באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת גיטין · דף מב.
חצי עבד וחצי בן חורין נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי נימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כלי' קרנא ואלא ה"ד דלא קא כלי' קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור. הניחא לאביי דאמר נותן שבת גדולה ושבת קטנה שפיר אלא לרבא דאמר נותן שבתו שבכל יום ויום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק ומשני כשהכהו אדם. ופרש"י דהא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו מיירי כשהכהו אדם. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חו"מ כתב חציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או שנגחו שור אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. ועיין בל"מ שהשיגו שזה נגד הסוגיא. ותי' הל"מ דחוק דאיך יהיה נזק בלא פחיתת כסף ולא כליא קרנא דהא שמין אותו כעבד ועיין בב"ק (דף פ"ו). והא דכתב רבינו שם בהל' י"ד נזק שאינו פוחתו מכספא האי נזק פי' היזק וכגון כואו בשפוד אבל דין נזק ליכא כלל כיון דלא נפחתה מכספו. והנראה לתרץ דברי רבינו דהכי פי' הגמ' לדעתו דהא דאוקים שהכהו אדם קאי אדברי רבא דהא דאמר בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום מיירי בהכהו אדם דכיון דמשלם שבת למה ישומו שבת גדולה וקטנה דממילא כיון דמשלם שבתו שבכל יום מאדם בריא הכל בכלל. אבל כשהכהו שור דלא משלם שבת מודה רבא לאביי דשבת גדולה שמין לנזק מה שפחתו אם בא למוכרו עכשיו ויזולו דמיו בשביל השבת והרפוי כמו שכתבו התו' הכא בשור שהוזק. אלא דהתו' מחלקים בין שור ובין אדם שהוזקו ולמה שבארתי יש חילוק אף בין המזיקים דאדם שהזיק אדם כיון דמשלם שבת אפי' היכי דהדקיה באידרונא וע"כ אין שמין חליו בכלל הנזק. אבל בשור שהזיק אדם ואדם שהזיק שור כיון דאינם משלמים ארבע דברים ודאי שמין לפי שעת חליו דקי"ל דכל השומות לפי מקומו ושעתו. וכן מדויק לשון רבינו פ"ז מהל' נ"מ שכתב שארבע דברים האלו לא חייבה תורה אלא באדם בחבירו אבל בהמה שחבלה באדם ה"ז כמו שהזיקה ממונו ואינו משלם אלא נזק. משמע דדינו כמו שהזיקה שורו דשמין כשעת הנזק כמו שפי' התו' ולא כמו שיבריא. ומסיק לפיכך שורו שבייש פטור. דבאמת אין נ"מ כ"כ רק בבושת אבל רפוי ושבת וצער הוא בכלל הנזק דהלוקח יתן עיניו במקחו בכל אלה:
ובזה ניחא דברי רבינו שכתב כאן בהל' א' דהנוגף אשה ויצאו ילדיה דמשלם נזק וצער לאשה ותמהו עליו דהא פסק שם דין ט"ו כר"י ב"ב דכתובות דיש חלק לבעל בנזק דבגלוי לו שני חלקים וכו' ובסתר לו חלק אחד. והנראה דהכא מיירי בשסופה לחזור דכן דרך הנזק של הפלה וע"כ אין לבעל חלק בזה כיון דתחזור לאיתנה אין לו פגם. ולא אמרינן דשבת הוא וכולו לבעל לרבא אלא מודה רבא דשמין כאן שבת גדולה וקטנה כיון דיש נ"מ לאשה בזה דהגדולה יהיה לאשה. ובזה ניחא מאד סברת רבינו ודקדוק לשונו דכתב חציו עבד וחציו ב"ח שביישו אדם או צערו יום של רבו לרבו. אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אין נ"מ מתי היזיקו אלא חולקין ביניהם מספר הימים דשבתו וחושבים כמה ימים מגיע לכל אחד ואחד. אבל בשור דאין משלם שבת אלא כולו נזק הוא וכיון דלא מכליא קרנא לאיזה מהם שמגיע היום דקרה המעשה זכה בכולו. ולזה הוה כמו הרוחה ופירות ולזה הוה כמו חלה מחמת מלאכה ודו"ק: