אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר דברים › פרק ב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר דברים · פרק ב

ספר דברים

א נראה מהמשך הספור כי אין כל הר שעיר נכלל בארץ אדום רק שהיה בהר ההוא ארץ אדום וקצתו היה מושב האמוריים אלא שהיו נכנעים תחת ממשלת אדום. לכן אמר למערה ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל מ"ש רש"י ז"ל אילו לא חטאו היו עוברים כו' ר"ר שלולי החטא היה נותן הקב"ה ברב מרך אדום להניחם לעבור דרך ארצו עכ"ל ז"ל:

ג לפי הנראה מהכתוב היה הציווי הזה שיפנו צפונה לעבור דרך ארץ אדום אלא שלא הניחם מלך אדום לעבור בארצו לכך הוצרכו לסבב כל ארץ אדום עד בואם לארץ מואב. ולפ"ז צ"ל שמ"ש רש"י ז"ר כאן וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב אינו אלא להראות בזה שכשפונים לצפון הולכין את כל המזרח:

ד ר"ל כי הפסוק דלהלן הוא פירוש השמירה הנזכרת כאן:

ח ע"ז הפירוש יורה פעל ונפן שהוא מורה הפני' לצד אחר ואותה הפני' היתה לצד מזרח בראיית מ"ש ויבואו ממזרח שימש לארץ מואב כמ"ש רש"י ז"ל לעיר פסיק ג':

ט ר"ל כאן אצל מואב כתב אל תחגר בם מלחמה ואצל בני עמון לא כתב ארא אל תתגר בם לבד ולא הוסיף מלת מלחמה ובזה נרמז הדרש הזה:

(ד"ה ער) פשוט שאיננו שם עיר דאיך יזכיר את החלק ולא את הכלל:

י ר"ל ולכך בא הספור הזה כאן ליישב שלא יקשה הלא ארץ רפאים היא מכלל האומות שניתנו לישראל לכן אמר כאן ובפסוק י"א שאחריו שזו באמת אינה ארץ רפאים רק האמים ישבו בה לפנים. ולפי שהאמים יחשבו אף הם רפאים כאותן ענקים שנקראו רפאים באמת לכן נקראו גם אלו רפאים אבל אינם אותן רפאים האמתים הנתונים לישראל. ובפסוק י"ב הוסיף לומר ובשעיר ישבו החורים לפנים וגו' ר"ל שארץ עמון ומואב נתתי לבני לוט ירושה כמו שנתתי לעשו את הר שעיר ירושה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל טען ומה זה קוש הלא בעצמו כתב רש"י ז"ל לעיל פסוק ה' שמהעשר אומות שניתנו לאברהם לא ניתנו לישראל רק שבעה אומות ושתים לבני לוט ואחת לבני עשו א"ד הרמב"ן ז"ל ואינו טענה כי השלשה אומות שניתנו מאברהם לבני לוט ועשו הלא הם הקני והקנזי והקדמוני במ"ש רש"י ז"ר רעיל אבר הרפאים הוא החוי כמ"ש ז"ל בב"ר והחוי הוא מהאומות שניתנו לישראל עכ"ל:

יב מהראוי היל"ל ירשום בעבר ולא יירשום בעתיד. אבל באמת כבר ידוע שבכל דבר ההוה ורגיל להיות מדרך הלשון להשתמש בו בעתיד כמו שהוא מבואר באורך בסדרים הקודמין. לכן אמר באן ג"כ בבחינה זו יירשום בעתיד שנתן הש"י בהם כח להיות הולכים הלוך וידוש:

יז אחת מן ההבדלים שבין דבור לאמירה הוא נ"כ ההבדל הזה שפעל דבור ער התגלות המחשבה לזולתו ע"י כלי המבטא בכלל. ולזה יתכן להשתמש בפעל הוה גם אם לא יסופר הענין הפרטי המדובר בו ולא יבוא בספור רק ענין התגלות המחשבה לזולתו אבל פעל אמירה לא יפול רק על ענין פרטי שנתגלה לזולתו ע"י כלי הבטוי ועיקר כוונת המספר שנתגלה הענין הפרטי ההוא לזולתו ע"י הברת הדבור. ואבאר זה במשל פרטי וישמע את הקול מדבר אליו. הכוונה בזה שנתגלה רצון הש"י למשה ע"י הברת האויר. והנה לא יתכן לומר בזה וישמע את הקור אומר אליו לפי שלא בא כאן ענין פרטי שנאמר אליו ואך זאת כוונת הספור שזכה מרע"ה לקבל הדבור מפי הקב"ה וכן נתפוס משר הדיוט שיתכן לומר פלוני דבר עם המלך אבל אינו נופל לומר פלוני אמר אל המלך אבל אם כוונת הספור ער הענין הפרטי שנתגלה ע"י הבטוי בזה ישחמיש בעל הרישון פעם בפער דבור ופעם בפעל אמירה במו וידבר אלקים את הדברים האלה ויאמר ד' אל משה כה דבר אלי האיש כה אמר עבדך יעקב אבל דכר האיש אדוני הארץ אתנו קשות בזה נופל לטעם הנ"ל דק פעל דבר ולא לומר אמר האיש אלינו קשות כי אין כוונת המספר בזה הענין הפרטי הנאמר רק אופן ותואר האמירה של הענין הפרטי ההוא ואתה תחזה שאונקלוס ע"ה תרגם בכל מקום שבא פעל דבור ואחריו מלת אל מליל עם וידבר ד' אל משה לאמר ומליל ד' עם משה למימר ויאמר ד' אל משה תרגם ומליל ד' אל משה והוא ג"כ לכוונה הנ"ל לפי שפעל דבור שבא אחריו מלת אל ואחריו לאמר פירש שהכוונה בזה שרצה המספר לומר בזה שקבל משה הדבור מפי הגבורה ומהו הענין הפרטי הנאמר אליו. לכן תרגם ומליל ד' עם משה למימר לפי שפעל דבור בהיותו קשור עם מלת עם אין הכוונה בו רק על קבלת הדבור לבד. והנה אם לא יבוא בספור הענין הפרטי הנאמר רק הברת הדבור מזולת ולבד לא תתכן הודעה זו רק אם המדבר גבוה במדרגה מן המדובר אליו ולזה כוונת הספור שזכה המדובר בו לקבל הדבור מגבה המדרגה אבל אם המדבר הוא הדיוטי אין דרך לספר ממנו שזולתו קבל הדבור ממנו זולתי אם המדובר בו הוא גבה המדרגה. ובזה ג"כ כוונת הספור שזכה המדבר לדבר עם הגדול ממנו ולזה הטעם אם תדקדק בתנ"ך לא תמצא בהתחלת המאמר של איזה אומר פעלי וידבר פלוני אל פלוני לאמר או וידבר פלוני אל פלוני ויאמר זולתי או אם המדבר הוא גבה המדרגה או אם השומע גבה המדרגה כמו וידבר ד' אל משה לאמר וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו וידבר משה אל ב"י ויאמר אליהם לפי שמרע"ה בערך ישראל נעלה מאוד במדרגה וכן וידבר שר המשקים את פרעה לאמר לפי שהשומע הוא נעלה המדרגה. ועתה אחרי הקדמה זו נאמר שרז"ל על מה שבא לפני בספור הנאמר למשה בצוואה זו בפסוק שלפנינו וידבר ד' אלי לאמר שמשמעות הלשון הזה הודעות שתים. א' קבלת משה הדבור מפי הגבורה ב' ספור ענין הפרטי הנאמר אליו (שזה הטעם מה שלא יבוא הלשון הזה רק אם או השומע או המדבר נעלה במדרגתו) ולא בא כן בהרבה מאמרי ד' הקודמין שזכר משה בפרשה זו ושלפניה אף שהכל ספור אחד מפי משה לישראל שמספר אליהם בזמן אחד קורות דזמנים שעברו ומה שבא אליו בנבואה בזמנים דהם פעם אחר פעם. ומדוע בספור נבואות הקודמות לא אמר רק ויאמר ד' אל והוא הודעת ענין הפרטי הנאמר אליו מהש"י. ובספור נבואה זו הקדים לומר וידבר ד' אלי לאמר לעורר בזה גם הודעת קכלת הדבור בכלל מאת ד' ולזה השכילו ז"ל שמרע"ה רמז בלשונו זה לישראל על ההבדל שבין נבואות הקודמות בשנים שהיו ישראל גזופין למקום ובין נבואה שיספר משה עתה ממנה בעת שהיו ישראל מרוצים למקום כ"ה שאינו דומה אם המלך מדבר אל עבדו בחן וחסד ידבר אליו צוואתו בנחת ולא במהירות בפנים מאירות ולא בפנים זועפות בעת הראוי אשר העבד נכון לקבל הדבור ממנו ולא בגלוי פתאומית. ואולם אם הדבור יבוא מאת המלך אל עבדו על צד ההכרח ולא בחכה לא יאירו פני המלך בעת הדבור והצוואה בשצף נמהר ושלא בבחירת הזמן דק יגלה אליו פתאום לכלות דברי צוואתו ולהסתלק ממנו. וזהו ההבדל בעצמו שבין נבואת מרע"ה בזמן נזיפת ישראל לנבואתו בזמן שאחר הנזיפה. ולכן אמר כאן בפסוק שלפנינו הדבוק עם פסוק שלפניו ויהי כאשר חמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם ר"ל שבזמן הזה כלתה הנזיפה והחל הרצון וידבר ד' אלי לאמר ולשון זה הוא ג"כ לתוכחה ראו הרע אשר הטיתם אלי בחובתכם וראו חשיבותכם לפני המקום שרק בשבילכם יבוא סודו לנביאיו. ועל כן דבורו אלי בעת הזעם הוא בערך הדבור בעת הרצון כערך הכבוד אל העדר הכבוד כאלו קבלת הדבור בעת הזעם שהיה תוארו של הדבור זולף איננו שוה התכבד בקבלת דדבור מאת המלך. ולכן לא רמזתי בספורי על הכבוד הזה עד אחר שחמו אנשי המלחמה למות ויצא הזעף ויבוא רצון לכם אז היה דדבור אלי באופן שראוי להתכבד בו באור פנים ובנחת ולאט ואמרי נועם ולא פתאומי רק באופן שאוכל להכין עצמו לשמוע דברי אלקים חיים. לכן הקרים להם משה עד פסוק שלפנינו בספור הנבואות ויאמר ד' אלי ואח"כ אמר להם המוכיח החכם ויהי כאשר תמו כל וגו' למות וגו' אז וידבר ד' אלי לאמר ר"ל אז גם ההודעה שוה לרמז על כבוד קבלת הדבור כאומר ראו חשיבתכם בעיני המקום ב"ה ואיך תחטאו לפניו וראו מה רע תסבבו בחטאכם ואין לך תוכחת יתירה מזו הכלולה בתיבות אחדים אלו וידבר ד' אלי לאמר זהו מה שנ"ל בביאור דבור רש"י ז"ל שלפנינו המוקשה בתחלת המחשבה:

יח פשוט הוא שהרי כמבואר לעיל פסוק א' ופסוק ג' בדבורי רש"י ז"ל שם הלכו במדבר לדרומו של הר שעיר ואח"כ פנו למזרחו של מואב הרי שהיו הולכין מן הדרום אל הצפון. והנה ממ"ש כאן בפסוק שלפנינו ושאחריו אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון א"כ עמון להלן מארץ מואב והליכתם בעד המזרח היה כנ"ל מן הדרום אל הצפון א"כ ע"כ ארץ עמון משוך לצד צפון יותר ממואב:

כ זהו הטעם מה שבא הספור הזה כאן כמו שפירש"י ז"ל בפסוק י"א וכמו שביארתי בציוני שם:

כג זהו ג"כ ליישב אחר שאמר למעלה כי לא הותר להם לקחת ארץ עמון א"כ מאיזה טעם הותר להם ליקח ארץ עוים לזה תירץ שטעם ההיתר לפי שכבר כבשוה כפתורים וע"ד שאמרו ג"כ עמון ומואב טהרו בסיחון וא"כ גם הפסוק הזה בא לצורך:

כה מאמר העמים תחת כל השמים כולל גם העמים הרחוקים שבקצות הארץ וזה א"א זולתי ע"י עמידת השמש שזהו אות הניכר ליושבי הקצוות. ומבואר:

כו לא נמצא בשום מקום מדבר המכונה מדבר קדמות ולזה דרשו ז"ר כאן מה שדרשו שאין הפירוש ששלח המלאכים ממדבר קדמות רק ששליחות המלאכים נלמד ממדבר קדמות. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולפ"ז משמע דס"ל דקרא דכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר עכ"ל:

כט ר"ל שאין פסוק זה עם מאמר רק אעברה ברגלי שבסוף פסוק הקודם רק עם אוכל בכסף תשברני וגו' שבתחלת פסוק הקודם וראיה לזה שהרי בפ' חוקת כתיב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו אך קשה דא"כ מה שכתיב אח"כ והמואבים היושבים בער צ"ל שגם המואבים נתנו להם אוכל ומים וזה א"א ממה שכתיב בפ' תצא לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים וגו' וקאמר ג"כ מהאי קרא בפ' דערל מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם. ושמא י"ל שלא קדמו אותם במזון אבל בכסף השבירו להם דקדמו בלי כסף משמע. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה עד אשר) ר"ר שאינו מוסב על אוכל בכסף תשבירני דא"כ עד אשר נעבור גבורך מיבעיא לי' כמ"ש בפ' חוקת לא נטה בשדה וכרם וגו' בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבורך עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויפה כתב דלענין ההבטחה שרא יקחו ישראל צידה מבני ארצם בחנם נופל לומר כי ככה יתנהגו בכל משך ארצם עד אשר יעברו גבורו ולאיזה צורך לומר בכאן אנה ילכו בעברם גבול ארצו. אבל לענין דרישת הרשות לעבור בארצו הדרך לומר אנה מגמת פניהם ללכת להבטיח בזה כי אין כוונתם בדרישה זו לירש ארצו רק שרצונם לעבור דרך ארצו את הירדן לבוא אל ארץ כנען לרשת אותה:

לא דרשו זה שהיל"ל ראה נתתי ולמה אמר החלותי תת וגו' והרי החל וגם כלה להשמידו. לזה דרשו שהכוונה על מפלת שר סיחון שזה ההתחלה קודם מפלת המלכים כמו שדרשו ז"ל בפסוק יפקוק ד' על צבא מרום כמרום ועל מלכי האדמה באדמה:

לג דקרינן בניו משמע שהיה לו בנים הרבה וכתיב בנו דמשמע שהיה לו בן אחד ולקיים שניהם אמרו ז"ל שהבן האחד היה מפורסם בגבורה ורמז הכתוב שגם הוא נהרג. מדברי הרא"ם ז"ל:

לד פעל בזז הוא מדכפולים. והנה כאן אצל סיחון בא על תמונת השלמים ואצל עוג בא על דרך הכפולים כמנהג לכך דרשו ז"ל שבא לרמז על ההבדל שבין בזת סיחון לבזת עוג. והנה מספר אותיות השורש שוה בכפורים לגזרת נע"ו שבשניהם חסר עין הפעל לכך בזונו מהכפולים קרוב לשם בוז מנע"ו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה