ס"ל להא דרבא אלא דס"ל דאף במומר לאכול נבילות לא בעי בדיקת סכין אלא דמהימן בבדיקת סכין כמו דמהימן על השחיטה:

ונראה מדקדוק לשון רבינו דבפסול לא נאמר סתם מצויין אצל שחיטה מומחים הם אלא דבפסול בעינן ביה שיהיה יודע ודאי הלכות שחיטה כדכתב שהיה מומחה דאבד חזקתו ויצא מן הרוב המצויין אצל השחיטה:

ונראה דאם נפסל בעבירה מממון אפשר דלא בעי בדיקת סכין אף להרמב"ם ז"ל כמו שכתב וביאר רבינו פי"א מהל' עדות לפי שאימת האסורים על עם הארץ ואין אימת הממון עליהם. ורע לבריות אין רע לשמים וע"כ חשוד אממונא לא חשיד אשבועתא. ובזה ניחא הא דלקמן אמרינן נגנבו גדייו דלא חשיד אשחיטה אף דלא היה שם בדיקת סכין והרמב"ם ז"ל דכתב בזה מומר מומר נמי לא משמע אלא באסורין ומצוות ולא בממון והש"ך בסי' ב' ס"ק י"ח דחק בזה ודו"ק:

דף ח.

השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח וכו'. סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמים וחד אמר בצונן. והילכתא אפי' בצונן. ופי' רש"י דדוקא בסכין של היתר הוא דפסק להיתירא משום דסכין קשה הוא ולא בלע מרתיחת בית השחיטה אבל בסכין של איסורא בפלוגתא דלעיל לא פסק הכי מפני שהבשר רך לבלוע ובולע שפיר ע"י רתיחת בית השחיטה. ועיין בתוס' שהוכיחו דשמואל דקאמר לקמן פרק כל הבשר (דף קי"א) דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ס"ל דבית השחיטה רותח. פי' אפי' לענין בליעת הסכין. ולדבריהם סוגיא דהכא דפסק' בצונן ע"כ לא ס"ל כשמואל דלקמן וא"כ לית הילכתא כשמואל דהא בסוגיא דהכא מסיק דהלכתא בצונן וכן כתב בהג"א דלית הילכתא כשמואל אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל דהתם. ונראה דלא ס"ל חילוקא דרש"י ז"ל וסברי דהכא דפסקינן בצונן ס"ל דבית השחיטה צונן אף בבשר וע"כ אף בפלוגתא דלעיל פסקו דלא כרב אלא כרבב"ח דסגי בהדחה משום דבית השחיטה צונן ולא בלע. אבל לענין לחתוך בה רותח ס"ל דאסור בלא הגעלה או נעיצה משום השמנונית הנדבק בהסכין אף דבית השחיטה צונן. אבל כאן לענין לשחוט בה כיון דבית השחיטה צונן לא בלע הבשר מהשמנונית הנדבק בהסכין וסגי בקינוח בעלמא שלא יהא שמנונית בעין עליו אבל הרא"ש ז"ל דפסק הכא כחילוקא דרש"י ז"ל ובפלוגתא דלעיל פסק כרב דאמר קולף דלענין בליעת הבשר בית השחיטה רותח והכא דפסקינן בצונן היינו משום שהסכין קשה לבלוע לכאורה דבריו תמוהים דאיך הביא להלכה הא דשמואל דלחתוך בה רותח בעי הגעלה. דליכא לתרוצי כמו שבארתי להרמב"ם ז"ל דמשום שמנונית הנדבק בהסכין דנבלע ע"י רותח דמ"ש מבית השחיטה דרותח דסגי ליה בקנוח. וע"כ נראה לחלק כמו שכתב הרמ"י דהא דשמואל מיירי בסכין המיוחד לשחיטה דשחט בה הרבה פעמים אבל הכא בטריפה דמיירי באקראי ובפעם אחת וע"כ סגי בקינוח. ומה שהשיג עליו בדברי חמודות דהא הרא"ש מביא כאן בסכין טריפה דלענין רותח בעי הגעלה אף דשחט בה רק פעם אחת. נראה דמאן דמקשה הא לא חש לקמחיה דהא הרא"ש קאמר דדל מהכא מה ששחט בה טריפה דהא אף לענין סכין ששחט בה כשירה בעי לענין רותח הגעלה ומה לנו שהטריפה שחט פעם אחת אבל הסכין הלא מיוחד לשחיטה וכבר שחט בה פעמים הרבה וא"כ לענין רותח בעי הגעלה והפלוגתא דהכא ע"כ רק לענין לשחוט בה וא"כ הרמ"י ירד כאן לעומק הדבר ודו"ק:

דף י.

השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפי' שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח אמר כשירה שמא בעצם נפגמה דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי. ופריך רבא לר"ח טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. ומשני התם איתילידה ביה ריעותא הכא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. והקשו בתוס' דהא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע כולם טמאות וכו' ולא אמרינן מקוה איתרעאי אדם לא איתרעאי ותירצו דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכו' ועוד דיש לומר דכאן איכא ס"ס וכו'. וכתב האגודה הובא ברמ"א בי"ד סי' א' דשוחט דבדקוהו ונמצא דאין יודע הלכות שחיטה וידענו ביה דמקודם הוה ידע דאין להטריף למפרע דאדם אתרעאי בהמה לא איתרעאי. והשיגו עליו האחרונים דהא אין הלכה כר"ח אלא בשיבר בה עצמות משום דעצם ודאי פוגם. ועוד דכאן לא שייך כל תי' התוס' ואיכא הכא כל הריעותות דמקוה דחסר ואתאי ואין לתלות בהיתר טפי מבאיסור ואין כאן ס"ס עיין בדבריהם הנחמדים. והנראה לתרץ דברי האגודה דודאי לא מיירי בבדקוהו תיכף לאחר שחיטתו ואין יודע דזה ודאי הוה כמו בדקוהו קודם ששחט. ועוד דאף ר"ח לא מיירי אלא בנוכל לתלות דבעצם המפרקת נפגמה אבל הכא במאי נתלה. אלא ודאי דמיירי בעבר זמן רב בין השחיטה לבדיקתו דיש שהות לשכוח וסבר האגודה דהזמן לענין שכחה הוה כשיבר בה עצמות דידוע דהזמן בטילטול הדעת גורם שכחה והכא אף ר"ה אפשר דמודה דהזמן דלא עסק בשחיטה גרם לו דשכח ומסתמא דבזמן דעסק בשחיטה לא שכח ומוקמינן ליה אחזקת כשרות דחזר על למודו ולא דמי לדרב הונא דאיכא לתלות דבעור נפגמה. ושייך בזה כל תירוצי התוס'. ומה שכתבו האחרונים דדרך לשכוח מעט מעט כדאמרינן והיה אם שכוח תשכח היינו בהרבה דינים ופרטים אבל הכא יכול להיות דמיירי דשכח פרט אחד ונמצא דאינו יודע אותו וע"כ בהיתר ודאי דיש לתלות טפי מבאיסור כדבארתי ודו"ק:

דף לג.

אמר ר"ש ב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ש בן לקיש מזמנים ישראל על בני מעים ואין מזמנים עובד כוכבים על בני מעים מ"ט דישראל דבשחיטה תליא מלתא אישתרי להו עובדי כוכבים דבמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמו. אמר רב פפא הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב ובעי דאימא ליה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ולא אמרי ליה דהא טעמא קאמר. תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו אחד ישראל ואחד עובד כוכבים מותרין בו וכו'. וכתבו התוס' דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. והקשו ע"ז דבסנהדרין (דף נ"ט) מסיק דיפת תאר לישראל שרי ולעובד כוכבים אסור משום דלאו בני כיבוש נינהו והכי נמי שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' מלכים הל' י"ב וי"ג פסק דאבר ובשר הפורשים מן המפרכסת אע"פ ששחט ישראל שני סימנים ה"ז אסור לבני נח משום אבר מן החי ולישראל מותר. והשיגו עליו מסוגיא דהכא דמסקינן דלא כרב אחא בר יעקב. ועוד דאם פסק כרב אחא בר יעקב מדוע לא כתב כדינא וכלישנא דרב אחא בר יעקב דאין מזמנים עובדי כוכבים על בני מעים. והנה יש לדקדק על הסוגיא הזאת דמ"ט אין מזמנים עובדי כוכבים על בני מעים הא אף לאחר שחיטת הסימנים עדיין נשארו מעורים בכמה מקומות וקי"ל באבר המדולדל דלישראל אין בו אלא מצות פירוש דהיינו דאסור מדרבנן וא"כ לעובדי כוכבים צריך להיות שרי דהא ודאי לעובדי כוכבים לא עשו תקנות וגזירות וכן באמת כתב הח"ס בחיו"ד סי' י"ט וא"כ מדוע נאסרו הכא הבני מעים לעובדי כוכבים. והנראה בזה דרב אחא בר יעקב אליבא דריש לקיש אזיל דס"ל לקמן (דף ע"ג) דלא מהני מה דמעורה במקצת אלא כיון דאין יכול לחיות חשיב ליה כפירוש. והיינו דלקמן אמר ר"ל על פלוגתא דר"מ וחכמים באבר היוצא דעוברין אם שחיטה מטהרת דפליגי נמי באבר דבהמה גופה דלר"מ אין שחיטה מטהרת ולרבנן שחיטה מטהרת וא"כ ע"כ פליג על ר"י דאמר אין בהם אלא מצות פירוש בלבד אלא ס"ל דלכולי עלמא אסור מדאורייתא כמו אבר היוצא דעובר כיון דאין יכול לחיות טריפה הוה ופליגי רק אם השחיטה מטהרת וע"כ סבירא ליה דלעובד כוכבים דאין שחיטה מועיל אסור משום אבר מן החי דהוה כפרוש. וכן סוגיא דלקמן (דף קנ"ט) דקרי לאבר המדולדל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אזלה ללישנא קמא דר"י לקמן (דף ע"ג) דס"ל באבר המדולדל לכולי עלמא שחיטה עושה ניפול ואסור משום אבר מן החי וע"כ אסור אף לעובד כוכבים. ומקשה הכא לרב אחא בר יעקב דסבירא להו דמעורה מקצת לא מהני להוציא מיד אבר מן החי דהא קתני דאף לעובד כוכבים מותר לחתוך בשר קודם שתצא נפשה. אבל אנן לא קיימא לן כריש לקיש ולא כרב אחא בר יעקב אלא קיימא לן כר"י כהאי לישנא דאמר אין בהם אלא מצות פירוש בלבד ואם כן לעובד כוכבים מותר היכי דמעורה מקצת כיון דלא חשיב כפירוש כדבארתי וא"כ נוכל לאוקמי הברייתא הזאת דשרי לעובד כוכבים בחתיכת כזית בשר קודם שתצא נפשה היינו דיניחנו מעורה במקצת וע"כ אף לעובד כוכבים מותר בזה. ואל תשיבני דהא קי"ל דמיתה עושה ניפול וא"כ בעובד כוכבים דשחיטה כמיתה דמי וא"כ ליתסר אבר המעורה במקצת משום אבר מן החי. אדרבה אומר לך כיון דלעובד כוכבים מיתה מתרת כשחיטה א"כ אף מיתה אין עושה ניפול. והנראה בטעמא דמיתה עושה ניפול דכיון דגזרה התורה דמיתה אין מתרת לישראל ולאחר מיתה ע"כ כנפול הוא דאוכל דאיפרת הוא ולא הוה מי שיתיר אותו וא"כ ע"כ אסור משום אבר מן החי. משא"כ בשחיטה לישראל או במיתה לעובד כוכבים דגזרה התורה דמתירים הם וע"כ מתירים אף כל המעורים ומחוברים במקצת לגופה וע"כ אבר זה המדולדל ניתר בשחיטה לישראל וכן לעובד כוכבים במיתה. משא"כ לר"ל דס"ל דאין שחיטה מתרת לאבר המדולדל אלא הוה כטריפה ס"ל ע"כ באמת שהוא כפרוש לגמרי דהתורה קראה אותה טריפה והיינו בשר בשדה טריפה וע"כ מהני ביה שחיטה רק לטהורי מידי נבילה כדין טריפה ששחטה אבל לעובד כוכבים במיתה כיון דלא חשוב כמחובר וע"כ אסור משום אבר מן החי:

וסייעתא למה שבררתי דהנה פסק רבינו פ"ה מהל' מ"א הל' י"א באבר דעובר שיצא ממחיצתו דאם מתה הבהמה דמיתה עושה ניפול ולוקה ישראל משום אבר מן החי והיינו טעמא כיון דגזרה התורה דיוצא חשיב כטריפה ולא מחשיבה כגופה ולא הויה כהעובר דמחשיב כגופה וע"כ במתה הבהמה לא חל על האבר אסור נבילה אלא הוה כפרוש ואסור משום אבר מן החי אבל בעובד כוכבים ודאי מותר דלא שייך ביה בשר שיצאו חוץ למחיצתו וא"כ מיתה מתרת וה"נ באבר המדולדל בבהמה כדבארתי ועיין עוד בחידושי לקמן (לדף ע"ג) מה שבארתי שם ודו"ק:

דף מג.

אמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא. ופי' רש"י א חששין שמא הבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם וכו' ופריך הגמרא לעולא מ"ש מספק דרוסה. ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. וכתבו התוס' וכן הרי"ף ז"ל דלמאי דפסקינן לקמן דחיישינן לספק דרוסה א"כ ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. וכתב בזה הרא"ש ז"ל בסי' ד' רש"י פי' מ"ש מספק דרוסה דחיישינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב משהו לא ניכר בעור החצון של וושט רש"י לטעמיה שפי' לעיל בפ"ב דאפי' נקב לא מנכר ביה ולמאי דפרישית דדוקא אדמומית של הארס אין ניכר עליו אבל נקב מינכר ביה פריך הכי מ"ש מספק דרוסה דמצריכינן בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דאפי' בדיקה לא בעי וכו' וכתב בשם הראב"ן דהלכה כעולא כדאמרינן במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד דלא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כדמפרש לקמן וגם שכיחא וכו'. והנה דברי רבינו הרא"ש בזה צריכים ביאור דלכאורה מפרש הסוגיא דאין חוששין שמא הבריא דאפי בדיקה לראות אם ניקב עור החצון אין צריכה וא"כ מפרש שמא הבריא כפי' הב' שברש"י דאין חוששין שמא ניקב. דלפי' הראשון דהחששא שמא עלה בו קרום ונסתם א"כ ע"כ מיירי לענין לאסור בדיעבד ולא מהני בדיקה. ולפ"ז הא דמייתי הראב"ן ראיה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד דלא חיישינן שמא הבריא ס"ל דאף שם אין צריך בדיקה לראות כלל אם עבר המחט משני צדדין וכן הבין הש"ך בסי' מ"ח ביו"ד ס"ק ל"ב. והנה קשה לפרש כן דברי רבינו דמנליה דבבית הכוסות אין צריך לראות אם ניקב לחוץ וידחה מזה סוגיא שלנו דמדמה ההיא דעולא לספק דרוסה ויחלק בזה בחילוקים אשר לא נזכרו בגמרא והלא הרבה מפרשים ראשונים כתבו בפשיטות בההיא דבית הכוסות דצריך בדיקה לראות אם ניקב לחוץ וכן הסברה נותנת ומאין לו הפשיטות בהיפוך. ועוד נראה מדברי רבינו לקמן סי' ל"ד דשמא הבריא היינו שמא עלה בו קרום ונסתם ואף בדיעבד אסור וא"כ יהיה דברי רבינו סותרים זה את זה. והנראה בזה דבאמת רבינו מפרש דחששא שמא הבריא היינו שעלה ביה קרום ונסתם ואף בדיעבד אסור ומדלעיל דכי אתא ממסמס קועיה דמא דמהני בדיקה לא קשיא כלל דהתם אתא לפנינו מיד דנעשית החבורה וע"כ לא חיישינן שמא הבריא דלעלות קרום בעינן זמן מרובה כדאמרינן הוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם השחיטה נעשית אבל הכא בישב לה קוץ יוכל היות דמזמן מרובה ישב לה הקוץ וע"כ חיישינן לשמא הבריא. ובזה יתורץ קושית הש"ך סי' ל"ג דמקשה למה לן הטעם לעיל משום דנקב אין מינכר בהחצון דאפי' אי ניכר ליחוש שמא הבריא. ולמה שבארתי ניחא דמבעיא האי טעמא היכי דאתא מיד דליכא למיחש שמא הבריא. וה"פ דברי רבינו הרא"ש דרבינו הבין מלשון רש"י דהכי פריך מ"ש מספק דרוסה וה"פ דאף דלא חיישת לשמא הבריא מ"ש מספק דרוסה דקיימא לן דלא מהני בדיקה להחיצון משום דהחצון אדום וה"נ אף בניקב לא מהני בדיקה להחיצון ואף בלא חששא דהבריא לא מהני בדיקה להחיצון. והיינו קושית הש"ך על הגמרא מקשה באמת הגמ'. ומתרץ דאין חוששין לספק דרוסה פי' דאף באמת אין חוששין נמי לניקב בעלמא אף בלא הבריא ולאו דוקא קאמר דלהבריא לא חיישינן אלא אף לנקב לא חיישינן. והא דחיישינן לעיל (דף כ"ח) בההיא דמסמס קועיה דמא ואסרינן אפי' בדיעבד בלא בדיקה ע"ז תירץ רש"י כיון דליכא קורט דם פי' כיון דאיכא מידי למיסרך קורט דם הוה בעי לאשכוחי כן נראה לפרש כוונת רש"י שכתב דאין בה קורט דם והתוס' דחקו בזה. וקאמר רבינו דלמאי דפרישית לעיל דנקב ניכר בעור החיצון וע"כ לא נוכל לפרש כפי' רש"י דהקושיא דתיפוק לה דאין נקב ניכר בהחיצון כמו בדרוסה אלא דהכי מקשה דכמו דחיישינן בספק דרוסה ובעי בדיקה ואם לאו אסרינן מספיקא וחיישינן לספק דרוסה אף דלא חזינן שום ריעותא בבהמה והכי נמי הוה לן למיחש לשמא הבריא אף דלא חזינן שום ריעותא בהחיצון. והא דקאמר רבינו והכא קאמר עולא דאין חוששין משמע אפי' בדיקה לא בעי פי' דמהא דקאמר עולא אין חוששין לשמא הבריא משמע דלא בעי בדיקה בספק דרוסה כיון דלא חזינן ריעותא בבהמה. וע"ז שפיר קאמר הראב"ן דלא קיימא לן כהאי סוגיא אלא אף דחיישינן לספק דרוסה בכ"ז לא חיישינן לשמא הבריא דעלה בו קרום ונסתם כדמוכח ממחט שנמצאת בבית הכוסות דלא חיישינן לעלה בו קרום ונסתם אע"כ דלא דמיא לספק דרוסה דהתם איכא רגלים לדבר והוה כמו איכא ריעותא בבהמה. ולפ"ז במחט או נקב בבית הכוסות מצד אחד ודאי בעי בדיקה לראות אם ניקב צד השני דהתם נמי איכא ריעותא ולא גרע מספק דרוסה והרא"ש מודה בזה להרשב"א דבעינן לראות צד השני וכדהביא הב"ח ראיה לזה ממחט שנמצאת בריאה ולא דמי לשמא הבריא דליחוש לעלה בו קרום כיון דלא חזינן ריעותא לא חיישינן. והא דכתב רבינו לעיל בפ"ב בההיא דמסמס קועיה דמא דהיכי דתלינן בקניא לא בעי בדיקה פי' התם להפוך הוושט ולבדוק בעור הפנימי ולאסור אם לא נוכל לבדוק. אבל בדיקה לראות בעור החיצון אם נקרע או יש בו נקב במקום דממסמס ודאי בעי דכל היכי דאפשר לברר ודאי מבררינן ודו"ק:

דף מד.

אמר שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר וכו'. ופריך והאיכא עיקור סימנים ומשני לא תימא כולו אלא רובו. ופריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טריפה. ומשני ר"ש בריה דרב אידי הא דאקפל אקפולי התם דאפרוק אפרוקי. ופי' רש"י דאקפל אקפולי שנקלף מעל הבשר והא דאפרק אפרוקי בכח כדבר הנעקר בכח כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא. ועיין בתוספות שהקשו לפי' הלכות גדולות דעיקור לאו טרפה הוא אלא דאין שחיטה מועלת בו דמאי פריך מרבה בר בר חנה דסימנים שנדלדלו ברובן טריפה לפי המקשה תיקשה לו ארבה בר בר חנה גופיה דאי טרפה הוה בהכי אם כן מהו עיקור דקיימא לן דלא הוה טרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ומיהו לספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאקפל אקפולי והא דאדלדל אדלדולי יש לומר שידע המקשה כדמסיק לבסוף דרבה בר בר חנה איירי דאפרוק אפרוקי בכח כאן מעט וכאן מעט דלא הדר בריא והוי טרפה ועיקור סימנים דלא הוה טרפה דאקפל אקפולי בנחת מעל הבשר ומכל מקום פריך מדלדול דרבה בר בר חנה אלשון דלדול שהזכיר המתרץ וחוזר ומפרש לו דלדול שאמרתי אינו כשל רבה בר בר חנה אבל לספרים דגרסי בתר והאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל ברובו לא קשיא הא דאנקב אנקובי הא דאקפול אקפולי קשה וכן קשה לפי' ר"ח דמפרש דאפרוק אפרוקי שנפרדו הסימנים זה מזה ליכא למימר שהמקשן היה יודע האמת דאם כן לא היה פריך מידי. ועיין במפרשי הש"ס שדחקו מאד בפי' התוספות בזה. והנראה ביאור דבריהם דהא דקאמרי לספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאקפל אקפולי והא דאדלדול אדלדולי פי' דבמקום שכתב בספרים שלנו לא תימא כולו אלא רובו גרסי הא דאקפול אקפולי והא דאדלדול אדלדולי והכי פרושו דאקפול אקפולי היינו שניקלף כולו וזה הוא עיקור ואדלדול אדלדולי היינו שנשאר קצת מחובר וע"כ כשר ופי' זה הגירסא עולה כמו לגירסת רש"י והחילוק ביניהם רק בלשון. ופריך איך תאמר דאדלדול כשר והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טריפה. ותירץ דדילדול דהכא לא דמי לדרבה בר בר חנה דהכא אקפול אקפולי בנחת ודרבה בר בר חנה אפרוק אפרוקי דנעקר בכח ולפי ה"ג גרע זה אפי' מנקלף כולו דהתם אין שחיטה מועלת והכא טרפה נמי הוה כדביארו התוספות. וע"כ נוכל שפיר לומר דהמקשה ידע לפרש דרבה בר בר חנה מיירי באפרוק בכח אלא דהוה קשה ליה אלשון דלדול שתי' ומתרץ ליה דאינו שוה כמו שפירשתי. אבל לספרים דגרסי בתי' דרב שישא בריה דרב אידי במקום גירסא שלנו הא דאקפול אקפולי והא דאפרוק אפרוקי גרסי הא דאנקוב אנקובי הא דאקפול אקפולי פי' דרבה בר בר חנה דאמר דטריפה הוה מיירי בנקבו הסימנים וכן לפי' ר"ח דפי' אפרוק אפרוקי שנדלדלו הסימנים זה מזה לא נוכל לפרש דהמקשן ידע האמת ופריך אלשון דהלשון אינו במשמע כאן מידי אלא אוקימתא הוא דמיירי בזה האופן ואין שום משמעות בלשון שנדלדלו דאנקוב אנקובי או שנפרדו הסימנים זה מזה ולא שייך לומר דמקשה על הלשון אם ידע האוקימתא דהאמת. משא"כ להגי' שפרשנו משמעות הלשון דדלדול הוא שנשאר מחובר במקומות אחדים ושפיר פריך אלשון:

והרי"ף כתב בזה וז"ל תורבץ הוושט שניטל ברובו מלחי כשר ודוקא דאפרוק אפרוקי אבל אדלדול אדלדולי או אקפול אקפולי לא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טרפה. וכתב הר"ן בזה דפי' הרי"ף בגמרא מאד סתומים. הרא"ש פי' לדברי הרי"ף דאיפרוק איפרוקי הוא בנחת. ודבריו תמוהים דאטו פי' המלות הוא כחומר ביד היוצר ונטה אותם לרצוננו. ומנלן כלל החילוק דבנחת כשר ובחוזק טרפה דדברי נביאות הוא אם אינו מונח ואיתא בלשון הגמרא ועוד לדבריו אידלדול אדלדולי הוא הוספה על הגמ' מדברי הרי"ף להטריף בנדלדלו הסימנים זה מזה ומניין לו זה לאטרופי בשני דברים דהא רבה בר בר חנה דבר אחד אמר. והנראה בזה דגירסת הרי"ף היה כמו שהביאו התוס' דבמקום לא תימא כולו אלא רובו גריס הא דאיקפל איקפולי והא דאידלדול אדלדולי וה"פ דאיקפל היינו שנקלפו מהלחי הוא כשר והא דאידלדל אדלדולי היינו שנפרדו הסימנים זה מזה וזה הוא עיקור. ופריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טריפה הוה ואיך תאמר דזה עיקור שאין השחיטה מועלת בו. ונאיד הגמרא מזה התירץ ומשני רב שישא בריה דרב אידי על הקושיא דלעיל דהאיכא עיקור סימנים הא דאקפול איקפולי והא דאיפרוק אפרוקי. פי' דהא דעיקור מיירי שאיקפול איקפולי היינו שנקלפו כולם והא דאפרוק אפרוקי פי' הא דשמואל דמכשיר איירי שנתפרקו הסימנים במקומות אחדים ומקצת עדנה במחובר וע"כ כשר ודרבה בר בר חנה מיירי שנדלדלו הסימנים זה מזה כמו שסובר המקשה. וא"כ לדברי הרי"ף לא נזכר חילוק זה בין אם נפרק בכח או בנחת. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שחיטה הל' כ"א וז"ל סימנים שנדלדלו רובן טרפה וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראויין לשחיטה אבל אם נתפרק רוב תורבץ הוושט מן הלחי הרי זה מותרת. והיינו כדבארתי וה"פ סימנים שנידלדלו רובן פי' שנפרדו זה מזה והוה טריפה וכן אם נתקפלו היינו שכולם ניתקפלו מהלחי שהרי אינם ראויים לשחיטה פי' דזה הוא עיקור שאין השחיטה מועלת בו אבל אם נתפרק רוב תורבץ הוושט מהלחי הרי זה מותרת וא"כ אין מחלק בין אם נפרק בכח, או בנחת והרי זה מבואר כמו שפירשתי בדעת הרי"ף ודו"ק:

ש מ"ז ע' עולא אמר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון

דף מו:

אמר כשרה אלמא קסבר חסרון שמבפנים לא שמיה חסרון איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון. ומשני לא לעולם מבחוץ לא צריכא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות הני מילי נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר' שמעון מודה. וכתבו התוספות שיש שרצו לאסור כשנראה הריאה חסרה שיש קמט וסדק והעור והבשר קיים ועולה בנפיחה והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידם דא"כ הוה ליה לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא לאוקמה כר"ש וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות שחיטה הל' ז' וכן אם חסר גוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי זה כמו שחסר מנין האונות וטריפה לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן הרי זה כחסר וטריפה ואפי' היה כל שהוא אם כן סבר דאם חסר מבשר הריאה אע"פ שהעור קיים טריפה אע"פ שפסק בריאה שנשפכה כקיתון שכשירה וכן פסק במחט שנמצאת בריאה שכשירה אשר מהם מוכיח הגמ' דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ולכאורה תרתי דסתרי נינהו. והנראה לחלק שהיכי דהחסרון מחמת מכה דהיינו שנהפך בשר הריאה למים הנה כאשר מתרפא המכה עביד שתחזור הבשר לקדמותה דהמים יצאו מעט מעט דרך נקבי הפרו"ס ותעלה בשר תחתיהם וכן בנכנסה מחט בבשר הריאה אמרינן דכאשר תצא המחט יעלה בשר תחתינה מה שא"כ בנחסר הבשר ונשאר המקום ריקם חזינן דחסרון קיים הוא ולא תתרפא דאם היה עומד להתרפאות היה מתמלא רירין. ומפרש רבינו הא דלקמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים דאפי' מחזקת רביעית דכשרה מיירי שנימוקה ונשפכה כקיתון ודלא כפירוש רש"י אבל בחסר בשר הריאה ונשאר המקום ריקם טריפה. ונראה דרבינו לקח זה מדאמר רבא לעיל ריאה שיבשה מקצתה טריפה ומפרש הגמרא שנפרכה בצפורן וס"ל לרבינו דע"כ מיירי האי יבשה דנתיבש הבשר שתחת העור אבל העור קיים דאי מיירי דנתיבשה העור עד שנפרכה בצפורן כבר היתה נקרעת ע"י הנפיחה ומאי היה קמשמע לן רבא אלא ע"כ מיירי בנתייבש הבשר מתחת העור והעור קיים. וע"כ כלל זה רבינו ותלה דין דיבשה עם חסרון שהזכיר והיינו כדבארתי. ועוד נראה להביא ראיה כדברי רבינו דאמרינן לעיל דריאה דדמיא לאופתא טריפה ומפרש הגמרא דנפיחה ופי' רבינו בזה שנמצאת נפוחה כעיקר חריות של דקל. והיינו כיון שנתעבה בשר הריאה שתמיד נפוחה היא א"כ נתקלקלה הבשר וטריפה א"כ ע"כ חסרון בבשר טריפה דלא תהא גרוע יתר מחסר. והא דלא משני' מתני' דמיירי בחסרון כזה כדהקשו התוספות הנראה משום דמתני' סתמא קתני וכללא כייל שחסרה טרפה ומשמע בכל אנפי חסרונות אף על ידי מכה או מחט דומיא דנקבה דמיירי אף על ידי מכה או מחט וע"כ מוקי מתני' בחסרון דעור דכולו מתני' מיירי בהכי אבל לא מיירי כלל בחסרון דבשר. תדע דהא חסרון אונה לכולי עלמא טרפה ולוקמי מתני' בהכי אלא דלשון המשנה אינו סובל אוקימתות כיון דכללא כייל לא מפליגינן ביה. וזה שכתב רבינו דה"ז כמו שחסר האונות. פי' דרבינו בא לתרץ דינו דלא תקשי ליה מהסוגיא דהכא דמשמע דחסר כשר וקאמר דהרי זה כמו שחסרו האונות דכולי עלמא מודים דטריפה הוה בכ"ז לא ניחא להש"ס לאוקמי מתני' בהכי וטעם הזה יעלה בחסרון דכתב רבינו והיינו דלא ניחא ליה לבעל הגמרא לאוקמי מתני' בהכי כדבארתי ודו"ק:

דף נח.

הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסורה מכאן ואילך הוה ליה זה וזה גורם ומותר. וכתבו התו' אע"ג דפסקינן כר"י דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם אבל היכי דחד אסור וחד שרי הוי ליה זה וזה גורם. דברי התו' צריכים ביאור דמאי הסברא ומאי נ"מ בין היכא דכל חד היתר ובין אחד אסור ואחד מותר. ועוד דלקמן דף ע"ה אמרינן דבן פקועה הבא על בהמה מעליותא דהוולד אין לו תקנה משום דחוששין לזרע האב והתם נמי חד אסור משום אבר מן החי ואסור שאינו זבוח והאחרת שרי ולא אמרינן דתחשב כזה וזה גורם והנראה בזה דסברתם הכי הוא דהיכא דכל חד שרי ושניהם היתר אלא דהספק מאיזה מין הוא דאביו ואמו שני מינים ומספקא לן איזה מין העיקר אי חוששין לזרע האב ומקרי נמי מינו או דהעיקר אמו ולא שייך שם זה וזה גורם דמה לנו דיש שם גורם בכ"ז אם עקרו וכולו הוה כמין האחד מיקרי מינו או דהוה כמין שניהם אי חוששין לזרע האב וכן בן פקועה ובהמה מעליא מקרי שני מינים דמגזירת הכתוב האחד מותר בלא שחיטה ומשניהם יצא הוולד ומדוע תחוש לזה ולא לזה. אבל הכא בוולד הבא מן הטריפה לא שייך בזה מין ומה הוא דהוולד ודאי לאו טריפה הוא דהא אית ליה חיות ובריא אולם הוא אלא האסור משום דנתגדל וינק מטריפה ואיסור תערובות ומעמיד נגע כאן. וקאמר דזה הוה רק גורם ולא תערובות וטעם ממש וכיון דהיה כאן מעמיד אחר זה וזה גורם הוא ומותר. והנה בסנהדרין (דף פ') הקשו התו' על התירוץ הזה כעין הקושיא שהקשיתי מהא דמבעיא לן לקמן ד' ס"ט מהו לחוש לזרעיה, וס"ל דשם לא מקרי שני מינים דהא שם שניהם בן פקועה אלא דאיכא חד אבר אסור ולא מספקא לן אלא מטעם אסור מעמיד כמו טריפה. אבל הכא לא חשו לזה כיון דמסקינן התם דזה באמת שרי. אבל לא מקשו מבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא דאף לפי המסקנא אסור דס"ל דזה הוה כשני מינים כדבארתי ודו"ק:

דף סא.

תני ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומה לנשר דנשר לית ליה כלל הוא דלא תיכל הא איכא דאית ליה חד תיכל. ופריך ונילף מתורין מה תורין עד דאיכא כולהו ארבעה וכו'. ומשני א"כ שאר עופות טמאים דכתב רחמנא למה לי. ופריך ונילף מנייהו מה התם תלתא ולא אכלינן אף כל ג' ולא ניכל וכו'. ומשני א"כ עורב דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה ג' לא אכלינן דאית ליה תרי מבעיא. ופריך ולילף מעורב דבתרי לא ניכול. ומשני א"כ פרס ועזניה ל"ל השתא דאית ליה ב' לא ניכל חד מבעיא. ופריך ונגמר מפרס ועזניה ומשני א"כ נשר למה לי השתא דאית ליה חד לא ניכל דלית ליה כלל מבעיא. ופריך טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא לילף מפרס ועזניה הא הוה ליה פו"ע ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ומשני דגמירי דאיכא בהאי ליכא בהאי וכו' ופריך מכדי כ"ד עופות טמאים הם אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני והוו להו שני כתובים הבאים כאחד. ומשני דגמירי דכ"ד עופות טמאים הוו וד' סימנים כ' מהם ג' ג' ותרי בעורב חד בפרס וחד בעזניה דאיתיה בהא ליתיה בהא מהו דתימא לליף מיניה כתב רחמנא נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול הא איכא דאית ליה חד אכול ופרש"י דאיכא חד סימן בפרס ועזניה דליתא בכולהו כ"ד עופות ונמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם אחת וע"כ הוה אמינא דניגמר מיניה. ועיין בתו' ד"ה כל שיש לו אצבע יתירה וד"ה מכדי כ"ד עופות טמאים הוו ע"ב וד' ס"ב ד"ה מפני שיש להם זפק ושם ע"ב ד"ה מאי ספקייהו שהאריכו ודחקו הרבה בפי' הסוגיא והוכיחו דכל הכ' עופות אינם דורסים. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"א מהל' מ"א הל' ט"ז מי שאינו מכירם בודק בסימנים אלו שנתנו חכמים וכל עוף שהוא דורס בידוע שהוא מאלו המינים וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סמנים אלו ה"ז עוף טהור ואלו הן אצבע יתירה וזפק וקורקבנו ניקלף ביד לפי שאין בכל המינים האסורים מין שאינו דורס ויש בו אחד מג' סימנים אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינם מצויין בישוב. אמרו הגאונים שמסורת בידם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן קורקבנו נקלף ביד וכו' עד כאן. ונתלבטו המפרשים בפי' דבריו ובפי' הסוגי' אליביה עיין בדבריהם שהאריכו מאד. והנראה בזה לדעת רבינו דס"ל דכל הכ"ד עופות טמאים דורסים הם דמפרש דרוסה בזה כפי' הרמב"ן ז"ל שדורס והורג בארס שיש לו וכן אמרינן לעיל דף נ"ג דלכל עופות טמאים יש להם דרוסה ומשמע דאף פרס ועזניה:

וה"פ הסוגיא דכ' מהם ג' ג' הדרי בכולהו דהיינו זפק ואצבע יתירה וקורקבן ניקלף אבל דורסים וכן פי' ר"ח, וע"כ מינייהו לא ילפינן דבג' לא ניכול דהא הוו י"ט כתובים הבאים כאחד. ועורב יש בו תרי מינייהו וג"כ דורס ומיניה הוה מצי למילף דלא דמי להי"ט דהתם ג' והכא תרי כדהקשו התו' אלא משום דפרס ועזניה ל"ל כדתני ר' חייא לעיל. ורש"י דחק בזה דעכשיו לא נצטרך לזה. ובפרס ועזניה איכא חד חד מהני ג' היינו אצבע או זפק אבל לא שוו להדדי דאיכא בזה ליכא בזה וע"כ מינייהו מצי למילף דבחד טמא כיון דלא שוו להדדי. ואף דבי"ט עופות ובעורב ימצא הסימנים שבהם בכ"ז לא הוו ב' כתובים דהתם ג' או ב' והכא חד חד כדהקשו התו' ודלא כפרש"י וע"כ כתב רחמנא נשר דדוקא בדליתא כלל לא ניכל אבל בדאיכא חד אכול ודוקא בדלא דריס דדריסה הוא סימן טומאה. וע"כ אם ימצא עוף בסימן טהרה וחזינן דלא דריס מותר לאוכלו אלא דנצטרך ליחוש לפרס ועזניה דאית להו נמי חד חד סימן אף שהם דורסים אך ע"ז לא נוכל למיקם שפיר דיש מהם שאינם דורסים אלא בעתים רחוקות וע"כ קאמר דלא שכיחי בישוב. אבל אם ימצא עוף בב' סימנים או בג' מהם אסור אף דלא חזינן דדריס דאולי ידרוס לפעמים והוא מי"ט עופות וקבלה ביד הגאונים דאין מורין להיתירא אלא בקורקבנו נקלף ביד דס"ל דסימן דפרס ועזניה הם אצבע יתירה או זפק וע"כ אם מצא בסימן אחד דקורקבנו נקלף מותר דפרס ועזניה ודאי לא הוו דהם אין קורקבנם נקלף ומהי"ט עופות לא הוה דבהם איכא עוד סימני טהרה וע"כ נוכל להורות בזה להיתירא אף במקום דשכיחי פרס ועזניה:

ולפי מה שבארתי ניחא הסוגיא דלעיל דף נ"ג דאמר רב יהודא אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ומן העופות מן הנץ ולמעלה ובעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דרוסה או אין להם דרוסה והקשה הרא"ש ז"ל מ"ש דמבעיא ליה בעופות יותר מבחיה טמאה:

ונבאר בזה הקדמה אחת דאמרינן שם במתני' דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. ופרש"י דגם שם עוף טמא והרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שחיטה השמיט שם העוף הזה אלא כתב שם דרוסת הנץ והנשר וכיוצא בהם. ועוד דמסקינן דרוסת הנץ בדרבי מיניה ושאר עופות טמאים בדכוותיה וא"כ כ"ש גם בדרבי מיניה והרמב"ם ז"ל שם בהל' ה' לא כתב רק דרוסת הנץ בדרבי מיניה וכלל שאר עופות טמאים בדכוותיה ועיין בכ"מ. ונראה דרבינו מפרש דרוסת הגם דלאו שם עוף הוא אלא גם פי' גדול ומתני' קאמרה דדרוסת עופות הגסים בגסים. ובזה ניחא הגיר' דהביא הרא"ש דפריך על הא דרב יהודא דאמר בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעופות מן הנץ ולמעלה דבעופות מאי קמ"ל ומשני איידי דאמר בבהמה אמר בעופות. דלכאורה קשה דמ"ש דפריך בעופות יותר מבהמה ולפי מה שבארתי ניחא דבעופות מבואר במתני' דכל שגסה מן הנץ אית לה דרוסה אבל בבהמה אין מבואר במתני' אלא ארי והצריך ר"י לאשמועינן דמן הזאב ולמעלה אית ליה דרוסה ומשני אגב דאמר בבהמה אמר בעופות. ופריך למעוטי מאי אלימא למעוטי חתול תנינא ודרוסת הזאב וכו'. וס"ל למקשה דע"כ למעוטי אתא דאי לאשמועינן דכל למעלה מן הזאב יש לו דרוסה פשיטא דזה מסברה ידעינן ועוד דלאשמועינן נמי מן הארי ולמעלה בגסה אע"כ דלמעוטי אתא וזה ידעינן ממשנתינו. ומשני דשפיר למעועי חתול מבעיא ליה לאשמועינן. וע"כ בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דרוסה או אין להם דלכאורה דמן הנץ ולמעלה אתא למעוטי דלמטה ממנו כדמוקמינן בבהמה אך בעופות לא מסתברא לומר כן דא"כ למה טמאן הכתוב כיון דלכולם יש סימן טהרה וקיי"ל דבחד סי' טהרה טהור ומ"ש הני. ועוד דלכ' מהם איכא כל הג' סימני טהרה דהיינו אצבע וזפק וקורקבן נקלף ואי אין דורסין נמי א"כ למה טמאן הכתוב. וליכא למימר דגזירת הכתוב הוא א"כ איך יליף מינייהו סימני טומאה וטהרה כיון דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן דנימא אלו טמאים יוכיחו. אלא ע"כ דכולם דורסים הם וא"ש דטמאן הכתוב דלא מהני סימני טהרה כיון דדורסין. ואמר ליה רב הילל משמיה דרב כהנא דבאמת כולם דורסים והא דהזכיר מתני' נץ משאר עופות משום דנן דרים אף בדרבי מיניה והשאר עופות רק בדכוותייהו. וע"כ סתים הרמב"ם ז"ל דאף למעלה מן הנץ אינו דורס רק בדכוותייהו דכן משמע לישנא דמתני' דאמרינן דרוסת הגסים בעופות הגסות ומשמע רק בדכוותייהו וע"כ להאי לישנא דמוקמינן שאר עופות טמאים בדכוותייהו ע"כ למעלה ולמטה שוים ודו"ק:

דף סח:

הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה. אמר רב יהודא אמר רב ואבר עצמו אסור מ"ט דאמר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. עולא אמר ר"י ואבר עצמו מותר וכו' דכיון דהדר שרי. ומסיק מברייתא תיובתא דעולא דכיון שיצא אין לו היתר בחזרה. במערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאברים מאי בינייהו איכא בינייהו לאסור מיעוט אבר שמבפנים איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא העובר את ידו והחזירו עד שהשלימו לרובו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דלמא כיון דהדר הדר את"ל כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דלמא רובו בבת אחת בעינן:

וכתב הרא"ש ז"ל פרש"י אין לידה לאברים ומהני חזרה. ומאי בינייהו מפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא. ומסיק דא"ב למיסר מיעוט אבר, שבפנים דללישנא קמא אין אסור אלא היוצא וללישנא בתרא כיון דיש לידה לאברים אף מיעוט שבפנים חשוב כילוד. והקשה הרא"ש ע"ז דא"כ הך בעיא דהוציא העובר את ידו והחזירה הוא דלא כהילכתא דר' יוחנן איתותיב לעיל וכו' וכתב הלכך נראה כפי' הרב אלפס דלהאי לישנא מודה ר' יוחנן דהאבר שיצא אסור ואין לו תקנה בחזרה ובעי מאי בינייהו בין רב לר' יוחנן למיסר מיעוט אבר שבפנים לרב דאמר יש לידה אסור ולר' יוחנן דאמר אין לידה נהי דמה שיצא אסור מ"מ לא שדינן מיעוט מה שבפנים אחר רוב היוצא כיון דאין לידה ופסק בזה כר"י דבהא מילתא לא איתותיב וקיי"ל רב ור' יוחנן הל' כר"י והא דאמר לקמן דף ע"ג מאי טעמא דר"י האי אית ליה תקנתא בחזרה היינו אליביה דר"י דלישנא קמא:

ויש לדקדק לפ"ז למה השמיט הרי"ף הך בעיא אם היא אליבא דהילכתא. וכן הרמב"ם ז"ל השמיט אלה האבעיות:

וכתב המ"מ ולא ידעתי למה השמיט רבינו אלו הבעיות ואולי שהיה גורס למ"ד יש לידה לאברים ואתי דלא כהילכתא דאי למ"ד אין לידה פשיטא שכשם שאין רוב אבר אוסר מיעוט הנשאר בפנים כך אין רוב האברים אוסרים מה שנשאר בפנים. ותמיהני על דבריו איך מדמה רוב אבר לרוב עובר דרובו כילוד הוא הילכתא פסיקתא ור"י מודה בזה אבל ברוב אבר אמרינן לקמן ד' ע' דפשיטא דלא שבקינן רובה דעובר ואזלינן בתר רוב האבר ואפשר דזה טעמא דר"י דאין לידה לאברים. ומסיים המ"מ דבכל הספרים איתא למ"ד אין לידה לאברים וע"כ מסיק דברי רבינו בצ"ע:

והנה באמת בהרי"ף איננו בפי' דללישנא בתרא מודה ר"י דלהיוצא לא מהני חזרה ואדרבה הרי"ף העתיק ללישנא קמא ופסק דהילכתא כרב דר"י איתותב ואח"כ הביא לישנא דמערבא ופסק בזה דהלכה כר"י. והנראה בזה דרבותינו הרי"ף והרמב"ם מפרשים דלישנא דבני מערבא לא פליג על לישנא קמא דעולא ומודה לעולא דלר"י היכי דהחזירו מותר היוצא כדמוכח סוגיא דלקמן דף ע"ג. אלא דבני מערבא איירי בלא החזיר כלל לענין לאסור מיעוט אבר שמבפנים דפליגי בזה אם שדינן מיעוט האבר שלא יצא אחר רוב היוצא. ופסק בזה הרי"ף דהלכה כר"י דאין לידה לאברים ולא שדינן מיעוט הנשאר בפנים אחר רוב האבר ואף דבפלוגתא דלישנא דעולא פסק דלא כר"י אלא כרב דיש לידה לאברים ולא מהני חזרה היינו לענין מה שיצא אמרינן דיש לידה אבל למשדי מיעוט שבפנים אחר היוצא לא אמרינן באברים ומבעיא ליה למ"ד אין לידה לאברים היינו לישנא דעולא דס"ל דאף למאי שיצא אין לידה לאברים וע"כ מהני חזרה באבר אחד אם מהני חזרה ברוב אברים כה"ג ביצא אבר אבר והחזיר דנהי דסבר ר"י דמהני חזרה לאבר אחד דס"ל דאין לידה לאבר אבל ברוב אברים כהאי גונא דברוב ילוד הילכתא גמירי לן וע"כ לא מהני החזרה או דלמא כיון דיצא אבר אבר והחזירו תומ"י אף שאח"כ נהיה רוב באופן הזה לא הוה כילוד כיון דהדר הדר ואת"ל כיון דהדר הדר ולא מצרפינן אף לענין רוב ילוד מבעיא ליה בחתך אברים שיצאו דר"י מודה בזה דאסור דנהי דאסור משום טרפה אבל לידה לא הוה לאברים דהא חזרה מהני להו אלא בעינן דרובו יצא בבת אחת. ודוקא לדרבי יוחנן קיימתא מבעיא לן אבל לפי מה דקיי"ל כרב דמה שיצא לעולם אסור ולא מהני חזרה דיש לידה לאברים למה שיצא ליכא למבעיא הנך אבעיות דודאי וכ"ש ביצא רובו באופן הזה דהוה כילוד. וע"כ השמיטו הרי"ף והרמב"ם הני אבעיות דאזלו דלא כהילכתא דלרב דקיי"ל כוותיה אם יצא רובו באופן הזה הן בהחזיר והן בחתכו הוה כילוד דלא כפסק הש"ע סימן י"ד סעיף ז'. והפוסקים דהתירו בחזרה תלו עצמן בדעת הרי"ף וכבר ביארתי דדעת הרי"ף אינו כן ודו"ק:

דף עג:

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הכל מודים שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול. ומסיק דבאבר דבהמה מיירי. אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בר יוסף בידך דרבב"ח קאי כוותיה דתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא אבר ובשר המדולדלים בבהמה ובחיה ועוף שהם אסורים ואמר רבב"ח אמר ר"י אין בהם אלא מצות פרוש בלבד. ופרש"י מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. יתיב רב יוסף קמיה דר"ה וקאמר אמר רב יהודא אמר רב אכלו לזה לוקה א"ל ההוא מדרבנן אל תציתו ליה הכי אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אכלו לזה אינו לוקה. ופרש"י דבאבר המדולדל מיירי. אמר רב הונא אנן אמאן נסמוך. אהדרינהו רב יוסף לאפיה א"ל מאי קושיא כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול. והרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' י"א כתב בזה כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא מבחוץ ה"ז אבר מן החי ולוקין עליו ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו לוקה משום אבר מן החי. וכתב המ"מ דרבינו משוה אבר עובר שיצא לדין אבר המדולדל בבהמה וס"ל דתרווייהו אסורין מדאורייתא ואין לוקין וכו'. אך לישנא דגמרא דאין בהם אלא מצות פרוש לא משמע כדבריו דמשמע דבא לאפוקי מדרשת הברייתא ולומר דאסמכתא בעלמא היא וכן רבינו לא הביא הדרשה דבשר בשדה טרפה על אבר המדולדל בבהמה אלא באבר היוצא. והנראה דאף רבינו סבר דאבר המדולדל אינו אסור אלא מדרבנן אלא ס"ל דהאי סוגיא אם אכלו לזה לוקה או אינו לוקה קאי רק על אבר היוצא דאי לאו הכי איך טעה ר"ה לאמר ללקות עליו כיון דאין בו אלא מצות פרוש, מדרבנן אלא על כרחך על אבר דעובר קאי בכ"ז אינו לוקה אם שחטו דסבר דבשר בשדה טרפה עיקרו לא נאמר אלא על בשר טרפה ממש ועל בשר מן החי שפי' לגמרי כמו שביאר לעיל פ"ד מהל' מ"א אבל בשר שיצא חוץ למחצתו רק נכלל בזה וע"כ אין לוקה משום דהוה לאו שבכללות ואין לוקה בזה אלא על דבר שעיקר הכתוב בא ע"ז כמו שביאר בספר החינוך מצוה תס"ט. וע"כ לעיל פ"ד שביאר בו לאו דבשר בשדה טרפה ביאר פי' דטריפה וכתב איך משמע בו בשר הפורש מן החי והיינו משום דעל תרווייהו לוקים ביאר דמשמעות הכתוב משמע דאיירי בהו אבל דילג שם בשר שיצא חוץ למחיצתו דזה לאו במשמעות הכתוב אלא גמירי דזה נכלל בו וע"כ אין לוקין עליו כיון דאתא מכללא. ובזה ניחא דר"ה סבר לומר דלוקין בזה דר"ה לטעמיה דסבר בב"מ דף קט"ז דלוקין על לאו שבכללות ורב יוסף דאמר משום רב יהודא דאין לוקין אזיל לטעמיה שם דאין לוקין על לאו שבכללות. ואמר ר"ה דאנן אמאן נסמוך כלומר דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב מסייעא ליה דלוקין על לאו שבכללות. ואמר לו רב יוסף דאין ראיה מר"י בר שמואל בר מרתא דהוא מיירי במיתה דעושה ניפול אבל בשחיטה דאין עושה ניפול ונכלל רק אסוריה בבשר בשדה טרפה מודה ר"י ב"ש בר מרתא דאין לוקין דאין לוקין על לאו שבכללות ודו"ק:

דף עט.

ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים וכוי ר"א אומר כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר ר"ח איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים זה הבא מן התייש ומן הצביה. ופריך ה"ד אלימא בתייש הבא על הצביה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תייש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. ואלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והא אמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ומשני לעולם בתייש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה. ור"א סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. ופרש"י ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן כלומר ליכא למימר בה. ופריך והא דתנן כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן אלימא בתייש הבא על הצביה וילדה בין לר"א ובין לרבנן לשחוט ולכסי צבי ואפי' מקצת צבי. ופרש"י דהא מצד האם הוא צבי והכל מודים דחוששין לאם ואיכא מקצת צבי ולדברי הכל כי איכא מקצת מיחייב במצות דשייכי ביה וכו'. אלא בצבי הבא על התיישה וילדה אי לרבנן לשחוט ולכסי. אי לר"א לשחוט ולא לכסי. ומשני דלעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין. ופריך אבל לר"א פשיטא ליה והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכלאים ובכוי ר"א אומר כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אלימא בתייש הבא על הצביה וילדה בשלמא ר"א דפטר קסבר שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ופרש"י דהא סבר אין חוששין לזרע האב הילכך אפי' מקצת ליכא. אלא לרבנן נהי דקסברי שה ואפי' מקצת שה בשלמא פלגא לא יהיב ליה אלא אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול. אלא בצבי הבא על התיישה וילדה בשלמא לרבנן מאי חייב בחצי מתנות אלא לר"א ליחייב בכולהו. ומסיק דאף לר"א מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ופליגי בשה ואפי' מקצת שה רבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ור"א סבר שה ולא מקצת שה. אמר ר"פ הילכך לענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה דבין לרבנן ובין לר"א מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא וקמפליגי בשה ואפי' מקצת שה. לענין אותו ואת בנו משכחת לה בתייש הבא על הצביה ולאסורא. פרש"י בתייש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן דרבנן סברי דלמא חוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ואסור ור"א סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה. ור"א סבר אסורא איכא מלקות ליכא אסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליה הוא מלקות ליכא דלמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. והנה הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' שחיטה הל' ח' כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה. היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ובנה לוקה. והשיגו עליו מדוע כתב דלוקה בשחט בת הצביה ובנה הא מסקינן דלכ"ע ספיקא הוא אי חוששין לזרע האב אי לא וכן פסק רבינו שם דספק אי נוהג בזכרים והיינו דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא. וכן פסק בהל' בכורים צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות שה ואפי' מקצת שה אבל תייש הבא על הצביה הולד פטור מכל המתנות. א"כ ס"ל דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא, וכן פסק לענין חלב דחלבו אסור ואין לוקין עליו. ולא חילק בין תייש הבא על הצביה או צבי הבא על התיישה והיינו דסבר דפסק הוא אי חוששין לזרע האב. ובהל' כלאים פ"ט כתב רבינו הנולדים מן הכלאים אם היה אמותיהם שני מינים אסור להרכיבם זה עם זה ואם הרכיבם לוקה. משמע דס"ל דאין חוששין לזרע האב דלמאן דחייש לזרע האב אמרינן לעיל דכולו חד מינא ומותרין זה עם זה. ואחרי כן כתב שם וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה. ומדכתב בזה לוקה ע"כ ס"ל דחוששין ודאי לזרע האב וע"כ הוה מין אחר עם אמו ודבריו סותרים זה לזה. ועוד כתב לקמן פ' י"ד דכלאים הבא מן בהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך ואין מכסין את דמו בי"ט ולא חילק בין תייש הבא על הצביה או צבי הבא על התיישה והוא נגד סוגיין דאוקמה דוקא בצבי הבא על התיישה אבל בתייש הבא על הצביה לשחוט ולכסי לרבנן דאמרינן צבי ואפי' מקצת צבי. והנראה בזה לפרש הסוגיא אליביה דרבינו דלמ"ד דחוששין לזרע האב טעמא דהא מילתא דס"ל דבזרע האב איכא פלגא ולמ"ד אין חוששין ס"ל כיון דכל גידולה בימי עיבורה הוא מן האם וע"כ תבטל המקצת וזרע דמן האב. וה"פ הסוגיא באוקימתא קמייתא דמוקי דפליגי בתייש הבא על הצביה ובחוששין לזרע האב דרבנן סברי דחוששין לזרע האב והוה פלגא ובזה אמרינן שה ואפי' מקצת שה כיון דהוה פלגא ור"א סבר אין חוששין לזרע האב פי' דזרע האב הוה מקצת דעיקר הגידול בא מהאם וע"כ שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן דתבטל המקצת וחד טעמא הוא דתליא זה בזה ורש"י דחק בזה כדבארתי ופריך הא דתנן דכוי אין שוחטין ביו"ט ואם שחט אין מכסין את דמו במאי עסקינן אילימא בתייש הבא על הצביה בין לר"א ובין לרבנן לשחוט ולכסי דהא איכא כאן ודאי פלגא צבי וסבר דהטעם דכוי אין מכסין ביו"ט משום דאפר כירה אין מוכן לספק וכאן ליכא ספק אלא תערובות דפלגא ודאי איכא מן חיובא ואי בצבי הבא על התיישה אי לרבנן לשחוט ולכסי דאיכא כאן פלגא צבי כדבארתי אי לר"א לשחוט ולא לכסי דחלק האב תתבטל. ופריך ממתנות אילימא בתייש הבא על הצביה בשלמא ר"א דפטר קסבר שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן דמקצת דהאב תתבטל. אלא לרבנן פלגא ודאי לא יהיב ליה ואפי' אידך פלגא לימא אייתי ראיה ושקול דאולי אין חוששין לזרע האב ותבטל מקצת השה. אלא בצבי הבא על התיישה בשלמא לרבנן חייב בחצי מתנות דפלגא מצד האם ודאי איכא אלא לר"א ליחייב בכולהו מתנות דזרע האב תבטל. ומסיק דר"א נמי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא ופליגי בשה ואפי' מקצת שה ונאדי הגמרא מסברא דלעיל דכ"ע בפלגא אמרינן שה ואפי' מקצת שה ותלי דוקא בפלגא. אלא רבנן סברי דאפילו אין חוששין לזרע האב דמזרע האב הוה רק מיעוטיה אמרינן ביה שה ואפי' מקצת שה ומהני המקצת שה דאיכא ביה למקרי שה ולחייבו בכל דבר דאסור בכולו שה ולא שייך בזה ביטל. ור"א סבר דשה ולא מקצת שה ואפי' איכא ביה פלגא לא מהני עד דיהיה בו רובו. וע"כ לענין אותו ואת בנו בתייש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן אם שחט הבת עם בנה ע"כ מלקינן ליה לרבנן דמקצת שה ודאי איכא כאן ולא תתבטל וחל על המקצת שם שה לאוסרה עם בנה וע"כ הוכרח רבינו לפרש דברי רב פפא דהא דקאמר בתייש הבא על הצביה ולאסורא דמיירי בשחט הצביה ובנה בכ"ז איכא איסורא כיון דאיכא בהבן מקצת שה ודלא כר"ח דלעיל דאמר שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. דלא מהני הדרשה הזאת רק לפוטרו ממלקות אבל איסורא איכא. ובצבי הבא על התיישה ולמלקות דקא אמר מפרש ג"כ בשחט התיישה ובנה דלרבנן כיון דאיכא מקצת שה בהבן מלקינן ליה ולר"א דמקצת או פלגא לא מהני אין כאן מלקות דאולי חוששין לזרע האב וליכא רק פלגא שה בהבן ופלגא לא מהני למלקות ולית ליה דר"ח דלעיל דאמר בנו אפי' כל דהו אלא אמרינן בנו דומיא דידיה ונהי דאסורא איכא אבל מלקות ליכא:

ולענין מתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה דלר"א דס"ל דפלגא לא מהני למקרי שה וע"כ אולי חוששין לזרע האב וליכא רק פלגא שה והתורה לא קרי לזה שה עד דאיכא כולו או רובו וע"כ פטור ממתנות ורבנן סברי כיון דפלגא שה ודאי איכא כאן וע"כ חייב בחצי מתנות אבל בתייש הבא על הצביה דאולי אין חוששין לזרע האב וליכא פלגא אלא מקצת אף דהמקצת לא תתבטל בכ"ז יכול לומר ליה אייתי ראייה כמה אית ביה וברר חלקך ואתן לך:

ולענין כיסוי לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ואין מכסין ביו"ט לרבנן דאולי אין חוששין לזרע האב דליכא ביה רק מקצת מהאב ואף דבחיי הבהמה לא תתבטל המקצת דנראה וניכר בהבהמה אבל לאחר שחיטה לא מחללינן יו"ט בשביל מקצתו אבל בתייש הבא על הצביה לרבנן לשחוט ולכסי דהא איכא ודאי פלגא דחיובא. ונראה דר"פ סבר כרבא רבו בביצה דהטעם דאין מכסין לכוי ביו"ט משום דאפר כירה אין מוכן לספק וע"כ בדאיכא פלגא מכסין ביו"ט דלאו ספק הוא אבל להטעם דהתרת חלבו חלבו ודאי אסור בין ולד מצבי הבא על התיישה ובין מתייש הבא על הצביה כדבארתי כיון דמקצת תייש ודאי איכא כאן ולא תתבטל לרבנן. וע"כ סתים הרמב"ם בזה דאין מכסין דמו ביו"ט בכל אנפי בין בצבי הבא על התיישה ובין בתייש הבא על הצביה ודלא כסוגיא דידן:

ואתי שפיר דברי רבינו שכתב פ"ט דכלאים דהנולדים מן הכלאים אם היה אמותיהם שני מינים לוקה וכן אם הרכיב על מין אמו לוקה שהקשו עליו ממ"נ דאם חוששין לזרע האב מ"ט לוקה ברישא ואם אין חוששין מ"ט לוקה בסיפא ולמה שבארתי ניחא דבין חוששין ובין אין חוששין כיון דמקצת ודאי איכא ממין אחר והמקצת לא תתבטל ושמו עליו דשה אפי' מקצת שה וע"כ לוקה הן עם אמו והן זה עם זה כמו המרביע שור פסולי המוקדשין עם חולין:

ובזה ניחא שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' כלאים דהעושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה והיה אחד מהם מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה שנאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדו אבל מדברי סופרים שכל שני מינים שהם אסור בהרבעה אסורים לחרוש בהם ולמשוך ולהנהיגם ומכין בזה מכות מרדות. ותמהו עליו מניין לו זה החילוק. והנראה דלקח זה מסוגיא דהכא שאמרינן דשני מיני פרידה אסורים בהנהגה משמע דחדא פרידה מותרת בהנהגה ודלא כאיסי בן יהודה דירושלמי. וקשה לרבינו דמ"ש משור פסולי המוקדשים דאסור בהנהגה אף דחד גופא כיון דעשאו הכתוב כשני גופים וה"נ אף דחד גופא כיון דמורכב מתרי מיני וכל מין שמו עליו דשה אפי' מקצת שה ומ"ט מותר. וע"ז יחלק דמן התורה אין אסור אלא תרי מיני מחד טמאה וחד טהורה ושור פסולי המוקדשים מחשב כמורכב מתרי מיני טמאה וטהורה כדביאר רבינו דהקדש וחולין מעורבים זה בזה והקדש הוה כמו טמאה משא"כ בתרי מיני דשניהם טהורים או טמאים איסורו רק מדרבנן ובחד גופא לא גזרו רבנן ודו"ק:

דף קב.

אמר רב אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיבה ביה. ומסיק במשהו בשר גידים ועצמות. ת"ש דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש ופירש רש"י דמקשה מרישא דאמרינן בחייה בכ"ש אלמא לא בעינן כזית. ומשני דה"נ במשהו בשר גידים ועצמות. ת"ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ור"א בר' שמעון מחייב אמר ר"א בר' שמעון ק"ו על אבר ממנה חייב על כולה לא כ"ש חנקה ואכלה דברי הכל בכזית עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר בחייה לאברים עומדת ומר סבר בחייה לאו לאברים עומדת דכולי עלמא מיהו לא בעינן כזית. אמר ר"נ במשהו בשר גידים ועצמות. ופריך ומי איכא דבכולה לית בה כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידים ועצמות. ומשני דמשכחת לה. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' ג' האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבילה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה. והשיגו עליו דמסוגיין משמע דמשום אבר מן החי מחייב באכל צפור טהורה בחייה דמקשה מיניה לרב. וכן לקמן בפלוגתא דרבי ור"א בר' שמעון אמרינן משום דלאברים עומדת מחייב בכ"ש. וכן מה שכתב רבינו באם אכלו אחר שמת מצטרפים העצמות וגידים הא כתב רבינו לקמן בהל' י"ח דהעצמות וגידים וכל שאינו ראוי לאכילה אינם מצטרפין לכזית. וכן משמע בהא דאמרינן הכא חנקה ואכלה דברי הכל בכזית ומשמע בשר לבדו דהא רישא במשהו מוקי בכזית בהצטרף גידים ועצמות. ועוד יש להקשות לרבינו קושית התוס' דלעיל (צ"ו) דמקשו לרב דבעי באמ"ה כזית משום דאכילה כתיב ביה דלמא דאכילה דכתיב ביה אתא דאם איכא ד' וה' זתים דמחייב אכזית ממנו כדאמרינן לעיל. ותירצו דבאמ"ה לא מחייב בחד זית עד שיאכל כל האבר ורבינו כתב לקמן בפ"ה דמחייב בכזית דפירש מאבר מן החי וא"כ קשה קושית התוס'. והנראה בזה לדעת רבינו דבריה מקרי כל דבר שיש בו נשמה וחי הוא וע"כ גיד דאסוריה חל מחיים מקרי בריית נשמה וכן נבילה באכלה מחיים ס"ל לרבינו דמקרי בריה. ומחיים מחויב משום נבילה דכיון דלא שחטה נבילה היא וכל בעלי חיים השואפים אויר ידוע כאשר ימנע מהם האויר ברגע ימותו וע"כ בבליעה תיכף מתה היא בכ"ז כיון דבלע מחיים מחשיבי אכילתו וחייב בכ"ש. וחלב שאע"פ שחל אסוריה מחיים לא מקרי בריה כיון דאין בו שלימות דמפוזר על הרבה איברים, אבל חנקה ואכלה בטלה ממנה החשיבות בריה לחייב בכל שהוא כיון דאיסור נבילה לא באתה אלא אחרי מיתתה ומחיים היתה מותרת בשחיטה. וכן אבר מן החי תבא חיובו רק אחרי שפירש וע"כ לא מקרי בריה. בכ"ז מצרפינן בדתרווייהו הגידים והעצמות אם הם שלמים כמו שכתבו התוס' לעיל כיון דשמם אשר קרא להם התורה משמע על שלמותם בין שהוא גדול או קטן וע"כ חייב באכלה כולה עם הגידים והעצמות אלא דבעינן שיהיה בכולם ביחד כזית כיון דאכילה כתיב בהו. וליכא לחיובי אף בפחות מכזית ואכילה דכתיב בהו אדאיכא ד' וה' זיתים דמחויב בחד זית. דכיון דלאו בריה דנשמה הם לא חשיבי למקרי אכילה פחות מכזית ולא דמו לגיד. והכלל בזה לרבינו דנבילה שלמה ואבר מן החי שוים דתרווייהו לא מקרי בריה ולא מחוייב עלייהו עד דאכיל כזית אלא דמצרפינן הגידים והעצמות בשלמותם:

ומסיפא פריך הכא מרב אדרב דמוקמינן לרב לעיל דמצטרף הגידים והעצמות לכזית באבר מן החי והכא אמר דחנקה ואכלה בכזית וס"ד דבכזית בשר קאמר כמו בכל דוכתי ומ"ש נבילה שלמה מאבר מן החי שלם דהא בתרווייהו אכילה כתיבא ומשני דה"נ בכזית דקאמר במשהו בשר גידים ועצמות כמו באבר מן החי דלעיל ומדויק לפ"ז לשון ה"נ דקאמר. דלעיל מוקי לה נמי אלישנא דכזית דהיינו בשר משהו עם גידים ועצמות עד כזית, אבל לפירש"י דחוק דהכא מוקי לה אלישנא דמשהו:

והכריחו לרבינו לפרש דהא דקאמר רב דאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש דהיינו משום נבילה דהיה קשה לו דהא קי"ל הלכה כרבי מחבירו וכמו שפסק רבינו שם בפ"ה הל' ה' א"כ לא נוכל לפרש דברי רב דחייב משום אבר מן החי וע"כ מפרש לה רבינו דמשום נבילה מחייב רב. ופלוגתא דרבי וראב"ש מיירי לענין אבר מן החי שלא התרו בו משום נבילה ונ"מ לענין בן נח. ובאמת בתוספתא דעבודה זרה פ"ט איתא בבן נח הפלוגתא דרבי ור' אליעזר ברבי שמעון. אבל אם התרו בו משום נבילה מודה רבי דמחויב שפיר כרב ודו"ק:

דף קלד.

ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ורמינהו ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה. ומשני ע"מ אחוץ קרמית חוץ שיור ע"מ לאו שיורא. וכתב הרא"ש ז"ל דה"ה במוכר שדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי דינא הכי דע"מ תנאי הוה ולאו שיורא ואינו יכול להתנות ודלא כהסוגיא דהמוכר את הבית דאמרינן דשייר מקום המעשר. ועיין בש"ך וט"ז ביו"ד סי' ס"א שהשיגו על הרמב"ם ז"ל שבהל' בכורים פ"ט דין י"א פסק דבע"מ נותן לכל כהן שירצה ותנאו בטל ובהל' מעשר דין י"ט פסק דבע"מ הוה שיורא ושייר מקום המעשר. ותירוץ הש"ך בזה דחו האחרונים. ועיין בח"מ סי' רי"ב בט"ז ובדברי המגיה שם ובנה"מ. והנראה לתרץ דטעמא דלא מהני תנאי דע"מ ומתנה על מה שכתב בתורה הוה משום דהוה כקונה המתנות דשקיל משום תנאו ולא עבור ברית הכהונה. אבל במעשר אמרינן דתנאי הנתינה הוה על הפירות טבלים. והיינו דאמרינן בסוגיא דהמוכר הבית דשייר מקום המעשר פי' דאמרינן שהתנה שיתן לו מקום המעשר בעוד שהם מחוברים עם מקומם. אלא דנתן כח להלוקח לעשותם מעשר על פירותיו וע"כ מהני התנאי ולא הוה כקונה מתנות כהונה דהא קנה רק טבל. אבל באמת בתורת תנאי קאמר ולא דוקא דשייר קאמר וא"כ לא פליגי סוגיא דהמוכר הבית עם סוגיין דשמעתין. וע"ש ברא"ש ותוס' ודו"ק:

שם אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהם מתנות נותנן לכהן ואין מנכה לו מן הדמים. לקחן במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח. ורב אסי אמר אפי' שקיל לו הטבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קמפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכל רצה מזה גובה רצה מזה גובה. לא דכ"ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמפלגי דמר סבר נגזלות. ופירש רש"י דרב סבר נגזלות וע"כ הדין עם הטבח אף עם הטבח ומר סבר רב אסי אין גזלות דאין כח לגוזלן והחוב מוטל על מי שהוא אצלו. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ח מהל' בכורים הל' ט' המתנות אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. והמפרשים לא ביארו יפה סוגיין לדברי רבינו והנראה בזה דה"פ הסוגיא דכ"ע אית להו דרב חסדא בגזילה דעלמא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי. פי' שלא דמי מתנות כהונה לגזילה דעלמא דהתם אין להגזלן זכיה בה אבל הכא כיון שאין להם תובע ידוע הוה כהפקר וזכה בהם הגזלן וע"כ הלוקח פטור. והדין עם הטבח פי' שאין לכהן דין רק על הטבח אם היו נמצאות בידו אבל הלוקח פטור כיון דכבר גזלן זה וזכה בהן ורב אסי סבר מתנות כהונה אינן נגזלות ולא יכול ישראל לזכותם ע"י גזל דלא הוה הפקר אלא לכהנים וע"כ לא מהני בזה הגזילה דהראשון ומצוה על הלוקח להשיבם לכהנים אף דהכהן לא יכול לתבוע את הראשון בדין:

והסוגיא דבבא קמא (דף קט"ו) דקאמר אימא אף דין עם הטבח מהו דתימא אין מתנות כהונה נגזלות קמ"ל דנגזלות. ה"פ אימא אף דין עם הטבח פי' דאף כאן נשאר המצוה רק על הטבח ולאו על הלוקח וכיון שמכרן שניהם פטורין דמהו דתימא מתנות כהונה אינן נגזלות ומוטל המצוה על השני קמ"ל דהשני פטור וראשון נמי פטור כיון שאינם בידו לא גרע ממזיק. אבל בעלמא אית ליה לרב שפיר דרב חסדא דיכול לתבוע גזילה מן הלוקח דלא זכה בה הגזלן:

ובזה אתי שפיר בפשיטות סוגיא דלקמן (דף קל"ח) דאמר דמשום הכי הלוקח גז צאנו של חבירו דלוקח חייב וכן במכר לו בני מעיה של פרה דמשום הכי הלוקח חייב דאמר לו מתנות דכהן לא זבני לך והיינו דלא נתכוון הראשון לגזול המתנות ומכר לבד המתנות וע"כ חייב הלוקח. והתוס' ורש"י דחקו בזה וכפי שיטתם:

והנה התוס' לעיל (דף קל"א) והר"ן ז"ל הוכיחו דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים דאם בא הכהן או העני ותפס מוציאים מידו. אבל הרמב"ם ז"ל פליג בזה כדכתב הר"ן דהא כתב דאם כהן תפס מיד הלוי אין מוציאים מידו וכ"ש בודאי חיוב. וכן משמע מסוגיין דאמרינן לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה להם מן הדמים ומשמע בע"כ דבעלים וכן לרב אסי ביארתי דהלוקח מחויב ליתן בע"כ דבעלים. וכן משמע מהמזיק מתנות כהונה שדוחק לומר דוקא דבעליו הזיק או גזלן ועוד הא קי"ל טובת הנאה אינה ממון ואפשר דהתוס' לא כתבו זה אלא למ"ד טובת הנאה ממון:

ולשיטת הרמב"ם ז"ל נראה דהנ"מ בין דבר דטובת הנאה לבעלים ובין דבר שאין בו טובת הנאה רק לכתחילה דזה מצותו בנתינת הבעלים ויכול לברור לכתחילה למי ליתן וזה מצותו בעזיבה ומצוה לבוז ואין בע"ה רשאי לסייע אחד מהם. בכ"ז אם לא יתן הבעל הבית לעני ללקט או אם יגזול בעל הבית או אחר אין העני יכול להוציא בדיינים משום דהוה ממון שאין לו תובעים כיון דעדיין לא זכה העני. וכן אם חטף הכהן בדיעבד בדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אין מוציאים מידו דטובת הנאה אינה ממון. ובזה אזיל ראיית התוס' והר"ן דשם ודו"ק:

דף קמ.

טהורות למעוטי ציפורי עיר הנידחת. והקשו בתוס' הא נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל דילפינן חוץ מפנים וכיון שאסורין בהנאה לא קרינן ביה ממשקה ישראל. וכתבו ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם דלא היה להם שעת הכושר והלכך אף בפנים מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתבו לקמן בד"ה לצפרים שהחליפו בעבודת כוכבים. ותמיהני על דבריהם דלעיל (דף מ') אמרינן בהשוחט חטאת בחוץ לעבודת כוכבים כיון ששחט בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא מחייב ולדבריהם מדוע לא מחייב דהא ראויה לפתח אהל מועד:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' א"מ כתב דאין מביאים מנחות מטבל וחדש ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה. ואערלה וכלאי הכרם קאי טעמא דהוה מצוה הבאה בעבירה משום דנהנה ועיין במ"ל שם. דאי לאו הכי ע"י איזה עבירה באה המצוה ועיין בתוס' פ' לולב הגזול. וס"ל דקרבן לא דמי לשאר מצות כמו שופר ולולב דאמרינן בהו מצות לאו ליהנות ניתנו. דהתם לולא חובתו לא היה עושה סוכה ולולב אבל קרבן דורן הוא ולולא חובתו ניחא ליה להביא קרבן כדאמרינן בערכין (דף כ"ח) כמה אדם רוצה ליתן להקריב שור זה עולה אע"פ שאינו חייב וע"כ מקרי נהנה ומבפנים פסול משום מצוה הבאה בעבירה. בכ"ז ניחא הכא דלא שייך בזה למילף מכשיר ממכפר דבחוץ במכשיר ודאי לאו דורן הוא וא"כ הוה ככל המצות דלאו ליהנות ניתנו דהא אם לא היה חייב לא היה מתנדב כן ולאו נהנה הוא:

והא דמשמע מהסוגיא דאם הוה מוקי הקרא למעט טמאות הוה ניחא ליה ולא יליף מכשיר ממכפר. נראה דלא שייך למילף בזה מבפנים דהא בפנים לא מתכשרי רק תורים ובני יונה אלא דלענין המין אין לאקושי כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה